ילדים של הלב

הקדמה
מעמדה האינטלקטואלי של הפרשה
טובה גמליאל¹

שום דבר בעיניי אינו ראוי לגינוי יותר מאותם הרגלים של המחשבה של האינטלקטואל/ית הגורמים להתעלמות, לאותה הסתלקות אופיינית מקושי ומעמדה עקרונית שאת/ה יודע/ת שהיא הראויה, אך את/ה בוחר/ת שלא לנקוט. אינך רוצה להיראות פוליטי/ת מדי; את/ה חושש/ת מלהיתפס כמעורר מחלוקות; את/ה צריך/ה את אישור הבוס או דמות סמכותית; את/ה רוצה לשמור על מוניטין מאוזן, אובייקטיבי, מתון; תקוותך לקבל הזמנה, לייעץ, להיות חבר/ה במועצה או ועדה יוקרתית, וכך להישאר חלק מהזרם המרכזי האחראי. את/ה מקווה יום אחד לקבל תואר כבוד, פרס גדול, אולי אפילו תפקיד של שגריר/ה. עבור אינטלקטואל/ית הרגלי מחשבה אלו הם משחיתים פר אקסלנס (Said, 1994: 74).²

האם ראויה פרשת ילדי תימן הנעדרים³ להתייחסותם של אינטלקטואלים ישראלים? היש מקום לאינטלקטואליזציה של הפרשה? ובפרפרזה על שאלתה הנודעת של גיאטרי ספיבק, כלום יכולים המוכפפים לזכות לסולידריות מצד אנשי דעת בשאיפתם לחשיפת האמת? התשובה שממציא השדה האקדמי הישראלי על שאלות אלו מורכבת, אך מאירה באור יקרות על ספר זה, קובץ מאמרים שהוא בעיקרו תולדה של כינוס אקדמי שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן בחורף 2013.⁴ ערכו החברתי־פוליטי של הקובץ מיוסד על שני אדנים בעלי אופי מנוגד: האחד הוא מעמדה המתבסס והולך של הפרשה בתודעה הציבורית בישראל, תהליך שלאחרונה מציף את שאלת זכאות הקורבנות להכרה בנרטיב שלהם ובעקבותיה את המאבק לגילוי האמת; האחר הוא אופיו ומגמותיו של שדה יצירת הידע הישראלי, המקבעים את הפרשה מחוץ לגבולות הדיסציפלינה, ובכך מחזקים את תיוגה כ"חריג".⁵ בעיניי, פרשת ילדי ישראל הנעדרים כמוה כפרשת דרייפוס, נושאת בנרטיב עוולה המפצל את השיח האינטלקטואלי בישראל ומחייבת להתבוננות עצמית ולחשבון נפש.

התבוננותי העצמית היא ארוכת שנים. היא תבעה ממני תביעותיה, והתגלמה ביתר שאת בעבודה רגשית־אתית לכל אורכה של תקופת עריכת האסופה עד לרגעים האחרונים של התקנת כתב היד. ההתבוננות היא שמחייבת אותי כעורכת לנקוט מהלך כפול, להזמינכם הקוראים לדיון נטול פניות ככל שניתן בפרשה הטעונה, ובאותה העת ממש אני מבקשת להיות נודעת, להיוודע לכם בדבר המניע הפנימי - המחולל - זה שבגינו בחרתי מלכתחילה להירתם למען דיון מסוג זה ולתרום לו כמיטב יכולתי. כוונתי כי תהא זו התוודעות גרידא, שאין בה דבר פרט להתוודעות עצמה, להרהור.

אקדים לומר על מעמדה של האמת כפי שהיא בעיניי ובעיני רבים מקרב בני הדור השני והשלישי, צאצאי הורים שהיגרו לישראל בעלייה הגדולה של ימי קום המדינה. עבורנו הסיפור שהועבר והתקבל בהורשה משפחתית הוא בגדר המקרה האישי, וככזה הוא ידוע לנו במלוא משמעותו החווייתית. בעודו נושא את תווית העוול בה"א הידיעה, מקרה זה דחוס ועדיין מדמם בזיכרון אבני הנגף של העלייה. העוול, שכבר אינו בר־הדחקה, נחשב בעינינו לאמת טראומטית לאמיתה, שמטיבה אינה נזקקת לאישור כלשהו ומסרבת בעלבון להתגייס להגנת אמינותה.

מאז ימי ילדותי עד לרגע זה, מראָהּ וקולה העגומים של סבתי סעדה, אֵם אבי ז"ל, הפכו לדבר שבנפשי; הם קוראים אליי חזור וקרוא לעשות כל שלאל ידי לזכור ולא לשכוח. דודי חיים, בן הזקונים שלה, היה בשנת 1949 כבן שלוש שנים ובריא להפליא, כשצוּותה להביאו לבית התינוקות במחנה העולים ראש העין. אף שלא הבינה את הטעם לדבר, לא נדרש הרבה כדי שתציית להוראת האחיות לובשות המדים הלבנים. סבתי סיפרה כי הושת עליה לחץ נפשי גדול, שלא הותיר בידה ברירה. כמו נשים אחרות במחנה, היא שכנעה את עצמה שהאחיות יודעות מה הן דורשות, הן האחראיות. האחיות הן מקרב יהודים טובים באשר יהודים הם, שהתמסרו להעלות את בני משפחתה וקהילתה לארץ הקודש. לאחר שנמסר בנה לבית התינוקות, היא ביקרה אותו שם מדי יום ביומו. כך משך ימים אחדים, עד לבוקר שבו הוא נעלם. באותו הבוקר, כרגיל הגיעה וביקשה לראותו, אך שלא כרגיל ניגשו אליה האחיות ואמרו לה שהילד מת. "מת?" נדהמה, "הכיצד? הרי אתמול היה עליז ומראהו טוב!". היא לא קיבלה מענה שהיה עשוי להפיס את דעתה, ומאז שהודיעוה כך, בשרירות לב, לא זכתה עוד לראות את בנה. ברבות הימים היא שבה וסיפרה לי על אותו יום מר ונמהר ועל הימים השחורים שבאו אחריו. היא הייתה מתפרצת כך פתאום באמצע יום חולין ובוכה בכי חסר פשר, מקוננת במר ליבה. כך היה עד יום מותה. בתמונת הזיכרון אני מדמה לראותה אז נדהמת למשמע הידיעה על מות חיים, סופקת כפיים, בוכה בכי קורע לב, רצה מתדפקת על חלונות בית התינוקות, מטיחה את עצמה אל הדלת. אִם הילד שלה מת, אם אמת הדבר, אז יואילו וייתנו לה רק להיפרד, היא זועקת. אחר כך בקושי רב היא נקרעת משם. בניה ובעלה אוחזים בה. הם נואשו מלמצוא לב לדבר אליו. אבל היא עוד תשוב אל בית התינוקות, עוד תלך ותחזור. תתחנן. אך לשווא. הצריף שבו הם משתכנים יהיה מעתה ריק מהילד, מחיים, מהחיים שלה. זמן רב היא תבהה בחלל שנפער. הילד שלה היה ואיננו. והאין יחתוך בבשרה. יש שהיא תתנפל על בגדיו ונעליו הקטנים של הילד, תשאף את ריחם אל קרבה. אחר כך תמעד אל הרצפה על המזרן הקטן שנהגה להשכיבו עליו, ותחבוט בראשה עד כאב. היא תישבר מן הזעם ותשוב לקונן, ובקינתה תתבוסס בזרם דמעות ומילים משובשות. ידיעותיי וחוויותיי הבלתי מתווכות הן שביסוד קביעתי בפרק אחר באסופה זו, שלפיה כך אירע לאימהות ואבות בראשית המלנכוליה. זה שורש הלענה שממנו צמחה מלנכוליה אזרחית.⁶

מנרטיב לאמת

פרשת ילדי ישראל הנעדרים, שראשיתה בשנות הקמת המדינה, מקיפה בעת הזאת כאלפיים וחמישים ילדים, מהם כ-1,160 יוצאי תימן, כ-740 מארצות מזרח אחרות וכ-150 יוצאי אשכנז, ותלונות נוספות שעולות חדשות לבקרים מלמדות כי היקפה המלא טרם הוברר. "הפרשה", שהיא כינוי מרוכך לנרטיב על אודות דיכוי קיצוני ושיטתי בתולדות הציונות וראשית ימי המדינה, אינה יורדת מסדר היום הציבורי בישראל. לאחר שלוש ועדות חקירה,⁷ ועל אף שבהחלטת הממשלה מדצמבר 2016 נחשפו מסמכים חסויים רבים,⁸ נרטיב החטיפה של ילדי העולים נותר במידה רבה ערוך במקטעים של אמיתות וחצאי אמיתות בשיח הציבורי בישראל. אי־הוודאות בנוגע למעמד האמת של נרטיב זה עודדה דעות מנוגדות ומתנצחות במשך קרוב לשבעה עשורים. היו שהחזיקו בסברה כי לא היו דברים מעולם. בעיניהם מעמד הפרשה היה כמעמדם של אגדה אורבנית, מיתוס או קונספירציה, שבינם לבין המציאות אין דבר. אחרים האמינו כי הפרשה היא אכן שם להתארעות היסטורית של אובדן ילדים רבים, אך נחלקו בין סברת ה"היעדרות" לסברת ה"חטיפה", כאשר נימוקיהם התבססו על עדויות ומסמכים חלקיים, המעט שהיה ברשותם. חשיפת מסמכיה החסויים של ועדת החקירה הממלכתית, האוצרים בין השאר עדויות על מסירת ילדים לאימוץ ללא ידיעת הוריהם, אינה מותירה עוד מקום לקו הנטוי שבין שתי הסברות - היעדרות או חטיפה - ומחזקת את הטענה לביצוע עוולה. ואולם חשיפת המסמכים תורמת לפתיחת מערכה חדשה במאבק על האמת ועל קביעת קו הסיום של הפרשה. דברי מנהלת היחידה המשפטית לחופש המידע במשרד המשפטים, שליוותה את פתיחת ארכיון המדינה, מלמדים על כך:

יש כאן פרשה מדממת שלא הסתיימה, פתיחת המסמכים היא לפיכך הצעד הראשון אך לא בהכרח האחרון בפרשה [...] ברור לנו שבזה לא נגמר הסיפור. להיפך. הפרסום עשוי להציף דברים חדשים. אין לנו ספק שיתעוררו שאלות נוספות אחרי שנחשוף את המידע שברשותנו.⁹

דומה כי בקביעתה זו של המשפטנית אין להצביע על חידוש בפוליטיקה המדינתית בנוגע לפרשה - תיקון שיושג בצעדי הממשלה לעתיד לבוא. למקרא תובנותיהם הסדורות של בועז סנג'רו וסיגל עוזרי־רוייטברג בקובץ זה על התנהלות שדה המשפט והמערכת הפוליטית בפרשה עולה החשש כי התביעה המתחדשת להכרה בסבל המשפחות נותרה נאיבית. אפשר שגם בקביעת נציגת משרד המשפטים גלום עוד מאותה פרקטיקה ריטואליסטית, כלומר יש בה כדי לרמוז על הפקדה חוזרת של המאבק על חקר האמת לאשורה בידי נציגי המשפחות, בני הדור השני והשלישי לעוולה, שמאבקם הוא שהביא לביטול חיסיון המדינה על המסמכים למשך 70 שנה נוספות ולפתיחתם ולחשיפתם לציבור. "השאלות הנוספות", כלשון המשפטנית, היו שם מאז קמה הזעקה לראשונה ב-1950 על ידי התאחדות התימנים, ומבחינת נציגי המשפחות הן שרירות וקיימות גם בימים אלו. השאלות, שאינן זוכות לפתרונים, הן בעיניהם מסמן קבוע של הונאה ממסדית המשקפת זלזול בסבלם של הקורבנות ובתבונתם.

לא די בחשיפת המסמכים של ועדת החקירה הממלכתית כדי לעצור את תוחלתם הממושכת של מאמיני נרטיב החטיפה לזכות בהכרה בסבלם מצד ממשלת ישראל והחברה הישראלית. נותרו רבים המחזיקים עדיין בעמדה שמשתמע ממנה כי אין ללכת שולל. אמנם המהלך של פתיחת הארכיון הוגדר על ידי השר צחי הנגבי שעמד בראשו כ"נועז, חסר תקדים, לראשונה בתולדות ועדות החקירה בישראל",¹⁰ אך לדידם מדובר בעוד מאותו הדבר, כלומר בַּאחרונה שבתחבולות ההסתרה־שבגילוי שנוקט הממסד, כטענת נציגי הקורבנות בתקופת ועדת החקירה הממלכתית בשנת 1996, שעדיין תקפה בימים אלו:

הזמן הבשיל וצריך שהממשלה תבוא ותודה שהיו דברים [חטיפות ילדים] מעולם. כמה מתו, כמה אומצו, זה עניין של ועדות בדיקה למיניהן, אבל צריכה להיות פה הודאה מוחלטת שהדברים האלה [חטיפות ילדים] היו, ושהמשפחות יקבלו את הדברים האלה [הודאת הממשלה] בצורה שלימה.¹¹

רבים הם המאמינים, ולא רק מקרב קורבנות הפרשה, כי בידי אנשי הממסד, אם יחפצו בכך, להביא לגאולת האמת, להוצאתה לאור, ובעקבות כך להכרה בסבל, לתיקון ולפיוס. הדוגמה האוסטרלית הידועה נשמעת יותר ויותר בקבוצות השיח השונות, ומוארת כדגם תקדימי ראוי מבחינה מוסרית ואזרחית. יום ההתנצלות הלאומי (National Sorry Day) השנתי שנקבע בממשלה האוסטרלית ב-1998 לציון פרשת "הדור הגנוב" של רבבות ילדים אבוריג'ינים הוא תולדת המלצותיה של ועדת חקירה אוסטרלית, ונועד לכונן תהליך ריפוי ואיחוי הקרעים. בעיני המצדדים בנרטיב חטיפת הילדים הדוגמה האוסטרלית עושה את התביעה להכרה בסבל לרציונלית ולהומנית בקנה מידה אוניברסלי. לדידם היא חייבת להיות חלק ממאבקם של פעילי זכויות אדם. הכרה ממסדית נחוצה כדי לחלץ את מצב הקורבנוּת ממעמדו היחסי כנרטיב שעומד לצד נרטיבים אחרים, שאינם אלא חלופות מסופרות המפקפקות בעצם קרות העוולה.

מופעי ההידברות האזרחית־פוליטית בין המשפחות למוסדות המדינה לאורך עשרות שנים מעידים על תקשורת כושלת, ערוכה במבנה תסריטי שבסופו מבוי סתום. כרצף מופעים אני מוצאת שהפרשה מיתרגמת למונחי תיאוריית הדרמה החברתית. תיאוריה זו להבנת קונפליקטים חברתיים, שהתווה האנתרופולוג ויקטור טרנר, כוללת ארבעה שלבים עוקבים בלי להבטיח בסופם את מימושן של התקוות דווקא. השלבים הם: הפרה (breach), משבר (crisis), פעולה מתקנת (redressive action) ואיחוי (reintegration) או פילוג (schism). ההפרה היא אירוע המחולל סיטואציה התחלתית שמאיימת על היציבות של היחידה החברתית. המשבר הוא הרחבה של ההפרה למפגנים ציבוריים ופתוחים, ומקור להולדת משברים עוקבים שבהם האחד עלול לאיים יותר מקודמו. פעולה מתקנת מיועדת להתמודד עם המשבר, לפתור או לרפא את ההפרה, בעוד משבר שאינו מתוקן צפוי לחולל משברים נוספים חזקים יותר. איחוי הוא הפתרון של ההפרה המקורית כלפי איחוד היחידה החברתית ואילו העדר פתרון משמעו שסע או פילוג שתוצאתם מי ישורנה (טרנר, 2004). הפרשה מיתרגמת לשלבים אלו בנקל גם בעבור מי שאינם בקיאים במכלול פרטי השתלשלותה. תכלית המשפחות ונציגיהן בפרשה היא איחוי חברתי־אזרחי, אשר לא יושג אלא במהלך של טרנספורמציה פוליטית, שבה תהפוך הפעולה המתקנת למטרתו של הממסד המדינתי. בימים אלו שלאחר הנגשת מסמכי ועדת החקירה הממלכתית, שוב אין חולק על התחוללותו של המשבר בראשית שנות ה-50 ועל התמשכותו בשינויי צורה. הפרשה מתייחדת בכך שמשמעות ההפרה שבה התחיל הכול עדיין נתונה לכשלי שיח ופרקטיקה המתבטאים בהשתקה, הסתרה והכחשה. השאלה היא, היכן הם האינטלקטואלים בדרמה אזרחית־פוליטית עצובה זו? טרנר לא הועיד לאינטלקטואלים תפקיד מוצהר בדרמות חברתיות, אך ההיסטוריה עשתה כן. הקדמה זו מתמקדת באתגר התיווך בין קורבנות הפרשה לבין הציבור והמדינה, הניצב לפתחם של אינטלקטואלים ישראלים.

קריאה כהזמנה מוסרית

ממקום כלאו, עת ריצה תקופת מאסר בגין מאבקו למען חשיפת האמת בפרשה, פרסם ההיסטוריון נתן שיפריס, שותפי לעריכת הספר, מאמר שכותרתו "התימצא הגרסה הישראלית לאמיל זולא?".¹² המאמר נכתב בעקבות פרשת ילדי תימן, מזרח ובלקן החטופים והעלאתה מחדש על ידי הרב עוזי משולם ועמותת משכן אוהלים. להלן קטעים מדבריו:

מה ניתן לעשות כדי ליידע [...] בתמונה האמיתית של הפרשה, במצב בו התקשורת, הן האלקטרונית הן הכתובה (ובעיקר שלושת העיתונים הגדולים) [...], חסומה לטיפול אמיתי בפרשה, על רקע מגבלות צנזורה חריפות [...]. החלטתי בשלב ראשון להפנות את הממצאים לאליטה הרוחנית בארץ. ידעתי ששכבה תרבותית־חברתית זו מגלה רגישות רבה לענייני מוסר ומצפון, ויוצאת בנחרצות להוקיע עוולות ולתבוע תיקונן [...]

לפיכך הוצגו הממצאים [...] בפגישות עם אישים בולטים בעולם הרוח והאקדמיה בישראל. בדרך כלל נתקלתי בתדהמה וזעזוע מצדם בהתוודעם לפרשה, וחלקם הציעו לרכז חתימות לעצומה שתוגש לממשלה עם דרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית [...]

שיגרתי את הממצאים בשני תזכירים [...] עם נוסח העצומה למרבית אנשי הרוח והאקדמיה הבולטים בארץ (חתני פרס ישראל, חברי אגודת הסופרים, מרצים בפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות) [...] ההיענות על החומר שנשלח בדואר הייתה זעומה [...]

שתיקתם של אנשי הרוח [...] הייתה עבורי בגדר תדהמה, בייחוד לנוכח פעילותם היתרה במישור הפוליטי.

[...] האם יקומו מקרבנו אנשים בשיעור קומתו של אמיל זולה להגן על הדרייפוס של מדינת ישראל [הרב עוזי משולם] ולחזור ולדרוש פתרון לפרשה? האם מתוך אנשי הרוח המעטים שהגיבו על תזכירי (פחות מחמישה אחוז) תהא הרתמות למפעל נשגב זה ובזמן?¹³

קובץ המאמרים החלוצי שלפניכם נענה להזמנה המוסרית הבוקעת מקריאה זו, המזדהה עם נרטיב קולקטיבי על עוול שיש המתארים אותו כבלתי נתפס, קיצוני מבין תצורות שלילה של אנושיות, שאפשר כי התרחש לצד מימוש זכויות ואידיאולוגיה לאומית. אמנם ההיענות האינטלקטואלית בו חפה מכל יומרה אמיל זולאית והיא מתממשת באיחור רב, למצער למעלה משנות דור מאז הושמעה קריאת שיפריס לראשונה, ואולם קשה להגזים בחשיבותה. היא שבה ותובעת את מקומה של "הפרשה" ההיסטורית באקטואליה הישראלית. היענות זו קשובה לכאב שאינו מרפה; לקריאה בגרון ניחר להרגיש את מצוקת העשוקים מבעלותם הטבעית. המטען הכבד של התביעה המוסרית הזאת מגולם ב"ילדים של הלב", ביטוי שתורגם מערבית־תימנית לטובת כותרת האסופה.¹⁴

על אֵם דרכם האינטלקטואלית, בחרו חוקרים וחוקרות מתחומי דעת שונים להישמע לצו מצפונם כדי להתחקות אחר סימניה הבלתי נמחים של הפרשה, על גילוייה ומופעיה. אסופת המאמרים מושתתת על מחקר, עיון, ומעל לכול - על מעורבות אקדמית חוצת גבולות תרבותיים ושיחיים, המעוגנת בערכים של סובלנות וסולידריות. פריסתה של יריעת הפרשה על היבטיה הרבגוניים, ההיסטוריים, החברתיים, התרבותיים, המשפטיים , התקשורתיים והפסיכולוגיים, נועדה לחשוף את הציבור לסוגיות בנרטיב המשפחות העשוקות ונציגיהן, להעניק כלים ונקודות מבט להבנת נרטיב זה ולהצביע על המהמורות והמכשולים בדרך להכרה ממסדית בו, לתיקון ולפיוס.

בטרם אשרטט את קווי המתאר העיוניים של הקובץ, אעמוד על ייחודיותו בשדה האינטלקטואלי הישראלי. אעשה זאת על דרך שיבוצו ביחס לשני מפעלי שיח אינטלקטואליים הקודמים לו בזמן. אתאר מפעלים אלו ואבקש לטעון כי על אף יניקתם מאותם מקורות רעיוניים של תיאוריה וביקורת, באופן פרדוקסלי הם תורמים כל אחד בדרכו להכחדה סמלית של הפרשה. אפתח בכמה הערות על "הזמן של הפוסט"¹⁵ כמפעל השיח הראשון הנושא בדגל עיבודן המערער של סוגיות בלאומיות היהודית והישראלית, עמו נמנים היסטוריונים חדשים וסוציולוגים ביקורתיים. המדובר בשיח נרחב, מסועף, בוטה עד כדי חתרני, בעל ניראות אינטלקטואלית והשפעה לא מבוטלת בשדה האקדמי. עבור המוחים בפרשה, הכמהים לתשתית הסברתית אלֵי ריפוי או לפעולה מתקנת, מפעל שיח זה היה עשוי להוליד את הציפיות הגבוהות ביותר. בהמשך אתאר מפעל שיח שני, שנגזר בעיקרו מן הראשון, בגייסו מושגים תיאורטיים מתחום הזרם הביקורתי. מפעל שיח זה מתמקד במחאה נגד יחסה הפטרוני של ההגמוניה המדינתית והחברתית כלפי אוכלוסיית העולים מארצות המזרח בכלל, וכלפי יוצאי תימן בפרט. עיקר ביטויו בנושא הפרשה הוא בכינוסים אחדים וגם בכתיבה ברשת ובראיונות בתקשורת (עוזרי, 2003).

כאינטלקטואל נועז ופורץ דרך, אדוארד סעיד הוא מקור השראה למלומדים מן הזרם הביקורתי. בכתביהם של מלומדים אלו משוכתבים ומצוטטים לרוב הגותם של אנשי דעת ורוח הראויים להיקרא אינטלקטואלים במובן הגדרתו הקלסית של ג'וליאן בנדה (Benda, 1955), המייעדת את כל נאמנותם לאמת בלבד. עמדתו של סעיד, המהדהדת את רעיונותיהם של הוגים אהודים ורבי־השפעה כבורדייה, פוקו, גרמשי, פאנון ועוד, היא כי אינטלקטואלים אינם יכולים להימנות עם המתעלמים מקריאת קולות של ענות חלושה כתוצאה של דיכוי, עוולות ואי־צדק, והעיקר - הם מבעלי האומץ והיושרה לומר את האמת לבעלי הכוח ("to speak the truth to power") (Said, 1994: 69-70). לטענתו, בתקופתנו, שבה הכול מחזיקים בשפה ליברלית של שוויון והרמוניה, משימתם של אינטלקטואלים היא לממש את אחריותם המוסרית במצבים אקטואליים, היכן שהפער בין רעיונות של שוויון וצדק לבין המציאות גדול מאוד.

אף על פי שנאורות אינטלקטואלית מעין זו נסגדת בכתובים ובכינוסים רבים, עובדה היא שאזכוריו של נרטיב החטיפה, המצביע על דיכוי קיצוני ושיטתי בתולדות הציונות, בטלים בשישים בשיח המלומד של ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים. אי אפשר להגזים באפסיות חשיבותו של נרטיב החטיפה, זאת משום בולטות העדרו אפילו מהבית שהיה לכאורה מעוניין לתת לו מקום, הלוא הם חיבורי¹⁶ הפוסטקולוניאלים המזרחים המוקדשים למנוחשלות רבת־הפנים שחוללה הציונות, חיבורים שהם בעלי ערך חברתי ופוליטי רב (רם, 2006).¹⁷ אם לשאוב מדמותו ההיסטורית של אמיל זולא, סבורתני כי אילו היה איש זה, מופת לאינטלקטואל ללא חת, מתוודע לנידחותה של הפרשה במפעל שיח הפוסט הישראלי (רם, 2006), קרוב לוודאי שהיה מכבד את הדיסוננס שלנגד עיניו בהנפת דגל שחור.

ביקורת זו על הזרם הביקורתי נדרשת להעמדת הקוראים על חומרת נרטיב החטיפה על מופעיו המשפטיים והציבוריים הידועים מאז פרסומו לראשונה, ומנגד, על חומרת התהדרותם של מלומדים בשליחות המוסרית שבתואר "אינטלקטואל/ית",¹⁸ בעת שהם ממלאים פיהם מים. חומרת הנרטיב מבחינה לאומית־ציונית עולה בבהירות הראויה מהמאמרים בקובץ שלפנינו. לצורך המחשתה כאן אסתפק בשתי התייחסויות מלומדות. הראשונה עולה מעמדה נדירה בספרות הפוסטקולוניאלית המזרחית שמשמיעה החוקרת אלה שוחט. בספרה זיכרונות אסורים (2001) היא מלמדת על העוול באמצעות תיאור נוקב, סנסציוני ומאשים, רחוק מהתרפסות, כמצוות סעיד, ומקנה מעמד של אמת לנרטיב הקורבנות. כך היא כותבת:

מזרחים מעדות רבות, בפרט מקרב התימנים, שהיו בהלם המפגש עם מציאות החיים בישראל, לא שיערו שב"מדינת־היהודים" יתרחשו מעשי חטיפה בחסות מוסדותיה.

מסוף שנות ה-40 ועד לאמצע שנות ה-60, רופאים, אחיות ועובדים סוציאליים העבירו תינוקות מהוריהם ומכרו אותם לאימוץ בישראל ומחוצה לה. המספרים המשוערים נעים בין מאות לאלפים [...] במקרים מסוימים נתלשו התינוקות מאימהותיהם, אך לרוב בוצעו החטיפות באופן מניפולטיבי.

במחנות־העולים המערכת הקולטת חייבה את ההורים להשאיר את תינוקותיהם תחת השגחת מטפלות בבית־התינוקות. במקרי החטיפה, נאמר להורים ההמומים שילדם נפטר. במקרים אחרים, לאחר לידה בבית־חולים, נמסר לאישה שתינוקה נפטר במהלך הלידה.

הממסד כיסה על הפרה זו של זכויות־האדם בדרכים מתוחכמות שכללו הנפקה שיטתית של תעודות־פטירה מזויפות עבור התינוקות ה"מתים", או לעתים - חפירה של קברים בדיוניים עבורם מבלי שלהורים תינתן גופה. על־כן, קשה לראות במעשים אלו מבצע של כנופיה פרטית, ללא קישורם למערך ממסדי שלם - עובדה שמסבירה את השתקת העניין למשך כמה עשורים. דרישותיהם של מזרחים לחקירה יסודית של הפרשה נדחו, והמידע המצוי בידי הממסד הוסתר, הוסווה או תומרן על ידי לשכות ממשלתיות (שם: 170-171).

חומרת הנרטיב ההיסטורי, הנעטף באמיתות של "זיכרון אסור", מחריפה מאוד לאור פרספקטיבה גלובלית שתורמת החוקרת רות אמיר לדיון בקובץ זה. אמיר מסירה מעל הפרשה את קווי המתאר השכיחים בשיח הציבורי, שהם מקומיים וצרים, וממקמת אותה בתחום המשפט הבין־לאומי בנושא זכויות אדם. במוקד דיונה עומדת אמנת הג'נוסייד משנת 1948, ולאורה היא משרטטת את הדמיון בין פרשת ילדי ישראל הנעדרים לבין העברות בכפייה של ילדים בני שכבות כלכליות מוחלשות, ילדי מתנגדים פוליטיים וילדי ילידים, שנעשו על ידי קבוצות הגמוניות במדינות אחרות בעולם. במהלך שיטתי מוקפד, כמו־גניאלוגי, עבודה זו סוללת את הרציונל לעמדותיו של היהודי־פולני רפאל למקין, משפטן שהאמנה היא פרי התמסרותו האינטלקטואלית, ומאירה על סעיף הילדים באמנה כדי לומר כדברים הבאים:

למקין נדרש לשאלה האם ניתן לבצע ג'נוסייד על ידי חטיפת ילדים וטען כי חטיפה היא צורה של ג'נוסייד ביולוגי משום שאין הבדל בין הרג ישיר לבין חטיפה של ילדים שלדידה של הקבוצה כמוה כפצצת זמן המאיימת על השמדתה באמצעות פעולה מאוחרת.

נרטיב החטיפה תורגם לקריאות בשער. הוא נעשה למידע המתדפק על דלתם של אינטלקטואלים ישראלים הן במאבק הציבורי של הרב עוזי משולם ותלמידיו בשנות התשעים והן במפעלי־יחיד של אינטלקטואלים שבהתוודעותם לנרטיב על ציווייו המוסריים היה עליהם לגבור על משפטים קדומים ופחד.

בין הדוגמאות הידועות לי, מפעל המחאה החלוצי של טוביה סולמי וכן מפעלי מחאה ממושכים של אסתר הרצוג, נתן שיפריס, שושנה מדמוני־גרבר ושושי זייד, ממשתתפי הקובץ, ושל שמשון גיאת ורפי שובלי. כחוקר ומומחה בתולדות יהודי תימן, תרבותם וספרותם, שימש טוביה סולמי עורך של כתב העת אפיקים בשנים 1965-1969. לאחר פרסום מאמר מערכת חריף בגיליון כתב העת שבו קרא לבירור הפרשה, הוא נעשה לפעיל מרכזי בדרישה לחשוף את הפרשה. סולמי סבור כי יש מקום להכיר בילדים שנעלמו כקורבנות על מזבח תקומת הארץ, בדומה לחללי מלחמה.¹⁹

כאנתרופולוגית ופמיניסטית מעורבת, אסתר הרצוג תורמת שנים רבות לשיח המחאה מעל במות שונות, מוסיפה לו קול ייחודי של פעילה למען העצמת מעמדם וזכויותיהם של ילדים והורים ומניעת הפקעת הורות על ידי מוסדות הרווחה ובתי המשפט. להלן קטעים מדבריה בעיתון מעריב עם פרסום מסקנות ועדת החקירה הממלכתית בשנת 2001:

[...] איך יכולים היו להיעלם מאות או אלפי ילדים (1500 תלונות נאספו על ידי פעילי עמותת משכן אוהלים) כל­ כך בשקט? האם לא הייתה משטרה? ואיפה היו הרשויות המקומיות? כולם לא ידעו ורק באקראי ולאחר שנים רבות שמעו על "מקרים" שבהם "נעלמו" ילדים? השקר ממש צורח. לשש שנים וחצי נצרך השלטון כדי לטייח הפעם את פרשת ילדי תימן. הוא כלא את הרב עוזי משולם ותומכיו לשנים ארוכות, ללא השוואה ויחס למה שעשו. אפילו בייחוס המעשים להם היה רב המעוות על האמיתי,­ והצליח לסרס את מנהיגו הכריזמטי והמסור של מאבק זה והפך אותו לצל אדם. משולם ותומכיו חויבו "לשבת בשקט", שאם לא כן יילקח הרב שוב לכלא, ואז, קרוב לוודאי, הוא ייצא רק לבית הקברות. אבל גם כעת, כאשר קולו של משולם אינו נשמע, צדקתו זועקת לשמים.²⁰

שמשון גיאת היה נשיא הפדרציה היהודית תימנית של אמריקה (Yemenite Jewish Federation of America) בשנים 1993-1998. בתוקף מעמדו, ובקבלו על עצמו תפקיד של עיתונאי ואתנולוג, היה גיאת לפעיל חברתי יוצא דופן, ופעל ללא לאות לקידום חשיפת האמת בפרשת ילדי תימן. לבקשת ועדת כהן־קדמי, גיאת מצא את אחת הילדות החטופות בארצות הברית, ובאמצעות בדיקת ד.נ.א. הביא לאיחוד אֵם עם בִּתה החטופה לאחר שהופרדו במשך ארבעים ותשע שנים. "בחזונו ובנחרצותו", כפי שכתב לו שר המשפטים צחי הנגבי (1997), גיאת הצליח לאחד משפחה (היכן שהוועדה כשלה). יתרה מזאת, גיאת שיגר מכתבים נוקבים לראשי ממשלות ישראל ולבית המשפט העליון בנוגע לתקינות פעולתן של ועדות הבדיקה, היה במגעים קרובים עם הרב עוזי משולם ותלמידיו בבית הכלא, ראיין אימהות של ילדים חטופים ופרסם בניו יורק טיימס מסר לקהילה היהודית האמריקנית מהפדרציה שעמד בראשה, בקריאה לעודד סולידריות עם משפחות הקורבנות, ויחד להפעיל לחץ על ממשלת ישראל כדי לקדם את פתרון הפרשה. אלו מקצת פועליו כפי שפרסם בספרו זכרונותיי כפעיל למען ישראל ולמען יהודי תימן.²¹

רפי שובלי הוא פעיל חברתי, חבר בתנועת הקשת הדמוקרטית המזרחית וחוקר עצמאי של פרשת ילדי תימן. בריאיון לטלוויזיה ניסח שובלי גירסה נוקבת של מחאתו, שהוא משמיע זה זמן רב:

מה שעומד מאחורי [הפרשה] הוא רקע אידיאולוגי שהוא הרבה יותר עמוק ונוגע בשורשים של המילה הגדולה הזו 'ציונות', שבאה מאירופה והסתכלה על המזרח כפי שהסתכלה, וזה הוביל אותה לעשות המון דברים שהיום אנו יודעים שהם חמורים ביותר [...] מקימי המדינה ערערו על הכל, על התרבות, על האיכות, על ההורות, על מה שקשור במזרח וביהודי המזרח [...] פרשת ילדי תימן היא הצלחה של הציונות. היא לא כשל מערכתי. זה הדבר המתבקש כשאתה מחזיק באידיאולוגיה שאתה מחזיק בה.²²

ציבור גדול של אנשי רוח ואקדמיה לא היה יכול שלא ללמוד על פרטי הנרטיב המובא עדיו בשפתו המלומדת. ואולם, כאמור, הנרטיב הידוע על השתמעויותיו החמורות טרם נוכס על ידי אג'נדות הזרם הביקורתי, שמחקריהן נושאים בדגל "הרמנויטיקה של חשד" (לורנס, 1996: 107). בהיות הנרטיב על חטיפת ילדים קיצוני ונדון בשיח הציבורי לאורך עשרות שנים, הקריאה המוסרית הנובעת ממנו לעיון ולמחקר ביקורתיים מהדהדת. יש בהתעלמות כדי לעורר תהיות, שמא בנרטיב זה אין די תימוכין כדי לבחון את זכאותם של הקורבנות לקרוא תיגר על יישומיה של האידיאולוגיה הציונית ועל הפרה בוטה של זכויות אדם? שמא אין מקום לבחון באמצעות נרטיב זה פער גדול בין רטוריקה של נאורות לבין המציאות, פער שהסוציולוגיה הממסדית לרוב מתעלמת ממנו? שמא אין הנרטיב בגדר מקרה הראוי להיבחן במלוא ההיקף גם בכלים של ביקורת ושפה שעליהם אמונים ההיסטוריונים החדשים והסוציולוגים הביקורתיים? תמיהות אלו מתגברות לנוכח ההצהרה הבאה:

אלה המקבלים על עצמם את תווית הפוסט־ציוני מבקשים לחרוג אל מעבר לשיח הציוני בחתירתם לדרכים ראויות יותר לדבר על התרבות, הזהות וההיסטוריה הישראליות ובמקרים מסוימים על תרבות, זהות והיסטוריה יהודית (לורנס, 1996: 110).

נרטיב החטיפה הוא חריג פוליטי במפעל השיח של הזרם הביקורתי (שנהב, 2009). אזורי שגשוגו האינטלקטואליים הם כתבי־עת סקטוריאליים שאינם נמנים עם מחנה הפוסט,²³ ולמרבה המזל, לאחרונה גם העיתונות האלקטרונית והכתובה. סופו של חשבון הוא שכתבי הזרם הביקורתי על מצבור תובנותיהם החשובות מציעים להבנת נרטיב החטיפה אך קריאה עקיפה, כזו המחייבת שימוש במכשיר הגזירה השווה וההיסק מניתוח עוולות אחרות.²⁴ במילים אחרות, מתחייבת מכתבים אלו קריאה תשלילית.

מפעל השיח השני מיוסד גם הוא על קריאה תשלילית. עיקרו של מפעל זה הוא הרצאות בבמות שונות על ידי אינטלקטואלים, מקצתם מזרחים, המאצילים על הדיון בפרשה מושגים ותפיסות מהזרם הביקורתי ומגישות פוסטמודרניות ופוסטקולוניאליות. האתנוגרפיה של סיגל עוזרי־רוייטברג, שבין היתר ניתחה ארבעה כינוסים שבמוקדם עמדה הפרשה בתחילת שנות האלפיים,²⁵ מתארת שינוע של ידע ושפה ממפעל השיח הראשון, ומנתחת את השתמעויותיו של מהלך זה בתוך פוליפוניה של קולות ועמדות (עוזרי, 2003). בין תרומותיה של אתנוגרפיה זו לדיוננו בולט כינוס המחאה²⁶ כמרכיב אנליטי־ביצועי, כהקשר רב־ערך לאמידת היענותו של שיח לקריאה מוסרית. במילים אחרות, כינוס המחאה מתגלה כאירוע ביצועי (performative event), הקשר רוחש, ובו הקהל, שרובו מזוהה עם קורבנות ומחאה, נוטל לעצמו תפקיד פעיל. תגובותיו כקולקטיב רגיש צפויות לסמן בבירור את מידת התקבלותם או דחייתם של מסרי השיח, בין שתתבטאנה בקריאות קולניות, בביטויי זעם ובוז או בתשואות המחליפות שקט מרותק ארוך. כמה ממאפייני השיח המנוכס התגלו לרוב בהחטאותיהם את ציפיות קהל המוחים או את מה שמתחייב מאמפתיה אינטלקטואלית כלפי מחזיקי נרטיב החטיפה. ההסבר האתנוגרפי שמציעה עוזרי־רויטברג מצביע על היתכנותו של כשל בשיח המלומד, הטווה מטעם עצמו את מה שראה פוקו כ"רשת של אילוצים". הכוונה להעדפת הדוברים לדון בסוגיות עקרוניות בתחומי הפוליטיקה, המשפט והחברה, שנתפסות על ידי קהל המוחים רחוקות מהפרשה, או צידוד מצקצק של הדוברים בסובלנות פוסטמודרניסטית, המכילה את קיומן של כמה אמיתות בנוגע לפרשה, דבר שנחשב לבלתי מתקבל על הדעת המחזיקה באמת כאובה אחת. אי־השקט המתוח שעלול להתחולל בין המוחים בקהל בכינוסים מסוג זה לבין אקדמאים מלמד כיצד שיח אינטלקטואלי, חרף היותו מיודע בסוגיותיה של הפרשה ומכיל את נרטיב החטיפה, עלול להפוך באזניהם הכרויות של הקורבנות ונציגיהם לתצורה של סירוס. האתנוגרפיה מאירה על החטא הרובץ לפתחה של הקריאה התשלילית. בעיניי, היא מעודדת לבחון מחדש אפשרות פרשנית זו בנוגע לנתיב הנדרש מפעולה מתקנת. דיונים אינטלקטואליים בעלי כוונות טובות אפשר שלא יֵיעשו כמלוא ההבטחה או הכמיהה לתיבת תהודה מוסרית.

היענות: מפעל שיח שלישי

אסופה זו צבועה בצבעה של גישת הדקדוק המוסרי, המעודדת התחקות אחר תוכנם של מחוזי משמעות שהתכוננו מתוך הסבל ומהשתקתו, ואת שיבוצן של עדויות, עמדות ורגשות של הקורבנות במשוואות יחסי הכוח (הונת, 2008). המדובר במפעל שיח שמציע דרך שלישית לדיון בנרטיב החטיפה, הרואה את תביעת הנרטיב להתפענח כראשונה במעלה, לפני כל אג'נדה חברתית או אופנוּת שיח מוצהרות. על דרך זו, ניתן למצוא לצד כמה מחיבורי הקובץ הדולים ממקורות מפעל השיח הראשון חיבורים אחרים העצמאיים מאצטלת שיח זה. פתיחות שיחנית זו קשורה באפיסטמולוגיה של עיגון העמדות והביקורת במאמרים כולם בממצאי מחקרים רחבי היקף ובכמה תחומי דעת. הגילויים המחקריים משמעותיים מכדי שכותביהם ייתפסו להתפלמסות או לפיתוייהן של רשתות אילוצים. תכליתם להשתבץ כראוי בתצרף תמונת־אמת הנתון למבחן שיפוטם של הקוראים.

באסופה שלושה שערים. השער הראשון עוסק בסוגיית מסגרת הזמן של הפרשה, כלומר, בתקופה שבה ראוי לראות את תחילתה ובשאלת העיתוי של סיומה. ערכה של מסגרת הזמן, בין קצה היסטורי לקצה לא־סופי שמסמנת האקטואליה, הוא בהבלטת מרכיב קבוע ובהחשדתו כמעכב את השגתם של תיקון חברתי ופיוס. כוונתי לזיקה המנשלת שבין דימויים חברתיים של מזרחים בכלל ועולי תימן בפרט לבין גושפנקה אידיאולוגית להפעלת כוח, זיקה שלנוכח התפתחותו של שיח ציבורי ביקורתי היא אך משנה את תצורותיה, שרירה בהווה כבעבר.

נושא השער השני הוא מעבריות כיסוד של מרחב ותנועה, הניכרת במהלכי הגירה ובשינויי זהות חברתית. כפי שנראה, המעבריות היא פרספקטיבה התורמת לפענוח הן של היתכנות חטיפתם של ילדים ומיקוד העוולה בעולי תימן דווקא, והן של הדרכים שבהן גושפנקת הכוח הפכה את ההגירה לחוויית אובדן מורכבת וקשה מנשוא.

השער השלישי הוא בנושא הלימבו האזרחי שבו כלואה הפרשה, מצב של מתח ממושך בין תחושות של ייאוש לתקווה, שלמיסודו תרמו ועדות החקירה הממסדיות והתקשורת הישראלית. חקר אופני פעולתם של גורמים אלו מעלה ביקורת כה נוקבת, שאילולא נחישותם של המוחים על הפרשה, ובראשם לוחם הצדק הרב עוזי משולם, אילולא ראשיתה של הכאה פומבית על חטא מצד גורמי ממסד מעל מרקע הטלוויזיה ועלייה במעמדם הסוציו־פוליטי של מזרחים, סביר שהייתה אופסת כל תקווה.

קצוות בטווח הזמן של הטרגדיה

טווח הזמן של הטרגדיה של הפרשה מותח את הדרמה החברתית המתוארת לעיל משני קצותיה. מסגרת הזמן של האירועים ורקעם נתחמת בקובץ זה בין שלהי המאה ה-19, עת העליות הראשונות של יהודי תימן, לבין נקודת האל־סיום המתרחשת בעת הזאת, שבה צאצאיהם הרחוקים מחדשים את פרקטיקת הסיפור של סיפורי אובדן הילדים, מקישים אותם על מקלדת המחאה הפוליטית ומשנים את פני השיח בתקשורת וברשתות החברתיות.

נתחיל כמתבקש בקצה ההיסטורי המוקדם של טווח הזמן של הטרגדיה, המצוי בתקופת היישוב שלפני קום המדינה. בת־ציון עראקי קלורמן מאתרת בפרק זמן זה את זרעי הפורענות, את הפיתוי שבייחוס דימוי נחות לעולים מתימן, פיתוי שמאז ומתמיד לא עמדו בו סוכנים בעלי כוח על מסכותיהם ואדרותיהם המתחלפות. ניתוחה ההיסטורי פורט את שלל הדימויים השליליים שבאמצעותם פירשו ראשי היישוב ואנשי תנועת הפועלים שמוצאם ממזרח אירופה את האחר היהודי - התימני, דימויים שנגזרו מעמדה פטרונית ונצלנית. מאמרה מאיר על העיוורון המוסרי שבאידיאולוגיה הציונית משעה שיועד ליהודים־תימנים תפקיד של "פועלים טבעיים", הנחוצים לפרויקט כיבוש העבודה. תפיסת העולים מתימן ככוח עזר כמותי ונחות מבחינה תרבותית להשגת מטרות לאומיות היא שעמדה אף ביסוד הגושפנקא שנטלו לעצמם נושאי תפקידים אשכנזים להתערב בחיי המשפחה התימנית. התערבותם ה"מתקנת" ביד גסה בָּלֹא־להם עשתה כדי להרחיק ילדים מהוריהם על מנת לשלבם במסגרות חינוכיות "ראויות יותר", ו"להצילם" ממה שנחשב מבחינה אתנוצנטרית כמצוקות וכליקויי תפקוד במשפחותיהם. לטענת עראקי קלורמן, דפוס זה של פטרונות, המתכונן על היררכיה תרבותית־מעמדית "מובנת מאליה", הניכרת בתחומים רבים, ישוב להופיע במלוא חומרתו במחנות עולי תימן בשנים 1948-1950 ולאחריהן.

קצהו המאוחר ביותר של טווח הזמן של הטרגדיה, המתקיים בעת כתיבת שורות אלו, מוגדר בָּהֵעדר התלוי ועומד הן של פתרון לתעלומת חטיפת הילדים והן של הכרה מדינתית בעוולה. ניתוחה הסוציו־פוליטי של סיגל עוזרי־רוייטברג, הנדרש בין היתר להשתמעויות המחאה העכשווית של בני הדור השלישי, מצביע גם הוא על הפיתוי הטמון בנחיתות הדימוי והשפעתו על בעלי הכוח. מאמרה ממסגר את התעוררות השיח או המחאה האחרונה ביחסים המורכבים בין עדה מזרחית למדינה, ובכך רומז למצער על סיכוייה הנמוכים בנוגע לשתי התביעות הבלתי מושגות - פתרון לפרשה והכרה בה. התמדתן של תפיסות גזעניות־אתנוצנטריות, כמו העניין בתיחזוק אידיאת המדינה כגוף מאוחד ורציונלי, מביסים לעת עתה את המחאה שמקורות השראתה הם שיחי הניאו־ליברליזם בנושאים של זכויות אדם וחברה רב־תרבותית.

בטווח זמן אחר ניכר ההתמד בהתעמרות התוך־משפחתית שבוצעה בחסות המדינה מאז ייסודה. את התוואי לטענה זו מגדירים מחקריהן של רות אמיר ואסתר הרצוג בנושא הניתוק הכפוי בין הורים מוחלשים לילדיהם, בהקשרים ובזמנים שונים. ממאמריהן ניתן ללמוד על אי־ייחודיותו התרבותית או ההיסטורית של מוטיב הנחיתות־כוח; מוטיב זה נמצא בבסיס מפעלי ההעברה בכפייה של ילדים החל מהמאה ה-19 ובמיוחד סביב המאה ה-20 בחברות אחרות בעולם, ועליו מושתתות גם פרקטיקות של הפקעת הורות בישראל של ימינו. מה שהיה הוא שהווה. אותם הגיונות של הצדקה שהיו תקפים לביצוע ג'נוסייד פיזי ו/או תרבותי, תקפים כביכול אף כיום לצורך הוצאת ילדים מחזקת הוריהם על ידי מוסדות הרווחה. במסגרות הדיון הגלובלית והמקומית, חטיפת ילדים מקבוצות מוחלשות, לרוב מיוצאי המזרח, מוצגת כמקרה שבאמצעותו מתבררות הפרות זכויות אדם שחומרתן זועקת לשמים.

שני המאמרים עומדים על ליקוי מאורות בצדם של המדינה וגורמי כוח אחרים. מאמרה של רות אמיר חושף מהלך שעיתויו ההיסטורי מעורר תמיהה בנוגע להתנהלות מדינת ישראל בפרשה. לטענתה, בשנת 1949, עת נכנסו בשערי המדינה המוני עולים ונקלטו במחנות, תקופה שבה היא איפשרה הוצאה בכפייה של ילדים מחיק משפחותיהם, חתמה המדינה על אמנת הג'נוסייד של האומות המאוחדות. הדיון ברלוונטיות האמנה להבנת הפרשה כמקרה של ג'נוסייד תרבותי רומז על אופיו הציני של המהלך המדינתי. אמיר נדרשת לקצוות הרחבים של טווח הזמן כדי להאיר על הפרשה באורו העגום של המושג ג'נוסייד תרבותי, שמשמעו "הרס של קבוצה באמצעות מתקפה על רכיבי תרבותה".²⁷ ניתוחה שב אל ההדרה והגירוש של יהודי תימן בתקופת היישוב היהודי, אל התעלמות המוסדות הציוניים, הסוכנות והמדינה מתנאי העלייה הקשים שמהם סבלו ומתו בהמוניהם ואל הניסיונות לחסל את מורשתם הדתית במחנות העולים. יתר על כן, המאמר עומד על המאפיינים המשותפים לפרשה ולפרשות דומות במדינות אחרות בעולם כמו קנדה, אוסטרליה, קובה וספרד, שאמנת הג'נוסייד מבקשת למנוע פרשות כמותן בעתיד. לאור ההנחה הסבירה כי דברים אלו כולם היו ידועים לגורמים בממשלה, עולה התמיהה כיצד ייתכן שהיד שחתמה על האמנה עשתה זאת בתום לב? ומה בין מצג זה של הצטרפות למשפחת העמים לעמידה של המדינה בסירובה מהיווסדה ועד ימינו להכיר בעוולה שנגרמה למשפחות העולים?

מאמרה של אסתר הרצוג מציע גרסה עדכנית, מתוחכמת ומוצהרת למפעל הפקעת ההורות ההיסטורי, הידוע גם כפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן. ליקוי המאורות שעליו היא עומדת מיוחס במיוחד למערכת המשפט, המוצגת כזרוע של הממסד המדינתי במתווה הנחיתות־כוח. ההשוואה של הרצוג בין הליכי פסילת ההורות על ידי מערכת הרווחה במדינת ישראל בדורות האחרונים לבין היעלמות הילדים בשנות ה-50 מזקקת מתוך אי־התקינות בשני מקרים הבדל אחד - כיום ההליכים מציגים ניראות של התנהלות חוקית והוגנת הזוכה לגיבוי בבית המשפט. ניראות זו מושתתת על חקיקת חוקים רבים, ריבוי מוסדות השמה של ילדים ובני נוער והתבססותו של שיח מקצועי, המשמשים יחד להצדקת מפעל הפקעת החזקה על ילדים מהוריהם הביולוגיים. בשפתה המהוקצעת של המומחיות משמשים תדיר המושגים "חוסר מסוגלות הורית" ו"טובת הילד" כבמשחק מכור שבו מטען ההאשמה גובר על קולות ההורים. בין הורים ביולוגיים להורים מאמצים, ניתוח מרכיבי הפעולה בשדה הכוח המקצועי רומז כי בכוחם לקבוע פעם אחר פעם ידו של איזה צד תהא על העליונה.

הזירה המשפטית היא שקובעת מלכתחילה (מקרי רווחה כיום) או בדיעבד (מקרי החטיפה בשנות ה-50) את גורל הילדים והוריהם ואת גורל דעת המומחים המבקשים להרחיק ביניהם. בזירה זו מתאשררת מאז ומתמיד הפקעת ההורות מקבוצות מוחלשות על פי דעת שיפוטית הנוטה לצד אנשי המקצוע, סוכני ההפקעה. תיאורה של הרצוג את השופטים כ"מניחים (בתום לב או מתוך צרכים ואילוצים), כי רק טובת הילדים לנגד עיניהן של רשויות הרווחה ולא יתכן שהן מונעות משיקולים זרים",²⁸ עולה בקנה אחד עם אבחנתו של בועז סנג'רו כי דיוניה של ועדת החקירה הממלכתית בפרשת הילדים האבודים נעדרו אפיסטמולוגיה של חשד. אם נדמיין שופטים ומומחים שנקראו לשבת על המדוכה למען חקר האמת המפוקפקת של קבוצת אחרים שאין להטיל ספק באחרותם, יקל לקבל את התרשמותו של הפעיל החברתי רפי שובלי, שלפיה שופטי ועדת החקירה הממלכתית שוחחו עם האחיות והרופאים כאילו מדובר בשיחה רגילה על כוס קפה.²⁹ הקריאה הסוציו־פוליטית של סיבה ומסובב שמנסחת הרצוג אינה מאפשרת להפריד בין הפקעת הורות בשנות ה-50 ובימינו: אמונו הכמעט מוחלט של בית המשפט במומחים, כמוהו כוועדות החקירה, עומד לרועץ. ביחסו זה בית המשפט נותן ידו למהלכים שהופכים את ילדי המוחלשים למשאב לחליפין ולמחויבות בין השלטון לבין מקורביו. סופה של שרשרת העיוותים הוא היווצרות של מאגר ילדים מקבוצות מוחלשות, המהווה מענה ללחצי אימוץ מצד קבוצות מבוססות והגמוניות.

מוראותיה של מעבריוּת

נרטיב חטיפת הילדים הולם במבנהו את דגם טקסי המעבר, שמבחינה תיאורטית כולל את המשבר ואת פוטנציאל ריפויו (טרנר, 2004). המהלכים היזומים וההתרחשויות בעקבותיהם, שסופן טרגי, ניתנים לארגון על פי שלושת השלבים בדגם - ניתוק מזהות או ממצב קודמים, מעבר כשלב ביניים סיפי, בין לבין זהויות ומצבים, ומיזוג בזהות או במצב חדשים. אציין כי המעבריות של שלב הביניים, שהמקור התיאורטי מאתרה במופשט הטקסי, היא במקרה שלפנינו מעבריות של הגירה והעברה שבמוחש. תיאוריהן בקובץ זה הוא במונחי מרחב ותנועה. המדובר בנרטיב חטיפה, שאבני הדרך העיקריות בו הן מחנה המעבר בתימן, מחנות העולים, המעברות ומוסדות הרפואה בישראל, אתרים שסימנו כל אחד בתורו שלבים בהגירה־אובדן.

מאמרה של אסתר מאיר־גליצנשטיין מספר על תלאות הדרך במסע העזיבה המפרך של יהודי תימן ממקומות שבתם אל מחנה המעבר 'גאולה' (חאשד) שליד עדן, ועל מנת הסבל הגדולה שפקדה אותם שם טרם עזיבתם את אדמת תימן. מאמר היסטורי זה קושר קשר סיבתי בין התחלואה והתמותה הרבה של מבוגרים, ילדים ותינוקות מקרב האלפים שהצטופפו והתגוללו בחולות המחנה, שהיה באחריותו של ארגון הג'וינט היהודי־אמריקאי, לבין אי־מעורבותן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית בשלבים הראשונים של מבצע העלייה. התיאור מנהיר את מרכיב הגרימה לנוכח ה"כשלים בארגון העלייה ובניהולה", שלא היו כורח המציאות, ולאור העובדה כי יציאתם של יהודי תימן לא נבעה מאילוץ או מגירוש. היה בהתנהלותו הכושלת של הגורם הממסדי להמציא, כמעט יש מאין, מאות של ילדים ותינוקות מזי רעב וחולים במחלות קשות, מסה גדולה שלעתיד הקרוב תאכלס את מחנות העולים בישראל. בלעדי הכשלים אפשר שלא היו נאלצים הקולטים במחנות העולים להפעלת נהלי חירום ולפרקטיקות שיקום דחופות, ביניהן הפרדה כפויה, הן של מחנות עולי תימן משאר מחנות העולים והן של הילדים מהוריהם. אפשר גם שמסירות ופטרונות בכל הנוגע לטיפול בתינוקות לא היו נעשות לאחת. המסקנה העולה ממאמרה של מאיר־גליצנשטיין היא כי נסיגה ממחויבות כלפי עולי תימן בתקופה הקריטית של התרכזותם ההמונית במחנה חאשד הייתה במונחי תיאוריית הדרמה החברתית אקט ממסדי של הפרה (איום על התמשכותה או על זכויותיה היסודיות של קבוצה), אשר לא זו בלבד שהטרימה את ההפרה שבחטיפת התינוקות, היא בראה אותה.

ואולם בכך לא מתמצית אחריותם של גורמים ממסדיים לכינון החטיפה העתידה לבוא. מאמרן של דפנה הירש וסמדר שרון משלים את התמונה במעבר מתימן לישראל בהתמקדו בשיח ובפרקטיקות ההגמוניים מתחילת שנות המנדט ועד ראשית שנות ה-50, כאשר החליפו המעברות את המחנות כמקום שיכונם של העולים. על דרך ניתוחן את התיוגים של האימהוּת המזרחית, ששגשגו נוכח סמכותו העליונה של המימסד הרפואי והקולקטיב הארץ־ישראלי, מרכיבות הירש ושרון את תצרף התודעה האוריינטליסטית שערערה על זכותן הטבעית של אימהות על ילדיהן, ואשר סופה היה לנכס ולחמוס. עבודתן עומדת על טיב עיוורונו של האוריינטליזם המצטדק, שהיה גם היה בכוחו להכפיל את העוול, כלומר, להסב את הפקרת העולים לגורלם בתנאי חיים ירודים אל האשמת האם בהפקרת ילדיה. הכחשת המלכוד הקיומי שהשיתו העלייה והקליטה על יוצאי תימן והמזרח, בכללו תנאים של מחסור משווע, תת־תזונה, רעב וניצול תעסוקתי, ניזונה תדיר מעמדת העליונות החריפה והאתנוצנטרית של האדם ה"היגייני" וה"נאור" מבחינה תרבותית. כך מצאה את עצמה האם המזרחית - התימנייה בעיקר - מוכפשת בפניה ושלא בפניה כמזניחה, אנוכית, בורה, מלוכלכת, ולדנית, אדישה ולכל היותר, מסוגלת אך לאהבה פיזית של ילדיה. היא ובעלה - אשר טרם הגיעו לנחלת קבע כשל פטרוניהם, שכל־כולה בית - שוכתבו במסגרת השיח המקצועי כטעוני משמוע לנוכח אורח חיים בלתי נסבל במסגרת המשפחה, ואילו ילדיהם הועדו כבנים של קולקטיב הראויים להצלה. מסכת ההצהרות והפרקטיקות של אותם ימים, שאפיינו סוכנים מוסדיים ושחקנים בזירת חטיפת הילדים כמו ההסתדרות הרפואית הדסה, ויצ"ו הג'וינט, הסוכנות היהודית ומשרד הבריאות, מעידה על התבססותה בהדרגה של אתיקה להצדקת עושק הילדים; לא זו בלבד שההרחקה הזמנית של ילד מהוריו שאפה להתחלף בהרחקת קבע, אלא שהסוכנים העוסקים במלאכה לא העלו בדעתם שראוי למקם את מקרי ההתנגדות של ילדים והוריהם במסגרת של הקשר רגשי. חמור מכך, בשרירות לב ניסו לכפות על ההורים למסור את ילדיהם למוסדות על אף התנגדותם של ההורים לאחר שכבר נודעו מקרים של היעלמויות ילדים.

האובדנים הרבים בגוף, בנפש וברכוש שהשיתה ההפרה הראשונה בחאשד על עולי תימן היו מסכת ראשונה בניתוק כואב מעולם מוכר של חיי משפחה וקהילה בטוחים יחסית. המסכת השנייה של אובדנים וניתוק מתרחשת עם השתכנות יוצאי תימן במחנות העולים בישראל. למסקנה זו תורם במיוחד מאמרו של נתן שיפריס, המתחקה אחר נתיב היעלמותם של הילדים ומרכיב פסיפס ליניארי גדוש פרטים על אודות מסכת זו. על בסיס עדויות המשפחות והקולטים בוועדת החקירה הממלכתית, הוא משחזר את תנועתם החד־סטרית של הילדים הרחק מהוריהם, החל בקליטתם בבתי התינוקות במחנות, עבור בבתי החולים אליהם הם שוגרו, וכלה בהיקלטותם במעונות ילדים של ארגוני הנשים, השלב של טרום־התקבלותם במשפחות מאמצות. מלאכת ההרכבה המדוקדקת נועדה לבסס את נרטיב החטיפה ולהקשות על הפרכתו לנוכח "פסיפס הפרטים הלכיד העולה ממאות העדויות של המשפחות ושל הקולטים".³⁰ מסקנותיו של שיפריס בסוגיות הכוונה והאחריות, המצויות ביסוד המחלוקת, הוא צמוּד־ממצאים, מבוסס על סוגיות כגון איסוף הילדים לבתי התינוקות, נוהלי רישומם, תקופות אשפוז, מצב רפואי, מאפייני פינוי לבתי החולים, יעדי שיגור, המידע שנמסר להורים, מדיניות ביקורי ההורים ותדירותם, מוות פתאומי, שיעורי פטירה, בעיות בהחזרת הילדים להוריהם, מעונות הילדים וכד'. הפסיפס המרובה בתת־מסלולים ותמונות מגוונות מהווי הקליטה וההיקלטות, כמוהו כאלף עדים להצביע על הסדר, השיטתיות והמחוּשבוּת של המערכת הקולטת (הסוכנות היהודית, המוסדות הרפואיים וארגוני הנשים), מאפיינים שהיו על נתיבי היעלמות הילדים וסייעו לה. דוגמה אחת למחושבות החטיפה היא תפקידם של מעונות הילדים של ויצ"ו, שנחשדים כמיועדים "להרחקה זמנית מכוונת של הילדים מהוריהם, לצורך העלמתם מהם באופן קבוע ליעדים אחרים". אי־יידוע ההורים וגורמים אחרים ודיסאינפורמציה מכוונים מצד המוסדות הרפואיים מתגלים כמחוללי אי־ודאות במתחמים של סדר ביורוקרטי. זאת ניתן ללמוד גם מהחיזור הנמרץ אך חסר התוחלת שחיזרו ההורים אחר המוסדות כדי להיוודע לגורל ילדיהם ולזכות בהם בחזרה. שהרי הטרדה ללא הרף או איום קיצוני מצד ההורים כלפי הקולטים עשו את הבלתי ייאמן בתוך הכאוס; סופו של דבר, בכמה מקרים הם שהביאו לשליפת הילדים הכמעט אבודים מן הלא־נודע ולהשבתם אל חיק הוריהם. מאמר זה, המשתמש בביטוי "ילדים מנותקי קשר", משרטט את מהלכי הניתוק, המעבר ולקראת מיזוג בזהותם של הילדים החטופים, ומראה כיצד בהתנקז כל הילדים למוסדות ויצ"ו בצפת, בתל אביב ובירושלים, היו הם אך כפסע בהפיכתם מילדים של משפחות לילדים למען משפחות.

צירוף התמונות העולות ממחקריהם של מאיר־גליצנשטיין ושיפריס בנוגע לאי־הסדר במחנה בתימן והסדר במחנות בישראל והגורמים הרשמיים הקשורים בהם, קורא לנסח מחדש את תיאוריית הבלגן - זה הכינוי להסבר ששימש קו הגנה של הקולטים שהעידו בוועדות החקירה בדחותם את נרטיב החטיפה. לטענת הקולטים, אובדן הקשר בין הילדים להוריהם במחנות העולים ובבתי החולים, שהפך לקבוע, נבע מאנדרלמוסיה גדולה שאפיינה את קליטת העלייה ההמונית. לדידם האנדרלמוסיה הייתה בלתי נמנעת לנוכח הפער העצום בין יכולת ההכלה, השיקום והטיפול של הקולטים לבין ריבוי הצרכים והמצוקות של מאות אלפי בני אדם שהגיעו ארצה בנחשולים גדולים. אם נוסיף לפער זה את הזרות התרבותית והלשונית בין קולטים (ממוצא אירופי) לנקלטים (מארצות מוסלמיות), הרי שהדבר החריף את קשיי ההתמודדות של כולם. מבחינתם, כשלים במעקב אחר תנועת הילדים בין המוסדות השונים ובביצוע רישומים כנדרש הם פועל יוצא הכרחי של מצב זה.

על פי מאמרו של דוב לויטן,³¹ מדובר במצב שבו הילדים נרשמו בבתי החולים בכמה שמות פרטיים ושמות משפחה, שהורים קיבלו ילדים שאינם ילדיהם או שלא זיהו את ילדיהם מפני שרזונם הקיצוני התחלף בגוף מעוגל ובריא, וכן נהגי אמבולנסים שטעו בהחזרת הילדים אל מקומות היעד. כשלים אלו, שמיוחסת להם שגגה, מוצגים כגורם שהקשה ולרוב מנע את איתור ההורים בתום תקופת טיפול או לעת קבורת הילדים שנפטרו. תיאוריה זו מספרת על ימי קליטה טרוּפים, ובנימה הדוחקת להסיק כי מי שלא התמודדו בתפקיד קולטי עלייה - לא יבינו. משתמעת ממנה בבירור חמלת הקולטים ומסירותם לצד הדרישה להבין את מעשיהם אך ורק במסגרתה של שליחות ציונית.

ואולם ממצאי המחקרים של הירש ושרון, מאיר־גליצנשטיין ושיפריס אינם תומכים בקו הגנה זה. הם מפנים את תשומת ליבנו למשתמע מתיאוריית הבלגן. מבין שורותיה של תיאוריה זו עולה העניין בבנליזציה של הטרגדיה, שכך ניתן לנסחה: ניתוק ילדים מהוריהם הוא בחזקת הנחת המתבקש, הצלה שאין לתהות לגביה, ואילו הציפייה להשבת הילדים אל חיק הוריהם נחשבת לכל הפחות בלתי מציאותית. מימוש ציפייה זו של ההורים היה מחייב את הקמתו של לא פחות מאשר פרויקט השבת נעדרים בתוך פרויקט ההצלה, דבר שהשלכותיו הן קבלת אחריות והכבדה על הקולטים, שמקומן לא יכירן.

מאיר־גליצנשטיין עומדת על המציאות הכאוטית והאלימה עד כדי זוועה במחנה המעבר חאשד, שהאחראי הבלעדי לה היה הג'וינט, ארגון פילנתרופי לא־ציוני שייצג את יהודי ארצות הברית. לעומת זאת, שיפריס עומד על הסדרים במחנות העולים ומחוצה להם בישראל, סדרים שהבטיחו הלכה למעשה את מעבריות הילדים עד למיזוגם בזהות חדשה, בסיוע נשות ויצ"ו. אני מוצאת כי הממצאים על העוולות וסוכניהן, שנעשו באקלים של אין דין ואין דיין, הופכים את תיאוריית הבלגן על ראשה. יש בכוחם להמיר את טענת היעדרות הילדים, שמשמעה הסרת אחריות מהקולטים, בהכרה בדבר חטיפת הילדים, המטילה אחריות על כתפיהם. ההשערה החלופית היא על היתכנות המחטף הקל שיצרה תנועת משפחות יוצאי תימן בשלבי העלייה והקליטה. לפי השערה זו, בהתוודעות מי מהמשקיפים על תנועתם מתימן לישראל של עשרות אלפי בני אדם חלשים מבחינה פיזית ופוליטית, ועל תנועתם המשתקמת של ילדים המועברים ממוסד למוסד בישראל, היה כדי להבזיק את רעיון החטיפה. על דרכם של יוזמי העוולה נקרתה הזדמנות להפיק את מלוא התועלת מאי־הסדר כמו מהסדר, מהמרווחים חסרי הבקרה שיצרה התנועה ומפוטנציאל הערפול וההסוואה שבהם. ריכוזם הכפוי והשיטתי של ילדים רבים בבתי תינוקות שבמחנות נפרדים, שהושג בנקל ובהפגנת יחס פטרוני מצד הקולטים, יצר בעיני בעלי העניין מאגר שממילא היה נגיש ונוח להפליא לצורכי סחר.

כאמור, אסתר הרצוג מאתרת רווח משני בהפקעת הורות בשם טובת הילד על ידי גורמי רווחה בישראל בימינו, והוא יצירת מאגר תינוקות לצורכי "העברה בין־מעמדית/עדתית וריצוי קבוצות המקורבות לשלטון".³² סימונם של הג'וינט, הסוכנות היהודית ונשות ויצ"ו והדסה כסוכני העברה במחקריהם של הירש ושרון, מאיר־גליצנשטיין ושיפריס תואם את טענתה זו של הרצוג ואת קביעתו משנת 1986 של אביגדור פאר, שהיה סמנכ"ל המחלקה לטיפול בעולה במשרד הסעד, כי ילדים מעולי תימן הועברו בעת ההיא לארגוני נשים על פי מפתח מפלגתי ונמסרו לאימוץ בארה"ב.³³ סימונם תומך בהשערה נוספת על זיקת חליפין כלכלית או סולידריות בין יהודים ממוצא תרבותי משותף, בתיווכם של אנשים מקרב סייעני העברת הילדים (ביניהם גם נשות ויצ"ו); סביר לחשוד כי בקרב אנשים אלו התעמעמה חומרת החטיפה והתרחבה הלגיטימיות שלה בשל ראייתם לא רק את טובת הילד, כפי שמציינות הירש ושרון ונטען לעיתים קרובות, או את טובת בני זוג עריריים (המאמצים), אלא אף את טובת יהודים טובים שפתחו את ליבם וארנקם באחווה סולידרית עם המדינה שאך זה הוקמה. שאלת מיליון הדולר, תרתי משמע, היא, האם הסייענים לחטיפה פעלו למימוש רצונם של יהודים־אמריקנים לקבל תינוקות לאימוץ? האם בדרך זו שאפו יהודים שמעבר לים לפצות עצמם על השקעתם הון עתק במסגרת הפרויקט הפילנתרופי של הג'וינט ושל הסוכנות היהודית, השקעה שאין חולק כי היוותה תרומה ניכרת להעלאת יהודי תימן ולקליטתם?

מאמרי בנושא מלנכוליה אזרחית דן בטרגיוּת של המיזוג הזהותי הסופי והעלום של הילדים בסטטוס חדש והפיכתם לאבודים או למאומצים, אי שם בעולם הרחק מהוריהם הביולוגיים. במוקד עניינו עולמם הפנימי של ההורים, אשר כילדיהם היו "מנותקי קשר" בתחילת נתיב ההיעלמות, אך שלא כמותם קוּבעוּ בסטטוס זה בסופו של דבר. העובדה כי אובדן הילדים אירע ברובו במחנות העולים, במציאות מעברית (לימינלית) שנועדה לגשר בין גלות תימן לגאולה בארץ הקודש, מתוארת כהרת גורל. טענתי על דבר היתכנותה של מלנכוליה בקרב ההורים העשוקים, השכולים למחצה, מעוגנת בהלימה בין מבנה האובדן בנפש - חוויית האבל שהוכשל - לבין מבנה ההקשר המעברי שבו אירע האובדן. מילת המפתח היא קיבעון, פתולוגיה חזרתית בנפש שבגינה שב הדמיון אל בית התינוקות במחנה פעם אחר פעם. הנפש, הנושאת עמה אשמה הורית ואכזבה בל תתואר מכמיהת ההיגאלות המשיחית, מבטאת כך את נאמנותה לַיֵש היַלדִי והרוחני בטרם פקד האסון. במובן זה ההורים העשוקים נשארו במחנה.

המלנכוליה כקו הסברי קושרת בין זרותם של ההורים בגולת תימן וחרדתם מאובדן ילדים שם (גזירת אסלום היתומים) לבין הפגימה שפגמה חטיפת הילדים בזהותם האזרחית בישראל. המאמר דן במלנכוליה לא רק במובנה הא־מטפורי כמרה שחורה אלא כביטוי מטפורי לזהות אזרחית המסוכסכת עם העבר הטראומטי. בתצורותיה האתנו־פסיכולוגיות, המלנכוליה צופנת יסוד של התקוממות הטמון בדיכאון, דבר ממחאת הנפש השותקת אך זועקת - היאך הילדים, שהם שלנו, הפכו לנכס ש"הם" מחשיבים כשלהם?! הנפש התרבותית מקוננת כבקינת אישה על המתים את "הקשר המתמשך" עם הילד/ה האבוד/ה, את נאמנותה המוחלטת לו/לה, את השבר בינה לבין הגאולה הלאומית, ובכך מכוננת דפוס עצמי תמידי של השתתפות חצויה בחברה הישראלית. האזרחות היא הבד שעליו נרשם היגון וציוויו לדורות הבאים - לזכור! לא לשכוח!

לימבו: בין אין־מוצא לתקווה

הפרשה עודנה כלואה בלימבו אזרחי מתעתע, בדינמיות מעגלית שמחולל המתח שבין אין־מוצא לתקווה. סימני הדרך הטבועים בעיסוק בה מראשיתו, שלא הובילו לשום מקום, ניכרים בה גם עתה, בתקופה שבה היא מקבלת פנים אחרות. במיסודו של הלימבו האזרחי שיחקו תפקיד מרכזי שני סוכני תיווך בין המדינה לבין משפחות החטופים והציבור הישראלי, הלוא הן ועדות החקירה והתקשורת. במאמריהם של מנשה ענזי, דב לויטן ובועז סנג'רו מסומנים הגבולות ההיסטוריים של שלוש ועדות החקירה מאז תלונת התאחדות התימנים בראשית שנות ה-50 ועד ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה הודות למחאה הציבורית שהוביל הרב עוזי משולם. מאמריהן של שושנה מדמוני־גרבר ושושי זייד נדרשים להתנהלות התקשורת, לזיקתה לוועדות החקירה בתקופה הנ"ל ולסוגיות נוספות. מחקריהן מצביעים על הלימה בין כוונות המדינה בהקמת הוועדות לבין המידע והתפקוד התקשורתי. אחד מבסיסי החשד בעניינו של הממסד לקבור את הפרשה קשור לגורם הזמן; המחקר מגלה כי אף שדחיית הטיפול בטראומה קולקטיבית אינה יכולה להתקבל על הדעת, רק בשנות ה-60 זכתה הפרשה לראשונה לחקירה (ועדת בהלול־מינקובסקי) ולסיקור תקשורתי צנוע, וכי גם לאחר כ-70 שנה המדינה עדיין מתמידה בתכסיסיה, רחוקה מלהכיר בסבל ההורים העשוקים והמשפחות. המסקנה העגומה היא כי ההד התקשורתי חסר התקדים של הפרשה בימים אלו ומבעי התמיכה של פוליטיקאים מקרב העילית הימנית, סופם שהם מעוררים תקוות שווא. מאמרה של עוזרי־רוייטברג מלמד כי המדינה, שטרם זנחה מבנים מתפרקים כמו מזרחים־אשכנזים, ממשיכה לראות בקונפליקטים כלי משחק לביצור כוחה בעודה מפגינה אמפטיה המיתרגמת להון מיידי בזירה הפוליטית. כך, יותר מכל תיקון היסטורי שהיה יכול הממסד המדינתי לזקוף לזכותו, אנו נותרים עם מחשבות על ציניות פוליטית ותחושת תעתוע.

מאמרו של מנשה ענזי סוקר ומנתח את פעולות המחאה של יוצאי תימן סמוך להתוודעותם לגילויי היעלמות וחטיפה מוקדמים ואקראיים בשנות ה-50, ובעיקר את מחאת ההנהגה הצעירה שצמחה מקרבם ונשאה קול במהלך שנות ה-60, כשהתברר שמדובר בתופעה נרחבת. מחקרו ההיסטורי עומד על פרטיהן של יוזמות אזרחיות ראויות שהובילו להקמת ועדת הבירור הראשונה בפרשה, ועדת בהלול־מינקובסקי. הוא טווה את סיפור המחאה המוקדמת כרצף ניסיונות מסורים אך נעדרי הצלחה של ממש, משל הייתה שאיפת המוחים בבחינת טיפוס סיזיפי על צלעו של הר תלול ולעומתי. סוכנים מדינתיים, פוליטיים ותקשורתיים מיוצגים על ידי ההר הזה, אם כי בכך לא תמה תחולתה של המטפורה. שכן, ענזי מצייר גם תמונת נדכאוּת של מטפסי־הר רצוצים. בנימה אמפתית נוגעת ללב מאמרו מוסיף לעוולות הדרך והעלייה שגזרו על יוצאי תימן תלאות קשות, חולי ותמותה רבים,³⁴ ולעוולת חטיפת הילדים, פגיעות שייחדו לרעה עולים אלו משאר קבוצות העולים בשנות ה-50. הכוונה לחינוך חילוני, גוזֵז פיאות וכבוד, שנכפה על ילדיהם בתקופת מחנות העולים, ולגניבת ספרי תורה, כתבי יד ותכשיטים יקרי ערך. המתח שהמידע ההיסטורי יוצר בין עומק השבר הרגשי והחברתי שעולי תימן היו נתונים לו בעלייתם ארצה לבין מאמציהם העילאיים לשלב ידיהם אלו באלו מול ממסד מנוכר, תורם הרבה יותר מאשר להעמקת מובנה של המלנכוליה האזרחית במאמרי; הוא עושה את מחאתם המוקדמת של יוצאי תימן למפעל הרואי.

המאמר נכתב לכתחילה כתשובה להכתמה "פוסטית" של הקורבנות במנטליות פסיבית, הכתמה שהפייסבוק הוא רק זירה אחת שבו היא מתבטאת. כנגד בורות מסוג זה, הבטוחה בעצמה, ענזי מתאר את מפעליה של המחאה המוקדמת, שקשה להגזים במופתיותה לנוכח זעם אין־שיעור. עם מפעלים אלו נמנים התאחדות התימנים, הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן, עיתון אפיקים ואפילו תא סטודנטים למיזוג גלויות באוניברסיטה העברית, שהתגייס למחאה. המדובר במחאה ששאבה את השראתה גם מעולם המושגים הליברלי המערבי, ושבמהותה התכתבה עם שיח זכויות האדם האוניברסלי. למותר לציין כי מפעלים אלו לא ירשימו ליצני פייסבוק, שקרוב לוודאי יראו במחאה שקטה וחוקית עוד הוכחה להיות התימנים "עדה נחמדה". על אף כשלים פנים־ארגוניים ועל רקע המלנכוליה, שעליהם עומד ענזי, אי אפשר שלא לראות בפיסת ההיסטוריה שהוא תורם תעודת כבוד ליוצאי תימן. שיעור באזרחות טובה.

מאמרו של דוב לויטן חושף זירת התגוששות מורכבת בין גורמי ממסד שונים בשנות ה-50 וה-60, שבה הצטלבו בעיית זרותם של עולי תימן במדינה המודרנית, שאלת תירבותם וחינוך ילדיהם וסוגיית היעלמות הילדים ממוסדות רפואיים. מחקרו נדרש לשאלת התמהמהות הממסד כ-17 שנים עד לביצוע חקירה מקיפה הראויה לחומרת התלונות של הורים ובני משפחות. זאת, חרף העובדה שהתלונות הלכו והתרבו והובאו לידיעת בעלי תפקיד בכירים סמוך למועד היעלמות הילדים. המאמר מרכיב תצרף שממנו משתמעת כיכול ראשית המחדל הממסדי. הסקירה ההיסטורית מצביעה על מידת מעורבותם של סוכנים מרכזיים וסוכני משנה מחד גיסא, ועל התמקמותם במתווה של אי־נטילת אחריות מאידך גיסא. היא מספרת על אודות הרצוא ושוב של תלונות ההורים בנתיבי ההתכתבות כפי שתועדו במסמכים רשמיים בין הסוכנות היהודית, גורמים ממשלתיים, המשטרה ומשרד הבריאות, מאז הושמעו לראשונה בפני נציגי התאחדות התימנים. האדישות שאפיינה את הנמענים הממסדיים בתחילה, סופה שנסדקה תחת התמד התלונות והיקפן המתרחב. מנוחת השב ואל־תעשה של נושאי תפקידים שונים הופרעה גם על ידי ידיעות שהתפרסמו במדורי החדשות בעיתונים. מעת שעלו לכותרות, יש שמקרי היעלמות או "פטירה" של ילד כלשהו הפכו למקרים שמאלצים בדיקה, וזו חשפה את אוזלת היד של המשטרה ומשרד הבריאות את הנטייה המושרשת לגלגל את האחריות מהם והלאה ולהאשים את הקורבן. חקר המסמכים של התקופה הנ"ל מצביע על הפצעתה של פרשת היעלמות הילדים בתודעת גורמי הממסד עוד בתקופה שלפני הקמת ועדת החקירה הראשונה. בתהליך איטי להחריד ומסוכסך הצטרפו מקרים יחידניים לכדי תופעה, והתופעה התגבשה לכדי פרשה שתביעותיה מהדהדות ולגיטימיות. לויטן עומד על סיבות פוליטיות ואחרות לעיכוב בחקירת היעלמות הילדים. הוא מצר על אובדן מידע רב ויקר ערך שנגרם בשל עיכוב זה, ותולה בו את סבלם המתמשך של ההורים ואת הצורך בהקמת שלוש ועדות בדיקה/ חקירה לעתיד לבוא.

קו של המשכיות והחרפה מחבר את יחס גורמי הממסד כלפי עולי תימן, כפי שתיאר לויטן, להתנהלות ועדת החקירה האחרונה, זו הממלכתית, בסוף שנות ה-90. מסקנה זו נתמכת במאמרו של בועז סנג'רו על דו"ח ועדה זו מ-2001. המאמר מייחס לוועדה את ה"ליקוי היסודי ביותר שוועדת חקירה עלולה ללקות בו: העדר אפיסטמולוגיה של חשד". גינוי זה, שחמור ממנו לדעת סנג'רו הוא "אולי ליקוי הכרוך בשחיתות",³⁵ מבוסס על ניתוחו המשפטי, שחושף את כינונה של מראית עין ריטואלית של ועדה מתפקדת ותו לא. סנג'רו מעמיק ברובדי הארגומנטציה של הוועדה, שלא הפעילה סמכויות חקירה כנדרש ונטתה ליחס סלחני כלפי מחדלים שהתרחשו בעת קיומה. הוא מאתר בדו"ח פרדוכסים תמוהים ועמדות שאינן מתקבלות על הדעת בסוגיות מגוונות כגון "מסירה מזדמנת לאימוץ", העדפת תיעוד "אמין" על פני בדיקות דנ"א, ה"אופי התימני" של הפרשה, ועוד. הדברים מצטרפים לכדי ביקורת מחשידה שלפיה ראתה הוועדה את עיקר תפקידה בהפרכת נרטיב החטיפה, בין שהייתה ממסדית ובין שבוצעה בהכוונת גורמים אחרים. מאמרו של סנג'רו משמש שופר מלומד לתחושותיהן של משפחות הנעדרים בנוגע לגישתה המתנשאת של הוועדה, שלא זו בלבד שייחסה להורים את האשמה באובדן ילדיהם אלא הטילה את מלוא נטל ההוכחה לפתחם.³⁶

לביקורת ערכית דומה נתונה התקשורת הישראלית. במוקד מאמרה של שושנה מדמוני־גרבר הטענה כי השתקת הממסד את הפרשה משך שישה עשורים לא הייתה מתאפשרת ללא שיתוף פעולה מצד התקשורת. המאמר מציע קריאה שיטתית של השיח התקשורתי על הפרשה לאורך השנים, ומזהה בו הטיה עקבית לטובת ההגמוניה השלטת, ובכללה אקדמאים "מומחים", פקידי מדינה והסגל הרפואי שסייע בקליטת העלייה. בהתבססה על מידע ממוחזר בערוצים הממסדיים, ובהימנעה מאיתגור מיסגורה של הפרשה בערוצים אלו, התקשורת מעידה על כפיפותה לתכתיבי "משטר האמת" של הנרטיב העל־ציוני. התקשורת, כמוה כוועדות החקירה, מתגלה באי־מחויבותה לחקירה של ממש בשדה הפעולה שלה. גם סקירתה הדלה את ועדות החקירה והפיכתה את ועדת החקירה למנוף לחץ לסגור את הפרשה במקום לעורר דיון ציבורי, מעידים בה שהיא מבָדֶלת את הפרשה כבעיה של התימנים, ויוצרת הבחנה ברורה בין בעיה זו לבין בעיות לאומיות "חשובות יותר" של המדינה. מדמוני־גרבר עומדת על דרכים נוספות של עיבוד מידע מכלי שני ועל שלל אסטרטגיות סיקור שנוקטת התקשורת, ביניהן אתניזציה של הפרשה בעצם הייחוס של היעלמות הילדים לעולי תימן בלבד, פרסונליזציה של הפרשה באמצעות התמקדות בסיפורים אישיים של היעלמות הילדים וגם באמצעות יופמיזם, שמעדיף מילים נקיות כ"היעלמות" ו"אובדן" על פני "חטיפה" או "ילדים" על פני "תינוקות". ברור כי המילה האחרונה עלולה לעשות את הפרשה לטרגית מדי. בהתייחסה לגל האקטיביסטי באינטרנט בשנים האחרונות, מדמוני־גרבר ממתנת את התקוות הנתלות ברשתות החברתיות. היא מביאה את מסקנת הפעילים שלפיה למרות השפעתן הגוברת של הרשתות החברתיות, תקשורת הזרם המרכזי עדיין בעלת חשיבות ניכרת.

הצורך המשווע בתקשורת חוקרת הממלאת כראוי את תפקידה החברתי מתבטא בחקירתה העצמאית של שושי זייד את אירועי יהוד - אירועים קשים שפרצו בשנת 1994 והובילו להקמת ועדת החקירה הממלכתית. נסיבות ייחודיות הפכו את זייד לעדה לאירועים אלו ובהמשך לחוקרת. תרומת עדותה היא כתרומתה של היסטוריה אוראלית לנוכח דעות מוקדמות בקרב הציבור הישראלי ביחס לרב עוזי משולם ותומכיו. אשר על כן ראוי למאמרה שיופיע תחת הכותר "עדות אישית". זייד מספרת על זיקה משפחתית שקשרה מלכתחילה בינה לבין הפרשה ועל תהליך התפכחות כואב בעטייה. כאשכנזייה השייכת לזרם הציונות הדתית, האמינה זייד בכל ליבה בצדקת המפעל הציוני, וכמו רבים לא פקפקה בדיווחי התקשורת שסיקרה את זעקת הרב משולם ותלמידיו, חברי עמותת משכן אוהלים. אך היא התבדתה. נקודת המפנה בעמדותיה חלה הודות להתוודעותה היזומה לנרטיב החטיפה מפי כמה משפחות עשוקות ולמחקרה על יחס הממסד לתביעתם לחקור את הפרשה, והיא ממשיכה לעסוק בכך בתפקידה כחוקרת וכפעילה חברתית. במהלך הפוך לדיסאינפורמציה המובהקת שיש ברצח האופי לדמות הרב עוזי משולם ולתיוג של עמותתו ככת מסוכנת, זייד כותבת את ממצאי עדותה־מחקרה כדי להאיר את הדברים באור אחר. המסר שלה הוא כי התקשורת מעלה בתפקידה בצובעה בצבעים קודרים את התארגנות הרב ותלמידיו, שניתן גם ניתן לראות בה התארגנות לגיטימית לצורך ביטוי מחאה אזרחית. באי־הבאת צעדיה הלגיטימיים של העמותה לידיעת הציבור והדרך שבה עיצבה את הרושם כי האירועים פרצו באלימות ולפתע פתאום, דנה התקשורת את מפעל המחאה על משולם וחבריו לכישלון צורב ומהדהד, זאת אף כי הודות למחאה זו נודעה הפרשה לכל בית בישראל, ובעקבות המחאה הוקמה ועדת החקירה הממלכתית. זייד סבורה כי בדרך לתיקון חבה התקשורת לקורבנות הפרשה ולציבור הישראלי חשבון נפש גלוי. דעת זייד היא כדעת מדמוני־גרבר בנוגע לסיכויי תיקון חברתי; תיקון לא יושג אם לא תשנה התקשורת את דרכיה מן היסוד.

ושינוי זה אכן מתרחש. לבד מסדרת הכתבות של העיתונאי יגאל משיח בשלהי שנות ה-90, יש לציין כי עם התחדשות העיסוק בפרשה בקיץ 2016, היינו עדים לתמורה ניכרת ביחסה של התקשורת. חיובית ככל שתהיה, ראוי לציין כי אין בתמורה זו כדי להקהות כהוא זה את חומרת טענותיהן של מדמוני־גרבר וזייד. ההפך הוא הנכון. יש בה כדי להדגיש את ההפסד במונחים של אמת, אמפתיה וערבות הדדית, שתקשורת ראויה יכלה לחסוך מהמשפחות ומהציבור הישראלי משך יותר משלושה דורות. התמורה שהתפתחה במאוחר יש בה כדי להמחיש את חסרונו הלא־מוצדק של המכשיר, בה"א הידיעה, לבניית הכרה ממסדית. לנוכח היעלמותם של הורי הילדים, שרובם הזדקנו וכבר הלכו לעולמם, חסרונה של תקשורת ערכית ואמיצה כפי שיכלה להיות הוא טרגי.

בין הביטויים לתמורה החיובית של התקשורת נמצאות כתבותיה של העיתונאית־חוקרת רינה מצליח, כלת פרס פרימור של הרשות השנייה על סיקורה את הפרשה, כמי שניצבת בחזית של "עיתונות מובילה שינוי ומתקנת עוולות".³⁷ נשים לב לנימה ולנוסח המתקנים שבדבריה, שנאמרו בשידור ישיר בפני צופי חדשות ערוץ 2:

בחודשיים האחרונים בהם אני עוסקת בפרשת ילדי תימן החטופים, ובכוונה אני אומרת חטופים, אני לא אומרת סתם ילדים אבודים, כי הילדים האלה, התינוקות האלה, נחטפו ממש מזרועות אימהותיהם. אני כן אומרת שלא מדובר רק בילדי תימן, מדובר גם מילדים מעדות אחרות, אבל בכל זאת הרוב היו מילדי תימן.

ובכן, בחודשיים האלה אני פוגשת מעט מאוד אימהות שעוד נותרו עם הכאב הזה. אצל רובן יש קצת רגשות אשם. איך הן נתנו שייקחו מהן את הילד מהידיים. אבל אני פוגשת הרבה אחים. אני פוגשת גם הרבה נציגי הדור השלישי. והם כבר לא קורבנות, והם כבר לא הזויים. והם כבר לא חושבים שאין להם את הכוחות לעמוד מול הממסד הישראלי, והם נחושים הפעם, בנקודת הזמן הזו אחרי כל הקרבות שהיו ונכשלו, להגיע אל האמת. אף אחד לא מחפש נקמה, ואף אחד לא חושב שניתן להחזיר הגלגל לאחור. אבל לא ייתכן שכל כך הרבה הורים ילכו לעולמם במחשבה שהממסד לא רק שלקח להם את הילד, ועוד העז לקרוא להם הזויים [...]

הרי כל כך הרבה תינוקות נעלמו. לא ייתכן שלאף אחד מהתינוקות האלה אין קבר, אין כתובת, אין תעודת פטירה מסודרת. לרבים הגיעו צווי גיוס.

בקיצור, אנחנו נוגעים בפצע מורסתי שעד שלא יטופל הפצע הזה לא יהיה שקט לאוכלוסיה כל כך גדולה בארץ. אגב, שהולכת וגדלה כי רבים מזדהים איתם [...] בואו נטפל בפצע הזה מיסודו. בואו נרפא את הפצע. לא נשים עליו עוד פלסטר. חייבים לעשות את זה. הגיע זמן אמת!³⁸

בכתבת התחקיר שבעקבות פתיחת הפרוטוקולים של ועדת החקירה הממלכתית (נובמבר 2016) עשתה מצליח תיקון נוסף, המעיד כאלף עדים על שינוי המגמה ששלטה בתקשורת מקצה לקצה. היא הביאה קטעים מסרט וידאו שהוסרט על ידי אנשי הרב משולם, אשר דאגו לתעד את כל דיוני ועדת החקירה הממלכתית, והראתה כי היא בחרה לקבוע כמה מכיווני תחקירה על סמך סרט זה. למותר לציין את משמעות מהלך עיתונאי מעין זה לשלילת הדימוי המתייג שדבק ברב עוזי משולם ותלמידיו, ואת השלכות הכתבה כאקט של הכשר ולגיטימציה למחאה יוצאת הדופן שהתקיימה במסגרת אירועי יהוד. כך דיווחה מצליח:

תלמידיו של עוזי משולם תיעדו באופן עקבי ושיטתי את דיוני וועדת החקירה הממלכתית. ארכיון הווידאו הזה מעולם לא הגיע למסך. הוא עבר בין הפעילים מיד ליד. בשתיקה. כשמסתכלים על הווידאו [...] מקבלים תמונה מלאה יותר על המתרחש בוועדת החקירה הממלכתית. אולם הדיונים של הוועדה היה ריק ברוב הימים. הציבור לא התעניין, וגם התקשורת, שאני הייתי חלק ממנה, העדיפה להתעלם.³⁹

אסיים במאמרם של נסים ליאון ואורי כהן, המנתח את הזיקה בין הופעת המעמד הבינוני המזרחי לבין סיכויי השגת תיקון ופיוס חברתי־לאומי בפרשה. מאמר זה מעלה על נס את מפעלה התקשורתי של רינה מצליח במנותו עיתונאית בכירה זו, ילידת תוניסיה, עם קבוצת המזרחים המוביליים. המדובר באקדמאים, מומחים בתחומם ואנשי רוח ממוצא מזרחי שצלחו את הטיפוס בסולם הסוציו־אקונומי. התמורה המשמעותית במעמדה של שכבה גדלה והולכת זו התרחשה במהלך שנות ה-90 ובעשור הראשון של המאה ה-21. ליאון וכהן עומדים על התנודה שחווים בני מעמד הביניים המזרחי בעקבות רתיעתם מהזדהות עם מוטיבים אתניים מתייגים מחד גיסא, וזיהוים את הזיכרון האתני המשפחתי עם הון תרבותי מאידך גיסא. תנודה זו קשורה למעבר מ-passing במשמעו כחציית גבולות חברתיים, ל-narrating, תנועה שלדבריהם "מבקשת לחלץ את הזהות המזרחית הקולקטיבית מעניין של שייכות אתנית 'צבעונית', 'פולקלוריסטית', 'עממית', 'פריפריאלית', המתויגת כשוליים חברתיים או כדיאלקט של רדיקליות פוליטית הפועל בשם שוליים אלה, לחלק בלתי נפרד מסיפורה המגוון של הזהות הלאומית הישראלית".⁴⁰ מהמיקומים השונים במתח זהותי זה שבין המרכיב הקונפליקטואלי־ביקורתי לבין המרכיב הקונסנזואלי־לאומי נגזרות עמדות שונות כלפי פרשת הילדים האבודים. המחברים תמימי דעים שאין חמורה מהפרשה במשמעותה כנרטיב חטיפה כדי לערער על הסדר המוסרי והחברתי שמייצגת הציונות ביחס לנקלטים מארצות ערב. ואולם, יותר משהם צופים עימות של בני המעמד הבינוני המזרחי עם הממסד הישן, הם מציינים את פוטנציאל הבלימה הטמון בהכרתם המעמדית. במילים אחרות, המזרחים המוביליים הפנימו את התרומה של מתינות, סולידריות ושותפות לאומית לכיבושם של מוקדי כוח, ומתוך כך את מוקשי ההחלשה והשיבוש הטמונים במחאה הגלויה. ליאון וכהן מציינים כי הבנה זו עלולה להסיג את צעדיהם של המזרחים המוביליים ממיצוי המאבק למען הפתרון לפרשה.

בקיץ 2016 פרסמו ליאון וכהן קול קורא בעיתון הארץ.⁴¹ חמישים אקדמאים ישראלים נענו לקריאה זו, שהיא האחרונה לעניין פרשת ילדי ישראל הנעדרים שהתפרסמה עד כה. קרוב לוודאי שרבים מאקדמאים אלו נמנים עם מזרחיים מוביליים, שכניסוח ליאון וכהן, זה זמן רב שדיבורם פונה לא מהשוליים אל השוליים, גם לא מהשוליים אל המרכז, כי אם מהמרכז ובלשונו המתחדשת של המרכז. אם יש ביניהם אינטלקטואלים הרואים את עצמם כנציגי המשפחות העשוקות, הרי הם בגדר אלו המחזיקים גם במעמד חברתי וגם בסיפור הטרגדיה המשפחתית - הון לא מבוטל כדי לחולל דיסוננס משמעותי באוזני גורמי הממסד. ואולם לא להלקאה בשוט המוסרי מכוונים המחברים, גם אם כוח הפיתוי שלו חזק מאי פעם. לקריאת שלוש התביעות בקול הקורא שפורסם, שהן איתור הילדים הנעלמים, הנצחתם ופיצוי המשפחות העשוקות, מצטרפת תקוותם של מחברים אלו כי יחול מעבר מפוליטיקה של הפללה אל פוליטיקה של הכרה, תיקון ופיוס. תקוותם היא תקוותנו, העורכים. איני מוצאת ראויה יותר מהזמנה מוסרית כפולה זו לסגור את מעגל הדיון בנושא יחסם של אינטלקטואלים לפרשה.

על האפילוג הדיאלוגי

חידתיותה של הפרשה אינה כשלעצמה. תלויה ועומדת בחריפותה, היא מדביקה גם את העוסקים בה - חוקרות וחוקרים. מה הביאם לחקור את הפרשה? היאך הייתה כברת הדרך שעשו בתוכה? במה מתייחדת תרומת הידע של הדיסציפלינה שבה הם מתמחים להבנת הפרשה? הפרק האחרון בקובץ חושף את עמדות המחברים בתשובותיהם על שאלות שחיבר יוסף ויילר על מנת לכונן דיאלוג ישיר ואישי יותר בין המחברים לבינכם, הקוראים והקוראות. המדובר בשלוש שאלות שעל מנת להגותן היה על ויילר לנקוט מלכתחילה עמדה מזדהה עם הקורא/ת המגלה עניין בפרשה. המחברים מצדם נדרשו לנימה הבלתי שגרתית שבשאלות. בהשיבם במטבע דומה נקטו עמדה רפלקסיבית בנוגע לעניינם האישי והאינטלקטואלי בפרשה.

ביבליוגרפיה

הונת, א' (2008). זלזול ומתן הכרה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

זנד, ש' (2000). האינטלקטואל, האמת והכוח. מפרשת דרייפוס ועד מלחמת המפרץ. תל אביב: עם עובד.

טרנר, ו' (2004) [1969]. התהליך הטקסי: מבנה ואנטי־מבנה. תל אביב: הוצאת רסלינג.

לורנס, ג"ס (1996). "היסטוריונים חדשים וסוציולוגים ביקורתיים: בין פוסט־ציונות לפוסטמודרניזם". תיאוריה וביקורת, 8: 105-119.

עוזרי, ס' (2003). מחאה שבויה: פרשת ילדי תימן 2002. חיבור לשם קבלת תואר מוסמך. ירושלים: האוניברסיטה העברית.

פוקו, מ' (2005). הארכאולוגיה של הידע. תל אביב: רסלינג.

רם, א' (2006). הזמן של הפוסט: לאומיות והפוליטיקה של הידע בישראל. תל אביב: רסלינג.

רסניק, ג' (2002). "פייר בורדייה: השדה הסוציולוגי כספורט של לחימה". סוציולוגיה ישראלית, ד, 2: 427-434.

שוחט, א' (2001). זיכרונות אסורים. לקראת מחשבה רב־תרבותית. תל אביב: בימת קדם לספרות.

שנהב, י' (2009). "על האוטו־נומיות של הפוליטי". תיאוריה וביקורת, 34: 181-190.

Barthes R. (1989). The Rustle of Language. (trans.) R. Howard, Berkeley: University of California Press.

Benda, J. (1955). The Betrayal of the Intellectuals. Boston: Beacon Press.

Clifford J. and G. E. Marcus (1986). Writing Culture: The Poetics and Politics of Ethnography. Berkeley: University of California Press.

Said, E. W. (1994). "Speaking Truth to Power". In Representations of the Intellectual. New York: Vintage Books. pp. 63-75.