המנורה הטמונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המנורה הטמונה
מכר
מאות
עותקים
המנורה הטמונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המנורה הטמונה

4.1 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

תקציר

מסע, דרך.
ביזה כללית מתבצעת ברומא על ידי הוונדלים במאה החמישית לספירה. אנחנו מובלים בקצב קדחתני אל הרובע העני טרסטוורה. שם, בגדה השמאלית של נהר הטיבר, חיים היהודים, המתכוננים באישון לילה להשיב את הדבר היקר להם מכול: מנורת שבעת הקנים. מכאן והלאה לוקח אותנו צוויג יד ביד תחת אור הירח ללוות את היהודים במסע נדודיהם אחר המנורה הקדושה, אחר הרוח ואחר האמונה. 
אנו שותפים לסיפור עַם, למשל ארוך בשפה כמו-תנכית על אמונה המעדיפה את הנצחי על פני הזמני, את הרוחני על פני הגשמי.

״אבל מי שקושר עצמו לבלתי נראה הוא חזק ממי שדבק בגשמי, שכן השני בר־חלוף ואילו הראשון מתקיים לעד״.

 צוויג עושה את הדבר שהוא יודע לעשות כבמטה קסמים – מחיה עידנים שחלפו ונשכחו ומחזיר אותם לתודעה ולדמיון. 

הסיפור "המנורה הטמונה" מצליח לגעת ללב האדם המודרני בזכות המסורת והאמונה אשר נשכחו מליבו.

פרק ראשון


ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט האָרוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הִירקַניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בקרב אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסנאטורים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם־חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו אריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי־שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו. אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוַונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוׂרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה. הוונדלים! תחילה עברה המילה רק כלחישה חלושה מפה לפה, אבל לפתע התגברה לצרחה צורמת ״הבַּרבָּרים! הבַּרבָּרים!״ שהרעימה במאה, באלף קולות מעל מדרגות האבן של הקירקוס, וכאילו נשאה אותם רוח פרצים, התנפלו המוני האדם בבהלה משתוללת על היציאה. חיילי המשמר נטשו את עמדותיהם והצטרפו למנוסה; האנשים קפצו מעל המושבים, פילסו להם דרך באגרופים ובחרבות, רמסו נשים וילדים מייללים, וליד היציאות נוצרו משפכים מסתחררים וצורחים של המוני אדם נדחסים ונמעכים. כעבור כמה דקות היה הקירקוס רחב הידיים, שהכיל עד לפני רגע בין קירותיו המהדהדים שמונים אלף איש, ריק לגמרי. האליפסה המדורגת העשויה שיש עמדה בשמש הקיצית, אילמת וריקה כמו מחצבה נטושה. רק למטה בזירה עמד האריה שנשכח — הלודרים נמלטו עם האחרים כבר מזמן — ונִענע את רעמתו השחורה ושאג בהתרסה אל הרִיק הפתאומי.

אכן היו אלה הוונדלים. השליחים באו עתה זה אחר זה, ובפי כל אחד בשורה קשה מקודמתה. הם נחתו במאות אוניות מפרשים ואוניות משוטים, עַם זריז וקל תנועה; הפרשים הבֶּרבֶּרים והנוּמידים, בגלימותיהם הלבנות, כבר הקדימו את הצבא עצמו על הדרך מפורטוס, רכובים על סוסיהם ארוכי הצוואר והמהירים. מחר, מחרתיים כבר יעמדו ודאי גדודי השודדים לפני השערים, ושום דבר לא היה ערוך להגנה על העיר. צבא שכירי החרב נלחם במרחקים ליד רָוֵונָה, וחומות הביצורים היו הרוסות, מאז הפך אָלאריק את העיר לעיי חורבות. איש לא נתן דעתו להגנה. העשירים והמכובדים הצטיידו במהרה בפרדות ובעגלות כדי להציל את חייהם וגם, ככל האפשר, חלק מרכושם. אבל כבר היה מאוחר מדי. כי העם מיאן להסכין עם הצלת המכובדים שנגשׂו בו בתקופות שלום ונוטשים אותו בפחדנות בשעות אסון. וכאשר עמד מקסימוּס, הקיסר, לחמוק עם פמלייתו מן הארמון, התעופפו תחילה השמועות ואחריהן האבנים שהומטרו עליו, ולבסוף התנפלו בני ההמון הממורמר על מוג הלב והרגו את הקיסר האומלל שלהם באלות ובגרזינים בחוצות העיר. אומנם נעלו אחר כך, כמו בכל ערב, את השערים, אבל דווקא בשל כך נלכד כל הפחד בתוך העיר; כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה. רומא שכבה בעצבים מרוטים, שנתה נודדת, וחיכתה לברברים כמו נידון למוות, שראשו כבר הוצמד אל לוח העריפה והוא מחכה למכה הבלתי נמנעת שתנופתה כבר החלה.

בינתיים התקדמו הוונדלים על הדרך הרומית הריקה מכיוון הנמל, לאט, בביטחון, לפי תוכנית, כמנצחים. הלוחמים הגרמאנים בהירי השיער, ארוכי השיער, צעדו בסדר מופתי, מאה אחר מאה, במצעד צבאי שעליו התאמנו היטב, ולפניהם התקדמו על סוסיהם הגזעיים היפים, באי־שקט ובתנועות פראיות ומשולחות רסן, השבטים המסייעים מן המדבר, הנומידים כהי העור ששערם כזפת. במרכז השיירה רכב גֶנסֵריך, מלך הוונדלים. הוא חייך מאוכפו אל המוני עמו הצועדים, נינוח ושבע רצון. הלוחם הזקן והמנוסה ידע זה מכבר מפי מרגליו שאין לצפות להתנגדות של ממש, ולכן לא נערכו הפעם לקרב מכריע, אלא רק לביזה חסרת סכנה. ואכן, שום לוחם של האויב לא הראה את פניו. רק בשער הנמל, שממנו מגיעה דרך הנמל הסלולה היטב אל הרבעים הפנימיים של רומא, יצא לקראת המלך האפיפיור ליאו, מעוטר בכל קישוטיו המנצנצים ומוקף בכל כוהניו — אותו ישיש לבן זָקָן, שרק שנים אחדות קודם לכן שכנע את אָטילָה האימתני לחוס על רומא, וההוּני הכופר נענה לבקשתו בשפלות רוח בלתי נתפסת. גם גנסריך ירד מייד מסוסו כשהבחין בלְבַן הזָקָן המלכותי למראה, וצלע לעברו (כף רגלו הימנית נקטעה) בנימוס. אבל הוא לא נשק לטבעת פֶּטרוּס שעל כף ידו ולא כרע ברך בפניו, משום שככופר אָרי החשיב את האפיפיור לשָליטהּ הבלתי חוקי של הנצרות האמיתית, ואת תחינתו של האפיפיור בלטינית שיחוס על העיר הקדושה קיבל בגבהות רוח קרירה. לא, אין סיבה לדאגה, השיב באמצעות המתורגמן שלו, אין לחשוש משום דבר בלתי אנושי מצידו, הוא עצמו איש צבא ונוצרי. הוא לא יעלה את רומא באש ולא יהרוס אותה, אף שהעיר הזאת, תאבת השלטון, החריבה אלף ערים ועוד אלף ושיטחה אותן לעיי חורבות. בגדלות לבבו יָחוס הן על רכוש הכנסייה הן על הנשים, וייקח לו שלל sine ferro et igne, בלי ברזל ואש, לפי זכותם של החזק ושל המנצח. אבל עתה הוא מציע — ואת זאת אמר גנסריך בנימה מאיימת, בשעה שהסייס שלו כבר סייע לו לעלות בחזרה לאוכף — לפתוח בפניו ללא כל דיחוי את שערי רומא.

ואכן נעשה כפי שציווה גנסריך. שום חנית לא הוטלה, שום חרב לא נשלפה. שעה אחת אחר כך כבר שלטו הוונדלים ברומא כולה. אבל קבוצת השודדים עטורת הניצחון לא התנפלה על רומא חסרת המגן כמו כנופיה בלתי ממושמעת. בשורות סדורות, בפיקוד הברזל התקיף של גנסריך, נכנסו בשערי העיר לוחמים גבוהים וחסונים בהירי שיער, עברו בוִיָה טריוּמפָליס, ורק הביטו מדי פעם בפעם בסקרנות על האלפים הרבים של פסלים לבני עיניים, שנדמה היה שהם מבטיחים להם שלל בשפתיהם האילמות. גנסריך עצמו סר מייד אחרי כניסתו לעיר אל הפָּלָטינוּם, מעונו הנטוש של הקיסר. אבל הוא לא קיבל את דברי ההלל המעושים של הסנאטורים, אשר המתינו לו בשורה מפוחדת, וגם לא ציווה לערוך סעודה; בקושי זרק מבט על המתנות שבעזרתן ביקשו האזרחים העשירים למתן את תקיפותו, אלא תכנן מייד, כחייל קשוח, רכון על המפה, את תוכניתו לביזה המהירה ביותר אך גם היסודית ביותר של העיר. כל רובע הושם תחת שלטונה של פלוגה אחרת, וכל אחד ממפקדי הפלוגות היה אחראי להתנהגותם של פקודיו. כי מה שהתרחש עתה לא היה ביזה פראית וחסרת כללים, אלא שוד מתוכנן ושיטתי. תחילה נסגרו שערי העיר בפקודת גנסריך, וזקיפים הוצבו עליהם, כדי שלא יחמקו ממנו לא סיכה ולא מטבע בכל העיר הענקית. אחר כך החרימו חייליו את הסירות, את הכרכרות, את חיות המשא, ואלפי עבדים נצטוו להעביר לקן השודדים האפריקאי במהירות האפשרית את מלוא אוצרותיה החבויים של רומא. רק עכשיו התחילה הביזה עצמה, בענייניות קרירה, דוממת ומחושבת. בנינוחות ובמיומנות כשל קַצב המבתר חיה שחוטה, נשפכו במהלך שלושה־עשר הימים האלה מעיה של העיר החיה ונקרעו חתיכה אחר חתיכה מגופה המתנועע בשקט. מבית לבית, ממקדש למקדש עברו הכוחות השונים, בפיקודו של אחד מהאצילים הוונדלים ובלוויית מזכיר, והוציאו, בזה אחר זה, כל מיטלטלין שהיו בעלי ערך, את כלי הזהב והכסף, את הסיכות, את המטבעות, את העדיים, שרשראות הענבר האפור מארצות הצפון, הפרוות מטרנסילבניה, אבני המלכיט מפרובינקיית פּוׂנטוּס ואת החרבות הרקועות מפרס. הם כפו על בעלי המלאכה להסיר בשלמותם את הפסיפסים מקירות המקדשים ואת מרצפות הפורפיר מן האכסדרות. הכול קרה בדיוק רב, לפי התכנון והתרגול. הפועלים הורידו בעזרת גלגלות, כדי שלא יישברו, את כרכרות הארד משערי הניצחון, והעבדים פירקו לבנה אחר לבנה את הגג המוזהב של מקדש יוּפּיטֶר קָפּיטוׂלינוס, לאחר שתכולתו כבר הוצאה. רק את עמודי הארד, שהיו גדולים מדי להסרה זריזה, הורה גנסריך לפרק בפטישים או לנסר, כדי לזכות במתכת. רחוב אחר רחוב, בית אחר בית רוקנו הוונדלים הכול, ולאחר שהושלמה ביזתם של בתי החיים, החלו לשבור את הטוּמוּלי, קברי המתים. מתוך הסרקופגים עשויי האבן תלשו את המסרקים המשובצים אבני חן משערן המתפורר של רוזנות מתות ואת הסיכות המוזהבות מן העצמות חסרות הבשר, שדדו את המראות העשויות מתכת ואת טבעות החותם מן הגופות, ואפילו את סכום הכסף הקטן, שהושם בקברים כדי שיוכלו המתים לשלם למפעיל המעבורת שישיטם לממלכת המתים, גנבו ידיהם תאבות הבצע. את כל השלל של מעשי הביזה האלה ערמו בערימות נפרדות בכיכר שיועדה לשם כך מבעוד מועד. שם שכבו עכשיו פסל האלה ניקֶה זהובת הכנפיים ליד תיבה מקושטת אבני חן שהכילה את עצמותיה של קדושה כלשהי, ולצד קוביות משחק של גברת נכבדה. מטילי כסף נערמו ליד בגדי ארגמן, כלי זכוכית יקרי ערך ליד מתכת גסה. המזכיר רשם באותיות נורדיות נוקשות כל פריט ופריט על הקלף הארוך שלו, כדי להעניק לשוד מראה של צדק מסוים; גנסריך עצמו עם פמלייתו צעד בין הערימות, בדק במקלו את הפריטים, בחן את התכשיטים, חייך ושיבח. בקורת רוח ראה עגלה אחר עגלה, סירה אחרי סירה עוזבות את העיר, עמוסות. אבל שום בית לא עלה באש, ולא נשפכה ולו טיפת דם אחת. בשקט ובסדר מופתי, כמו במכרה שבו עולות ויורדות העגלות, האחת מלאה והאחרת ריקה, נדדו במהלך שלושה־עשר הימים שיירות העגלות מן הנמל לעיר ומן העיר לנמל. הן ירדו לנמל עמוסות, שבו משם ריקות, והשוורים והפרדות כבר נאנקו תחת העול, שכן למיטב זיכרון כולם, מעולם לא בזזו בשלושה־עשר ימים הרבה כל כך כמו בשוד הוונדלי הזה. במשך שלושה־עשר יום לא נשמע עוד קול אדם בעיר בת אלפי הבניינים. איש לא דיבר בקול רם. איש לא צחק. נגינת המיתרים נָדַמה בבתים, ובכנסיות לא עלתה שירה. שמעו רק את הלמות הפטישים ששיברו את הקבוע ממקומו, את קרקוש הלבנים הנופלות, את חריקת העגלות המלאות עד להתפקע ואת אנקתן העגומה של חיות המשא המותשות, שהשוט של מעניהן הצליף בהן שוב ושוב. לעיתים ייבבו הכלבים, שמרוב פחד שכחו בעליהם להאכילם, לעיתים הדהדה טוּבָּה אפלולית מעל החומות, כשהיה המשמר מתחלף. אבל האנשים עצמם בבתיהם עצרו את נשימתם. העיר שָליטת העולם רבצה מוכה, וכשהייתה הרוח חולפת בלילות בסמטאות הריקות, נשמע קולה כאנחות פצוע החש כי טיפת דמו האחרונה זולגת מעורקיו.

בערב השלושה־עשר לביזה, בגדה השמאלית של נהר הטיבר, במקום שבו מתעקל הנהר הצהוב כמו נחש מפוטם, ישבו היהודים בני קהילת רומא בצוותא בביתו של משה אבטליון. הוא לא היה מגדולי הקהילה ולא מומחה בכתבי הקודש, רק איש עבודה מבוגר ומנוסה, אבל הם בחרו להתכנס בביתו, כי בבית המלאכה המרווח והמישורי שלו היה מקום רב מבשאר הקיטונות הצרים והדחוסים. זה שלושה־עשר יום ישבו כך יחד, יום אחר יום, בפנים אפורות, תשושות, בטליתותיהם הלבנות, והתפללו בצל התריסים הנעולים בין גלילי הבד התלויים, הסדינים המעומלנים וגיגיות הכביסה הרחבות, בהתמדה עיקשת, כמעט קהת חושים. עד עתה לא אונה להם שום רע מידי הוונדלים. פעמיים או שלוש עברו החיילים בלוויית האצילים והפקידים בסמטת היהודים הנמוכה והצפופה, שהרטיבות דבקה בלבני בתיה בגלל ההצפות הרבות, וזלגה בדמעות קרות מקירות הבתים הטחובים; די היה לגזלנים המיומנים במבט אחד מלא בוז להיווכח שאין מה לגזול בעוני האומלל הזה. כאן לא בהקו האכסדרות המצופות לוחות שיש, לא היו טרקלינים מוזהבים, בבתים אלו לא הוחבאו פסלים ואגרטלים מארד. לפיכך חלפו פלוגות הביזה בשוויון נפש על פניהם ולא נשקפה לתושבי הסמטה סכנה של ביזה, של לקיחת שלל. אף על פי כן הכבידה מועקה על ליבותיהם של יהודי רומא, והם התקבצו יחד בתחושה מבשרת רע של פחד. שכן כל אסון בעיר או בארץ שהתגוררו בה — זאת ידעו זה דורי־דורות — היה תמיד לאסון עבורם. בעיתות שלום ושגשוג שכחו אותם העמים ולא הקדישו להם תשומת לב. הרוזנים התקשטו ובנו ברוב הדר, וההמון השתעשע במרוצי כלבים ובמסעות ציד ובמשחקים. אבל בשעת מצוקה, נפלה תמיד האשמה עליהם. מר היה גורלם כשניצחו האויבים, ומר כשנבזזה העיר, ומר כאשר פשטה מגיפה או מחלה בין הארצות. כל רע שבעולם, כך ידעו, נהפך תמיד ובלי יוצא מן הכלל לרע עבורם, והם ידעו זה מכבר שאי אפשר להתקומם נגד גורלם זה, שכן בכל מקום ובכל אתר היו מעטים, בכל מקום ואתר היו חלשים ונטולי כוח. נשקם היחיד היה התפילה.

יהודי רומא התפללו אפוא מדי ערב עד שעת לילה מאוחרת בכל ימי הביזה האפלים והמסוכנים. כי מה יוכל לעשות צדיק בעולם גס ומלא עוולות, שבו ידה של האלימות תמיד על העליונה, חוץ מלהפנות את פניו הרחק מן האדמה ולעבר אלוהים? שנים על שנים נהגו כך. פעם באו העמים הזרים מהדרום, פעם ממזרח וממערב, בהירי שיער, כהי שיער, וכולם תאבי בצע, ומרגע שניצחה כנופיה כלשהי, כבר התנפלה עליה אחת אחרת. בכל מקום על פני האדמה יצאו הכופרים לקרב ולמאמינים לא היה מנוח. כך כבשו את ירושלים, את בבל ואת אלכסנדריה, והיום היה זה גורלה של רומא. כל מקום שבו ביקשו לנוח, הפך חסר מנוח, ובמקום שחיפשו בו שלום, התחוללה מלחמה; לא היה אפשר להתחמק מן הגורל. על פני האדמה ההרוסה הזאת המפלט, השקט והנחמה שכנו בתפילה בלבד. שכן התפילה היא מופלאה. היא מקהה את הפחד בהבטחה גדולה, היא מרדימה את אימת הנשמה בהמהום מנגן, היא נושאת את הלב הכבד לעבר אלוהים על כנפהּ הלוחשת; משום כך טוב להתפלל בשעת מצוקה, וטוב אף יותר להתפלל יחד, כי כל קושי קל יותר כשנושאים אותו יחד, וכל דבר טוב מוטב בפני אלוהים כשהוא נעשה בצוותא.

לפיכך ישבו יהודי קהילת רומא יחדיו והתפללו. הלחישה האדוקה נשמעה בשקט ובהתמדה מזקניהם, כמו פכפוך מי נהר הטיבר לפני חלונותיהם, שהיו משייפים בשתיקה ובעיקשות את הרציפים והיו שוטפים בנדודיהם הרכים את הגדות. איש מן הגברים לא הביט באחרים ובכל זאת התנועעו כתפיהם הזקנות והנוקשות בקצב אחיד, תוך שהם מתפללים אותם פרקי תהילים בשירה ובאומר, פרקים שהתפללו כבר מאות ואלפי פעמים וכך עשו אבותיהם לפניהם ואבות אבותיהם עוד קודם להם. השפתיים בקושי הרגישו בדיבור, והחושים חשו אך בקושי את תחושתם; כמו מחלום אפל ומאלחש נבע ההדהוד המהוסס והמקונן הזה.

לפתע זינקו ממקומותיהם, כל הגבים התיישרו באחת. בחוץ הלמו בכוח במקוש הדלת. יהודי הגולה נחרדו תמיד מכל מאורע פתאומי, הדבר כבר היה טבוע בדמם, שכן איזו טובה יכולה לצמוח מכך שדלת נפתחת בלילה? המלמול נקטע, כאילו נחתך במספריים, עכשיו נשמע רק השקט שהשתרר ופכפוך הנהר שנמשך בשוויון נפש. כולם הסכיתו בגרון חנוק. אחר כך שוב נשמע המקוש, אגרוף הלם בקוצר רוח בדלת החיצונית. ״אני אגש,״ אמר אבטליון כמו לעצמו והידס החוצה. להבת הנר שהודבק לשולחן התכופפה במשב הרוח הפתאומי של הדלת הפתוחה; כמו לבבות כל האנשים האלה, רעדה הלהבה בפתאומיות ובחוזקה.

הנשימה שבה למבוהלים רק כשזיהו מי בא. היה זה הורקנוס בן הלל, גזבר מִטבעת הזהב הקיסרית, גאוות הקהילה, משום שהיה היהודי היחיד שהותר לו להיכנס לארמון הקיסר. הותר לו לגור בגדת הנהר השנייה, כזכות יתר מיוחדת של חצר המלכות, והותר לו ללבוש בגדים מהודרים וצבעוניים; אבל עכשיו היה מעילו קרוע ופניו היו מלוכלכות. כולם הקיפו אותו בקוצר רוח — מפני שניחשו כי הודעה בפיו — והפצירו בו לומר את דברו, וכבר נרעשו, כי כבר מהתרגשותו למדו על האסון שבפיו.

הורקנוס בן הלל נשם עמוקות. ניכר בו שמילה תקועה בגרונו ומסרבת לצאת. לבסוף נאנח:

״זה נגמר. זה בידיהם. הם מצאו את הדבר.״

״את מה מצאו? את מי?״ נפלט משפתי כולם כבצעקה.

״את המנורה, את המנורה. החבאתי אותה כשבאו הברברים מתחת לאשפה במטבח. בכוונה השארתי את שאר כלי הקודש בחדר האוצר, את שולחן לחם הפנים ואת חצוצרות הכסף ואת מטה אהרון ואת כלי הקטורת, כי רבים בהמון המשתולל יודעים על אוצרותינו ולא היה עולה בידי להסתיר את כולם. רק כלי אחד מכלי המקדש רציתי למלט, את מנורת משה, מנורת הקנים מבית המקדש של שלמה. והם כבר בזזו את כל חדר האוצרות, שכעת נראה ריק לגמרי, ולא העמיקו לחקור עוד, כבר הרגשתי ביטחון בליבי שלפחות הצלנו את כלי הקודש האחד הזה. אבל אחד העבדים, תיפח רוחו, הבחין בי מחביא את המנורה, וגילה זאת לשודדים, כדי לזכות בחירותו. הוא הצביע בפניהם על המקום, והם חילצו משם את המנורה. עכשיו נשדד הכול, כל מה שעמד פעם בקודש־הקודשים, במקדש שלמה, שולחן לחם הפנים והכלים והחושן והמנורה. היום בלילה, ממש היום, יישאו מפה הוונדלים את המנורה אל הסירות.״

רגע אחד שתקו כולם. ואחר כך פרצו קריאות שבר מבולבלות מהפיות החיוורים. ״המנורה… אבוי, שוב… המנורה… מנורת האלוהים… אבוי, אבוי… המנורה משולחנו של הקב״ה… המנורה!״

היהודים התנודדו זה כנגד זה כשיכורים, הכו באגרופיהם על חזותיהם, תפסו בירכיהם כאילו בוער בהם כאב, הזקֵנים המכובדים השתוללו כמי שזה עתה התעוורו.

״הס!״ ציווה לפתע קול רם, וכולם השתתקו מייד. ראש הקהילה, הזקן ביותר, החכם ביותר, הוא שציווה עליהם לשתוק, פרשן המקרא הגדול, רבי אליעזר, שכּונה קב ונקי. כמעט בן שמונים היה, וזקנו הבוהק מלובן מקיף את פניו. מצחו היה חרוש קמטים ממחרשת המחשבה הבלתי פוסקת, אבל תחת גביניו העבותים נותרו עיניו דומות לכוכב, מיטיבות וצלולות. הוא הרים את ידו הכחושה, הקמוטה והצהבהבה כמו ניירות הקלף הרבים שכתב, ובתנועה אופקית חתך בה את האוויר, כאילו ביקש לגרש את הרעש כעשן מזיק ולפַנות מקום נקי לשיח שקול.

״הס!״ שב וקרא. ״ילדים צועקים באימה, אך גברים מהרהרים במחשבה. שבו כולכם והבה נתייעץ. הרוח מיטיבה לנוע בשעה שהגוף נח.״

הגברים התיישבו נבוכים על השרפרפים והספסלים. רבי אליעזר מלמל לעצמו בשקט, ונדמה שהוא מתייעץ עם עצמו:

״אסון קרה, אסון גדול. זה מכבר לקחו מאיתנו את כלי הקודש, ואיש מאיתנו לא רשאי היה להביט בהם בחדרו של הקיסר, מלבד זה האחד, הורקנוס בן הלל. אבל בכל זאת ידענו שהם גנוזים מאז ימיו של טיטוס, והם היו שם, בקרבתנו. גלות רומא נדמתה לנו נעימה יותר כשזכרנו שכלי הקודש, שנדדו אלפי שנים, ששכנו בירושלים ובבבל ושבו תמיד למקומם, נחים להם עתה, שדודים אומנם, באותה העיר כמונו. ואף על פי שאסור היה לנו להניח לחם על שולחן לחם הפנים, בכל פעם שבצענו לחם, חשבנו על השולחן הזה. אסור היה לנו להאיר אור במנורה הקדושה, אבל כשהדלקנו אור, נזכרנו תמיד במנורה שעומדת מיותמת מאור בבית הזר. כלֵי הקודש כבר לא היו ברשותנו, אך ידענו שהם גנוזים בבטחה. ועתה שוב מתחילים נדודיה של המנורה, ולא אל מכורתה, כפי שחשבנו, אלא לוקחים אותה מכאן, ומי יֵדע לאן. אבל אנו לא נקונן. בקינה לבדה אין תשועה. הבה נעוץ עצה.״

הגברים כרו אוזן בשקט, בראשים מורכנים. ידו של הזקן תעתה במעלה זקנו ובמורדו. ושוב התחבט, כאילו דיבר לעצמו:

״המנורה עשויה זהב טהור, ולעיתים קרובות הרהרתי מדוע זה רצה אלוהים שרכושנו יהיה יקר כל כך. מדוע דרש ממֹשה שהמנורה תהיה כבדת משקל, בעלת שבעה קנים ובה פיתוחים של זרים ופרחים? לעיתים קרובות שאלתי את עצמי אם הדבר לא סיכן את המנורה, כי מן העושר נפתחת תמיד הרעה, ודווקא יקר הערך הוא שמושך את השודדים. אבל שוב אני מבין כמה יהירה המחשבה שלנו ועד כמה פשר הציווי האלוהי נשגב מבינתנו ומהבנתנו. כי עכשיו אני מבין: דווקא משום שהיו יקרי ערך, נשמרו כלי הקודש האלה שלנו לאורך הדורות. לו היו עשויים מתכת פשוטה או היו חסרי עיטורים וקישוטים, היו השודדים מנפצים אותם בשוויון נפש ומתיכים אותם לחרבות או לשרשראות. אבל הם שמרו על יקר הערך בזכות ערכו הרב, בלי לעמוד על קדושתו. וכך שודד אחד חוטף את המנורה ממשנהו ואיש מהם אינו מעז להרוס אותה, וכל אחד מנדודיה מחזיר אותה לאלוהים.

ועתה נֶהגֶה בכך. הברברים, מה ידוע להם על קדושה? הם רואים רק שהיא עשויה זהב, המנורה שלנו. לו היה אפשר לרכך את תאוות הבצע שלהם, לו נתַנו להם כפליים או שלוש פעמים את משקלה בזהב, אולי אפשר היה לפדות אותה. אנו היהודים איננו לוחמים, כוחנו רק בהקרבה שלנו. עלינו לשלוח שליחים לכל היהודים הפזורים בכל מדינה ומדינה, שיעזרו לפדות בצוותא את המנורה הקדושה. עלינו לתרום השנה כפליים ושלוש פעמים למגבית המקדש, את הבגדים שלגופנו ואת הטבעת שעל אצבענו. עלינו לפדות את הכלי הקדוש, אף אם יהא זה במחיר שבעתיים משקלו בזהב.״

אנחה קטעה את דבריו. הורקנוס בן הלל נשא את מבטו בעצב.

״לשווא הדבר, כבר ניסיתי זאת,״ אמר בשקט. ״זאת הייתה גם המחשבה הראשונה שלי. פניתי לגזברים שלהם ולפקידים שלהם, הם היו גסי לב. הגעתי עד לגנסריך והצעתי לו כופר גבוה. הוא האזין לי בזעף ובטש בקרקע בכף ברגלו. באותו רגע אבדה לי תבונתי, קרבתי אליו והתפארתי בכך שהמנורה עמדה במקדש שלמה, ושטיטוס הביאה בחשאי מירושלים כשלל המפואר ביותר של ניצחונו. רק אז הבין הברברי במה זכה, וצחק בחוצפה: 'אני לא זקוק לזהב שלכם. בזזתי כאן כל כך הרבה זהב שאני יכול לרצף בזהב את אורוות הסוסים שלי ולשבץ אבני חן בפרסותיהם. אבל אם המנורה הזאת היא אכן המנורה של שלמה, כי אז אי אפשר לקנותה ממני. אם טיטוס נשא אותה לפניו במסע הניצחון שלו אל רומא, אני אשא אותה לפניי במסע הניצחון על רומא. אם היא שירתה את האלוהים שלכם, עכשיו היא תשרת את האל האמיתי. לֵך!' — ובכך גירשני מלפניו!״

״לא היית צריך ללכת משם!״

״וכלום הלכתי? השתטחתי לפניו, תפסתי בברכיו. אבל ליבו היה קשה יותר מסוליות הברזל של נעליו. הוא סילק אותי משם כמו אבן. ואז הוציאו אותי עבדיו במכות כאלה שאך בנס נותרתי בחיים.״

רק עכשיו הבינו מדוע היו בגדיו של הורקנוס בן הלל קרועים. רק עכשיו שמו לב לפס הדם הקרוש שעל רקתו. הם ישבו שם בשתיקה מוחלטת כל כך עד שניתן היה לשמוע ממרחק את חריקת העגלות, שהמשיכו לנסוע עוד ועוד כל הלילה, ועתה נשמעו גם צלילי קרנות היער העמומים של הוונדלים, שהדהדו בצליל מוזר מקצה העיר האחד למשנהו. ואז פסק כל צליל. מחשבת כולם הייתה זהה: השוד הגדול נגמר, אבדה המנורה!

רבי אליעזר נשא מבט לאה. ״אתה אומר שהלילה הם ייקחו אותה מכאן?״

״כן, הלילה. הם יסיעו אותה בעגלה בדרך הנמל אל הסירות, ואולי היא כבר נישאת מכאן בשעה שאנחנו מדברים. קרנות היער קוראות ליחידות המאסף להתכנס. מחר בבוקר יעמיסו אותה על הסירה.״

רבי אליעזר הרכין את ראשו עמוק יותר מעל שולחנו. נדמה היה שהוא נרדם בזמן שהוא מקשיב. הוא נראה כלא נוכח והוא לא הרגיש במבטם המודאג של האחרים. לפתע זקף את ראשו ואמר ברוגע: ״הלילה, אתה אומר. טוב. אז עלינו להצטרף.״

כולם נדהמו. אבל הזקן חזר ברוגע ובבִטחה: ״אנחנו מוכרחים להצטרף. זוהי חובתנו. היזכרו בתורה ובמצוותיה. כשארון הקודש נדד, נדדנו גם אנחנו. רק כשהוא נח מנדודיו, יכולנו גם אנחנו לנוח. כשסמליו של אלוהים נודדים, עלינו לנדוד איתם.״

״אבל כיצד נצטרף למסע מעבר לים? אין לנו סירות.״

״אם כך עד לים. מהלך לילה אחד.״

עתה נעמד הורקנוס. ״כמו תמיד, עצתו של רבי אליעזר נכונה היא. עלינו להתלוות ליוצאים. זהו חלק מדרך הנצח שלנו. כשהארון והמנורה נודדים, חייב העם לנדוד איתם, כל הקהילה כולה.״

לפתע נשמע מן הפינה קול דק ומהוסס. שמחה הנַגר, בעל הגוף המעוות, התאונן באימה: ״אבל אם יתפסו אותנו? הם כבר לקחו בשבי מאות לעבדות. הם יכו אותנו, הם יהרגו אותנו! את ילדינו ימכרו ודבר לא יושג ולא ייעשה.״

״שתוק!״ השיב לו מישהו. ״ושלוט בפחד שלך. אם מישהו מאיתנו יילקח בשבי, אז יילקח. אם ימות מישהו, כי אז ימות על קידוש השם. כולנו חייבים להצטרף, כולנו נצא לדרך.״

״כן, כולם, כולנו.״ הקריאות התערבבו זו בזו.

אבל רבי אליעזר הִסה אותם בידיו. שוב עצם את עיניו, כך נהג לעשות כשביקש להרהר. ואחר כך החליט:

״שמחה צודק. אל תכַנו אותו פחדן ומוג לב. הוא צודק, לא כולם רשאים לסכן את חייהם ביציאה לילית חסרת היגיון אחרי השודדים. כי אין דבר הקדוש יותר מן החיים: אלוהים אינו רוצה שאיש יאבד את חייו לשווא. הוא צודק, שמחה, הם יתפסו את הצעירים וייקחום להיות לעבדים בעירם. לכן אסור על הגברים הכשירים ועל הבחורים להצטרף למסע הלילי. אבל לא כך אנו הזקנים, באדם זקן אין תועלת לאיש, ובעיקר לא לעצמו. איננו יכולים לחתור בסירות הקרב, אנחנו, שבקושי היה עומד לנו כוחנו לחפור לעצמנו קבר משלנו, ואפילו לַמוות, כשייקח אותנו, כבר לא תהיה בנו תועלת רבה. עלינו המטלה ללוות את המנורה. מי שרשאים אפוא להתאסף ולהתכונן ליציאה הם בני השבעים ומעלה.״

הזקנים יצאו מתוך הקהל, כולם לבני זקָן. הם היו עשרה, וכשרבי אליעזר, קב ונקי, הצטרף אליהם, היו אחד־עשר: הצעירים נזכרו באבות האומה כשראו אותם עומדים שם, שרידים אחרונים מעידן שחלף, רציניים וחגיגיים. שוב פנה מעליהם הרב וחזר אל האחרים:

״אנחנו נצא לדרך, אנו הזקנים, הישישים: הסירו דאגה מליבכם, אתם האחרים, בכל הנוגע לגורלנו! אך בכל זאת, גם ילד צריך להצטרף אלינו, נער שיהיה עֵד לדור ודור. אנחנו נמות בקרוב, אורנו כבר בער כמעט עד כלות ובקרוב יידום פּינו. אבל חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יֵדעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו. נער, לא בגיר, וגם אם לא יבין את הפשר, הוא מוכרח להצטרף אלינו ולשמש עד.״

כולם שתקו. כולם נמלאו פחד במחשבה על ילדם, שמא יישלח ללילה ולסכנה. אבל אבטליון, צַבּע הבד האומן, כבר קם על רגליו.

״אני אלך ואביא את בנימין, נכדי. הוא רק בן שבע, כמספר הקנים במנורה, ונראה לי שזהו סימן. בינתיים הכינו את עצמכם לדרך, קחו לצידה כל מה שתמצאו בביתי; אני אביא את הילד.״

הזקנים התיישבו מסביב לשולחן, הצעירים הביאו להם יין ואוכל. אבל לפני שבצעו את הלחם, פצח הרב בתפילה שאמרו אבותיהם בכל הדורות שלוש פעמים ביום. ושלוש פעמים חזרו הזקנים בקולותיהם הדקים והשבורים על הפסוק מלא הגעגועים: ״וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכּן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״.

לאחר שחזרו על התפילה שלוש פעמים, התכוננו הזקנים למסעם. בשקט וביישוב דעת, כמי שמכינים טקס קדוש, הסירו את חלוקי התפילה, ערמו אותם לערימה, והוסיפו את הטליתות ואת התפילין. הצעירים הביאו להם לחם ופירות לדרך ומקלות הליכה למשען. אחר כך כתב כל אחד מהזקנים על קלף מה יעלה בגורל רכושו אם לא ישוב ממסעו, והאחרים צירפו את חתימתם לעדות.

בינתיים עלה אבטליון הצַבּע במדרגות. קודם לכן חלץ את נעליו, אבל מכיוון שהיה אדם כבד גוף ועב בשר, חרקו קורות העץ השבריריות תחת צעדיו. בזהירות פתח את הדלתות לחדר המגורים, שבו ישנו יחדיו (בשל עוניים), אשתו ואשת בנו והבנות והנכדים. מבעד לחריצי אשנבי הגג הנעולים זרח אור ירח הססני, לח ותכול כערפל, ואף שאבטליון הקפיד לצעוד על בהונותיו, בכל זאת שם לב שאשתו וכלתו בוהות בו ממיטותיהן בעיניים פעורות ובחרדה.

״מה קרה?״ נשמע מלמול מבוהל. אבטליון לא ענה, אלא המשיך לפסוע לפינה השמאלית, שם ידע ששוכב בנימין, נכדו. הוא גחן בעדינות על יצועו הדל. הילד ישן שינה עמוקה, אגרופיו קמוצים כמו בזעם על חזהו: חלומו היה ודאי פראי ורוגש. אבטליון ליטפו בשקט על שערו הסתור, כדי להעירו. הילד לא התעורר מייד, אבל חושיו הרגישו ודאי באותה מחווה אוהבת דרך המעטה השחור של השינה, שכן אגרופיו רפו, שפתיו החשוקות נפתחו, והילד חייך מבלי דעת וכופף ברוך ובנועם את זרועותיו. אבטליון חש כאב חד על שעליו לנער את הילד התמים הזה משנת החלומות הענוגה. ואף על פי כן אחז בילד הישֵן וטלטל אותו חזק יותר. מייד זינק הילד והביט סביב בעיניים פקוחות לרווחה, הוא היה ילדון, רק בן שבע, אך בכל זאת ילד יהודי החי בגולה ומשום כך מורגל בהתעוררות פתאומית. כך נחרד גם אביו כשנקשו במקוש הדלת, כך נחרדו כולם, הזקנים והחכמים, כשהקריאו צו קיסרי חדש בסמטה, כך נמלאו אימה כשמת קיסר אחד ובא אחר, כי כל דבר חדש היה רע ומסוכן בסמטת היהודים ברובע טרַסטֵוֵורה, שבו חיו את חייהם הדלים. טרם למד לקרוא הילד, אך את הדבר האחד הזה ידע היטב: לחשוש מפני כל איש וכל דבר עלי אדמות.

במבט מבולבל הסתכל הילד סביבו, ואבטליון מיהר לשים את ידו על פיו של הזאטוט, כדי שלא יצעק בפחד. אבל הילד נרגע מרגע שזיהה את סבו. אבטליון רכן אליו ולחש, שפתיו קרובות אליו עד מאוד: ״קח את בגדיך ואת נעליך ובוא! אבל בשקט, שאיש לא ישמע אותך.״ מייד קם הילד. הוא חש בסוד והתגאה על שסבו משתף אותו בו. בלי לשאול במבט או במילה, גישש אחר בגדיו ונעליו.

הם כבר חמקו מבעד לדלת כשקמה אִמו מיצועה והתייפחה בפחד: ״לאן אתה לוקח את הילד?״

״שתקי,״ השיב אבטליון בגסות, ״לכן, הנשים, אסור לשאול.״

הוא סגר את הדלת. הנשים בחדר ודאי התעוררו עכשיו כולן. מאחורי הדלת הדקה נשמעו דיבורים מבולבלים ויפחות, וכשיצאו לדרכם אחד־עשר הזקנים מן השער והילד איתם, כבר ידע הרחוב כולו על מסעם המסוכן, כאילו דלפה הידיעה המשונה דרך הקירות: מכל הבתים נשמעו אנחות פחד וקינות. אבל הגברים הזקנים לא נשאו את מבטם ולא הביטו סביב. הם יצאו לדרך בדממה וברצינות החלטית. השעה הייתה קרובה לחצות.

שטפן צוויג

“אני מברך את כל ידידי: ולוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר לאחר הלילה הארוך. אני, שחסר סבלנות הנני ביותר, מקדים ללכת לפניהם.“
כך כתב שטפן צוויג במכתב ההתאבדות שלו ושל אשתו ממקום גלותם בברזיל.
 
שטפן צוויג היה אבטיפוס כמעט מוגזם של תקופתו, שכן חייו היו ייצוג מיקרוקוסמי של גדולתו ואסונותיו של העם היהודי במאה העשרים באירופה. צוויג, יהודי שנולד בווינה ב-1881, נהפך לפציפיסט בעקבות מלחמת העולם הראשונה, והיה לסופר המצליח והמפורסם ביותר בגרמניה. אך אז הגיעו שנות השלושים. צעדיו הוצרו וספריו נאסרו לפרסום. הוא נאלץ לגלות ללונדון והוסיף לנדוד שנים, חי בארצות הברית, בארגנטינה ובפרגוואי והתיישב בברזיל, ארץ שאהב, אך לא הצליח להכות בה שורש. הוא התאבד בפברואר 1942, חודש ימים לאחר ועידת ואנזה, שעליה אולי לא שמע.

עוד על הספר

המנורה הטמונה שטפן צוויג


ביום יוני בהיר אחד של שנת 455 בקירקוּס מַקסימוּס ברומא נגמר זה לא כבר הקרב המדמם בין שני ענקים בני שבט האָרוּלים ובין להקת חזירי בר מחבל הִירקַניָה, ובשעה שלוש אחר הצהריים החלה מתפשטת המולה הולכת וגוברת בקרב אלפי הצופים. תחילה הבחינו רק הצופים הקרובים ביותר כי לטריבונה הנפרדת, המקושטת בשטיחים ובפסלים מהודרים, שבה ישב הקיסר מַקסימוּס בין פקידי חצרו, נכנס שליח, מאובק מהרכיבה המאומצת על סוסו, ומייד כשמסר את הודעתו לקיסר, קם זה על רגליו באמצע הקרב הסוער, בניגוד לכל מנהג; כל אנשי חצרו יצאו אחריו באותו חיפזון ניכר, וחיש קל התרוקנו גם המושבים המיועדים לסנאטורים ולמכובדים האחרים. הסתלקות נחפזת כזאת לא יכלה להיות ללא סיבה חשובה. לשווא ניסו להכריז בתרועות חצוצרה רמות על קרב אדם־חיה נוסף, ומאחורי הסורג המוגבה החישו אריה נוּמידי בעל רעמה שחורה, בצעקות גסות, אל פגיונותיהם הקצרים של הלוּדָרים — כי הגל הקודר של אי־שקט, שמעליו נישא קצף הגלים של פנים נרעשות מרוב דאגה, כבר החל להתקדם משורה לשורה ולא היה אפשר לעצור בעדו. אנשים קמו על רגליהם, הצביעו על מושביהם הריקים של המכובדים, שאלו והרעישו וצעקו ושרקו; אז התפשטה בבת אחת השמועה המבולבלת, בלי שאיש יֵדע מי הגה אותה לראשונה, ולפיה הוַונדָלים, שודדי הים מטילי האימה של הים התיכון, נחתו בפּוׂרטוּס עם צי חזק והם כבר בדרכם אל העיר השאננה. הוונדלים! תחילה עברה המילה רק כלחישה חלושה מפה לפה, אבל לפתע התגברה לצרחה צורמת ״הבַּרבָּרים! הבַּרבָּרים!״ שהרעימה במאה, באלף קולות מעל מדרגות האבן של הקירקוס, וכאילו נשאה אותם רוח פרצים, התנפלו המוני האדם בבהלה משתוללת על היציאה. חיילי המשמר נטשו את עמדותיהם והצטרפו למנוסה; האנשים קפצו מעל המושבים, פילסו להם דרך באגרופים ובחרבות, רמסו נשים וילדים מייללים, וליד היציאות נוצרו משפכים מסתחררים וצורחים של המוני אדם נדחסים ונמעכים. כעבור כמה דקות היה הקירקוס רחב הידיים, שהכיל עד לפני רגע בין קירותיו המהדהדים שמונים אלף איש, ריק לגמרי. האליפסה המדורגת העשויה שיש עמדה בשמש הקיצית, אילמת וריקה כמו מחצבה נטושה. רק למטה בזירה עמד האריה שנשכח — הלודרים נמלטו עם האחרים כבר מזמן — ונִענע את רעמתו השחורה ושאג בהתרסה אל הרִיק הפתאומי.

אכן היו אלה הוונדלים. השליחים באו עתה זה אחר זה, ובפי כל אחד בשורה קשה מקודמתה. הם נחתו במאות אוניות מפרשים ואוניות משוטים, עַם זריז וקל תנועה; הפרשים הבֶּרבֶּרים והנוּמידים, בגלימותיהם הלבנות, כבר הקדימו את הצבא עצמו על הדרך מפורטוס, רכובים על סוסיהם ארוכי הצוואר והמהירים. מחר, מחרתיים כבר יעמדו ודאי גדודי השודדים לפני השערים, ושום דבר לא היה ערוך להגנה על העיר. צבא שכירי החרב נלחם במרחקים ליד רָוֵונָה, וחומות הביצורים היו הרוסות, מאז הפך אָלאריק את העיר לעיי חורבות. איש לא נתן דעתו להגנה. העשירים והמכובדים הצטיידו במהרה בפרדות ובעגלות כדי להציל את חייהם וגם, ככל האפשר, חלק מרכושם. אבל כבר היה מאוחר מדי. כי העם מיאן להסכין עם הצלת המכובדים שנגשׂו בו בתקופות שלום ונוטשים אותו בפחדנות בשעות אסון. וכאשר עמד מקסימוּס, הקיסר, לחמוק עם פמלייתו מן הארמון, התעופפו תחילה השמועות ואחריהן האבנים שהומטרו עליו, ולבסוף התנפלו בני ההמון הממורמר על מוג הלב והרגו את הקיסר האומלל שלהם באלות ובגרזינים בחוצות העיר. אומנם נעלו אחר כך, כמו בכל ערב, את השערים, אבל דווקא בשל כך נלכד כל הפחד בתוך העיר; כמו אד בִּיצה מהביל רבצה והכבידה על העיר האבודה התחושה מבשרת הרע של העתיד להתרחש, והתחלפה בחרדה ובאימה; ממעל האירו שאננים וקלי דעת הכוכבים האדישים כתמיד, ועל רקיע השמיים התכולים, כמו בכל לילה, תלה הירח את קרנו הכסופה. רומא שכבה בעצבים מרוטים, שנתה נודדת, וחיכתה לברברים כמו נידון למוות, שראשו כבר הוצמד אל לוח העריפה והוא מחכה למכה הבלתי נמנעת שתנופתה כבר החלה.

בינתיים התקדמו הוונדלים על הדרך הרומית הריקה מכיוון הנמל, לאט, בביטחון, לפי תוכנית, כמנצחים. הלוחמים הגרמאנים בהירי השיער, ארוכי השיער, צעדו בסדר מופתי, מאה אחר מאה, במצעד צבאי שעליו התאמנו היטב, ולפניהם התקדמו על סוסיהם הגזעיים היפים, באי־שקט ובתנועות פראיות ומשולחות רסן, השבטים המסייעים מן המדבר, הנומידים כהי העור ששערם כזפת. במרכז השיירה רכב גֶנסֵריך, מלך הוונדלים. הוא חייך מאוכפו אל המוני עמו הצועדים, נינוח ושבע רצון. הלוחם הזקן והמנוסה ידע זה מכבר מפי מרגליו שאין לצפות להתנגדות של ממש, ולכן לא נערכו הפעם לקרב מכריע, אלא רק לביזה חסרת סכנה. ואכן, שום לוחם של האויב לא הראה את פניו. רק בשער הנמל, שממנו מגיעה דרך הנמל הסלולה היטב אל הרבעים הפנימיים של רומא, יצא לקראת המלך האפיפיור ליאו, מעוטר בכל קישוטיו המנצנצים ומוקף בכל כוהניו — אותו ישיש לבן זָקָן, שרק שנים אחדות קודם לכן שכנע את אָטילָה האימתני לחוס על רומא, וההוּני הכופר נענה לבקשתו בשפלות רוח בלתי נתפסת. גם גנסריך ירד מייד מסוסו כשהבחין בלְבַן הזָקָן המלכותי למראה, וצלע לעברו (כף רגלו הימנית נקטעה) בנימוס. אבל הוא לא נשק לטבעת פֶּטרוּס שעל כף ידו ולא כרע ברך בפניו, משום שככופר אָרי החשיב את האפיפיור לשָליטהּ הבלתי חוקי של הנצרות האמיתית, ואת תחינתו של האפיפיור בלטינית שיחוס על העיר הקדושה קיבל בגבהות רוח קרירה. לא, אין סיבה לדאגה, השיב באמצעות המתורגמן שלו, אין לחשוש משום דבר בלתי אנושי מצידו, הוא עצמו איש צבא ונוצרי. הוא לא יעלה את רומא באש ולא יהרוס אותה, אף שהעיר הזאת, תאבת השלטון, החריבה אלף ערים ועוד אלף ושיטחה אותן לעיי חורבות. בגדלות לבבו יָחוס הן על רכוש הכנסייה הן על הנשים, וייקח לו שלל sine ferro et igne, בלי ברזל ואש, לפי זכותם של החזק ושל המנצח. אבל עתה הוא מציע — ואת זאת אמר גנסריך בנימה מאיימת, בשעה שהסייס שלו כבר סייע לו לעלות בחזרה לאוכף — לפתוח בפניו ללא כל דיחוי את שערי רומא.

ואכן נעשה כפי שציווה גנסריך. שום חנית לא הוטלה, שום חרב לא נשלפה. שעה אחת אחר כך כבר שלטו הוונדלים ברומא כולה. אבל קבוצת השודדים עטורת הניצחון לא התנפלה על רומא חסרת המגן כמו כנופיה בלתי ממושמעת. בשורות סדורות, בפיקוד הברזל התקיף של גנסריך, נכנסו בשערי העיר לוחמים גבוהים וחסונים בהירי שיער, עברו בוִיָה טריוּמפָליס, ורק הביטו מדי פעם בפעם בסקרנות על האלפים הרבים של פסלים לבני עיניים, שנדמה היה שהם מבטיחים להם שלל בשפתיהם האילמות. גנסריך עצמו סר מייד אחרי כניסתו לעיר אל הפָּלָטינוּם, מעונו הנטוש של הקיסר. אבל הוא לא קיבל את דברי ההלל המעושים של הסנאטורים, אשר המתינו לו בשורה מפוחדת, וגם לא ציווה לערוך סעודה; בקושי זרק מבט על המתנות שבעזרתן ביקשו האזרחים העשירים למתן את תקיפותו, אלא תכנן מייד, כחייל קשוח, רכון על המפה, את תוכניתו לביזה המהירה ביותר אך גם היסודית ביותר של העיר. כל רובע הושם תחת שלטונה של פלוגה אחרת, וכל אחד ממפקדי הפלוגות היה אחראי להתנהגותם של פקודיו. כי מה שהתרחש עתה לא היה ביזה פראית וחסרת כללים, אלא שוד מתוכנן ושיטתי. תחילה נסגרו שערי העיר בפקודת גנסריך, וזקיפים הוצבו עליהם, כדי שלא יחמקו ממנו לא סיכה ולא מטבע בכל העיר הענקית. אחר כך החרימו חייליו את הסירות, את הכרכרות, את חיות המשא, ואלפי עבדים נצטוו להעביר לקן השודדים האפריקאי במהירות האפשרית את מלוא אוצרותיה החבויים של רומא. רק עכשיו התחילה הביזה עצמה, בענייניות קרירה, דוממת ומחושבת. בנינוחות ובמיומנות כשל קַצב המבתר חיה שחוטה, נשפכו במהלך שלושה־עשר הימים האלה מעיה של העיר החיה ונקרעו חתיכה אחר חתיכה מגופה המתנועע בשקט. מבית לבית, ממקדש למקדש עברו הכוחות השונים, בפיקודו של אחד מהאצילים הוונדלים ובלוויית מזכיר, והוציאו, בזה אחר זה, כל מיטלטלין שהיו בעלי ערך, את כלי הזהב והכסף, את הסיכות, את המטבעות, את העדיים, שרשראות הענבר האפור מארצות הצפון, הפרוות מטרנסילבניה, אבני המלכיט מפרובינקיית פּוׂנטוּס ואת החרבות הרקועות מפרס. הם כפו על בעלי המלאכה להסיר בשלמותם את הפסיפסים מקירות המקדשים ואת מרצפות הפורפיר מן האכסדרות. הכול קרה בדיוק רב, לפי התכנון והתרגול. הפועלים הורידו בעזרת גלגלות, כדי שלא יישברו, את כרכרות הארד משערי הניצחון, והעבדים פירקו לבנה אחר לבנה את הגג המוזהב של מקדש יוּפּיטֶר קָפּיטוׂלינוס, לאחר שתכולתו כבר הוצאה. רק את עמודי הארד, שהיו גדולים מדי להסרה זריזה, הורה גנסריך לפרק בפטישים או לנסר, כדי לזכות במתכת. רחוב אחר רחוב, בית אחר בית רוקנו הוונדלים הכול, ולאחר שהושלמה ביזתם של בתי החיים, החלו לשבור את הטוּמוּלי, קברי המתים. מתוך הסרקופגים עשויי האבן תלשו את המסרקים המשובצים אבני חן משערן המתפורר של רוזנות מתות ואת הסיכות המוזהבות מן העצמות חסרות הבשר, שדדו את המראות העשויות מתכת ואת טבעות החותם מן הגופות, ואפילו את סכום הכסף הקטן, שהושם בקברים כדי שיוכלו המתים לשלם למפעיל המעבורת שישיטם לממלכת המתים, גנבו ידיהם תאבות הבצע. את כל השלל של מעשי הביזה האלה ערמו בערימות נפרדות בכיכר שיועדה לשם כך מבעוד מועד. שם שכבו עכשיו פסל האלה ניקֶה זהובת הכנפיים ליד תיבה מקושטת אבני חן שהכילה את עצמותיה של קדושה כלשהי, ולצד קוביות משחק של גברת נכבדה. מטילי כסף נערמו ליד בגדי ארגמן, כלי זכוכית יקרי ערך ליד מתכת גסה. המזכיר רשם באותיות נורדיות נוקשות כל פריט ופריט על הקלף הארוך שלו, כדי להעניק לשוד מראה של צדק מסוים; גנסריך עצמו עם פמלייתו צעד בין הערימות, בדק במקלו את הפריטים, בחן את התכשיטים, חייך ושיבח. בקורת רוח ראה עגלה אחר עגלה, סירה אחרי סירה עוזבות את העיר, עמוסות. אבל שום בית לא עלה באש, ולא נשפכה ולו טיפת דם אחת. בשקט ובסדר מופתי, כמו במכרה שבו עולות ויורדות העגלות, האחת מלאה והאחרת ריקה, נדדו במהלך שלושה־עשר הימים שיירות העגלות מן הנמל לעיר ומן העיר לנמל. הן ירדו לנמל עמוסות, שבו משם ריקות, והשוורים והפרדות כבר נאנקו תחת העול, שכן למיטב זיכרון כולם, מעולם לא בזזו בשלושה־עשר ימים הרבה כל כך כמו בשוד הוונדלי הזה. במשך שלושה־עשר יום לא נשמע עוד קול אדם בעיר בת אלפי הבניינים. איש לא דיבר בקול רם. איש לא צחק. נגינת המיתרים נָדַמה בבתים, ובכנסיות לא עלתה שירה. שמעו רק את הלמות הפטישים ששיברו את הקבוע ממקומו, את קרקוש הלבנים הנופלות, את חריקת העגלות המלאות עד להתפקע ואת אנקתן העגומה של חיות המשא המותשות, שהשוט של מעניהן הצליף בהן שוב ושוב. לעיתים ייבבו הכלבים, שמרוב פחד שכחו בעליהם להאכילם, לעיתים הדהדה טוּבָּה אפלולית מעל החומות, כשהיה המשמר מתחלף. אבל האנשים עצמם בבתיהם עצרו את נשימתם. העיר שָליטת העולם רבצה מוכה, וכשהייתה הרוח חולפת בלילות בסמטאות הריקות, נשמע קולה כאנחות פצוע החש כי טיפת דמו האחרונה זולגת מעורקיו.

בערב השלושה־עשר לביזה, בגדה השמאלית של נהר הטיבר, במקום שבו מתעקל הנהר הצהוב כמו נחש מפוטם, ישבו היהודים בני קהילת רומא בצוותא בביתו של משה אבטליון. הוא לא היה מגדולי הקהילה ולא מומחה בכתבי הקודש, רק איש עבודה מבוגר ומנוסה, אבל הם בחרו להתכנס בביתו, כי בבית המלאכה המרווח והמישורי שלו היה מקום רב מבשאר הקיטונות הצרים והדחוסים. זה שלושה־עשר יום ישבו כך יחד, יום אחר יום, בפנים אפורות, תשושות, בטליתותיהם הלבנות, והתפללו בצל התריסים הנעולים בין גלילי הבד התלויים, הסדינים המעומלנים וגיגיות הכביסה הרחבות, בהתמדה עיקשת, כמעט קהת חושים. עד עתה לא אונה להם שום רע מידי הוונדלים. פעמיים או שלוש עברו החיילים בלוויית האצילים והפקידים בסמטת היהודים הנמוכה והצפופה, שהרטיבות דבקה בלבני בתיה בגלל ההצפות הרבות, וזלגה בדמעות קרות מקירות הבתים הטחובים; די היה לגזלנים המיומנים במבט אחד מלא בוז להיווכח שאין מה לגזול בעוני האומלל הזה. כאן לא בהקו האכסדרות המצופות לוחות שיש, לא היו טרקלינים מוזהבים, בבתים אלו לא הוחבאו פסלים ואגרטלים מארד. לפיכך חלפו פלוגות הביזה בשוויון נפש על פניהם ולא נשקפה לתושבי הסמטה סכנה של ביזה, של לקיחת שלל. אף על פי כן הכבידה מועקה על ליבותיהם של יהודי רומא, והם התקבצו יחד בתחושה מבשרת רע של פחד. שכן כל אסון בעיר או בארץ שהתגוררו בה — זאת ידעו זה דורי־דורות — היה תמיד לאסון עבורם. בעיתות שלום ושגשוג שכחו אותם העמים ולא הקדישו להם תשומת לב. הרוזנים התקשטו ובנו ברוב הדר, וההמון השתעשע במרוצי כלבים ובמסעות ציד ובמשחקים. אבל בשעת מצוקה, נפלה תמיד האשמה עליהם. מר היה גורלם כשניצחו האויבים, ומר כשנבזזה העיר, ומר כאשר פשטה מגיפה או מחלה בין הארצות. כל רע שבעולם, כך ידעו, נהפך תמיד ובלי יוצא מן הכלל לרע עבורם, והם ידעו זה מכבר שאי אפשר להתקומם נגד גורלם זה, שכן בכל מקום ובכל אתר היו מעטים, בכל מקום ואתר היו חלשים ונטולי כוח. נשקם היחיד היה התפילה.

יהודי רומא התפללו אפוא מדי ערב עד שעת לילה מאוחרת בכל ימי הביזה האפלים והמסוכנים. כי מה יוכל לעשות צדיק בעולם גס ומלא עוולות, שבו ידה של האלימות תמיד על העליונה, חוץ מלהפנות את פניו הרחק מן האדמה ולעבר אלוהים? שנים על שנים נהגו כך. פעם באו העמים הזרים מהדרום, פעם ממזרח וממערב, בהירי שיער, כהי שיער, וכולם תאבי בצע, ומרגע שניצחה כנופיה כלשהי, כבר התנפלה עליה אחת אחרת. בכל מקום על פני האדמה יצאו הכופרים לקרב ולמאמינים לא היה מנוח. כך כבשו את ירושלים, את בבל ואת אלכסנדריה, והיום היה זה גורלה של רומא. כל מקום שבו ביקשו לנוח, הפך חסר מנוח, ובמקום שחיפשו בו שלום, התחוללה מלחמה; לא היה אפשר להתחמק מן הגורל. על פני האדמה ההרוסה הזאת המפלט, השקט והנחמה שכנו בתפילה בלבד. שכן התפילה היא מופלאה. היא מקהה את הפחד בהבטחה גדולה, היא מרדימה את אימת הנשמה בהמהום מנגן, היא נושאת את הלב הכבד לעבר אלוהים על כנפהּ הלוחשת; משום כך טוב להתפלל בשעת מצוקה, וטוב אף יותר להתפלל יחד, כי כל קושי קל יותר כשנושאים אותו יחד, וכל דבר טוב מוטב בפני אלוהים כשהוא נעשה בצוותא.

לפיכך ישבו יהודי קהילת רומא יחדיו והתפללו. הלחישה האדוקה נשמעה בשקט ובהתמדה מזקניהם, כמו פכפוך מי נהר הטיבר לפני חלונותיהם, שהיו משייפים בשתיקה ובעיקשות את הרציפים והיו שוטפים בנדודיהם הרכים את הגדות. איש מן הגברים לא הביט באחרים ובכל זאת התנועעו כתפיהם הזקנות והנוקשות בקצב אחיד, תוך שהם מתפללים אותם פרקי תהילים בשירה ובאומר, פרקים שהתפללו כבר מאות ואלפי פעמים וכך עשו אבותיהם לפניהם ואבות אבותיהם עוד קודם להם. השפתיים בקושי הרגישו בדיבור, והחושים חשו אך בקושי את תחושתם; כמו מחלום אפל ומאלחש נבע ההדהוד המהוסס והמקונן הזה.

לפתע זינקו ממקומותיהם, כל הגבים התיישרו באחת. בחוץ הלמו בכוח במקוש הדלת. יהודי הגולה נחרדו תמיד מכל מאורע פתאומי, הדבר כבר היה טבוע בדמם, שכן איזו טובה יכולה לצמוח מכך שדלת נפתחת בלילה? המלמול נקטע, כאילו נחתך במספריים, עכשיו נשמע רק השקט שהשתרר ופכפוך הנהר שנמשך בשוויון נפש. כולם הסכיתו בגרון חנוק. אחר כך שוב נשמע המקוש, אגרוף הלם בקוצר רוח בדלת החיצונית. ״אני אגש,״ אמר אבטליון כמו לעצמו והידס החוצה. להבת הנר שהודבק לשולחן התכופפה במשב הרוח הפתאומי של הדלת הפתוחה; כמו לבבות כל האנשים האלה, רעדה הלהבה בפתאומיות ובחוזקה.

הנשימה שבה למבוהלים רק כשזיהו מי בא. היה זה הורקנוס בן הלל, גזבר מִטבעת הזהב הקיסרית, גאוות הקהילה, משום שהיה היהודי היחיד שהותר לו להיכנס לארמון הקיסר. הותר לו לגור בגדת הנהר השנייה, כזכות יתר מיוחדת של חצר המלכות, והותר לו ללבוש בגדים מהודרים וצבעוניים; אבל עכשיו היה מעילו קרוע ופניו היו מלוכלכות. כולם הקיפו אותו בקוצר רוח — מפני שניחשו כי הודעה בפיו — והפצירו בו לומר את דברו, וכבר נרעשו, כי כבר מהתרגשותו למדו על האסון שבפיו.

הורקנוס בן הלל נשם עמוקות. ניכר בו שמילה תקועה בגרונו ומסרבת לצאת. לבסוף נאנח:

״זה נגמר. זה בידיהם. הם מצאו את הדבר.״

״את מה מצאו? את מי?״ נפלט משפתי כולם כבצעקה.

״את המנורה, את המנורה. החבאתי אותה כשבאו הברברים מתחת לאשפה במטבח. בכוונה השארתי את שאר כלי הקודש בחדר האוצר, את שולחן לחם הפנים ואת חצוצרות הכסף ואת מטה אהרון ואת כלי הקטורת, כי רבים בהמון המשתולל יודעים על אוצרותינו ולא היה עולה בידי להסתיר את כולם. רק כלי אחד מכלי המקדש רציתי למלט, את מנורת משה, מנורת הקנים מבית המקדש של שלמה. והם כבר בזזו את כל חדר האוצרות, שכעת נראה ריק לגמרי, ולא העמיקו לחקור עוד, כבר הרגשתי ביטחון בליבי שלפחות הצלנו את כלי הקודש האחד הזה. אבל אחד העבדים, תיפח רוחו, הבחין בי מחביא את המנורה, וגילה זאת לשודדים, כדי לזכות בחירותו. הוא הצביע בפניהם על המקום, והם חילצו משם את המנורה. עכשיו נשדד הכול, כל מה שעמד פעם בקודש־הקודשים, במקדש שלמה, שולחן לחם הפנים והכלים והחושן והמנורה. היום בלילה, ממש היום, יישאו מפה הוונדלים את המנורה אל הסירות.״

רגע אחד שתקו כולם. ואחר כך פרצו קריאות שבר מבולבלות מהפיות החיוורים. ״המנורה… אבוי, שוב… המנורה… מנורת האלוהים… אבוי, אבוי… המנורה משולחנו של הקב״ה… המנורה!״

היהודים התנודדו זה כנגד זה כשיכורים, הכו באגרופיהם על חזותיהם, תפסו בירכיהם כאילו בוער בהם כאב, הזקֵנים המכובדים השתוללו כמי שזה עתה התעוורו.

״הס!״ ציווה לפתע קול רם, וכולם השתתקו מייד. ראש הקהילה, הזקן ביותר, החכם ביותר, הוא שציווה עליהם לשתוק, פרשן המקרא הגדול, רבי אליעזר, שכּונה קב ונקי. כמעט בן שמונים היה, וזקנו הבוהק מלובן מקיף את פניו. מצחו היה חרוש קמטים ממחרשת המחשבה הבלתי פוסקת, אבל תחת גביניו העבותים נותרו עיניו דומות לכוכב, מיטיבות וצלולות. הוא הרים את ידו הכחושה, הקמוטה והצהבהבה כמו ניירות הקלף הרבים שכתב, ובתנועה אופקית חתך בה את האוויר, כאילו ביקש לגרש את הרעש כעשן מזיק ולפַנות מקום נקי לשיח שקול.

״הס!״ שב וקרא. ״ילדים צועקים באימה, אך גברים מהרהרים במחשבה. שבו כולכם והבה נתייעץ. הרוח מיטיבה לנוע בשעה שהגוף נח.״

הגברים התיישבו נבוכים על השרפרפים והספסלים. רבי אליעזר מלמל לעצמו בשקט, ונדמה שהוא מתייעץ עם עצמו:

״אסון קרה, אסון גדול. זה מכבר לקחו מאיתנו את כלי הקודש, ואיש מאיתנו לא רשאי היה להביט בהם בחדרו של הקיסר, מלבד זה האחד, הורקנוס בן הלל. אבל בכל זאת ידענו שהם גנוזים מאז ימיו של טיטוס, והם היו שם, בקרבתנו. גלות רומא נדמתה לנו נעימה יותר כשזכרנו שכלי הקודש, שנדדו אלפי שנים, ששכנו בירושלים ובבבל ושבו תמיד למקומם, נחים להם עתה, שדודים אומנם, באותה העיר כמונו. ואף על פי שאסור היה לנו להניח לחם על שולחן לחם הפנים, בכל פעם שבצענו לחם, חשבנו על השולחן הזה. אסור היה לנו להאיר אור במנורה הקדושה, אבל כשהדלקנו אור, נזכרנו תמיד במנורה שעומדת מיותמת מאור בבית הזר. כלֵי הקודש כבר לא היו ברשותנו, אך ידענו שהם גנוזים בבטחה. ועתה שוב מתחילים נדודיה של המנורה, ולא אל מכורתה, כפי שחשבנו, אלא לוקחים אותה מכאן, ומי יֵדע לאן. אבל אנו לא נקונן. בקינה לבדה אין תשועה. הבה נעוץ עצה.״

הגברים כרו אוזן בשקט, בראשים מורכנים. ידו של הזקן תעתה במעלה זקנו ובמורדו. ושוב התחבט, כאילו דיבר לעצמו:

״המנורה עשויה זהב טהור, ולעיתים קרובות הרהרתי מדוע זה רצה אלוהים שרכושנו יהיה יקר כל כך. מדוע דרש ממֹשה שהמנורה תהיה כבדת משקל, בעלת שבעה קנים ובה פיתוחים של זרים ופרחים? לעיתים קרובות שאלתי את עצמי אם הדבר לא סיכן את המנורה, כי מן העושר נפתחת תמיד הרעה, ודווקא יקר הערך הוא שמושך את השודדים. אבל שוב אני מבין כמה יהירה המחשבה שלנו ועד כמה פשר הציווי האלוהי נשגב מבינתנו ומהבנתנו. כי עכשיו אני מבין: דווקא משום שהיו יקרי ערך, נשמרו כלי הקודש האלה שלנו לאורך הדורות. לו היו עשויים מתכת פשוטה או היו חסרי עיטורים וקישוטים, היו השודדים מנפצים אותם בשוויון נפש ומתיכים אותם לחרבות או לשרשראות. אבל הם שמרו על יקר הערך בזכות ערכו הרב, בלי לעמוד על קדושתו. וכך שודד אחד חוטף את המנורה ממשנהו ואיש מהם אינו מעז להרוס אותה, וכל אחד מנדודיה מחזיר אותה לאלוהים.

ועתה נֶהגֶה בכך. הברברים, מה ידוע להם על קדושה? הם רואים רק שהיא עשויה זהב, המנורה שלנו. לו היה אפשר לרכך את תאוות הבצע שלהם, לו נתַנו להם כפליים או שלוש פעמים את משקלה בזהב, אולי אפשר היה לפדות אותה. אנו היהודים איננו לוחמים, כוחנו רק בהקרבה שלנו. עלינו לשלוח שליחים לכל היהודים הפזורים בכל מדינה ומדינה, שיעזרו לפדות בצוותא את המנורה הקדושה. עלינו לתרום השנה כפליים ושלוש פעמים למגבית המקדש, את הבגדים שלגופנו ואת הטבעת שעל אצבענו. עלינו לפדות את הכלי הקדוש, אף אם יהא זה במחיר שבעתיים משקלו בזהב.״

אנחה קטעה את דבריו. הורקנוס בן הלל נשא את מבטו בעצב.

״לשווא הדבר, כבר ניסיתי זאת,״ אמר בשקט. ״זאת הייתה גם המחשבה הראשונה שלי. פניתי לגזברים שלהם ולפקידים שלהם, הם היו גסי לב. הגעתי עד לגנסריך והצעתי לו כופר גבוה. הוא האזין לי בזעף ובטש בקרקע בכף ברגלו. באותו רגע אבדה לי תבונתי, קרבתי אליו והתפארתי בכך שהמנורה עמדה במקדש שלמה, ושטיטוס הביאה בחשאי מירושלים כשלל המפואר ביותר של ניצחונו. רק אז הבין הברברי במה זכה, וצחק בחוצפה: 'אני לא זקוק לזהב שלכם. בזזתי כאן כל כך הרבה זהב שאני יכול לרצף בזהב את אורוות הסוסים שלי ולשבץ אבני חן בפרסותיהם. אבל אם המנורה הזאת היא אכן המנורה של שלמה, כי אז אי אפשר לקנותה ממני. אם טיטוס נשא אותה לפניו במסע הניצחון שלו אל רומא, אני אשא אותה לפניי במסע הניצחון על רומא. אם היא שירתה את האלוהים שלכם, עכשיו היא תשרת את האל האמיתי. לֵך!' — ובכך גירשני מלפניו!״

״לא היית צריך ללכת משם!״

״וכלום הלכתי? השתטחתי לפניו, תפסתי בברכיו. אבל ליבו היה קשה יותר מסוליות הברזל של נעליו. הוא סילק אותי משם כמו אבן. ואז הוציאו אותי עבדיו במכות כאלה שאך בנס נותרתי בחיים.״

רק עכשיו הבינו מדוע היו בגדיו של הורקנוס בן הלל קרועים. רק עכשיו שמו לב לפס הדם הקרוש שעל רקתו. הם ישבו שם בשתיקה מוחלטת כל כך עד שניתן היה לשמוע ממרחק את חריקת העגלות, שהמשיכו לנסוע עוד ועוד כל הלילה, ועתה נשמעו גם צלילי קרנות היער העמומים של הוונדלים, שהדהדו בצליל מוזר מקצה העיר האחד למשנהו. ואז פסק כל צליל. מחשבת כולם הייתה זהה: השוד הגדול נגמר, אבדה המנורה!

רבי אליעזר נשא מבט לאה. ״אתה אומר שהלילה הם ייקחו אותה מכאן?״

״כן, הלילה. הם יסיעו אותה בעגלה בדרך הנמל אל הסירות, ואולי היא כבר נישאת מכאן בשעה שאנחנו מדברים. קרנות היער קוראות ליחידות המאסף להתכנס. מחר בבוקר יעמיסו אותה על הסירה.״

רבי אליעזר הרכין את ראשו עמוק יותר מעל שולחנו. נדמה היה שהוא נרדם בזמן שהוא מקשיב. הוא נראה כלא נוכח והוא לא הרגיש במבטם המודאג של האחרים. לפתע זקף את ראשו ואמר ברוגע: ״הלילה, אתה אומר. טוב. אז עלינו להצטרף.״

כולם נדהמו. אבל הזקן חזר ברוגע ובבִטחה: ״אנחנו מוכרחים להצטרף. זוהי חובתנו. היזכרו בתורה ובמצוותיה. כשארון הקודש נדד, נדדנו גם אנחנו. רק כשהוא נח מנדודיו, יכולנו גם אנחנו לנוח. כשסמליו של אלוהים נודדים, עלינו לנדוד איתם.״

״אבל כיצד נצטרף למסע מעבר לים? אין לנו סירות.״

״אם כך עד לים. מהלך לילה אחד.״

עתה נעמד הורקנוס. ״כמו תמיד, עצתו של רבי אליעזר נכונה היא. עלינו להתלוות ליוצאים. זהו חלק מדרך הנצח שלנו. כשהארון והמנורה נודדים, חייב העם לנדוד איתם, כל הקהילה כולה.״

לפתע נשמע מן הפינה קול דק ומהוסס. שמחה הנַגר, בעל הגוף המעוות, התאונן באימה: ״אבל אם יתפסו אותנו? הם כבר לקחו בשבי מאות לעבדות. הם יכו אותנו, הם יהרגו אותנו! את ילדינו ימכרו ודבר לא יושג ולא ייעשה.״

״שתוק!״ השיב לו מישהו. ״ושלוט בפחד שלך. אם מישהו מאיתנו יילקח בשבי, אז יילקח. אם ימות מישהו, כי אז ימות על קידוש השם. כולנו חייבים להצטרף, כולנו נצא לדרך.״

״כן, כולם, כולנו.״ הקריאות התערבבו זו בזו.

אבל רבי אליעזר הִסה אותם בידיו. שוב עצם את עיניו, כך נהג לעשות כשביקש להרהר. ואחר כך החליט:

״שמחה צודק. אל תכַנו אותו פחדן ומוג לב. הוא צודק, לא כולם רשאים לסכן את חייהם ביציאה לילית חסרת היגיון אחרי השודדים. כי אין דבר הקדוש יותר מן החיים: אלוהים אינו רוצה שאיש יאבד את חייו לשווא. הוא צודק, שמחה, הם יתפסו את הצעירים וייקחום להיות לעבדים בעירם. לכן אסור על הגברים הכשירים ועל הבחורים להצטרף למסע הלילי. אבל לא כך אנו הזקנים, באדם זקן אין תועלת לאיש, ובעיקר לא לעצמו. איננו יכולים לחתור בסירות הקרב, אנחנו, שבקושי היה עומד לנו כוחנו לחפור לעצמנו קבר משלנו, ואפילו לַמוות, כשייקח אותנו, כבר לא תהיה בנו תועלת רבה. עלינו המטלה ללוות את המנורה. מי שרשאים אפוא להתאסף ולהתכונן ליציאה הם בני השבעים ומעלה.״

הזקנים יצאו מתוך הקהל, כולם לבני זקָן. הם היו עשרה, וכשרבי אליעזר, קב ונקי, הצטרף אליהם, היו אחד־עשר: הצעירים נזכרו באבות האומה כשראו אותם עומדים שם, שרידים אחרונים מעידן שחלף, רציניים וחגיגיים. שוב פנה מעליהם הרב וחזר אל האחרים:

״אנחנו נצא לדרך, אנו הזקנים, הישישים: הסירו דאגה מליבכם, אתם האחרים, בכל הנוגע לגורלנו! אך בכל זאת, גם ילד צריך להצטרף אלינו, נער שיהיה עֵד לדור ודור. אנחנו נמות בקרוב, אורנו כבר בער כמעט עד כלות ובקרוב יידום פּינו. אבל חשוב שאחד יישאר בחיים שנים על שנים, אחד שראה במו עיניו את המנורה של שולחן האלוהים, כדי שדור ודור, שבט ושבט, יֵדעו בוודאות שהקדוש לנו מכול לא אבד לעד, אלא רק מוסיף לנדוד בדרכי הנצח שלו. נער, לא בגיר, וגם אם לא יבין את הפשר, הוא מוכרח להצטרף אלינו ולשמש עד.״

כולם שתקו. כולם נמלאו פחד במחשבה על ילדם, שמא יישלח ללילה ולסכנה. אבל אבטליון, צַבּע הבד האומן, כבר קם על רגליו.

״אני אלך ואביא את בנימין, נכדי. הוא רק בן שבע, כמספר הקנים במנורה, ונראה לי שזהו סימן. בינתיים הכינו את עצמכם לדרך, קחו לצידה כל מה שתמצאו בביתי; אני אביא את הילד.״

הזקנים התיישבו מסביב לשולחן, הצעירים הביאו להם יין ואוכל. אבל לפני שבצעו את הלחם, פצח הרב בתפילה שאמרו אבותיהם בכל הדורות שלוש פעמים ביום. ושלוש פעמים חזרו הזקנים בקולותיהם הדקים והשבורים על הפסוק מלא הגעגועים: ״וְלִירוּשָׁלַיִם עִירְךָ בְּרַחֲמִים תָּשׁוּב. וְתִשְׁכּן בְּתוכָהּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ״.

לאחר שחזרו על התפילה שלוש פעמים, התכוננו הזקנים למסעם. בשקט וביישוב דעת, כמי שמכינים טקס קדוש, הסירו את חלוקי התפילה, ערמו אותם לערימה, והוסיפו את הטליתות ואת התפילין. הצעירים הביאו להם לחם ופירות לדרך ומקלות הליכה למשען. אחר כך כתב כל אחד מהזקנים על קלף מה יעלה בגורל רכושו אם לא ישוב ממסעו, והאחרים צירפו את חתימתם לעדות.

בינתיים עלה אבטליון הצַבּע במדרגות. קודם לכן חלץ את נעליו, אבל מכיוון שהיה אדם כבד גוף ועב בשר, חרקו קורות העץ השבריריות תחת צעדיו. בזהירות פתח את הדלתות לחדר המגורים, שבו ישנו יחדיו (בשל עוניים), אשתו ואשת בנו והבנות והנכדים. מבעד לחריצי אשנבי הגג הנעולים זרח אור ירח הססני, לח ותכול כערפל, ואף שאבטליון הקפיד לצעוד על בהונותיו, בכל זאת שם לב שאשתו וכלתו בוהות בו ממיטותיהן בעיניים פעורות ובחרדה.

״מה קרה?״ נשמע מלמול מבוהל. אבטליון לא ענה, אלא המשיך לפסוע לפינה השמאלית, שם ידע ששוכב בנימין, נכדו. הוא גחן בעדינות על יצועו הדל. הילד ישן שינה עמוקה, אגרופיו קמוצים כמו בזעם על חזהו: חלומו היה ודאי פראי ורוגש. אבטליון ליטפו בשקט על שערו הסתור, כדי להעירו. הילד לא התעורר מייד, אבל חושיו הרגישו ודאי באותה מחווה אוהבת דרך המעטה השחור של השינה, שכן אגרופיו רפו, שפתיו החשוקות נפתחו, והילד חייך מבלי דעת וכופף ברוך ובנועם את זרועותיו. אבטליון חש כאב חד על שעליו לנער את הילד התמים הזה משנת החלומות הענוגה. ואף על פי כן אחז בילד הישֵן וטלטל אותו חזק יותר. מייד זינק הילד והביט סביב בעיניים פקוחות לרווחה, הוא היה ילדון, רק בן שבע, אך בכל זאת ילד יהודי החי בגולה ומשום כך מורגל בהתעוררות פתאומית. כך נחרד גם אביו כשנקשו במקוש הדלת, כך נחרדו כולם, הזקנים והחכמים, כשהקריאו צו קיסרי חדש בסמטה, כך נמלאו אימה כשמת קיסר אחד ובא אחר, כי כל דבר חדש היה רע ומסוכן בסמטת היהודים ברובע טרַסטֵוֵורה, שבו חיו את חייהם הדלים. טרם למד לקרוא הילד, אך את הדבר האחד הזה ידע היטב: לחשוש מפני כל איש וכל דבר עלי אדמות.

במבט מבולבל הסתכל הילד סביבו, ואבטליון מיהר לשים את ידו על פיו של הזאטוט, כדי שלא יצעק בפחד. אבל הילד נרגע מרגע שזיהה את סבו. אבטליון רכן אליו ולחש, שפתיו קרובות אליו עד מאוד: ״קח את בגדיך ואת נעליך ובוא! אבל בשקט, שאיש לא ישמע אותך.״ מייד קם הילד. הוא חש בסוד והתגאה על שסבו משתף אותו בו. בלי לשאול במבט או במילה, גישש אחר בגדיו ונעליו.

הם כבר חמקו מבעד לדלת כשקמה אִמו מיצועה והתייפחה בפחד: ״לאן אתה לוקח את הילד?״

״שתקי,״ השיב אבטליון בגסות, ״לכן, הנשים, אסור לשאול.״

הוא סגר את הדלת. הנשים בחדר ודאי התעוררו עכשיו כולן. מאחורי הדלת הדקה נשמעו דיבורים מבולבלים ויפחות, וכשיצאו לדרכם אחד־עשר הזקנים מן השער והילד איתם, כבר ידע הרחוב כולו על מסעם המסוכן, כאילו דלפה הידיעה המשונה דרך הקירות: מכל הבתים נשמעו אנחות פחד וקינות. אבל הגברים הזקנים לא נשאו את מבטם ולא הביטו סביב. הם יצאו לדרך בדממה וברצינות החלטית. השעה הייתה קרובה לחצות.