ביום שלבשתי אדום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביום שלבשתי אדום
הוספה למועדפים

ביום שלבשתי אדום

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מסע אישי וגילוי עצמי שעובר דרך התפכחות פנימית והעצמה של אישה אחת בדרך לחשיפת סוד שהיה קבור כמעט ארבעה עשורים בחייה.

באוטוביוגרפיה כנה, מטלטלת ומעוררת השראה, מספרת דנה כיצד שלח לה גופה סימנים ולאחר שהתעלמה מהם, השתלטה עליה מפלצת החרדה ואיימה להשחית כל חלקה טובה בנפשה ובחייה.

עד שאזרה עוז לצאת למסע גילוי פנימי ורוחני, מסע שהוביל אותה להתעמת עם סוד נורא שהעיב על חייה מילדותה המוקדמת ועד שכבר היתה אישה נשואה עם קריירה מצליחה וילדים.

אינטואיציה ואופטימיות אין סופית, סייעו לה לעלות על הדרך הרוחנית, שדחפה אותה להפסיק להתעלם מהסימנים, להעמיק חקר לתוך נפשה, להשיר מבט אל האמת, להתנקות מאשמה, ולמצוא את הדרך למחילה, חמלה והחלמה ולחיים של שמחה ותשוקה.

בספרה, ביום שלבשתי אדום, מעניקה דנה תובנות וארגז כלים המהווים השראה לנשים וגברים המתמודדים עם קשיים ומביאה בפניהם בחירה בחיים שלווים ועוצמתיים.

דנה עמר יהושע, כותבת, מרצה, סטייליסטית. במהלך העשור האחרון פועלת לליווי וטיפול בנשים לדימוי עצמי חיובי, עוצמה נשית ושחרור חסמים.

פרק ראשון

חרדה

זיעה קרה העירה אותי משנתי. יכולתי להישבע שליבי יצא ממקומו. הכל התהפך לי, גם הלילות, בדרך כלל סיוט מעיר אותי בבהלה משנתי, אך הפעם שינה מתוקה נגדעה בגלל בהלת חיים.

אני מתעוררת ומבינה שחלמתי את הפחד. אני מתנשמת בכבדות, מנסה להכניס אוויר, אך מאום לא חודר פנימה ואני מבועתת מאימה. השעון מורה על שתיים לפנות בוקר ואני מתייפחת. מוטי, האיש שלי, קופץ ומתבונן בי בבהלה, לא מכיר את האישה שהפכתי להיות. גם אני לא מכירה אותה. אני קורסת לתוך עצמי.

הלילות נמשכים לי כמו נצח והבקרים שאחריהם מוזרים. אני קמה מהמיטה לפני עלות השחר, ועוד לפני שהבוקר מגיח, פותחת תריס בתקווה שקרן שמש תחדור לתוכי ותשמח את ליבי. בימים כתיקונם, אני ילדת שמש. מספיקה לי רביצה קצרצרה בחום השמש כדי להתמלא באנרגיה שלה.

זו התקופה האהובה עליי בשנה. חודש מאי, החורף נפרד מאתנו לטובת האביב החמים, וחג השבועות שאני מצפה לבואו כל השנה עומד בפתח. שילוש מנצח של קיץ ממשמש ובא, אוכל חלבי טעים וצבע לבן שמזוהה עם החג, הופכים את התקופה הזו למרגשת עבורי בכל שנה מחדש. תמיד שאלתי עצמי איך אוהדת שמש שכמותי נולדה בדצמבר, חודש קר ואפרורי. כשבגרתי הבנתי שהקשתית שבי מנצחת את מזג האוויר. מזל קשת מתאפיין באופטימיות, אמונה, שמחה ובעיקר בידיעה שהכל מסתדר בסוף.

פתאום גם אהובתי, השמש העולה, מותירה אותי כבויה ומכונסת. חושך פנימי מאיים להשתלט על כל חלקה טובה בתוכי. דבר כבר לא משמח אותי. גם הבוקר לא מציל אותי מלילה חשוך וקודר. אני נלחמת כדי להרים את עצמי מהמיטה ליום נוסף חסר משמעות, צובעת את פניי באיפור שיטשטש העדר שעות שינה, מורחת את לחיי בוורוד, להחזיר ולו במעט את החיות שפעם, עד לא מזמן, הייתה חלק מאישיותי, חלק מההוויה שאיתה באתי לעולם, שמחה קוראים לה.

אני מנסה לטשטש את העיגולים הכהים שהתיישבו סביב עיניי העצובות. מרגע שבגרתי, חרדתי מהקמטוטים שמתהווים בצדי העיניים, תוצר של צחוק שהיה תמיד חלק מפני. עכשיו אני נלחמת בכהויות מתחת לעיניים שהגיחו מהר מהמצופה ומבשרים שהם כאן כדי להישאר.

דבר לא הכין אותי למתרחש. זו הייתה תקופה נפלאה והייתי מאושרת. היה לי כל מה שחלמתי, אמא לשני קטנטנים, נשואה באושר, עזבתי משרה בנקאית לטובת עסק משפחתי, היו לי בית, רכב, ובעיקר תחושת משמעות. מדוע דווקא עכשיו, אני חווה תחושות שלא חוויתי מעולם?

אני נערכת בעצלתיים ליום נוסף בחיים שהפכו לסיוט מתמשך ולא מוכר. אין ברירה, החיים חזקים, יש מטלות, יש ילדים שזקוקים לאמא מתפקדת, אוכל חם וטרי, אירגון וסידור הבית, וחברים שמגיעים באופן תדיר. כל מה שנהניתי מקיומו עד כה, הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. אני מתפקדת אך לא מרגישה דבר, הכל חולף מעליי ואני קהת חושים לנוכח המתרחש. פועלת על אוטומט, אוספת את הבנים מהמסגרות, מייחלת שלא יבקשו משהו מיוחד, רק רוצה להניח את גופי על הספה בעודם משחקים בחדר המשחקים הסמוך לסלון. הגיוון באוכל מצטמצם לביצה וטוסט, במקום סלט ירקות חתוכים, כל מה שיקל עליי, והמקלחות וארוחת הערב הופכות למשימה כמעט בלתי אפשרית. אני לא יכולה לעשות כלום ורגשות האשם מכבידים עוד יותר, אני נאבקת כדי לא להיות שקופה עבור ילדיי, מנסה לדבוק בשגרה הפעלתנית שלהם, אבל זה קשה לי יותר מיום ליום. מוטי עסוק בענייני עבודה, וכשהוא מגיע מאוחר בלילה, אני כבר שרועה במיטה, בקושי מחליפה איתו מילה, מתחמקת משיחה, מנסה להסתיר את מה שעובר עליי ממנו, מכולם ובעיקר מעצמי. לא ממש מבינה ולא מתמודדת. אני חייבת להמשיך בחיים החדשים, מתנהלת בתוכם במצב סביל, מתרחקת מהם, כבר לא חלק פעיל בתוכם.

אני מתעכבת מול המראה על הדמות העצובה, עם העיניים הכבויות, שכבר לא מבינה מה משמח בצחוק ילדים שנשמע מרחוק, מה יפה בזריחה, ומה רומנטי בשקיעה. מחפשת ולו סיבה אחת שתיתן לי לרצות להמשיך ליהנות ולא מוצאת. אפילו משוש חיי, בניי אהוביי שהיו לי עולם ומלואו מרגע שהגיחו לעולם, כבר לא משמחים אותי. 

הבנים מרגישים שאני לא כתמול שלשום ומבקשים להצחיק אותי. ״אמא״, הם פונים אליי בחיוך ממיס, ״אנחנו נחקה אותך עכשיו כדי שתצחקי״. הם מתחפשים לאמא שהם מכירים, נועלים נעליי עקב, מתחמשים במשקפי השמש שלי, ומחקים אותי משוחחת עם לקוח או עם חברה. הם מצחקקים ומצליחים להתחקות בתבונה אחר תנועותיי. אני צוחקת איתם ודמעה זולגת לי, הם משקפים לי את מה שאני כבר לא יכולה להיות. אני מתמוגגת מהכישרון, נבוכה מהחיקוי, ומתגעגעת לסיבוב נטול דאגות בקניון או בגן שעשועים איתם, אני מנסה להנות מהשמחה הטהורה שלהם ולא מצליחה להחזיק בה יותר מכמה רגעים. העצבות מכריעה שוב, כשאני מבינה שהם מנסים לקחת אחריות על האושר שלי.

אני מבינה את גודל המצוקה שאני שרויה בה. עיניי שקועות מדמעות ואני חווה כאב שמעולם לא חוויתי בכל חלקי גופי. עד היום כאב היה סימן למחלה זמנית, ועכשיו כאב לב ודופק מואץ מכווצים כל נים בגופי. ראשי סחרחר, אני מבולבלת ולא מצליחה לשים את האצבע על מה שמתחולל בתוכי. הכאב חזק ממני, אני נוגעת לא נוגעת באנשים, בחיים, בעצמי. עייפה מהכל, אני מדמיינת עצמי שוקעת בבטן האדמה, נעלמת, בלי לכאוב, בלי לנסות להתמודד או להבין. ולעיתים, רק לעיתים רחוקות, הדחף הזה שנקרא חיים, זועק מתוכי, מתחנן שאקח עצמי בידיים ואחזור לחיים שמתמוססים לי בין האצבעות, אני במלחמה קיומית בין החושך לאור.

 

עוד על הספר

ביום שלבשתי אדום דנה עמר יהושע

חרדה

זיעה קרה העירה אותי משנתי. יכולתי להישבע שליבי יצא ממקומו. הכל התהפך לי, גם הלילות, בדרך כלל סיוט מעיר אותי בבהלה משנתי, אך הפעם שינה מתוקה נגדעה בגלל בהלת חיים.

אני מתעוררת ומבינה שחלמתי את הפחד. אני מתנשמת בכבדות, מנסה להכניס אוויר, אך מאום לא חודר פנימה ואני מבועתת מאימה. השעון מורה על שתיים לפנות בוקר ואני מתייפחת. מוטי, האיש שלי, קופץ ומתבונן בי בבהלה, לא מכיר את האישה שהפכתי להיות. גם אני לא מכירה אותה. אני קורסת לתוך עצמי.

הלילות נמשכים לי כמו נצח והבקרים שאחריהם מוזרים. אני קמה מהמיטה לפני עלות השחר, ועוד לפני שהבוקר מגיח, פותחת תריס בתקווה שקרן שמש תחדור לתוכי ותשמח את ליבי. בימים כתיקונם, אני ילדת שמש. מספיקה לי רביצה קצרצרה בחום השמש כדי להתמלא באנרגיה שלה.

זו התקופה האהובה עליי בשנה. חודש מאי, החורף נפרד מאתנו לטובת האביב החמים, וחג השבועות שאני מצפה לבואו כל השנה עומד בפתח. שילוש מנצח של קיץ ממשמש ובא, אוכל חלבי טעים וצבע לבן שמזוהה עם החג, הופכים את התקופה הזו למרגשת עבורי בכל שנה מחדש. תמיד שאלתי עצמי איך אוהדת שמש שכמותי נולדה בדצמבר, חודש קר ואפרורי. כשבגרתי הבנתי שהקשתית שבי מנצחת את מזג האוויר. מזל קשת מתאפיין באופטימיות, אמונה, שמחה ובעיקר בידיעה שהכל מסתדר בסוף.

פתאום גם אהובתי, השמש העולה, מותירה אותי כבויה ומכונסת. חושך פנימי מאיים להשתלט על כל חלקה טובה בתוכי. דבר כבר לא משמח אותי. גם הבוקר לא מציל אותי מלילה חשוך וקודר. אני נלחמת כדי להרים את עצמי מהמיטה ליום נוסף חסר משמעות, צובעת את פניי באיפור שיטשטש העדר שעות שינה, מורחת את לחיי בוורוד, להחזיר ולו במעט את החיות שפעם, עד לא מזמן, הייתה חלק מאישיותי, חלק מההוויה שאיתה באתי לעולם, שמחה קוראים לה.

אני מנסה לטשטש את העיגולים הכהים שהתיישבו סביב עיניי העצובות. מרגע שבגרתי, חרדתי מהקמטוטים שמתהווים בצדי העיניים, תוצר של צחוק שהיה תמיד חלק מפני. עכשיו אני נלחמת בכהויות מתחת לעיניים שהגיחו מהר מהמצופה ומבשרים שהם כאן כדי להישאר.

דבר לא הכין אותי למתרחש. זו הייתה תקופה נפלאה והייתי מאושרת. היה לי כל מה שחלמתי, אמא לשני קטנטנים, נשואה באושר, עזבתי משרה בנקאית לטובת עסק משפחתי, היו לי בית, רכב, ובעיקר תחושת משמעות. מדוע דווקא עכשיו, אני חווה תחושות שלא חוויתי מעולם?

אני נערכת בעצלתיים ליום נוסף בחיים שהפכו לסיוט מתמשך ולא מוכר. אין ברירה, החיים חזקים, יש מטלות, יש ילדים שזקוקים לאמא מתפקדת, אוכל חם וטרי, אירגון וסידור הבית, וחברים שמגיעים באופן תדיר. כל מה שנהניתי מקיומו עד כה, הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית. אני מתפקדת אך לא מרגישה דבר, הכל חולף מעליי ואני קהת חושים לנוכח המתרחש. פועלת על אוטומט, אוספת את הבנים מהמסגרות, מייחלת שלא יבקשו משהו מיוחד, רק רוצה להניח את גופי על הספה בעודם משחקים בחדר המשחקים הסמוך לסלון. הגיוון באוכל מצטמצם לביצה וטוסט, במקום סלט ירקות חתוכים, כל מה שיקל עליי, והמקלחות וארוחת הערב הופכות למשימה כמעט בלתי אפשרית. אני לא יכולה לעשות כלום ורגשות האשם מכבידים עוד יותר, אני נאבקת כדי לא להיות שקופה עבור ילדיי, מנסה לדבוק בשגרה הפעלתנית שלהם, אבל זה קשה לי יותר מיום ליום. מוטי עסוק בענייני עבודה, וכשהוא מגיע מאוחר בלילה, אני כבר שרועה במיטה, בקושי מחליפה איתו מילה, מתחמקת משיחה, מנסה להסתיר את מה שעובר עליי ממנו, מכולם ובעיקר מעצמי. לא ממש מבינה ולא מתמודדת. אני חייבת להמשיך בחיים החדשים, מתנהלת בתוכם במצב סביל, מתרחקת מהם, כבר לא חלק פעיל בתוכם.

אני מתעכבת מול המראה על הדמות העצובה, עם העיניים הכבויות, שכבר לא מבינה מה משמח בצחוק ילדים שנשמע מרחוק, מה יפה בזריחה, ומה רומנטי בשקיעה. מחפשת ולו סיבה אחת שתיתן לי לרצות להמשיך ליהנות ולא מוצאת. אפילו משוש חיי, בניי אהוביי שהיו לי עולם ומלואו מרגע שהגיחו לעולם, כבר לא משמחים אותי. 

הבנים מרגישים שאני לא כתמול שלשום ומבקשים להצחיק אותי. ״אמא״, הם פונים אליי בחיוך ממיס, ״אנחנו נחקה אותך עכשיו כדי שתצחקי״. הם מתחפשים לאמא שהם מכירים, נועלים נעליי עקב, מתחמשים במשקפי השמש שלי, ומחקים אותי משוחחת עם לקוח או עם חברה. הם מצחקקים ומצליחים להתחקות בתבונה אחר תנועותיי. אני צוחקת איתם ודמעה זולגת לי, הם משקפים לי את מה שאני כבר לא יכולה להיות. אני מתמוגגת מהכישרון, נבוכה מהחיקוי, ומתגעגעת לסיבוב נטול דאגות בקניון או בגן שעשועים איתם, אני מנסה להנות מהשמחה הטהורה שלהם ולא מצליחה להחזיק בה יותר מכמה רגעים. העצבות מכריעה שוב, כשאני מבינה שהם מנסים לקחת אחריות על האושר שלי.

אני מבינה את גודל המצוקה שאני שרויה בה. עיניי שקועות מדמעות ואני חווה כאב שמעולם לא חוויתי בכל חלקי גופי. עד היום כאב היה סימן למחלה זמנית, ועכשיו כאב לב ודופק מואץ מכווצים כל נים בגופי. ראשי סחרחר, אני מבולבלת ולא מצליחה לשים את האצבע על מה שמתחולל בתוכי. הכאב חזק ממני, אני נוגעת לא נוגעת באנשים, בחיים, בעצמי. עייפה מהכל, אני מדמיינת עצמי שוקעת בבטן האדמה, נעלמת, בלי לכאוב, בלי לנסות להתמודד או להבין. ולעיתים, רק לעיתים רחוקות, הדחף הזה שנקרא חיים, זועק מתוכי, מתחנן שאקח עצמי בידיים ואחזור לחיים שמתמוססים לי בין האצבעות, אני במלחמה קיומית בין החושך לאור.