כמעט אלוהים - חלק ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כמעט אלוהים - חלק ב'
מכר
אלפי
עותקים
כמעט אלוהים - חלק ב'
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

כמעט אלוהים - חלק ב'

4.9 כוכבים (111 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ליליאן סלמה נחום

ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.

תקציר

הערת הסופרת- חובה לקרוא את הספרים לפי הסדר: נשבעת בדם, רדופה, השפעה רעה, ללא פחד, אבודה, סיבוב אחרון, דואט בלתי שבירה, להיוולד מחדש, שקופה, קאפו ודואט כמעט אלוהים.

"יש שלבים קודמים לחתונה. היכרות, התאהבות, זוגיות. לא אדלג על אף שלב אז כדאי שתתכונן. לא תהיה בעלי לפני שתהיה החבר שלי."
"הלוואי שהיית מזיינת אותי כמו שאת אוהבת לזיין לי את המוח."
"אתה כנראה אוהב זיוני מוח אם בחרת בי."
"כנראה."

הרחובות בוערים, ואצלי בבית המצב לא רגוע בהרבה. מלחמה משתוללת בחוץ, ומלחמה משתוללת אצלי בלב.
היא אולי חושבת שיש עתיד אחר עבורה, אבל היא טועה. היא שלי. היא רק לא יודעת את זה עדיין או מסרבת להבין. הרבה אנשים מנסים להפריד בינינו, מנסים לשכנע אותה שהיא עושה טעות ושאני לא הגבר עבורה, אבל הם טועים. 
הימים שבהם אבא שלי הצר את צעדיי, ניטר כל מהלך שלי ותקע לי מקלות בגלגלים בקרוב יעברו מן העולם. יש מקום רק לאחד בראש, וזה או אני או הוא. אבא חושב שאיבדתי את הדרך, אבל הוא טועה, אני רואה אותה בבהירות גדולה מתמיד. אני אוכיח לו מי אני.
אני פרנקו טורנטיני. אני לא רק הקאפו;
אני כמעט אלוהים.

כמעט אלוהים הוא דואט מסחרר מלא באקשן, ברומנטיקה ובפשע וממשיך את סיפוריהן של הדמויות האהובות מסדרת נשבעת בדם של סופרת רבי המכר ליליאן סלמה נחום. זה ספרה העשרים של ליליאן, וגם הפעם לא תוכלו לעזוב את הספר עד לסיומו המסחרר. 

פרק ראשון

פרק 1

מגי

"היי." מילאן נכנסת למשרד שלי ומתיישבת על כיסא פנוי, נראית עייפה. "לא ראיתי אותך הבוקר."

"איחרתי מעט, היה לי תור לרופאת נשים," אני מספרת, ממשיכה בעבודה. "איפה היית?"

"בפגישה עם לקוח חדש," היא אומרת בהתרגשות, "אעצב את משרדי החברה שלו."

"יפה."

"את נשמעת נלהבת," היא אומרת. אני נאנחת ומרימה את ראשי מהמסך, פוגשת את עיניה המודאגות. "הכול בסדר?"

"לא, לא הכול בסדר," אני מודה בכאב. במהלך הלילה לא הצלחתי לעצום עין. הדאגה לפרנקו מתישה אותי. אני לא יודעת מה עובר בראשו ואין לי מושג איך לעזור לו לפתור את הבעיות עם אבא שלו.

"רבת עם פרנקו שוב?"

"עדיין לא התפייסנו מאז המריבה הגדולה." דמעות מציפות את עיניי. "אתמול בלילה הוא רב עם אבא שלו ועזב. אני לא יודעת לאן הוא הלך או מה הוא מתכוון לעשות."

"הבחור הזה הוא חתיכת תכשיט." היא נאנחת בתסכול. "מכל הגברים היית חייבת לבחור במאתגר מכולם?"

הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני מסתכלת על הצג, מתלבטת אם לענות ולבסוף מחליטה שכן. אולי אימא יודעת משהו על פרנקו. "היי," אני עונה ובה בעת מסמנת למילאן להמתין.

"טוב שענית לי!"

אימא נשמעת נסערת. ליבי מתחיל לפעום במהירות והדאגה משתלטת עליי. בבקשה, אלוהים, הוא חייב להיות בסדר. "אל תפחידי אותי, קרה משהו לפרנקו? למה את בוכה?"

"לא, לא קרה כלום לפרנקו," היא ממהרת להרגיע אותי, "סבתא במצב קשה, אשפזו אותה בבית החולים."

"מה? מה קרה לה?"

"המטפלת טוענת שהיא חלתה בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות. בכל אופן, אני מתכוונת לטוס לישראל."

"מתי הטיסה? אצטרף אלייך. לא אסלח לעצמי אם היא תמות ולא אספיק להיפרד ממנה כמו שצריך." אני מתקשה לשלוט בדמעות.

"מה קרה?" מילאן שואלת בדאגה.

"סבתא מאושפזת."

"היא תהיה בסדר?" היא שואלת בלחץ.

"אני לא יודעת," אני מודה. "אימא ואני מתכוונות לטוס לישראל. את רוצה להצטרף?"

"כן, ברור. אלך לדבר עם ויקטור ואעדכן אותו." היא ממהרת לצאת מהמשרד.

"אימא, מילאן תצטרף אלינו. אלון יודע?"

"כן. נטלי והוא בדרך לניו יורק, הם יצטרפו אלינו. ברגע שתסיימי את יום העבודה נצא לדרך."

"את בסדר?"

היא נושמת עמוק ואני שומעת בקולה שהיא מתקשה לעצור את הדמעות. "אל תדאגי, נינה ואמיליה פה איתי, אהיה בסדר."

"תעדכני אותי בכל דבר," אני מבקשת.

"בוודאי, יפתי."

אני מנתקת את השיחה ומתקשה לעצור את הבכי. סבתא מבוגרת מאוד וקשה לי להאמין שהיא תשרוד דלקת ריאות, אבל אני לא מסוגלת לחשוב שנאבד אותה בלי להיפרד ממנה.

"את בסדר?" אלכסיס נכנסת למשרד, ספל קפה מהביל בידה.

"כן, אני בסדר," אני משקרת, מוחה את הדמעות. "סבתא שלי חולה מאוד ונמצאת לבד בישראל."

"אוי, אף אחד מבני המשפחה לא נמצא איתה?"

"לא, רק המטפלת," אני אומרת בכאב, "ואולי השכנות."

"אני מקווה שהיא תהיה בסדר," היא אומרת בחמימות.

מילאן נכנסת למשרד. "דיברתי עם ויקטור והוא מאשר לקחת ימי חופשה. מתי הטיסה?"

"הלילה. אנחנו מחכים להורים שלך," אני מעדכנת ורואה את השינוי בפניה. "אל תיתני לזה להפריע, סבתא זקוקה לכולנו."

"אני יודעת, פשוט יהיה מוזר לראות אותם אחרי כל הזמן הזה. אני משערת שנטוס במטוס פרטי?"

"השאלה מיותרת."

מילאן יוצאת מהמשרד ואני מכריחה את עצמי להתרכז בעבודה. יהיה לי זמן לדבר עם פרנקו, כרגע סבתא שלי חשובה יותר.

"היי." ויקטור נכנס למשרד ומתיישב מולי. "שמעתי ממילאן על סבתא שלכן. אני מקווה שהיא תחלים במהרה."

"תודה רבה," אני אומרת בעצבות.

"ראיתי את הסדר שערכת ביומן הפגישות ורציתי להודות לך על כך. השיטה שלך עוזרת לי."

"אני שמחה. מובן שאמשיך לעבוד מישראל. תוכל לשלוח לי מיילים, אהיה זמינה בכל שעה," אני מבטיחה.

"לא אטריד אותך בענייני עבודה."

"העבודה עוזרת לברוח ולנקות את הראש, אני אוהבת שיש לי במה להתעסק," אני אומרת בכנות. "בדקתי את אתר החברה ואת העמודים ברשתות החברתיות ויש הרבה דברים שנוכל לשנות ולייעל. בימים האחרונים אני עוסקת בהכנת רשימה ודי בטוחה שתתחבר לפחות לחלק מההצעות שלי."

"זה מעניין." הוא נשען לאחור בכיסא. "כמו מה, לדוגמה?"

"בניית ולוג עיצוב. חשבתי ליצור פינה קבועה שבה נעזור לאנשים לעצב חללים בבית ובמשרד. אפשר לעבוד על פינת המלצות וליצור שיתופי פעולה עם חנויות, לבקר בשווקי מעצבים ועוד. פינה כזאת תעיד על איכות המשרד וכן תמשוך לקוחות חדשים ותיצור עניין."

"אני אוהב את הכיוון, הייתה חסרה לנו ההתלהבות הזאת."

"התחלתי גם לתכנן מערכת מעקב אחר לקוחות קלה יותר לתפעול. המטרה היא שכל מעצב ישמור את החומר בצורה מסודרת ויהיה קל לתפעל כל פרויקט, בעיקר בזמן שהמעצבים לא נמצאים במשרד. תהיה לך דרך לפקח על כל הפרויקטים הנמצאים בתהליך ולדעת באיזה שלב הם נמצאים," אני מסבירה. "יש לי הרבה רעיונות, אבל אני עדיין לומדת את החומר."

"אני אוהב את החשיבה שלך, מגי. את נכס אמיתי," הוא מחמיא לי ונעמד. "תשלחי לי את הרשימה כאשר תסיימי אותה. נסיעה טובה והחלמה מהירה לסבתא. תעדכני אותי בכל דבר."

"תודה רבה." הוא יוצא מהמשרד ואני חוזרת לעבודה, לא מניחה לחיי הפרטיים להפריע ומתנתקת מהכול לכמה שעות.

"היי." אני מתיישבת ברכבו של לוקה. "לא נוכל ללכת להתאמן, אני חייבת להגיע הביתה."

"הכול בסדר?" הוא בוחן אותי לרגע כאשר הטלפון ברכבו מצלצל. הוא עונה. "כן?"

"איפה אתה?" לורנזו שואל.

"בדרך הביתה עם מגי, למה?"

"דיברת עם פרנקו?"

"לא, הוא לא עונה לשיחות ממני."

"תברר איפה הוא נמצא ומה הוא מתכנן," הוא פוקד.

"לא אעשה זאת, לורנזו." אצבעותיו מלבינות מאחיזתו בהגה. "זה דבר אחד לא לשתף את פרנקו במה שקורה במאפיה, ודבר אחר לגמרי לבקש ממני לבגוד באמון שלו. אתה לא יכול לבקש ממני לבגוד באחי."

"אני יכול, אני הקאפו שלך," הוא מסנן.

"אשלם את המחיר על הסירוב, אבל לא אבגוד בפרנקו," לוקה מתעקש.

"איזו מין בקשה זאת?" אני מתערבת, "אתה לא יכול לנצל את הקשר שלהם כדי לסחוט מידע, לורנזו. זה לא בסדר."

"מגי, תישארי מחוץ לתמונה," לורנזו פוקד. אני לא עונה על כך. הוא מנתק את השיחה. אני בוהה דרך החלון ומתקשה לא לפרוץ בבכי בגלל התסכול העמוק שהמריבה ביניהם גורמת לי.

"אני מפחדת," אני מודה. "מה יקרה אם לורנזו יגלה שפרנקו עומד בראש הארגון ולא צ'ינו? מה יקרה אם פרנקו יפתח במלחמה נגד המאפיה?"

"הוא לא יעשה את זה," לוקה מבטיח, "פרנקו מדבר הרבה, אבל המשפחה חשובה לו. הוא לעולם לא יפנה את הגב למאפיה."

"אני כבר לא בטוחה בזה. ג'אן לא היה צריך להתפרץ עליו, אין לו זכות. אנחנו אפילו לא יודעים אם הוא באמת הבן של לורנזו."

"הוא הגיע לניו יורק כדי להכניע את הרוסים, הקשר עם לורנזו לא מעניין אותו," הוא מסביר. "מבחינתו, פרנקו סיבך את העניינים."

"אני לא אוהבת את הנוכחות שלו, הוא מעביר בי תחושה לא נעימה."

"הוא ניסה להתקרב אלייך?"

"לא." אני נאנחת. "יכול להיות שאני ממהרת לשפוט אותו בגלל פרנקו."

"הארגון שלו נמצא באיטליה, הוא לא יבלה פה הרבה זמן."

"אני מקווה שאתה צודק."

לוקה מחנה את הרכב ואנחנו מתקדמים אל המעלית. במקום לעלות לדירה שלי, אני עולה לפנטהאוז כדי לבדוק אם יש חדש בקשר לסבתא. לוקה הולך לחדר העבודה ואני נכנסת לחדר המגורים, ממשיכה אל המרפסת ומופתעת לראות את נטי. בימים האחרונים היא הייתה בחופשה מהעבודה וניצלה כל רגע עם אלמה ועם הבן שלה.

"היי." אני מחבקת אותה. "הייתי בטוחה שלא אראה אותך עד שאלמה תחזור למיאמי."

"היא חזרה למיאמי," נטי מספרת בעצבות, "אנחל הצטרף לצ'ינו למבצע והיא התעצבנה, ארזה את החפצים וחזרה למיאמי."

"הם נפצעו?" אני שואלת בדאגה.

"צ'ינו ומורנו נפצעו קשה." תסכול בקולה. "אנחל ופרנקו במצב טוב יותר."

"הם לא היו צריכים לפעול באופן חסר אחריות," נינה זועפת.

"הקשר ביניהם לא מוצא חן בעיניי," אמיליה מתערבת. "הם גוררים זה את זה לצרות."

"איפה אימא שלי?" אני משנה נושא. הדבר האחרון שאני רוצה זה לנהל שיחה על פרנקו או לחשוב על המבצע האחרון. הוא יצא למרות האולטימטום שהצבתי לו וויתר על הזוגיות שלנו.

"היא בחדר העבודה עם אבא שלך," נינה עונה.

אני נכנסת אל הבית והולכת לחדר העבודה. מריאנו, אבא, אימא ולורנזו יושבים סביב שולחן הישיבות הארוך. לוקה יושב מאחורי שולחנו של לורנזו ומתעסק במחשב.

"אימא, יש חדש?" אני נעצרת מאחורי אבא, רוכנת ונושקת ללחיו.

"המצב לא טוב," היא עונה בדמעות, "אני מקווה שנגיע בזמן להיפרד ממנה."

עצם המחשבה על כך ממוטטת אותי. אני מפנה להם את גבי ופורצת בבכי. אבא נעמד, מחבק אותי מאחור ונושק לראשי. "אני בסדר." אני נושמת עמוק, עוצרת בכוח את הבכי ומנגבת את הדמעות באצבעות רועדות.

"את לא בסדר." אבא מסובב אותי אליו, אוחז בפניי ומתבונן בעיניי. "וזה בסדר לא להיות בסדר."

"היא לבד בבית החולים." אני מתקשה לבטא את המילים. "לא ביקרתי אותה כבר הרבה זמן."

"אתן תספיקו להגיע אליה," אבא מבטיח ומחבק אותי חזק.

"ארזת כבר?" אימא שואלת.

"לא, אלך לארוז. מתי נטלי ואלון נוחתים?"

"בעוד שלוש שעות וחצי," היא עונה, "מסוק ימתין להם ויטיס אותם לשדה התעופה הפרטי. נאסוף את מילאן ונחכה להם במטוס. תהיו מוכנות ליציאה."

אני מנשקת את אבא ויוצאת מחדר העבודה. "מג!" אחותי קוראת ואני נעצרת ונכנסת לחדר האוכל. היא יושבת ליד השולחן ומדביקה תמונות באלבום. "תראי איזה יפה."

"מה את עושה?"

"מכינה מתנה לאנדרה." היא מרימה את ראשה ופוגשת בעיניי. "אוי, אני כזאת דפוקה, את בטח עצובה בגלל סבתא שלך. את טסה לישראל?"

"היא גם סבתא שלך," אני מזכירה לה.

"מג, האישה הזאת אף פעם לא הייתה סבתא שלי, אבל לא נתווכח על כך. איך את מרגישה?"

"אני מפחדת שהנורא מכול יקרה לפני שנגיע לישראל. לא מגיע לאף אחד למות לבד בבית החולים. היא צריכה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותה."

"אתם תגיעו אליה בזמן כדי להיפרד." היא מחבקת אותי. "תעדכני אותי אם תצטרכי משהו. כל דבר."

"את בסדר?" אני בוחנת אותה.

"כן, אני בסדר," היא מבטיחה. אני מחבקת אותה פעם נוספת והולכת למעלית, שולחת בדרך הודעה למילאן כדי לוודא שהיא תהיה מוכנה בזמן.

פרנקו

אני יוצא מהרכב ומקלל חרישית. כל תנועה מכאיבה לי. אני צועד אל המעלית ונאנח כאשר אני רואה את אנדרה ואת הופ מתחרמנים כמו שני תיכוניסטים.

"כבר התלהבתי כי חשבתי שלא אצטרך לראות אותך שוב," הופ אומרת, זרועותיה כרוכות סביב צווארו של אנדרה.

"מה קורה?" הוא שואל בנימוס ומחזיר את מבטו לדלתות המעלית.

"תחזרי לאיטליה ולא תראי אותי שוב," אני עונה בקרירות.

דלתות המעלית נפתחות. "מאפשרים לבוגדים לגור בבניין?" היא שואלת.

"בעלך ואת גרים כאן, לא?" אני מחזיר בשאלה. אנדרה נדרך.

"הופ," הליצן מזהיר אותה. אני לוחץ על כפתור הקומה של מגי.

"שכחת משהו בדירה של אחותי?" הופ שואלת בחיוך מנצח, "בקרוב ירוקנו את הדירה, אז כדאי שתאסוף את החפצים שלך."

"על מה את מדברת?" אני מאבד את הסבלנות. חיוכה מתרחב.

"לא שמעת? מגי עברה לגור בישראל."

"די עם זה," אנדרה מתערב ומתרחק ממנה מעט.

"מה אמרת?" כל חלק בגופי מתכווץ. מגי לא הייתה עושה דבר כזה, היא לא הייתה עוזבת בלי לדבר איתי.

"מגי ואימא שלי טסו לישראל," היא מספרת באושר, "אימא תעזור לה להתארגן שם ולאחר מכן היא תחזור."

דלתות המעלית נפתחות ואני יוצא ממנה כרוח סערה, שומע את צחוקה המהדהד של הופ. אני מקיש את הקוד באצבעות רועדות ופותח את הדלת, בולע את הרוק בכבדות כאשר אני מגלה שהדירה חשוכה. אני ממשיך לחדר השינה, נכנס לחדר הארונות ורואה שחסרים בגדים ושהמזוודה הגדולה שעמדה בפינה כבר לא שם.

אני שולף את הטלפון הנייד ומתקשר אליה אך השיחה מועברת לתא הקולי. היא עזבה בלי לדבר איתי? אני ניגש לשידה ופותח את המגירות, מחפש את הדרכון ולא מוצא. אני יוצא מהדירה ויורד לחניון. אם אשאר בבניין המזדיין הזה אהיה מסוגל לגרוע מכול. פעם נוספת אימא בגדה בי. היא בטח ידעה על התוכנית שלה לטוס לישראל ולא טרחה לעדכן אותי.

"אבא!"

אני שומע את קולה של פרנקי, נעצר ומסתובב. היא רצה לעברי. אני משתופף על בהונותיי ומתעלם מהכאבים, מחבק אותה חזק.

"אתה בוכה?" היא מנגבת את לחיי. אפילו לא שמתי לב לכך. "אתה עצוב כי מגי נסעה?"

"אני פצוע ויש לי כאבים בגוף," אני מפטיר חצי אמת ומזדקף. מנולו מופיע מאחורי פרנקי, מביט בי במבט מבולבל. "איפה הייתם?" אני שואל את פרנקי.

"אכלנו ארוחת ערב במסעדה. אימא נשארה שם," היא מספרת.

"אשאר עם פרנקי," אני אומר למנולו, "סע למסעדה וחכה לאיסבלה, אל תשאיר אותה לבד בשעות כאלה."

"אתה בסדר?"

"סע," אני עונה בקצרה ואוחז בכף ידה של פרנקי, חוזר איתה למעלית.

"אבא, אנחנו יכולים לצפות בסרט? אני לא עייפה."

"נצפה בסרט."

אנחנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לדירה, לא מתעכבים וממשיכים לחדר השינה של פרנקי. "שאעזור לך להחליף בגדים?" אני שואל.

"לא, אני יכולה לבד, אני כבר גדולה," היא נוזפת בי ומעלה חיוך על שפתיי. אני יוצא מחדרה וממשיך לחדרי, מחליף בגדים לאט בגלל הכאבים ולא מפסיק לחשוב על מגי. כולם ידעו שהיא מתכוונת לטוס לישראל ואף אחד לא עדכן אותי. אני לא יודע מה כואב יותר, הבגידה שלה או שלהם.

"אבא, אני מוכנה," פרנקי קוראת מחדרי. אני יוצא מחדר הארונות ונשכב לצידה במיטה. היא לוקחת לידיה את השלט, בוחרת בסרט המיועד לילדים ומתכרבלת לצידי.

"איפה זה ישראל?" היא שואלת, עיניה נעוצות במסך.

"במקום רחוק מפה," אני עונה.

"היית שם פעם?"

"הרבה פעמים," אני עונה, נזכר בילדות. אימא הייתה אמורה להניח בצד את כל המחלוקות ולהתקשר אליי, היא יודעת כמה מגי חשובה לי. "הסבים והדודים שלי גרים בישראל וכשהיינו קטנים נהגנו לנסוע לבקר אותם."

"אתה כבר לא מבקר את הסבים שלך?"

"הם נפטרו." ידי נשלחת באופן אינסטינקטיבי לתליון מגן הדוד שקיבלתי מסבתא. הוא היה שייך לסבא והיא ביקשה ממני לשמור עליו ולזכור את האדם שהוא היה. "אימא שלי טסה מדי פעם לישראל, לבקר את האחים שלה. היא נולדה וגדלה שם."

"תיקח אותי לבקר בישראל?"

"אקח אותך," אני מבטיח.

"נבקר את מגי?"

אני מנשק את ראשה ושותק. מגי עזבה. כל מה שאני רוצה זה לרדוף אחריה ולהחזיר אותה הביתה, אבל לא אעשה זאת. אישה שנוטשת את הגבר שהיא כביכול אוהבת ברגעים הגרועים ביותר בחייו לא שווה את המאמץ.

לאחר שפרנקי נרדמת אני קם מהמיטה ובולע שני כדורים נגד כאבים. אני מסיר את התחבושות מכפות ידיי ומתיישב על המרפסת, מסתכל על הכוויות שעל עור ידיי ומשחזר בראשי את הרגעים שעברו עליי במחסן הלוהט.

אני חושב על סרחיו. לא היה לו סיכוי לצאת משם בחיים. בשונה מהמקרה שלנו, האירים פוצצו את המחסן ולא הסתפקו בהצתה. הרוסים תכננו לשרוף אותנו בחיים וסמכו על כך שקירות הברזל יקרסו עלינו לפני שנגיע לקומה השנייה.

אניה מתה. כרגע הרוסים שקטים, אבל אם ג'אן צודק והיא אשתו של ראש הבראטווה, צפויה מלחמה. אני מוזג כוסית ומרוקן אותה בלגימה, מוזג כוסית נוספת ומסתכל על מנהטן המוארת.

יכול להיות שהמעבר של מגי לישראל הוא צעד טוב. הרוסים היו מנסים לפגוע בה, וכל עוד היא רחוקה, היא תהיה בטוחה. אהיה חייב להשקיע את האנרגיה בהחלמה, כרגע אני לא יכול לעשות שום דבר מועיל. הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני מסתכל על הצג. זה מורנו.

"מה קורה?" אני נשען לאחור ולוגם מהוויסקי.

"יש לי רעיון," הוא מתחיל.

"אם הרעיון כולל לקום מהספה אז שכח מזה. הגוף שלי מפורק."

"אני צריך לחזור למקסיקו. רוצה להצטרף אליי?"

"ומה אעשה שם?"

"תנוח, תתחזק. הכי חשוב, תהיה רחוק מניו יורק."

"למה אני צריך להיות רחוק מניו יורק?"

"כדי לא לסבך אותנו בבעיות בזמן שאני מטפל בעניינים חשובים במקסיקו. אתה בא?"

אני מחייך לעצמי. "מתי יוצאים?"

"מוקדם בבוקר. אחכה לך."

אני מנתק את השיחה ומדליק סיגריה. הנסיעה תעזור לי לסדר את הראש ולשכוח ממגי. הגיע הזמן להתחיל פרק חדש בחיי.

ליליאן סלמה נחום

ליליאן סלמה נחום (31), נולדה וגדלה בעיר אשקלון. עוד לפני שסיימה את בית הספר היסודי, כתבה סיפורים והמציאה דמויות. כעת, הדמויות שלה רואות אור.
 
ליליאן נשואה באושר לליעד ואמא לשני מלאכים-שטנים קטנים: הילי ודור. היא אוהבת לקרוא ספרים, לשמוע מוזיקה טובה וללמוד שפות ותרבויות שונות.

עוד על הספר

כמעט אלוהים - חלק ב' ליליאן סלמה נחום

פרק 1

מגי

"היי." מילאן נכנסת למשרד שלי ומתיישבת על כיסא פנוי, נראית עייפה. "לא ראיתי אותך הבוקר."

"איחרתי מעט, היה לי תור לרופאת נשים," אני מספרת, ממשיכה בעבודה. "איפה היית?"

"בפגישה עם לקוח חדש," היא אומרת בהתרגשות, "אעצב את משרדי החברה שלו."

"יפה."

"את נשמעת נלהבת," היא אומרת. אני נאנחת ומרימה את ראשי מהמסך, פוגשת את עיניה המודאגות. "הכול בסדר?"

"לא, לא הכול בסדר," אני מודה בכאב. במהלך הלילה לא הצלחתי לעצום עין. הדאגה לפרנקו מתישה אותי. אני לא יודעת מה עובר בראשו ואין לי מושג איך לעזור לו לפתור את הבעיות עם אבא שלו.

"רבת עם פרנקו שוב?"

"עדיין לא התפייסנו מאז המריבה הגדולה." דמעות מציפות את עיניי. "אתמול בלילה הוא רב עם אבא שלו ועזב. אני לא יודעת לאן הוא הלך או מה הוא מתכוון לעשות."

"הבחור הזה הוא חתיכת תכשיט." היא נאנחת בתסכול. "מכל הגברים היית חייבת לבחור במאתגר מכולם?"

הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני מסתכלת על הצג, מתלבטת אם לענות ולבסוף מחליטה שכן. אולי אימא יודעת משהו על פרנקו. "היי," אני עונה ובה בעת מסמנת למילאן להמתין.

"טוב שענית לי!"

אימא נשמעת נסערת. ליבי מתחיל לפעום במהירות והדאגה משתלטת עליי. בבקשה, אלוהים, הוא חייב להיות בסדר. "אל תפחידי אותי, קרה משהו לפרנקו? למה את בוכה?"

"לא, לא קרה כלום לפרנקו," היא ממהרת להרגיע אותי, "סבתא במצב קשה, אשפזו אותה בבית החולים."

"מה? מה קרה לה?"

"המטפלת טוענת שהיא חלתה בשפעת שהסתבכה לדלקת ריאות. בכל אופן, אני מתכוונת לטוס לישראל."

"מתי הטיסה? אצטרף אלייך. לא אסלח לעצמי אם היא תמות ולא אספיק להיפרד ממנה כמו שצריך." אני מתקשה לשלוט בדמעות.

"מה קרה?" מילאן שואלת בדאגה.

"סבתא מאושפזת."

"היא תהיה בסדר?" היא שואלת בלחץ.

"אני לא יודעת," אני מודה. "אימא ואני מתכוונות לטוס לישראל. את רוצה להצטרף?"

"כן, ברור. אלך לדבר עם ויקטור ואעדכן אותו." היא ממהרת לצאת מהמשרד.

"אימא, מילאן תצטרף אלינו. אלון יודע?"

"כן. נטלי והוא בדרך לניו יורק, הם יצטרפו אלינו. ברגע שתסיימי את יום העבודה נצא לדרך."

"את בסדר?"

היא נושמת עמוק ואני שומעת בקולה שהיא מתקשה לעצור את הדמעות. "אל תדאגי, נינה ואמיליה פה איתי, אהיה בסדר."

"תעדכני אותי בכל דבר," אני מבקשת.

"בוודאי, יפתי."

אני מנתקת את השיחה ומתקשה לעצור את הבכי. סבתא מבוגרת מאוד וקשה לי להאמין שהיא תשרוד דלקת ריאות, אבל אני לא מסוגלת לחשוב שנאבד אותה בלי להיפרד ממנה.

"את בסדר?" אלכסיס נכנסת למשרד, ספל קפה מהביל בידה.

"כן, אני בסדר," אני משקרת, מוחה את הדמעות. "סבתא שלי חולה מאוד ונמצאת לבד בישראל."

"אוי, אף אחד מבני המשפחה לא נמצא איתה?"

"לא, רק המטפלת," אני אומרת בכאב, "ואולי השכנות."

"אני מקווה שהיא תהיה בסדר," היא אומרת בחמימות.

מילאן נכנסת למשרד. "דיברתי עם ויקטור והוא מאשר לקחת ימי חופשה. מתי הטיסה?"

"הלילה. אנחנו מחכים להורים שלך," אני מעדכנת ורואה את השינוי בפניה. "אל תיתני לזה להפריע, סבתא זקוקה לכולנו."

"אני יודעת, פשוט יהיה מוזר לראות אותם אחרי כל הזמן הזה. אני משערת שנטוס במטוס פרטי?"

"השאלה מיותרת."

מילאן יוצאת מהמשרד ואני מכריחה את עצמי להתרכז בעבודה. יהיה לי זמן לדבר עם פרנקו, כרגע סבתא שלי חשובה יותר.

"היי." ויקטור נכנס למשרד ומתיישב מולי. "שמעתי ממילאן על סבתא שלכן. אני מקווה שהיא תחלים במהרה."

"תודה רבה," אני אומרת בעצבות.

"ראיתי את הסדר שערכת ביומן הפגישות ורציתי להודות לך על כך. השיטה שלך עוזרת לי."

"אני שמחה. מובן שאמשיך לעבוד מישראל. תוכל לשלוח לי מיילים, אהיה זמינה בכל שעה," אני מבטיחה.

"לא אטריד אותך בענייני עבודה."

"העבודה עוזרת לברוח ולנקות את הראש, אני אוהבת שיש לי במה להתעסק," אני אומרת בכנות. "בדקתי את אתר החברה ואת העמודים ברשתות החברתיות ויש הרבה דברים שנוכל לשנות ולייעל. בימים האחרונים אני עוסקת בהכנת רשימה ודי בטוחה שתתחבר לפחות לחלק מההצעות שלי."

"זה מעניין." הוא נשען לאחור בכיסא. "כמו מה, לדוגמה?"

"בניית ולוג עיצוב. חשבתי ליצור פינה קבועה שבה נעזור לאנשים לעצב חללים בבית ובמשרד. אפשר לעבוד על פינת המלצות וליצור שיתופי פעולה עם חנויות, לבקר בשווקי מעצבים ועוד. פינה כזאת תעיד על איכות המשרד וכן תמשוך לקוחות חדשים ותיצור עניין."

"אני אוהב את הכיוון, הייתה חסרה לנו ההתלהבות הזאת."

"התחלתי גם לתכנן מערכת מעקב אחר לקוחות קלה יותר לתפעול. המטרה היא שכל מעצב ישמור את החומר בצורה מסודרת ויהיה קל לתפעל כל פרויקט, בעיקר בזמן שהמעצבים לא נמצאים במשרד. תהיה לך דרך לפקח על כל הפרויקטים הנמצאים בתהליך ולדעת באיזה שלב הם נמצאים," אני מסבירה. "יש לי הרבה רעיונות, אבל אני עדיין לומדת את החומר."

"אני אוהב את החשיבה שלך, מגי. את נכס אמיתי," הוא מחמיא לי ונעמד. "תשלחי לי את הרשימה כאשר תסיימי אותה. נסיעה טובה והחלמה מהירה לסבתא. תעדכני אותי בכל דבר."

"תודה רבה." הוא יוצא מהמשרד ואני חוזרת לעבודה, לא מניחה לחיי הפרטיים להפריע ומתנתקת מהכול לכמה שעות.

"היי." אני מתיישבת ברכבו של לוקה. "לא נוכל ללכת להתאמן, אני חייבת להגיע הביתה."

"הכול בסדר?" הוא בוחן אותי לרגע כאשר הטלפון ברכבו מצלצל. הוא עונה. "כן?"

"איפה אתה?" לורנזו שואל.

"בדרך הביתה עם מגי, למה?"

"דיברת עם פרנקו?"

"לא, הוא לא עונה לשיחות ממני."

"תברר איפה הוא נמצא ומה הוא מתכנן," הוא פוקד.

"לא אעשה זאת, לורנזו." אצבעותיו מלבינות מאחיזתו בהגה. "זה דבר אחד לא לשתף את פרנקו במה שקורה במאפיה, ודבר אחר לגמרי לבקש ממני לבגוד באמון שלו. אתה לא יכול לבקש ממני לבגוד באחי."

"אני יכול, אני הקאפו שלך," הוא מסנן.

"אשלם את המחיר על הסירוב, אבל לא אבגוד בפרנקו," לוקה מתעקש.

"איזו מין בקשה זאת?" אני מתערבת, "אתה לא יכול לנצל את הקשר שלהם כדי לסחוט מידע, לורנזו. זה לא בסדר."

"מגי, תישארי מחוץ לתמונה," לורנזו פוקד. אני לא עונה על כך. הוא מנתק את השיחה. אני בוהה דרך החלון ומתקשה לא לפרוץ בבכי בגלל התסכול העמוק שהמריבה ביניהם גורמת לי.

"אני מפחדת," אני מודה. "מה יקרה אם לורנזו יגלה שפרנקו עומד בראש הארגון ולא צ'ינו? מה יקרה אם פרנקו יפתח במלחמה נגד המאפיה?"

"הוא לא יעשה את זה," לוקה מבטיח, "פרנקו מדבר הרבה, אבל המשפחה חשובה לו. הוא לעולם לא יפנה את הגב למאפיה."

"אני כבר לא בטוחה בזה. ג'אן לא היה צריך להתפרץ עליו, אין לו זכות. אנחנו אפילו לא יודעים אם הוא באמת הבן של לורנזו."

"הוא הגיע לניו יורק כדי להכניע את הרוסים, הקשר עם לורנזו לא מעניין אותו," הוא מסביר. "מבחינתו, פרנקו סיבך את העניינים."

"אני לא אוהבת את הנוכחות שלו, הוא מעביר בי תחושה לא נעימה."

"הוא ניסה להתקרב אלייך?"

"לא." אני נאנחת. "יכול להיות שאני ממהרת לשפוט אותו בגלל פרנקו."

"הארגון שלו נמצא באיטליה, הוא לא יבלה פה הרבה זמן."

"אני מקווה שאתה צודק."

לוקה מחנה את הרכב ואנחנו מתקדמים אל המעלית. במקום לעלות לדירה שלי, אני עולה לפנטהאוז כדי לבדוק אם יש חדש בקשר לסבתא. לוקה הולך לחדר העבודה ואני נכנסת לחדר המגורים, ממשיכה אל המרפסת ומופתעת לראות את נטי. בימים האחרונים היא הייתה בחופשה מהעבודה וניצלה כל רגע עם אלמה ועם הבן שלה.

"היי." אני מחבקת אותה. "הייתי בטוחה שלא אראה אותך עד שאלמה תחזור למיאמי."

"היא חזרה למיאמי," נטי מספרת בעצבות, "אנחל הצטרף לצ'ינו למבצע והיא התעצבנה, ארזה את החפצים וחזרה למיאמי."

"הם נפצעו?" אני שואלת בדאגה.

"צ'ינו ומורנו נפצעו קשה." תסכול בקולה. "אנחל ופרנקו במצב טוב יותר."

"הם לא היו צריכים לפעול באופן חסר אחריות," נינה זועפת.

"הקשר ביניהם לא מוצא חן בעיניי," אמיליה מתערבת. "הם גוררים זה את זה לצרות."

"איפה אימא שלי?" אני משנה נושא. הדבר האחרון שאני רוצה זה לנהל שיחה על פרנקו או לחשוב על המבצע האחרון. הוא יצא למרות האולטימטום שהצבתי לו וויתר על הזוגיות שלנו.

"היא בחדר העבודה עם אבא שלך," נינה עונה.

אני נכנסת אל הבית והולכת לחדר העבודה. מריאנו, אבא, אימא ולורנזו יושבים סביב שולחן הישיבות הארוך. לוקה יושב מאחורי שולחנו של לורנזו ומתעסק במחשב.

"אימא, יש חדש?" אני נעצרת מאחורי אבא, רוכנת ונושקת ללחיו.

"המצב לא טוב," היא עונה בדמעות, "אני מקווה שנגיע בזמן להיפרד ממנה."

עצם המחשבה על כך ממוטטת אותי. אני מפנה להם את גבי ופורצת בבכי. אבא נעמד, מחבק אותי מאחור ונושק לראשי. "אני בסדר." אני נושמת עמוק, עוצרת בכוח את הבכי ומנגבת את הדמעות באצבעות רועדות.

"את לא בסדר." אבא מסובב אותי אליו, אוחז בפניי ומתבונן בעיניי. "וזה בסדר לא להיות בסדר."

"היא לבד בבית החולים." אני מתקשה לבטא את המילים. "לא ביקרתי אותה כבר הרבה זמן."

"אתן תספיקו להגיע אליה," אבא מבטיח ומחבק אותי חזק.

"ארזת כבר?" אימא שואלת.

"לא, אלך לארוז. מתי נטלי ואלון נוחתים?"

"בעוד שלוש שעות וחצי," היא עונה, "מסוק ימתין להם ויטיס אותם לשדה התעופה הפרטי. נאסוף את מילאן ונחכה להם במטוס. תהיו מוכנות ליציאה."

אני מנשקת את אבא ויוצאת מחדר העבודה. "מג!" אחותי קוראת ואני נעצרת ונכנסת לחדר האוכל. היא יושבת ליד השולחן ומדביקה תמונות באלבום. "תראי איזה יפה."

"מה את עושה?"

"מכינה מתנה לאנדרה." היא מרימה את ראשה ופוגשת בעיניי. "אוי, אני כזאת דפוקה, את בטח עצובה בגלל סבתא שלך. את טסה לישראל?"

"היא גם סבתא שלך," אני מזכירה לה.

"מג, האישה הזאת אף פעם לא הייתה סבתא שלי, אבל לא נתווכח על כך. איך את מרגישה?"

"אני מפחדת שהנורא מכול יקרה לפני שנגיע לישראל. לא מגיע לאף אחד למות לבד בבית החולים. היא צריכה להיות מוקפת באנשים שאוהבים אותה."

"אתם תגיעו אליה בזמן כדי להיפרד." היא מחבקת אותי. "תעדכני אותי אם תצטרכי משהו. כל דבר."

"את בסדר?" אני בוחנת אותה.

"כן, אני בסדר," היא מבטיחה. אני מחבקת אותה פעם נוספת והולכת למעלית, שולחת בדרך הודעה למילאן כדי לוודא שהיא תהיה מוכנה בזמן.

פרנקו

אני יוצא מהרכב ומקלל חרישית. כל תנועה מכאיבה לי. אני צועד אל המעלית ונאנח כאשר אני רואה את אנדרה ואת הופ מתחרמנים כמו שני תיכוניסטים.

"כבר התלהבתי כי חשבתי שלא אצטרך לראות אותך שוב," הופ אומרת, זרועותיה כרוכות סביב צווארו של אנדרה.

"מה קורה?" הוא שואל בנימוס ומחזיר את מבטו לדלתות המעלית.

"תחזרי לאיטליה ולא תראי אותי שוב," אני עונה בקרירות.

דלתות המעלית נפתחות. "מאפשרים לבוגדים לגור בבניין?" היא שואלת.

"בעלך ואת גרים כאן, לא?" אני מחזיר בשאלה. אנדרה נדרך.

"הופ," הליצן מזהיר אותה. אני לוחץ על כפתור הקומה של מגי.

"שכחת משהו בדירה של אחותי?" הופ שואלת בחיוך מנצח, "בקרוב ירוקנו את הדירה, אז כדאי שתאסוף את החפצים שלך."

"על מה את מדברת?" אני מאבד את הסבלנות. חיוכה מתרחב.

"לא שמעת? מגי עברה לגור בישראל."

"די עם זה," אנדרה מתערב ומתרחק ממנה מעט.

"מה אמרת?" כל חלק בגופי מתכווץ. מגי לא הייתה עושה דבר כזה, היא לא הייתה עוזבת בלי לדבר איתי.

"מגי ואימא שלי טסו לישראל," היא מספרת באושר, "אימא תעזור לה להתארגן שם ולאחר מכן היא תחזור."

דלתות המעלית נפתחות ואני יוצא ממנה כרוח סערה, שומע את צחוקה המהדהד של הופ. אני מקיש את הקוד באצבעות רועדות ופותח את הדלת, בולע את הרוק בכבדות כאשר אני מגלה שהדירה חשוכה. אני ממשיך לחדר השינה, נכנס לחדר הארונות ורואה שחסרים בגדים ושהמזוודה הגדולה שעמדה בפינה כבר לא שם.

אני שולף את הטלפון הנייד ומתקשר אליה אך השיחה מועברת לתא הקולי. היא עזבה בלי לדבר איתי? אני ניגש לשידה ופותח את המגירות, מחפש את הדרכון ולא מוצא. אני יוצא מהדירה ויורד לחניון. אם אשאר בבניין המזדיין הזה אהיה מסוגל לגרוע מכול. פעם נוספת אימא בגדה בי. היא בטח ידעה על התוכנית שלה לטוס לישראל ולא טרחה לעדכן אותי.

"אבא!"

אני שומע את קולה של פרנקי, נעצר ומסתובב. היא רצה לעברי. אני משתופף על בהונותיי ומתעלם מהכאבים, מחבק אותה חזק.

"אתה בוכה?" היא מנגבת את לחיי. אפילו לא שמתי לב לכך. "אתה עצוב כי מגי נסעה?"

"אני פצוע ויש לי כאבים בגוף," אני מפטיר חצי אמת ומזדקף. מנולו מופיע מאחורי פרנקי, מביט בי במבט מבולבל. "איפה הייתם?" אני שואל את פרנקי.

"אכלנו ארוחת ערב במסעדה. אימא נשארה שם," היא מספרת.

"אשאר עם פרנקי," אני אומר למנולו, "סע למסעדה וחכה לאיסבלה, אל תשאיר אותה לבד בשעות כאלה."

"אתה בסדר?"

"סע," אני עונה בקצרה ואוחז בכף ידה של פרנקי, חוזר איתה למעלית.

"אבא, אנחנו יכולים לצפות בסרט? אני לא עייפה."

"נצפה בסרט."

אנחנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לדירה, לא מתעכבים וממשיכים לחדר השינה של פרנקי. "שאעזור לך להחליף בגדים?" אני שואל.

"לא, אני יכולה לבד, אני כבר גדולה," היא נוזפת בי ומעלה חיוך על שפתיי. אני יוצא מחדרה וממשיך לחדרי, מחליף בגדים לאט בגלל הכאבים ולא מפסיק לחשוב על מגי. כולם ידעו שהיא מתכוונת לטוס לישראל ואף אחד לא עדכן אותי. אני לא יודע מה כואב יותר, הבגידה שלה או שלהם.

"אבא, אני מוכנה," פרנקי קוראת מחדרי. אני יוצא מחדר הארונות ונשכב לצידה במיטה. היא לוקחת לידיה את השלט, בוחרת בסרט המיועד לילדים ומתכרבלת לצידי.

"איפה זה ישראל?" היא שואלת, עיניה נעוצות במסך.

"במקום רחוק מפה," אני עונה.

"היית שם פעם?"

"הרבה פעמים," אני עונה, נזכר בילדות. אימא הייתה אמורה להניח בצד את כל המחלוקות ולהתקשר אליי, היא יודעת כמה מגי חשובה לי. "הסבים והדודים שלי גרים בישראל וכשהיינו קטנים נהגנו לנסוע לבקר אותם."

"אתה כבר לא מבקר את הסבים שלך?"

"הם נפטרו." ידי נשלחת באופן אינסטינקטיבי לתליון מגן הדוד שקיבלתי מסבתא. הוא היה שייך לסבא והיא ביקשה ממני לשמור עליו ולזכור את האדם שהוא היה. "אימא שלי טסה מדי פעם לישראל, לבקר את האחים שלה. היא נולדה וגדלה שם."

"תיקח אותי לבקר בישראל?"

"אקח אותך," אני מבטיח.

"נבקר את מגי?"

אני מנשק את ראשה ושותק. מגי עזבה. כל מה שאני רוצה זה לרדוף אחריה ולהחזיר אותה הביתה, אבל לא אעשה זאת. אישה שנוטשת את הגבר שהיא כביכול אוהבת ברגעים הגרועים ביותר בחייו לא שווה את המאמץ.

לאחר שפרנקי נרדמת אני קם מהמיטה ובולע שני כדורים נגד כאבים. אני מסיר את התחבושות מכפות ידיי ומתיישב על המרפסת, מסתכל על הכוויות שעל עור ידיי ומשחזר בראשי את הרגעים שעברו עליי במחסן הלוהט.

אני חושב על סרחיו. לא היה לו סיכוי לצאת משם בחיים. בשונה מהמקרה שלנו, האירים פוצצו את המחסן ולא הסתפקו בהצתה. הרוסים תכננו לשרוף אותנו בחיים וסמכו על כך שקירות הברזל יקרסו עלינו לפני שנגיע לקומה השנייה.

אניה מתה. כרגע הרוסים שקטים, אבל אם ג'אן צודק והיא אשתו של ראש הבראטווה, צפויה מלחמה. אני מוזג כוסית ומרוקן אותה בלגימה, מוזג כוסית נוספת ומסתכל על מנהטן המוארת.

יכול להיות שהמעבר של מגי לישראל הוא צעד טוב. הרוסים היו מנסים לפגוע בה, וכל עוד היא רחוקה, היא תהיה בטוחה. אהיה חייב להשקיע את האנרגיה בהחלמה, כרגע אני לא יכול לעשות שום דבר מועיל. הטלפון הנייד שלי מצלצל ואני מסתכל על הצג. זה מורנו.

"מה קורה?" אני נשען לאחור ולוגם מהוויסקי.

"יש לי רעיון," הוא מתחיל.

"אם הרעיון כולל לקום מהספה אז שכח מזה. הגוף שלי מפורק."

"אני צריך לחזור למקסיקו. רוצה להצטרף אליי?"

"ומה אעשה שם?"

"תנוח, תתחזק. הכי חשוב, תהיה רחוק מניו יורק."

"למה אני צריך להיות רחוק מניו יורק?"

"כדי לא לסבך אותנו בבעיות בזמן שאני מטפל בעניינים חשובים במקסיקו. אתה בא?"

אני מחייך לעצמי. "מתי יוצאים?"

"מוקדם בבוקר. אחכה לך."

אני מנתק את השיחה ומדליק סיגריה. הנסיעה תעזור לי לסדר את הראש ולשכוח ממגי. הגיע הזמן להתחיל פרק חדש בחיי.