קרב נבי סמואל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרב נבי סמואל
הוספה למועדפים

קרב נבי סמואל

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אורי מילשטיין

ד"ר אורי מילשטיין (נולד ב-29 בפברואר 1940) הוא היסטוריון ישראלי העוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל. פרסם ספרים רבים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים, ועל מלחמת העצמאות בסדרת ספריו, תולדות מלחמת העצמאות. מילשטיין ידוע גם בשל הביוגרפיה שכתב אודות חייו של יצחק רבין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין - מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010). בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי. בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

תקציר

ב-22 באפריל 1948 הפתיע דוד בן-גוריון כשחרג מהאסטרטגיה הזהירה שלו ואישר מהלך הכרעה התקפי במערכה על ירושלים. למחרת התחולל בנבי סמואל השלב הראשון בתכנית לכיבוש כל המרחב מצפון לירושלים. לא הערבים ניצחו בקרב נבי סמואל. הכישלון נבע מתפקודה הלקוי עד כדי מבוכה של כל שרשרת הפיקוד ב"הגנה" ובפלמ"ח. המח"ט יצחק רבין נותר לישון במטהו בפנסיון "רייך" בשכונת בית-הכרם בירושלים כשהערבים שחטו את פקודיו בסכינים והתעללו בגוויותיהם; המ"פ אורי בן-ארי ופקודיו לא חילצו את הפצועים שערבים שחטו במורד ההר, והמ"פ מיכה פרי, שנשלח לחלצם, ברח במגע האש הראשון והותיר לוחמים נוספים לחסדי הערבים. האנשים האלה התקדמו בשרשרת הפיקוד, בנו את צה"ל ופיקדו על מערכותיו. רבין היה לרמטכ"ל, לשר הביטחון ולראש ממשלה.בספרו החדש, קרב נבי סמואל-הכתובת על הקיר שלא נקראה, חושף הפילוסוף הצבאי וחוקר מלחמות ישראל, ד"ר אורי מילשטיין, ומנתח את כל ההתרחשויות המצמררות שאנשי מלחמת העצמאות נדרו להסתיר.יחד עם חבריו, ד"ר מיכאל ברונשטיין ואביתר בן-צדף, מצביע על הקשר בין אי-הפקת לקחי קרב נבי סמואל, שהיה הכתובת על הקיר, לתפקודו הלקוי של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ב-1973 ובמלחמת לבנון השנייה ב-2006.ד"ר אורי מילשטיין עוסק, באופן בלתי-תלוי מזה 50 שנה, בפיתוח תובנות בטחוניות ובחשיפת האמת על מלחמות ישראל. במפעל היחיד שלו הוא עיצב תרבות ביטחון ביקורתית, שמאז מלחמת לבנון השנייה נמצאת במרכז השיח הישראלי.

פרק ראשון

1. קריאה מאוחרת

 

את הכתובת על הקיר יודעים  לקרוא נביאים המתקשרים עם המופשט – הממד החמישי, שאותו חשף אברהם  אבינו כתואר חיובי לאלוהים, שאותו קבע אריסטו כאלוהים, ובאל הזה האמין איינשטיין.  מכאן שהכתובת על הקיר היא מסר מאלוהים שרוב האנשים אינם מבחינים בה ולפי הרמב"ם אסור שיבחינו בה כי אז הם יאבדו את איזונם ויקרסו.

הנביאים אינם כבולים לכאן ולעכשיו הכאוטי, תוצר קריסת הגל הסופר-פוזיציוני, שיצא באופן חד פעמי מן הכוח אל הפועל.  עבורם הסופר-פוזיציה היא מציאות יום יומית שאינה מחייבת אותם. ומכאן שתפיסתם חורגת מן הלוגיקה של השכל הישר, האריסטוטלי, שהציוויליזציה שלנו מבוססת עליו. התפוצצות המידע אינה מסכלת את יצירתיות חשיבתם. לפיכך הם רואים את הנולד. הם נדירים,אחד בדור, אולי בעשרה דורות. כשהם מופיעים  אוסרים אותם בחצר המטרה, ואין איש שם לב לתובנותיהם, אף שבעזרתם ניתן היה לסכל איומים. אלא שהפוך על הפוך אנשי השררה רואים בהם איום גדול על עצמם. התנאי להבנת תועלתם היא היכולת לראות את הנולד, והרוב אינם מסוגלים לזאת.

מחברי ספר התנ"ך ביקשו לשכנע את העברים כי הם עם סגולה, לכן ייחסו לאבות ולמנהיגים הראשונים, ובראשם למשה, את סגולת נבואה. ספק אם ייחוס זה היה אמיתי אבל הוא היה הכרחי כי אחרת ההמון לא היה מקבל את התורה.  משה הוא  אבי  הנביאים, לא רק משום שהוא קרא את  הכתובת על  הסנה , אלא משום שהוא מימש את הנבואה ומיזג בכך את המוחשי והמופשט, את הסופי והנצחי, לאחדות אחת. אם אברהם אבנו היה הכופר הראשון והתחיל בכך מסורת שאותה המשיך סוקרטס, הרי משה החזיר את הדת המתוקנת לאג'נדה הציוויליזציונית וכפה אותה על בני עמו הר כגיגית. אבל אם משה האיש או משה המשל, הוא המנהיג הראוי, רוב המנהיגים בהיסטוריה היו אנשי כאן ועכשיו  וכך גם אצלנו בשישים שנות קיומה של ישראל. 

רוב רובם של המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים בהיסטוריה לא נחנו בסגולת הנבואה,  לאמור: לא קראו את הכתובות על הקירות ולא ראו את הנולד. לכן הם הובילו את עמיהם ומדינותיהם לקריסה במצעדי איוולת. לעתים התחוללו הקריסות בימיהם ותחת הנהגתם, ולעתים, אחרי שפרשו, אף אחרי מותם. קריסה היא תופעה טבעית במציאות הפיסיקאלית. דחיית הקריסה, לעומת זאת, מחייבת את ראיית הנולד ושיח עם המופשט הנצחי. משה דחה את קריסתו של עם ישראל בכך שכפה עליו את התורה. משפג כוחה המלכד של התורה הגענו לתחנה האחרונה במסע הממושך של עמנו.

מנהיגים ומפקדים הם אנשי מעשה, כאן ועכשיו, עם כל המידע המסולף שמפיץ הקונקרטי ועם תנאי הלחץ שהוא משרה. זה סוד כוחם ומפתח הצלחתם, כאן ועכשיו. הם טכנאי ההווה, מומחי השגרה, שהתמחו בעורמת הניסיון. אבל עורמת הניסיון קורסת מול עורמת ההיסטוריה, והאחרונה מתנדפת מול עורמת היש, שמולה ניתן לעמוד רק בעזרת ההפשטה. כאנשי מעשה המוגבלים לסופיות התופעה הם מודעים לכוחה המאגי  של הרוח האין סופית. לפיכך הם מתחזים לנביאים וכופים את תדמיתם על צאן מרעיתם – עבדים ושפחות רוחניים  של מה שאינו רוחני. זה הפרדוכס הגדול של הפוליטיקה: מסכה של מסכה של מסכה. כך מתגלגלים המנהיגים והמפקדים לנביאי שקר, ומוליכים את הציבור לאסונות ואת המערכת לקריסה מוקדמת, שהרי השגרה היא אשליה ואֵם כל האסונות  שהכול שואפים אליה, בהיותה מאוזנת לאפס זמן ולהתמדה פאסיבית. ואכן השגרה היא עוגן ההצלה לכאוס, שגם סיפור הבריאה של ספר בראשית הצליח לסלקו רק לזמן קצר – עד הגרוש מגן העדן. אז חזר התוהו ובוהו, וביתר שאת, שהרי בעזרתו של פרי הדעת המריץ אדם את התהליך. זה המשל הקמאי  לציוויליזציה הנוכחית,  המובילה אותנו בבטחה לקץ החיים.

 

האם דוד בן גוריון היה נביא או טכנאי שגרה? גם וגם. הוא היה נביא שטווח נבואתו היה קצר, וההווה מילא את רוב ישותו. בן גוריון היה זקוק לרייטינג כדי למשול, ולשם כך הקריב את הטווח הארוך של מפעלו – מדינת ישראל. בן גוריון הבין זאת באחרית ימיו  וניבא את קריסתה של מדינת ישראל. לאחר מעשה הוא קרא את הכתובת על הקיר. הוא לא היה מוכן להודות שהוא היה אחד המכותבים וקטעים ממנה הוא כתב בעצמו.

כחמישה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות החליט דוד בן גוריון לכבוש את ירושלים ולהיות דוד בן ישי המודרני. הוא כפה על מפקדי ארגון ה"הגנה" את מבצע "יבוסי", שהרי דוד בן ישי כבש את ירושלים מידי שבט יבוסי, שלושת אלפים שנה לפני כן, וייסד בה את בירת ישראל. דוד בן גוריון חלם להיות המלך דוד בן ישי המודרני. זה היה  המבצע האוגדתי הראשון במלחמת העצמאות.

 

למפקד אוגדת יבוסי מונה מפקדו הראשון של הפלמ"ח ורמטכ"ל ה"הגנה" בפועל בתקופת תנועת המרי, יצחק שדה, שנחשב לא רק לבכיר מפקדי המערכה ביישוב, אלא גם לאיש הרוח של כוחות המגן. מהקמת "הנודדת" ב-1936 והפו"ש ב-1937 הוא חינך את דור הפלמ"ח שנועד לקבל את השלטון במדינת היהודים, לאחר הסתלקות המייסדים. על חניכיו של שדה נמנים הרמטכ"ל בפועל של מלחמת העצמאות, יגאל ידין שמונה אחר המלחמה לרמטכ"ל ולימים היה סגן ראש ממשלה; רמטכ"ל מבצע קדש ושר הביטחון במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, משה דיין; רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושר הביטחון באינתיפאדה הראשונה, יצחק רבין שמילא פעמים תפקיד של ראש ממשלה; רמטכ"ל מלחמת ההתשה ומפקד חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, חיים בר-לב שהיה גם שר המסחר והתעשיה; רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, ורמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה, רפאל איתן שהיה גם סגן ראש ממשלה. ליקויי כל המלחמות האלה שהוסוו היטב עד אחרי מלחמת ששת הימים ופרצו לעין כול מאז מלחמת ההתשה, הן פרי תפיסתו הצבאית, המנותקת מן המציאות, של שדה. את הכתובת על הקיר, על איכות המורה וחניכיו, ניתן היה לקרוא בקרב נבי סמואל, כשלושה שבועות לפני הקמתה של מדינת ישראל. לכן בחרנו בקרב הזה כמשל, ללמד את בני ישראל קשת שבורה מהי.

 

המהלכים הצבאיים הוטלו על חטיבת "הראל", שמפקדה יצחק רבין עתיד היה לפקד על קורס המג"דים הראשון ב-1949, קורס שהכשיר את כל המפקדים הבכירים של צה"ל.  אחר כך הוא היה ראש מחלקת ההדרכה במחצית שנות החמישים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר ביטחון וראש ממשלה. לא היה אדם שהשפיע לאורך שנים על עיצובו של צה"ל יותר מרבין. אחרי הירצחו בנובמבר 1995 דבק בו הכינוי: "מר ביטחון ומצביא מהולל". תדמיתו של רבין גורמת לרוב הישראלים להאמין שצה"ל הוא הצבא הטוב בעולם, שהרי אחרי הירצחו הפך רבין לאל וכל מה שנגע בו – התקדש. קדושה מקבעת את החשיבה. קידושו של "הכאן ועכשיו" מונעת את הבנתו, ולפיכך מקדמת את קריסתו. לכן אברהם אבינו ניפץ את אלילי החרס וקבע את מקומו של  אלוהים בנצח המופשט. אם הישראלים היו מסוגלים לקרוא את הכתובת שנרשמה על הקיר בנבי סמואל, רבין היה מודח מייד, ואחרי המלחמה לומד הנדסת מים באוניברסיטת ברקליי בקליפורניה, כפי שביקש, ולא היה מניע את עיוותי יצחק שדה לקריסות בלתי הפיכות.

הקרב שעתיד היה להכריע את מבצע יבוסי לשבט התחולל בני סמואל – המצפה מול ירושלים, שממנו ירד יהודה המכבי מערבה לקרב ההכרעה באמוס.[11] קרב ההכרעה של בן גוריון הוטל על הגדוד הרביעי, בכיר דודי הפלמ"ח, שמפקדו היה יוסף טבנקין, בנו של מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין. מג"ד הרביעי מונה אחרי חודש למח"ט "הראל", וממילא נחשב

לבכיר מפקדי החטיבות במלחמת העצמאות. בקרב השתתפו שני רמטכ"לים לעתיד: דוד אלעזר ורפאל איתן.  מפקד אחת הפלוגות, אורי בן ארי, לימים תת אלוף, היה סגן מפקד חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, שבה, בעיקר, התגלתה תפיסת הביטחון של הפלמ"ח בכל איוולתה.

 

מסתבר שכישלון קרב נבי סמואל לא רק שמנע את השתלטות היהודים על ירושלים וסביבתה, אלא הביא לשיא וגיבש תרבות של דיווחי שקר, התעלמות מעובדות ויצירת מיתוסים, בשם "הכאן ועכשיו" – לחפות על מחדלי המפקדים ולשמור על שמו הטוב של צה"ל. תרבות זאת שנישאה על ידי דוד בן גוריון, יצחק שדה, יצחק רבין, יוסף טבנקין, דוד אלעזר, רפאל איתן, אורי בן אורי,  וחבריהם, יצרה מערכת ביטחון שאינה מסוגלת לגבות מטרות לאומיות, שאינה מסכלת איומים על מדינת ישראל, אלא מקרבת את קיצה.

את הנעשה אין להשיב ואפילו אלוהים אינו יכול לבטל את מה שהיה. אבל ניתן לעומת זאת למנוע קריסה עתידית על ידי קריאה מאוחרת של הכתובת הקיר. זה מה שהקוראים מוזמנים לעשות.

אורי מילשטיין

ד"ר אורי מילשטיין (נולד ב-29 בפברואר 1940) הוא היסטוריון ישראלי העוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל. פרסם ספרים רבים שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים, ועל מלחמת העצמאות בסדרת ספריו, תולדות מלחמת העצמאות. מילשטיין ידוע גם בשל הביוגרפיה שכתב אודות חייו של יצחק רבין, "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין - מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010). בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי. בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

עוד על הספר

קרב נבי סמואל אורי מילשטיין

1. קריאה מאוחרת

 

את הכתובת על הקיר יודעים  לקרוא נביאים המתקשרים עם המופשט – הממד החמישי, שאותו חשף אברהם  אבינו כתואר חיובי לאלוהים, שאותו קבע אריסטו כאלוהים, ובאל הזה האמין איינשטיין.  מכאן שהכתובת על הקיר היא מסר מאלוהים שרוב האנשים אינם מבחינים בה ולפי הרמב"ם אסור שיבחינו בה כי אז הם יאבדו את איזונם ויקרסו.

הנביאים אינם כבולים לכאן ולעכשיו הכאוטי, תוצר קריסת הגל הסופר-פוזיציוני, שיצא באופן חד פעמי מן הכוח אל הפועל.  עבורם הסופר-פוזיציה היא מציאות יום יומית שאינה מחייבת אותם. ומכאן שתפיסתם חורגת מן הלוגיקה של השכל הישר, האריסטוטלי, שהציוויליזציה שלנו מבוססת עליו. התפוצצות המידע אינה מסכלת את יצירתיות חשיבתם. לפיכך הם רואים את הנולד. הם נדירים,אחד בדור, אולי בעשרה דורות. כשהם מופיעים  אוסרים אותם בחצר המטרה, ואין איש שם לב לתובנותיהם, אף שבעזרתם ניתן היה לסכל איומים. אלא שהפוך על הפוך אנשי השררה רואים בהם איום גדול על עצמם. התנאי להבנת תועלתם היא היכולת לראות את הנולד, והרוב אינם מסוגלים לזאת.

מחברי ספר התנ"ך ביקשו לשכנע את העברים כי הם עם סגולה, לכן ייחסו לאבות ולמנהיגים הראשונים, ובראשם למשה, את סגולת נבואה. ספק אם ייחוס זה היה אמיתי אבל הוא היה הכרחי כי אחרת ההמון לא היה מקבל את התורה.  משה הוא  אבי  הנביאים, לא רק משום שהוא קרא את  הכתובת על  הסנה , אלא משום שהוא מימש את הנבואה ומיזג בכך את המוחשי והמופשט, את הסופי והנצחי, לאחדות אחת. אם אברהם אבנו היה הכופר הראשון והתחיל בכך מסורת שאותה המשיך סוקרטס, הרי משה החזיר את הדת המתוקנת לאג'נדה הציוויליזציונית וכפה אותה על בני עמו הר כגיגית. אבל אם משה האיש או משה המשל, הוא המנהיג הראוי, רוב המנהיגים בהיסטוריה היו אנשי כאן ועכשיו  וכך גם אצלנו בשישים שנות קיומה של ישראל. 

רוב רובם של המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים בהיסטוריה לא נחנו בסגולת הנבואה,  לאמור: לא קראו את הכתובות על הקירות ולא ראו את הנולד. לכן הם הובילו את עמיהם ומדינותיהם לקריסה במצעדי איוולת. לעתים התחוללו הקריסות בימיהם ותחת הנהגתם, ולעתים, אחרי שפרשו, אף אחרי מותם. קריסה היא תופעה טבעית במציאות הפיסיקאלית. דחיית הקריסה, לעומת זאת, מחייבת את ראיית הנולד ושיח עם המופשט הנצחי. משה דחה את קריסתו של עם ישראל בכך שכפה עליו את התורה. משפג כוחה המלכד של התורה הגענו לתחנה האחרונה במסע הממושך של עמנו.

מנהיגים ומפקדים הם אנשי מעשה, כאן ועכשיו, עם כל המידע המסולף שמפיץ הקונקרטי ועם תנאי הלחץ שהוא משרה. זה סוד כוחם ומפתח הצלחתם, כאן ועכשיו. הם טכנאי ההווה, מומחי השגרה, שהתמחו בעורמת הניסיון. אבל עורמת הניסיון קורסת מול עורמת ההיסטוריה, והאחרונה מתנדפת מול עורמת היש, שמולה ניתן לעמוד רק בעזרת ההפשטה. כאנשי מעשה המוגבלים לסופיות התופעה הם מודעים לכוחה המאגי  של הרוח האין סופית. לפיכך הם מתחזים לנביאים וכופים את תדמיתם על צאן מרעיתם – עבדים ושפחות רוחניים  של מה שאינו רוחני. זה הפרדוכס הגדול של הפוליטיקה: מסכה של מסכה של מסכה. כך מתגלגלים המנהיגים והמפקדים לנביאי שקר, ומוליכים את הציבור לאסונות ואת המערכת לקריסה מוקדמת, שהרי השגרה היא אשליה ואֵם כל האסונות  שהכול שואפים אליה, בהיותה מאוזנת לאפס זמן ולהתמדה פאסיבית. ואכן השגרה היא עוגן ההצלה לכאוס, שגם סיפור הבריאה של ספר בראשית הצליח לסלקו רק לזמן קצר – עד הגרוש מגן העדן. אז חזר התוהו ובוהו, וביתר שאת, שהרי בעזרתו של פרי הדעת המריץ אדם את התהליך. זה המשל הקמאי  לציוויליזציה הנוכחית,  המובילה אותנו בבטחה לקץ החיים.

 

האם דוד בן גוריון היה נביא או טכנאי שגרה? גם וגם. הוא היה נביא שטווח נבואתו היה קצר, וההווה מילא את רוב ישותו. בן גוריון היה זקוק לרייטינג כדי למשול, ולשם כך הקריב את הטווח הארוך של מפעלו – מדינת ישראל. בן גוריון הבין זאת באחרית ימיו  וניבא את קריסתה של מדינת ישראל. לאחר מעשה הוא קרא את הכתובת על הקיר. הוא לא היה מוכן להודות שהוא היה אחד המכותבים וקטעים ממנה הוא כתב בעצמו.

כחמישה חודשים אחרי פרוץ מלחמת העצמאות החליט דוד בן גוריון לכבוש את ירושלים ולהיות דוד בן ישי המודרני. הוא כפה על מפקדי ארגון ה"הגנה" את מבצע "יבוסי", שהרי דוד בן ישי כבש את ירושלים מידי שבט יבוסי, שלושת אלפים שנה לפני כן, וייסד בה את בירת ישראל. דוד בן גוריון חלם להיות המלך דוד בן ישי המודרני. זה היה  המבצע האוגדתי הראשון במלחמת העצמאות.

 

למפקד אוגדת יבוסי מונה מפקדו הראשון של הפלמ"ח ורמטכ"ל ה"הגנה" בפועל בתקופת תנועת המרי, יצחק שדה, שנחשב לא רק לבכיר מפקדי המערכה ביישוב, אלא גם לאיש הרוח של כוחות המגן. מהקמת "הנודדת" ב-1936 והפו"ש ב-1937 הוא חינך את דור הפלמ"ח שנועד לקבל את השלטון במדינת היהודים, לאחר הסתלקות המייסדים. על חניכיו של שדה נמנים הרמטכ"ל בפועל של מלחמת העצמאות, יגאל ידין שמונה אחר המלחמה לרמטכ"ל ולימים היה סגן ראש ממשלה; רמטכ"ל מבצע קדש ושר הביטחון במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, משה דיין; רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושר הביטחון באינתיפאדה הראשונה, יצחק רבין שמילא פעמים תפקיד של ראש ממשלה; רמטכ"ל מלחמת ההתשה ומפקד חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, חיים בר-לב שהיה גם שר המסחר והתעשיה; רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, דוד אלעזר, ורמטכ"ל מלחמת לבנון הראשונה, רפאל איתן שהיה גם סגן ראש ממשלה. ליקויי כל המלחמות האלה שהוסוו היטב עד אחרי מלחמת ששת הימים ופרצו לעין כול מאז מלחמת ההתשה, הן פרי תפיסתו הצבאית, המנותקת מן המציאות, של שדה. את הכתובת על הקיר, על איכות המורה וחניכיו, ניתן היה לקרוא בקרב נבי סמואל, כשלושה שבועות לפני הקמתה של מדינת ישראל. לכן בחרנו בקרב הזה כמשל, ללמד את בני ישראל קשת שבורה מהי.

 

המהלכים הצבאיים הוטלו על חטיבת "הראל", שמפקדה יצחק רבין עתיד היה לפקד על קורס המג"דים הראשון ב-1949, קורס שהכשיר את כל המפקדים הבכירים של צה"ל.  אחר כך הוא היה ראש מחלקת ההדרכה במחצית שנות החמישים, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים, שר ביטחון וראש ממשלה. לא היה אדם שהשפיע לאורך שנים על עיצובו של צה"ל יותר מרבין. אחרי הירצחו בנובמבר 1995 דבק בו הכינוי: "מר ביטחון ומצביא מהולל". תדמיתו של רבין גורמת לרוב הישראלים להאמין שצה"ל הוא הצבא הטוב בעולם, שהרי אחרי הירצחו הפך רבין לאל וכל מה שנגע בו – התקדש. קדושה מקבעת את החשיבה. קידושו של "הכאן ועכשיו" מונעת את הבנתו, ולפיכך מקדמת את קריסתו. לכן אברהם אבינו ניפץ את אלילי החרס וקבע את מקומו של  אלוהים בנצח המופשט. אם הישראלים היו מסוגלים לקרוא את הכתובת שנרשמה על הקיר בנבי סמואל, רבין היה מודח מייד, ואחרי המלחמה לומד הנדסת מים באוניברסיטת ברקליי בקליפורניה, כפי שביקש, ולא היה מניע את עיוותי יצחק שדה לקריסות בלתי הפיכות.

הקרב שעתיד היה להכריע את מבצע יבוסי לשבט התחולל בני סמואל – המצפה מול ירושלים, שממנו ירד יהודה המכבי מערבה לקרב ההכרעה באמוס.[11] קרב ההכרעה של בן גוריון הוטל על הגדוד הרביעי, בכיר דודי הפלמ"ח, שמפקדו היה יוסף טבנקין, בנו של מנהיג הקיבוץ המאוחד, יצחק טבנקין. מג"ד הרביעי מונה אחרי חודש למח"ט "הראל", וממילא נחשב

לבכיר מפקדי החטיבות במלחמת העצמאות. בקרב השתתפו שני רמטכ"לים לעתיד: דוד אלעזר ורפאל איתן.  מפקד אחת הפלוגות, אורי בן ארי, לימים תת אלוף, היה סגן מפקד חזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, שבה, בעיקר, התגלתה תפיסת הביטחון של הפלמ"ח בכל איוולתה.

 

מסתבר שכישלון קרב נבי סמואל לא רק שמנע את השתלטות היהודים על ירושלים וסביבתה, אלא הביא לשיא וגיבש תרבות של דיווחי שקר, התעלמות מעובדות ויצירת מיתוסים, בשם "הכאן ועכשיו" – לחפות על מחדלי המפקדים ולשמור על שמו הטוב של צה"ל. תרבות זאת שנישאה על ידי דוד בן גוריון, יצחק שדה, יצחק רבין, יוסף טבנקין, דוד אלעזר, רפאל איתן, אורי בן אורי,  וחבריהם, יצרה מערכת ביטחון שאינה מסוגלת לגבות מטרות לאומיות, שאינה מסכלת איומים על מדינת ישראל, אלא מקרבת את קיצה.

את הנעשה אין להשיב ואפילו אלוהים אינו יכול לבטל את מה שהיה. אבל ניתן לעומת זאת למנוע קריסה עתידית על ידי קריאה מאוחרת של הכתובת הקיר. זה מה שהקוראים מוזמנים לעשות.