סיטרא אחרא

״אֵלִי"

לעיתים אני מרחם עליו כעל רווק בודד ביניכם המאושרים החובקים אישה, ילדים, נכדים. ערירי, אחד מאלה שהחמיצו את רכבת החיים והם שופכים את מרֵרתם באש וגופרית, הבל פיהם מחריב עולמות, יורק מבּוּלים — מקנאה באושרם האנושי, האלילי, של בני־האדם.

אסוּפי, ילדוּת קשה, צחיחה כסלע, במדבר, ללא אהבה, בלי מים וצל.

״ערירי"... המילה הכי אומללה. הוא לא יודע מה זאת אהבה, מה זאת אישה, הוא חושב שאהבה עושים עם חיות¹. בְּמקום שאין אישה, אין אֵם, אין אדמה, אין גן־עדן — יש גיהינום, נולדות מפלצות.

לפעמים הוא חוזר במחשבותיו להאשים את מי שברא אותו וגרם לו כאב, אל הילד אֶלִי, אֶליק, שגדל להיות האֵל מר־הנפש, רוצח הוריו האֵלים והאֵלוֹת (כמו שמואל ״הרואה", הרוצח האכזר, שגדל בחיק המקדש הקר בִּמקום בחיק אמו).

עב"ם זר ומוזר, הוא נחת עליכם כרוּח חמסין מן המדבר והחריב את אדמתכם שופעת הדבש והחלב, התירוש והיצהר.

האם הוא יודע שחייו ומעשיו הם כישלון? היש לו גדלות־נפש להודות בכך, במקום להגיד תמיד: ״אתם אשמים", ״הכול בגלל השטן"?

כשאלוהים מופרע ואומלל גם העולם מופרע ואומלל. הוא לא ינוח ולא ישקוט עד שלא יאמלל גם אתכם, יהרוג לכם את הילדים.

אומרים שקול התנים בלילות הוא הבכי שלו. לעיתים אפילו אני מתפתה לרחם עליו, כמעט לאהוב אותו, כמו שמרחמים על כל מי שזקוק לאהבה. אבל ״המרחם על אכזרים מתאכזר לרחמנים" — וכבר היו דברים מעולם.

אל תיתנו לו לשלוט עליכם! אינני חושב שפסיכיאטר יכול לעזור לו. מאוחר מדי. צריך לאשפז אותו במוסד סגור. בגהה של ספרי ההיסטוריה. ומהר ככל האפשר, לפני שיגרום עוד נזק.

״וַיּבֵן אלֹהים את־הצלע אשר־לקח מן־האדם לאִשה"

בתנ"ך הראשון, המקורי, היה כתוב שהאיש — כמו ילד — נברא מגוף האישה־האֵם־האֵלה־הגדולה.

אחר־כך השתלטתם בכוח, בטירוף — כוח, רק את זה אתם הרי יודעים — שרפתם, ניתצתם, הרסתם, שִׁכתבתם, הפכתם את היוצרות, את האֵלה החלפתם באלוהים בצלמכם ובדמותכם: ״אֵל צבאות", ״איש מלחמה", ״מטיל אימה", ״מהיר חימה", מין גוליָת כזה, רברבן, כעסן, נפוח כמו קוף המתופף בידיו על חזהו: ״מי כמוני באֵלים" — אבל בִּפנים חרד לשלטונו כמוכם, משוּבּט, שנולד ללא אֵם, ללא רֶחם, ללא חיק, שלא כדרך הטבע, ילד־מבחנה, ילד־רעיון, יצור אידיאולוגי, ״אני־עליון" תלוש, בודד, מפוחד, קנאי, חסר שורשים, חסר בית, חסר מנוחה כמוכם.

ניבלתם פיכם בגנותה בבתי־מדרשותיכם בבדיחות־קסרקטין, בדיחות־מילואים גסות של גברים, העללתם עליה סיפורי בדים, האשמתם אותה בכל צרות העולם:

״בגללה באו כל הצרות על האדם",

״היא נתנה לו את התפוח",

״בגללה גורשנו מגן־העדן, היא אשמה בחטא הקדמון" (שהיה למעשה חטאו של אלוהים שאסר עליכם לדעת להבדיל בין טוב ורע ורצה להשאיר אתכם ילדים צייתנים וכנועים ורק בזכות סקרנותה, ספקנותה, תעוזתה ומרדנותה — לעומת אדם המוגבל, המתפתֶה, הפתי־מאמין וחסר הרצון — הפכתם לבני־אדם. ואלוהים, במקום לשמוח על היוזמה, העצמאות, החוכמה — גוזר עליה גירוש ומוות, עליה ועליי — יועצה הטוב והחכם).

״נחש! בת־השטן!"

״כיוון שנבראה חוה נברא שטן עִמה".

המצאתם את שרשרת הקבלה: הנחש הוא יצר־הרע, יצר־הרע הוא האישה, האישה היא השטן".

הפכתם אותה לשפחתכם החרופה...

כי אתם מפחדים, יודעים ששלטונכם העריץ ושלטון אלוהיכם זמני וסופו יבוא כסופם של כל המדכאים. כי מי ומה אתם לעומתה?

גן העדן

בתנ"ך ההוא לא היה כלל סיפור הנחש והעץ והאישה — עלילה שהמציאו הגברים — לא היה אלוהים מזעיף פנים, לא חטא, לא אשמה, לא עונש גירוש נצחי, לא מוות, קין לא הרג את הבל כי מנחתו לא נדחתה...

לא היו כוהנים, נביאים, בתי־מקדש ומזבחות בראשי ההרים, מגדלי־בבל, גורדי־שחקים מזדקרים...

בני־האדם לא ביקשו להם אושר או משמעות וחיי־נצח בשמיים או בעולם אחר, ולכן חיו מאושרים וחזרו מאושרים כתפוחים בשלים לרחם אִמם.

לָעולם לא הייתה ״מטרה", לא ״אחרית־הימים", לא ״גאולה", לא ״משיחים"... הוא התחרדֵן לו בשמש, התגלגל לאיטו על בטנו ועל גבו במעגל נצחי מעונה לעונה, משנה לשנה, לא מיהר לשום מקום.

האושר היה כאן, בארץ־ההווה האינסופית. הזמן חזר על עצמו. הם היו נצחיים כי אכלו מעץ החיים.

כל מקום שָׁפַע עונג. שׁדֵי־הגבעות התמוגגו, הטיפו עסיס. הוואדיות וחמוקי הנקיקים הנסתרים הצמיחו עשׂב מִשיי ריחני של אישה העולה מן הרחצה. האדמה התפרקדה, בטן ענקית יולדת־כול, אוהבת, מחבקת, צוחקת ושוקקת. בשמיים מלכוּ האֵלה החמה ובִתהּ הנסיכה הלבנה, עטורה במצהלות־הילדים של מזלות הכוכבים, ובארץ האֵלות האהובות: אשת־האש ובתולת־המים...

בשחר חייכם למדתם דעת: דת יחפה, חמה, נוגעת, מתרפקים על האדמה, עירומה כמו חוה לפני גירושה, נצמדים ישר אל השׁד, רוחצים ביִפעָה בנפש יחפה, בנפש יחפה לעד...

זה היה לפני המבול. הצחוק והשמחה טרם כּבוּ מן הארץ. הכוכב שלנו זרח בהילתו כתינוק מאושר. ״כוכב האושר" — כינו אותו הכוכבים.

הרוצח שיזרע הרס וחורבן, שינחת כמו אסטרואיד ויהפוך את העולם ל"כוכב המוות" ואתכם ל"חוטאים בני־מוות", ״עובדי כוכבים ומזלות" — טרם בא.