המסכה של אטריאוס

היום

1

האיש המגודל נשען על הקיר והטיל את מלוא כובדו הלא מבוטל על רגלו, שאותה הניח כבדרך אגב על מזוזת הדלת.

"את יודעת, מיס מילר, את בחורה מאוד מרשימה," אמר האיש במבטאו הדרומי. עיניו הצטמצמו בפניו החזיריות ולשונו הלחה השתרבבה קלות בין שפתיו הבשרניות והמפושקות.

"אני יודעת," השיבה לו דיברה. היא התנשאה לגובה של מטר שמונים וחמישה סנטימטרים, ונראתה כמי שהורכבה מחלקי צינורות. רק לעתים נדירות אמרו לה שהיא מושכת. איש מעולם לא אמר לה שהיא יפה. מרשימה, את זה דווקא שמעה די הרבה. בעבר זה גם החמיא לה. בעבר הרחוק מאוד. הלילה, אחרי שבועות של תכנון וערב שלם של חיוכים קפואים ושיחה בטלה, היא הייתה תשושה מכדי לנהוג בנימוס, גם לא כלפי הרווי וובסטר - חבר בכיר בברית אנשי העסקים הנוצרים של אטלנטה, ויושב ראש חבר הנאמנים של המוזיאון. השעה הייתה אחרי חצות, והיא רצתה ללכת הביתה.

"מאוד מרשימה," חזר האיש ואמר, ואז הושיט את ידו אל מותנה, כף ידו פתוחה. הוא נראה כמו קרפד, עורו גבשושי ומדולדל בעת ובעונה אחת - כמו בלון המתנועע מצד לצד, מלא מים עד מחציתו.

"מר וובסטר," אמרה דיברה ולכסנה את מבטה אל היד שהזדחלה לעברה, מנוקדת כתמי גיל, "זה לא רעיון מוצלח."

ואם תיגע בי אני אקיא, חשבה לעצמה.

ידו היססה קלות; אך נדמה שהוא החליט להתייחס לסירובה כאל צניעות מעושה, כי היד מיד המשיכה להזדחל לעברה. היא נרתעה לאחור.

"מר וובסטר, באמת," שבה ומחתה, חיוכה יגע.

הוא שינה טקטיקה. גיחוכו התאוותני הפך לחיוך רחב, וידו התרוממה במחוות כניעה.

"לא רציתי להעליב אותך, כמובן," אמר האיש, וחיוכו נעשה רחב יותר מהדלת שאותה חסם. "אבל קיוויתי שתערכי לי סיור. את יודעת, אחרי שכולם הלכו הביתה."

חיוכו קפא לרגע, ודברה חזתה במוח המחושב שפעל מאחוריו. זה מדהים, חשבה לעצמה, איך שגבר בן שישים וחמש מפגין זחיחות כמו מלך הכיתה בתיכון. זחיחות מהולה בקורטוב של איום.

"סיור פרטי," הוסיף האיש, וגיחוכו שטוף הזימה לא הותיר ספק באשר לכוונתו.

הוא התנהג כך כל הלילה; למען האמת, הוא תמיד היה כזה, במיוחד אחרי כמה משקאות. היא האמינה שהיא אישה סובלנית, אך כעת קרבה אל קצה גבול סבלנותה.

"אולי בפעם אחרת, מר וובסטר," ענתה לו. "בשעות היום, כשיש מסביב הרבה אנשים ואחרי שאצטייד בשוקר חשמלי."

היא חייכה כדי לרמוז לו שהיא מתלוצצת, אך חיוכו שוב קפא.

"את מתחכמת, מיס מילר," השיב לה וובסטר.

"תודה," אמרה והשלימה עם העובדה שלא תצליח לפייס אותו הלילה, "אבל על ראש הגנב בוער הכובע."

הוא נאנח והרים שוב את ידיו השמנות במחוות כניעה.

"בסדר," אמר והמשיך לחייך. "אני אלך הביתה."

"תנהג בזהירות," ענתה דברה וניערה אותו מעליה בניסיונו האחרון לחבקה.

"אני אבוא לבקר את ריצ'רד בהמשך השבוע, אז... נתראה."

הוא פנה אל דלתות הזכוכית והציץ בה שוב כאילו ציפה שתשנה את דעתה ותקרא לו לחזור.

"לילה טוב, מר וובסטר," קראה לעברו, ולעצמה מלמלה, אשמאי זקן ושיכור שכמותך.

היא חשה הקלה כשהאיש נעלם בחשכה, אם כי האמינה שהעובדה שדחתה אותו תעלה לה ביוקר - אולי אפילו ביוקר רב. תקציב המוזיאון היה נתון לשליטתו, ובעל המאה הוא בעל הדעה. הוא היה מעמודי התווך בקהילת העסקים המקומית, או לפחות במגזר הלבן המזדקן של קהילת העסקים המקומית. ברית אנשי העסקים הנוצרים לא החרימה שחורים מפורשות, אך העובדה שלא היה בה אפילו חבר שחור אחד העידה על אופייה - במיוחד בעיר כמו אטלנטה. דברה השתדלה לאזן את אחיזתה של הברית במוזיאון בעזרת משקל נגד של ארגונים אחרים מגוונים יותר במרקמם האנושי, ובכל זאת הרגישה שלא בנוח בכל פעם שחברי הברית שלחו לה המחאה. אולי כדאי שתגייס את תמיכתו של ארגון יהודי, חשבה לעצמה, אך גם רעיון זה עורר בה אי-נוחות. היא לא רצתה לנצל את מורשתה למטרותיה, בעיקר משום שהתעלמה ממנה בכל היבט אחר של חייה. למה לה להסתכן בחשיפת המוזיאון לאנטישמיות, כשיהדותה שלה שייכת ברובה להיסטוריה?

נו, באמת, לחש קול בראשה. וובסטר לא יודע בכלל שאת יהודייה.

דברה וידאה שדלתות המוזיאון נעולות. היא חצתה את הלובי בצעדים נמרצים ועברה מתחת לשלד הטי רקס ולחרטום המפרשית המכוער ההוא - ריצ'רד הסיר מעליו את הלוט בחגיגיות רבה לפני כחודש, כאילו הכריז על הקדמת חג המולד. פסל החרטום המגולף היה אישה עירומה למחצה משולבת בצוואר דרקון. היא חשה שהקישוט המפלצתי מתאים יותר להרלי דיווידסון של מלאכי הגיהינום, ולא לחרטומה של ספינת אוצרות ספרדית מתקופת הרנסאנס. אבל ריצ'רד ראה בו שילוב משעשע בין היסטוריה לקיטש. דיברה נעצה מבט כעוס בפנים החתומות ובקימורים המופרזים, ועיניה רפרפו על האזור שבו הפכה האישה לזוחל עתיר קשקשים. המיניות הפורצת הפכה לנחש מגן עדן - איזו הפתעה.

היא הביטה ארוכות ביצור הנחשי - בשדיים הגדולים כמו זוג פנסים מן המאה השש-עשרה - וחייכה חיוך מריר מהול באירוניה עצמית.

"ריצ'רד," אמרה בקול, "אני אוהבת אותך, אבל חוש ההומור שלך עלוב."

היא משכה בכתפיה, שחררה אנחה והשתהתה קלות כדי לסרוק את התוהו ובוהו שהותיר אחריו צוות ההסעדה. מבואת המוזיאון נראתה כמו שדה קרב. הם השאירו ארבעה פחי אשפה מלאים בצלחות נייר, אף שהיו אמורים לקחתם איתם. בגומחה העגולה, שבה הציגה את המצגת שלה שלוש שעות קודם לכן, מצאה כעת כוסות מרטיני מפלסטיק; מפיות ובתוכן שאריות מתאבנים וכתמים דביקים על הרצפה הממורקת. היא תצטרך לדבר עם ריצ'רד על שירות ההסעדה טוב טעם, ולא רק משום שלפואה גרא היה טעם של בשר חזיר משומר.

ריצ'רד דיקסון היה מייסד המוזיאון, האספן הראשי שלו, מקור המימון העיקרי ומקור השראתו. הוא היה המעסיק שלה, מורה הרוחני וחברה הטוב. ברגעים נדירים של גילוי לב נהגה להודות בפני עצמה שריצ'רד היה לה לאב מאז מותו של אביה מהתקף לב, כשהייתה בת שלוש-עשרה.

לפני עשרים שנה כמעט.

לפעמים הוא היה הכוח המניע שלה, בעיקר כשנאבקה לדחוף את המוזיאון לתוך המאה העשרים ואחת, או כאשר נאלצה להתמודד עם גברים כמו הרווי וובסטר. כעת, כשעמדה לבדה במבואה - מתגמדת בצלו של הטי רקס ומוארת באורם הקלוש של פנסי תיבות התצוגה החדשות שהתחקו אחר עולמו של שבט הקריק - היא תהתה כמה זמן ימשיך עוד ריצ'רד למלא את תפקידו.

ומה יהיה כשיחליט לפרוש? שאלה את עצמה. כבר עברו עשרים שנה, ועדיין לא התגברת על מותו של אביך האמיתי. אולי הצלחת להמשיך הלאה, אבל עדיין לא התגברת עליו. לא ממש.

היא התנערה.

"אסור לך לשתות באירועים חברתיים," אמרה בקול רם. "את נעשית מלודרמטית."

היא הביטה סביבה, חושבת אם יש משהו נוסף שעליה לעשות הלילה. דרכונה עדיין היה בכספת שבמשרד, שבה הניחה אותו אחרי שפקססה את פרטי הדרכון למארגני התערוכה הקלטית (אולי למקרה שתחליט לברוח מהמדינה עם כמה פריטים יקרים מתחת לחולצה), אבל זה יכול לחכות למחר. היא לא הולכת לשום מקום.

היא הרימה את ערמת הדואר ועלעלה בה. היא הפרידה בין חשבונות לדואר זבל, בין הדואר שלה לדואר של ריצ'רד. שליש מהערמה נזרק היישר לפח. המכתבים שנשלחו אליה יכולים לחכות, וגם אלה שנשלחו לריצ'רד לא נראו דחופים במיוחד. בפינת אחת המעטפות הוטבעה מסכה קטנה משולשת: מן הסתם בקשה לתרומה מתיאטרון מקומי. ריצ'רד קיבל עשרות מכתבים כאלה בכל שבוע. הוא השיב לכולם, פרט לנדושים ולגסי הרוח, ולעתים קרובות שלח תרומות נדיבות. דברה חייכה חיוך לאה וותרני, תחבה את המכתבים לתיקה ונעלה את המשרד. היא תעיין בהם בבוקר.

היא הפעילה את מערכת האזעקה, העיפה מבט חטוף במגרש החנייה המוקף מגנוליות כבדות צמרת והכינה את עצמה לגל החום שישטוף אותה בחוץ. גם ביוני כבר היה הקיץ של אטלנטה בשיאו, והלילות היו חמים ולחים. היא נעצרה ליד דלתות הזכוכית. גבר חסר בית הסתובב מחוץ למוזיאון ביומיים האחרונים. הוא היה זקן אבל עיניו היו בהירות ונוקבות, והוא מלמל בשפה שאותה לא הכירה. היא נזכרה שראתה אותו אתמול במגרש החנייה, כשנעלה את המוזיאון ויצאה החוצה; הוא התרוצץ בין המכוניות כמו סרטן שרץ לו על החוף, ולמרות החום לבש מעיל כבד. עיניו הרושפות עקבו אחריה בדריכות מפחידה.

היא לא ראתה זכר לחסר הבית או ליגואר הנוצצת של וובסטר, ולבסוף יצאה אל הלילה ההביל. היא פיהקה פיהוק רחב, ובתריסר צעדים ארוכים ומהירים הגיעה אל הטויוטה הקטנה שלה. על אף התשישות והרוגז היה הלילה מוצלח מאוד.

עם זאת התחושה שריצ'רד מזדקן המשיכה ללוותה גם כשנהגה דרומה, בכביש המהיר שחצה את מרכז העיר. במגדלי הזכוכית הפוסט-מודרניים עדיין דלקו האורות, וכמו כל דבר אחר באטלנטה (פרט לאוספי המוזיאון) גם הם נראו חדשים ומלאי חיים.

בן כמה הוא? שבעים וחמש, שבעים ושש? משהו כזה. והוא האט את הקצב. בשביל זה הרי הזמין אותה לעבוד אצלו מלכתחילה, כדי להסיר מעליו את העול הכבד של העלאת המוזיאון על המפה, כדי לאפשר לו לפרוש לביתו ולהשאיר לעצמו רק את תפקיד הנדבן. לפני שלוש שנים נראה הרגע הזה רחוק מאוד, והנה הוא מתקרב בצעדי ענק. הם מעולם לא דיברו על כך, אך הרגע הבלתי נמנע העיב עליהם כמו צל כבד. ואולי היא מרגישה שריצ'רד מתפוגג לאטו. כן, זה בדיוק העניין. ואז מה...?

המוזיאון שלך.

וזה יקרה בקרוב. במובן מסוים זה כבר קרה. המחשבה על כך דיכאה את רוחה.

מטח מעצבן של צלילים אלקטרוניים העיר את דברה משרעפיה המעיקים. הטלפון הנייד שלה. ריצ'רד חשב שזה מאוד משעשע כשקבע לה רינגטון של "לה קוקראצ'ה". היא לא הספיקה לשנות זאת, וגם לא להשיב לו כגמולו. המחשבה על כך שיככה את כעסה והזכירה לה שבלילות כמו זה ריצ'רד נוהג לשאול לשלומה - כשהוא חש שהשטח פנוי. הוא פרש לביתו שעה וחצי לפניה, תירץ זאת בעייפותו של אדם זקן וקרץ לדברה בשובבות כשהשאיר אותה לבדה עם וובסטר ושות'. גם על זה היא תצטרך להשיב לו כגמולו.

"כן?" היא נבחה קצרות והתכוננה להמטיר עקיצות מרירות על האיש הזקן.

"דברה?"

זה לא ריצ'רד. ממש לא.

"היי, אימא," אמרה דברה ולבה שקע. היא אהבה את אמה, אבל לפעמים...

"יצאנו לבלות עם בני הזוג לוונסטין," אמרה אמה, אינה מחכה שדברה תשאל לשלומה. הן לא שוחחו זה יותר משבועיים.

"את זוכרת את בני הזוג לוונסטין?" המשיכה אמה וצעקה לתוך השפופרת כאילו דיברה לוקה בשמיעתה. "מקיימברידג'? בכל אופן הם גרים עכשיו בלונג איילנד, אבל הגיעו העירה לביקור. יצאנו לארוחת ערב, וקיבלתי כמעט התקף לב כשחזרתי הביתה וחיכתה לי הודעה מבתי הבכורה. הודעה ראשונה אחרי - כמה זמן? חודש?"

"פחות מחודש."

"כמעט חודש."

"טוב, מצטערת, אימא," אמרה לה דברה וחשה בכאב הראש המתפתח. היא הייתה חסרת אונים מולו, תחושה שהייתה מוכרת לה היטב ביחסיה עם אמה. היא לא הייתה צריכה להתקשר אליה. זה היה מין דחף פתאומי, לשתף מישהו בניצחונה - ולא משנה את מי - אבל עכשיו, כעבור שעה בלבד, נראה הרעיון גרוע במיוחד.

אמה של דברה הייתה אחות במשרה חלקית ואהבה לומר שההישג הגדול של חייה היה נישואיה לאביה של דברה, רופא פנימי. היא התפטרה מעבודתה מיד כשהרתה את דברה, וחזרה לעבוד רק לאחר מותו של בעלה ורק משום שהיו לה חשבונות לשלם. מנקודת מבטה של דברה המתבגרת, אמה הסתובבה שנתיים במסדרונות בית החולים כשעל פניה הבעת מבוכה מהולה בעלבון, כמו מלכת יופי שנאלצה להחזיר את הכתר בשל פרט טכני. דברה, שהעריצה את אביה למרות היעדרויותיו הרבות - ואולי גם בגללן - נטרה טינה לאמה על שניסתה לייפות את בתה השקדנית. ועוד יותר מזה, על האימה שהפגינה כשדיברה הגמלונית והנערית התנשאה כבר בגיל חמש-עשרה לגובה של מטר ושמונים, ועוד המשיכה לצמוח.

"אז מה החדשות הטריות, דבי? התקשרתי מיד כששמעתי את ההודעה שלך. הבנתי מההודעה שיש לך בשורות."

אף אחד אחר לא קרא לה דפי. זו הייתה עוד דוגמה אחת מני רבות לנטייה העקשנית של אמה שלא להבין את אופייה של בתה.

"אה, סתם," אמרה דברה, עצמה את עיניה וחזרה בה. "ענייני עבודה. פשוט היה לי יום מוצלח."

"נפלא, חביבתי," אמרה אמה והמשיכה באותה נשימה. "אז מה עוד חדש אצלך? דיברתי הבוקר עם רייצ'ל, אבל גם היא לא שמעה ממך." רייצ'ל, הבת הטובה - זו שבורכה בגוף של אתלטית, ושבמחוות כבוד כלפי אמה עברה להתגורר עם בעלה וילדיה במרחק של פחות משלושה רחובות מהבית שבו נולדה בברוקליין...

"לא, לא דיברתי עם רייצ'ל באחרונה. אני מאוד מצליחה בעבודה."

"בעבודה? את עובדת קשה מדי. בדיוק כמו אבא שלך. אבל אותו ראיתי מדי פעם."

"את תמיד מוזמנת לבוא לביקור," אמרה לה דברה. "מה, שם?"

"אני לא גרה בכלכותה," השיבה לה בתה. "זו בסך הכול טיסה של שעתיים."

"איך את זוכרת בכלל?" שאלה אמה, צינית כתמיד. "מצחיק מאוד, אימא."

"אז מה חדש חוץ מעבודה? אולי במקרה התחתנת בסתר?" הנה הם באים, חצי הלעג המצופים במתק שפתיים אך מסוגלים להרוג להקת ציפורים שלמה במכה אחת. זה היה כישרונה העיקרי של

אמה. היא ידעה לזרות מלח על חצי תריסר פצעים בבת אחת, ולדרוך על חצי תריסר יבלות בעת ובעונה אחת. במקרה הזה הערת אגב אחת שנזרקה לחלל האוויר בקלילות ובשוויון נפש אמרה למעשה המון:

1. את עובדת קשה מדי, ולמען האמת העבודה שלך לא שווה את המאמץ.

2. אין גבר בחייך. כרגיל.

3. אין כמוך בשמירת סודות מבני משפחתך.

4. לא הייתי מתפלאת לו נישאת בחשאי, הרחק מבני משפחתך. בסופו של דבר הפנית את גבך להם, לעיר הולדתך, למורשתך התרבותית ולכל היקר ללבנו, כשהחלטת לעבור לסדום ועמורה של הגויים...

זה קרה עוד הרבה לפני כן, אימא, חשבה לעצמה בעגמומיות. אבא מת לפני עשרים שנה.

"לא, אימא," השיבה לה דברה והצליחה לשמור על חיוך מאולץ. "אין שום דבר חדש חוץ מזה."

היא עדיין הרהרה בחצי הלעג שהייתה צריכה לירות בחזרה - כביכול בניסיון לחמוד לצון - כשלפתע נשמעו שוב צליליו המשולהבים של הטלפון הנייד.

"אימא," החלה לומר, "אני בדרך הביתה. אני יכולה להתקשר אלייך כש - "

"הכול עדיין שם?"

היא פתחה את פיה כדי לענות, כשלפתע התחוור לה שהקול אינו מוכר.

"מה?" שאלה. "מי זה?"

"איפה את?"

"שאלתי מי זה?" חזרה ואמרה.

"הם מצאו אותה? איפה את?"

הוא צעק. והקול... משהו באינטונציה נשמע לה שונה. אולי זה המבטא? בריטי? אוסטרלי? משהו כזה.

"סליחה," ענתה דברה בנימוס קר. "נראה לי שטעית במספר. כדאי שתחייג שוב, ושבפעם הבאה תנסה לנקוב בשמה של האישה שעליה רצית לצרוח."

"תקשיבי לי, חתיכת מפגרת! את מוכרחה לחזור - " היא ניתקה את השיחה וכיבתה את המכשיר.