לפני שבר יגבה לב איש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפני שבר יגבה לב איש
הוספה למועדפים

לפני שבר יגבה לב איש

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

זהו סיפורם הייחודי של אב ושלושה מילדיו, שבחרו ליטול את גורלם בידם, ונלחמו בחירוף נפש כדי לשרוד את השואה וליצור עולם צודק למען הדורות הבאים. הסיפור מתרחש על רקע כישלון תנועת ההשכלה, עליית הציונות, עליית הנאציזם בגרמניה ומלחמת העולם השנייה, הבריחה ממזרח אירופה בסיוע המוסד, ההעפלה, חבלי לידתה של המדינה ובניית חוסנה. 
זולטן-מאיר, ממחוז ווג'וודינה, שבצפון סרביה של ימינו, נישא לבת למשפחה חרדית ומקים משפחה מפוארת עד שאשתו הולכת לעולמה, ומלחמת העולם השנייה משבשת את חיי המשפחה.  עם פרוץ המלחמה נפרדות דרכיהם של בני משפחת זולטן-מאיר. בני המשפחה מצליחים לשרוד בזכות תושייה וחוסן רוח, מלבד בת אחת, שנתפסת ונרצחת באושוויץ. 
בסיום המלחמה הם נפגשים שוב. האב מסייע לילדיו להימלט מבלגרד בדרך נדודים מסובכת, בין מחנות עקורים ולהעפיל לארץ,  אך על עצמו הוא גוזר גלות של שבע-עשרה שנים נוספות, כדי לעזור בשיקום הקהילה היהודית בבלגרד. לבסוף מצטרף גם האב לילדיו וחי את שארית חייו בארץ. 
בסיפור האוטוביוגרפי המרתק משתקפות סוגיות קיומיות בחיים היהודיים בגולה לפני הקמת המדינה, ובמרכזן נבחנים עקרונות הציונות אל מול עקרונות תנועת ההשכלה; חופש רצון הפרט במאבקיו לצד מציאות אכזרית; וכוחם של אורך-הרוח והנחישות לבצע שינוי היסטורי במצב היהודים בעולם.

פרק ראשון

פתח דבר

8.12.1985 יום ראשון, כ״ה בכסלו, תשמ״ו

הבטתי בעד לחלון המטוס הסגלגל אל התהום השמיימית, זרועה כוכבים, ותהיתי לפשר הזעזוע שהרעיד את עולמי. בראשי הדהדו המילים הארמיות של הקדיש, ובמוחי חלפו תמונות עמומות של אבי, אליעזר בן-חור (לפנים ביינהואר), נרגש בפרידתנו האחרונה. סביבי נמנמו נוסעים שהיו אולי בסופה או בראשיתה של חופשה מהנה. קולות מנועים עמומים נשמעו בשעה שטיסת אל על 002 מניו יורק לתל אביב פילחה את החשכה. מחר, כשנגיע לתל אביב, תכבוש השמש שוב את מרומי הרקיע והעולם כמנהגו ינהג.

שלוש שנים חייתי בניו יורק לצורך השלמת לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, רחוק מעיר הולדתי חיפה. בשנים אלה היו חיי אבי רצופים משברים בריאותיים בעקבות מחלת לב קשה שממנה לא החלים. לבקשתו, לא שיתפוני בדאגה לנוכח הידרדרות בריאותו, מחשש שמא הידיעה תפגע בלימודיי הסדירים, שבהם התגאה אבי מאוד. אתמול נודע לי שהוא הובהל לבית החולים במצב אנוש. היום, לפני שהספקתי לעלות בכבש המטוס לטיסה ישירה ארצה, הלך לעולמו בטרם עת. מהו אותו עולם שאליו הלך? האם הצליח אבי לקבור עולם זה כבר בחייו?

כילד בשנות החמישים בארץ ישראל, הכרתי את אבי כאב הטרוד כל העת בפרנסת משפחתו; כנער ידעתיו כאב מחמיר אפילו בקטנות; ובבחרותי, לאחר שעזבתי את בית אבי, טרוד הייתי כל כולי במהות חיי שלי ולא בחייהם של הוריי. סיפור חייהם של אבי ומשפחתו לפני הולדתי נותר עלום, ועד לאסון פטירתו לא שאפתי לפרשם. מעולם לא שאלתי ולא סופר לי. ידעתי ממעט רמזים שנקרו בדרכי שחיים קשים ידעו אבי ומשפחתו בארץ מולדתו יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה ואחריה. אלה, כך הנחתי, עיצבו את האדם הקשוח שהכרתי. הרכות שפרצה מבעד לקשיחות הזאת בכל עת שהיה במחיצת אחיו, משה, שהלך לעולמו עוד בימי ילדותי, ובמחיצת אחותו יונה (טרזה) ואביו זולטן-מאיר, העידה על הכאב המשותף שהעדיפו ארבעתם להדחיק עמוק בתוך עולמם. ולעת עתה, משנותרה רק אחות אבי מן המשפחה הגדולה, חשתי לצד מצוקת האובדן את מצוקת הזמן האובד בחקר עברו.

עוד נשמעות בראשי המילים הארמיות והמראה העמום של אבי מופיע לנגד עיניי, תהיתי מדוע הייתי מנוע מלהכיר את שורשיי כפי שידעו חבריי את מקורותיהם. מדוע בחרו אבי, דודתי וסבי לחסוך בהנחלת סיפור חייהם לדורות הבאים? האם אני אשם בכך שלא שאלתי? ולא, מדוע בחרו שלא להשמיע את סיפור עברם באוזניי? האם הבחירה נבעה מצורך להדחיק כאב וסבל, או שמא האמינו שעל יוצאי חלציהם התמימים לבנות עולם חדש שאין עימו ולא כלום מן העבר הנורא? כך או כך, לבטח חשבו, החלטתם למנוע מהדורות הבאים את סיפור חייהם חסרת חשיבות, כיוון שסיפור השואה היה כבר מוכר היטב לצעירי המדינה.

השמש העולה מעל ענני חורף חולפים האירה את חופיה הדרומיים של היבשת הבריטית. הזדקפתי במושבי, נחוש בדעתי לצאת למסע שתכליתו להציל כל מידע אפשרי על תולדותיה של משפחת אבי. זו חובתי, קבעתי, על פי מצוות חז״ל לדעת.1 הייתי נכון למסע שיימשך שלושה עשורי שנים, יחצה יבשות ומדינות ויהיה רצוף חיפושים בארכיונים ומפגשים עם אנשים קרובים ורחוקים. ברבות הימים אאגור מידע עשיר כל כך שיציב בפניי אתגר לא צפוי ושאלה קשה ביחס לזכות, ואולי החובה, לחלוק אותו עם ציבור קוראים לא מוכר.

בחציו של יום שני נגלו לעיניי חופי תל אביב תחת שמיים בהירים. ציפיתי לנחות על אדמת הארץ שבה עוצבו חיי. חלפו כבר שנים של בדידות בארץ זרה, וכבר השתנו יחסיי עם אבי. מכתבינו היו עשירים במילות עידוד וחדשות טובות. “כולם כאן בסדר,״ נאמר מחד גיסא, ו״אני מסתדר יפה ואינני זקוק לכל עזרה,״ בתגובה. האם חושיי קהו כל כך עד שלא חשתי דבר ביחס למצוקתו הבריאותית של אבי? בעודי מהרהר באלה, חלפה שעה נוספת והייתי כבר מכונס ברכבם של דודתי אסתר, אחות אימי, ובעלה, בדרכנו משדה התעופה צפונה.

בעוד אנו חולפים לאורך החוף הכחול, ושוניות ודיונות חול וכורכר עוטות שיחי אספסת מרקדות לנגד עיניי, סיפרה לי דודתי על כל פרטי מחלתו של אבי. למדתי על ניתוח מעקפי הלב המיוחל שנדחה שוב ושוב במשך שלושה חדשים מסיבות כלשהן, עד שנפח אבי את נשמתו בבית החולים בטרם מלאו לו חמישים ושש שנות חיים, לאחר שתי יממות של התקפי לב רצופים. כשהגענו לבית אבי בקריית אתא, היו אימי ושתי אחיותיי טרודות בהכנות לקבל את בואם של אורחים רבים להשתתף בלוויה שתיערך למוחרת היום. אלה חלקו איתי רק את נחמתם על כך שבמותו של אבי כלו סבלותיו. לזרא היה הדבר בעיניי, שכן אבי אהב לחיות. האם כה רב היה סבלו, חשבתי, עד שוויתר על אהבתו? במרוצת השנים הבאות, בעקבות מחקריי, מחשבה זו תקבל משנה תוקף.

בתום ההלוויה העצובה, כדרכן של הלוויות, נערכה משפחתי לישיבת השבעה עם דודתי יונה, אחות אבי הבכורה, האחרונה ששרדה בין החיים. התעוררתי באישון לילה משינה טרופה. תהיתי כיצד אוכל לבקש את עזרתה של דודתי בתחילת המחקר. במשך הימים הבאים הלכו ונתמעטו קהלי המנחמים שבאו להשתתף בצערנו, וקִרבתי הגדלה לדודתי בעקבות זאת סייעה לי לגייס אותה להכנת מפת יוחסין משפחתית. במשך שעות רבות דלתה דודתי מזיכרונה שמות, מקומות, תאריכים וסיפורים שונים על ילדותה. לנוכח העניין שהפגנתי לשמע סיפורי זיכרונותיה הנעימים היא הביעה קורת רוח, ואני נשכרתי מן הזהירות שנקטתי וריסון סקרנותי היתרה, ונמנעתי מלשאול אותה שאלות מביכות. בימים הבאים התארכו רשימותיי, וטיוטת מפת המשפחה שערכנו יחדיו הייתה מרשימה בהיקפה.

לאחר ארבעים ימי אבל וטקס גילוי המצבה מעל קברו של אבי, ובטרם חזרתי לניו יורק להמשך לימודיי, הזמינה אותי דודתי יונה לבקר בביתה במגדיאל. באותו בוקר הפקידה דודתי למשמורתי קופסה ובה שמונה-עשרה תמונות ששמרה מימי ילדותה. גם חנוכיית כסף נתנה לי, שאותה קיבלה מאביה, שירש אותה מסבו. עוד ציידה אותי דודתי בכתובתו ביוגוסלביה של ליצ’ו קליין, בן דודתה למשפחת אימה, ובכתובתו של מייק גוטמן, בן דודה האחר למשפחת אימה ברובע קווינס, בניו יורק. בעזרתם, הבטיחה, אוכל להשלים פרטים שחסרים במידע שמסרה לי. מצויד באלה, יצאתי לדרכי אל חקר נבכי העבר.

לאחר שחזרתי לענייניי בניו יורק, הייתי עסוק בהשלמת לימודיי האקדמיים ובהכנות למבחני הגמר. עבודתי בחקר העבר המשפחתי נעצרה במשך שנתיים שבהן טמנתי עמוק בארוני את אוצר ממצאיי בארץ. ב-18 במאי 1988 צעדתי בחזית בניין הספרייה באוניברסיטת קולומביה עם עמיתיי הבוגרים בטקס קבלת תעודת התואר הנכסף. בין האורחים ישבה אימי באלמנותה. במוחי עלתה שוב דמותו של אבי, שאיווה כל כך להיות נוכח איתה במעמד זה, ואיננו. שוב הציק לי הזמן האובד וגמלה בי החלטה לחזור לחקירת שורשי המשפחה בהקדם האפשרי. בראשית ספטמבר 1989, בעת ביקור דודתי יונה אצלי בניו יורק, נסענו יחד להיפגש עם בן דודהּ מייק גוטמן ברובע קווינס. זה היה עבורי ביקור היכרות, וככל שהיה מרגש באופיו, אצרתי בי את הדחף להשתמש בו לצרכים אחרים. שמחתי על כך שמצאתי לפניי איש שיחה מעניין, והאמנתי שמפגשים עתידים איתו ביחידוּת עשויים להניב מידע חשוב. כך אומנם קרה.

עם תחילתה של תכתובת שנמשכה כשלוש שנים עם דודנו של אבי, לייצ’ו קליין מסובוטיצ’ה שבווג’וודינה, ולמרות האיטיות האופיינית לשירותי הדואר, נמלאתי תקווה גדולה שמצאתי מקור בלתי נדלה למחקרי, שכן מלבד היותו קרוב שגדל יחד עם בני משפחת אבי והכיר את קורותיהם, היה לייצ’ו קליין עורך דין ידוע ביוגוסלביה, והיה בכוחו לסייע לי בתיעוד ובשימוש בארכיוני המדינה. באמצע יולי 2004 נסעתי לביקור ראשון בביתו שבסובוטיקה, סרביה. זה היה מפגש היכרות מרגש. לייצ’ו קליין עזר לי להשלים את המפה המשפחתית, הפקיד בידיי תמונות נוספות מילדותו, שבהן נכחו גם בני משפחת אבי, פענח את הכתוביות שעל גבי צילומים ישנים אחדים שהיו ברשותי, טייל איתי ברחובות ובגני העיירה שבה חיה המשפחה ודאג שאיפגש עם מעט מהיהודים מהקהילה הקטנה ששרדה באזור, אטעם ממטעמיהם ואאזין לשיריהם.

בקיץ הבא נסעתי לבלגרד וזכיתי שם שוב להדרכתו של לייצ’ו בביקור באתרים מעניינים לצורך מחקרי. באוקטובר אותה שנה שבתי לביקור שלישי בווג’וודינה עם אימי ועם אחותי רחל, ובו זכינו לסיור מודרך עם נכדתו של בעל הבתים בשכונה שבה גדל אבי. ביקרתי בבית הקברות ובמוזיאון יהודי קטן בעיירה וטיילתי בערי הסביבה. אהבה רבה התפתחה ביני ובין לייצ’ו במסגרת עבודתנו המשותפת. הוא סייע לי במחקר, ואני בתמורה דאגתי לתרגום טיוטת מחקרו העוסק בניתוח הסאגה היוגוסלבית לשפה האנגלית ולעריכתה לדפוס בספר שיצא לאור ב-2007 בארצות הברית, חודשים מעטים לפני שלייצ’ו הלך לעולמו.2

במהלך 2005 נפגשתי פעמיים בפראג עם ידידתי ד״ר ורה פרוקובנה ז״ל, ודרכה הכרתי בארצות הברית את בתה, ד״ר קטרינה קפקובה, שחקרה את בריחת היהודים ממזרח אירופה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מפגשים אלה סייעו לי לאתר ארכיונים שונים לחקר בריחתם של ילדי משפחת ביינהאור מיוגוסלביה ומסעם באירופה בדרכם לארץ ישראל. גם בארכיונים ובמוזיאונים בארץ חיפשתי מידע, בסיוע אחותי רחל. הארכיון שבמוזיאון “יד ושם״ סייע באיתורם של שמות נספי השואה ממשפחות ביינהאור וגוטמן, ושל מקורביהם. הארכיון הציוני המרכזי סיפק בידי רשימות מעפילים באוניות שונות, שבאחת מהן מתועד שמו של אבי, בשנייה שמו של דודי ובשלישית שמה (הבדוי) של דודתי יונה. במוזיאון ההעפלה בעתלית מצאנו חומר חשוב נוסף בנושא עלייתם של דודי משה ושל אבי לארץ, ובארכיון צה״ל מצאנו נתונים על שירותו של אבי בצבא.

בסוף 2013 הגעתי לביקור מולדת שבו נפגשתי עם כל צאצאי משפחת ביינהואר, הצגתי את ממצאי מחקרי הזמניים וביקשתי את עזרתם בחשיפת מקורות מידע נוספים שעשויים לסייע בהשלמתו. כך קיבלתי אוצרות של תמונות ומסמכים שנשמרו עשרות שנים בקופסאות פך, ובהם תאריכים, ציון מקומות והערות בכתב יד. שוב למדתי עובדות חדשות.

בבודפשט נפגשתי עם אוצֵר מהמוזיאון הלאומי, ובמחלקת המחקר של הארגון הבין-לאומי לחיפוש מידע אישי על נספים3 בברלין קיבלתי מסמכים המתעדים את קורותיה של דודתי יונה במהלך המלחמה ואת השמות הבדויים שבהם השתמשה עד עלייתה לארץ. מידע זה פתח צוהר חשוב להשלמת פרטים חסרים נוספים.

ביולי 2016 קיבלתי מידע חשוב על סבי ומשפחתו מסוף המאה התשע-עשרה, טרם ייסודה של יוגוסלביה, ובכלל זה העתקים של תעודות לידה ותעודות נישואים. אלה פתחו בפניי אפיקי מחקר חדשים, אך מאמציי להשיג מידע בסרביה על קורותיו של סבי במהלך מלחמת העולם השנייה העלו חרס, שכן אז הייתה סרביה רק מחוז ביוגוסלביה. כמעט נואשתי מן האפשרות להשיג מידע זה, עד שמצאתי מסמך בנבכי ארכיב הצבא האמריקאי הכובש שבו מרוכזים שמות השבויים שנכלאו במחנה בגרמניה, וביניהם נמצא שמו של סבי.4 מפגשים בלתי צפויים עם אנשים שונים האירו דרך העדויות את מחקרי. במקרה אחד פגשתי יהודי קשיש בבורופארק, קווינס (ניו יורק), ממטופליו של הרופא — בנו של מייק (בן דודו של אבי שלמד בכיתה אחת עם אחות אבי, רוז’י, שנספתה באושוויץ). במסגרת עבודתי פגשתי קבוצת מורים מישיבת סטמר בבורופארק, ומהם למדתי על קשריה ההיסטוריים של הקהילה החסידית עם עיירת הולדתו של אבי. אחד המשתתפים הזמינני להיפגש עם סבתו שנולדה בעיירה, וזו הפתיעה אותי בכך שהכירה את בני משפחתי ובסיפוריה עליהם.

ביקרתי בסרביה, בוסניה, הונגריה, צ’כיה וגרמניה כדי להכיר את המקומות שבהם התרחש סיפור גיבוריי בימי מלחמת העולם השנייה, ושוחחתי עם תושבים שהיו נכונים לשתף אותי בידיעותיהם. את כל רשמיי כתבתי ביומני.

לאחר שסידרתי את המידע שאגרתי במשך עשרים ושש שנות מחקר, עמדה שאלה קשה בראש מחשבותיי. לא היה עוד ספק בליבי בכך שהמחקר ראוי, ולו רק כדי לאפשר למשפחתי להכיר את שורשיה, אך האם ראוי לחשוף את סיפור חייהם של אנשים שהלכו לעולמם, ללא קבלת אישורם? לאחר התלבטויות קשות, החלטתי לא רק ראוי לעשות זאת, אלא הדבר הכרחי. הסיפור מציג ניצחון במלחמה נגד העמלק הנאצי ושליחיו בזכות יצירת עולם צודק בארץ ישראל. הוא מתאר היחלצות מעולמו של השטן ותקומה. במשך שלוש שנים מסיום המחקר כתבתי, ערכתי ותיקנתי, עד שהשלמתי את עבודתי, שהתהוותה כסיפור על ארבעה שורדי מלחמת העולם ביוגוסלביה. אחד מהם, משה ביינהואר, היה פרטיזן יוגוסלבי שנמנה עם מקימי קיבוץ פרוד (לפנים גרדוש). שנייה היא אחותו טרזה (בשמה העברי יונה), ששרדה את הניסויים של מנגלה. אחרי המלחמה נמנתה עם האחיות הרחמניות הראשונות בארץ, ועד ימיה האחרונים הייתה פעילה בארגוני סיוע לקשי יום. השלישי הוא אחיהם הקטן, אליעזר אבי, שבילדותו היה עד למעשי השטן, הסתתר בין הפרטיזנים בהרי בוסניה ומצא את ייעודו בהוראת צדק ומשפט בבית הספר לשוטרים בישראל. כדי להסביר את הכשרתם של השלושה ואת אופן התמודדותם עם הסבל ועם האתגרים שעמדו בפניהם, אספר על סבי זולטן-מאיר, אביהם הציוני, שחלם כל חייו לעלות לארץ הקודש, אך נאלץ להגשים את חלומו רק לאחר שנספו רוב בני משפחתו הרחבה ונחרבה הקהילה היהודית ביוגוסלביה בידי צבאות הכיבוש הנאצים לנגד עיניו. לאחר שעזר לילדיו לברוח לארץ ישראל, נותר על האדמה רוויית הדם היהודי, רק כדי לשרת את שארית הפלטה. לבסוף עלה גם הוא, כדי לחיות בארץ עם ילדיו ועם נכדיו בשארית חייו, ונקבר באדמתה.

לפניכם סיפור שאותו לא סיפרו לי גיבוריו מעולם. זוהי ראשית כרוניקה של אירועים חשובים שעיצבו את חייהם של ארבעת גיבוריה; כרוניקה מתה שבה הפחתי חיים משך שנות המחקר והכתיבה. זה איננו אלא ריכוז כל העדויות והחומר שמצאתי בשיחותיי עם אנשים יודעי דבר, ובגנזכי מדינות שונות, מאורגן ברצף אחד. אך כיוון שיש בכרוניקה זו כדי להסביר את בחירותיהם ואת מעשיהם הידועים של האנשים בארץ, נולד ממנה סיפור. סיפור חייהם של גיבורי דומה אולי לסיפוריהם של ניצולים רבים שלא נודעו ברבים, ולכן מן הצדק שיצא לאור. אשר לי, הסיפור המוגש הוא בבחינת דברי הספד שמעולם לא עלו על שפתיי. מי ייתן וביצירתי הקמתי אנדרטה לזכרם.

1 "דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (מסכת אבות ג).

2 Lajco Klajn (2007), The Past in Present Times: The Yugoslav Saga, University Press of America, London, New York, Toronto

3 International Tracing Service

4 (Administration National Archives and Records).NARA

פרק א
שורשים

"וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו י"א, 1)

סיפור חיי גיבוריי מתחיל בסוף המאה התשע-עשרה בחבל באנאט שבבלקן, מצפון-מזרח לדנובה הכחולה, בקהילות יהודיות שהיו שמחות בחלקן, ביישובים קטנים שהיו מוקפים שדות שיפון וכוסמין מוריקים ופיסות אחו, שהאביבים הפריחו בהן ססגוניות. דולב וצפצפה ינקו מאדמת המקום הפורייה מקורות לצמיחתם הירוקה, ובימים שטופי שמש השיבו עצי אגוז, שזיף וערמונים את פירותיהם הבשלים לאדמה ומילאו את חלל האוויר בניחוחות מתוקים — שחידדו את חושי התושבים. הסיפור מסתיים בארץ ישראל היפה של שנות השמונים של המאה הקודמת, ארץ כחול-לבן שהשמש תמיד זורחת בה, בין מתלולים סלעיים מיוערים, בקעות ומישורים של חיטה, הדר ובננה. צפונהּ שלגים ודרומהּ זהב טהור, עשרות הערים לאורכה כבר רוחשות חיים של ממש ושלל בנייניה כקשת בענן. הסיפור מתאר מסעות חיים בדרכים עקלקלות שמחברות את שתי נקודות הזמן והמקום — דרכים של מאבק וניצחון בעולמו של השטן.
מסלול החיים הפתלתל של היהודים בערים, בעיירות ובכפרים באירופה מתואר תדיר בכתובים, וקברים רבים מפוזרים ברחבי היבשת, מספרים בשתיקתם על קיומם. אך סיפורם של יהודי באנאט חסר, ורבים מבתי הקברות היהודיים בה חרבו ונכנעו לכיבושם של עשבים שוטים. מאתיים שנים של חורבן וסבל במלחמות הבלקן מחד גיסא, ושיפורים בתחבורה והדלת הפתוחה של אמריקה מאידך גיסא, הפכו את האחרונה ליעד מועדף להגירת רבים מיהודי באנאט, שששו להשאיר מאחור את החיים שחיו במקום. עם הנוטשים נמנו עשרות רבות של צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה, ורק שתי משפחות נותרו וקשרו את גורלן בגורל המקום. על חייה של בני משפחה אחת מאלה אספר לאחר שאקדים ואסביר איך הגיעו לשם אבותיהם.
בסוף המאה השבע-עשרה, בהימלטם מהקרבות הקשים לשחרור בלגרד מן השלטון העות'מני, חצו יהודים רבים את הדנובה, ביניהם הראשון בשושלת המסופרת. הם הגיעו לאזור כדי לחיות בקהילה היהודית, שהייתה נתונה שם לשלטון האוסטרו-הונגרי, וסייעו לכוחות האוסטרו-הונגרים להכריע את המערכה. כהוקרה על הקרבתם ואמונם בשלטון, שפר גורלם עליהם וזכויותיהם הושוו לאלה של יהודי האימפריה. 
בין המהגרים החדשים הגיעה משפחה יהודית אחת לאזור, ועל פי חוק הממלכה בחרה לה את השם ביינהואר, המעיד על אומנותו של ראש המשפחה, הקצב המיומן בקיצוץ עצמות קשות (לפי תרגום השם מגרמנית). על פי גרסה אחרת, השם הנבחר מעיד על כך שהיה אומן ידוע בייצור קבי הליכה (לפי תרגום השם מהונגרית). כך או כך, על פי סקרי האוכלוסין המוקדמים של אוסטרו-הונגריה, צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה התנחלו בעיירות בקה-טופולה ובמוקרין, וכן בעיר נובי סאד בבאנאט שבמחוז ווג'וודינה, היום צפון סרביה.
בעיצומה של מלחמת המעצמות האירופיות שהתחוללה באזור בשנים 1860-1790 נמלטו ממנו רוב בני משפחת ביינהאור ונדדו דרך נמל המבורג לרוחב האוקיינוס האטלנטי, עד שהתיישבו בערים בצפון-מזרח אמריקה. שני נצרים למשפחת ביינהאור נותרו כאמור בבאנאט: משפחת אדוארד ביינהאור, שבנה לרעייתו אירן (מרים) ולשלושת בניהם את ביתם בעיירה הקטנה מוקרין, ומשפחתו של אדוארד ביינהאור, שבנה את ביתו לרעייתו ריזל ולבתם יטה בנובי סאד, ושם חיו עד יום מותם.
צביון החיים היהודי לא היה אחיד. בחלק מהקהילות התנהלו החיים על פי רוח תנועת ההשכלה, שבאה לתקן את הנידוי שממנה סבלו היהודים על ידי מיזוג בתרבות המקומית, ובאחרות בחרו היהודים להמשיך לחיות בבידוד מוחלט מתרבות המדינה ולשמור את דת אבותיהם בחרדה. ברבות הימים תגבר הלאומנות, הליברליזם ידעך, כל אותן הטבות שהביאה תנועת ההשכלה יישללו מהיהודים כולם והציונות תפרח. על רקע תמורות אלה מתרחש סיפורו של זולטן-זליג-מאיר ביינהואר, בן למשפחת יוסף ביינהואר הרפורמיסטית, שיישא לאישה את וילמה, בת למשפחה חרדית מסנטה, ויחד יביאו לעולם במעונם בסנטה החרדית את משה, יונה, רחל (רוג'י) ואליעזר, שעל אודותיהם אספר. אך אין להקדים את המאוחר. 
יוסף ביינהואר
אדוארד ואירן ביינהואר גידלו את שלושת בניהם במוקרין הקטנה במחוז קיקינדה, שהשפות השגורות בה היו גרמנית והונגרית. הקהילה באזור התנהלה על פי היהדות הניאולוגית, שאימצה את עקרונות תנועת ההשכלה המודרניסטית-ליברלית בשאיפה להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית, ושלא הקפידה על שמירת כל המצוות אלא קיימה רק את חוקי שולחן-ערוך העוסקים בדיני נישואין וגירושין, שחיטה וכשרות, אפיית מצות ודיני חליצה. בית הכנסת הניאולוגי בקיקינקה, שאותו פקדו בני המשפחה בימי החגים, התנהל בראשות רבנים עטורי גלימות מהודרות כנהוג אצל כוהני דת לא יהודים, אך התפילות בבית הכנסת נישאו בשפה העברית על פי ניגוני אשכנז, לצלילי אורגן. יוסף, הבן האהוב על הוריו, נולד ב-1847 והצטיין בלימודיו ובכושרו הגופני. בבחרותו נודע גם בקולו הערב, וכבר אז נבחר לשמש חזן בבית הכנסת בקיקינקה ונשא שליחות ציבורית זו בכבוד כל ימי חייו. 
משהשלים את לימודיו בגימנזיום, היה יוסף ביינהואר בקיא בשפות ובניהול חשבונות, ולימים ישכיל לפרנס את משפחתו מעיסוקו במסחר בנוצות אקזוטיות, ששימשו לעיטור מלבושים מפוארים וכובעים מהודרים עבור נשות בעלי הממון בערים הגדולות. את מרכולתו רכש מצוענים, שליקטו אותה בכפרים השכנים, ושיווק אותה בבתי האופנה ברחבי ווג'וודינה. להשלמת הכנסתו, שיווֵק נוצות באיכות פחותה גם ליצרני מצעים. 
לימים נפל יוסף הצעיר שבי בקסמי יופייה וחוכמתה של אידה, 
בתם של משה ושרה-יונה גרגר מן העיירה הסמוכה, קרוב לגבול עם רומניה. כמוהו, הנערה שהגיעה לפרקה הייתה בוגרת הגימנזיום, וגם היא גדלה בביתם של הורים משכילים. הערצתו לנערה שהייתה בחירת ליבו גברה משנוכח שנוסף על הגרמנית הרהוטה שהייתה שגורה בפיה, כיאות לבוגרת הגימנזיום, הייתה בקיאה בשפה הרומנית ובשפות אחרות. הוא מיהר וביקש את ידה, והם נישאו בשלהי 1878. את משכנם קבעו בבית קטן במוקרין, עיירת הולדתו של יוסף, שבו הקימו משפחה רחבה של שישה בנים ובת, שהצעיר שבהם — זולטן-זליג-מאיר — נולד בלילה שלפני ראש השנה תרנ"ח (15 בספטמבר 1898). על חינוכם הרפורמיסטי של הילדים, על פי מסורת תנועת ההשכלה, הקפידו ההורים בחומרה. 
לגאוות משפחתו זכה זולטן-מאיר הצעיר, יפה התואר ויפה המראה, שבלט במחשבתו המהירה ובכושרו הגופני יוצא הדופן, לקבל מלגת מדינה ללימודים באקדמיה היוקרתית לודוביקה של הצבא המלכותי ההונגרי (הונבד) בבודפשט. אקדמיה זו נחשבה לאחד המוסדות האקדמיים הראשונים להשכלה גבוהה באימפריה ולהכשרת קציני מטה זוטרים לצבא. זולטן-מאיר נמנה עם הקדטים המעטים שהתקבלו ללימודים באקדמיה כבר בהגיעם לגיל ארבע-עשרה. בשלוש השנים הראשונות הצטיין בלימודיו האקדמיים ובשימוש בשפה הגרמנית, ובשנת האקדמיה האחרונה היו לימודיו בעלי אופי צבאי.
בתקופה זו חיו המיעוטים היהודים בכל רחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית ברווחה רבה ובשוויון, ולפיכך העריצו את הקיסר פרנץ יוזף. מנגד, כאות לאהדתו כלפי היהודים, ב-1869 ביקר הקיסר בירושלים והתקבל בה בהערצה, ובשובו לאוסטרו-הונגריה הקים קרן למימון מוסדות יהודיים, ובהם בית ספר תלמודי לרבנים בבודפשט. נציגים יהודיים נבחרו תחת חסותו כצירים בפרלמנט. אחרים נמנו עם עורכי הדין הידועים בממלכה, העיתונאים האהודים, מטובי הסופרים, המחזאים, המשוררים, הרופאים, הבנקאים ואנשי העסקים. לא ייפלא אפוא שילדיהם של יוסף ואידה למדו בגאווה בבתי ספר מעורבים על פי תוכנית הלימודים האוסטרית-הונגרית, כדי שיוכלו גם הם להשתלב בעולם המבטיח, וכולם השלימו את לימודיהם בגימנזיום.
אוסטרו-הונגריה הייתה המדינה האירופית הראשונה שהחילה גיוס חובה לצבאותיה גם על אזרחיה היהודים. גם ליוזמה זו נענו היהודים בהתלהבות, ובמלחמת העולם הראשונה לחמו בצבאות הקיסר קרוב לחצי מיליון חיילים יהודים. בשל ריבוי בוגרי הגימנסיות ביניהם, מנו כחמישית מן הקצונה, ויוצגו על ידי שני גנרלים בדרגת פילדמרשל-לויטננט וכעשרים גנרלים נוספים. גם רבנים בדרגות סרן שירתו בצבאות הקיסר. תפקידם היה לדאוג לצורכי הדת ולאספקת המזון הכשר לחיילים ולקצינים היהודים. כאות הוקרה על שיתופם המלא זכה הקיסר אפילו לכך שכתבו תפילות לבריאותו בספרי התפילה. במציאות זו היו יוסף ואידה ביינהואר גאים בגיוסם של כל ששת בניהם לשירות הצבאי בממלכה. החיים במוקרין התנהלו אז בהרמוניה, על מי מנוחות, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.

עוד על הספר

לפני שבר יגבה לב איש מאיר בן-חור

פתח דבר

8.12.1985 יום ראשון, כ״ה בכסלו, תשמ״ו

הבטתי בעד לחלון המטוס הסגלגל אל התהום השמיימית, זרועה כוכבים, ותהיתי לפשר הזעזוע שהרעיד את עולמי. בראשי הדהדו המילים הארמיות של הקדיש, ובמוחי חלפו תמונות עמומות של אבי, אליעזר בן-חור (לפנים ביינהואר), נרגש בפרידתנו האחרונה. סביבי נמנמו נוסעים שהיו אולי בסופה או בראשיתה של חופשה מהנה. קולות מנועים עמומים נשמעו בשעה שטיסת אל על 002 מניו יורק לתל אביב פילחה את החשכה. מחר, כשנגיע לתל אביב, תכבוש השמש שוב את מרומי הרקיע והעולם כמנהגו ינהג.

שלוש שנים חייתי בניו יורק לצורך השלמת לימודי הדוקטורט באוניברסיטת קולומביה, רחוק מעיר הולדתי חיפה. בשנים אלה היו חיי אבי רצופים משברים בריאותיים בעקבות מחלת לב קשה שממנה לא החלים. לבקשתו, לא שיתפוני בדאגה לנוכח הידרדרות בריאותו, מחשש שמא הידיעה תפגע בלימודיי הסדירים, שבהם התגאה אבי מאוד. אתמול נודע לי שהוא הובהל לבית החולים במצב אנוש. היום, לפני שהספקתי לעלות בכבש המטוס לטיסה ישירה ארצה, הלך לעולמו בטרם עת. מהו אותו עולם שאליו הלך? האם הצליח אבי לקבור עולם זה כבר בחייו?

כילד בשנות החמישים בארץ ישראל, הכרתי את אבי כאב הטרוד כל העת בפרנסת משפחתו; כנער ידעתיו כאב מחמיר אפילו בקטנות; ובבחרותי, לאחר שעזבתי את בית אבי, טרוד הייתי כל כולי במהות חיי שלי ולא בחייהם של הוריי. סיפור חייהם של אבי ומשפחתו לפני הולדתי נותר עלום, ועד לאסון פטירתו לא שאפתי לפרשם. מעולם לא שאלתי ולא סופר לי. ידעתי ממעט רמזים שנקרו בדרכי שחיים קשים ידעו אבי ומשפחתו בארץ מולדתו יוגוסלביה במלחמת העולם השנייה ואחריה. אלה, כך הנחתי, עיצבו את האדם הקשוח שהכרתי. הרכות שפרצה מבעד לקשיחות הזאת בכל עת שהיה במחיצת אחיו, משה, שהלך לעולמו עוד בימי ילדותי, ובמחיצת אחותו יונה (טרזה) ואביו זולטן-מאיר, העידה על הכאב המשותף שהעדיפו ארבעתם להדחיק עמוק בתוך עולמם. ולעת עתה, משנותרה רק אחות אבי מן המשפחה הגדולה, חשתי לצד מצוקת האובדן את מצוקת הזמן האובד בחקר עברו.

עוד נשמעות בראשי המילים הארמיות והמראה העמום של אבי מופיע לנגד עיניי, תהיתי מדוע הייתי מנוע מלהכיר את שורשיי כפי שידעו חבריי את מקורותיהם. מדוע בחרו אבי, דודתי וסבי לחסוך בהנחלת סיפור חייהם לדורות הבאים? האם אני אשם בכך שלא שאלתי? ולא, מדוע בחרו שלא להשמיע את סיפור עברם באוזניי? האם הבחירה נבעה מצורך להדחיק כאב וסבל, או שמא האמינו שעל יוצאי חלציהם התמימים לבנות עולם חדש שאין עימו ולא כלום מן העבר הנורא? כך או כך, לבטח חשבו, החלטתם למנוע מהדורות הבאים את סיפור חייהם חסרת חשיבות, כיוון שסיפור השואה היה כבר מוכר היטב לצעירי המדינה.

השמש העולה מעל ענני חורף חולפים האירה את חופיה הדרומיים של היבשת הבריטית. הזדקפתי במושבי, נחוש בדעתי לצאת למסע שתכליתו להציל כל מידע אפשרי על תולדותיה של משפחת אבי. זו חובתי, קבעתי, על פי מצוות חז״ל לדעת.1 הייתי נכון למסע שיימשך שלושה עשורי שנים, יחצה יבשות ומדינות ויהיה רצוף חיפושים בארכיונים ומפגשים עם אנשים קרובים ורחוקים. ברבות הימים אאגור מידע עשיר כל כך שיציב בפניי אתגר לא צפוי ושאלה קשה ביחס לזכות, ואולי החובה, לחלוק אותו עם ציבור קוראים לא מוכר.

בחציו של יום שני נגלו לעיניי חופי תל אביב תחת שמיים בהירים. ציפיתי לנחות על אדמת הארץ שבה עוצבו חיי. חלפו כבר שנים של בדידות בארץ זרה, וכבר השתנו יחסיי עם אבי. מכתבינו היו עשירים במילות עידוד וחדשות טובות. “כולם כאן בסדר,״ נאמר מחד גיסא, ו״אני מסתדר יפה ואינני זקוק לכל עזרה,״ בתגובה. האם חושיי קהו כל כך עד שלא חשתי דבר ביחס למצוקתו הבריאותית של אבי? בעודי מהרהר באלה, חלפה שעה נוספת והייתי כבר מכונס ברכבם של דודתי אסתר, אחות אימי, ובעלה, בדרכנו משדה התעופה צפונה.

בעוד אנו חולפים לאורך החוף הכחול, ושוניות ודיונות חול וכורכר עוטות שיחי אספסת מרקדות לנגד עיניי, סיפרה לי דודתי על כל פרטי מחלתו של אבי. למדתי על ניתוח מעקפי הלב המיוחל שנדחה שוב ושוב במשך שלושה חדשים מסיבות כלשהן, עד שנפח אבי את נשמתו בבית החולים בטרם מלאו לו חמישים ושש שנות חיים, לאחר שתי יממות של התקפי לב רצופים. כשהגענו לבית אבי בקריית אתא, היו אימי ושתי אחיותיי טרודות בהכנות לקבל את בואם של אורחים רבים להשתתף בלוויה שתיערך למוחרת היום. אלה חלקו איתי רק את נחמתם על כך שבמותו של אבי כלו סבלותיו. לזרא היה הדבר בעיניי, שכן אבי אהב לחיות. האם כה רב היה סבלו, חשבתי, עד שוויתר על אהבתו? במרוצת השנים הבאות, בעקבות מחקריי, מחשבה זו תקבל משנה תוקף.

בתום ההלוויה העצובה, כדרכן של הלוויות, נערכה משפחתי לישיבת השבעה עם דודתי יונה, אחות אבי הבכורה, האחרונה ששרדה בין החיים. התעוררתי באישון לילה משינה טרופה. תהיתי כיצד אוכל לבקש את עזרתה של דודתי בתחילת המחקר. במשך הימים הבאים הלכו ונתמעטו קהלי המנחמים שבאו להשתתף בצערנו, וקִרבתי הגדלה לדודתי בעקבות זאת סייעה לי לגייס אותה להכנת מפת יוחסין משפחתית. במשך שעות רבות דלתה דודתי מזיכרונה שמות, מקומות, תאריכים וסיפורים שונים על ילדותה. לנוכח העניין שהפגנתי לשמע סיפורי זיכרונותיה הנעימים היא הביעה קורת רוח, ואני נשכרתי מן הזהירות שנקטתי וריסון סקרנותי היתרה, ונמנעתי מלשאול אותה שאלות מביכות. בימים הבאים התארכו רשימותיי, וטיוטת מפת המשפחה שערכנו יחדיו הייתה מרשימה בהיקפה.

לאחר ארבעים ימי אבל וטקס גילוי המצבה מעל קברו של אבי, ובטרם חזרתי לניו יורק להמשך לימודיי, הזמינה אותי דודתי יונה לבקר בביתה במגדיאל. באותו בוקר הפקידה דודתי למשמורתי קופסה ובה שמונה-עשרה תמונות ששמרה מימי ילדותה. גם חנוכיית כסף נתנה לי, שאותה קיבלה מאביה, שירש אותה מסבו. עוד ציידה אותי דודתי בכתובתו ביוגוסלביה של ליצ’ו קליין, בן דודתה למשפחת אימה, ובכתובתו של מייק גוטמן, בן דודה האחר למשפחת אימה ברובע קווינס, בניו יורק. בעזרתם, הבטיחה, אוכל להשלים פרטים שחסרים במידע שמסרה לי. מצויד באלה, יצאתי לדרכי אל חקר נבכי העבר.

לאחר שחזרתי לענייניי בניו יורק, הייתי עסוק בהשלמת לימודיי האקדמיים ובהכנות למבחני הגמר. עבודתי בחקר העבר המשפחתי נעצרה במשך שנתיים שבהן טמנתי עמוק בארוני את אוצר ממצאיי בארץ. ב-18 במאי 1988 צעדתי בחזית בניין הספרייה באוניברסיטת קולומביה עם עמיתיי הבוגרים בטקס קבלת תעודת התואר הנכסף. בין האורחים ישבה אימי באלמנותה. במוחי עלתה שוב דמותו של אבי, שאיווה כל כך להיות נוכח איתה במעמד זה, ואיננו. שוב הציק לי הזמן האובד וגמלה בי החלטה לחזור לחקירת שורשי המשפחה בהקדם האפשרי. בראשית ספטמבר 1989, בעת ביקור דודתי יונה אצלי בניו יורק, נסענו יחד להיפגש עם בן דודהּ מייק גוטמן ברובע קווינס. זה היה עבורי ביקור היכרות, וככל שהיה מרגש באופיו, אצרתי בי את הדחף להשתמש בו לצרכים אחרים. שמחתי על כך שמצאתי לפניי איש שיחה מעניין, והאמנתי שמפגשים עתידים איתו ביחידוּת עשויים להניב מידע חשוב. כך אומנם קרה.

עם תחילתה של תכתובת שנמשכה כשלוש שנים עם דודנו של אבי, לייצ’ו קליין מסובוטיצ’ה שבווג’וודינה, ולמרות האיטיות האופיינית לשירותי הדואר, נמלאתי תקווה גדולה שמצאתי מקור בלתי נדלה למחקרי, שכן מלבד היותו קרוב שגדל יחד עם בני משפחת אבי והכיר את קורותיהם, היה לייצ’ו קליין עורך דין ידוע ביוגוסלביה, והיה בכוחו לסייע לי בתיעוד ובשימוש בארכיוני המדינה. באמצע יולי 2004 נסעתי לביקור ראשון בביתו שבסובוטיקה, סרביה. זה היה מפגש היכרות מרגש. לייצ’ו קליין עזר לי להשלים את המפה המשפחתית, הפקיד בידיי תמונות נוספות מילדותו, שבהן נכחו גם בני משפחת אבי, פענח את הכתוביות שעל גבי צילומים ישנים אחדים שהיו ברשותי, טייל איתי ברחובות ובגני העיירה שבה חיה המשפחה ודאג שאיפגש עם מעט מהיהודים מהקהילה הקטנה ששרדה באזור, אטעם ממטעמיהם ואאזין לשיריהם.

בקיץ הבא נסעתי לבלגרד וזכיתי שם שוב להדרכתו של לייצ’ו בביקור באתרים מעניינים לצורך מחקרי. באוקטובר אותה שנה שבתי לביקור שלישי בווג’וודינה עם אימי ועם אחותי רחל, ובו זכינו לסיור מודרך עם נכדתו של בעל הבתים בשכונה שבה גדל אבי. ביקרתי בבית הקברות ובמוזיאון יהודי קטן בעיירה וטיילתי בערי הסביבה. אהבה רבה התפתחה ביני ובין לייצ’ו במסגרת עבודתנו המשותפת. הוא סייע לי במחקר, ואני בתמורה דאגתי לתרגום טיוטת מחקרו העוסק בניתוח הסאגה היוגוסלבית לשפה האנגלית ולעריכתה לדפוס בספר שיצא לאור ב-2007 בארצות הברית, חודשים מעטים לפני שלייצ’ו הלך לעולמו.2

במהלך 2005 נפגשתי פעמיים בפראג עם ידידתי ד״ר ורה פרוקובנה ז״ל, ודרכה הכרתי בארצות הברית את בתה, ד״ר קטרינה קפקובה, שחקרה את בריחת היהודים ממזרח אירופה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה. מפגשים אלה סייעו לי לאתר ארכיונים שונים לחקר בריחתם של ילדי משפחת ביינהאור מיוגוסלביה ומסעם באירופה בדרכם לארץ ישראל. גם בארכיונים ובמוזיאונים בארץ חיפשתי מידע, בסיוע אחותי רחל. הארכיון שבמוזיאון “יד ושם״ סייע באיתורם של שמות נספי השואה ממשפחות ביינהאור וגוטמן, ושל מקורביהם. הארכיון הציוני המרכזי סיפק בידי רשימות מעפילים באוניות שונות, שבאחת מהן מתועד שמו של אבי, בשנייה שמו של דודי ובשלישית שמה (הבדוי) של דודתי יונה. במוזיאון ההעפלה בעתלית מצאנו חומר חשוב נוסף בנושא עלייתם של דודי משה ושל אבי לארץ, ובארכיון צה״ל מצאנו נתונים על שירותו של אבי בצבא.

בסוף 2013 הגעתי לביקור מולדת שבו נפגשתי עם כל צאצאי משפחת ביינהואר, הצגתי את ממצאי מחקרי הזמניים וביקשתי את עזרתם בחשיפת מקורות מידע נוספים שעשויים לסייע בהשלמתו. כך קיבלתי אוצרות של תמונות ומסמכים שנשמרו עשרות שנים בקופסאות פך, ובהם תאריכים, ציון מקומות והערות בכתב יד. שוב למדתי עובדות חדשות.

בבודפשט נפגשתי עם אוצֵר מהמוזיאון הלאומי, ובמחלקת המחקר של הארגון הבין-לאומי לחיפוש מידע אישי על נספים3 בברלין קיבלתי מסמכים המתעדים את קורותיה של דודתי יונה במהלך המלחמה ואת השמות הבדויים שבהם השתמשה עד עלייתה לארץ. מידע זה פתח צוהר חשוב להשלמת פרטים חסרים נוספים.

ביולי 2016 קיבלתי מידע חשוב על סבי ומשפחתו מסוף המאה התשע-עשרה, טרם ייסודה של יוגוסלביה, ובכלל זה העתקים של תעודות לידה ותעודות נישואים. אלה פתחו בפניי אפיקי מחקר חדשים, אך מאמציי להשיג מידע בסרביה על קורותיו של סבי במהלך מלחמת העולם השנייה העלו חרס, שכן אז הייתה סרביה רק מחוז ביוגוסלביה. כמעט נואשתי מן האפשרות להשיג מידע זה, עד שמצאתי מסמך בנבכי ארכיב הצבא האמריקאי הכובש שבו מרוכזים שמות השבויים שנכלאו במחנה בגרמניה, וביניהם נמצא שמו של סבי.4 מפגשים בלתי צפויים עם אנשים שונים האירו דרך העדויות את מחקרי. במקרה אחד פגשתי יהודי קשיש בבורופארק, קווינס (ניו יורק), ממטופליו של הרופא — בנו של מייק (בן דודו של אבי שלמד בכיתה אחת עם אחות אבי, רוז’י, שנספתה באושוויץ). במסגרת עבודתי פגשתי קבוצת מורים מישיבת סטמר בבורופארק, ומהם למדתי על קשריה ההיסטוריים של הקהילה החסידית עם עיירת הולדתו של אבי. אחד המשתתפים הזמינני להיפגש עם סבתו שנולדה בעיירה, וזו הפתיעה אותי בכך שהכירה את בני משפחתי ובסיפוריה עליהם.

ביקרתי בסרביה, בוסניה, הונגריה, צ’כיה וגרמניה כדי להכיר את המקומות שבהם התרחש סיפור גיבוריי בימי מלחמת העולם השנייה, ושוחחתי עם תושבים שהיו נכונים לשתף אותי בידיעותיהם. את כל רשמיי כתבתי ביומני.

לאחר שסידרתי את המידע שאגרתי במשך עשרים ושש שנות מחקר, עמדה שאלה קשה בראש מחשבותיי. לא היה עוד ספק בליבי בכך שהמחקר ראוי, ולו רק כדי לאפשר למשפחתי להכיר את שורשיה, אך האם ראוי לחשוף את סיפור חייהם של אנשים שהלכו לעולמם, ללא קבלת אישורם? לאחר התלבטויות קשות, החלטתי לא רק ראוי לעשות זאת, אלא הדבר הכרחי. הסיפור מציג ניצחון במלחמה נגד העמלק הנאצי ושליחיו בזכות יצירת עולם צודק בארץ ישראל. הוא מתאר היחלצות מעולמו של השטן ותקומה. במשך שלוש שנים מסיום המחקר כתבתי, ערכתי ותיקנתי, עד שהשלמתי את עבודתי, שהתהוותה כסיפור על ארבעה שורדי מלחמת העולם ביוגוסלביה. אחד מהם, משה ביינהואר, היה פרטיזן יוגוסלבי שנמנה עם מקימי קיבוץ פרוד (לפנים גרדוש). שנייה היא אחותו טרזה (בשמה העברי יונה), ששרדה את הניסויים של מנגלה. אחרי המלחמה נמנתה עם האחיות הרחמניות הראשונות בארץ, ועד ימיה האחרונים הייתה פעילה בארגוני סיוע לקשי יום. השלישי הוא אחיהם הקטן, אליעזר אבי, שבילדותו היה עד למעשי השטן, הסתתר בין הפרטיזנים בהרי בוסניה ומצא את ייעודו בהוראת צדק ומשפט בבית הספר לשוטרים בישראל. כדי להסביר את הכשרתם של השלושה ואת אופן התמודדותם עם הסבל ועם האתגרים שעמדו בפניהם, אספר על סבי זולטן-מאיר, אביהם הציוני, שחלם כל חייו לעלות לארץ הקודש, אך נאלץ להגשים את חלומו רק לאחר שנספו רוב בני משפחתו הרחבה ונחרבה הקהילה היהודית ביוגוסלביה בידי צבאות הכיבוש הנאצים לנגד עיניו. לאחר שעזר לילדיו לברוח לארץ ישראל, נותר על האדמה רוויית הדם היהודי, רק כדי לשרת את שארית הפלטה. לבסוף עלה גם הוא, כדי לחיות בארץ עם ילדיו ועם נכדיו בשארית חייו, ונקבר באדמתה.

לפניכם סיפור שאותו לא סיפרו לי גיבוריו מעולם. זוהי ראשית כרוניקה של אירועים חשובים שעיצבו את חייהם של ארבעת גיבוריה; כרוניקה מתה שבה הפחתי חיים משך שנות המחקר והכתיבה. זה איננו אלא ריכוז כל העדויות והחומר שמצאתי בשיחותיי עם אנשים יודעי דבר, ובגנזכי מדינות שונות, מאורגן ברצף אחד. אך כיוון שיש בכרוניקה זו כדי להסביר את בחירותיהם ואת מעשיהם הידועים של האנשים בארץ, נולד ממנה סיפור. סיפור חייהם של גיבורי דומה אולי לסיפוריהם של ניצולים רבים שלא נודעו ברבים, ולכן מן הצדק שיצא לאור. אשר לי, הסיפור המוגש הוא בבחינת דברי הספד שמעולם לא עלו על שפתיי. מי ייתן וביצירתי הקמתי אנדרטה לזכרם.

1 "דע מאין באת ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (מסכת אבות ג).

2 Lajco Klajn (2007), The Past in Present Times: The Yugoslav Saga, University Press of America, London, New York, Toronto

3 International Tracing Service

4 (Administration National Archives and Records).NARA

פרק א
שורשים

"וְיָצָא חֹטֶר, מִגֵּזַע יִשָׁי; וְנֵצֶר, מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה" (ישעיהו י"א, 1)

סיפור חיי גיבוריי מתחיל בסוף המאה התשע-עשרה בחבל באנאט שבבלקן, מצפון-מזרח לדנובה הכחולה, בקהילות יהודיות שהיו שמחות בחלקן, ביישובים קטנים שהיו מוקפים שדות שיפון וכוסמין מוריקים ופיסות אחו, שהאביבים הפריחו בהן ססגוניות. דולב וצפצפה ינקו מאדמת המקום הפורייה מקורות לצמיחתם הירוקה, ובימים שטופי שמש השיבו עצי אגוז, שזיף וערמונים את פירותיהם הבשלים לאדמה ומילאו את חלל האוויר בניחוחות מתוקים — שחידדו את חושי התושבים. הסיפור מסתיים בארץ ישראל היפה של שנות השמונים של המאה הקודמת, ארץ כחול-לבן שהשמש תמיד זורחת בה, בין מתלולים סלעיים מיוערים, בקעות ומישורים של חיטה, הדר ובננה. צפונהּ שלגים ודרומהּ זהב טהור, עשרות הערים לאורכה כבר רוחשות חיים של ממש ושלל בנייניה כקשת בענן. הסיפור מתאר מסעות חיים בדרכים עקלקלות שמחברות את שתי נקודות הזמן והמקום — דרכים של מאבק וניצחון בעולמו של השטן.
מסלול החיים הפתלתל של היהודים בערים, בעיירות ובכפרים באירופה מתואר תדיר בכתובים, וקברים רבים מפוזרים ברחבי היבשת, מספרים בשתיקתם על קיומם. אך סיפורם של יהודי באנאט חסר, ורבים מבתי הקברות היהודיים בה חרבו ונכנעו לכיבושם של עשבים שוטים. מאתיים שנים של חורבן וסבל במלחמות הבלקן מחד גיסא, ושיפורים בתחבורה והדלת הפתוחה של אמריקה מאידך גיסא, הפכו את האחרונה ליעד מועדף להגירת רבים מיהודי באנאט, שששו להשאיר מאחור את החיים שחיו במקום. עם הנוטשים נמנו עשרות רבות של צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה, ורק שתי משפחות נותרו וקשרו את גורלן בגורל המקום. על חייה של בני משפחה אחת מאלה אספר לאחר שאקדים ואסביר איך הגיעו לשם אבותיהם.
בסוף המאה השבע-עשרה, בהימלטם מהקרבות הקשים לשחרור בלגרד מן השלטון העות'מני, חצו יהודים רבים את הדנובה, ביניהם הראשון בשושלת המסופרת. הם הגיעו לאזור כדי לחיות בקהילה היהודית, שהייתה נתונה שם לשלטון האוסטרו-הונגרי, וסייעו לכוחות האוסטרו-הונגרים להכריע את המערכה. כהוקרה על הקרבתם ואמונם בשלטון, שפר גורלם עליהם וזכויותיהם הושוו לאלה של יהודי האימפריה. 
בין המהגרים החדשים הגיעה משפחה יהודית אחת לאזור, ועל פי חוק הממלכה בחרה לה את השם ביינהואר, המעיד על אומנותו של ראש המשפחה, הקצב המיומן בקיצוץ עצמות קשות (לפי תרגום השם מגרמנית). על פי גרסה אחרת, השם הנבחר מעיד על כך שהיה אומן ידוע בייצור קבי הליכה (לפי תרגום השם מהונגרית). כך או כך, על פי סקרי האוכלוסין המוקדמים של אוסטרו-הונגריה, צאצאי משפחת ביינהאור הראשונה התנחלו בעיירות בקה-טופולה ובמוקרין, וכן בעיר נובי סאד בבאנאט שבמחוז ווג'וודינה, היום צפון סרביה.
בעיצומה של מלחמת המעצמות האירופיות שהתחוללה באזור בשנים 1860-1790 נמלטו ממנו רוב בני משפחת ביינהאור ונדדו דרך נמל המבורג לרוחב האוקיינוס האטלנטי, עד שהתיישבו בערים בצפון-מזרח אמריקה. שני נצרים למשפחת ביינהאור נותרו כאמור בבאנאט: משפחת אדוארד ביינהאור, שבנה לרעייתו אירן (מרים) ולשלושת בניהם את ביתם בעיירה הקטנה מוקרין, ומשפחתו של אדוארד ביינהאור, שבנה את ביתו לרעייתו ריזל ולבתם יטה בנובי סאד, ושם חיו עד יום מותם.
צביון החיים היהודי לא היה אחיד. בחלק מהקהילות התנהלו החיים על פי רוח תנועת ההשכלה, שבאה לתקן את הנידוי שממנה סבלו היהודים על ידי מיזוג בתרבות המקומית, ובאחרות בחרו היהודים להמשיך לחיות בבידוד מוחלט מתרבות המדינה ולשמור את דת אבותיהם בחרדה. ברבות הימים תגבר הלאומנות, הליברליזם ידעך, כל אותן הטבות שהביאה תנועת ההשכלה יישללו מהיהודים כולם והציונות תפרח. על רקע תמורות אלה מתרחש סיפורו של זולטן-זליג-מאיר ביינהואר, בן למשפחת יוסף ביינהואר הרפורמיסטית, שיישא לאישה את וילמה, בת למשפחה חרדית מסנטה, ויחד יביאו לעולם במעונם בסנטה החרדית את משה, יונה, רחל (רוג'י) ואליעזר, שעל אודותיהם אספר. אך אין להקדים את המאוחר. 
יוסף ביינהואר
אדוארד ואירן ביינהואר גידלו את שלושת בניהם במוקרין הקטנה במחוז קיקינדה, שהשפות השגורות בה היו גרמנית והונגרית. הקהילה באזור התנהלה על פי היהדות הניאולוגית, שאימצה את עקרונות תנועת ההשכלה המודרניסטית-ליברלית בשאיפה להשתלב ולהיטמע בחברה ההונגרית, ושלא הקפידה על שמירת כל המצוות אלא קיימה רק את חוקי שולחן-ערוך העוסקים בדיני נישואין וגירושין, שחיטה וכשרות, אפיית מצות ודיני חליצה. בית הכנסת הניאולוגי בקיקינקה, שאותו פקדו בני המשפחה בימי החגים, התנהל בראשות רבנים עטורי גלימות מהודרות כנהוג אצל כוהני דת לא יהודים, אך התפילות בבית הכנסת נישאו בשפה העברית על פי ניגוני אשכנז, לצלילי אורגן. יוסף, הבן האהוב על הוריו, נולד ב-1847 והצטיין בלימודיו ובכושרו הגופני. בבחרותו נודע גם בקולו הערב, וכבר אז נבחר לשמש חזן בבית הכנסת בקיקינקה ונשא שליחות ציבורית זו בכבוד כל ימי חייו. 
משהשלים את לימודיו בגימנזיום, היה יוסף ביינהואר בקיא בשפות ובניהול חשבונות, ולימים ישכיל לפרנס את משפחתו מעיסוקו במסחר בנוצות אקזוטיות, ששימשו לעיטור מלבושים מפוארים וכובעים מהודרים עבור נשות בעלי הממון בערים הגדולות. את מרכולתו רכש מצוענים, שליקטו אותה בכפרים השכנים, ושיווק אותה בבתי האופנה ברחבי ווג'וודינה. להשלמת הכנסתו, שיווֵק נוצות באיכות פחותה גם ליצרני מצעים. 
לימים נפל יוסף הצעיר שבי בקסמי יופייה וחוכמתה של אידה, 
בתם של משה ושרה-יונה גרגר מן העיירה הסמוכה, קרוב לגבול עם רומניה. כמוהו, הנערה שהגיעה לפרקה הייתה בוגרת הגימנזיום, וגם היא גדלה בביתם של הורים משכילים. הערצתו לנערה שהייתה בחירת ליבו גברה משנוכח שנוסף על הגרמנית הרהוטה שהייתה שגורה בפיה, כיאות לבוגרת הגימנזיום, הייתה בקיאה בשפה הרומנית ובשפות אחרות. הוא מיהר וביקש את ידה, והם נישאו בשלהי 1878. את משכנם קבעו בבית קטן במוקרין, עיירת הולדתו של יוסף, שבו הקימו משפחה רחבה של שישה בנים ובת, שהצעיר שבהם — זולטן-זליג-מאיר — נולד בלילה שלפני ראש השנה תרנ"ח (15 בספטמבר 1898). על חינוכם הרפורמיסטי של הילדים, על פי מסורת תנועת ההשכלה, הקפידו ההורים בחומרה. 
לגאוות משפחתו זכה זולטן-מאיר הצעיר, יפה התואר ויפה המראה, שבלט במחשבתו המהירה ובכושרו הגופני יוצא הדופן, לקבל מלגת מדינה ללימודים באקדמיה היוקרתית לודוביקה של הצבא המלכותי ההונגרי (הונבד) בבודפשט. אקדמיה זו נחשבה לאחד המוסדות האקדמיים הראשונים להשכלה גבוהה באימפריה ולהכשרת קציני מטה זוטרים לצבא. זולטן-מאיר נמנה עם הקדטים המעטים שהתקבלו ללימודים באקדמיה כבר בהגיעם לגיל ארבע-עשרה. בשלוש השנים הראשונות הצטיין בלימודיו האקדמיים ובשימוש בשפה הגרמנית, ובשנת האקדמיה האחרונה היו לימודיו בעלי אופי צבאי.
בתקופה זו חיו המיעוטים היהודים בכל רחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית ברווחה רבה ובשוויון, ולפיכך העריצו את הקיסר פרנץ יוזף. מנגד, כאות לאהדתו כלפי היהודים, ב-1869 ביקר הקיסר בירושלים והתקבל בה בהערצה, ובשובו לאוסטרו-הונגריה הקים קרן למימון מוסדות יהודיים, ובהם בית ספר תלמודי לרבנים בבודפשט. נציגים יהודיים נבחרו תחת חסותו כצירים בפרלמנט. אחרים נמנו עם עורכי הדין הידועים בממלכה, העיתונאים האהודים, מטובי הסופרים, המחזאים, המשוררים, הרופאים, הבנקאים ואנשי העסקים. לא ייפלא אפוא שילדיהם של יוסף ואידה למדו בגאווה בבתי ספר מעורבים על פי תוכנית הלימודים האוסטרית-הונגרית, כדי שיוכלו גם הם להשתלב בעולם המבטיח, וכולם השלימו את לימודיהם בגימנזיום.
אוסטרו-הונגריה הייתה המדינה האירופית הראשונה שהחילה גיוס חובה לצבאותיה גם על אזרחיה היהודים. גם ליוזמה זו נענו היהודים בהתלהבות, ובמלחמת העולם הראשונה לחמו בצבאות הקיסר קרוב לחצי מיליון חיילים יהודים. בשל ריבוי בוגרי הגימנסיות ביניהם, מנו כחמישית מן הקצונה, ויוצגו על ידי שני גנרלים בדרגת פילדמרשל-לויטננט וכעשרים גנרלים נוספים. גם רבנים בדרגות סרן שירתו בצבאות הקיסר. תפקידם היה לדאוג לצורכי הדת ולאספקת המזון הכשר לחיילים ולקצינים היהודים. כאות הוקרה על שיתופם המלא זכה הקיסר אפילו לכך שכתבו תפילות לבריאותו בספרי התפילה. במציאות זו היו יוסף ואידה ביינהואר גאים בגיוסם של כל ששת בניהם לשירות הצבאי בממלכה. החיים במוקרין התנהלו אז בהרמוניה, על מי מנוחות, עד שפרצה מלחמת העולם הראשונה.