לילה אחד בוותיקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לילה אחד בוותיקן
מכר
מאות
עותקים
לילה אחד בוותיקן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לילה אחד בוותיקן

4.2 כוכבים (66 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הקרדינל קרל שְׁמִידְט נרצח במקום הניטרלי והבטוח ביותר בעולם, קריית הוותיקן, והעולם הנוצרי כמרקחה: אף אחד לא חש מוגן בתוככי הוותיקן כל עוד הרוצח האכזרי מסתובב חופשי. משטרת הוותיקן אינה מוצאת את ידיה ואת רגליה בחקירה, ותחנת משטרת וִיָה וֵנֵטוֹ נקראת לעזרה. מפקד התחנה ריקרדו לוֹמבַּרְדי והבלשית קתרין סמית יוצאים למרדף אחרי הרוצח החמקמק, ובמהלכו נחשפים אמיתות ושקרים על חייו המסתוריים של הקרדינל. העניינים מסתבכים עוד יותר, כאשר מתגלה שגם לאנשי הדת הבכירים שסבבו אותו, יש מה להסתיר.

קתרין מגייסת לעזרתה את הרוזן אנטוניו דֵלָה טוֹרֶה, גבר קודר בעל פנים רבות ואישיות אפלה ומתעתעת, על מנת להתחקות על עקבותיו של הרוצח הערמומי ולגלות מה באמת מתרחש בין כותלי הוותיקן.

כשרב מסתורי פונה אל אנטוניו בבקשת עזרה בלתי צפויה, אנטוניו מוצא את עצמו בתפקיד של סוכן כפול. הפרשה הולכת ומסתבכת, ועוד ועוד תככים וסודות נחשפים, טפח אחר טפח, במרתפי הוותיקן.

זהו ספרה השני של סיון קיש, בוגרת לימודי רפואה ברומא, שספרה הראשון "שדות נלוזים" קצר תשבחות רבות והפך לרב־מכר.

פרק ראשון

פרולוג
המכונית הארוכה והשחורה שחלונותיה היו אטומים למתבונן מבחוץ עצרה ליד שולי המדרכה וממנה יצא בזריזות הקרדינל קַרְל שְׁמִידְט, גבר גבה קומה רחב כתפיים וחסון בתחילת שנות השבעים שלו, בעל שיער בלונדיני מקליש ועיניים כחולות בהירות. את פניו מיהר לקדם האב דונטלו, כומר עליז וטוב לב כבן שלושים וחמש, ששימש כאב הכנסייה הקטנה ששכנה באחד הרחובות ליד סְטַצְיוֹנֶה טֶרְמִינִי — תחנת הרכבת של רומא הנמצאת במרכז העיר.
״הוד רוממותך! כולנו נרגשים מאוד מביקורך ומודים לך על הכבוד הגדול ועל הזכות שנפלה בחלקנו לארח אותך בכנסייתנו הצנועה. בבקשה, מכאן אבי,״ אמר האב דונטלו בהתרגשות והחווה בידו לעבר דלת העץ של הכנסייה הישנה.
הקרדינל מלמל דברי ברכה ותודה ונכנס בעקבות האב דונטלו למשרד הקטן ששימש כחדר קבלה לעניים ולמסכנים, שהצטופפו בחצר והמתינו להיכנס לפי תורם לאב דונטלו, אשר נודע בכל רחבי רומא בזכות טוב ליבו ובזכות החסדים שעשה עם העניים ועם עוברי האורח הנזקקים.
הכנסייה הייתה רעועה וישנה מאוד ונזקקה לשיפוץ באופן דחוף, אולם האב דונטלו העדיף, ובצדק, לפזר את כספי התקציב במתן עזרה לעניים, במקום בשיפוץ מאסיבי ונרחב.
״מוטב שנשב לנו כאן במבנה הרעוע כל עוד הוא איננו קורס, וניתן עוד כמה פרוטות לעניים,״ נהג האב דונטלו תמיד לומר ברוח טובה לנזירות שסייעו לו בהחזקת המקום.
הקרדינל ישב כעת לצידו של האב דונטלו וביחד הם חילקו את הכספים.
למשרד הקטן נכנסה סטודנטית זרה לרפואה, רזה מאוד ולבושה בבגדים ישנים ובלויים, והאב דונטלו ביקש ממנה שתספר לו על בעיותיה. הוא הביט בה בעיניים מלאות אהדה ורחמים ובתום סיפורה אמר בחגיגיות:
״אל תדאגי! אני אעזור לך. מעכשיו יש לך את האב דונטלו! בואי אליי עם כל בעיה.״ הוא מיהר להוציא מאה וחמישים אלף לירטות מהקופה שעמדה על השולחן ומסר לה.
הסטודנטית הנרגשת יצאה מהמשרד הקטן עם הכסף בכיסה, לא לפני שהודתה אינספור פעמים לאב דונטלו ובירכה אותו, ולמקום המשיכו לזרום כל עניי העיר.
כשנגמר הכסף בקופתו של האב דונטלו, הוציא הקרדינל קרל שמידט את הכסף שהביא עימו בשקית חומה למטרת צדקה לעניים, והחלוקה נמשכה עד לשעות הערב המאוחרות.
כשעזב אחרון הנזקקים, סגר האב דונטלו את הדלת ואמר בשמחה: ״כעת, לאחר שסיימנו את מטלות היום ודאגנו לכל הנזקקים, כבד נא אותנו בנוכחותך בארוחת הערב הצנועה שלנו במנזר, הוד רוממותך!״
״יהיה זה לי לכבוד רב, האב דונטלו,״ אמר הקרדינל, וחיוך רחב וטוב לב האיר את פניו החרושות קמטי דאגה.
האב דונטלו סגר את המשרד והם נפנו ללכת בהליכה רגלית קצרה לעבר המנזר שהיה ממוקם בקרבת מקום. הם הגיעו למנזר וטיפסו למעלה במדרגות התלולות, כשהאב דונטלו מדלג בהן בשמחה ובזריזות, והקרדינל בצעדים יגעים, אחריו.
״צ'אוּ האחות מריה! מה הכנת לנו היום לארוחת הערב?״ שאל בעליזות האב דונטלו ומיהר לפתוח את אחד הסירים, שואף אל קרבו את הניחוחות המופלאים ומשבח את האחות מריה על מעשה ידיה. הוא סיפר לה בדיחות והקניט אותה בחינניות האופיינית לו, והיא צחקה. האב דונטלו, שהיה בעל שיער שחור עבה וגלי, פנים מאירות וגוף שמנמן, היה ידוע בטוב ליבו ובעליזותו, וחוש ההומור שלו היה שובה לב.
לאחר ארוחת הערב הצנועה במנזר, שכמו הכנסייה היה גם הוא רעוע וזקוק לשיפוץ, נפרד הקרדינל קרל שמידט מהאב דונטלו בברכות חמימות, והבטיח לשוב בקרוב עם עוד כסף לעניים.
המכונית השחורה והארוכה חיכתה לו למטה, והוא נכנס אליה ועד מהרה נעלם בפאתי הרחוב.
כעבור זמן קצר הגיעה המכונית לוותיקן, לארמון סַנְטָה מַרְתָה, מקום מגוריו של הקרדינל. המאבטחים ליוו אותו עד לכניסה, והוא פרש לדירתו.
השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, והוא היה עייף מאוד, אך מרוצה מפעילות היום המבורכת. הוא החליף את גלימתו לבגדי השינה וכרע ברך להתפלל בחדרו בתוך קַן התפילה הקטן שלו לפני התמונה של המדונה וישו הצלוב, כפי שעשה כל לילה טרם עלותו על משכבו.
״אבינו שבשמיים, תודה לך על שנתת לי עוד יום נפלא לסייע לעניים במו ידי! תודה על הזכות המבורכת לפעול למען האלמנות והיתומים עוד יום בחיי. סלח לי על חטאיי, אב קדוש. תן לי סימן שאתה סולח לי, כדי שאוכל להשקיט את מצפוני המייסר אותי זה שנים רבות,״ מלמל הקרדינל ודמעות זלגו מעיניו.
לפתע כיסה צל גדול את התמונה, והקרדינל הביט בה מופתע מבעד לדמעותיו.
הוא סובב את ראשו לעבר הדלת.
הדלת הייתה נעולה, כמו תמיד, כשנעל אותה לפני לכתו לישון, ושום קול נקישה או רחש לא נשמעו.
הוא סובב את ראשו וסקר את החדר. הוא היה לבד.
הוא החזיר את מבטו בהתרגשות לתמונה. הצל לא היה שם כעת.
האם דמיינתי את כל זה? האם אני חולם? חשב הקרדינל, עדיין נסער ונרגש למחשבה שהקדוש שולח לו סימן סוף כל סוף, אחרי שנים ארוכות של התייסרות בהרהורים על העבר.
לפתע הוארה התמונה של ישו והמדונה. אור לבן ומסנוור קרן מתוכה ומעליה והאיר אותה באור יקרות של רחמים, טוב לב וחסד. נדמה היה לו שישו מחייך אליו.
נשימתו של הקרדינל נעתקה.
זהו סימן! סימן מלמעלה שסלחו לי! תודה אבינו שבשמיים! תודה! הוא כרע ברך והשתחווה לפני התמונה בפרץ רגשות ובדמעות שזלגו כעת ללא מעצורים.
מהלומה חזקה בראשו קטעה את סערת רגשותיו.
הקרדינל נגע בראשו והביט בידו המגואלת בדם, לא מבין.
הדם ששתת מראשו ללא הפסקה יצר שלולית על הרצפה, והקרדינל הביט בה בתדהמה. הוא התנדנד מעט וניסה לקום, אך העולם כולו הסתובב סביבו.
הקרדינל סובב את ראשו במאמץ רב, ואז הוא ראה אותו.
דמות לבושה בגלימה שחורה מכף רגל ועד ראש ניצבה דוממת וקפואה מאחוריו.
הוא לא יכול היה לראות את פניו, מאחר שהן היו מוסתרות בגלימה.
זה לא סימן משמיים. זה השטן שבא לקחת אותי, עונש על חטאי העבר, חשב לעצמו הקרדינל, אפוף צער.
כוחותיו עזבו אותו והוא נפל על הרצפה.
לפני שאיבד את הכרתו יכול היה הקרדינל קרל שמידט להישבע, שהדמות עטוית השחורים חייכה מתחת לגלימה.

1

בתחנת משטרת וִיָה וֵנֵטוֹ, הנמצאת ברחוב וֵנֵטוֹ המפורסם והיוקרתי, ישבה הבלשית בדימוס קתרין סמית מול מפקד התחנה, קוֹמִיסַרְיוֹ ריקרדו לוֹמבַּרְדי.

״בפעם המאה, לא קתרין! לא אדבר איתו,״ אמר ריקרדו בזעף, מרים אליה את מבטו בהתרסה גלויה ומקפל את עיתון קוֹרְיֵרֶה דֵלָה סֵרָה המונח על שולחנו.

״לפעמים אני ממש לא מבינה אותך, ריקרדו! מדובר במי שהיה חברך הטוב במשך שנים, שהציל את חיינו כשרוצח פסיכופת עמד לירות בנו בדם קר,״ אמרה קתרין בתקיפות.

״סוחר סמים ששיטה בי ובכל משטרת רומא במשך שנים על גבי שנים, את מתכוונת. מתחת לאף שלי הוא עשה את עסקת העשור, והסמים מעולם לא נמצאו,״ אמר ריקרדו בסרקזם.

״הוא מתחרט על הכול, הוא חזר למוטב. הוא וחבריו עובדים כעת במפעל הבגדים ובחנות בוִיָה דֶל קוֹרְסוֹ. הם שכרו את מיטב מעצבי האופנה והם מייצרים שם בגדים ממש איכותיים. אתה
צריך להיפגש איתו, הרי הייתם חברים כל כך טובים,״ התעקשה קתרין.

ריקרדו הביט בה בשעמום בולט, מתח את רגליו המונחות על שולחנו והידק בקפדנות אל ראשו את שערו, שהיה מוחלק ומשוך לאחור בסיוע כמות נדיבה של וקס צמחים, אשר נרקח במיוחד עבורו בבית מרקחת קטן במרכז העיר.

הוא היה עדיין מרוגז ומוטרד מאוד מהתיק שמבחינתו נשאר פתוח, לאחר שחברו הטוב הרוזן אנטוניו דֵלָה טוֹרֶה הצליח לטשטש את עקבותיו ולהתחמק ממאסר ממושך על הברחת שלוש מאות קילוגרמים של קוקאין מבוליביה לברזיל ומשם לאיטליה. ריקרדו לא הצליח למצוא שום הוכחות למעורבותם של אנטוניו וחבריו בעסקת העשור ונאלץ לסגור את התיק מחוסר ראיות. כעת כל דיבוריה של קתרין על כך שאנטוניו חזר למוטב והשתקם וכעת הוא עובד בעסקי האופנה עוררו בו כעס וטינה מחודשים. קתרין לא הרפתה מהנושא והזכירה לו שוב ושוב כיצד הציל אנטוניו את חיי שניהם בפרשת הרוצח הפסיכופת שרצח שלוש נשים ברומא, והדבר רק זרה מלח על פצעיו.

״פעם סוחר סמים, תמיד סוחר סמים. הוא מתחרט על הכול, אהה? אז שיחזיר את הסמים,״ רטן ריקרדו. ״אני לא מבין למה את מגוננת עליו כל כך, קתרין. מה יש לך איתו? הוא ניסה איתך משהו?״ עיניו הירוקות סקרו אותה במבט חשדני.

קתרין עיקמה את שפתיה בלגלוג. ״נו באמת, איזה שטויות אתה מדבר. הוא מאוהב באשתו עד מעבר לראשו. הוא לא רואה אף אחת אחרת ממטר, הוא טיפוס נאמן.״

״נאמן! נאמן! כשמדובר באנטוניו אף פעם אי אפשר לדעת... הוא חתול רחוב ערמומי, קתרין, הוא מוליך אותך שולל. הוא יחזור לסורו במוקדם או במאוחר, ואני אהיה שם כדי לתפוס אותו כשזה יקרה, את יכולה להיות בטוחה בכך,״ אמר ריקרדו בקוצר רוח.

קתרין הבינה שריקרדו במצב רוח לוחמני ושאין טעם להמשיך לדוש בנושא. היא משכה בכתפיה והחליפה נושא: ״אני נוסעת בקרוב מאוד, ריקרדו.״

״מה? לאן זה? לא אמרת לי מילה על כך...״ ריקרדו נעץ בה מבט מופתע, שהיה גם קצת מאשים.

״לטיול סביב העולם שתמיד רציתי לעשות ושאף פעם לא עשיתי. אני מתחילה בדיסניוורלד בפלורידה. זה המקום האהוב עליי ביותר, היכן שחלומות מתגשמים.״ קתרין חייכה.

חיוך רחב עלה גם על פניו של ריקרדו. ״את קצת גדולה מדי בשביל הדברים האלו בדיסניוורלד, אבל שיהיה... אני אתגעגע אלייך כל כך, קתרין. הלוואי שהייתי יכול לבוא איתך. מתי תחזרי?״ שאל בשקיקה.

״לא יודעת. בלי תוכניות ובלי לדעת מה אעשה מחר. אולי אשאר על איזה אי מבודד...״ אמרה קתרין בטון מבודח, והוסיפה בשמץ של דאגה: ״אותו לילה היה טעות אומללה, ריקרדו. זה לא היה אמור לקרות בכלל. מוטב יהיה שתשכח אותי. אני מבוגרת ממך בחמש־עשרה שנה, ואתה צריך להכיר בחורה צעירה בת גילך ולהתחתן, להביא ילדים לעולם... אני כבר סניורה מבוגרת, ויש שאומרים מאחורי גבי שהחיים שלי עברו. ואני מסכימה איתם, ריקרדו. אני כמו פרח יבש שכמה שלא תשקה אותו הוא תמיד יישאר מיובש. הזמן עבר והחיים שלי נעצרו כשבעלי מת... כבר לא יהיו לי ילדים לעולם.״ פניה התקדרו בבת אחת.

ריקרדו הוריד את רגליו משולחנו ותוך שנייה התייצב לידה, מחבק אותה בזרועותיו.

״קתרין, יקירתי! עד מתי תסרבי לי?!״ מלמל בסערת רגשות וטמן את פניו בשערה.

״אני רק אומרת את האמת, ריקרדו.״

״את סתם מגזימה, קתרין. לא אכפת לי גם אם תהיי בת מאה. אני אוהב אותך! לא אוותר עלייך לעולם!״ הצהיר ריקרדו בלהט.

נקישה על הדלת מנעה מבעדה לענות.

הם ניתקו מיד זה מזה במבוכת מה, ולחדר נכנס אָלֶסְיוֹ, מפקח המשטרה הצעיר והשחרחר בעל הבלורית העבותה והמתולתלת, שעבד בצמוד לריקרדו והיה יד ימינו.

״סליחה, המפקד. התיקים החדשים של היום,״ אמר אלסיו.

״מה יש לנו פה?״ ריקרדו העיף מבט סקרן בערימת התיקים שאלסיו הניח על שולחנו ופתח את התיק הראשון. שוד בחנות תכשיטים ליד תחנת הרכבת טֶרְמִינִי. הוא סגר את התיק בחבטה צורמת ועבר לתיקים הבאים.

״גנב פרץ לדירה, חבורת צעירים נתפסו מסניפים קוקאין בדיסקוטק גִ'ילְדָה במרכז העיר, ריב בין שכנים, אלימות במשפחה, נערות ליווי שעובדות בוִיָה וֵנֵטוֹ...״ הקריא ריקרדו מהתיקים וזרק אותם הצידה באדישות.

״שום דבר מיוחד לא מתרחש, אך למעשה עלינו להיות אסירי תודה על כך,״ אמר ריקרדו.

״זה רק מראה עד כמה אתה מוצלח בתפקידך,״ אמרה קתרין בשביעות רצון. ״מאז שהתמנית לתפקיד מפקד תחנת משטרת ויה ונטו הצלחת לנקות את הרחובות מהפשיעה.״

״שטויות,״ ריקרדו הניף את ידו בביטול, ״יש לנו עוד הרבה מה לעשות. מרגיז אותי שאנחנו מוגבלים באזור שלנו, קַסְטְרוֹ פְּרֶטוֹריוֹ, ושלא משתפים אותנו בחקירות הגדולות והחשובות באמת.״

קתרין הבינה לליבו. ריקרדו מאס בחקירות השגרתיות שהונחו על שולחנו, כגון מעצרים של נערות ליווי או תפיסת גנבים קטנים בחנויות. הוא השתוקק לטפל במקרים רציניים יותר ומאס בצורך לבצע מעקבים ומעצרים בוִיָה וֵנֵטוֹ ובמועדוני הלילה של הנערות העובדות. אם רק היה יכול, היה עוזב אותן לנפשן.

אלסיו יצא וקתרין התרוממה מכיסאה. היא חיבקה אותו בחיבה ופנתה ללכת בלי להוסיף מילה.

״את כבר הולכת, קתרין? מתי אראה אותך שוב?״ שאל ריקרדו בדאגה.

״אני נוסעת מחר בבוקר. אשלח לך משם גלויה שלי עם מיקי מאוס ושאר החברים,״ התלוצצה קתרין ויצאה מהחדר.

לאחר שנדמו צעדיה היורדים במדרגות בטפיפות נעלי עקב ריקרדו ניגש לחלון ועקב אחריה במבטו.

האישה שאהב נעלמה לה במורד הרחוב, ועם כל צעד שעשתה גאו רגשות הגעגועים והעצב.

סיון קיש

סיון קיש היא בוגרת לימודי רפואה ברומא.

לילה אחד בוותיקן סיון קיש
פרולוג
המכונית הארוכה והשחורה שחלונותיה היו אטומים למתבונן מבחוץ עצרה ליד שולי המדרכה וממנה יצא בזריזות הקרדינל קַרְל שְׁמִידְט, גבר גבה קומה רחב כתפיים וחסון בתחילת שנות השבעים שלו, בעל שיער בלונדיני מקליש ועיניים כחולות בהירות. את פניו מיהר לקדם האב דונטלו, כומר עליז וטוב לב כבן שלושים וחמש, ששימש כאב הכנסייה הקטנה ששכנה באחד הרחובות ליד סְטַצְיוֹנֶה טֶרְמִינִי — תחנת הרכבת של רומא הנמצאת במרכז העיר.
״הוד רוממותך! כולנו נרגשים מאוד מביקורך ומודים לך על הכבוד הגדול ועל הזכות שנפלה בחלקנו לארח אותך בכנסייתנו הצנועה. בבקשה, מכאן אבי,״ אמר האב דונטלו בהתרגשות והחווה בידו לעבר דלת העץ של הכנסייה הישנה.
הקרדינל מלמל דברי ברכה ותודה ונכנס בעקבות האב דונטלו למשרד הקטן ששימש כחדר קבלה לעניים ולמסכנים, שהצטופפו בחצר והמתינו להיכנס לפי תורם לאב דונטלו, אשר נודע בכל רחבי רומא בזכות טוב ליבו ובזכות החסדים שעשה עם העניים ועם עוברי האורח הנזקקים.
הכנסייה הייתה רעועה וישנה מאוד ונזקקה לשיפוץ באופן דחוף, אולם האב דונטלו העדיף, ובצדק, לפזר את כספי התקציב במתן עזרה לעניים, במקום בשיפוץ מאסיבי ונרחב.
״מוטב שנשב לנו כאן במבנה הרעוע כל עוד הוא איננו קורס, וניתן עוד כמה פרוטות לעניים,״ נהג האב דונטלו תמיד לומר ברוח טובה לנזירות שסייעו לו בהחזקת המקום.
הקרדינל ישב כעת לצידו של האב דונטלו וביחד הם חילקו את הכספים.
למשרד הקטן נכנסה סטודנטית זרה לרפואה, רזה מאוד ולבושה בבגדים ישנים ובלויים, והאב דונטלו ביקש ממנה שתספר לו על בעיותיה. הוא הביט בה בעיניים מלאות אהדה ורחמים ובתום סיפורה אמר בחגיגיות:
״אל תדאגי! אני אעזור לך. מעכשיו יש לך את האב דונטלו! בואי אליי עם כל בעיה.״ הוא מיהר להוציא מאה וחמישים אלף לירטות מהקופה שעמדה על השולחן ומסר לה.
הסטודנטית הנרגשת יצאה מהמשרד הקטן עם הכסף בכיסה, לא לפני שהודתה אינספור פעמים לאב דונטלו ובירכה אותו, ולמקום המשיכו לזרום כל עניי העיר.
כשנגמר הכסף בקופתו של האב דונטלו, הוציא הקרדינל קרל שמידט את הכסף שהביא עימו בשקית חומה למטרת צדקה לעניים, והחלוקה נמשכה עד לשעות הערב המאוחרות.
כשעזב אחרון הנזקקים, סגר האב דונטלו את הדלת ואמר בשמחה: ״כעת, לאחר שסיימנו את מטלות היום ודאגנו לכל הנזקקים, כבד נא אותנו בנוכחותך בארוחת הערב הצנועה שלנו במנזר, הוד רוממותך!״
״יהיה זה לי לכבוד רב, האב דונטלו,״ אמר הקרדינל, וחיוך רחב וטוב לב האיר את פניו החרושות קמטי דאגה.
האב דונטלו סגר את המשרד והם נפנו ללכת בהליכה רגלית קצרה לעבר המנזר שהיה ממוקם בקרבת מקום. הם הגיעו למנזר וטיפסו למעלה במדרגות התלולות, כשהאב דונטלו מדלג בהן בשמחה ובזריזות, והקרדינל בצעדים יגעים, אחריו.
״צ'אוּ האחות מריה! מה הכנת לנו היום לארוחת הערב?״ שאל בעליזות האב דונטלו ומיהר לפתוח את אחד הסירים, שואף אל קרבו את הניחוחות המופלאים ומשבח את האחות מריה על מעשה ידיה. הוא סיפר לה בדיחות והקניט אותה בחינניות האופיינית לו, והיא צחקה. האב דונטלו, שהיה בעל שיער שחור עבה וגלי, פנים מאירות וגוף שמנמן, היה ידוע בטוב ליבו ובעליזותו, וחוש ההומור שלו היה שובה לב.
לאחר ארוחת הערב הצנועה במנזר, שכמו הכנסייה היה גם הוא רעוע וזקוק לשיפוץ, נפרד הקרדינל קרל שמידט מהאב דונטלו בברכות חמימות, והבטיח לשוב בקרוב עם עוד כסף לעניים.
המכונית השחורה והארוכה חיכתה לו למטה, והוא נכנס אליה ועד מהרה נעלם בפאתי הרחוב.
כעבור זמן קצר הגיעה המכונית לוותיקן, לארמון סַנְטָה מַרְתָה, מקום מגוריו של הקרדינל. המאבטחים ליוו אותו עד לכניסה, והוא פרש לדירתו.
השעה הייתה כבר שעת לילה מאוחרת, והוא היה עייף מאוד, אך מרוצה מפעילות היום המבורכת. הוא החליף את גלימתו לבגדי השינה וכרע ברך להתפלל בחדרו בתוך קַן התפילה הקטן שלו לפני התמונה של המדונה וישו הצלוב, כפי שעשה כל לילה טרם עלותו על משכבו.
״אבינו שבשמיים, תודה לך על שנתת לי עוד יום נפלא לסייע לעניים במו ידי! תודה על הזכות המבורכת לפעול למען האלמנות והיתומים עוד יום בחיי. סלח לי על חטאיי, אב קדוש. תן לי סימן שאתה סולח לי, כדי שאוכל להשקיט את מצפוני המייסר אותי זה שנים רבות,״ מלמל הקרדינל ודמעות זלגו מעיניו.
לפתע כיסה צל גדול את התמונה, והקרדינל הביט בה מופתע מבעד לדמעותיו.
הוא סובב את ראשו לעבר הדלת.
הדלת הייתה נעולה, כמו תמיד, כשנעל אותה לפני לכתו לישון, ושום קול נקישה או רחש לא נשמעו.
הוא סובב את ראשו וסקר את החדר. הוא היה לבד.
הוא החזיר את מבטו בהתרגשות לתמונה. הצל לא היה שם כעת.
האם דמיינתי את כל זה? האם אני חולם? חשב הקרדינל, עדיין נסער ונרגש למחשבה שהקדוש שולח לו סימן סוף כל סוף, אחרי שנים ארוכות של התייסרות בהרהורים על העבר.
לפתע הוארה התמונה של ישו והמדונה. אור לבן ומסנוור קרן מתוכה ומעליה והאיר אותה באור יקרות של רחמים, טוב לב וחסד. נדמה היה לו שישו מחייך אליו.
נשימתו של הקרדינל נעתקה.
זהו סימן! סימן מלמעלה שסלחו לי! תודה אבינו שבשמיים! תודה! הוא כרע ברך והשתחווה לפני התמונה בפרץ רגשות ובדמעות שזלגו כעת ללא מעצורים.
מהלומה חזקה בראשו קטעה את סערת רגשותיו.
הקרדינל נגע בראשו והביט בידו המגואלת בדם, לא מבין.
הדם ששתת מראשו ללא הפסקה יצר שלולית על הרצפה, והקרדינל הביט בה בתדהמה. הוא התנדנד מעט וניסה לקום, אך העולם כולו הסתובב סביבו.
הקרדינל סובב את ראשו במאמץ רב, ואז הוא ראה אותו.
דמות לבושה בגלימה שחורה מכף רגל ועד ראש ניצבה דוממת וקפואה מאחוריו.
הוא לא יכול היה לראות את פניו, מאחר שהן היו מוסתרות בגלימה.
זה לא סימן משמיים. זה השטן שבא לקחת אותי, עונש על חטאי העבר, חשב לעצמו הקרדינל, אפוף צער.
כוחותיו עזבו אותו והוא נפל על הרצפה.
לפני שאיבד את הכרתו יכול היה הקרדינל קרל שמידט להישבע, שהדמות עטוית השחורים חייכה מתחת לגלימה.

1

בתחנת משטרת וִיָה וֵנֵטוֹ, הנמצאת ברחוב וֵנֵטוֹ המפורסם והיוקרתי, ישבה הבלשית בדימוס קתרין סמית מול מפקד התחנה, קוֹמִיסַרְיוֹ ריקרדו לוֹמבַּרְדי.

״בפעם המאה, לא קתרין! לא אדבר איתו,״ אמר ריקרדו בזעף, מרים אליה את מבטו בהתרסה גלויה ומקפל את עיתון קוֹרְיֵרֶה דֵלָה סֵרָה המונח על שולחנו.

״לפעמים אני ממש לא מבינה אותך, ריקרדו! מדובר במי שהיה חברך הטוב במשך שנים, שהציל את חיינו כשרוצח פסיכופת עמד לירות בנו בדם קר,״ אמרה קתרין בתקיפות.

״סוחר סמים ששיטה בי ובכל משטרת רומא במשך שנים על גבי שנים, את מתכוונת. מתחת לאף שלי הוא עשה את עסקת העשור, והסמים מעולם לא נמצאו,״ אמר ריקרדו בסרקזם.

״הוא מתחרט על הכול, הוא חזר למוטב. הוא וחבריו עובדים כעת במפעל הבגדים ובחנות בוִיָה דֶל קוֹרְסוֹ. הם שכרו את מיטב מעצבי האופנה והם מייצרים שם בגדים ממש איכותיים. אתה
צריך להיפגש איתו, הרי הייתם חברים כל כך טובים,״ התעקשה קתרין.

ריקרדו הביט בה בשעמום בולט, מתח את רגליו המונחות על שולחנו והידק בקפדנות אל ראשו את שערו, שהיה מוחלק ומשוך לאחור בסיוע כמות נדיבה של וקס צמחים, אשר נרקח במיוחד עבורו בבית מרקחת קטן במרכז העיר.

הוא היה עדיין מרוגז ומוטרד מאוד מהתיק שמבחינתו נשאר פתוח, לאחר שחברו הטוב הרוזן אנטוניו דֵלָה טוֹרֶה הצליח לטשטש את עקבותיו ולהתחמק ממאסר ממושך על הברחת שלוש מאות קילוגרמים של קוקאין מבוליביה לברזיל ומשם לאיטליה. ריקרדו לא הצליח למצוא שום הוכחות למעורבותם של אנטוניו וחבריו בעסקת העשור ונאלץ לסגור את התיק מחוסר ראיות. כעת כל דיבוריה של קתרין על כך שאנטוניו חזר למוטב והשתקם וכעת הוא עובד בעסקי האופנה עוררו בו כעס וטינה מחודשים. קתרין לא הרפתה מהנושא והזכירה לו שוב ושוב כיצד הציל אנטוניו את חיי שניהם בפרשת הרוצח הפסיכופת שרצח שלוש נשים ברומא, והדבר רק זרה מלח על פצעיו.

״פעם סוחר סמים, תמיד סוחר סמים. הוא מתחרט על הכול, אהה? אז שיחזיר את הסמים,״ רטן ריקרדו. ״אני לא מבין למה את מגוננת עליו כל כך, קתרין. מה יש לך איתו? הוא ניסה איתך משהו?״ עיניו הירוקות סקרו אותה במבט חשדני.

קתרין עיקמה את שפתיה בלגלוג. ״נו באמת, איזה שטויות אתה מדבר. הוא מאוהב באשתו עד מעבר לראשו. הוא לא רואה אף אחת אחרת ממטר, הוא טיפוס נאמן.״

״נאמן! נאמן! כשמדובר באנטוניו אף פעם אי אפשר לדעת... הוא חתול רחוב ערמומי, קתרין, הוא מוליך אותך שולל. הוא יחזור לסורו במוקדם או במאוחר, ואני אהיה שם כדי לתפוס אותו כשזה יקרה, את יכולה להיות בטוחה בכך,״ אמר ריקרדו בקוצר רוח.

קתרין הבינה שריקרדו במצב רוח לוחמני ושאין טעם להמשיך לדוש בנושא. היא משכה בכתפיה והחליפה נושא: ״אני נוסעת בקרוב מאוד, ריקרדו.״

״מה? לאן זה? לא אמרת לי מילה על כך...״ ריקרדו נעץ בה מבט מופתע, שהיה גם קצת מאשים.

״לטיול סביב העולם שתמיד רציתי לעשות ושאף פעם לא עשיתי. אני מתחילה בדיסניוורלד בפלורידה. זה המקום האהוב עליי ביותר, היכן שחלומות מתגשמים.״ קתרין חייכה.

חיוך רחב עלה גם על פניו של ריקרדו. ״את קצת גדולה מדי בשביל הדברים האלו בדיסניוורלד, אבל שיהיה... אני אתגעגע אלייך כל כך, קתרין. הלוואי שהייתי יכול לבוא איתך. מתי תחזרי?״ שאל בשקיקה.

״לא יודעת. בלי תוכניות ובלי לדעת מה אעשה מחר. אולי אשאר על איזה אי מבודד...״ אמרה קתרין בטון מבודח, והוסיפה בשמץ של דאגה: ״אותו לילה היה טעות אומללה, ריקרדו. זה לא היה אמור לקרות בכלל. מוטב יהיה שתשכח אותי. אני מבוגרת ממך בחמש־עשרה שנה, ואתה צריך להכיר בחורה צעירה בת גילך ולהתחתן, להביא ילדים לעולם... אני כבר סניורה מבוגרת, ויש שאומרים מאחורי גבי שהחיים שלי עברו. ואני מסכימה איתם, ריקרדו. אני כמו פרח יבש שכמה שלא תשקה אותו הוא תמיד יישאר מיובש. הזמן עבר והחיים שלי נעצרו כשבעלי מת... כבר לא יהיו לי ילדים לעולם.״ פניה התקדרו בבת אחת.

ריקרדו הוריד את רגליו משולחנו ותוך שנייה התייצב לידה, מחבק אותה בזרועותיו.

״קתרין, יקירתי! עד מתי תסרבי לי?!״ מלמל בסערת רגשות וטמן את פניו בשערה.

״אני רק אומרת את האמת, ריקרדו.״

״את סתם מגזימה, קתרין. לא אכפת לי גם אם תהיי בת מאה. אני אוהב אותך! לא אוותר עלייך לעולם!״ הצהיר ריקרדו בלהט.

נקישה על הדלת מנעה מבעדה לענות.

הם ניתקו מיד זה מזה במבוכת מה, ולחדר נכנס אָלֶסְיוֹ, מפקח המשטרה הצעיר והשחרחר בעל הבלורית העבותה והמתולתלת, שעבד בצמוד לריקרדו והיה יד ימינו.

״סליחה, המפקד. התיקים החדשים של היום,״ אמר אלסיו.

״מה יש לנו פה?״ ריקרדו העיף מבט סקרן בערימת התיקים שאלסיו הניח על שולחנו ופתח את התיק הראשון. שוד בחנות תכשיטים ליד תחנת הרכבת טֶרְמִינִי. הוא סגר את התיק בחבטה צורמת ועבר לתיקים הבאים.

״גנב פרץ לדירה, חבורת צעירים נתפסו מסניפים קוקאין בדיסקוטק גִ'ילְדָה במרכז העיר, ריב בין שכנים, אלימות במשפחה, נערות ליווי שעובדות בוִיָה וֵנֵטוֹ...״ הקריא ריקרדו מהתיקים וזרק אותם הצידה באדישות.

״שום דבר מיוחד לא מתרחש, אך למעשה עלינו להיות אסירי תודה על כך,״ אמר ריקרדו.

״זה רק מראה עד כמה אתה מוצלח בתפקידך,״ אמרה קתרין בשביעות רצון. ״מאז שהתמנית לתפקיד מפקד תחנת משטרת ויה ונטו הצלחת לנקות את הרחובות מהפשיעה.״

״שטויות,״ ריקרדו הניף את ידו בביטול, ״יש לנו עוד הרבה מה לעשות. מרגיז אותי שאנחנו מוגבלים באזור שלנו, קַסְטְרוֹ פְּרֶטוֹריוֹ, ושלא משתפים אותנו בחקירות הגדולות והחשובות באמת.״

קתרין הבינה לליבו. ריקרדו מאס בחקירות השגרתיות שהונחו על שולחנו, כגון מעצרים של נערות ליווי או תפיסת גנבים קטנים בחנויות. הוא השתוקק לטפל במקרים רציניים יותר ומאס בצורך לבצע מעקבים ומעצרים בוִיָה וֵנֵטוֹ ובמועדוני הלילה של הנערות העובדות. אם רק היה יכול, היה עוזב אותן לנפשן.

אלסיו יצא וקתרין התרוממה מכיסאה. היא חיבקה אותו בחיבה ופנתה ללכת בלי להוסיף מילה.

״את כבר הולכת, קתרין? מתי אראה אותך שוב?״ שאל ריקרדו בדאגה.

״אני נוסעת מחר בבוקר. אשלח לך משם גלויה שלי עם מיקי מאוס ושאר החברים,״ התלוצצה קתרין ויצאה מהחדר.

לאחר שנדמו צעדיה היורדים במדרגות בטפיפות נעלי עקב ריקרדו ניגש לחלון ועקב אחריה במבטו.

האישה שאהב נעלמה לה במורד הרחוב, ועם כל צעד שעשתה גאו רגשות הגעגועים והעצב.