דייזי ג'ונס והסיקס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דייזי ג'ונס והסיקס
מכר
מאות
עותקים
דייזי ג'ונס והסיקס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דייזי ג'ונס והסיקס

4.7 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

על רקע סצנת המוזיקה הסוערת של שנות השבעים, להקה אחת, שני כוכבים נוצצים, נסיקה מטאורית וההתרסקות הבלתי נמנעת.

דייזי היא נערה הרפתקנית שאוהבת להתגנב למועדוני לילה בסאנסט סטריפ וחולמת לשיר יום אחד על במה משלה. הסקס והסמים אמנם מלהיבים, אבל יותר מהכול היא אוהבת את המוזיקה. בגיל עשרים קולה הייחודי ויופייה המסובב ראשים כבר מבשרים על תחילתה של קריירה מבטיחה.
באותם מועדונים שבהם מסתובבת דייזי מנגנת גם להקת הסיקס, שבראשה עומד בילי דאן, זמר כריזמטי אך מתוסבך שהתמכרותו לסמים כבר סיבכה אותו פעמים רבות, וגם כוכבם מתחיל לדרוך.
מפיק מוזיקלי נבון מבין שהשילוב בין דייזי ובילי מייצר את הניצוצות הדרושים להפקת החומר שממנו עשויים כוכבים, ודרכם אל התהילה נסללת. אך כשהניצוצות גולשים מהבמה אל החיים עצמם, הכול מסתבך.

עלייתה ונפילתה של להקת דייזי ג'ונס והסיקס מתועדות ברומן הסוחף והבלתי נשכח הזה, הכתוב כיצירה דוקומנטרית מרתקת על להקה שנדמית כל כך אמיתית, שקל לשכוח שמדובר בהיסטוריה מדומיינת ולהתמסר לריגוש של חיי הזוהר והרוקנרול.
הספר הפך לרב–מכר מייד עם יציאתו, נכנס לרשימות הספרים הטובים של 2019 וזכויות התרגום שלו נמכרו לעשרות מדינות.

"מעדן פרוע" - אנטרטיינמנט ויקלי
"דייזי ג'ונס והסיקס מאפשר לקוראים לאהוב את הרוקנרול של שנות השבעים בלי להתנצל ובלי ציניות" - ניו יורק טיימס בוק ריוויו

פרק ראשון

דייזי ג'ונס נולדה ב-1951 בהוליווד הילס שבלוס אנג'לס, קליפורניה, להוריה, הצייר הבריטי הנודע פרנק ג'ונס, והדוגמנית הצרפתייה ז'אן לֶפֶב. בסוף שנות השישים, בהיותה נערה, היא התחילה לרכוש לעצמה שם בסאנסט סטריפ.

איליין צ'אנג (ביוגרפית, מחברת הספר "דייזי ג'ונס — פרח בר"): הנה מה שמרתק כל כך בדייזי ג'ונס, עוד לפני שהיא הייתה בכלל "דייזי ג'ונס".

דמייני לעצמך נערה לבנה עשירה מלוס אנג'לס. היא מהממת — אפילו כילדה. יש לה עיניים מדהימות, עיניים כחולות גדולות — מין כחול־ירקרק כהה. אחת האנקדוטות החביבות עליי בקשר אליה היא שבשנות השמונים חֶברה לעדשות מגע צבעוניות יצרה גוון שנקרא כחול־דייזי. יש לה שיער אדום־נחושת, עבה וגלי ש... תופס המון מקום. ועצמות הלחיים שלה כל כך בולטות, שהן נראות כמעט נפוחות. ויש לה קול שלא ייאמן למרות שהיא לא מטפחת אותו, לא לוקחת שום שיעור. היא נולדה עם כל הכסף שבעולם, עם גישה לכל מה שהיא רוצה — אמנים, סמים, מועדונים — והכול כולל הכול עומד לרשותה.

אבל אין לה אף אחד בעולם. אין לה אחים ואחיות, אין לה משפחה מורחבת בלוס אנג'לס. ההורים שלה כל כך שקועים בעצמם שהם כמעט אדישים לקיומה. אם כי הם ששים להעמיד אותה כמודל לחברים שלהם האמנים. בגלל זה יש כל כך הרבה ציורים וצילומים של דייזי ג'ונס כילדה: האמנים שהגיעו אליהם הביתה ראו אותה, ראו שהיא יפהפייה, ורצו לצייר ולצלם אותה. העובדה שדווקא פרנק ג'ונס אף פעם לא צייר את דייזי אומרת דרשני. אבא שלה היה כל כך עסוק בעירום גברי שהוא לא טרח לשים לב לבת שלו. ורוב הילדות של דייזי עברה עליה כשהיא די לבדה.

אבל למרבה הפלא היא הייתה ילדה חברותית וידידותית. הרבה פעמים דייזי ביקשה למשל להסתפר רק כי היא אהבה את הספרית. היא הייתה שואלת שכנים אם היא יכולה לטייל עם הכלב שלהם. הייתה אפילו בדיחה משפחתית על היום שבו היא ניסתה לאפות עוגת יום הולדת לדוור. כלומר, כילדה היא הייתה ממש צמאה לקשר. אבל אף אחד בחיים שלה לא באמת התעניין במי שהיא, בעיקר לא ההורים שלה. וזה שבר אותה. אבל זאת גם הסיבה שהיא גדלה להיות אייקון.

אנחנו אוהבים אנשים יפים ושבורים. ואין הרבה אנשים שהשבירות שלהם ברורה כל כך והיופי שלהם קלאסי כל כך כמו דייזי ג'ונס.

אז לא מפתיע שדייזי מתחילה לבלות יותר ויותר מזמנה בסאנסט סטריפ — הזוהרת והמסואבת.

דייזי ג'ונס (זמרת, "דייזי ג'ונס והסיקס"): הסטריפ הייתה במרחק הליכה מהבית שלי. הייתי בת ארבע־עשרה בערך, ונמאס לי להיות תקועה כל היום בין ארבעה קירות ולחפש לעצמי תעסוקה. לילדים בגילי היה אסור להיכנס לברים ולמועדונים, אבל הלכתי בכל זאת.

אני זוכרת ששנוררתי סיגריה מפועל במה של ה"בירדס" כשהייתי די צעירה. מהר מאוד גיליתי שחושבים שאני יותר מבוגרת אם אני לא לובשת חזייה. ולפעמים הייתי קושרת על הראש בנדנה כמו הבחורות המגניבות. רציתי להשתלב בין כל הגרופיות שהסתובבו על המדרכות עם ג'וינטים ופלאסקים וכאלה.

אז לילה אחד שנוררתי סיגריה מאיזה פועל במה מחוץ ל"ויסקי אה גוגו" — זאת הייתה הסיגריה הראשונה שלי וניסיתי להיראות כאילו אני מעשנת קבוע. עצרתי את השיעול בגרון וכאלה — והתחלתי איתו כמיטב יכולתי. מביך אותי לחשוב על זה עכשיו. כמה מטופשת בטח נראיתי.

אבל בסוף ניגש אליו איזה בחור ואומר לו, "צריך להיכנס לחבר את המגברים," והוא מסתובב אליי ושואל, "את באה?" וככה התפלחתי לַ"ויסקי" בפעם הראשונה.

נשארתי שם עד שלוש־ארבע לפנות בוקר. עד אז אף פעם לא עשיתי דבר כזה. אבל פתאום הרגשתי שאני קיימת. שאני חלק ממשהו. בלילה אחד עברתי מאפס למאה. שתיתי ועישנתי כל מה שנתנו לי.

כשחזרתי הביתה, נכנסתי מהדלת הראשית שיכורה ומסוממת וצנחתי על המיטה. ברור לי שההורים שלי אפילו לא שמו לב שלא הייתי בבית.

למחרת התעוררתי, יצאתי שוב, ועשיתי את אותו דבר.

בסוף כל המאבטחים בסטריפ הכירו אותי ונתנו לי להיכנס לאן שרציתי. ל"ויסקי", ל"לונדון פוג", ל"ריוט האוס". לאף אחד לא הזיז בת כמה אני.

גרג מקגינס (קונסיירז' לשעבר, "קונטיננטל היאט האוס"): בחיי, אין לי מושג כמה זמן דייזי הסתובבה ליד ה"היאט האוס" עד ששמתי לב אליה. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. דיברתי בטלפון ופתאום נכנסת ילדה, גבוהה כמו אני לא יודע מה ורזה כמו אני לא יודע מה, עם פוני כזה. והעיניים הכחולות הכי גדולות והכי עגולות שראיתי בחיים, נשבע לך. היה לה גם חיוך כזה. חיוך ענקי. היא נכנסה תלויה על איזה בחור. אני לא זוכר מי.

הרבה מהילדות בסטריפ בימים ההם, כלומר, הן היו צעירות, אבל הן ניסו להיראות יותר מבוגרות. דייזי פשוט הייתה קיימת. היא לא נראתה כאילו היא מנסה להיות משהו. חוץ מעצמה.

אחר כך ראיתי אותה במלון הרבה פעמים. היא תמיד צחקה. לא היה בה שום דבר שחוּק, לפחות כשאני הכרתי אותה. הרגשתי כאילו אני מסתכל על במבי כשהוא לומד ללכת. היא הייתה מאוד תמימה ומאוד פגיעה, אבל היה ברור שיש בה משהו.

אני אגיד לך את האמת, דאגתי לה. כל כך הרבה גברים בעולם הזה היו... בקטע של ילדות. כוכבי רוק בני שלושים ומשהו שכבו עם נערות. אני לא אומר שזה בסדר, אני רק אומר שככה זה היה. בת כמה לורי מטיקס הייתה כשהיא הייתה עם ג'ימי פייג'? ארבע־עשרה? ואיגי פופ וסייבּל סטאר? הוא שר על זה, בחיי. הוא התגאה בזה.

וכשזאת הייתה דייזי — כלומר, הזמרים, הגיטריסטים, הפועלי במה — כולם הסתכלו עליה. אבל כל פעם שראיתי אותה ניסיתי לוודא שהיא בסדר. שמתי עליה עין פה ושם. היא נראתה לי מקסימה. היא הייתה הרבה יותר מדליקה מכל מה שהלך מסביב.

דייזי: למדתי על סקס ואהבה בדרך הקשה. גיליתי שגברים לוקחים מה שהם רוצים וחושבים שהם לא חייבים לך כלום, שיש כאלה שרוצים רק חלק מסוים מאוד ממך.

אני כן חושבת שהיו בחורות — הפּלסטר קַסטֶרס, למשל, כמה מהג'י־טי־או — שאותן אולי לא ניצלו, לא יודעת. אבל בשבילי הסצנה הזאת הייתה בהתחלה רעה.

איבדתי את הבתולים למישהו ש... לא משנה מי זה היה. הוא היה מבוגר ממני, מתופף. היינו בלובי של ה"ריוט האוס" והוא הזמין אותי לעלות איתו לעשות שורות. הוא אמר שאני נערת חלומותיו.

נמשכתי אליו בעיקר כי הוא נמשך אליי. רציתי מישהו שיבחר בי ויחשוב שאני מיוחדת. כל כך רציתי שמישהו יתעניין בי.

עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר היינו במיטה שלו. הוא שאל אותי אם אני יודעת מה אני עושה, ואמרתי שכן למרות שהתשובה האמיתית הייתה שלא. אבל כולם דיברו כל הזמן על אהבה חופשית ועל כמה סקס זה דבר טוב. כל הבחורות הקוּליות, כל אלה שהיו בעניינים, אהבו סקס.

הסתכלתי על התקרה וחיכיתי שהוא יגמור עם זה. ידעתי שאני אמורה לזוז, אבל הייתי קפואה לגמרי — פחדתי לזוז. הקול היחיד בחדר היה ההתחככות של הבגדים שלנו בכיסוי המיטה.

לא היה לי מושג מה אני עושה וגם לא למה אני עושה דברים שאני יודעת שאני לא רוצה לעשות. אבל מאז עברתי הרבה טיפולים פסיכולוגיים בחיים. וכשאני אומרת הרבה זה באמת הרבה. ועכשיו אני מבינה. היום אני רואה את עצמי בבירור. רציתי להיות עם הגברים האלה — עם הכוכבים האלה — כי לא הכרתי שום דרך אחרת להיות חשובה. וחשבתי שכדי להישאר איתם אני צריכה לרַצות אותם.

אחרי שהוא גמר הוא קם. ואני סידרתי את השמלה. ואז הוא אמר, "אם את רוצה לחזור לחברות שלך זה בסדר." לא היו לי חברות. אבל ידעתי שהוא בעצם אומר שאני צריכה ללכת. אז הלכתי.

הוא לא דיבר איתי יותר בחיים.

סִימוֹן ג'קסון (כוכבת דיסקו): אני זוכרת שלילה אחד ראיתי את דייזי על רחבת הריקודים בַּ"ויסקי". כולם ראו אותה. העיניים נמשכו ישר אליה. אם כל העולם היה כסף, דייזי הייתה זהב.

דייזי: סימון נעשתה החברה הכי טובה שלי.

סימון: לקחתי איתי את דייזי לכל מקום. אף פעם לא הייתה לי אחות.

אני זוכרת... זה היה בתקופה של המהומות בסאנסט סטריפ, וכולנו הלכנו ל"פנדורה" למחות נגד העוצר ונגד המשטרה. דייזי ואני יצאנו, הפגנו, פגשנו כמה שחקנים, והלכנו ל"בּרני'ס בּינֶרי" להמשיך לחגוג. אחר כך הלכנו לאיזה בית. דייזי איבדה את ההכרה בחצר. ורק למחרת אחר הצהריים חזרנו הביתה. היא הייתה בת חמש־עשרה גג. אני הייתי בת תשע־עשרה בערך. וכל הזמן חשבתי, לאף אחד לא אכפת מהילדה הזאת חוץ ממני?

ודרך אגב, כולנו היינו אז על ספידים, אפילו דייזי למרות שהיא הייתה כל כך צעירה. מי שרצתה להישאר רזה ולהיות ערה כל הלילה לקחה משהו. בעיקר בנזואים ואמפטמינים.

דייזי: גלולות הרזיה היו ברירת המחדל. אין התלבטות בכלל. ובהתחלה אפילו לא חשבנו שאנחנו מתמסטלים. גם קוקאין. אם יש בסביבה — עושים בַּאמפּ. אף אחד לא ראה בזה התמכרות. לא חשבנו ככה.

סימון: המפיק שלי קנה לי דירה בלורל קניון. הוא רצה לשכב איתי. אמרתי לו לא, ובכל זאת הוא קנה לי דירה. שכנעתי את דייזי לבוא לגור איתי.

יצא שישַנו חצי שנה באותה מיטה. אז אני יכולה להגיד לך מידיעה אישית שהילדה הזאת לא ישנה בכלל. הייתי מנסה להירדם בארבע לפנות בוקר, ודייזי רצתה להשאיר את המנורה דולקת ולקרוא.

דייזי: הרבה זמן סבלתי מנדודי שינה קשים, אפילו כילדה. באחת־עשרה בלילה עוד הייתי ערה ואומרת שאני לא עייפה, וההורים שלי היו צורחים עליי, "לכי כבר לישון." אז תמיד באמצע הלילה חיפשתי תעסוקה שקטה. לאימא שלי היו המון רומנים רומנטיים והייתי קוראת אותם. השעה שתיים בלילה, ההורים שלי חוגגים למטה באיזו מסיבה, ואני יושבת במיטה עם המנורה דולקת וקוראת את "דוקטור ז'יוואגו" ואת "פֵּייטוֹן פּלֵייס".

וזה נהפך להרגל. קראתי כל מה שהצלחתי לשים עליו את היד. לא הייתי בררנית. מתח, בלשים, מדע בדיוני.

בערך בתקופה שעברתי לגור אצל סימון מצאתי יום אחד ארגז של ביוגרפיות היסטוריות על המדרכה בביצ'ווד קניון. חיסלתי אותן מהר מאוד.

סימון: נשבעת לך שרק בגללה התחלתי לישון עם כיסוי עיניים. [צוחקת] אבל המשכתי כי נראיתי שיקית.

דייזי: אחרי שגרתי עם סימון שבועיים הלכתי הביתה לקחת בגדים.

אבא שלי שאל, "שברת הבוקר את הקנקן קפה?"

אמרתי, "אבא, אני כבר לא גרה פה בכלל."

סימון: אמרתי לה שיש רק תנאי אחד לזה שהיא תגור איתי: שתמשיך ללמוד.

דייזי: לא היה לי קל בתיכון. ידעתי שכדי לקבל ציונים גבוהים אני צריכה לעשות את מה שאומרים לי. אבל גם ידעתי שחלק גדול ממה שאומרים לנו זה קשקוש. אני זוכרת שפעם נתנו לי לכתוב חיבור, איך קולומבוס גילה את אמריקה, וכתבתי איך קולומבוס לא גילה את אמריקה. כי הוא לא גילה אותה. וקיבלתי שלילי.

אמרתי למורה, "אבל אני צודקת."

והיא אמרה, "אבל לא מילאת את ההוראות."

סימון: היא הייתה ממש מבריקה והמורים שלה לא כל כך קלטו את זה.

דייזי: תמיד אומרים שלא גמרתי תיכון, אבל זה לא נכון. כשעליתי לבמה לקבל את התעודה סימון ישבה בקהל ומחאה לי כפיים. היא הייתה כל כך גאה בי. והתחלתי להרגיש גאה בעצמי. בלילה הוצאתי את התעודה מהתיקייה, קיפלתי אותה והשתמשתי בה בתור סימנייה ב"עמק הבובות".

סימון: כשהאלבום הראשון שלי נכשל חברת התקליטים זרקה אותי. המפיק שלי העיף אותנו מהדירה. התחלתי לעבוד במלצרות ועברתי לגור אצל בת דודה שלי בלֶמֶרט פארק. דייזי נאלצה לחזור להורים שלה.

דייזי: ארזתי את כל מה שהיה לי אצל סימון ונסעתי חזרה להורים שלי. כשנכנסתי, ראיתי את אימא שלי מדברת בטלפון עם סיגריה ביד.

אמרתי, "הַיי, חזרתי."

והיא אמרה, "קנינו ספה חדשה," והמשיכה לדבר בטלפון.

סימון: דייזי קיבלה את היופי מאימא שלה. ז'אן הייתה משגעת. אני זוכרת שפגשתי אותה כמה פעמים בתקופה ההיא. עיניים גדולות, שפתיים עבות מאוד. היא הקרינה חושניות. תמיד אמרו לדייזי שהיא נראית בדיוק כמו אימא שלה. הן באמת היו דומות, אבל ידעתי שכדאי מאוד שאני לא אגיד לה את זה.

נדמה לי שפעם אחת אמרתי לדייזי, "אימא שלך יפהפייה."

ודייזי ענתה, "כן, יפהפייה וזהו."

דייזי: כשסילקו אותנו מהדירה של סימון הבנתי בפעם הראשונה שאני לא יכולה פשוט לנדוד לי ממקום למקום ולחיות על חשבון אחרים. נדמה לי שהייתי אז בת שבע־עשרה, אולי. וזאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי אם יש לי מטרה בחיים.

סימון: כשדייזי הייתה אצלי והתקלחה או שטפה כלים, הייתי שומעת אותה שרה ג'ניס ג'ופלין וג'וני קש. היא אהבה לשיר את "מרסדס בנץ". והיא נשמעה פשוט מעולה. ניסיתי אז להשיג חוזה הקלטות חדש — לקחתי שיעורי פיתוח קול בלי הפסקה, ממש עבדתי בזה — ודייזי, זה בא לה כל כך בקלות. רציתי לשנוא אותה על זה. אבל לא קל לשנוא את דייזי.

דייזי: אחד הזיכרונות הכי אהובים עליי... סימון ואני נסענו יחד בשדרות לה סיאֶנֶגה, כנראה בב־מ־וו שהייתה לי אז. היום יש שם מרכז קניות ענקי, אבל אז זה היה אולפן ההקלטות "רקורד פְּלֶאנְט". אני לא זוכרת לאן נסענו, אולי ל"ג'אנ'ס" לקנות סנדביץ'. אבל הקשבנו ל"טפסטרי" והגיע תורו של "יש לך חבר", וסימון ואני שרנו בצרחות עם קרול קינג. אבל גם הקשבתי טוב למילים. ממש הרגשתי אותן. כל פעם ששמעתי את השיר הזה הרגשתי הכרת תודה עליה, על סימון.

יש איזו שלווה שבאה עם הידיעה שיש בעולם בן אדם שיעשה בשבילך הכול ושאת תעשי בשבילו הכול. עם סימון זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה. התחלתי לדמוע קצת באוטו כששמעתי את השיר. הסתובבתי אליה ופתחתי את הפה לדבר, אבל היא רק הנהנה ואמרה, "גם אני."

סימון: המשימה שלי הייתה לשכנע את דייזי לעשות משהו עם הקול שלה. אבל דייזי לא עשתה שום דבר שהיא לא רצתה לעשות.

בינתיים היא כבר ממש התבגרה. כשהכרתי אותה היא הייתה עדיין קצת תמימה אבל [צוחקת] בואי נגיד שהיא התקשחה.

דייזי: יצאתי אז עם כמה גברים, כולל וייאט סטון מ"הבְּריז". ולא הרגשתי כלפיו מה שהוא הרגיש כלפיי.

לילה אחד, כשעישנו ג'וינט על גג של איזו דירה שהשקיפה על סנטה מוניקה, וייאט אמר, "אני כל כך אוהב אותך ואני לא מבין למה את לא אוהבת אותי."

אמרתי, "אני אוהבת אותך עד כמה שאני מוכנה לאהוב." וזה היה נכון. לא הייתי מוכנה אז בשום אופן להיות פגיעה. הייתי פגיעה מדי בגיל צעיר מדי, ולא רציתי להרגיש ככה יותר.

בלילה, אחרי שווייאט הלך לישון, לא הצלחתי להירדם. ראיתי איזה דף עם שיר שהוא כתב, והיה לי ברור שהשיר הזה הוא עליי. כי הוא כתב משהו על ג'ינג'ית ועל עגילי חישוק שענדתי אז כל הזמן.

והיה גם פזמון, על זה שיש לי לב גדול אבל אין בו אהבה. הסתכלתי על המילים הרבה זמן וחשבתי, זה לא נכון. הוא לא הבין אותי בכלל. חשבתי קצת ואחר כך לקחתי עט ונייר. וכתבתי כמה מילים.

כשהוא התעורר, אמרתי, "הפזמון שלך צריך להיות משהו כמו, 'עיניים גדולות, נפש רואה/ לב רחב, נשמה פרועה/ אבל היא תיתן לך רק אהבה קטנה.'"

וייאט חטף עט ונייר ואמר, "תחזרי על זה?"

אמרתי, "זאת סתם דוגמה. תכתוב את השיר הדפוק שלך בעצמך."

סימון: "אהבה קטנה" היה הלהיט הכי גדול של "הבְּריז". וייאט תמיד אמר שהוא כתב את כולו.

וייאט סטון (סולן, "הבְּריז"): למה את שואלת אותי על זה? כל כך הרבה מים זרמו מאז בנהר. מי בכלל זוכר?

דייזי: זה התחיל להיות דפוס קבוע. פעם אכלתי ארוחת בוקר ב"ברני'ס בינרי" עם מישהו — עם איזה במאי־תסריטאי. ובתקופה ההיא תמיד הזמנתי שמפניה בארוחת בוקר. אבל הייתי עייפה בבקרים כי לא ישנתי מספיק. אז הייתי צריכה גם קפה. לא יכולתי להזמין רק קפה כמובן, כי הייתי דלוקה מדי מהכדורים שלקחתי. ולא יכולתי לשתות רק שמפניה, כי היא הייתה מרדימה אותי. את מבינה את הבעיה. אז הייתי מזמינה קפה ושמפניה יחד. ובמקומות שהמלצרים הכירו אותי, הייתי קוראת לזה "עֲלֵה וָרֵד". משהו מרים ומשהו מוריד. והבחור ההוא חשב שזה קורע. הוא אמר, "אני אשתמש בזה יום אחד." הוא כתב את המילים על מפית והכניס אותה לכיס של המכנסיים. חשבתי לעצמי, למה נראה לך שאני לא אשתמש בזה בעצמי יום אחד? אבל כמובן שזה הופיע בסרט הבא שלו.

ככה זה היה אז. הייתי אמורה רק לשמש השראה לרעיונות גדולים של איזה גבר.

טוב, על הזין.

בגלל זה התחלתי לכתוב לעצמי.

סימון: אני הייתי היחידה שעודדתי אותה לנצל את הכישרון שלה בשביל לעשות משהו עם עצמה. כל השאר ניסו לנצל את הכישרון שלה בשביל לעשות משהו עם עצמם.

דייזי: לא הייתה לי שום כוונה להיות מוזה של מישהו.

אני לא מוזה.

אני המישהי.

וזה סוף הסיפור.

 

 

סקירות וביקורות

ספר חופשה מושלם על סקס, סמים והעצמה נשית ליאת אלקיים הארץ 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספר חופשה מושלם על סקס, סמים והעצמה נשית ליאת אלקיים הארץ 13/04/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
דייזי ג'ונס והסיקס טיילור ג'נקינס ריד

דייזי ג'ונס נולדה ב-1951 בהוליווד הילס שבלוס אנג'לס, קליפורניה, להוריה, הצייר הבריטי הנודע פרנק ג'ונס, והדוגמנית הצרפתייה ז'אן לֶפֶב. בסוף שנות השישים, בהיותה נערה, היא התחילה לרכוש לעצמה שם בסאנסט סטריפ.

איליין צ'אנג (ביוגרפית, מחברת הספר "דייזי ג'ונס — פרח בר"): הנה מה שמרתק כל כך בדייזי ג'ונס, עוד לפני שהיא הייתה בכלל "דייזי ג'ונס".

דמייני לעצמך נערה לבנה עשירה מלוס אנג'לס. היא מהממת — אפילו כילדה. יש לה עיניים מדהימות, עיניים כחולות גדולות — מין כחול־ירקרק כהה. אחת האנקדוטות החביבות עליי בקשר אליה היא שבשנות השמונים חֶברה לעדשות מגע צבעוניות יצרה גוון שנקרא כחול־דייזי. יש לה שיער אדום־נחושת, עבה וגלי ש... תופס המון מקום. ועצמות הלחיים שלה כל כך בולטות, שהן נראות כמעט נפוחות. ויש לה קול שלא ייאמן למרות שהיא לא מטפחת אותו, לא לוקחת שום שיעור. היא נולדה עם כל הכסף שבעולם, עם גישה לכל מה שהיא רוצה — אמנים, סמים, מועדונים — והכול כולל הכול עומד לרשותה.

אבל אין לה אף אחד בעולם. אין לה אחים ואחיות, אין לה משפחה מורחבת בלוס אנג'לס. ההורים שלה כל כך שקועים בעצמם שהם כמעט אדישים לקיומה. אם כי הם ששים להעמיד אותה כמודל לחברים שלהם האמנים. בגלל זה יש כל כך הרבה ציורים וצילומים של דייזי ג'ונס כילדה: האמנים שהגיעו אליהם הביתה ראו אותה, ראו שהיא יפהפייה, ורצו לצייר ולצלם אותה. העובדה שדווקא פרנק ג'ונס אף פעם לא צייר את דייזי אומרת דרשני. אבא שלה היה כל כך עסוק בעירום גברי שהוא לא טרח לשים לב לבת שלו. ורוב הילדות של דייזי עברה עליה כשהיא די לבדה.

אבל למרבה הפלא היא הייתה ילדה חברותית וידידותית. הרבה פעמים דייזי ביקשה למשל להסתפר רק כי היא אהבה את הספרית. היא הייתה שואלת שכנים אם היא יכולה לטייל עם הכלב שלהם. הייתה אפילו בדיחה משפחתית על היום שבו היא ניסתה לאפות עוגת יום הולדת לדוור. כלומר, כילדה היא הייתה ממש צמאה לקשר. אבל אף אחד בחיים שלה לא באמת התעניין במי שהיא, בעיקר לא ההורים שלה. וזה שבר אותה. אבל זאת גם הסיבה שהיא גדלה להיות אייקון.

אנחנו אוהבים אנשים יפים ושבורים. ואין הרבה אנשים שהשבירות שלהם ברורה כל כך והיופי שלהם קלאסי כל כך כמו דייזי ג'ונס.

אז לא מפתיע שדייזי מתחילה לבלות יותר ויותר מזמנה בסאנסט סטריפ — הזוהרת והמסואבת.

דייזי ג'ונס (זמרת, "דייזי ג'ונס והסיקס"): הסטריפ הייתה במרחק הליכה מהבית שלי. הייתי בת ארבע־עשרה בערך, ונמאס לי להיות תקועה כל היום בין ארבעה קירות ולחפש לעצמי תעסוקה. לילדים בגילי היה אסור להיכנס לברים ולמועדונים, אבל הלכתי בכל זאת.

אני זוכרת ששנוררתי סיגריה מפועל במה של ה"בירדס" כשהייתי די צעירה. מהר מאוד גיליתי שחושבים שאני יותר מבוגרת אם אני לא לובשת חזייה. ולפעמים הייתי קושרת על הראש בנדנה כמו הבחורות המגניבות. רציתי להשתלב בין כל הגרופיות שהסתובבו על המדרכות עם ג'וינטים ופלאסקים וכאלה.

אז לילה אחד שנוררתי סיגריה מאיזה פועל במה מחוץ ל"ויסקי אה גוגו" — זאת הייתה הסיגריה הראשונה שלי וניסיתי להיראות כאילו אני מעשנת קבוע. עצרתי את השיעול בגרון וכאלה — והתחלתי איתו כמיטב יכולתי. מביך אותי לחשוב על זה עכשיו. כמה מטופשת בטח נראיתי.

אבל בסוף ניגש אליו איזה בחור ואומר לו, "צריך להיכנס לחבר את המגברים," והוא מסתובב אליי ושואל, "את באה?" וככה התפלחתי לַ"ויסקי" בפעם הראשונה.

נשארתי שם עד שלוש־ארבע לפנות בוקר. עד אז אף פעם לא עשיתי דבר כזה. אבל פתאום הרגשתי שאני קיימת. שאני חלק ממשהו. בלילה אחד עברתי מאפס למאה. שתיתי ועישנתי כל מה שנתנו לי.

כשחזרתי הביתה, נכנסתי מהדלת הראשית שיכורה ומסוממת וצנחתי על המיטה. ברור לי שההורים שלי אפילו לא שמו לב שלא הייתי בבית.

למחרת התעוררתי, יצאתי שוב, ועשיתי את אותו דבר.

בסוף כל המאבטחים בסטריפ הכירו אותי ונתנו לי להיכנס לאן שרציתי. ל"ויסקי", ל"לונדון פוג", ל"ריוט האוס". לאף אחד לא הזיז בת כמה אני.

גרג מקגינס (קונסיירז' לשעבר, "קונטיננטל היאט האוס"): בחיי, אין לי מושג כמה זמן דייזי הסתובבה ליד ה"היאט האוס" עד ששמתי לב אליה. אבל אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. דיברתי בטלפון ופתאום נכנסת ילדה, גבוהה כמו אני לא יודע מה ורזה כמו אני לא יודע מה, עם פוני כזה. והעיניים הכחולות הכי גדולות והכי עגולות שראיתי בחיים, נשבע לך. היה לה גם חיוך כזה. חיוך ענקי. היא נכנסה תלויה על איזה בחור. אני לא זוכר מי.

הרבה מהילדות בסטריפ בימים ההם, כלומר, הן היו צעירות, אבל הן ניסו להיראות יותר מבוגרות. דייזי פשוט הייתה קיימת. היא לא נראתה כאילו היא מנסה להיות משהו. חוץ מעצמה.

אחר כך ראיתי אותה במלון הרבה פעמים. היא תמיד צחקה. לא היה בה שום דבר שחוּק, לפחות כשאני הכרתי אותה. הרגשתי כאילו אני מסתכל על במבי כשהוא לומד ללכת. היא הייתה מאוד תמימה ומאוד פגיעה, אבל היה ברור שיש בה משהו.

אני אגיד לך את האמת, דאגתי לה. כל כך הרבה גברים בעולם הזה היו... בקטע של ילדות. כוכבי רוק בני שלושים ומשהו שכבו עם נערות. אני לא אומר שזה בסדר, אני רק אומר שככה זה היה. בת כמה לורי מטיקס הייתה כשהיא הייתה עם ג'ימי פייג'? ארבע־עשרה? ואיגי פופ וסייבּל סטאר? הוא שר על זה, בחיי. הוא התגאה בזה.

וכשזאת הייתה דייזי — כלומר, הזמרים, הגיטריסטים, הפועלי במה — כולם הסתכלו עליה. אבל כל פעם שראיתי אותה ניסיתי לוודא שהיא בסדר. שמתי עליה עין פה ושם. היא נראתה לי מקסימה. היא הייתה הרבה יותר מדליקה מכל מה שהלך מסביב.

דייזי: למדתי על סקס ואהבה בדרך הקשה. גיליתי שגברים לוקחים מה שהם רוצים וחושבים שהם לא חייבים לך כלום, שיש כאלה שרוצים רק חלק מסוים מאוד ממך.

אני כן חושבת שהיו בחורות — הפּלסטר קַסטֶרס, למשל, כמה מהג'י־טי־או — שאותן אולי לא ניצלו, לא יודעת. אבל בשבילי הסצנה הזאת הייתה בהתחלה רעה.

איבדתי את הבתולים למישהו ש... לא משנה מי זה היה. הוא היה מבוגר ממני, מתופף. היינו בלובי של ה"ריוט האוס" והוא הזמין אותי לעלות איתו לעשות שורות. הוא אמר שאני נערת חלומותיו.

נמשכתי אליו בעיקר כי הוא נמשך אליי. רציתי מישהו שיבחר בי ויחשוב שאני מיוחדת. כל כך רציתי שמישהו יתעניין בי.

עוד לפני שהבנתי מה קורה כבר היינו במיטה שלו. הוא שאל אותי אם אני יודעת מה אני עושה, ואמרתי שכן למרות שהתשובה האמיתית הייתה שלא. אבל כולם דיברו כל הזמן על אהבה חופשית ועל כמה סקס זה דבר טוב. כל הבחורות הקוּליות, כל אלה שהיו בעניינים, אהבו סקס.

הסתכלתי על התקרה וחיכיתי שהוא יגמור עם זה. ידעתי שאני אמורה לזוז, אבל הייתי קפואה לגמרי — פחדתי לזוז. הקול היחיד בחדר היה ההתחככות של הבגדים שלנו בכיסוי המיטה.

לא היה לי מושג מה אני עושה וגם לא למה אני עושה דברים שאני יודעת שאני לא רוצה לעשות. אבל מאז עברתי הרבה טיפולים פסיכולוגיים בחיים. וכשאני אומרת הרבה זה באמת הרבה. ועכשיו אני מבינה. היום אני רואה את עצמי בבירור. רציתי להיות עם הגברים האלה — עם הכוכבים האלה — כי לא הכרתי שום דרך אחרת להיות חשובה. וחשבתי שכדי להישאר איתם אני צריכה לרַצות אותם.

אחרי שהוא גמר הוא קם. ואני סידרתי את השמלה. ואז הוא אמר, "אם את רוצה לחזור לחברות שלך זה בסדר." לא היו לי חברות. אבל ידעתי שהוא בעצם אומר שאני צריכה ללכת. אז הלכתי.

הוא לא דיבר איתי יותר בחיים.

סִימוֹן ג'קסון (כוכבת דיסקו): אני זוכרת שלילה אחד ראיתי את דייזי על רחבת הריקודים בַּ"ויסקי". כולם ראו אותה. העיניים נמשכו ישר אליה. אם כל העולם היה כסף, דייזי הייתה זהב.

דייזי: סימון נעשתה החברה הכי טובה שלי.

סימון: לקחתי איתי את דייזי לכל מקום. אף פעם לא הייתה לי אחות.

אני זוכרת... זה היה בתקופה של המהומות בסאנסט סטריפ, וכולנו הלכנו ל"פנדורה" למחות נגד העוצר ונגד המשטרה. דייזי ואני יצאנו, הפגנו, פגשנו כמה שחקנים, והלכנו ל"בּרני'ס בּינֶרי" להמשיך לחגוג. אחר כך הלכנו לאיזה בית. דייזי איבדה את ההכרה בחצר. ורק למחרת אחר הצהריים חזרנו הביתה. היא הייתה בת חמש־עשרה גג. אני הייתי בת תשע־עשרה בערך. וכל הזמן חשבתי, לאף אחד לא אכפת מהילדה הזאת חוץ ממני?

ודרך אגב, כולנו היינו אז על ספידים, אפילו דייזי למרות שהיא הייתה כל כך צעירה. מי שרצתה להישאר רזה ולהיות ערה כל הלילה לקחה משהו. בעיקר בנזואים ואמפטמינים.

דייזי: גלולות הרזיה היו ברירת המחדל. אין התלבטות בכלל. ובהתחלה אפילו לא חשבנו שאנחנו מתמסטלים. גם קוקאין. אם יש בסביבה — עושים בַּאמפּ. אף אחד לא ראה בזה התמכרות. לא חשבנו ככה.

סימון: המפיק שלי קנה לי דירה בלורל קניון. הוא רצה לשכב איתי. אמרתי לו לא, ובכל זאת הוא קנה לי דירה. שכנעתי את דייזי לבוא לגור איתי.

יצא שישַנו חצי שנה באותה מיטה. אז אני יכולה להגיד לך מידיעה אישית שהילדה הזאת לא ישנה בכלל. הייתי מנסה להירדם בארבע לפנות בוקר, ודייזי רצתה להשאיר את המנורה דולקת ולקרוא.

דייזי: הרבה זמן סבלתי מנדודי שינה קשים, אפילו כילדה. באחת־עשרה בלילה עוד הייתי ערה ואומרת שאני לא עייפה, וההורים שלי היו צורחים עליי, "לכי כבר לישון." אז תמיד באמצע הלילה חיפשתי תעסוקה שקטה. לאימא שלי היו המון רומנים רומנטיים והייתי קוראת אותם. השעה שתיים בלילה, ההורים שלי חוגגים למטה באיזו מסיבה, ואני יושבת במיטה עם המנורה דולקת וקוראת את "דוקטור ז'יוואגו" ואת "פֵּייטוֹן פּלֵייס".

וזה נהפך להרגל. קראתי כל מה שהצלחתי לשים עליו את היד. לא הייתי בררנית. מתח, בלשים, מדע בדיוני.

בערך בתקופה שעברתי לגור אצל סימון מצאתי יום אחד ארגז של ביוגרפיות היסטוריות על המדרכה בביצ'ווד קניון. חיסלתי אותן מהר מאוד.

סימון: נשבעת לך שרק בגללה התחלתי לישון עם כיסוי עיניים. [צוחקת] אבל המשכתי כי נראיתי שיקית.

דייזי: אחרי שגרתי עם סימון שבועיים הלכתי הביתה לקחת בגדים.

אבא שלי שאל, "שברת הבוקר את הקנקן קפה?"

אמרתי, "אבא, אני כבר לא גרה פה בכלל."

סימון: אמרתי לה שיש רק תנאי אחד לזה שהיא תגור איתי: שתמשיך ללמוד.

דייזי: לא היה לי קל בתיכון. ידעתי שכדי לקבל ציונים גבוהים אני צריכה לעשות את מה שאומרים לי. אבל גם ידעתי שחלק גדול ממה שאומרים לנו זה קשקוש. אני זוכרת שפעם נתנו לי לכתוב חיבור, איך קולומבוס גילה את אמריקה, וכתבתי איך קולומבוס לא גילה את אמריקה. כי הוא לא גילה אותה. וקיבלתי שלילי.

אמרתי למורה, "אבל אני צודקת."

והיא אמרה, "אבל לא מילאת את ההוראות."

סימון: היא הייתה ממש מבריקה והמורים שלה לא כל כך קלטו את זה.

דייזי: תמיד אומרים שלא גמרתי תיכון, אבל זה לא נכון. כשעליתי לבמה לקבל את התעודה סימון ישבה בקהל ומחאה לי כפיים. היא הייתה כל כך גאה בי. והתחלתי להרגיש גאה בעצמי. בלילה הוצאתי את התעודה מהתיקייה, קיפלתי אותה והשתמשתי בה בתור סימנייה ב"עמק הבובות".

סימון: כשהאלבום הראשון שלי נכשל חברת התקליטים זרקה אותי. המפיק שלי העיף אותנו מהדירה. התחלתי לעבוד במלצרות ועברתי לגור אצל בת דודה שלי בלֶמֶרט פארק. דייזי נאלצה לחזור להורים שלה.

דייזי: ארזתי את כל מה שהיה לי אצל סימון ונסעתי חזרה להורים שלי. כשנכנסתי, ראיתי את אימא שלי מדברת בטלפון עם סיגריה ביד.

אמרתי, "הַיי, חזרתי."

והיא אמרה, "קנינו ספה חדשה," והמשיכה לדבר בטלפון.

סימון: דייזי קיבלה את היופי מאימא שלה. ז'אן הייתה משגעת. אני זוכרת שפגשתי אותה כמה פעמים בתקופה ההיא. עיניים גדולות, שפתיים עבות מאוד. היא הקרינה חושניות. תמיד אמרו לדייזי שהיא נראית בדיוק כמו אימא שלה. הן באמת היו דומות, אבל ידעתי שכדאי מאוד שאני לא אגיד לה את זה.

נדמה לי שפעם אחת אמרתי לדייזי, "אימא שלך יפהפייה."

ודייזי ענתה, "כן, יפהפייה וזהו."

דייזי: כשסילקו אותנו מהדירה של סימון הבנתי בפעם הראשונה שאני לא יכולה פשוט לנדוד לי ממקום למקום ולחיות על חשבון אחרים. נדמה לי שהייתי אז בת שבע־עשרה, אולי. וזאת הייתה הפעם הראשונה ששאלתי את עצמי אם יש לי מטרה בחיים.

סימון: כשדייזי הייתה אצלי והתקלחה או שטפה כלים, הייתי שומעת אותה שרה ג'ניס ג'ופלין וג'וני קש. היא אהבה לשיר את "מרסדס בנץ". והיא נשמעה פשוט מעולה. ניסיתי אז להשיג חוזה הקלטות חדש — לקחתי שיעורי פיתוח קול בלי הפסקה, ממש עבדתי בזה — ודייזי, זה בא לה כל כך בקלות. רציתי לשנוא אותה על זה. אבל לא קל לשנוא את דייזי.

דייזי: אחד הזיכרונות הכי אהובים עליי... סימון ואני נסענו יחד בשדרות לה סיאֶנֶגה, כנראה בב־מ־וו שהייתה לי אז. היום יש שם מרכז קניות ענקי, אבל אז זה היה אולפן ההקלטות "רקורד פְּלֶאנְט". אני לא זוכרת לאן נסענו, אולי ל"ג'אנ'ס" לקנות סנדביץ'. אבל הקשבנו ל"טפסטרי" והגיע תורו של "יש לך חבר", וסימון ואני שרנו בצרחות עם קרול קינג. אבל גם הקשבתי טוב למילים. ממש הרגשתי אותן. כל פעם ששמעתי את השיר הזה הרגשתי הכרת תודה עליה, על סימון.

יש איזו שלווה שבאה עם הידיעה שיש בעולם בן אדם שיעשה בשבילך הכול ושאת תעשי בשבילו הכול. עם סימון זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את זה. התחלתי לדמוע קצת באוטו כששמעתי את השיר. הסתובבתי אליה ופתחתי את הפה לדבר, אבל היא רק הנהנה ואמרה, "גם אני."

סימון: המשימה שלי הייתה לשכנע את דייזי לעשות משהו עם הקול שלה. אבל דייזי לא עשתה שום דבר שהיא לא רצתה לעשות.

בינתיים היא כבר ממש התבגרה. כשהכרתי אותה היא הייתה עדיין קצת תמימה אבל [צוחקת] בואי נגיד שהיא התקשחה.

דייזי: יצאתי אז עם כמה גברים, כולל וייאט סטון מ"הבְּריז". ולא הרגשתי כלפיו מה שהוא הרגיש כלפיי.

לילה אחד, כשעישנו ג'וינט על גג של איזו דירה שהשקיפה על סנטה מוניקה, וייאט אמר, "אני כל כך אוהב אותך ואני לא מבין למה את לא אוהבת אותי."

אמרתי, "אני אוהבת אותך עד כמה שאני מוכנה לאהוב." וזה היה נכון. לא הייתי מוכנה אז בשום אופן להיות פגיעה. הייתי פגיעה מדי בגיל צעיר מדי, ולא רציתי להרגיש ככה יותר.

בלילה, אחרי שווייאט הלך לישון, לא הצלחתי להירדם. ראיתי איזה דף עם שיר שהוא כתב, והיה לי ברור שהשיר הזה הוא עליי. כי הוא כתב משהו על ג'ינג'ית ועל עגילי חישוק שענדתי אז כל הזמן.

והיה גם פזמון, על זה שיש לי לב גדול אבל אין בו אהבה. הסתכלתי על המילים הרבה זמן וחשבתי, זה לא נכון. הוא לא הבין אותי בכלל. חשבתי קצת ואחר כך לקחתי עט ונייר. וכתבתי כמה מילים.

כשהוא התעורר, אמרתי, "הפזמון שלך צריך להיות משהו כמו, 'עיניים גדולות, נפש רואה/ לב רחב, נשמה פרועה/ אבל היא תיתן לך רק אהבה קטנה.'"

וייאט חטף עט ונייר ואמר, "תחזרי על זה?"

אמרתי, "זאת סתם דוגמה. תכתוב את השיר הדפוק שלך בעצמך."

סימון: "אהבה קטנה" היה הלהיט הכי גדול של "הבְּריז". וייאט תמיד אמר שהוא כתב את כולו.

וייאט סטון (סולן, "הבְּריז"): למה את שואלת אותי על זה? כל כך הרבה מים זרמו מאז בנהר. מי בכלל זוכר?

דייזי: זה התחיל להיות דפוס קבוע. פעם אכלתי ארוחת בוקר ב"ברני'ס בינרי" עם מישהו — עם איזה במאי־תסריטאי. ובתקופה ההיא תמיד הזמנתי שמפניה בארוחת בוקר. אבל הייתי עייפה בבקרים כי לא ישנתי מספיק. אז הייתי צריכה גם קפה. לא יכולתי להזמין רק קפה כמובן, כי הייתי דלוקה מדי מהכדורים שלקחתי. ולא יכולתי לשתות רק שמפניה, כי היא הייתה מרדימה אותי. את מבינה את הבעיה. אז הייתי מזמינה קפה ושמפניה יחד. ובמקומות שהמלצרים הכירו אותי, הייתי קוראת לזה "עֲלֵה וָרֵד". משהו מרים ומשהו מוריד. והבחור ההוא חשב שזה קורע. הוא אמר, "אני אשתמש בזה יום אחד." הוא כתב את המילים על מפית והכניס אותה לכיס של המכנסיים. חשבתי לעצמי, למה נראה לך שאני לא אשתמש בזה בעצמי יום אחד? אבל כמובן שזה הופיע בסרט הבא שלו.

ככה זה היה אז. הייתי אמורה רק לשמש השראה לרעיונות גדולים של איזה גבר.

טוב, על הזין.

בגלל זה התחלתי לכתוב לעצמי.

סימון: אני הייתי היחידה שעודדתי אותה לנצל את הכישרון שלה בשביל לעשות משהו עם עצמה. כל השאר ניסו לנצל את הכישרון שלה בשביל לעשות משהו עם עצמם.

דייזי: לא הייתה לי שום כוונה להיות מוזה של מישהו.

אני לא מוזה.

אני המישהי.

וזה סוף הסיפור.