אחרת

                                             פרולוג

פסיכוזה – בין מציאות לדמיון

מוות הוא דבר אכזרי ביותר, אבל האם הוא באמת קיים?

אני יודעת שאנשים מתים, כל הזמן. הכרתי הרבה אנשים שמתו. אבא שלי מת בתאונת דרכים כשהייתי בת ארבע וחצי. אבל שכחתי מזה ונזכרתי רק בגיל מאוחר יותר. בגיל שש בערך. איך זה יכול להיות? לא ראיתי את אבא כשהוא מת. גם לא אחרי. גם סבתא שלי מתה, כשהייתי בת שמונה. שנה אחרי זה מתה הסבתא השנייה. לא ראיתי אותן אז. גם לא אחרי.

את שני הסבים שלי לא הכרתי בכלל, רק סיפרו לי שהם מתו. יכול להיות ששיקרו לי? אימא אמרה שסבא אחד מת במלחמה גדולה וקרה, לא כאן בארץ, ושהסבא השני מת מאיזושהי מחלה. קר לי עכשיו, שיניי נוקשות. ואני לא יודעת מאיזו מחלה.

אני רצה לבית חולים, בבגדים שאני מסתובבת איתם רק בבית. אני יודעת שאנשים מסתכלים עליי מוזר, אבל אני חייבת למהר – כי הדופק שלי מהיר ואני מרגישה כאילו אני עומדת למות כל רגע. או גרוע מזה. יש רק שתי אפשרויות, נכון? או שכן או שלא.

אני ממשיכה להאיץ בשריריי אפילו שאין לי כוח. אני רצה. לבית חולים. כי זה המקום שבו מטפלים בחולים. בטח יגידו לי שם מה יש לי. ובאנשים בלי כוח בכלל, הם גם מטפלים?

אני לא יודעת מה קורה לי ולמחשבות שלי. עובר עליי משהו מוזר. רגעים כאלו של ניתוק, שאני לא שומעת טוב ורואה מעורפל. אני מסתכלת אחורה. אני מרגישה כל הזמן שמישהו רץ מאחוריי. אבל אני יודעת שאין שם אף אחד, ועדיין אני מסתכלת אחורה. אני צריכה לזכור את זה כדי לספר למישהו. זה חלק מתהליך שקורה לפני שמתים? לפני שחווים הארה? לפני שנולדים מחדש? אני אמות כמו אבא או כמו סבתא או כמו סבא?

אולי זאת מחלה בכליות כמו שאימא מספרת שהייתה לאבא שלה? את לא יכולה לדעת.

אני לא יכולה לנשום. לא יכולה לנשום. לא יכולה לנשום. אני לא יודעת למה המחשבות חוזרות על עצמן כל הזמן. אני גם לא יודעת מה זה הקול הזה שמדבר איתי לפעמים. הוא בא והולך. כשאני מפחדת הוא בעיקר בא ומספר לי סיפורים, לא רוצה ללכת. כמו עכשיו. וזה גורם לי לרוץ.

וזה גורם לי לחכות יפה ובשקט בתור לפסיכיאטרית של בית החולים בחיפה. בית החולים שנולדתי בו – ושאולי גם אמות בו?

הדופק שלי מואץ. יש עוד אנשים לפניי. הרבה מהם. יש סיכוי שאמות כאן עד שיגיע תורי, לא? יבואו לאסוף אותי לממד שבו מחביאים את כל המתים? יש סיכוי שאיחנק כאן למוות?

האוויר נעשה סמיך ומכאיב בגרוני. הסמיכות מחלחלת לכל מקום בגופי, עד לתאים, ומרעילה את האזור ה... איפה שה... פעימות.

הכוח הזה. הוא רודף אחריי. כל הגוף שלי מצטמרר. הם משתלטים לי על הגוף. הם שולטים במחשבותיי. יש להם יתרון עליי. אני אחת. והם הרבה. אולי יש להם טכנולוגיה.

המוות חרוט לי על האמה השמאלית. אולי בגלל זה הם באו אליי, הכוחות האלה. אני לא יודעת.

אני לא מרגישה טוב. הייתי כאן בבית חולים לפני כמה שבועות, כשכל זה התחיל. נתנו לי מרשם ואמרו לי לחזור הביתה. לא הבנתי מה יש לי. אמרו רק שמות שונים ומשונים, אבל חוץ מזה כלום. הם לא אמרו בכלל מי, מה, איפה, מתי והכי חשוב – למה.

עכשיו באתי כדי לדעת, ואני מפחדת. אני רועדת מפחד. הם לא רואים שאני רועדת?

מגיע תורי. אני קמה על רגליי.

הדוקטור הפסיכיאטרית סוגרת את הדלת מאחוריה בערמומיות כזאת, מסתכלת עליי. עיניה מצומצמות כאילו היא בוחנת חיה ומנסה להבין מאיזה כיוון ללכוד אותה.

"למה באת לכאן?" היא שואלת בטון החד, הערמומי הזה. אני לא עונה. היא מטיחה את כף ידה בשולחן, והדופק מאיץ עוד. תספרי לה, אלנה. היא רופאה. היא צריכה לעזור.

"אני מפחדת שרודפים אחריי. זה נכון?" אני פולטת. קראתי פעם ספר על הרופאים האלה. היה כתוב בו שבעיניהם לכל פליטת פה יש חשיבות. אז אני מקפידה על המילים שלי ומדברת ברור. כדי שתוכל להבין אותי.

היא שואלת שאלות עם המבט הזה בעיניים – החד, המחושב, המהיר. אני לא מהירה כמוה עכשיו. ומעולם לא סיפרתי על עצמי כל כך הרבה, כמו שאני מספרת עכשיו. אני מספרת לה הכול עליי. הכול על אלנה קרולוב. אותה אחת שנעלתי שנים במרתף, בלי לדבר.

"אלנה, קחי את הכדור," היא אומרת ומניחה אותו על השולחן, לפניי.

אני שומעת אותה כפול – פעם בהווה ופעם בעבר. סימן שהיא אמרה את זה כבר כמה פעמים. אני לא מרוכזת.

"אלנה, אני פסיכיאטרית של ארבעים שנה במקצוע. קחי את הכדור." אני בולעת רוק ומתחננת בעיניי אל עיניה האטומות, שיתרככו מעט.

"בבקשה, לא. רק תגידי לי אם מישהו רודף אחריי. מה יש לי?" אני שואלת. היא משתהה, מלכסנת את עיניה החדות כלפיי, מנסה לחשוב אם אני אומרת את האמת, כנראה.

"אני לא משקרת לך, בבקשה."

"את מבינה שאני לא יכולה לתת לך תשובה, נכון?!" היא רוטנת.

אני מהנהנת, כי זה מה שהיא רוצה שאעשה. היא כנראה לא משתפת איתם פעולה. הם כנראה נמצאים במקום אחר, לא בבית חולים. אני מסתכלת על הכדור. אני כבר לא יכולה לפתוח את הפה אחרי מה שקרה. מה היא תעשה עכשיו עם כל המידע הזה? הם ישלחו אותי למקום הזה שאליו שולחים את כל מי ש–

"אלנה, קחי את הכדור או שאני קוראת לפסיכיאטר הראשי." אחת. שתיים. שלוש. ארבע.

ראשי נעשה סחרחר.

"אלנה! את שומעת אותי עכשיו? אם את לא לוקחת את הכדור – אני קוראת לפסיכיאטר ראשי של בית חולים והוא ייתן לך זריקה בכוח. זה מה שאת רוצה?"

"לא! אני... מפחדת."

"קחי את הכדור!"

"לא, בבקשה. יש עדיין דברים שאני לא מבינה. את יכולה להסביר לי קודם?"

"אין מה להסביר. את לוקחת את הכדור עכשיו!" היא צועקת במבטא כבד. אוזניי כואבות. למה היא לא רוצה לשמוע אותי? למה? מה עשיתי? מה עשיתי לא בסדר?

"טוב, אלנה, אני רואה שאת לא מקשיבה לי. אני הולכת להגיד שאת מסרבת טיפול, בסדר? חכי כאן."

"לא. בבקשה. אני אקח את הכדור."

"עכשיו תיקחי. אני רוצה לראות שאת לוקחת," היא אומרת ומצביעה בציפורנה החדה על השולחן.

שוב הדופק המואץ. הוא מתחזק, גם כשאני עם הרופאה. זה סוג של אירוע מוחי? בגלל זה היא ככה?

"טוב, אני רואה שאי אפשר לדבר איתך. אני אמליץ לפסיכיאטר הראשי שייקחו אותך לבית חולים לחולי נפש."

"לא. בבקשה. אימא צריכה אותי בבית. היא לבד."

"לא מעניין אותי. תיקחי את הכדור." היא מקלידה דברים במחשב עכשיו, בלי להסתכל עליי.

אני מותשת ומסוחררת כשהיא מושיטה לי את התיק הרפואי שלי יחד עם המסמכים היקרים שלה. כל דבר שעולה, גם יורד. אני הולכת אל המסדרון עם הידיעה הזאת ועם התיק הרפואי שלי. אני מוקפת אנשים, מכל הסוגים.

אני ממשיכה להתהלך וקולטת מימין את הרופאה החדה מדברת עם שני אנשי ביטחון. הם שוטרים? מה הם עושים כאן, בבית החולים? היא לוחשת להם משהו באוזן. הם מסתכלים עליי. אני פוערת וסוגרת את הפה לסירוגין, מגמגמת בלי קול.
מה היא עושה? למה היא מספרת להם את מה שסיפרתי לה? הם כולם נגדי?

אני מהנהנת לעברם, מבהירה להם שאני יודעת את התוכנית שלהם. הם מסתכלים עליי בעיניים ידעניות כאלה, השוטרים הצעירים. הם לא נראים מבוגרים ממני בהרבה.

הם מחייכים, כמו שמחייכים לפני שהולכים לתקוף.

אני נושפת ונושפת ונושפת. אוויר לא נכנס אליי. אוויר לא נכנס אליי. אוויר לא נכנס. ואני קמה. הם עושים שני צעדים מהירים לעברי, מרימים את היד ומתחילים לרוץ לכיווני. גם אני מתחילה לרוץ, מתרחקת מהם. הצמידים שמחוברים להם למכנסיים מרשרשים מאחוריי. הם רצים בעקבותיי לכל מקום, עד שאני מאבדת אותם ומגיעה לחדר ריק בבית החולים. ומתנשפת.

אני סוקרת את החדר בעיניי. יש כאן רק מיטה, פדים וציוד של רופאים מסודר במגירות פלסטיק. אני אתחבא כאן בינתיים. רק בינתיים. עד שאימא תבוא לקחת אותי. אבל רגע, אולי הם לא יתקשרו לאימא?

אמרתי לאימא שאני הולכת לבית חולים, אבל ברחתי לפני שהספקתי להסביר לה את כל מה שסיפרתי לרופאה. אין לה מושג מה קרה כאן. רגע. אולי בשביל זה הפסיכיאטרית כתבה בתיק? כדי שאוכל לספר את זה לאימא? אני פותחת בזריזות את התיק עם המסמכים שלי. עיניי מתבייתות על הטקסט, ואני רואה רק דבר אחד:
ללא מסוכנות, בשלב זה. בשלב זה. בשלב זה. בשלב זה.

מה זאת אומרת בשלב זה?

היא חושבת שאני מסוכנת? באמת?

אחרי כל מה ש... סיפרתי לה עליי?

אני נופלת על הרצפה. ראשי נחבט במיטה. אני מניחה לו להחליק אל הרצפה. אני עדיין בהכרה, ולא אכפת לי מהמכה בראש. היא חושבת שאני מסוכנת. הרופאה כתבה שאני יכולה להיות מסוכנת בעתיד. זה אומר שאני מסוכנת? זה אומר שאולי עוד מעט אהיה מסוכנת? למי? זה אומר ש... אני לא יכולה לחזור הביתה?

אימא אומרת שרופאים יודעים מה הם עושים.

הקור של הרצפה חודר לי עד לעצמות ומרעיד את גופתי. אני עדיין לא מבינה מה קורה לי. אני מבינה פיזיקה, אני מבינה ביולוגיה, אני מבינה כימיה. אני מבינה הרבה דברים שאמרתי אותם כבר לרופאים. אני קוראת הרבה ספרים ומבינה הכול – שלא יחשבו שאני איזו בורה, או תלמידה רעה. אבל את זה אני לא מבינה.

נכשלתי. נכשלתי במשימה לשמור על אימא. עכשיו היא תישאר לבד. היא תחיה את כל החיים שנשארו לה לבד, בגללי. אני לא אוכל לחזור הביתה לעולם, אם אני מסכנת אותה.

ואני בוכה עכשיו. פעם אמרו לי שאסור לבכות. וגם אמרו לנו פעם בבית ספר שאנשים מסתכלים עלינו כל הזמן ועוקבים אחרינו בכל מקום שאנחנו הולכים אליו. בגלל המיונים לצבא, ככה אמרו. באמת שזה מה שאמרו לי. אני נשארתי בחדר אחרי בית ספר ולא יצאתי ממנו. הייתי בוכה. הרבה.

תמיד ידעתי שמשהו איתי לא בסדר. ועכשיו אני אפילו לא יכולה להזיז את היד מהרצפה, כי יש לי את המזרק של הרופאים בתוך היד. הם החדירו לי אותו לתוך הווריד כשהגעתי, ואני לא יכולה להזיז את היד כדי לנגב דמעות עכשיו. אני נכשלת בהכול. זו יד שמאל. זו שהמוות כתוב עליה. שום דבר טוב כבר לא יֵצא ממני. ומיד כזאת שעל אמתה כתוב מוות. וממישהי שהמוות רודף אחריה לכל מקום. לא ייקחו מישהי כמוני לעזור למדינה. מישהי מסוכנת, יצורה כזאת.

ילדים בגיל שלי מתים במלחמה בשביל להציל אנשים. אני לא גיבורה, אבל אני חייבת להציל אנשים מפניי. אולי המזרק הזה הוא הדרך שלהם להגיד שמשהו בי לא בסדר. בי. בפנים. בתוך־בתוך. איפשהו במקום שלא רואים.

אני מציצה שוב בתיק הרפואי: אלנה קרולוב, בת שמונה־עשרה ותשעה חודשים ביום קבלתה. אביה נהרג בתאונת דרכים. גרה עם אימה ואחותה. אולי הם רוצים לקחת את גופי איתם לטיפול במדע. או שזה ניסוי חברתי כלשהו? אני לא יודעת. אני רק יודעת שאני כבר לא אקום מהרצפה לבד, כי אין לי מספיק כוח. זיכרונות מכל חיי מסתחררים סביבי, באים והולכים. זיכרונות, משפטים, מילים, הם מתערבבים עם תחושות בגוף ועם רגשות. והכול נעשה מבלבל. אני אוספת אותם אחד־אחד. מנסה להרכיב משהו.

מה היה קורה אם הייתי לוקחת את הכדור? היה יותר מסוכן או פחות? לא יכול להיות שכדור קטן יכול לשנות את הכול. את כל המציאות.

מאז שאני ילדה הכוח הזה אופף אותי, את פחדיי, את מחשבותיי ואת שגרת חיי. כשהייתי בת שש, מישהי בבית ספר אמרה שכולם מתים בסוף. ואז הבנתי את זה, שאין לי לאן לברוח. הגעתי הביתה ושאלתי את אימא אם אני אמות, אם היא תמות, אם כולנו נמות. ובכיתי. היא אמרה לי לא לחשוב על זה עכשיו, אמרה שאני עוד קטנה בשביל לחשוב על הדברים האלה. אבל לא יכולתי. מאז חשבתי רק על המוות.

במשך שבועיים, כשהייתי בת שש, ישבתי לידה על הספה בסלון שהיא ישנה עליה, ולא זזתי. בכל פעם שאמרתי שאני מפחדת, היא אמרה לי לא לחשוב על זה ושהיא איתי. תמיד איתי. תמיד תהיה איתי. היא חיבקה אותי חזק. ועכשיו אני עוזבת אותה. עכשיו אני כבר לא יכולה לשמור עליה. רק שתזכור אותי לטובה. שתזכור שאני הילדה שלה. ואני אוהבת אותה.

המוות, אין לי איך לברוח ממנו רחוק. אין לי איך לברוח ממחשבות יתרות. אין לי איך לסדר אותן. אף אחד כאן לא מספר לי את האמת. אף אחד לא אומר מה יש לי. אולי המתים מחכים לי? אולי שם אני צריכה להיות?

אני מתבוננת רק במזרק של הרופאים, וכואב לי מתחת לעור. כאב חד. אף אחד כבר לא יסביר לי מה נכון. אימא אומרת שהכול בסדר. שאני אהיה בסדר. היא אמרה לי לא לצאת, אבל כנראה הכוח הזה כבר לכד אותי. וכבר הפסקתי לחשוב מה עשיתי שגרם לזה. אין לי כוח יותר.

הפצע הזה הוא שלי? אם הרופאים דקרו אותי, הפצע הזה הוא עדיין שלי? זה פצע פנימי או חיצוני? אם דקרו אותי, אני אחראית לזה שהפצע קיים כי אני מדממת?
אני לא מבינה איך לפעמים דוקרים ומדמם ולפעמים דוקרים ולא מדמם. אני מרגישה עירומה ומקולפת. כאילו כולם יכולים להסתכל עכשיו על ההצגה הזאת. אלנה קרולוב, חיה אחרת, יכולה רק להשתין על עצמה עכשיו. אני חושבת שזה מה שאני עושה.

תשתי את הכדור, אני שומעת את הצעקה של הפסיכיאטרית שוב ושוב בראש.

הם רואים אותי עכשיו במצלמות? אולי הם צוחקים עליי ונהנים? הם הצליחו. אני נכשלתי. הם עשו את העבודה שלהם. בדיוק כמו שצריך. לפי הספר. אני נכשלתי. נפלתי. אני כבר לא רואה אפילו את אור הניאון המהבהב, כי עיניי מתחילות לרפרף ולהיעצם, לאט. הכוח הזה לוקח אותי למקום בלי פחדים, אני חושבת.

הייתי קודם במחלקת יולדות, בדרך למחלקה הפסיכיאטרית. חיפשתי נשים שיולדות את התינוקות שלהן, כדי להבין איך אנשים נולדים באמת. חיפשתי הוכחה לזה שנולדתי באותה צורה שבה כולם נולדו. חיפשתי הוכחה לזה שאני קיימת, שאני בשר ודם, שיש לי גוף. לא מצאתי לידות. כנראה אני מושכת רק את המוות. אבל אני לא אמשוך אותו יותר אליי ואל הקרובים אליי. אולי זו ההזדמנות שלי לשנות הכול.

אני לא מסתכלת. אני עוצמת עיניים, אבל אני מרגישה את הדם. הדם מסביבי כבר מטפטף.

ואם אני מסוכנת למישהו כמו שאמרה הרופאה? אז אולי זה עדיף.

אף אחד לא רוצה בקיומי, חוץ מאימא ומדריה. הן היחידות שאני חשובה להן. הרופאים כאן לא רוצים בקיומי. הם אוהבים רק את הכדורים שלהם. אני רק רוצה שהכול ייפסק, בגלל זה באתי לכאן.

אני מדמיינת את הדם נוזל מהמזרק ומהווריד שלי. המון דם, שמסמל את כל מה שאני לא מבינה ושאף אחד לא מסביר לי. וככל שהוא ממשיך ונשפך, אני מרגישה פחות ופחות מעצמי. מכל זה. אני לא יודעת עוד כמה דם נשאר לי. באמת. הראש שלי נעשה כבד אבל המוח עדיין מתפקד. אני צריכה להחליש אותו קצת, לתת לו לנוח. אני אצליח בזה. אני ממשיכה לדמיין.

מחשבות על סוף, סוף המשימה, סוף זו התחלה, רצות כמו באוטוסטרדה במוח שלי. אני חושבת שאלו המחשבות האחרונות. זה הסוף שלי? אולי בצד השני מישהו עוד יבוא ויגיד לי אם הייתי קיימת? יגיד לי משהו? אולי שם מישהו יסכים לדבר איתי? אני לא יודעת. אני כבר לא רואה כלום. העיניים שלי עצומות, אבל אני מרגישה את הסנוור של אור הניאון המרצד.

מאיפה בא הכאב – מבפנים או מבחוץ?

אם דוקרים אותך עם מזרק – הכאב הוא חיצוני או פנימי?

אין שום כוח שיכול להזיז אותי עכשיו מהרצפה בבית חולים. אני חושבת שהמשימה שלהם כמעט הושלמה. אפילו המוות עצמו לא מספיק חזק בשביל להזיז אותי מהרצפה ולנקז את כל הדם שנשפך ממני. אני מרגישה לחה מדם, אבל אני מסתכלת רק על התקרה.

החלון עוד מעט נסגר. אני רואה אותו נסגר. או שאלו העיניים שלי. אני כבר לא מרגישה שזורם לי חמצן למוח בכלל. אף פעם החמצן לא עבד לטובתי, תמיד ברח ממני כשהייתי צריכה אותו.

אין שום כוח. אין לי אפילו כוח התנגדות. אני לא מרגישה את כוח הכבידה או המשיכה, הכוח החזק, או הכוח החלש. אני לא יודעת מי חזק ומי חלש. אני כבר לא מרגישה כלום.

יש כוח יותר חזק מהמוות? אילו עוד כוחות נותרו?