הסופר בחברת ההמונים

מקום לא מקום
(פרסום ראשון)

א
המקום הזה, גנדר, שבו עצרנו בדרך ממוסקבה לניו יורק מצוי באזורים הצפוניים של קנדה, כמעט בחוג הארקטי. שום עיר אינה נראית בקרבת מקום. שדה תעופה עם הבר־מזנון הרגיל, דוכני מזכרות וחנויות פטורות ממכס כמו בכל שדה תעופה אחר.

בדיוק כך: כמו בכל מקום אחר. כלומר, לאו דווקא כאן. ואכן, מה באמת מייחד מקום זה או, יותר מכן, עושה מקום למקום? מה אותו Sense of Place שעליו הרבו כל כך האנגלים לדבר. האם כאן, בגנדר מושלגת זו, מקום, בהוראה של יצחק דנציגר. כלומר, מקום שמישהו השריש ואולי ביקש להכות בו שורש. (להכות שורש בעברית. מפני ששורש מכים כנגד התנגדות).

ובאותו הקשר, האם נוודים אלמונים שֶתלו על עץ עתיק מה שתלו, היו מודעים, כפי שדנציגר סבר, לכך שבעשותם זאת הם יוצרים מקום? קרוב לוודאי שלא. רק מהגרים ובני מהגרים כמו דנציגר ודומיו עסוקים ביצירה מתמדת של מקומות. לפעמים, כאלה שהם יוצרים תחילה בקִרבם ואחר כך משליכים על ואל הסביבה.

ואם כך, כיצד מגדירים את הרגש החזק שמרגיש בן המקום למקומו? אולי בכריכה זו שהוא כורך אותו עם מושג אחר, מושג הבית. האחרון מוחשי יותר, ואם הבית שימש גם בית הוריו, ואם זיכרונו מרחיק לכת עד לילדות באותו מקום־לא־מקום, או, מוטב, מקום שהוא כל מקום, שום כוח שבעולם לא ימנע בעדו לראות בו את מקומו שלו האחד והיחיד. בכך הוא שונה תכלית שינוי מן האמן.

מקום הוא אפוא גם זה וגם זה. מעשה יצירה, מפעל אנשים יוצרים, חושבים ומרגישים. אלה הזקוקים למקום, אולי מפני שבדומה למהגרים גם הם גלו ממקומם, אם משום מחשבתם, הגותם, ואם משום רגשותיהם — מסרבים להסתפק בצמצום שבמקום. ואחרים, להפך, מקום בעיניהם פירושו בית, זיכרונות, תחושת שייכות והמשכיות.

מעטים יחלקו, אם ייתנו על כך את הדעת, על הקביעה שמקום הוא מעשה יצירה, מפעל אנשים יוצרים, החל בבנאים, ובאדריכלים, וכלה במלכים, מדינאים, עמים או סתם במי שנקברו במקום כלשהו וכך העניקו לו מרוחם. בלעדי אלה, לא היה מקום בא לעולם. כלומר, לפנינו הבחנה אנושית, "קטגוריה" כמו חלל או זמן. מקום קיים רק בתודעת האדם. אף כי ניתן כמובן לחלוק על כך ולומר שהכלב המותיר את ריחו המיוחד סביב תחומו "שלו", או הנשר הזקוק ל"מרחב מחיה" של כעשרים קילומטרים רבועים, אף הם מגדירים לעצמם טריטוריה. אבל לא מקום בהוראה זו שאנחנו מתכוונים לדבר בה. ונניח לשאלה אם טריטוריה ומקום מושגים נרדפים הם.

אין תחושה טבעית יותר לאדם בן בית, יליד או תושב מקום מסוים שהוא קשור אליו בזיכרונות ובתקוות, שעליו נאבק או אף נלחם, שבו רכש לעצמו חלקה או נחלה, אם דירה, משק או ארמון, מלחוש עצמו "במקומו", במקום האחד והיחיד שבעולם שהוא רואה בו את מקומו שלו, ביתו, מולדתו. זאת, גם וכאשר הוא נאלץ להיעדר ממנו שנים רבות, כאותו אודיסאוס האגדי, ולשוב או שלא לשוב אליו ביום מן הימים.

יתרה מזו, דומה שלפסגת חידודו של מקום כמקום, בהוראת בית או מולדת, מגיע המקום, כל מקום, בעיקר לאחר שגלו ממנו. אז מתחזקת באדם ההרגשה כי אכן זה היה מקומו. על דרך הסמל ניתן לומר כי אדם וחוה, בהיותם בגן עדן, לא היו בהכרח מודעים לכך שהם נמצאים במקום כלשהו, שהוא גן עדן. רק לאחר שגורשו מאותו גן ונאסר עליהם לחזור אליו, מפחד החרב המתהפכת, הוברר לשניים שכבר אכלו אז מעץ הדעת, כי לעולם לא יוכלו עוד לשוב ל"מקומם" הראשון.

מאז נותרה תודעת המקום, מקומו ה"טבעי" המובן מאליו של אדם, כרוכה בתודעת הגלות. ולכן אין כל פליאה בכך שאנשים גולים, עקורים או פליטים ייזכרו תמיד במקום שהיה מקומם, בין שהיה להם שם טוב בין שרע, בין שהם מבקשים לשוב אליו ובין שקיבלו על עצמם שלא לשוב אליו לעולם, כאותם גולי ספרד ופורטוגל בתום "תור הזהב" בתולדותינו.

ומה בדבר אותן תחושות שייכות? ובכן, נראה כי לאנשי המדבר הנוודים בזמנו לא הייתה תחושת בעלות על מקום מסוים, קל וחומר תחושת שייכות. שהרי הבדואי לא ראה עצמו שייך אלא למדבר כולו, כלומר, לכל מקום שהיה מסוגל להגיע אליו עם צאנו ומקנהו. ואילו לאותם אלמונים שהגיעו אל "מקום" קדוש, במועדים שהיו ידועים רק להם, בוודאי לא הייתה תחושת שייכות, אף לא תחושת חֶזקה עליו. הם רק נשמעו לצו מסורת עתיקה, שעל פי רוב אף את מקורותיה וצפונותיה לא ידעו.

ובכל זאת, צדק דנציגר. שכן בהתכנסם תחת אותו עץ מקודש, שאולי ניצב בו איזה צלם אליל או אלילה בימים משכבר — בעשותם זאת יצרו להם אותם מאמינים מקום, מקום דומה ולא דומה לשום מקום אחר שבעולם. מקום שייעלם מן העולם כאשר יעבור מן העולם אחרון היודעים על קיומו ועל קיומה של המסורת שהפיחה בו חיים.

וכך, ככל שאתה מרבה לנסוע בעולם — הלא־מקום או הכל־מקום הגדול ביותר המוּכּר לנו — אתה הולך ומשתכנע שמעולם לא היית בשום מקום שלא יצרת אותו לעצמך, תחילה או במהלך הזמן. ברגעים שבינך לבינך אתה אפילו מעז להעלות את האפשרות שאין בעולם בנמצא שום מקום — ואפילו לפלסף אותה. אבל כאן סכנה. כי אם אין מקום ואין פילוסופיה של מקום, אין גם פילוסופיה של אין־מקום, אלא באוטופיה, שהוראתה לא־מקום.

באמנות, מכל מקום, ודאי הוא, כאמור, רק קיומן של "יצירות". כך יש "מקום" של ולטר בנימין ו"מקום" של טולסטוי, "מקומות" של בלזק ו"מקום" של דנציגר.

האם פריז, לונדון או ברלין הן יותר בחזקת מקום מפרדלקינו, למשל, רק מפני שספרות שלמה נכתבה עליהן ויותר אנשים העלו את סיפור חייהם בהן על הנייר? האם מקום הוא זה שיותר "היסטוריה" כתובה התחוללה בו?

וכך אתה נוסע ממקום למקום, או מאף־לא־מקום לכל־מקום, מאלץ את עצמך לנסוע, מסיבות שלא כאן הלא־מקום לפרטן, תמה מדוע אינך נשאר במקומך, שגם הוא אינו מקום יותר מכל מקום אחר שבעולם. ויש שאתה מסתפק בכך שאתה יוצר לעצמך מקום מדומה, יוצר מרשמי חיים ומפי השמועה והדמיון, ומדמה שזה מקומך, שרגל איש לא דרכה בו מעולם.

במקרים רבים, אין גם האמנות מחוללת או מבקשת לחולל מקום קיים. היכן היא אמריקה זו של קפקא ושל קרל מאי, היכן "מקומותיו" של דון קישוט או של דנטה, ומה במדבר מחוזו של עגנון ב"עידו ועינם" שלו?

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם". הרי ברור שאין כאן שום Sense of Place או ניסיון להפיק יש מאין. צורת היחיד, אפיק, הייתה בוודאי "מקומית" יותר. וקיימת גם לשון הדימוי המפקיע ייחוד והוויה: כמו.

ייתכן שאחת הסיבות לעייפות זו שאנחנו מרגישים לעיתים כלפי לשון פיגורטיבית היא שאנו מודעים לכך שאין כאן בהכרח הֶקשר אמיתי, מקומי. קרי, שהכול פרי תעלול/תחבולה מילוליים. לכן חיפשו הפוטוריסטים ועמיתיהם דימויים רחוקים ומרחיקים יותר ויותר, כאילו ביקשו לומר: באמת, אין הֶקשר; וההקשר המצוי הוא שרירותי בלבד; ואני שיצרתיו מודה באוזני הקורא שיצרתי אותו רק בכוונה לעשות רושם כזה וכזה, ואני גם מעז לגלות זאת ובכל זאת לצפות שאיזשהו רושם, ולו רק רושם השרירות שבמעשיי, יפעל את פעולתו.

אם זו אינה שרירות אינני יודע שרירות מהי. אבל אני יודע גם כי זה, בדיוק זה, היה מקור כוחם של המודרניסטים למיניהם, שקמו וחשפו את אין־אונותה של האמנות לברוא מקום — ולכן ראו כחובתה לברוא אינסוף אשליות מקום. אולי מתוך שלא הסכימו להשלים עם המושג גבול.

בכלל, מי שרוצה לחיות במקום שיברא לעצמו מעיד על עצמו שלא נוח לו במקום שבו הוא חי ושהיה מעדיף לחיות במקום אחר ובזמן אחר. והרי שאיפת השאיפות של הפוטוריסטים האיטלקים הייתה בדיוק זו: להימלט מן המקום — איטליה, הלא־מקום או הכל־מקום המובהק ביותר של המאה העשרים. לשם כך השליכו יהבם על כל המכוניות והמטוסים והתנועה הדינמית שבעזרתה ביקשו לחרוג מארצם, איטליה, המקום שבהווה, למקום לא קיים שלעתיד לבוא.

ב
וכך נצטרף גם המקום העתידני אל אחיו המקומי העכשווי, ושניהם נצטרפו אל מושגי הגיאוגרפיה כמבטים ויצירות של הרוח, ולא כדברים הנתונים לה מראשית הזמן, מקדמת דנא.

נראה שהקדמונים ידעו מה שנשתכח מאיתנו במרוצת הדורות. כך דיברו עברים קדומים על האל כעל המקום ובאותו זמן עצמו אמרו עליו שאין לו דמות ואין לו מקום. כיוון שאין להניח כי נתכוונו לומר כי אין לו קיום, סביר להניח שנתכוונו לכך שהוא מצוי, בדמות־לא־דמות, בכל מקום ובכל אתר שהוא. במילים אחרות: אינו מצוי בדמות מסוימת, מוגדרת, בשום מקום, שלא כאלים במיתולוגיה היוונית שיש להם הר משלהם, כלומר מקום מוגדר במפה, שרירותי־יצירתי ופיקטיבי אף הוא. כך נולדה אפוא ההשגה המפריכה כל היגיון מקומי: המקום שאין לו שום מקום מפני שכל מקום מקומו, ואילו כל־מקום זה אינו האל כי אם אחד מאינספור גילוייו ומימושי האפשרויות הגלומות בו. גילויים שעדיין אינם מעניקים לנו אפס קצה של דמות האל. או מקומו.

זמן רב לאחר כיבוש הארץ או כיבושי הארץ המתמשכים, והתבוללות השבטים שמקרוב באו בשבטים שכבר ישבו בה, נתבקש איזה הכשר שמימי למעשה שהיה בו, במבט לאחור, משום הורשת בני המקום מנחלתם. כך נולדה לה האגדה על דבר הארץ המובטחת: "לך ולזרעך אתן את הארץ". ואף נולד הדיבור על גבולות ההבטחה.

כדרך כל העמים, מצאו להם גם כאן משוררים ונביאים וחוזי חזיונות דרך לשבח ולפאר ולרומם את מקומם שלהם מעל פני כל מקום אחר שבעולם, כדרך שעשו לעמם, שגם אותו שיבחו ופיארו ורוממו מעל כל עם שבעולם. וגם כשהפר האל התחייבות שיוחסה לו, והוא הפר אותה לעיתים קרובות, בעינו של המאמין עדיין נותר עַמו העם הנבחר, בעל הסגולה המיוחדת, וארצו נותרה הארץ המובטחת. מובטחת בבחינת הבטחה העומדת מן העולם ועד העולם, שפירושו לעולם ועד, גם כשאינה ממומשת או כשהיא ממומשת רק חלקית וזמנית.

בד בבד, ואולי בתקופה מאוחרת יותר, חכמה יותר, פגועה יותר, נולד מושג רב־משמעי זה של מקום כאלוהות או כביטויה. ואף נאמר כי המקום ירחם עלינו...

והיו שני המושגים הללו — זה של הארץ המובטחת וזה של המקום בבחינת גילוי האל — קשורים אבל מובחנים. האחד התייחס לגיאוגרפיה של הבטחה, ואולי לעצם הסגולה המאגית המזכה עַם זה דווקא, אותו ולא את חברו, בהבטחה אלוהית, ואילו השני התייחס למה שאינו קשור בשום גיאוגרפיה וחללו של כל העולם פתוח לפניו ומלא אותו ובו.

לעם שעמד, עוד מעט, לצאת לפזורה, כלומר, להתפזר בעולם; לִגְלות מכל שהוא מקומו שלו כביכול לכל שאינו מקומו כביכול, הייתה זו צידה חיונית לדרך. עם תפיסה כזאת של המקום יכלו רבבות לצאת לגלות מבלי לחדול מאמונתם, כולל האמונה באותה הבטחה קדומה שמימושה נדחק עתה עד אחרית הימים.

כך ישבו היהודים במשך מאות שנים בכל המקומות שבעולם, כשהם מפייטים בעיני רוחם את זכרו של מקום אחד ערטילאי, מעין הבטחה שהובטחה לילד ואשר אותה לא ישכח כל חייו, ובינתיים אמרו לעצמם "בשנה הבאה בירושלים" כמו שאדם אומר "יהיה טוב". וה־מקום, מקום־המקומות, כמו גם הרוח שאין לה מקום אחד ויחיד, ליוו אותם בכל אשר הלכו, הפכו למקום שאין לו שיעור ואין לו גבול.

כך נפרדו גם אמונה ומציאות — כל אחת לעצמה ולדרכה. וכשהיה היהודי אומר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" לא אמר דבר שקר ולא דבר אמת, כי אם דבר אמונה, שהיה רחוק ממציאות חייו כרחוק מזרח ממערב, בלשון המליצה.

וחייתה אותה אמונה בעם המפוזר בכל המקומות שבעולם כמו הייתה חלק מעסקת חבילה המחייבת בעיקר את בורא עולם: מה אתה הבטחת לי את הארץ ההיא, זבת החלב והדבש והאוכלת יושביה, אף אני מבטיח לך שלא אשכח את הבטחתך זו ואף אזכירנה לך מכאן ועד עולם. ובינתיים אשב לי כאן במקום־לא־מקום זה שבו אני ובני ביתי ואבותיי ואבות אבותיהם לפניהם יושבים בו ואף אתה תשב עימי ותִגְלה עימי אל כל המקומות שאליהם אגלה ובהם אשבה. שהרי אתה ורוחך מלאים עולם ואתה ורוחך מלאים מקום.

ויהודים חכמים השלימו עם המציאות, חרף האמונה, וקראו לווילנה, הלוא היא וילניוס של יושביה המקומיים, בשם ירושלים דליטא. כלומר, העתיקו מקום למקום או הֵשׂימו עצמם כמי שמשחזרים את רוחו של מקום אחד במקום אחר, זר לו, עד שירווח, או עד השנה הבאה, או עד ימות המשיח. ואלמלא בני המקום שלא הניחו להם במקומותיהם, אפשר שהיו מסתפקים בכך עד סוף כל הדורות או עד תום כל היהודים שבעולם.

השאר הוא כבר היסטוריה קרובה. בלחץ כל מקום ויושביו, בלחץ התנאים הכלכליים והמדיניים ותחת עקת האפליה והנגישׂות והפוגרומים, קמה התנועה אשר חרתה על דגלה מחדש את שמו של המקום הישן. והייתה עוצמה בשם כדרך שעוצמה כזאת קיימת בכל שם מקום כשהוא חרות על דגל מונף, וכדרך שעמים לא מעטים שינו בזמננו את שם ארצם, שם מקומם, עת זכו בעצמאות, או חתרו לעצמאות כזאת, מתוך ביטחון בכך שבעצם השינוי הם מחזירים ליושנה איזו תפארת לאומית־שבטית קדומה שבטרם היות מדכאים וכובשים ומנצלים במקומם.

ובעם ישראל נחלקו הדעות בין אלה המדברים על המקום הישן כעל זכר קודש — לשונה הרוחנית של הפזורה — לבין אלה המאמינים כי ניתן להמשיך קיום היסטורי מלא ממקום שבו נפסק, בתנאי שיחזרו לאותו מקום ישן. ונעלם מעיניהם של האחרונים כי ההיסטוריה היהודית מעולם לא נפסקה. ומעיני ה"רוחניים" נעלם כי בשעה שאתה חורת על דגלך שם מקום כלשהו — אפילו הוא "בסוף העולם", בלב מדבר במזרח — קל וחומר כששם מקום זה מקודש על ידי האמונה והזיכרון, אין כוח שבעולם שיעצור את תהליך שיבתם של אנשים אליו. ראשונים ישובו המאמינים והזוכרים וחוזי החזיונות ואחריהם עם גדול של אביונים ומדוכאים ומגורשים ופליטים.

יהודים נותרו אומנם יושבים כמעט בכל מקום שבו ישבו קודם לכן, אבל עתה שוב חזרו וייחדו לעצמם מקום אחד שעליו הכריזו שהוא מקומם ובהשוואה אליו כל שאר המקומות שבעולם אינם אלא גלות, כלומר, לא־מקומות, שאינם ראויים שיישבו בהם אלא כהוראת שעה. ודומה היה כי אמונה ומציאות חוזרות ומתחברות שוב לאחת.

ולא הייתה כאן מחלוקת בין ציונים לכנענים, יהודים וכאלה שלא ביקשו להיקרא בשם זה. הכול ראו עצמם שבים למקומם. ורק על הגיאוגרפיה של אותו מקום נחלקו הדעות והתלקחו המלחמות הגדולות, בין החוזרים לבין עצמם ובינם לבין תושבי המקום האחרים שאף הם ראו באותו מקום את מקומם, ובאותה מידה של צדק. שהרי אם מקום אינו אלא כל־מקום, גם תושביו אינם אלא כל־תושבים, מי שבמקרה עשו מקום זה למקומם. והיו הראשונים מדברים על מקום שהוא חדש־ישן, ואילו האחרונים דיברו על מקום שהוא ישן־חדש. ולא היה הבדל בין שתי תורות המקום, ובמרוצת השנים עוד הלכו ההבדלים שהיו תחילה ונתמעטו.

ושכחו, אלה כאלה, את המקום שהוא בכל מקום או שאינו מצוי בשום מקום, ואף הלכו והעלו על נס את הקשרים שבין אותו "מקום" לבין מקום אחד מסוים ומוגדר, תָחום ומוגבל ומנותק משאר מקומות שבעולם, מבלי להבין שבכך הם מצמצמים אותו מקום אלוהי ואף נותנים לו פירוש ארצי גס ומפקיעים אותו מתחום האמונה שבכל מקום ומקום.

וכך עמדו והבדילו הבדלה של מהות והבדלה של איכות בין תושבי מקום אחד, הם וצאצאיהם, לבין תושבי כל שאר המקומות שבעולם, או בין תושבי מקום אחד ומי שאמורים להסתפח אליו בדין או לחזור אליו במשפט, לבין כל שאר באי עולם, ואף הסתמכו על עמים אחרים, שאף הם עשו כמעשים האלה.

וחלקם אף נתנו פירוש חדש למושג עמום זה של המקום, מקום הרוח או האל. לדבריהם, אין הוראתו אלא אבי המקום שזה הוא מקומו ואלה, כלומר מאמיניו, הם בניו. וכל שאר בני עולם אינם אלא בנים חורגים לאותו אבי מקום, אם לא כופרים גמורים, ואין מקומם במקומו.

והפך המקום לגדר, לגבול, לציון שטח, כגון "מדן ועד אילת" או "מנהר פרת ועד מצרים".

ג
וכל מה שאמרנו על המקום ניתן לומר גם על השם, שאף הוא עבר גלגולי צורה ודמות והוראה עד שהיה לשם מצמצם, לא עוד מרחיב וחוצה גבולות, כי אם שם ארצי קרקעי; לא עוד יציר רוח, עוצמה ערטילאית, הקיימת בכל שם ובכל מילה ואינה קיימת בְנבדל ובמופרש אף באחד מהם. בדרך זאת אבד מן הגולים השבים זכר הזרות היסודית אשר ב"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" זה של קדמוניותיהם, ואת מקומה תפסה זרות אחרת, ניכור מקומי, גיאוגרפי, פוליטי ואתני, שדבר אין לו עם רוח ועם חרדת קודש ועם אלוהות.

והשם והמקום נתפצלו למאות ואף לאלפי שמות מקומות, בהם חדשים ובהם מחודשים, בהם מצויים ובהם מומצאים או משוחזרים, ולשון הדיבור הכל־מקומית שיבשה כמה מהם עד לבלי הכר והפכה ראשון לציון לרישון וחוֹלון לחוּלון ופתח תקווה לפתח־ת'קוה. וסופרים ומשוררים הפכו את כל האין־מקומות או הכל־מקומות האלה למקומות לכל דבר וכתבו על חבל לכיש ועל משמר העמק ועל תל אביב ועל תענכים ועל ירושלים ובנותיה כאילו דברים מוגדרים הם מאז ומתמיד ולא יצירה זמנית של רוח האדם, וחלק מהם אף חזרו וכתבו על עיר זו ועל אחרת שהן "עיר ואם", ועל ארץ ככל הארצות בעולם שהיא ארץ בחירה ועל מקום שסבם לא ידָעוֹ כתבו שהוא מולדת. ואלה שנולדו במקום פירשו את השם פירוש מקובל, כאילו אמרו בית, הורים, ילדים, עץ, כלים ומכשירים ומכונית ונופים הנשקפים בעד החלון או בדרך לבית הספר ולמקום העבודה. ועל עצמם אמרו שהם ילידים ובני המקום ולפיכך "נורמליים", ועל מעשיהם אמרו שהם מעשים נורמליים, ומכאן שכל מעשי קודמיהם לא היו נורמליים ובידי אנשים שאינם נורמליים נעשו. והוויכוח נטש כליל את המילה מקום ועבר גלגול עקרוני בהתמקדו כולו במושג הארצי שטח, או בריבוי שטחים. כי שטחים פטורים מן הזיכרון הקדום של מקום. וּודאי שאין בהם מהילה זו של רוח המקום, שאינה מקום ואף על פי כן היא מצויה בכל מקום.

והשאלה החלה נושאת אופי לאומי ומֵצֵר ומשמשת חומר לעיתונים ולבעלי שררה ולשופטים ולדמגוגים. ונשכחה אמת זו, שאדם עלול לחוש עצמו זר בכל מקום תחת השמיים אם לא יינתן לו למלא אותו ברוחו, ליצור אותו על פי דמותו ודמות עולמו.

ואני עדיין זוכר, אם גם במעורפל, מה שאמרה לי אלזה מיידנר, שהייתה אשתו ואחר כך אלמנתו של הצייר היהודי הגרמני הגדול, שחזר בלעדיה לדרמשטאדט עירו הגרמנית אחרי המלחמה, על שנות גלותם: "בכל מקום איכשהו לא היה כל כך טוב". וכוונתה: בכל מקום שהיינו בו לא ניתן לנו ליצור לעצמנו מקום שהוא מקומנו.

"ולי יש במשרה הזאת מזגן אוויר שאני צריך להפעיל בחבטות והמקום הזה", אומר רוד סטייגר לסידני פואטייה בסרט המצוין 'כחום הלילה'. וכוונתו שאין לו מאומה, שום דבר שהוא שלו, כמו שטשרניחובסקי שלנו קבל על כך שהוא — לו משלו אין כלום זולת יצירתו, וכדרך שסופר אמריקאי גדול בן הדרום אמר על העיר ניו אורלינס שאינה עיר, כי אם "יצירה של הרוח" הקיימת רק בדמיון ובתחושה ובזיכרונות שאדם זוכר מחייו ומחיי אבותיו בה.

כיצד ניסחה זאת משוררת גדולה אחרת בחרוזים שכתבה בשנות גלותה בירושלים, ספק־מקום בספק־זמן ארציים בעיניה: "העולם חירש / העולם עיוור... רק אנחנו, האבק הזהוב שממנו נוצרנו שנינו, במקום קיימים".

רק אנחנו, אני ואתה. אתה, שכבר אינך, ואני, שעוד מעט איני. והעולם מוטל מת לרגלינו וכל מקום שהיה לנו בו מקום כבר איננו ואיננו יודעים אפילו אם אנחנו עצמנו היינו.

Und jedes Bild, das ich von dieser Welt gewann,

verlor ich doppelt, und auch das was ich ersann.

וכל תמונה אשר זכיתי בה מן העולם

אבדה כפליים לי, גם מה שברוחי בלבד היה קיים.

ד
יוצרים, אמנים, בני בלי בית וחסרי מקום, גולים שגם המקום שבדו לעצמם ביצירתם אבד להם. שירת הגלות בשירת האובדן והאחרית. ממש כצלילי הפסנתר או הגיטרה הכחולה ביצירות של וולאס סטיבנס ואלזה לסקר־שילר, ההופכים את כל חומרי המציאות לנגינה ולמנגינה ואת כל מקומותינו לסימני כוכב. יצירת האין־מקום נוכח יצירת "שטחים" חומרנית. תרבות של נפש ושל רוח נוכח תרבות השררה והכוח. ועיר המקלט מתגלה, לעיתים תכופות מדי, כמלכודת חדשה. וממנה נמלטים לאין־מקום חדש, כמו במשלו הנודע של קפקא על החתול והעכבר.

והמקום, כמו באותו משל, הולך ומתכווץ עד שמתגלה שלא היה מעולם. או מוטב: שהיה מקום ככל המקומות, שדינם להיעלם, אשליה ולידת אשליות של חיים במצוקה.

אבל כאן, בניו יורק, ברחוב חמש־עשרה היושב על השדרה השביעית, שבו אני כותב דברים אלה, אני מגלה שוב כמה חזקה עשויה להיות אשליה זו של מקום. הנה מקום המאכלס ומפרנס מיליוני בני אדם, חלקם בני המקום, חלקם מהגרים ופליטים ועקורים, בני מקומות אחרים, ואלה ואלה מתמודדים זה עם זה ומתחרים אלה באלה על מרחב מחיה במקום החדש־ישן או הישן־חדש (ניו יורק) עד כי דומה שכל מקום שבעולם מבקש גם לעצמו את המאבק הזה בין עבר והווה, נכר ובית. הרי גם חלוצי המתיישבים באמריקה נתייראו מפני עולם שהוא כולו חדש והביאו עימם באמתחתם את כל שמות מקומותיהם הישנים, מטולדו ועד ירושלים וכרמל, מעין תרופה מאגית נגד האין, סימן של המשכיות ואולי גם תרופה לגעגועים, אפילו געגועי חינם למקום שהקיאם.

ואתה מהלך במעלותיו ובמורדותיו של האין־מקום הכביר הזה שאנשים עשאוהו מקום, מתרשם מן הצבעוניות והצעקנות, והסירחון והמראות המרהיבים, והאלימות ותערובת הגזעים והגָלויות. ואתה מוצא בו כל מה שמצאת בכל מקום אחר, כולל את ההיעדר שמתוכו נוצר, כמו כלי החרס הנוצר מן האין במשלו של קונפוציוס.

ואתה מתגעגע לכל מקום שהיית בו אי פעם גם אם נתגלה כאשליה או, גרוע מזה, כחלום רע ומתעתע, או כפרי פיוט בלבד, ומבקש עכשיו לגלגל גם אותו לכאן: לגלגל ולחבר ולצרף ברלין ומילאנו וחיפה ותל אביב וקולצ'סטר ולונדון וירושלים.

ואתה מזהה ומכבה בך את הסימנים שסופרים ואמנים, יוצרים רבים לאין מספר, שהיו במקום לפניך, נתנו בו. עכשיו אתה נותן בו סימנים משלך. מערכת סימנים אחת על גבי קודמותיה, המוסיפה ואינה גורעת, משנה ואינה ממירה.

וכך באים לעולם ומתקיימים זה בצד זה תל אביב של יעקב שבתאי והאיסט סייד התחתון של אלן גינזברג ומוסקבה של דוסטוייבסקי ודבלין של ג'ויס וּוינה של דוד פוגל וברלין של אלפרד דֶבּלין ופריז של בלזק ושל זולא ומקסיקו של מלקולם לאורי. מעשי מרכבה מופלאים כולם. אין־מקומות שהיו למקומות כולם.

אבל אם אכן רק רשויות של הדמיון הם, רשות ולא חובה, מה חשיבות זו שאני מייחס לקביעתו הנפלאה של וולט וויטמן:

אני האיש. אני הייתי שם. אני סבלתי.

— שורה שהייתי חוקק בראש כל מצפה שירה שבעולם (אפילו הטון הנבואי־נשגב שבכאן רק מעצים את הרושם). כוחו של היוצר נמדד כנראה דווקא בזה שהוא שם, שם, כלומר באחד המקומות שבעולם, גם אם אינו אלא מקום שברא לעצמו והוא, מבחינה זאת, כמקומות שאחרים בוראים לעצמם, דוגמת אותו שושן ללא בעלים של פאול צלאן. אותו שושן או שם שושן שעליו לא נדע דבר אלא אם כן הוא עצמו יספר לנו על אודותיו, שם זה. ואם הוא עצמו לא היה שם — מה ערך ומה משקל לדיווחו.

לכן, אני האיש, זה התנאי הראשון. אני הייתי שם, התנאי השני. אני סבלתי, הניסיון והקבלות. ומשם חזרתי לכאן, לדווח לכם על התנסותי.

כיצד אומר זאת רוברט קרילי בשורותיו הנפלאות:

Here is all there is

but there seems so

insistently across the way

כאן הוא כל מה שקיים,

אבל שם מתעקש כל כך

(להיות כאן) בעברה השני של הדרך

ה
בקריאה חוזרת היום, כשאני עורך את הדברים האלה, עולה בדעתי שבסיפור בריאת העולם בספר בראשית לא נזכרת המילה מקום בהקשר של האדם אלא רק של המים והיבשה ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים" — בראשית א 10-9). המילה אינה נזכרת גם בהמשך התיאור. לאחר בריאת האדם, זכר ונקבה, אומר להם אלוהים: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ" (בראשית א 28). מקום לעומת הארץ.

במסה זאת אני מביע את התפעלותי מהביטוי המקובל ביהדות "מקום" בהוראת "אלוהים", מקום המתקשר בעיניי עם השם שבו מציג את עצמו האל: "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה". כלומר, לא במקום זה ולא במקום אחר כי במקום שבו יהיה. וראו ספר נחום: "וְנוֹדַד וְלֹא נוֹדַע מְקוֹמוֹ אַיָּם" (ג 17), נאמר על העיר נינווה. ובספר תהלים: "וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ", נאמר על ה"מְרֵעִים" (לז 10). ובספר איוב: "לֹא תְשׁוּרֵנִי עֵין, רֹאִי עֵינֶיךָ בִּי וְאֵינֶנִּי... לֹא יָשׁוּב עוֹד לְבֵיתוֹ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקֹמוֹ" (ז 10-8), הפעם מפי איוב. בשום מקום איננו נזכר האדם תחת השמיים, רק ארץ ומקום־לא־מקום שהוא נחלת הנרדף או האויב. סליחה על ריבוי הציטוטים, שהרי אין בכוונתי לעסוק בפרשנות תנ"כית.

בתחילת המסה סיפרתי על טיסה לארצות הברית, שנחתה בדרכה בערבת שלגים שהמבנה היחידי כמדומה שהיה מצוי בה שירת את נוסעי המטוסים. ושאלתי את עצמי: האם ניתן לקרוא למקום זה מקום, ואפילו ארץ? ועכשיו התבהרו הדברים. שהרי המקום שהזכרתי הוא בעצם אתר של חניית ביניים, לא מקום ולא ארץ. האם זהו "המקום" ש"אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה" מתכוון אליו, והרי אין כאן שום מקום.

ואני חוזר אל האי הצף שעולה מהמעמקים, מקום לידתו של אפולו, ואל השיר שאני רואה בו את אחד הגדולים בשיריי, השיר על אטלנטיס, "יבשת אבודה", ואשר בשמו כיניתי, כמעט בלא דעת, את שלושת קובצי שיריי המתורגמים — הצרפתי, הספרדי והאנגלי. יבשת אבודה, אטלנטיס זו שלי, אוטופיה (ou = לא, topos = מקום), מקום־לא־מקום מציאותי, "שיר מזמור לעתיד לבוא", כפי שמכנה אותו הלקסיקון. ומכאן שירי "מקום":

מקום

זֶהוּ הַמָּקוֹם שֶׁאֵלָיו אֲנַחְנוּ שַׁיָּכִים,

זֶה הַמָּקוֹם שֶׁהָיִינוּ בּוֹ מֵאָז נוֹלַדְנוּ וְאוּלַי לִפְנֵי כֵן

וַאֲשֶׁר בּוֹ נִהְיֶה כָּל עוֹד נִהְיֶה.

הוּא אֵינוֹ שַׁיָּךְ לָנוּ.

בִּרְצוֹתוֹ הוּא כָּאן,

בִּרְצוֹתוֹ הוּא נוֹטֵשׁ אוֹתָנוּ,

שָׁט וּמְרַחֵף עִם הָרוּחַ וַהֲפַכְפַּךְ כְּמוֹתָהּ.

מָקוֹם הַמְאַוֵּשׁ וּמְרַשְׁרֵשׁ וְרוֹגֵשׁ

הַמַּחְדִּיר בָּנוּ אֶת הַתְּשׁוּקָה לַמֶּרְחַקִּים.

מָקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ וְאֵלָיו מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת

וּבוֹ וּכְנֶגְדּוֹ חוֹתְרִים הַמְּשׁוֹטִים.

לֹא יָדַעְנוּ בּוֹ הַרְבֵּה טוֹבָה

וְעוֹד פָּחוֹת נַחַת.

אֲבָל טוֹבָה הַיְדִיעָה הָרָעָה

וּבְרוּכָה הַשִּׁכְחָה הַטּוֹבָה

לְכָאן בָּאנוּ וּמִכָּאן נֵלֵךְ

וְלא נֵלֵךְ עוֹד,

יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה

נִהְיֶה אֲשֶׁר נִהְיֶה

כַּאֲשֶׁר נִהְיֶה

אִתּוֹ וּבִלְעָדָיו

עַד תֹּם, עַד פְּנוֹת יוֹם,

עַד תֹּם הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן.

זֶהוּ, אֵפוֹא, מְקוֹמִי,

זֶה שֶׁבּוֹ אֲנִי כּוֹתֵב, שֶׁכָּתַבְתִּי, שֶׁאֶכְתֹּב

שֶׁאֶרְעַב לְלֵילוֹת קְסוּמִים, שֶׁאֶצְפֶּה בָּעֲנָנִים

מִבְּלִי לָדַעַת אֶת סוֹד קֶסֶם הַנְּגִינָה,

סוֹד הַצִּפִּיָּה לְמַה שֶּׁהָיָה וְלֹא הָיָה.

כָּאן אֲנִי.

וְאֶתְמוֹל הִפְלִיגָה הַסְּפִינָה בְּיָם שֶׁצִּבְעוֹ צֶבַע הַיַּיִן

בְּשַׁחַר וְרֹד־אֶצְבָּעוֹת וְהָיִיתִי נוֹאָשׁ

וְהַיּוֹם עוֹד יוֹם וְעַכְשָׁו לֵילוֹ.

וְהַשָּׁעָה מְאֻחֶרֶת וְהִיא מְאַחֶרֶת כְּדַרְכָּהּ

וְהָרַדְיוֹ מְנַגֵּן וְעוֹזֵר לִשְׁכֹּחַ

וְעַכְשָׁו חֲשֵׁכָה וּמָחָר יַהֲפֹךְ לְמָחֳרָתַיִם

וְאָבִיב יִהְיֶה לְקַיִץ

בְּגִלְגּוּל הָעוֹנוֹת הַגָּדוֹל בְּתַהְפּוּכוֹת הַזְּמַנִּים

מֵעַל וּמִתַּחַת לַקַּרְקַע

וְגַם מִשָּׁם אֶקְרָא וְאוּלַי אֶקְרָא

וְאוּלַי אַף אֶבְכֶּה סוֹף־סוֹף.

שיר זה, שבו חתמתי את שלושת כרכי 'כל השירים ושירים חדשים', ולא ידעתי מהיכן הופיע פתאום, ורק מתוך חוסר ידיעה זה מצאתי בו השראה של הפואמה האקסטטית של המלחין אלכסנדר ניקולאייביץ' סקריָאבין.

אני פונה עכשיו לספרי 'שירים ראשונים' שהופיע ב-1955, ומצטט ממנו את המקום שבו פורקים את זהב אופיר בנמל — "וַאֲנִי יָדַעְתִּי שֶׁאָסוּר. / אָסוּר. / אוּלַי רַק בְּעוֹד חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה, / בְּעוֹד שְׁלֹשִים, / בְּעוֹד אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ / שָׁנָה / אֶשְׁכַּב כָּךְ בַּחֶדֶר הֶחָשׁוּךְ, / לֹא לָבוּשׁ, / דּוֹמֵם, / כְּשֶׁיִּפְרְקוּ אֶת הַזָּהָב".

וזוכר גם שורות כמו: "הַנּוֹף מְאַבֵּד אֶת שְׁמוֹ — אִם טֶרֶם אִבֵּד. / אֲבַק הָרְחוֹב נֶהְפָּךְ שׁוּב לְחוֹל נוֹדֵד"; "אֳנִיּוֹת שֶׁאֵינָן מַפְלִיגוֹת / לְשׁוּם חוֹפִים"; "חֲדָרֵינוּ רֵיקִים כָּעֵת. / מַשַּׁב־הָרוּחַ אַף הוּא פָּרַח לוֹ / כְּעַכְבָּר מֵאֳנִיָּה טוֹבַעַת". ובהמשך השיר — שורות מדהימות כשאני מביא בחשבון את זמן כתיבתן: "עִם מִזְוָדוֹת רֵיקוֹת בַּיָּד / אֲנִי מַפְלִיג הַרְחֵק". ואת השיר "לחוף ימים" הפותח בשורות הבאות:

הָאֳנִיּוֹת שֶׁבָּהֶן הֵבִיאוּ אוֹתָנוּ לִבְנוֹת

אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס הִפְלִיגוּ כִּלְעֻמַּת שֶׁבָּאוּ

וְאָנוּ נִשְׁאַרְנוּ עַל הַחוֹף עִם בִּנְיְנֵי הָעֲנָק הָאִלְּמִים

אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ לוֹמַר לָנוּ לְאֵיזֶה שַׁלִּיט וּלְאֵיזֶה צֹרֶךְ נִבְנוּ.

ובאותו ספר, 'שירים ראשונים', בשיר "מות שאול", השורות:

הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם

אֲבָל מֵאֵיפֹה יוֹרֵד הַדָּם, שָׁאוּל?

הַגֶּשֶׁם יוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם

אֲבָל אֵיפֹה יִלְמַד אָדָם, שָׁאוּל,

לֶאֱהֹב אֶת הָאָרֶץ שֶׁעָלֶיהָ הוּא שָׁתוּל?

מַה לֹּא סָלוּחַ. מַה לֹּא מָחוּל

אִם לֹא נִתַּן לוֹ לֶאֱהֹב אֶת הָאָרֶץ, שָׁאוּל?

במקהלה:

מַה לֹּא סָלוּחַ, מַה לֹּא מָחוּל

אִם לֹא נִתַּן לוֹ לֶאֱהֹב אֶת הָאָרֶץ, שָׁאוּל?

ואחריהן השורות מ"המסע הגדול" ('שירים שונים'):

אִם לֹא אָקוּם עַתָּה וְאֵלֵךְ, לֹא אֵצֵא לְעוֹלָם. בְּדִמְעוֹת שָׁלִישׁ נִפְרְדוּ מִמֶּנִּי הוֹרַי הַזְּקֵנִים — בֵּן־יָחִיד הָיִיתִי

לָהֶם — אַךְ אֲנִי לֹא בָּכִיתִי, כִּי אֵין לִבְכּוֹת עַל הַנַּעֲשֶׂה, וְאַחַר כָּךְ

נִפְרַדְתִּי מֵעוֹד כַּמָּה מַכָּרִים, שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לְהִתְיַדֵּד עִמָּם,

וְקָפַצְתִּי הַמַּיְמָה.

ומדוע אונקלוס בן טטאלוס — ממש כשמו של אל יווני — "מפליג במים רבים"?

"מִי שֶׁאֵינוֹ מַכֶּה שֹׁרֶשׁ / אֵינוֹ שָׁב" (מתוך "הקשר", 'שירים ראשונים').

ופתאום נתברר לי הכול — אולי לא רציתי לדעת זאת. מסכת אחת מפרידה על פני תהום של חמישים שנה, בין האיש עם ה"המזוודות הריקות ביד" לבין היבשת האבודה, האי הצף דלוס, המקום שאינו מקום, והפליטים המתרוצצים על שפת הים, והדמות הספרותית היוצאת למסע שאינו אלא טביעה בים.

"הַאִם בָּחַרְתָּ אֵי־פַּעַם מָקוֹם, בָּחֲרוּ בִּשְׁבִילְךָ, הָיִיתָ בּוֹחֵר / בְּאַחֵר, חוֹזֵר הַיּוֹם אַחַר שָׁנִים רַבּוֹת כָּל כָּךְ / וּבַחֲלוֹם בִּלְתִּי רָצוּי שֶׁבּוֹ מָקוֹם אֵינוֹ מָקוֹם / וְאֵין מָקוֹם לְהִסָּתֵר בּוֹ..." אל "עִיר שֶׁהָיְתָה עִירִי / וְלֹא הָיְתָה, לְמַעַן אֵדָע" (מתוך "עיר חלומה"). ה-Mémoire involontaire של מרסל פרוסט, דהיינו זיכרון לא רצוני שכנראה הסתתר מעיניי חצי מאה. האיש ששקע במים והופיע ואולי יחזור וישקע. יבשת אבודה שבה לא מצאתי מקום.

ולבסוף נתגלה לי גם פשר השער והדלת הנעולה שעליה מתדפק אדם לשווא המופיעים לעיתים קרובות כל כך בחמישים שנה אלה. עתה אני מבין לראשונה, אחרת לגמרי, את זיקתי לקפקא. לא, לא מכיוון שהיסס הוא לא נכנס בשער הנעול במשל הידוע אלא מכיוון שידע שמה שמחכה לו בפנים אינו גאולה, אלא אותה "מנגינה משפחתית" שממנה ביקש כל חייו להימלט, אותו בית־לא־בית שסופו שיטואטא ממנו בידי אחותו, כמקק מת.

האי הצף, היבשת האבודה, אטלנטיס זו שבדמיון ולא במציאות, הבית שאין רצון לחזור אליו, "לנגן ניגון משפחתי" שממנו נמלטת על נפשך.

"מי שאינו מכה שורש אינו שב", גם אם ייסע למרחקים או יטביע עצמו במים. ואכן אל מה יש לשוב, ובכל זאת אני שב שוב ושוב. אל

"מִטָּה / אָרוֹן / רֶשֶׁת חַלּוֹן / נַעֲלֵי בַּיִת / נוּרָה חֲשׂוּפָה / חוֹנִי נִכְלָא כָּאן / שִׁבְעִים שָׁנָה / שֶׁלֹּא עָלָה בְּיָדוֹ / לְעַגֵּל. // שׁוֹתֵק הַפְּסַנְתֵּר הַכָּחֹל / שְׁתִיקַת מְהַגְּרִים / בְּלֹא לְהוֹתִיר סִימָנִים / עַל מִרְצְפוֹת הַבַּיִת, / לֹא נוֹתַר אַף צֵל רָצוֹן / לְנַגֵּן / מַנְגִּינָה מִשְׁפַּחְתִּית. // כַּעֲבֹר הַכְּאֵב / כְּאֵב / וְאַחֲרָיו רַק כְּאֵב / נִשְׁכְּחוּ הַשָּׁמַיִם / נִשְׁכַּח צַעַר הָאֲדָמוֹת / בִּכְאֵב שֶׁאֵינוֹ צַעַר / וְאֵינוֹ אֲדָמוֹת" ("דמֵה שאתה חי", 'כל השירים ושירים חדשים', כרך ב).

הערת העורכת

בסיס מסה זו נכתב באמצע שנות השמונים לערך וחלק מדפיה ניזוקו מדליפה בתקרת חדר העבודה כתוצאה מחדירת מי־גשמים. במרוצת השנים הוסיף נתן לעסוק ב"מקום" ומדי פעם העלה על הכתב מחשבות חדשות, וכך הצטברו עוד שני פרקים וטיוטות שבהם המשיך לפתח את משמעות ה"מקום" בעיניו. אני מקווה שהצלחתי לשלב בין כל דפי "המקום" המרתקת, אחת משלוש המסות שזוכות כאן לפרסום ראשון.