הקרוסלה האבודה מפרובנס

פרק 1

איש לא ראה.

אל הגננים, המשרתים, הבוצרים, הטבחים וכל שאר עובדי השאטו הקבועים הצטרפו פועליו של מסיֶה באיוֹל והם עסוקים כעת במִסְמוּר, בניסור, בליטוש ובצביעה של הקרוסלה החדשה. החיות השונות — חתולים וכלבים, חזירים וארנבים — הגיעו מוכנות מהמפעל של באיול באַנְזֶ'ה, מגולפות וצבועות ומצופות בְּעלי זהב. אבל נדרשו תשעה גברים כדי להוביל את החלקים ברכבת, ולאחר מכן בגרר עם מנוע קיטור מהתחנה לשאטו, וכעת הם מרכיבים את המכונה כאן באחוזה. יידרשו שבועיים נוספים, אולי חודש, כדי להשלים את בניית האולם מכוסה העיטורים שבו תוצב הקרוסלה.

ז'וזפין מצטערת שהבנייה לא תיארך זמן רב יותר. היא היתה רוצה שהפועלים יישארו לעד. ובייחוד השוליה.

לה ולשוליה יש סוד, והסוד הזה חייב להישמר.

ז'וזפין יודעת שהשכנים חושבים שהיא מפוקפקת ותככנית מכיוון שלא נולדה כאן. מוצאה בחבל בְּרֶטאן הרחוק, ואף על פי כן היא צדה את לבו של חביב המקום, איב פול קלמן המבוקש, היורש של שאטו קלמן. חבלי ברטאן ופרובנס אמורים שניהם להיות חלק מצרפת עכשיו, אבל לגבולות שרירותיים אין כל השפעה על הדעות הקדומות ועל הנטיות המושרשות של תושביהם.

היא מבינה. אחרי ככלות הכול, לפני שאיב הביא אותה לשאטו קלמן ככלה צעירה, ז'וזפין חשבה תמיד שתושבי פרובנס הם טיפוסים עצלנים ולא ידידותיים המדברים במבטא מחוספס.

היא גילתה שדעותיה על המבטא ועל חוסר הידידותיות עומדות בעינן, אבל אף שבעלה נוהג לפרוש לסִיֶיסְט בכל יום אחר הצהריים, עצלן הוא לא. איב קם מדי בוקר כדי ללכוד את אור השחר בעדשת המצלמה שלו ועובד עמוק אל תוך הלילה בחדר החושך. הוא אדם מתורבת ומשכיל: קורא בספרייתו, כותב שירה, מצייר. בניגוד לרוב תושבי האזור, הוא לא צד. הוא מעדיף לתצפת על הציפורים הנחות על ענפי הדולב והזית ולציין לעצמו הערות: על העפרונן קצר האצבעות והפיפיון הצהוב באביב, על הנטה אדומת הראש והזמירון בסתיו.

עיניו החדות של איב צופות ביצורי היער, במחזורי העלים, בשינויים המתחוללים באיכות האור במהלך היום, במהלך השנה. מצלמותיו מתקתקות בלי הרף ומתעדות את העולם סביבו.

ואף על פי כן, הוא אינו רואה.

פרק 2

קיידי אף פעם לא קלטה כמה קלישאות אנשים פולטים כשהם פוגשים אדם באֵבֶל. הם חשים צורך לומר משהו, מה שלא יהיה, בתגובה למצב שאין לו תשובה או מענה. מצב ללא פתרון.

האמת האכזרית היא שאין מה לומר. מקסין מתה. רגע אחד היא היתה שם, המשענת האיתנה שתמכה בקיידי לנוכח תהפוכות החיים, וברגע שלאחר מכן היא נפלה ארצה מאחורי הקופה בשל התקף לב פתאומי. מקסין חלפה מן העולם בִּן רגע, ואיתה נעלמו הערותיה העוקצניות, עיניה הנבונות והשלוות וההתנשאות הקלה שהקרינה, זו שהצליחה תמיד לגרש את השדים המקננים בנשמתה של קיידי. היא הלכה. איש לא יזכה עוד להכיר את מקסין קרוליין קלארק.

כל שנשאר מהאשה היה החנות שלה, "האוצרות של מקסין", עם ההיצע המקושקש (או האמנותי, תלוי בנקודת המבט) ועם החדר האחורי שבו הקימה קיידי את הסטודיו לצילום ואת חדר החושך שלה. ואף שלקיידי לא היתה שום כוונה לרשת את מקומה של מקסין בניהול חנות העתיקות, היא לא היתה מוכנה לוותר על הסטודיו שלה. חוץ מזה, היא גרה בחדר האחורי של החנות — מה שלא היה לגמרי חוקי — מאז שנאלצה לעזוב את הדירה הלא ממש זולה שלה לפני כמה חודשים כי הבניין נמכר לקבלן.

מה עכשיו? לאן תלך? מה תעשה?

מקסין היתה המשפחה שלה. לקיידי לא היה איש בעולם מלבדה.

תשישות נואשת ומחניקה לפתה באצבעות קפואות את עצמותיה של קיידי. ולא בשל הצורך לשאת את משקלו של גאס, ארנב העץ שלה, שהיה בעבר חלק מקרוסלה. היא הבחינה בתוכחה בעין הזכוכית שלו בשעה שניסתה לגרור אותו לתוך החנות ושאלה את עצמה: האם הייאוש הגמור שנתקפה בו כעת הוא העונש שלה על שניסתה למכור אותו?

היא קיבלה את גאס ממקסין לפני עשר שנים, כמתנה לרגל נישואיה. הנישואים לא נמשכו זמן רב, והדבר היחיד שנשאר לקיידי מהם — פרט לזיכרונות מרים — הוא גאס הארנב.

הביך אותה להודות, אבל בנוכחותו של גאס הרגישה תמיד... אהובה.

מקסין אמרה שגאס הוא פיסה מקורית מההיסטוריה של עולם הקרוסלות, עבודת יד של הפסל הצרפתי הנודע גוסטב באיול. מה שאומר שהוא שווה אלפי דולרים — אולי עשרות אלפים. אבל הבוקר, בחור רציני בשם סקוט ריפלי ניפץ את תקוותה הפיננסית האחרונה. המומחה הנודע של פורום העתיקות בכל הנוגע לפסלים מגולפים מהמאות התשע־עשרה והעשרים בחן את החיבורים הרופפים של הארנב מבעד לזכוכית מגדלת עצומה, ציין שרצועות התרזה התרחקו זו מזו בחלקן העליון של הרגליים והצביע על הפער במקום שבו הצוואר פוגש את הגוף. פסלי קרוסלה הם חלולים, כמו ארגזים שבונים בשיטת הלמינציה מלוחות עץ — מחברים יחד את הרצועות הדקות כדי ליצור קורות עבות, שאותן מגלפים ואז מסתירים את החיבורים באמצעות צבע בסיס. לא רק שהחלקים השונים הלכו והתפרקו — אוזניו של גאס בקושי היו מחוברות כעת לראשו הנטוי — אלא גם שהצבע העז וציפוי הזהב התפוררו, וכעת נחשף הגֵ'סוֹ, צבע הבסיס, באזורים מסוימים.

לבסוף הזדקף ריפלי, משך בכתפיו והכריז: "זה לא באיול."

"אתה טועה," אמרה קיידי. "תבדוק שוב."

"הארנב שלך כנראה אירופי ומהתקופה של באיול, ראשית המאה העשרים. ובמובנים רבים זה הסגנון שלו; באיול פיסל חיות משק עם הבעות פנים מתוקות כאלה, אז מהבחינה הזאת זה מסתדר. אבל סימן ההיכר של הגילופים שלו היה הפשטות שלהם. העבודות שלו כמעט אף פעם לא כללו עיטורים כמו שושנת העמקים כאן," אמר והצביע על הפרח הסורר. "והוורד הזה כאן, בתבליט הגבוה, עם הקוצים המפורטים? על זה אני אפילו לא יודע מה לומר."

"אבל באיול עשה גם עבודות לפי הזמנה, לא?" ענתה קיידי. "לא יכול להיות שהלקוח ביקש ממנו את הפרחים האלה?"

הוא הניד בראשו. "אני מכיר היטב את העבודה של באיול; ואני מכיר היטב גם את אמני העץ האמריקאים דֶנְצֶל, לוּך וכּרמל. כמו כל האמנים, אמני קרוסלות השאירו חותם בעבודות שלהם, כמו חתימה על ציור. חוץ מזה, באיול כמעט תמיד חיבר לוחית קטנה לאוכפים של החיות המגולפות שלו, ובשלך אין לוחית. יכול להיות שאחד השוליות של באיול גילף את הארנב שלך, או אחד המתחרים שלו — אם תצליחי לברר את תולדות הבעלות על היצירה ולהוכיח את האותנטיות שלה, היא תהיה שווה יותר."

קיידי השתוקקה להתווכח עם ריפלי, למחות על דבריו ולהטיל דופי בכישוריו המקצועיים, ואולי אפילו בכבודם של הוריו.

אבל זאת לא היתה אשמתו. מקסין טעתה. זה לא הפתיע אותה: מקסין תמיד התעקשה לראות אפשרויות בשטויות שאנשים זורקים.

ולכן קיידי לקחה לעצמה רגע כדי להשתלט על רגשותיה ולהכניע את הדחף האדיר, המאוד לא אופייני לה, לפרוץ בבכי.

קחי את עצמך בידיים, דרייק, גערה בעצמה. כבר היינו במצבים יותר גרועים. הרבה יותר גרועים. נצטרך פשוט למצוא תוכנית אחרת.

בילדותה פיתחה קיידי את ההרגל המוזר לדבר אל עצמה בלשון רבים — "היינו", "אנחנו". הרי כל "אנחנו" אחר בעולמה היה משאלת לב ותו לא. בהמשך, "אנחנו" רכש לו משמעות אחרת, של קיידי ומקסין, וכעת הפך "אנחנו" להיות קיידי וגאס הארנב. זה היה הרגל טיפשי וילדותי, אבל לקיידי היו דאגות מהותיות יותר בימים אלה, למשל איך תשיג כסף כדי להימלט ממפרץ סן פרנסיסקו היקר להחריד ולעבור לעיר שבה אנשים רגילים יכולים לעבוד בעבודה רגילה ולהרשות לעצמם לשכור מקום מגורים סביר. מקום שבו תוכל להפוך לאם אומנה, או אפילו לאמץ ילד. המחשבה על שינוי הבעיתה אותה, אבל היא היתה נואשת להקים את המשפחה שתמיד רצתה. נכון שצילום הוא לא הקריירה המוצלחת ביותר לעיירה קטנה, אבל לא היה לה אכפת במה תעבוד. היא לא היתה גאוותנית.

מה שחשוב היה להתחיל מההתחלה. להמציא את עצמה מחדש. קיידי השתוקקה לאנונימיות שתביא עמה הזדמנות נוספת, ללוח חלק, לטאבולה ראסה. היא השתוקקה להקים לה בית במקום שבו איש לא יודע מאיפה הגיעה ואיש לא יודע שאין לה שום דבר ואף אחד.

בלי קרובים, בלי מקסין, בלי... תינוק.

ידה התרוממה בלי משים אל בטנה. נכון לעכשיו, הבליטה היחידה שם היתה תוצאה של אינספור שקיות צ'יטוס שהיא אכלה מרוב לחץ — שלא לדבר על קופסאות של ביסקוויטים מצופים בשוקולד, שאותו גירדה מהם במין טקס ילדותי מביך — כשישבה על הספה במשך שבועות וצפתה בשידורים חוזרים של הריאליטי "האגרנים".

האחות בחדר המיון הדיפה ריח של חומר חיטוי והיתה נחמדה ומרוחקת בעת ובעונה אחת, כמו אדם טוב לב שיש לו המון מה לעשות. היא הורתה לקיידי לסיים ליטול את האנטיביוטיקה המונעת, להתנזר ממין למשך שישה שבועות (קלי קלות — קיידי לא יכלה לדמיין בכלל שתהיה שוב בסיטואציה אינטימית, עם אף אחד), לנוח הרבה, להתכונן לשינויים הורמונליים פתאומיים שיתרחשו כי הגוף שלה מתאושש ממה שבגיליון הרפואי שלה נקרא ה"ט. הפלה טבעית.

התינוק שהופיע ברחמה של קיידי באופן לא מתוכנן בעקבות סטוץ נדיר להפליא, התינוק שהיא קיבלה ולמדה לאהוב אחרי שבועות של חשש וכסיסת ציפורניים, אבד לה בפרץ מזוויע של כאב והתכווצויות ודם, חוויה קורעת קרביים שזכתה לשם הפשוט ה"ט.

היא עברה ה"ט.

הדחף המזעזע והחריג שלה לפרוץ בבכי נבע ודאי מהשינויים ההורמונליים. זה הכול. הורמונים.

תחילה מקסין מתה. ואז גופה של קיידי בגד בה. ועכשיו התברר שאפילו ארנב הקרוסלה היקר שלה הוא לא מה שחשבה.

קיידי חשה שהיא רוכבת על קרוסלה מסתחררת, וגם כשדהרה בכל כוחה מצאה את עצמה שוב ושוב באותו מקום.

עיניה צרבו נוכח איום הדמעות. אוקיי... בסדר. אולי היא תרשה לעצמה בכי זריז של כמה דקות בחדר האחורי, ובאותה הזדמנות גם תקלל קצת את מר סקוט ריפלי מפורום העתיקות ואת המומחיות המהוללת שלו.

ואז היא תתכנן לה תוכנית חדשה.