חילוניות מאמינות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חילוניות מאמינות
הוספה למועדפים

חילוניות מאמינות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לפני כמה שנים הגיע סוקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לביתי, לריאיון שבו נשאלתי שורה ארוכה של שאלות. כאשר הגיע הסוקר לשאלה על רמת הדתיות הוא הביט סביבו, התבונן בבית ובחפצים שבו ואמר: "טוב, אני לא צריך לשאול. אתם חילונים". "לא בדיוק", עניתי לו, "אני חילונית־מאמינה". "מה כוונתך?", שאל הסוקר, ואני עניתי: "אני חילונית שמאמינה באלוהים". "אין לי אופציה כזאת בשאלון", אמר הסוקר, "אבל אני יכול להציע לך את הקטגוריות רפורמית או קונסרווטיבית". "לא", עניתי, "אלו הם זרמים דתיים. אני חילונית שמאמינה באלוהים". הדיון נסגר בהחלטה משותפת לסמן בשאלון את האופציה "אחר".

חילוניות מאמינות הוא ספר מקורי ופורץ גבולות שמתחקה אחר ה"אנומליה", לכאורה, של חילונים-מאמינים, תוך שילוב של תחומי דעת – סוציולוגיה, תיאולוגיה יהודית ונוצרית, לימודי דתות ומחשבה פמיניסטית.

הספר מצביע על היקפה הגדול יחסית של התופעה (לפי אומדן גס, כרבע מן האוכלוסייה היהודית בישראל הם חילונים-מאמינים), מזהה קולות פמיניסטיים חדשים של נשים חילוניות-מאמינות ומביא לקדמת הבמה את סיפוריהן. הוא ממחיש באופן משכנע שחילוניוּת אמונתית איננה אנומליה חברתית, אלא מרכיב זהות נפוץ למדי בישראל שטרם נחקר בשל היאחזות בלתי ביקורתית בהנחות אפיסטמיות שגורות; בעיקר ההנחה המקדמית שלפיה דת וחילוניות, או אמונה וחילוניות, הן קטגוריות מנוגדות. מעבר לעושרו הנרטיבי, הספר מציע מסגרת תיאורטית חדשה המשלבת סוציולוגיה של החילוניות (שבה החילוניות אינה ברירת מחדל ואינה קטגוריה שקופה) וסוציולוגיה של האמונה (שבה האמונה אינה תופעה דתית בלבד), ומדגיש את ההיבטים הממוגדרים של התופעה והשלכותיהם. כל אלה מתווים אפשרות ראשונית למחשבה תיאולוגית יהודית פוסט-חילונית ופמיניסטית בישראל.

פרק ראשון

פרק 1 ׀ נשים מאמינות בחילונוף הישראלי

פרק זה מציג את הדיוקן הסוציולוגי של הנחקרות, שבאמצעותו, לטענתי, אפשר להבין גם את המהלכים החברתיים שהן מבצעות באמצעות אמונתן ולאורה, שבהם אדון בשני הפרקים הבאים. במילים אחרות, הפרק פורש את האקספוזיציה החברתית של הנחקרות, או את הרקע המבני שבתוכו הן נטועות. הוא מראה כי אף שכל אחת מהן חילונית בדרכה ומאמינה בדרכה, החילונוף שלהן דומה מאוד: הן מאוחדות במיקומן במרכז החברתי, בנוכחותן במחוזות הכוח והפריבילגיה הישראליים; הן נמנות עם המעמד הבינוני־גבוה, מתגוררות ביישובים יוקרתיים, בעלות השכלה גבוהה ואוחזות בתפקידים ומקצועות יוקרתיים; שני שלישים מהן אשכנזיות. בטבלה בנספח מוצגים כמה נתוני מפתח לגבי כל אחת מהמרואיינות.20

על מנת להציג "תמונה קבוצתית" של המרואיינות יתמקד הפרק הנוכחי בארבע מהן, היוצרות במשותף דיוקן נאמן למדי של המרואיינות.

סיגל
את סיגל אני פוגשת, לבקשתה, בבית קפה בצפון תל אביב. גבוהה, לבושה שחור, עטוית תכשיטי כסף גדולים. הנוכחות שלה בולטת מאוד. זוהי איננה אישה המקרינה עדינות וביישנות, לא פרח קיר; כשהיא נמצאת, היא נראית. הניסוחים שלה רהוטים וחדים. היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית, שעבדה בשדה ונמצאת כרגע בתהליך הסבה לאקדמיה. בת 39, ילידת תל אביב ותושבת העיר. אשכנזייה גם מצד אימה וגם מצד אביה. נשואה, אם לשניים. מגדירה את מעמדה הכלכלי כבינוני־גבוה. סיגל היא אפוא עצם מעצמותיה של הבורגנות האשכנזית של המרכז הגיאוגרפי והחברתי השבע, מה שהיא מכנה, תוך הכללתה העצמית בקבוצה זאת, "החברה התל־אביבית, השמאלנית, האשכנזית, האקדמאית, המתנשאת". היא ממוקמת, כמעט מיותר לומר, בצידה השמאלי של המפה הפוליטית.

מאפיינים אלה ממקמים את סיגל בתוך מה שיורם פרי מכנה "השבט הצפוני", שהוא לדבריו אחד משש תרבויות משנה המאפיינות את החברה בישראל מאז שנות התשעים של המאה הקודמת (Peri 2004). תרבויות המשנה הנוספות — או "שבטי ישראל" בלשונו של פרי — הן "רוסים" (עולים מבריה"מ לשעבר); חרדים; פלסטינים־ישראלים; דתיים־לאומיים (הציונות הדתית, כולל רוב המתנחלים); ו"הדרומיים" ("שבט" היברידי הכולל את בנות ובני השכבות הנמוכות, שרובם מזרחים). חלוקה דומה הציע ברוך קימרלינג — הוא מונה שבע קבוצות חברתיות (השש שעליהן מדבר פרי וקבוצת יוצאי אתיופיה) ומכנה את "השבט הצפוני" בשם "חילונים ממעמד הביניים" (קימרלינג 2004).

השבט "הצפוני", שקולו וההיסטוריה שלו נשמעו באקדמיה, בין היתר, באמצעות עבודותיו של ההיסטוריון עוז אלמוג על "הצבר הלבן" ויורשיו,21 היה מושאם של מעט מאוד מחקרים סוציולוגיים ישירים. מיעוט המחקר על החתך הישראלי הזה בולט במיוחד בהשוואה לריבוי המחקרים על אוכלוסיות מוחלשות ופריפריאליות. המעמד הבינוני, הבורגנות הישראלית, שאורח חיו נתפס כטבעי, נורמלי ומובן מאליו, הוא מעין "סטנדרט קבוע", ה"מדבר בעד עצמו" ושלמולו נבחן "האחר". ככזה הוא כביכול אינו מצריך מחקר.

בספרה "צפונים" בחנה דפנה בירנבוים־כרמלי את הדינמיקות החברתיות בשכונת רמת אביב ג שבצפון תל אביב (מקור הכינוי "צפונים", המנגיד בינם לבין ה"דרומים", תושבי השכונות והפרברים העניים יותר שבחלקה הדרומי של תל אביב ובצמוד לגבולותיה הדרומיים). היא קובעת כי בהכללה מדובר בקבוצה חברתית בעלת הון כלכלי ניכר. הון זה מומר גם להון תרבותי (השכלה, ידע בלתי פורמלי, שליטה בשפה ובקודים החברתיים ה"לגיטימיים" וכדומה) ולהון חברתי (מערכת היכרויות וקשרים חברתיים, הניתנים לשימוש כמשאב בר המרה; בירנבוים־כרמלי 2000). סיגל הפגינה את ריבוי המשאבים הזה באמצעות בגדיה, אופן דיבורה, דרכי התנהגותה ואף מקום המפגש שהיא בחרה.

בדומה לפרופיל של תושבי רמת אביב ג שמתארת בירנבוים־כרמלי, גם סיגל חיה במבנה משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי22 (משק בית הכולל אם, אב ושניים־שלושה ילדים; שניים במקרה של סיגל); היא ובן זוגה עובדים; ועבודות משק הבית נעשות בסיוע עובדים (ובעיקר עובדות) בשכר. היא מגדירה את משכורתה כגבוהה מממוצע ההכנסות של שכירוֹת בישראל ואת ההכנסה הכללית של משק הבית כגבוהה מהממוצע במדינה. גם השכלתה — לימודים לקראת דוקטורט — דומה להשכלה של ה"צפונים" של רמת אביב ג, שכחצי מהם דיווחו על השכלה אקדמית. כמו כן, לנוכח המתאם בין מעמד כלכלי לעמדה פוליטית ונטייתו של המעמד הבינוני לתמוך במרכז־שמאל, אין זה מפתיע למצוא את סיגל בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הדברים אינם עולים רק ממחקרה (הישן יחסית) של בירנבוים־כרמלי אלא גם מנתונים חדשים הרבה יותר, כגון שיעורי התמיכה הגבוהים ב"כחול לבן" וב"מחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת ה-22 (2019) ביישובים המשתייכים לאשכולות 8-10 בדירוג החברתי־כלכלי (הופמן־דישון 2019).

בירנבוים־כרמלי טוענת כי כ-75% מה"צפונים" שחקרה הגדירו את עצמם חילונים (25% הגדירו את עצמם מסורתיים); כך גם אצל סיגל. "נולדתי בבית חילוני להפליא", היא מספרת. המשפחה המורחבת של אביה היא חרדית, אחד מבני דודיו הוא אדמו"ר, אבל הוריו היו חלוצים, מקימי קיבוץ, "אנשים מאוד חילונים. עד כדי אתיאיזם". לאביה אין עד היום "שום קשר בכלל לדבר הזה שנקרא דת". אפילו בר מצווה לא נראה לו הגיוני לעשות. הוריה של אימה היו מסורתיים, אבל גם היא חילונית לחלוטין. בביתה אוכלים אוכל לא כשר, זמן רב לא היו בו מזוזות, אין קידוש ביום שישי, "אין שום סממן של דת". תיאור זה איננו משקף את החשיבות הרבה שיוחסה לחגים ולמועדים ברמת אביב ג (בירנבוים־כרמלי 2000).

סיגל לא חשבה מעולם לנטוש את החילוניות, אף שהיו בדת דברים שמשכו אותה. בילדותה היה לה חבר דתי, "דתיים עם כיפות סרוגות, דתיים תל־אביביים כאלה, זה מין זן כזה", היא אומרת. בערבי שבת הייתה שומעת מביתו זמירות שבת, ראתה את שולחן השבת והדברים האלה דווקא מצאו חן בעיניה, "בקטע של משפחה, של דת. זה נראה לי איזה שיח גבוה יותר". היא לא ממש חשבה על זה אז, היא מוסיפה, אבל זה גרם לכך שדתיים לא נראו לה אף פעם אנשים זרים, אחרים. בצבא היא הייתה החילונית היחידה, ואז "השתעשעה" לדבריה בלצום ביום כיפור. חברה שיצאה בשאלה שכנעה אותה שאין לזה ערך כי "מה הטעם לבקש סליחה על משהו שאת יודעת שתכף תעשי שוב?".

חוסר הנחת מהיעדרן המוחלט של פרקטיקות דתיות בבית הוריה, העולה מדבריה על השבת בבית השכנים הדתיים או על ה"השתעשעות" בצום, בא לידי ביטוי לא רק אצלה אלא גם אצל אָחִיהָ. לבקשת הילדים, ההורים החלו להקפיד יותר בציון מועדים כאשר הילדים גדלו. הם החלו לציין באופן קבוע את פסח, שעד אז צוין רק בחלק מהשנים בארוחת ליל סדר אבל בלי קריאת ההגדה, ואת ראש השנה, שעד אז לא צוין בבית כלל. "אמרנו להם [הילדים להוריהם], 'כולם עושים'. אז עשינו כי כולם עושים", היא אומרת. גם היום היא מציינת את ליל הסדר ואת ראש השנה, ולא יותר. היא אינה מדליקה נרות חנוכה באופן מסודר, לכל היותר "טורחת להדליק נר סמלי". היא ובני משפחתה אינם עורכים קידוש או מדליקים נרות שבת, אם כי ערב שבת מצוין בארוחה משפחתית, שאחריה כל המשפחה רואה ביחד סרט.

נעמי
מול נקודת המוצא החילונית־אתיאיסטית של סיגל ניצבת נעמי. נעמי גדלה עד שמלאו לה 15 בבית דתי, אך כמו במקרה של סיגל הוא היה אליטיסטי ואשכנזי — קיבוץ דתי. אני נוסעת להיפגש עימה בביתה בעיר בשרון. זהו בית פרטי דו־קומתי מוקף גינה. אנחנו יושבות ליד שולחן האוכל הגדול שלה כך שלעיניי מתגלים החלקים הציבוריים של הבית — הסלון, המטבח ופינת העבודה. הבית מטופח מאוד, מעוצב בקפידה, וכולל שפע של עבודות אמנות של נעמי. בין היתר מפוזרות בו אבנים שהיא אוספת ושעליהן היא כותבת פסוקים וחלקי תפילות ש"מדברים אליה". נוסף על היותה פסיכולוגית יונגיאנית נעמי היא גם אמנית — משוררת, סופרת, ציירת וצלמת — שאף הוציאה לאור חלק מיצירתה.

נעמי בת 69, אשכנזייה, גרושה, אם לבן ולבת וסבתא לשתי נכדות. גילה איננו ניכר בה. היא קטנה ורזה, שיערה הקצר צבוע ג'ינג'י ומשקפיה הולמים היטב את פניה. היא מספרת כי עוד בטרם עזבה את הקיבוץ היו לה ספקות לגבי הממסד הדתי, אך נטישתה הסופית של הדת הגיעה לאחר שהוריה עזבו את הקיבוץ. "אחר כך הכול התפרק". ההורים התגרשו. אביה נותר דתי אבל נעמי "הלכה עם אימא" ונטשה את הדת. מה שהיא מכנה (בעקבות קרל יונג) "הרגש הרליגיוזי" שב והופיע אצלה בצורה אינטנסיבית בעשרים השנים האחרונות, ואיתו הגעגועים לרוח הקיבוץ.

הקִרבה של נעמי לדת היהודית בולטת מול הריחוק שהפגינה סיגל מתרבות זו. כך למשל, כאשר שאלתי את סיגל על תפילות היא ענתה לי בבדיחוּת שלה ולילדיה יש תפילה מיוחדת לאלוהי החניה. היא אמרה כי "כל פעם שאנחנו מתקרבים הביתה בשעות הקשות אני אומרת, 'ילדים, להתחיל להתפלל לאלוהי החניה'. ואז אנחנו מחזיקים אצבעות ואומרים: 'אלוהי החניה, אלוהי החניה'. זאת התפילה הכי משמעותית, כאילו, אבל זאת בדיחה, כמובן". לעומת סיגל, נעמי אומרת כי היא אוהבת תפילות יהודיות אורתודוקסיות: "בגלל שגדלתי בבית דתי זה מחזיר אותי לחוויות של ההיסטוריה שלי. זה כמו קצת נוסטלגיה, כשאת חוזרת למשהו ששנים שכחת שיש בו משהו, ופתאום הוא הופך להיות איזה קרן שפע כזאת". לכן היא אוהבת להיות בבית הכנסת — "אני אוהבת את המנגינה של התפילות, המוזיקה שלהן, הטקסט שלהן [...] ככה אני מבטאת את העולם הפנימי שלי. כשאני במצבים קשים אני אפתח ספר תהלים או סידור תפילה ואני אקרא תפילות מסוימות ואני ארגיש שזה נותן לי כוח".

לנוכח תחושת הקִרבה של נעמי לדת היהודית, היא מרבה לקרוא ספרות של מחשבת ישראל וכבר עשר שנים חברה בבית המדרש הפלורליסטי "אלול". היא לומדת שם בעיקר עם דתיים, לאו דווקא בעלי רגשות רליגיוזיים. "אנחנו קוראים את המקרא וקוראים אותו מחדש, זה סוג של התחברות חופשית אולי למקורות", היא מוסיפה. לדבריה של נעמי, "גם כשאני הולכת לכנסייה ושומעת את המוזיקה הכנסייתית הדתית זה עושה לי רגשות דתיים גבוהים", אבל היא נאחזת בראש ובראשונה ביהדות. יונג, היא אומרת, "מאוד עזר לי בזה כי הוא אמר שאדם צריך להתחבר ללא־מודע הקולקטיבי הכללי דרך הלא־מודע הקולקטיבי של התרבות שלו, כלומר דרך הסמלים של התרבות שלך. משם אתה תתחבר הכי נכון לנשמה שלך". הסמלים של התרבות שלה, היא מוסיפה, הם הפולחן הדתי היהודי, ומבחינתה פולחן זה הוא אורתודוקסי בעיקרו — "בשבילי זו מין גרסא דינקותא".

הקִרבה הָרַַבָּה יותר ליהדות אצל נעמי לעומת סיגל באה לידי ביטוי גם בפרקטיקות ומנהגים דתיים. סיגל אמנם העידה כי היא מתייחסת לחגים ומועדים יהודיים, אך נעמי העניקה לנושא חשיבות רבה בהרבה. היא אינה מנהלת אורח חיים דתי — אינה שומרת כשרות, למשל — אבל מדליקה נרות שבת ובחגים הולכת לבית כנסת:

יש לי את הטקס שלי של הדלקת נרות שמושפע מהדת, אבל לא אחד לאחד. נגיד, כשאני מדליקה נרות שבת אני אומרת לעצמי את הטקסט של "בואכם לשלום מלאכי השלום, ברכוני מלאכי השלום". לא אומרים את זה בהדלקת נרות, אבל אני מכניסה את זה. אז זה סוג של פרקטיקה, אם תקראי לזה ככה. כשאני מדליקה נרות אני מתחברת בדמיון שלי לא רק לסבים ולסבתות שלי, אלא לכל הדורות של הנשים היהודיות לפניי שהדליקו נרות שבת. זה סוג של טקס שאני עושה. אני לא יודעת אם אלוהים נמצא שם, אבל זה חלק מהחיבור שלי ליהדות.

בהיבט הגילי, סיגל בת ה-39 דומה יותר מנעמי בת ה-69 לצפונים מרמת אביב ג, כפי שתוארו לפני כעשרים שנה על ידי בירנבוים־כרמלי (2000). בעת המחקר היו בשכונה בעיקר משפחות צעירות עם ילדים קטנים, בניגוד לנעמי הגרושה והנמצאת בעשור השביעי לחייה. מרכיב הגיל עשוי להיות משמעותי כאן, בהתחשב בכך שנעמי מספרת כי היא עוסקת בנושא באינטנסיביות רק בעשרים השנים האחרונות — ייתכן שגם סיגל, כאשר ילדיה יגדלו והיא תוכל ליהנות מפניוּת נפשית וזמן חופשי, גם היא תמצא יותר עניין ביהדות על סמליה, טקסיה ותפילותיה.

ואולם, הבדלים אלה אין בהם כדי לטשטש את המכנה המשותף המעמדי של שתי המרואיינות, המשתקף, בין היתר, בכך ששתיהן הציגו את עצמן כשייכות למעמד הבינוני־גבוה. גם אם נעמי גרה בשרון ולא בצפון תל אביב היא "צפונית" לעילא ולעילא. הדבר בולט ממראה ביתה, מהשכלתה, מהמשלב הגבוה של שפתה ומדרך התנהלותה מולי. מדובר באישה בעלת הון כלכלי ותרבותי ניכר, שבו היא עושה שימוש. גם דעותיה הפוליטית — במרכז המפה הפוליטית — קשורות למעמדה הכלכלי, כפי שנטען כבר קודם, לנוכח הנטייה של מעמד הביניים להצביע לשמאל ולמרכז (Pew Research Center 2016).

שַלְוָות
כמו סיגל ונעמי גם שלוות שייכת למעמד הבינוני, אם כי מצבה הכלכלי השתנה דרמטית לאחר גירושיה, כשלוש שנים לפני הריאיון שקיימתי איתה. היא אומרת בגלוי כי מאז הגירושים "יש לי בית גדול ויפה ואני נוסעת לחו"ל וכו', ומי שמסתכל מבחוץ יכול לחשוב שאני אדם שבע, אבל אני חיה מהרצפה, כאילו. אני שורדת מיום ליום. זה במובן הרגשי והפיזי; על הכלכלי בכלל אין על מה לדבר". מצב זה עולה בקנה אחד עם ממצאיה של בירנבוים־כרמלי, שלפיהם הכינויים "המעמד הבינוני" או "ישראל השבעה" מסתירים מאחוריהם הטרוגניות כלכלית ניכרת (בירנבוים־כרמלי 2000). מול היציבות הכלכלית של סיגל הנשואה ושל נעמי המבוגרת, שכבר צברה נכסים ואינה נושאת בעול הכלכלי של גידול ילדים, בולטת העובדה ששלוות מתמודדת עם לחץ כלכלי ונפשי שהוא עבורה סכנה קיומית שמולה היא מצליחה רק לשרוד.

אני יוצאת מגוש דן ונוסעת לפגוש את שלוות בביתה, ביישוב וילות נאה, שפעם היה כפרי, בעמק חפר. ביתה נראה כמו כל יתר הבתים ברחוב — בית דו־קומתי עם גינה, חניה וגדר גבוהה המפרידה בינו לבין הרחוב. היא בת 44, קטנת גוף, שחומה ויפה. דוקטורנטית למגדר ועובדת במערכת החינוך. הייתה מורה, הייתה יועצת, עכשיו מפתחת פרויקטים. יש לה שני ילדים — בת 12 ובן 11 — ושלושה כלבים גדולים. הבית משפחתי, נעים.

בניגוד לנעמי, שהדת היא אצלה גרסא דינקותא, החילוניות של שלוות, כמו של סיגל, "היא דבר שגדלתי לתוכו. זאת אומרת אף פעם לא בעטתי בדבר הזה [חילוניות] לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. מילדותי". אולם מייד לאחר תיאור זה, המצביע על ריחוק רב מדת ומדתיות, מתברר מדבריה כי היא קרובה לדת הרבה יותר מכפי שהציגה באמירתה הראשונה, שבה הוצגה החילוניות כאופציית החיים היחידה שעמדה בפניה. סבי אביה, היא מספרת בגאווה, היה אב בית הדין של בגדאד; לימים היה גם רב ברבנות בירושלים, ויש פסיקות הנושאות את שמו. "זאת מורשת מאוד מפוארת", היא אומרת, וחושפת אגב כך את שייכותה המשפחתית לאליטה של יוצאי עיראק, שהייתה מודרנית יחסית לקהילות יהודיות במדינות ערביות אחרות (שנהב 2003).

בבגדאד נישאו הורי סביה ועלו יחדיו לישראל. בנם, סבה של שלוות, היה לוחם בהגנה ועסק בהברחת יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. את האידיאולוגיה הציונית שספג בארגון הוא הנחיל למשפחתו. הוא שנא שנאת מוות את הדת ואת הדתיים, שלוות מספרת. השנאה לא כוונה כלפי אלוהים או אלוהות אלא כלפי דתיים, ובעיקר כלפי חרדים. "הוא נורא התנגד, למשל, למצב שלא עובדים. הוא היה איש עבודה, אדם שסלל כבישים ושכב בשוחות וכאלה. הוא לא היה יכול להבין את חוסר היצרנות האקטיבי של האוכלוסייה הזאת".

מהצד השני של המשפחה, סבתה מצד אימה הגיעה ממשפחה של חרדים מזרחים בירושלים. כל אחיה של סבתה היו דתיים ושומרי שבת, ואחד מהם היה סופר סת"ם. למרות החילוניות של בעלה, סבתה קיימה אורח חיים מסורתי, "נסעו בשבת אם היה צריך וככה, אבל היא לא בישלה, הייתה לה פלטת שבת, הדליקה נרות, צמה ביום כיפור, עשתה פסח כהלכתו. היא הייתה מסורתית. החוויה שלי ממנה הייתה שהיא אדם מאמין. היא לא סתם קיימה את הטקסים האלה מתוך איזשהו הרגל מבית". בית ההורים היה חילוני, וכך שלוות ממשיכה לחיות.

אף ששלוות אומרת כי "אני חושבת שכל השנים קיננה בי האמונה", כמה אירועים מכוננים בשנים שלפני הריאיון השפיעו עליה מאוד בהקשר זה. הראשון בהם היה אסון שבעקבותיו מתו הוריה, שהתרחש ארבע שנים לפני שנפגשתי עימה. שני ההורים נפגעו בשרֵפה שפרצה בבניין מגוריהם. האם נפגעה קשה מאוד ובתום שנה של ניתוחים וטיפולים קשים נפטרה. יום השלושים למות האם היה יום הולדתה הארבעים של שלוות. חמישה ימים אחר כך נפטר אביה. באותה תקופה גם עברה שלוות הפלה טבעית.

זאת הייתה זוועה. אני רק עכשיו מצליחה לשים את זה בפאזל של החיים ולדבר על זה. הייתה שנה שכל מה שעניין אותי זה שירימו את המצבה שלה [של אמא], שאני אכנס בפנים, אשכב לה על הבטן השמנה שלה, שיורידו [את המצבה] ושיעזבו אותי בשקט. לא עניין אותי כלום, כלום. היו כל כך הרבה טרגדיות באותן שנים. אני איבדתי הרבה אנשים קרובים, סבים שגידלו אותי ודודה שגידלה אותי. אלה היו שבע שנים שכולם מתו, ואיבדתי תינוק. והילדים היו בתוך הדבר הזה, ואני הייתי בתוך הדבר הזה, בתוך המצב הזה. עד היום, השיח שלי עם החיים הוא שיח של מוות. אני משלמת על זה מחירים כבדים של חרדות וכל מיני.

שלוות, המודעת מאוד לרעיונות הגמוניים באשר לאמונה, הוסיפה מייד לאחר שסיימה את דבריה:

מאוד קל להגיד עליי, "טוב, מסכנה, קרה לה אסון. היא חיפשה תשובות, היא חיפשה משענת, לכן עכשיו היא פתאום מאמינה באלוהים". קל להסתכל עליי מבחוץ ולהגיד "אם היא מדברת על אלוהים ואיך הוא לצידה, אי אפשר להאשים אותה". אבל זה סתם, זה דיבורים שטחיים שלא באמת מעידים על כלום. האמונה עזרה לי להיות, להרגיש שאני יכולה להמשיך לחיות.

שנה לאחר הדברים הללו, בגיל 41, שלוות התגרשה. היא איננה מרחיבה בדבריה על הנושא, ואני איני לוחצת. אחר כך יצאה במשך זמן מה עם גבר שהתעניין מאוד בקבלה. הרוחניות שלו נגעה בנפשה המאמינה של שלוות, והיא הזדהתה עם דברים רבים שהוא דיבר עליהם. "אז נכנסתי לזה [לקבלה] בעקבותיו. זאת אומרת, זה נורא סקרן אותי ותפס אותי ורציתי גם להתחבר איתו, והתחלתי להתעניין וללמוד". היא קראה מעט, שמעה הרצאות ברשת ומתכוונת בעתיד למצוא קבוצת למידה. היא גם חזרה להתעניין בתנ"ך ומחזיקה אותו כיום ליד מיטתה. אבל היא מדגישה שנותרה חילונית:

זה מתבטא גם בסימנים חיצוניים, שאני חייה חיים בלי מגבלות שהדת שמה. כשרות לא שומרים, לא שמרו גם בבית הוריי ואני לא שומרת, נסיעה בשבת, נושא של צום זה משהו שמעולם לא הייתי מחוברת אליו. ניסיתי את זה פעם וחצי בגיל 12 והבנתי שאני עושה את זה מהסיבות הלא נכונות ומאז אני לא צמה בכלל. כל הדברים האלה לא השתנו בי.

ענת
לא הרחק מביתה של שלוות בעמק חפר נמצא קיבוצה של ענת. זהו קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), ותיק, עשיר, שמקורות ההכנסה האיכותיים שלו אפשרו לו למנוע תהליך של הפרטה. חדר האוכל, המכבסה והחינוך המשותף עדיין פעילים. תנאי החיים של החברים, בהם ענת, טובים מאוד — הם נהנים מיחידות מגורים גדולות, תקציב אישי גבוה, בריכת שחייה ושפע של פעילויות מסובסדות (ארגמן 2003).

שאלת קווי הדמיון והשוני בין קיבוצים לבין המעמד הבינוני העירוני בישראל ראויה למחקר נפרד. מחד גיסא, יש הבדלים תרבותיים, סגנוניים ולעיתים גם אידיאולוגיים בין הבורגנות המרכזית בישראל לבין החיים בקיבוץ. מאידך גיסא, קיבוצים נתפסים פעמים רבות כמחנות נופש של עשירים, וחבריהם אף כלולים עמוק בתוך קבוצת האחוס"לים (קימרלינג 2001), הלא הם האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים (דבר המאפיין את אנשי הקיבוץ יותר מאשר את העירונים) ולאומיים. גם באשר לרמת החיים ניתן לטעון כי למעט הבדלים מתבקשים, רמת החיים בקיבוצים (ארגמן 2003) דומה לזו שנמצאה ברמת אביב ג (בירנבוים־כרמלי 2000). התיאורים במחקרים חושפים לא רק דמיון ברמת החיים של שתי האוכלוסיות, אלא גם את העובדה כי בשני המקרים יש שונות ניכרת ברמת החיים בתוך האוכלוסייה הנחקרת, כלומר ההגדרה "מעמד בינוני" מסתירה פערים של ממש ברמת החיים של המשתייכים למעמד זה.

ענת היא בת 59, בעלת תואר ראשון, מנהלת חנות בגדים בקיבוץ ומלווה אימהות אחרי לידה. שנים רבות הייתה מטפלת בחדר התינוקות של הקיבוץ. היא ממקמת את עצמה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כי "אני הומנית, ואני מאמינה באחוות אדם ובדאגה לחלש". הדבר עולה בקנה אחד, למשל, עם התפלגות קולות המצביעים בקיבוצים בבחירות לכנסת ה-22: "כחול לבן" זכתה ביותר מ-50% מהקולות, "המחנה הדמוקרטי" ו"העבודה־גשר" זכו במשותף ביותר מ-35% מהקולות, ו"הליכוד" קיבל פחות מ-7% מהקולות (התנועה הקיבוצית 2019).

אנחנו נפגשות בבית הקפה האזורי, ההומה, שיזם חכם הקים בתחנת דלק הממוקמת בין קיבוצים ומושבים. בדרכה לשולחן היא עוצרת לומר שלום למכרים. היא נראית בדיוק כפי שמצופה מקיבוצניקיות בגילה — אימהית ועוטפת בגופה ובבגדיה, העשויים בדים רכים וגולשים, ש"זרוקים" עליה ספק ברישול ספק בכוונה. היא אם לחמישה. אימה נולדה בקיבוץ להורים אשכנזים, נישאה לאביה, יוצא חלב שבסוריה, ועזבה את הקיבוץ. היחסים בין ההורים היו קשים, ולכן בכיתה ה' נשלחה ענת לסביה בקיבוץ. מאז היא חייה בו כל חייה. היא מספרת כי הבאתה לקיבוץ הייתה האירוע הקשה והטראומטי ביותר בחייה:

באתי לקיבוץ בתור ילדה. ההורים שלי נשארו שמה, הראש שלי נשאר שמה, המחשבות שלי, כי היה לי תפקיד מאוד גדול שמה [אצל ההורים], כי היה מכות... והפסקתי ללמוד, ולא יכולתי להתרכז, רק חשבתי מה אבא שלי עושה לאמא שלי — היה לי שם תפקיד מאוד... וזה היה משהו מאוד מאוד קשה בשבילי, זה שהם ויתרו עליי. באתי הנה [לקיבוץ] והרגשתי נורא, למרות שהיו לי פה סבים, אבל הרגשתי לא שייכת לשום מקום, לא לשם ולא לפה. והיום, אפילו עכשיו כשאנחנו מדברות, אני רואה שאלוהים כיוון את הכול. אלוהים, בגלל שהוא שמר עליי שאני לא אמשיך להיפגע שם, הוא נתן לי פגיעה מסוג אחר, אבל פגיעה שהובילה אותי לצמיחה ולגדילה ולמקום שאני נמצאת בו היום.

הקיבוץ הפך את החילוניות שלה למובנת מאליה. "למה אני חילונית?", היא חוזרת על שאלתי, "כי נולדתי בבית חילוני והתחתנתי בקיבוץ של השומר הצעיר, זה למה אני חילונית. הדבר שהכי בולט לי זה שאני לא שומרת שבת, כשרות ואני לא מתפללת מהתנ"ך. לא שומרת את המצוות הספציפיות שלהם. זאת לא בחירה, זה משהו שקרה".

הניכור של ענת מהדת, המתבטא באי־הכרת המושגים הבסיסיים ביותר, כפי שעולה למשל מהביטוי "לא מתפללת מהתנ"ך", משקף את הניכור של קיבוצי השומר הצעיר ומערכת החינוך שלהם מהדת הממוסדת על גווניה השונים, כולל ההתעלמות מאופציה של חילוניות רליגיוזית (גובני 2014; שמיר 2018). היא עצמה החלה להאמין לאחר שנחשפה לאופציה הזאת בקבוצה של אכלנים אנונימיים, שאליה הגיעה כדי לרדת במשקל. "אני מרגישה שבחרתי להאמין באלוהים, אבל גם שהוא התגלה אלי", היא אומרת, משום ש"כשאני מסתכלת אחורנית וכמה שהילדות שלי הייתה נוראית, נוראית, נוראית, באמת נוראית, אני יכולה היום, כשאני במצב רוחני של סליחה כלפי העבר שלי וכל הדברים האלה, לראות שם המון פעמים שאלוהים היה איתי".

מעבר לחילוניות המשותפת לכל המרואיינות, הנובעת מעצם הגדרת אוכלוסיית המחקר ככזו המגדירה את עצמה חילונית, דבריה האחרונים של ענת מפנים זרקור למאפיין נוסף, המשותף לסיגל (בת 39), נעמי (69), שלוות (44) וענת (59) — גילן. אלו אינן נשים צעירות, בתחילת חייהן. כל אחת מהן כבר עברה דרך, צברה ניסיון, נתקלה במכשולים והמשיכה הלאה. אמנם הצעירה שבין המרואיינות הייתה בת 25 (והמבוגרת בת 69), אך הגיל הממוצע של המרואיינות עמד על 47, והחציון — על 48.

סיכום: במחוזות הכוח
בספרה בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית משרטטת פנינה מוצפי־האלר את דמויותיהן וסיפוריהן של נשים מירוחם, שכל אחת מהן חושפת "מסלולים שונים, דרכים שונות של התמודדות עם האילוצים החזקים מאוד שיש במציאות החיים בשוליים" (מוצפי־האלר 2012, 8). במונחי הספר הזה ניתן לומר שהיא מציגה את ירוחם כאתר בתוך האתנוף הישראלי (שנהב 2003).

הנשים החילוניות־המאמינות במחקר זה מציגות גם הן, כפי שאראה בפרקים הבאים, דרך התמודדות עם האילוצים בחייהן. אולם לעומת השוליות הפריפריאלית של הנחקרות של מוצפי־האלר, הנשים במחקר זה נטועות בחילונוף הישראלי, במרכז החברתי והגיאוגרפי. הן תוצרים קלאסיים — כמעט על סף הסטריאוטיפ — של ישראל הלבנה והשבעה (מעמד בינוני־גבוה, עירוניות בורגנית, מרכז הארץ, אקדמיה, הקיבוץ הדתי, השומר הצעיר). התמונה המשותפת שלהן מציעה כי המרואיינת האופיינית חיה בגוש דן, בפרברים העשירים או בקיבוץ. בין שהדבר נובע מהטיה מתודולוגית או ממאפיין סוציולוגי, במחקר זה שיעור הנשים החיות בקיבוץ או שהן או הוריהן חיו בקיבוץ היה גבוה באופן בלתי פרופורציוני לשיעור תושבי הקיבוצים בקרב היהודים בישראל. שורשיו של המקטע האמונתי בחילונוף הישראלי, כפי שהוא עולה מהצגתן של ארבע המרואיינות, נעוצים אפוא במקורות הקלאסיים של החילוניות הישראלית "הלבנה" של השבט הצפוני (קימרלינג 2004; Peri 2004).

מאחר שחילונים מיוצגים ייצוג יתר בעשירונים העליונים23 ומעמד הביניים בישראל נתפס כנשּׂא המרכזי של החילוניות במדינה (כהן 2005; רם 2005), אין זה מפתיע כי המרואיינות שייכות למעמד בינוני־גבוה, גם אם סגנון חייהן שונה. אף ששלוות מתארת את עצמה כ"שורדת", אין אלה נשים שורדות; הן שייכות לישראל השבעה, האמידה, בגיל הביניים, עם הניסיון וההשכלה. בניגוד לבירנבוים־כרמלי, שמצאה כי רק 50% מתושבי ותושבות רמת אביב ג הם בעלי השכלה אקדמית (בירנבוים־כרמלי 2000), כל המרואיינות היו בעלות השכלה אקדמית או שלמדו במוסד להשכלה גבוהה בעת הריאיון עימי — רובן המוחלט במדעי החברה והרוח.

דמיון נוסף בין המרואיינות הוא בעיסוקיהן ובעבודתן: היה בקרבן ייצוג רב למקצועות טיפוליים וחינוכיים, כגון גננת, מורה או מרצה באקדמיה; אחות או רופאה; קואוצ'רית או פסיכולוגית וכדומה. עיסוקים כגון אלה לא רק מאפיינים את המעמד הבינוני אלא גם מאפיינים נשים, המוסללות בצורות שונות למקצועות שהם הרחבה של התפקידים הטיפוליים המוקצים לנשים במרחב הפרטי. רוב הנשים סברו כי יש קשר בין אמונתן לעבודתן, שאותה הן תפסו, כפי שאראה בפרקים הבאים, כמעין "ציווי אלוהי". היבט מגדרי נוסף הוא שבמקרים של מרואיינות נשואות, הכנסתן הייתה לרוב משכורת שנייה במשק הבית. מצבן הכלכלי של חלק מהמרואיינות אפשר להן שלא לעבוד למחייתן, ובמקרים אלה הן עסקו לרוב בפילנתרופיה ובהתנדבות.

אשר להיבט הפוליטי — 18 מהמרואיינות הגדירו את עצמן כעומדות בשמאלה של המפה הפוליטית; 11 במרכז ו-2 בימין. מצב זה רחוק מאוד, כמובן, מהחלוקה הפוליטית בציבוריות הישראלית, ועשוי להיות מוסבר הן בהטיות מתודולוגיות והן בנטייה של המעמד הבינוני בישראל, ובעיקר של חברי ויוצאי קיבוץ, לשמאל. חלק ניכר מהמרואיינות קשרו בין תפיסתן הפוליטית לבין אמונתן. הדבר בלט בעיקר בקרב המרואיינות שמיקמו את עצמן באחד מצידי הקשת הפוליטית, ולא במרכזה. במילים אחרות, הן מרואיינות שמאלניות והן מרואיינות ימניות טענו כי התנהגותן הפוליטית נובעת מתוך אמונותיהן הרליגיוזיות, וכל צד הצדיק זאת בצורה אחרת: ימניות טענו כי אמונתן מחייבת היצמדות ללאום היהודי, לארץ ישראל ואפילו לבניין בית המקדש, כפי שאמרה אחת מהן; שמאלניות טענו כי כיוון שהאל שלהן הוא אוניברסלי נדרשת מהן תפיסת עולם של שוויון וצדק, על בסיס הטענה המטפורית כי "כל בני האדם נבראו בצלם".

אמנם בתשובה לשאלה ישירה אף אחת מהמרואיינות לא טענה כי יש קשר בין מצבה הכלכלי לאמונתה, אך אני מבקשת לטעון כי אפשר שהתמונה הקבוצתית הזאת איננה מקרית, אלא משקפת אתגר ממשי העומד בפני חילוניות־מאמינות כאשר הן יוצרות זהות שהיא מעין "יש מאין", זהות נעדרת שם, "אנומלית". זוהי זהות הנוצרת במרכזי הכוח, על ידי נשים עצמאיות שנהנות מהכרה ולגיטימציה חברתית גבוהה. הן אינן זקוקות לאישורים חיצוניים (ברמה החברתית, לאו דווקא ברמה הפרטית), אלא להפך — הן המעניקות אישורים שכאלה.

חיזוק נוסף לטענה בדבר קשר בין שייכות מעמדית לאמונתיות חילונית עולה ממחקרים העוסקים בעידן החדש, שכפי שטענתי במבוא, קרוב במידה מסוימת לתפיסה של חילוניות אמונתית אך אינו זהה לה. אף כי המחקר על הזיקה בין רוחניות למעמד נמצא עדיין בחיתוליו, מקובל להניח כי במערב בכלל (Sointo and Woodhead 2008), ובישראל בפרט (ורצברגר וקפלן 2019; 2020), רוב הפעילים במרחב של העידן החדש שייכים למעמד הבינוני.

יתרה מכך, על בסיס מחקר של שתי תנועות של "התחדשות יהודית" בישראל, ששילבו פרקטיקות ואמונות משדה העידן החדש ומשדה היהדות האורתודוקסית, רחל ורצברגר ודנה קפלן טוענות כי לנוכח תהליכים פוסט־חילוניים המתרחשים בישראל, פתיחות רוחנית הפכה למשאב שתורם להגדלת ההון התרבותי של המחזיקים בו (ורצברגר וקפלן 2019). החוקרות מציינות שערכו של המשאב הרוחני הולך ועולה וכי רבים מאנשי מעמד הביניים שוקדים על פיתוחו. במחקר נוסף הן כותבות כי "העידן החדש היהודי מבטא את הניסיון של מעמד הביניים לסמן את גבולותיו באמצעות צבירה של הון תרבותי בשדה הדתי" (ורצברגר וקפלן 2020, 142).

החוקרות מצביעות על קשר כפול ומשלים בין שייכות למעמד הבינוני לבין התפיסות של העידן החדש היהודי (או העידן היהודי החדש; שלג 2010): מכיוון אחד, פיתוח תפיסות עולם היברידיות כאלה מחייב בעלות על הון תרבותי ניכר, הנמצא על פי רוב בידי אנשי המעמד הבינוני והגבוה; מכיוון אחר, באמצעות הון תרבותי זה הוטמעו בתוך תפיסות אלה שני ערכים מרכזיים המאפיינים את תפיסת העולם של המעמד הבינוני־גבוה במערב ובישראל — אותנטיות וקוסמופוליטיות. כך מומר הון תרבותי להון דתי ורוחני. בהמשך, במסגרת העיסוק בשיח החילוניות־מאמינות, אציג את הרלוונטיות של מסקנות אלה עבורן.

בה בעת יש להתייחס אל מה שנרמז לאורך הפרק אך זכה להתייחסות משתמעת בלבד, והוא המוצא האתני. כפי שניכר מהטבלה בפתח הפרק, כשני שלישים מהמרואיינות היו אשכנזיות, והשליש הנוסף הורכב ממרואיינות ממוצא מעורב וממרואיינות מזרחיות. אמנם בתגובה לשאלה מפורשת שלי אף אחת מהמרואיינות לא קישרה בין מוצאה האתני לבין אמונתה, אך הפרק הבא יחשוף כי מתחת לפני השטח יש למרכיב חברתי זה משמעות רבה.

סקירות וביקורות

הנשים שמאמינות באל אך לא מקיימות את מנהגי הדת תמר רותם הארץ 26/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

הנשים שמאמינות באל אך לא מקיימות את מנהגי הדת תמר רותם הארץ 26/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
חילוניות מאמינות הגר להב

פרק 1 ׀ נשים מאמינות בחילונוף הישראלי

פרק זה מציג את הדיוקן הסוציולוגי של הנחקרות, שבאמצעותו, לטענתי, אפשר להבין גם את המהלכים החברתיים שהן מבצעות באמצעות אמונתן ולאורה, שבהם אדון בשני הפרקים הבאים. במילים אחרות, הפרק פורש את האקספוזיציה החברתית של הנחקרות, או את הרקע המבני שבתוכו הן נטועות. הוא מראה כי אף שכל אחת מהן חילונית בדרכה ומאמינה בדרכה, החילונוף שלהן דומה מאוד: הן מאוחדות במיקומן במרכז החברתי, בנוכחותן במחוזות הכוח והפריבילגיה הישראליים; הן נמנות עם המעמד הבינוני־גבוה, מתגוררות ביישובים יוקרתיים, בעלות השכלה גבוהה ואוחזות בתפקידים ומקצועות יוקרתיים; שני שלישים מהן אשכנזיות. בטבלה בנספח מוצגים כמה נתוני מפתח לגבי כל אחת מהמרואיינות.20

על מנת להציג "תמונה קבוצתית" של המרואיינות יתמקד הפרק הנוכחי בארבע מהן, היוצרות במשותף דיוקן נאמן למדי של המרואיינות.

סיגל
את סיגל אני פוגשת, לבקשתה, בבית קפה בצפון תל אביב. גבוהה, לבושה שחור, עטוית תכשיטי כסף גדולים. הנוכחות שלה בולטת מאוד. זוהי איננה אישה המקרינה עדינות וביישנות, לא פרח קיר; כשהיא נמצאת, היא נראית. הניסוחים שלה רהוטים וחדים. היא דוקטורנטית לעבודה סוציאלית, שעבדה בשדה ונמצאת כרגע בתהליך הסבה לאקדמיה. בת 39, ילידת תל אביב ותושבת העיר. אשכנזייה גם מצד אימה וגם מצד אביה. נשואה, אם לשניים. מגדירה את מעמדה הכלכלי כבינוני־גבוה. סיגל היא אפוא עצם מעצמותיה של הבורגנות האשכנזית של המרכז הגיאוגרפי והחברתי השבע, מה שהיא מכנה, תוך הכללתה העצמית בקבוצה זאת, "החברה התל־אביבית, השמאלנית, האשכנזית, האקדמאית, המתנשאת". היא ממוקמת, כמעט מיותר לומר, בצידה השמאלי של המפה הפוליטית.

מאפיינים אלה ממקמים את סיגל בתוך מה שיורם פרי מכנה "השבט הצפוני", שהוא לדבריו אחד משש תרבויות משנה המאפיינות את החברה בישראל מאז שנות התשעים של המאה הקודמת (Peri 2004). תרבויות המשנה הנוספות — או "שבטי ישראל" בלשונו של פרי — הן "רוסים" (עולים מבריה"מ לשעבר); חרדים; פלסטינים־ישראלים; דתיים־לאומיים (הציונות הדתית, כולל רוב המתנחלים); ו"הדרומיים" ("שבט" היברידי הכולל את בנות ובני השכבות הנמוכות, שרובם מזרחים). חלוקה דומה הציע ברוך קימרלינג — הוא מונה שבע קבוצות חברתיות (השש שעליהן מדבר פרי וקבוצת יוצאי אתיופיה) ומכנה את "השבט הצפוני" בשם "חילונים ממעמד הביניים" (קימרלינג 2004).

השבט "הצפוני", שקולו וההיסטוריה שלו נשמעו באקדמיה, בין היתר, באמצעות עבודותיו של ההיסטוריון עוז אלמוג על "הצבר הלבן" ויורשיו,21 היה מושאם של מעט מאוד מחקרים סוציולוגיים ישירים. מיעוט המחקר על החתך הישראלי הזה בולט במיוחד בהשוואה לריבוי המחקרים על אוכלוסיות מוחלשות ופריפריאליות. המעמד הבינוני, הבורגנות הישראלית, שאורח חיו נתפס כטבעי, נורמלי ומובן מאליו, הוא מעין "סטנדרט קבוע", ה"מדבר בעד עצמו" ושלמולו נבחן "האחר". ככזה הוא כביכול אינו מצריך מחקר.

בספרה "צפונים" בחנה דפנה בירנבוים־כרמלי את הדינמיקות החברתיות בשכונת רמת אביב ג שבצפון תל אביב (מקור הכינוי "צפונים", המנגיד בינם לבין ה"דרומים", תושבי השכונות והפרברים העניים יותר שבחלקה הדרומי של תל אביב ובצמוד לגבולותיה הדרומיים). היא קובעת כי בהכללה מדובר בקבוצה חברתית בעלת הון כלכלי ניכר. הון זה מומר גם להון תרבותי (השכלה, ידע בלתי פורמלי, שליטה בשפה ובקודים החברתיים ה"לגיטימיים" וכדומה) ולהון חברתי (מערכת היכרויות וקשרים חברתיים, הניתנים לשימוש כמשאב בר המרה; בירנבוים־כרמלי 2000). סיגל הפגינה את ריבוי המשאבים הזה באמצעות בגדיה, אופן דיבורה, דרכי התנהגותה ואף מקום המפגש שהיא בחרה.

בדומה לפרופיל של תושבי רמת אביב ג שמתארת בירנבוים־כרמלי, גם סיגל חיה במבנה משפחתי גרעיני הטרונורמטיבי22 (משק בית הכולל אם, אב ושניים־שלושה ילדים; שניים במקרה של סיגל); היא ובן זוגה עובדים; ועבודות משק הבית נעשות בסיוע עובדים (ובעיקר עובדות) בשכר. היא מגדירה את משכורתה כגבוהה מממוצע ההכנסות של שכירוֹת בישראל ואת ההכנסה הכללית של משק הבית כגבוהה מהממוצע במדינה. גם השכלתה — לימודים לקראת דוקטורט — דומה להשכלה של ה"צפונים" של רמת אביב ג, שכחצי מהם דיווחו על השכלה אקדמית. כמו כן, לנוכח המתאם בין מעמד כלכלי לעמדה פוליטית ונטייתו של המעמד הבינוני לתמוך במרכז־שמאל, אין זה מפתיע למצוא את סיגל בצד השמאלי של המפה הפוליטית. הדברים אינם עולים רק ממחקרה (הישן יחסית) של בירנבוים־כרמלי אלא גם מנתונים חדשים הרבה יותר, כגון שיעורי התמיכה הגבוהים ב"כחול לבן" וב"מחנה הדמוקרטי" בבחירות לכנסת ה-22 (2019) ביישובים המשתייכים לאשכולות 8-10 בדירוג החברתי־כלכלי (הופמן־דישון 2019).

בירנבוים־כרמלי טוענת כי כ-75% מה"צפונים" שחקרה הגדירו את עצמם חילונים (25% הגדירו את עצמם מסורתיים); כך גם אצל סיגל. "נולדתי בבית חילוני להפליא", היא מספרת. המשפחה המורחבת של אביה היא חרדית, אחד מבני דודיו הוא אדמו"ר, אבל הוריו היו חלוצים, מקימי קיבוץ, "אנשים מאוד חילונים. עד כדי אתיאיזם". לאביה אין עד היום "שום קשר בכלל לדבר הזה שנקרא דת". אפילו בר מצווה לא נראה לו הגיוני לעשות. הוריה של אימה היו מסורתיים, אבל גם היא חילונית לחלוטין. בביתה אוכלים אוכל לא כשר, זמן רב לא היו בו מזוזות, אין קידוש ביום שישי, "אין שום סממן של דת". תיאור זה איננו משקף את החשיבות הרבה שיוחסה לחגים ולמועדים ברמת אביב ג (בירנבוים־כרמלי 2000).

סיגל לא חשבה מעולם לנטוש את החילוניות, אף שהיו בדת דברים שמשכו אותה. בילדותה היה לה חבר דתי, "דתיים עם כיפות סרוגות, דתיים תל־אביביים כאלה, זה מין זן כזה", היא אומרת. בערבי שבת הייתה שומעת מביתו זמירות שבת, ראתה את שולחן השבת והדברים האלה דווקא מצאו חן בעיניה, "בקטע של משפחה, של דת. זה נראה לי איזה שיח גבוה יותר". היא לא ממש חשבה על זה אז, היא מוסיפה, אבל זה גרם לכך שדתיים לא נראו לה אף פעם אנשים זרים, אחרים. בצבא היא הייתה החילונית היחידה, ואז "השתעשעה" לדבריה בלצום ביום כיפור. חברה שיצאה בשאלה שכנעה אותה שאין לזה ערך כי "מה הטעם לבקש סליחה על משהו שאת יודעת שתכף תעשי שוב?".

חוסר הנחת מהיעדרן המוחלט של פרקטיקות דתיות בבית הוריה, העולה מדבריה על השבת בבית השכנים הדתיים או על ה"השתעשעות" בצום, בא לידי ביטוי לא רק אצלה אלא גם אצל אָחִיהָ. לבקשת הילדים, ההורים החלו להקפיד יותר בציון מועדים כאשר הילדים גדלו. הם החלו לציין באופן קבוע את פסח, שעד אז צוין רק בחלק מהשנים בארוחת ליל סדר אבל בלי קריאת ההגדה, ואת ראש השנה, שעד אז לא צוין בבית כלל. "אמרנו להם [הילדים להוריהם], 'כולם עושים'. אז עשינו כי כולם עושים", היא אומרת. גם היום היא מציינת את ליל הסדר ואת ראש השנה, ולא יותר. היא אינה מדליקה נרות חנוכה באופן מסודר, לכל היותר "טורחת להדליק נר סמלי". היא ובני משפחתה אינם עורכים קידוש או מדליקים נרות שבת, אם כי ערב שבת מצוין בארוחה משפחתית, שאחריה כל המשפחה רואה ביחד סרט.

נעמי
מול נקודת המוצא החילונית־אתיאיסטית של סיגל ניצבת נעמי. נעמי גדלה עד שמלאו לה 15 בבית דתי, אך כמו במקרה של סיגל הוא היה אליטיסטי ואשכנזי — קיבוץ דתי. אני נוסעת להיפגש עימה בביתה בעיר בשרון. זהו בית פרטי דו־קומתי מוקף גינה. אנחנו יושבות ליד שולחן האוכל הגדול שלה כך שלעיניי מתגלים החלקים הציבוריים של הבית — הסלון, המטבח ופינת העבודה. הבית מטופח מאוד, מעוצב בקפידה, וכולל שפע של עבודות אמנות של נעמי. בין היתר מפוזרות בו אבנים שהיא אוספת ושעליהן היא כותבת פסוקים וחלקי תפילות ש"מדברים אליה". נוסף על היותה פסיכולוגית יונגיאנית נעמי היא גם אמנית — משוררת, סופרת, ציירת וצלמת — שאף הוציאה לאור חלק מיצירתה.

נעמי בת 69, אשכנזייה, גרושה, אם לבן ולבת וסבתא לשתי נכדות. גילה איננו ניכר בה. היא קטנה ורזה, שיערה הקצר צבוע ג'ינג'י ומשקפיה הולמים היטב את פניה. היא מספרת כי עוד בטרם עזבה את הקיבוץ היו לה ספקות לגבי הממסד הדתי, אך נטישתה הסופית של הדת הגיעה לאחר שהוריה עזבו את הקיבוץ. "אחר כך הכול התפרק". ההורים התגרשו. אביה נותר דתי אבל נעמי "הלכה עם אימא" ונטשה את הדת. מה שהיא מכנה (בעקבות קרל יונג) "הרגש הרליגיוזי" שב והופיע אצלה בצורה אינטנסיבית בעשרים השנים האחרונות, ואיתו הגעגועים לרוח הקיבוץ.

הקִרבה של נעמי לדת היהודית בולטת מול הריחוק שהפגינה סיגל מתרבות זו. כך למשל, כאשר שאלתי את סיגל על תפילות היא ענתה לי בבדיחוּת שלה ולילדיה יש תפילה מיוחדת לאלוהי החניה. היא אמרה כי "כל פעם שאנחנו מתקרבים הביתה בשעות הקשות אני אומרת, 'ילדים, להתחיל להתפלל לאלוהי החניה'. ואז אנחנו מחזיקים אצבעות ואומרים: 'אלוהי החניה, אלוהי החניה'. זאת התפילה הכי משמעותית, כאילו, אבל זאת בדיחה, כמובן". לעומת סיגל, נעמי אומרת כי היא אוהבת תפילות יהודיות אורתודוקסיות: "בגלל שגדלתי בבית דתי זה מחזיר אותי לחוויות של ההיסטוריה שלי. זה כמו קצת נוסטלגיה, כשאת חוזרת למשהו ששנים שכחת שיש בו משהו, ופתאום הוא הופך להיות איזה קרן שפע כזאת". לכן היא אוהבת להיות בבית הכנסת — "אני אוהבת את המנגינה של התפילות, המוזיקה שלהן, הטקסט שלהן [...] ככה אני מבטאת את העולם הפנימי שלי. כשאני במצבים קשים אני אפתח ספר תהלים או סידור תפילה ואני אקרא תפילות מסוימות ואני ארגיש שזה נותן לי כוח".

לנוכח תחושת הקִרבה של נעמי לדת היהודית, היא מרבה לקרוא ספרות של מחשבת ישראל וכבר עשר שנים חברה בבית המדרש הפלורליסטי "אלול". היא לומדת שם בעיקר עם דתיים, לאו דווקא בעלי רגשות רליגיוזיים. "אנחנו קוראים את המקרא וקוראים אותו מחדש, זה סוג של התחברות חופשית אולי למקורות", היא מוסיפה. לדבריה של נעמי, "גם כשאני הולכת לכנסייה ושומעת את המוזיקה הכנסייתית הדתית זה עושה לי רגשות דתיים גבוהים", אבל היא נאחזת בראש ובראשונה ביהדות. יונג, היא אומרת, "מאוד עזר לי בזה כי הוא אמר שאדם צריך להתחבר ללא־מודע הקולקטיבי הכללי דרך הלא־מודע הקולקטיבי של התרבות שלו, כלומר דרך הסמלים של התרבות שלך. משם אתה תתחבר הכי נכון לנשמה שלך". הסמלים של התרבות שלה, היא מוסיפה, הם הפולחן הדתי היהודי, ומבחינתה פולחן זה הוא אורתודוקסי בעיקרו — "בשבילי זו מין גרסא דינקותא".

הקִרבה הָרַַבָּה יותר ליהדות אצל נעמי לעומת סיגל באה לידי ביטוי גם בפרקטיקות ומנהגים דתיים. סיגל אמנם העידה כי היא מתייחסת לחגים ומועדים יהודיים, אך נעמי העניקה לנושא חשיבות רבה בהרבה. היא אינה מנהלת אורח חיים דתי — אינה שומרת כשרות, למשל — אבל מדליקה נרות שבת ובחגים הולכת לבית כנסת:

יש לי את הטקס שלי של הדלקת נרות שמושפע מהדת, אבל לא אחד לאחד. נגיד, כשאני מדליקה נרות שבת אני אומרת לעצמי את הטקסט של "בואכם לשלום מלאכי השלום, ברכוני מלאכי השלום". לא אומרים את זה בהדלקת נרות, אבל אני מכניסה את זה. אז זה סוג של פרקטיקה, אם תקראי לזה ככה. כשאני מדליקה נרות אני מתחברת בדמיון שלי לא רק לסבים ולסבתות שלי, אלא לכל הדורות של הנשים היהודיות לפניי שהדליקו נרות שבת. זה סוג של טקס שאני עושה. אני לא יודעת אם אלוהים נמצא שם, אבל זה חלק מהחיבור שלי ליהדות.

בהיבט הגילי, סיגל בת ה-39 דומה יותר מנעמי בת ה-69 לצפונים מרמת אביב ג, כפי שתוארו לפני כעשרים שנה על ידי בירנבוים־כרמלי (2000). בעת המחקר היו בשכונה בעיקר משפחות צעירות עם ילדים קטנים, בניגוד לנעמי הגרושה והנמצאת בעשור השביעי לחייה. מרכיב הגיל עשוי להיות משמעותי כאן, בהתחשב בכך שנעמי מספרת כי היא עוסקת בנושא באינטנסיביות רק בעשרים השנים האחרונות — ייתכן שגם סיגל, כאשר ילדיה יגדלו והיא תוכל ליהנות מפניוּת נפשית וזמן חופשי, גם היא תמצא יותר עניין ביהדות על סמליה, טקסיה ותפילותיה.

ואולם, הבדלים אלה אין בהם כדי לטשטש את המכנה המשותף המעמדי של שתי המרואיינות, המשתקף, בין היתר, בכך ששתיהן הציגו את עצמן כשייכות למעמד הבינוני־גבוה. גם אם נעמי גרה בשרון ולא בצפון תל אביב היא "צפונית" לעילא ולעילא. הדבר בולט ממראה ביתה, מהשכלתה, מהמשלב הגבוה של שפתה ומדרך התנהלותה מולי. מדובר באישה בעלת הון כלכלי ותרבותי ניכר, שבו היא עושה שימוש. גם דעותיה הפוליטית — במרכז המפה הפוליטית — קשורות למעמדה הכלכלי, כפי שנטען כבר קודם, לנוכח הנטייה של מעמד הביניים להצביע לשמאל ולמרכז (Pew Research Center 2016).

שַלְוָות
כמו סיגל ונעמי גם שלוות שייכת למעמד הבינוני, אם כי מצבה הכלכלי השתנה דרמטית לאחר גירושיה, כשלוש שנים לפני הריאיון שקיימתי איתה. היא אומרת בגלוי כי מאז הגירושים "יש לי בית גדול ויפה ואני נוסעת לחו"ל וכו', ומי שמסתכל מבחוץ יכול לחשוב שאני אדם שבע, אבל אני חיה מהרצפה, כאילו. אני שורדת מיום ליום. זה במובן הרגשי והפיזי; על הכלכלי בכלל אין על מה לדבר". מצב זה עולה בקנה אחד עם ממצאיה של בירנבוים־כרמלי, שלפיהם הכינויים "המעמד הבינוני" או "ישראל השבעה" מסתירים מאחוריהם הטרוגניות כלכלית ניכרת (בירנבוים־כרמלי 2000). מול היציבות הכלכלית של סיגל הנשואה ושל נעמי המבוגרת, שכבר צברה נכסים ואינה נושאת בעול הכלכלי של גידול ילדים, בולטת העובדה ששלוות מתמודדת עם לחץ כלכלי ונפשי שהוא עבורה סכנה קיומית שמולה היא מצליחה רק לשרוד.

אני יוצאת מגוש דן ונוסעת לפגוש את שלוות בביתה, ביישוב וילות נאה, שפעם היה כפרי, בעמק חפר. ביתה נראה כמו כל יתר הבתים ברחוב — בית דו־קומתי עם גינה, חניה וגדר גבוהה המפרידה בינו לבין הרחוב. היא בת 44, קטנת גוף, שחומה ויפה. דוקטורנטית למגדר ועובדת במערכת החינוך. הייתה מורה, הייתה יועצת, עכשיו מפתחת פרויקטים. יש לה שני ילדים — בת 12 ובן 11 — ושלושה כלבים גדולים. הבית משפחתי, נעים.

בניגוד לנעמי, שהדת היא אצלה גרסא דינקותא, החילוניות של שלוות, כמו של סיגל, "היא דבר שגדלתי לתוכו. זאת אומרת אף פעם לא בעטתי בדבר הזה [חילוניות] לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים. מילדותי". אולם מייד לאחר תיאור זה, המצביע על ריחוק רב מדת ומדתיות, מתברר מדבריה כי היא קרובה לדת הרבה יותר מכפי שהציגה באמירתה הראשונה, שבה הוצגה החילוניות כאופציית החיים היחידה שעמדה בפניה. סבי אביה, היא מספרת בגאווה, היה אב בית הדין של בגדאד; לימים היה גם רב ברבנות בירושלים, ויש פסיקות הנושאות את שמו. "זאת מורשת מאוד מפוארת", היא אומרת, וחושפת אגב כך את שייכותה המשפחתית לאליטה של יוצאי עיראק, שהייתה מודרנית יחסית לקהילות יהודיות במדינות ערביות אחרות (שנהב 2003).

בבגדאד נישאו הורי סביה ועלו יחדיו לישראל. בנם, סבה של שלוות, היה לוחם בהגנה ועסק בהברחת יהודים מסוריה ומלבנון לישראל. את האידיאולוגיה הציונית שספג בארגון הוא הנחיל למשפחתו. הוא שנא שנאת מוות את הדת ואת הדתיים, שלוות מספרת. השנאה לא כוונה כלפי אלוהים או אלוהות אלא כלפי דתיים, ובעיקר כלפי חרדים. "הוא נורא התנגד, למשל, למצב שלא עובדים. הוא היה איש עבודה, אדם שסלל כבישים ושכב בשוחות וכאלה. הוא לא היה יכול להבין את חוסר היצרנות האקטיבי של האוכלוסייה הזאת".

מהצד השני של המשפחה, סבתה מצד אימה הגיעה ממשפחה של חרדים מזרחים בירושלים. כל אחיה של סבתה היו דתיים ושומרי שבת, ואחד מהם היה סופר סת"ם. למרות החילוניות של בעלה, סבתה קיימה אורח חיים מסורתי, "נסעו בשבת אם היה צריך וככה, אבל היא לא בישלה, הייתה לה פלטת שבת, הדליקה נרות, צמה ביום כיפור, עשתה פסח כהלכתו. היא הייתה מסורתית. החוויה שלי ממנה הייתה שהיא אדם מאמין. היא לא סתם קיימה את הטקסים האלה מתוך איזשהו הרגל מבית". בית ההורים היה חילוני, וכך שלוות ממשיכה לחיות.

אף ששלוות אומרת כי "אני חושבת שכל השנים קיננה בי האמונה", כמה אירועים מכוננים בשנים שלפני הריאיון השפיעו עליה מאוד בהקשר זה. הראשון בהם היה אסון שבעקבותיו מתו הוריה, שהתרחש ארבע שנים לפני שנפגשתי עימה. שני ההורים נפגעו בשרֵפה שפרצה בבניין מגוריהם. האם נפגעה קשה מאוד ובתום שנה של ניתוחים וטיפולים קשים נפטרה. יום השלושים למות האם היה יום הולדתה הארבעים של שלוות. חמישה ימים אחר כך נפטר אביה. באותה תקופה גם עברה שלוות הפלה טבעית.

זאת הייתה זוועה. אני רק עכשיו מצליחה לשים את זה בפאזל של החיים ולדבר על זה. הייתה שנה שכל מה שעניין אותי זה שירימו את המצבה שלה [של אמא], שאני אכנס בפנים, אשכב לה על הבטן השמנה שלה, שיורידו [את המצבה] ושיעזבו אותי בשקט. לא עניין אותי כלום, כלום. היו כל כך הרבה טרגדיות באותן שנים. אני איבדתי הרבה אנשים קרובים, סבים שגידלו אותי ודודה שגידלה אותי. אלה היו שבע שנים שכולם מתו, ואיבדתי תינוק. והילדים היו בתוך הדבר הזה, ואני הייתי בתוך הדבר הזה, בתוך המצב הזה. עד היום, השיח שלי עם החיים הוא שיח של מוות. אני משלמת על זה מחירים כבדים של חרדות וכל מיני.

שלוות, המודעת מאוד לרעיונות הגמוניים באשר לאמונה, הוסיפה מייד לאחר שסיימה את דבריה:

מאוד קל להגיד עליי, "טוב, מסכנה, קרה לה אסון. היא חיפשה תשובות, היא חיפשה משענת, לכן עכשיו היא פתאום מאמינה באלוהים". קל להסתכל עליי מבחוץ ולהגיד "אם היא מדברת על אלוהים ואיך הוא לצידה, אי אפשר להאשים אותה". אבל זה סתם, זה דיבורים שטחיים שלא באמת מעידים על כלום. האמונה עזרה לי להיות, להרגיש שאני יכולה להמשיך לחיות.

שנה לאחר הדברים הללו, בגיל 41, שלוות התגרשה. היא איננה מרחיבה בדבריה על הנושא, ואני איני לוחצת. אחר כך יצאה במשך זמן מה עם גבר שהתעניין מאוד בקבלה. הרוחניות שלו נגעה בנפשה המאמינה של שלוות, והיא הזדהתה עם דברים רבים שהוא דיבר עליהם. "אז נכנסתי לזה [לקבלה] בעקבותיו. זאת אומרת, זה נורא סקרן אותי ותפס אותי ורציתי גם להתחבר איתו, והתחלתי להתעניין וללמוד". היא קראה מעט, שמעה הרצאות ברשת ומתכוונת בעתיד למצוא קבוצת למידה. היא גם חזרה להתעניין בתנ"ך ומחזיקה אותו כיום ליד מיטתה. אבל היא מדגישה שנותרה חילונית:

זה מתבטא גם בסימנים חיצוניים, שאני חייה חיים בלי מגבלות שהדת שמה. כשרות לא שומרים, לא שמרו גם בבית הוריי ואני לא שומרת, נסיעה בשבת, נושא של צום זה משהו שמעולם לא הייתי מחוברת אליו. ניסיתי את זה פעם וחצי בגיל 12 והבנתי שאני עושה את זה מהסיבות הלא נכונות ומאז אני לא צמה בכלל. כל הדברים האלה לא השתנו בי.

ענת
לא הרחק מביתה של שלוות בעמק חפר נמצא קיבוצה של ענת. זהו קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), ותיק, עשיר, שמקורות ההכנסה האיכותיים שלו אפשרו לו למנוע תהליך של הפרטה. חדר האוכל, המכבסה והחינוך המשותף עדיין פעילים. תנאי החיים של החברים, בהם ענת, טובים מאוד — הם נהנים מיחידות מגורים גדולות, תקציב אישי גבוה, בריכת שחייה ושפע של פעילויות מסובסדות (ארגמן 2003).

שאלת קווי הדמיון והשוני בין קיבוצים לבין המעמד הבינוני העירוני בישראל ראויה למחקר נפרד. מחד גיסא, יש הבדלים תרבותיים, סגנוניים ולעיתים גם אידיאולוגיים בין הבורגנות המרכזית בישראל לבין החיים בקיבוץ. מאידך גיסא, קיבוצים נתפסים פעמים רבות כמחנות נופש של עשירים, וחבריהם אף כלולים עמוק בתוך קבוצת האחוס"לים (קימרלינג 2001), הלא הם האשכנזים, חילונים, ותיקים, סוציאליסטים (דבר המאפיין את אנשי הקיבוץ יותר מאשר את העירונים) ולאומיים. גם באשר לרמת החיים ניתן לטעון כי למעט הבדלים מתבקשים, רמת החיים בקיבוצים (ארגמן 2003) דומה לזו שנמצאה ברמת אביב ג (בירנבוים־כרמלי 2000). התיאורים במחקרים חושפים לא רק דמיון ברמת החיים של שתי האוכלוסיות, אלא גם את העובדה כי בשני המקרים יש שונות ניכרת ברמת החיים בתוך האוכלוסייה הנחקרת, כלומר ההגדרה "מעמד בינוני" מסתירה פערים של ממש ברמת החיים של המשתייכים למעמד זה.

ענת היא בת 59, בעלת תואר ראשון, מנהלת חנות בגדים בקיבוץ ומלווה אימהות אחרי לידה. שנים רבות הייתה מטפלת בחדר התינוקות של הקיבוץ. היא ממקמת את עצמה בצד השמאלי של המפה הפוליטית, כי "אני הומנית, ואני מאמינה באחוות אדם ובדאגה לחלש". הדבר עולה בקנה אחד, למשל, עם התפלגות קולות המצביעים בקיבוצים בבחירות לכנסת ה-22: "כחול לבן" זכתה ביותר מ-50% מהקולות, "המחנה הדמוקרטי" ו"העבודה־גשר" זכו במשותף ביותר מ-35% מהקולות, ו"הליכוד" קיבל פחות מ-7% מהקולות (התנועה הקיבוצית 2019).

אנחנו נפגשות בבית הקפה האזורי, ההומה, שיזם חכם הקים בתחנת דלק הממוקמת בין קיבוצים ומושבים. בדרכה לשולחן היא עוצרת לומר שלום למכרים. היא נראית בדיוק כפי שמצופה מקיבוצניקיות בגילה — אימהית ועוטפת בגופה ובבגדיה, העשויים בדים רכים וגולשים, ש"זרוקים" עליה ספק ברישול ספק בכוונה. היא אם לחמישה. אימה נולדה בקיבוץ להורים אשכנזים, נישאה לאביה, יוצא חלב שבסוריה, ועזבה את הקיבוץ. היחסים בין ההורים היו קשים, ולכן בכיתה ה' נשלחה ענת לסביה בקיבוץ. מאז היא חייה בו כל חייה. היא מספרת כי הבאתה לקיבוץ הייתה האירוע הקשה והטראומטי ביותר בחייה:

באתי לקיבוץ בתור ילדה. ההורים שלי נשארו שמה, הראש שלי נשאר שמה, המחשבות שלי, כי היה לי תפקיד מאוד גדול שמה [אצל ההורים], כי היה מכות... והפסקתי ללמוד, ולא יכולתי להתרכז, רק חשבתי מה אבא שלי עושה לאמא שלי — היה לי שם תפקיד מאוד... וזה היה משהו מאוד מאוד קשה בשבילי, זה שהם ויתרו עליי. באתי הנה [לקיבוץ] והרגשתי נורא, למרות שהיו לי פה סבים, אבל הרגשתי לא שייכת לשום מקום, לא לשם ולא לפה. והיום, אפילו עכשיו כשאנחנו מדברות, אני רואה שאלוהים כיוון את הכול. אלוהים, בגלל שהוא שמר עליי שאני לא אמשיך להיפגע שם, הוא נתן לי פגיעה מסוג אחר, אבל פגיעה שהובילה אותי לצמיחה ולגדילה ולמקום שאני נמצאת בו היום.

הקיבוץ הפך את החילוניות שלה למובנת מאליה. "למה אני חילונית?", היא חוזרת על שאלתי, "כי נולדתי בבית חילוני והתחתנתי בקיבוץ של השומר הצעיר, זה למה אני חילונית. הדבר שהכי בולט לי זה שאני לא שומרת שבת, כשרות ואני לא מתפללת מהתנ"ך. לא שומרת את המצוות הספציפיות שלהם. זאת לא בחירה, זה משהו שקרה".

הניכור של ענת מהדת, המתבטא באי־הכרת המושגים הבסיסיים ביותר, כפי שעולה למשל מהביטוי "לא מתפללת מהתנ"ך", משקף את הניכור של קיבוצי השומר הצעיר ומערכת החינוך שלהם מהדת הממוסדת על גווניה השונים, כולל ההתעלמות מאופציה של חילוניות רליגיוזית (גובני 2014; שמיר 2018). היא עצמה החלה להאמין לאחר שנחשפה לאופציה הזאת בקבוצה של אכלנים אנונימיים, שאליה הגיעה כדי לרדת במשקל. "אני מרגישה שבחרתי להאמין באלוהים, אבל גם שהוא התגלה אלי", היא אומרת, משום ש"כשאני מסתכלת אחורנית וכמה שהילדות שלי הייתה נוראית, נוראית, נוראית, באמת נוראית, אני יכולה היום, כשאני במצב רוחני של סליחה כלפי העבר שלי וכל הדברים האלה, לראות שם המון פעמים שאלוהים היה איתי".

מעבר לחילוניות המשותפת לכל המרואיינות, הנובעת מעצם הגדרת אוכלוסיית המחקר ככזו המגדירה את עצמה חילונית, דבריה האחרונים של ענת מפנים זרקור למאפיין נוסף, המשותף לסיגל (בת 39), נעמי (69), שלוות (44) וענת (59) — גילן. אלו אינן נשים צעירות, בתחילת חייהן. כל אחת מהן כבר עברה דרך, צברה ניסיון, נתקלה במכשולים והמשיכה הלאה. אמנם הצעירה שבין המרואיינות הייתה בת 25 (והמבוגרת בת 69), אך הגיל הממוצע של המרואיינות עמד על 47, והחציון — על 48.

סיכום: במחוזות הכוח
בספרה בקופסאות הבטון: נשים מזרחיות בפריפריה הישראלית משרטטת פנינה מוצפי־האלר את דמויותיהן וסיפוריהן של נשים מירוחם, שכל אחת מהן חושפת "מסלולים שונים, דרכים שונות של התמודדות עם האילוצים החזקים מאוד שיש במציאות החיים בשוליים" (מוצפי־האלר 2012, 8). במונחי הספר הזה ניתן לומר שהיא מציגה את ירוחם כאתר בתוך האתנוף הישראלי (שנהב 2003).

הנשים החילוניות־המאמינות במחקר זה מציגות גם הן, כפי שאראה בפרקים הבאים, דרך התמודדות עם האילוצים בחייהן. אולם לעומת השוליות הפריפריאלית של הנחקרות של מוצפי־האלר, הנשים במחקר זה נטועות בחילונוף הישראלי, במרכז החברתי והגיאוגרפי. הן תוצרים קלאסיים — כמעט על סף הסטריאוטיפ — של ישראל הלבנה והשבעה (מעמד בינוני־גבוה, עירוניות בורגנית, מרכז הארץ, אקדמיה, הקיבוץ הדתי, השומר הצעיר). התמונה המשותפת שלהן מציעה כי המרואיינת האופיינית חיה בגוש דן, בפרברים העשירים או בקיבוץ. בין שהדבר נובע מהטיה מתודולוגית או ממאפיין סוציולוגי, במחקר זה שיעור הנשים החיות בקיבוץ או שהן או הוריהן חיו בקיבוץ היה גבוה באופן בלתי פרופורציוני לשיעור תושבי הקיבוצים בקרב היהודים בישראל. שורשיו של המקטע האמונתי בחילונוף הישראלי, כפי שהוא עולה מהצגתן של ארבע המרואיינות, נעוצים אפוא במקורות הקלאסיים של החילוניות הישראלית "הלבנה" של השבט הצפוני (קימרלינג 2004; Peri 2004).

מאחר שחילונים מיוצגים ייצוג יתר בעשירונים העליונים23 ומעמד הביניים בישראל נתפס כנשּׂא המרכזי של החילוניות במדינה (כהן 2005; רם 2005), אין זה מפתיע כי המרואיינות שייכות למעמד בינוני־גבוה, גם אם סגנון חייהן שונה. אף ששלוות מתארת את עצמה כ"שורדת", אין אלה נשים שורדות; הן שייכות לישראל השבעה, האמידה, בגיל הביניים, עם הניסיון וההשכלה. בניגוד לבירנבוים־כרמלי, שמצאה כי רק 50% מתושבי ותושבות רמת אביב ג הם בעלי השכלה אקדמית (בירנבוים־כרמלי 2000), כל המרואיינות היו בעלות השכלה אקדמית או שלמדו במוסד להשכלה גבוהה בעת הריאיון עימי — רובן המוחלט במדעי החברה והרוח.

דמיון נוסף בין המרואיינות הוא בעיסוקיהן ובעבודתן: היה בקרבן ייצוג רב למקצועות טיפוליים וחינוכיים, כגון גננת, מורה או מרצה באקדמיה; אחות או רופאה; קואוצ'רית או פסיכולוגית וכדומה. עיסוקים כגון אלה לא רק מאפיינים את המעמד הבינוני אלא גם מאפיינים נשים, המוסללות בצורות שונות למקצועות שהם הרחבה של התפקידים הטיפוליים המוקצים לנשים במרחב הפרטי. רוב הנשים סברו כי יש קשר בין אמונתן לעבודתן, שאותה הן תפסו, כפי שאראה בפרקים הבאים, כמעין "ציווי אלוהי". היבט מגדרי נוסף הוא שבמקרים של מרואיינות נשואות, הכנסתן הייתה לרוב משכורת שנייה במשק הבית. מצבן הכלכלי של חלק מהמרואיינות אפשר להן שלא לעבוד למחייתן, ובמקרים אלה הן עסקו לרוב בפילנתרופיה ובהתנדבות.

אשר להיבט הפוליטי — 18 מהמרואיינות הגדירו את עצמן כעומדות בשמאלה של המפה הפוליטית; 11 במרכז ו-2 בימין. מצב זה רחוק מאוד, כמובן, מהחלוקה הפוליטית בציבוריות הישראלית, ועשוי להיות מוסבר הן בהטיות מתודולוגיות והן בנטייה של המעמד הבינוני בישראל, ובעיקר של חברי ויוצאי קיבוץ, לשמאל. חלק ניכר מהמרואיינות קשרו בין תפיסתן הפוליטית לבין אמונתן. הדבר בלט בעיקר בקרב המרואיינות שמיקמו את עצמן באחד מצידי הקשת הפוליטית, ולא במרכזה. במילים אחרות, הן מרואיינות שמאלניות והן מרואיינות ימניות טענו כי התנהגותן הפוליטית נובעת מתוך אמונותיהן הרליגיוזיות, וכל צד הצדיק זאת בצורה אחרת: ימניות טענו כי אמונתן מחייבת היצמדות ללאום היהודי, לארץ ישראל ואפילו לבניין בית המקדש, כפי שאמרה אחת מהן; שמאלניות טענו כי כיוון שהאל שלהן הוא אוניברסלי נדרשת מהן תפיסת עולם של שוויון וצדק, על בסיס הטענה המטפורית כי "כל בני האדם נבראו בצלם".

אמנם בתשובה לשאלה ישירה אף אחת מהמרואיינות לא טענה כי יש קשר בין מצבה הכלכלי לאמונתה, אך אני מבקשת לטעון כי אפשר שהתמונה הקבוצתית הזאת איננה מקרית, אלא משקפת אתגר ממשי העומד בפני חילוניות־מאמינות כאשר הן יוצרות זהות שהיא מעין "יש מאין", זהות נעדרת שם, "אנומלית". זוהי זהות הנוצרת במרכזי הכוח, על ידי נשים עצמאיות שנהנות מהכרה ולגיטימציה חברתית גבוהה. הן אינן זקוקות לאישורים חיצוניים (ברמה החברתית, לאו דווקא ברמה הפרטית), אלא להפך — הן המעניקות אישורים שכאלה.

חיזוק נוסף לטענה בדבר קשר בין שייכות מעמדית לאמונתיות חילונית עולה ממחקרים העוסקים בעידן החדש, שכפי שטענתי במבוא, קרוב במידה מסוימת לתפיסה של חילוניות אמונתית אך אינו זהה לה. אף כי המחקר על הזיקה בין רוחניות למעמד נמצא עדיין בחיתוליו, מקובל להניח כי במערב בכלל (Sointo and Woodhead 2008), ובישראל בפרט (ורצברגר וקפלן 2019; 2020), רוב הפעילים במרחב של העידן החדש שייכים למעמד הבינוני.

יתרה מכך, על בסיס מחקר של שתי תנועות של "התחדשות יהודית" בישראל, ששילבו פרקטיקות ואמונות משדה העידן החדש ומשדה היהדות האורתודוקסית, רחל ורצברגר ודנה קפלן טוענות כי לנוכח תהליכים פוסט־חילוניים המתרחשים בישראל, פתיחות רוחנית הפכה למשאב שתורם להגדלת ההון התרבותי של המחזיקים בו (ורצברגר וקפלן 2019). החוקרות מציינות שערכו של המשאב הרוחני הולך ועולה וכי רבים מאנשי מעמד הביניים שוקדים על פיתוחו. במחקר נוסף הן כותבות כי "העידן החדש היהודי מבטא את הניסיון של מעמד הביניים לסמן את גבולותיו באמצעות צבירה של הון תרבותי בשדה הדתי" (ורצברגר וקפלן 2020, 142).

החוקרות מצביעות על קשר כפול ומשלים בין שייכות למעמד הבינוני לבין התפיסות של העידן החדש היהודי (או העידן היהודי החדש; שלג 2010): מכיוון אחד, פיתוח תפיסות עולם היברידיות כאלה מחייב בעלות על הון תרבותי ניכר, הנמצא על פי רוב בידי אנשי המעמד הבינוני והגבוה; מכיוון אחר, באמצעות הון תרבותי זה הוטמעו בתוך תפיסות אלה שני ערכים מרכזיים המאפיינים את תפיסת העולם של המעמד הבינוני־גבוה במערב ובישראל — אותנטיות וקוסמופוליטיות. כך מומר הון תרבותי להון דתי ורוחני. בהמשך, במסגרת העיסוק בשיח החילוניות־מאמינות, אציג את הרלוונטיות של מסקנות אלה עבורן.

בה בעת יש להתייחס אל מה שנרמז לאורך הפרק אך זכה להתייחסות משתמעת בלבד, והוא המוצא האתני. כפי שניכר מהטבלה בפתח הפרק, כשני שלישים מהמרואיינות היו אשכנזיות, והשליש הנוסף הורכב ממרואיינות ממוצא מעורב וממרואיינות מזרחיות. אמנם בתגובה לשאלה מפורשת שלי אף אחת מהמרואיינות לא קישרה בין מוצאה האתני לבין אמונתה, אך הפרק הבא יחשוף כי מתחת לפני השטח יש למרכיב חברתי זה משמעות רבה.