הפתעה כפולה

1

זו לא הייתה הפעם הראשונה שאיחר – אולם זו הפעם הראשונה שהוא לא טרח להודיע לה.
הרחוב הבריק מגשם כמו תמונה ישנה בשחור לבן. עיניה של רֵבֵּקָה ננעצו בצומת שממנו תופיע המכונית, כך שהיא תוכל לאתר אותה במבט ראשון.
כפות ידיה היו קרות ולחות, היא נשכה את שפתה וראשה הסתחרר במחשבות שלא יכולה הייתה עוד להתעלם מהן. ייתכן שבעצם כך החל הכל – סיומה של מערכת יחסים. בטפטוף איטי מאוד של חוסר התחשבות – במקום מריבה רושפת בלהט.
שפתותיה התעוותו בחיוך כואב ברגע שהבינה כי הגדרת הקשר ביניהם כמערכת יחסים העניקה לו חשיבות יתרה מכפי שראוי היה להיחשב. כאשר שני אנשים התגוררו וחיו בשתי יבשות רחוקות זו מזו, ונפגשו רק לרגעים חטופים וחשאיים – האם אפשר לקרוא לקשר כזה מערכת יחסים?
אולי ההגדרה פרשת אהבים תהיה נכונה יותר. פרשיית אהבים שמלכתחילה לא צריכה הייתה להיכנס אליה ואשר עשתה ככל יכולתה לעמוד בפניה. אולם לבסוף, כוחה לא עמד לה – מובן שחולשתה גברה. האם לא היה זה הכשרון המיוחד של קְסַנְדְרוֹס: לגרום לנשים שסביבו להרגיש חלשות? מפתיע שהקשר שלה עם איל ההון היווני בעל הקסם האישי ויכולת השכנוע העצומה, שרד זמן ארוך כל כך.
אולי זה מה שקרה כאשר סוף-סוף התאהבת בגבר כמו אַלֵכְּסַנְדְרוֹס פַאוְולִידִיס - או קְסַנְדְרוֹס כפי שמכנים אותו חבריו ואוהביו. ההרהורים הללו שמעסיקים את המחשבה ללא מנוח מעוותים את צורת החשיבה. זה קורה לך גם אם נאבקת עם עצמך והחלטת כי את ממאנת להתאהב, גם אם הסברת לעצמך כי לא ייתכן להגדיר אהבה כקשר הכרוך בפגישות מדהימות ובמין מדהים ככל שיהיה.
עם זאת, את יכולה לשכנע את עצמך במשהו שוב ושוב ובסוף אף להאמין בו. אז הוא יתקשר ברגע האחרון ממש והיא תשמע את הקול החושני העמוק שישאל אותה אם תרצה ללכת עמו לארוחה, והיא תרגיש בפסגת האושר – העולם יואר לפתע באור קסום של אגדות. אף על פי שהיא כל כך שנאה את עצמה על היותה זמינה בקלות כה רבה, היא לא תוכל לסרב.
אורם של פנסים רבי עוצמה הבליח בעלטה ורבקה הבחינה בחלקה הקדמי השחור המבריק של הלימוזינה בעת שאט אט התקרבה אליה. ברגע שהלימוזינה עצרה ליד הכניסה של בניין המגורים היא חמקה בזריזות מטווח ראייה. להילכד כשאת נועצת מבטים מודאגים מבעד לחלון הוא לא בהכרח המחזה המרהיב ביותר בעולם, האין זאת?
היא הביטה במראה. שערה נקי ומבריק – פזור, בדיוק כפי שקסנדרוס אהב. היא לבשה שמלה בצבע של פרח הלילך. בזכות היותה דקת גזרה וצעירה הצליחה להפיק את המיטב גם מבגדים זולים, יחסית. קסנדרוס לא אהב לראות איפור כבד על הפנים, וכך גם היא לא אהבה. משיחת שפתון קלילה ומריחה עדינה של מסקרה על הריסים – זה הכל.
אולם גם האיפור המוקפד ביותר לא יוכל להסתיר את העיגולים השחורים שהתהוו מתחת לעיניה, ואף הכנה מוקדמת לא תוכל להסתיר את המנהג שרכשה לאחרונה לנגוס תדיר בשפתה כמו נבחן שלא הבין כראוי את השאלה המוצגת בפניו.
נשמע צלצולו של פעמון הדלת והיא העלתה על פיה חיוך אקראי אשר דעך בשנייה שפתחה אותה ומולה עמד בחור גבוה לבוש מדים, ולראשו כובע מצחייה נוטף מים. נדרשו לה דקה או שתיים כדי להבין שבפתח דירתה עמד נהגו של קסנדרוס.
"מיס גיבס?" אמר בנימוס, כאילו לא הכירהּ. כאילו לא נכח אף פעם כשקסנדרוס נשק לה בלהט במושב האחורי של המכונית. כאילו מעולם לא נאלץ לשבת ולהמתין במכונית מחוץ לביתה הקטן עד ששב הבוס היווני שלו לאחר כשעה, ללא עניבה, בשער סתור ועל פיו החושני נסוך חיוך של עונג.
לחייה של רבקה האדימו מפני הבושה כשנזכרה במקרים המסוימים הללו. "היכן קסנדרוס?" היא שאלה, ועיניה נפערו לרווחה בעת שאלף אפשרויות נוראות ואיומות הציפו את מוחה. "הוא בסדר? כלומר, כלום לא קרה לו?"
אולם פניו של הנהג נותרו חתומות כפני עץ. עץ קשיח ומסויג – כמו היה מורגל בהתמודדויות עם מאות פנים מודאגים של נשים כמו רבקה. "מר אלכסנדרוס פאוולידיס ביקש ממני למסור את התנצלותו אבל הוא עסוק בשיחת ועידה. לכן, ביקש שאביא אותך אליו."
רבקה בלעה את רוקה. להביא אותך אליו. כמה נוח, היא חשבה. כמו חבילה. משהו שימושי, חד פעמי בסופו של דבר. כן, זו הייתה היא, בדיוק.
לשבריר שנייה היא עברה במהירות במחשבתה על האפשרויות שעמדו בפניה. מה התגובה הנורמלית המצופה כשהמאהב שלך שולח את נהגו לאסוף אותך ואת חושדת כי הדבר נעשה משום שערכך נשחק, כי את לא מהווה עוד חידוש עבורו וכי הוא עייף ממך? האם במקרה כזה את מחייכת בהכרת תודה אל הנהג, מודה לו ומתיישבת בנוחות במושב האחורי של המכונית המפוארת ומונה את כל הדברים הטובים שבהם בורכת?
אולי תהיי מוערכת ונחשקת יותר אם תאמרי לנהג בעדינות שהוא יכול לשוב אל מעסיקו עם המסר כי נמלכת בדעתך באשר לארוחה, והחלטת להישאר בבית? זאת בהנחה שהוא עסוק, ואז ללא ספק הפתרון הטוב ביותר הוא לא להפריע לו בהמשך עבודתו.
אולם, האמת היא שהקסם של קסנדרוס היה מפתה מדיי, וכך גם החשש כי חשיפה דרמטית של עלבון עלולה לקרב את קִצָהּ של מערכת היחסים, מוקדם מכפי שציפתה. מהר מכפי שיכולה הייתה להתמודד.
"אקח את המעיל שלי," היא אמרה.
התנועה בכבישים הייתה כבדה ומזג האוויר היה עגמומי מהאופייני לערב יום חמישי בחודש אפריל. הרוח החזקה הצליפה בשערה בעת ששוער המלון פתח את דלת המכונית והיא יצאה מתוכה.
האם ייחלה לכך שקסנדרוס ימתין עבורה במבואת הכניסה למלון? האם קיוותה כי לא תיאלץ לערוך לבדה את המסע הארוך על השטיח המפואר, מדמה לעצמה כי כל העיניים נשואות אליה, ותמהות מי היא האישה בשמלה הזולה? האם לא היה בה גם צד אחד מבועת מהמחשבה כי תיעצר על ידי מישהו מצוות המלון אשר ידרוש לדעת מדוע היא נוסעת במעלית אל קומת הפנטהאוז?
אולם הנסיעה במעלית חלפה ללא הערות והייתה לה הזדמנות להבריש את שערה פעם נוספת מול המראה שבמעלית, ולייצב את עצמה להבעה הרצויה.
כיצד היא נראתה בפעם הראשונה שבה ראה אותה – כאשר הוא צד אותה כחיית טרף רעבה? לבטח יכלה ליצור שוב הבעה דומה. ליצור שוב את האווירה שרמזה כי חייה היו מלאים ומספקים וכי אין בכוונתה להתרגש מגבר כלשהו – אפילו אם היה מיליארדר יווני ידוע בעולם.
הבעיה הייתה כי דברים השתנו מהרגע שקסנדרו הפך להיות בעליהם. אנשים השתנו מהרגע שקסנדרו שלט בהם. האם היה בו הכוח להפוך את הנשים לשפחותיו מרצון – כך שבסופו של דבר, יכול היה לבוז להן על כי חשקו בו נואשות?
הייתכן כי בז לה? האם בכל הנוגע אליו לא נותר בקרבה שמץ של גאווה?
דלתות המעלית נפתחו בדממה והיא יכלה לשמוע את צליל קולו מכיוון חדר המגורים. לפי ניסיונה של רבקה היה קולו מיוחד – נמוך, רך, מסוכן וחושני. הוא דיבר ביוונית ולפתע שינה את שפת הדיבור לאנגלית, בעת שהחלה להתקדם אל עבר התהודה הרכה שלו, ופסיעותיהם של עקבי מגפיה לא נשמעו על השטיח העבה.
הוא ישב ליד שולחן העבודה הרחב שלו שהשקיף אל ההייד פארק של לונדון. הוא לבש חולצת משי לבנה שהיוותה ניגוד לעור הזית של פניו. שערו כצבע עץ ההובנה השחור, היה סתור וטיפות מים נצצו בו לאור החדר – כמו פיזר מישהו יהלומים על ראשו, אף על פי שברור היה כי זה עתה יצא מן המקלחת.
"אמור להם לא," הוא אמר. "אמור להם..." הוא נשא את מבטו מעל המסמך שהיה שקוע בקריאתו כאשר הבחין לפתע בנוכחותה. הוא סקר אותה לכל אורכה במבט ארוך ומשתהה ובעיניים שחורות זוהרות, והוא חייך אליה חיוך רחב ואיטי, ולחלח את שפתותיו בלשונו – כמו אדם רעב שזה עתה ראה את ארוחתו מגיעה.
"אמור להם כי יהיה עליהם להמתין," הוא אמר ברכות, והניח את האפרכסת ללא מילות פרידה מקובלות. "רבקה," הוא מלמל. "רבקה מוּ."
בדרך כלל, הפגנת חיבה חושנית עמוקה העבירה בה רטט, אבל לא הלילה. "הלו, קסנדרוס," היא אמרה ברוגע.
עיניו הצטמצמו. שעוּן על מסעד כיסאו, המשיך לסקור אותה. "סלחי לי על כי לא באתי לאסוף אותך בעצמי – אבל צץ פתאום עניין עסקי שהיה עליי לטפל בו."
רבקה נעצה את מבטה בשערו הכהה שנחשף מבעד לכפתורי חולצתו שלא היו רכוסים, והיא חשה בסערת התשוקה הרגילה שהאפילה על כל דבר אחר, ורמסה אפילו את השפיות. אולם, אילו התעלמה ממעידה זו באדיבות, האם לא הייתה מעניקה לו בזאת את רשותה להתנהג כלפיה בכל דרך שנראית לו? אילו היה מדובר בגבר אחר, האם הייתה אומרת משהו? ברור שהייתה אומרת. אולם, במקרה שמדובר היה בגבר אחר, סביר להניח כי גם לא היה לה אכפת.
"יכולת לטלפן."
הייתה שתיקה לשבריר שנייה. "אכן יכולתי," הוא הסכים עם דבריה ביציבות, וחש בפעימות הדופק שברקתו. היי זהירה, אגאפִּי מוּ, הוא חשב. היי זהירה מאוד.
"ואתה בכל זאת עדיין לא מוכן."
עיניו הצטמצמו. האם הייתה זו ביקורת? עליו? האם לא הבינה כי הוא לא ישלים עם העובדה שמישהי תשפוט את מעשיו? האם לא הבינה כי אף אישה מעולם לא העזה לעשות זאת, ואף אישה גם לא תעז בעתיד? האם לא הבינה כי העמידה את עצמה בסכנה כשדרכה על הנתיב שאת תוצאות ההליכה בו ניתן לצפות מראש – בנתיב שרבות לפניה פסעו בו – ואילו הלכה בו הייתה מסתיימת דרכה בתוצאה אחת בלבד?
הוא נשען בחזרה על כיסאו, שׂיכל את רגליו, והתבונן כיצד עיניה עקבו אחר תנועותיו בעת שניסתה להסוות את רעבונה. האם עליו לקחתה עתה? הוא תהה בינו לבין עצמו ביושבו כך באפס מעשה. האם יסבול אם ישבו לארוחה במסעדה וינהלו שיחת חולין בעת שבעצם כל אשר חשק בו היה לשקוע במתיקות של גופה החטוב?
"נכון, אני לא מוכן," הוא הסכים עמה ברכות, ועקב אחר מבטה שננעץ ברגליו היחפות ונזכרה בימים הנהדרים שהיו לה... "אבל זה משהו שניתן בקלות לתיקון," הוא אמר בקולו העבה. "אכנס אל חדר השינה ואתלבש מייד."
"אוקיי," היא אמרה בהיסוס, משהו אמר לה כי הוא מהתל בה.
"או..." פיו התעוות בחיוך לגלגני. "או שתמיד תוכלי להתקרב אליי ולומר לי שלום בצורה הראויה."
האם בכך רמז לה כי היא עדיין לא עשתה זאת? רבקה הייתה מודעת לרגשות לא מוכרים שריחפו באוויר ביניהם – משהו מסוכן שלא נאמר במילים. האינסטינקטים שלה אמרו לה כי היה זה משחק באש אילו המשיכה להיאנח ולהתלונן על איחורו. היא רצתה נואשות לנשקו.
היא שמטה את תיקה מידיה על הרצפה, חצתה את החדר והתקרבה אליו, ואז רכנה לעברו ונשקה קלות על שפתותיו. לנשיקה יש את היכולת למחוק הכל, חשבה בערגה, בעת שידיה הושטו אל כתפיו. או, קסנדרוס.
"נחמד," הוא מלמל. "אוֹרֵאוֹס. עשי זאת עוד קצת."
היא שוב נשקה לו. ואז שוב – הפעם נשיקה עמוקה יותר ובלהט רב יותר – עד אשר נאנח ומשך אותה אל חיקו. "קסנדרוס!" היא התנשפה.
"געי בי," הוא דחק בה כשפיו על אוזנה, ואפו שואף את ניחוח הפרחים העדין שלה ומתענג על מגע שערה המשיי שגלש סמוך לעור פניו.
"הי-היכן?"
"בכל מקום שתחפצי, אגאפִּי מוּ."
אה, הבחירה הייתה מסחררת. היכן היא תתחיל? בפניו – בקווים המוצללים שלו, בתווי פניו המחודדים? אצבעותיה ליטפו את לחייו, סיירו על עורו הזהוב כמו מדדה את הזוויות של עצמות לחייו הגבוהות, עד אשר נתקלה בזיפי הזקן השחורים שזה עתה צמחו על סנטרו.
"לא התגלחת היום," היא לחשה.
"כן התגלחתי."
"אה."
"את לא יודעת מה אומרים על גברים שנאלצים להתגלח לעתים תכופות?"
"לא. מה אומרים עליהם?"
"מה לדעתך אומרים עליהם?" הוא התגרה בה. "אומרים שהם גברים אמיתיים. להוכיח לך?" הוא לקח את ידה בידו והנחה אותה אל בין רגליו ורבקה חשה כיצד הדם מציף את לחייה הסמוקות, למגע זכרותו המוצקה אשר מתחה את בד מכנסיו המחויטים והאלגנטיים, בצורה שלא תיאמן. "נֵה," הוא גנח בהנאה. "געי בי שם. בדיוק שם."
"בצורה כזו?" היא לחשה ולפתה אותו בכף ידה.
"נֵה. עוד. המשיכי עוד."
היא המשיכה לקנטר באצבעותיה את הסלע המוצק שלו, וגניחותיו הרכות הפכו במהרה לטרוניות קצרות רוח. עיניו השחורות התיזו ניצוצות של תשוקה ולהט וקולו רעד בעת שליטף את עור שדיה הרך והמשיי. "לא ראיתי בעבר את השמלה הזו."
"היא מוצאת חן בעיניך?"
"לא. אני רוצה לקרוע אותה מעל גופך."
"אל תעשה זאת, קסנדרוס – היא חדשה."
"אם כן מדוע לא תפשטי אותה מעלייך עבורי?"
לפתע היא חשה בושה, הספקות שתקפו אותה כל אותו היום שוב צפו ועלו כרוח רפאים שבאה ללכוד אותה. האם הייתה זו הדרך הנאותה ליחסו של גבר לאישה – אשר גרם לה לחוש לא מוגנת במחיצתו ולאחר מכן העז לבקש ממנה לערוך עבורו מעין מופע חשפנות, בעת שהוא ישב עדיין ליד שולחן עבודתו?
"האם לא כדאי שניכנס אל חדר השינה?"
הוא צחקק קלות, אבל הוא היה כה קשה וכה להוט אחריה עד כי הטיל ספק אם יוכל להגיע עד הדלת. העוצמה החושנית הזו שהיא תמיד הצליחה לעורר בו גרמה לו לרצות להשיג שוב את השליטה. "האם אין זה מוקדם מדיי לתקופת ההיכרות שלנו לאפשר לשגרה להרים את ראשה המכוער?"
רבקה קפאה על מקומה. היכרות. איזה מין מילה זו?
הוא ראה את הרעד שחלף על פיה ורפרף עליו בלשונו תוך כוונה לסייע לה לחדול מהרעד, הוא כרך את ידיו סביב מותניה, ואצבעותיו נפרשו על גזרתה הדקה. "הסירי אותה," הוא דחק בה בקולו הצרוד.
היא רצתה לומר אני לא יכולה, אבל אז הוא ישאל אותה מדוע, וכיצד תוכל לענות על שאלה כזו? אם תאמר לו כי בעצם רצתה שיכבד אותה ולא יתייחס אליה כאל אובייקט מיני, דבריה עלולים להישמע כמו סחיטה רגשית. כבוד יש להרוויח, לא לתבוע – וחוץ מזה, אולי זו הייתה דרכם הייחודית של מיליארדרים לנתב את פרשיות האהבים שלהם.
האם לא היה פן אחר שלה אשר שמח על יכולת שזה עתה גילתה כי קיימת בה, להרטיט את לבו, לגרום לגופו להתקשות בהתרגשות, ולערפל את המבט בעיניו השחורות בתשוקה חסרת אונים? האם לא היה זה הזמן היחיד שבו חשה כי היה לה מה לומר במערכת היחסים הזו ששררה ביניהם – בדקות הבודדות הללו הטעונות רגשית ופיזית ממש לפני המגע המיני בין בני זוג?
היא נעמדה על רגליה ונגעה בשערותיה, גרפה אותן באצבעותיה, ולאחר מכן הן גלשו במלוא שפעתן על כתפיה, בהתבוננה כיצד עיניו השחורות והמהופנטות עוקבות אחר תנועותיה. היא ידעה כי אהב את שערה. הוא אמר לה כך בפעם הראשונה שבה ראה אותה – הוא אמר כי צבען היה בעיניו כגון השמש בשקיעתה, לפני שהשמיים בולעים אותה לתוכם במלואה. בעת שתיאר את יופייה נדמה כי הוא חפץ לבלוע אותה בעצמו בשלמותה.
האם לא היה זה השימוש שעשה במילים בדרכו הפיוטית שפרקה אותה מנשקה ממש כשם שהשפיעו עליה המראה הכהה והנאה שלו וגופו הקשה ודק הגזרה? האם אפשרי הדבר שגבר אשר יגלם בתוכו את כל התכונות הללו יהיה גברי, ועם זאת לא יחשוש להביע את עצמו בדרך שתמיס את לבותיהן של הנשים?
אולם, האם לא הייתה זו רק חלק מטכניקת הפיתוי המיומנת שלו? כמה זמן עבר מאז שאמר לה שעיניה היו בעיניו כפרחי הלילך הכחולים-ורודים שטיפסו בין סלעים צחיחים ופרחו באביב היווני? כמה זמן עבר מאז שאמר לה כי עורה היה שמנת טהורה, ולכן אהב כל כך ללקק אותו?
היא רעדה. גאוותה לא אפשרה לה להתפשט בפניו ועם זאת ידעה כי הערב יחל בצורה לא טובה אם תשחק משחקים של סירוב.
בהשילה מעליה את בגדיה בתנועה איטית וסוחפת, היא שמטה אותם על שולחן עבודתו, ממש באמצע כל הניירות שכיסו אותו, אתגרה אותו להביע התנגדות – חפצה הייתה כי יביע מחאה. היא התכוונה לגרום לגבר בעל העוצמה שעמד מולה לחוש חסר אונים ממש כמוה. "אני מקווה כי זה לא יפריע לך בעבודתך," היא אמרה אבל כלל לא חשבה כך באמת.
"רבקה," הוא אמר בקולו הצרוד, "הסתובבי ותני לי להתענג על מראך."
היא גרמה לו לחכות בציפייה. היו אלו הדקות היחידות – ואז החלה לנוע אל עבר הצד האחר של השולחן.
"רבקה?"
"אתה מתכוון למשהו כזה, קסנדרוס? אתה רוצה לראות את עכוזי?" אט-אט, היא נפנתה והחוותה בתנועה צעקנית ומצועצעת ושמעה את צחוקו הבלתי מרוסן, המלווה בגניחת הנאה קלה כשראה את תחתוניה האדומים כשני, המפתים להפליא, ואת שדיה השופעים שנגלו מבעד לחזייתה התואמת.
"נֵה. כך בדיוק."
הוא אהב את עכוזה, ממש כשם שאהב את שערה. הוא גם אמר לה זאת, בעת שעמד על כך כי הכדור החצוף לא יהיה מכוסה בדבר מלבד שרוך כשעמד לרכוש עבורה מערכת לבני נשים באחת מחנויות היוקרה של לונדון – אולם היא סירבה. היא לא ניתנת לרכישה, גם אם לפעמים גרם לה לחוש כמו חלק מרכושו – ממש כמו אחת מאותן מכוניות פאר נוצצות או כמו אחת מאותן דירות יוקרה מפוארות שהיו בבעלותו.
היא החליקה את תחתוניה מטה, אולם ידיה רעדו בעת שהחלה להסיר אותם מעל כל רגל בנפרד וכשנפנתה לעברו, היא מוללה אותם לכדור בכפות ידיה והשליכה אותם אליו.
קסנדרוס תפס אותם ללא מאמץ, גבותיו השחורות מורמות בתדהמה – ואז, בצורה מכוונת בהחלט, קירב אותם אל פניו ועצם את עיניו ושאף אל אפו את ניחוחם.
רבקה חשה חולשה. מה הוא עשה לה? איזה כוח הוא הפעיל עליה שגרם לה לחוש כה חסרת מעצורים ומופקרת כששהתה במחיצתו – ועם זאת להותיר אותה, במובן אחר לחלוטין, כה זנוחה כשלא היה שם?
"טעים," הוא מלמל. "כעת את החזייה. הסירי אותה."
"אתה הסר אותה בעצמך."
"אבל אני לא מגיע."
"אז תניע את עצמך."
"האם את מחלקת לי הוראות, אגאפִּי מוּ?"
"ועוד איך."
הוא צחק ברכות ונעמד על רגליו ופסע לקראתה בהתגנבות איטית של טורף. אז, ללא כל אזהרה מוקדמת, הוא כרך את זרועותיו סביבה ומחץ אותה בין זרועותיו ונשק לה בלהט, נשיקה קשה ואכזרית, עד כי איבדה את שיווי משקלה.
אולם קסנדרוס אחז בה בחוזקה בין זרועותיו והמשיך לנשקה, מתענג על שפע הרכות של גופה, נהנה מיללותיה החרישיות. בתור אישה שגרמה לו להמתין יותר מכל אישה בחייו – היה נצחונו מושלם.
"את עדיין רוצה להיכנס לחדר השינה?" התגרה בה, וניתק את פיו מעל שלה. "אולי יש לך רעיון אחר?"
כעת כבר לא היה לה אכפת עוד, אבל היא בשום אופן לא התכוונה לגלות לו ועדיין לא להיכנע לו. הוא חשק בה כאן ועכשיו והוא בהחלט יכול היה להמתין כשם שהמתינה היא לו שיופיע אצלה הערב.
"למ-למיטה," הצליחה לומר. לעזאזל אתו, לעזאזל אתו, לעזאזל אתו! כל דבר עמו היה מאבק – אבל במאבק הזה היא התכוונה לנצח. לא היה לה אכפת כלל אם היה זה דבר שבשגרה ללכת לחדר השינה – לפחות הפעם לא תהיה לה תחושה של נוחות מעליבה ממש, כשתיכנס לחדר השינה שלו ואז תמצא את עצמה על רצפת החדר, כפי שקרה פעמים כה רבות בעבר.
הוא אחז בה בזרועותיו כפי שידעה כי כך יעשה – וכל מחשבותיה הזועפות מייד נמוגו כי בזאת התגשמו כל הפנטזיות שלה. מאהבה הכהה והגברי לקח את השבויה שלו מרצון לחוות את התענוג המושלם של גופו. האין זה חלומה הסודי של אישה – להיות נשלטת ונמשלת על ידי גבר בעל עוצמה כמוהו? רבקה נשקה לצווארו בעת שהוא נשא אותה בזרועותיו לאורך המסדרון הארוך של הסוויטה ששכר בכל עת ששהה בלונדון – אשר כללה את כל הקומה העליונה של מלון פארק לֵיין. היא זכרה את הפעם הראשונה שבה ראתה את חדר השינה – ונותרה מוכת אלם.
תמונות שמתפרשות על פני ירחונים מבריקים מעידות על מותרות – אולם היא לא הייתה מודעת לכך שחדר של יחיד יכול להיות רחב ידיים ומרווח כל כך. בחדר הזה ניצבה מיטה שהייתה קטנה אך במעט מחדר השינה שלה כולו – כל השאר נדמה היה כי נשלט בלחיצת כפתור.
על הקיר היה תלוי מסך טלביזיה ענק, ולצדו ניצב מקרר קטן, גדוש בקבוקי שמפניה ושוקולדים יקרים, כמו גם אגרטלי זכוכית מלוטשת ובהם פרחים ריחניים. הייתה שם אפילו כוננית ספרים ומדף שהכיל את כל העיתונים הבין לאומיים. אולם, היה דבר אחד בלבד שהיא וקסנדרוס נהגו לעשות ברגע שחצו את מפתן החדר...
קסנדרוס הניח אותה על המיטה והחל להתיר את חגורת מכנסיו, תוך שהתבונן בפניה, והבחין כיצד קדרו עיניה בציפייה, כמו תמיד. "כעת את רוצה שאתפשט מולך?" שאל אותה ברכות.
"כן. אני... אני עומדת על כך," אמרה בהיסוס ובקול רועד. אולם, עבורה היה זה פחות מאשר מעשה ארוטי שהצית את דמיונה ויותר מפני שחפצה לראותו בפגיעותו – או לפחות עד כמה שיכול היה להיות.
אולם האמת תיאמר, כי לא היה דבר פגיע במראה של קסנדרוס מתפשט. ראשית, הוא שחרר את חולצתו, כפתור אחר כפתור – מספר אין סופי של כפתורים, לפחות כך נדמה לה.
"את רוצה שאעשה זאת מהר יותר?" הוא לעג בעת שראה כי לחלחה בלשונה את שפתותיה המיובשות.
רבקה נדה בראשה לשלילה והוא שמט את בגדיו מעבר לכתפיו הרחבות והחשופות על הרצפה, כמו דגל לבן שמביע כניעה, אלא שהיא ידעה כי אף עצם בגופו לא הביעה כניעה.
רבקה ראתה כשהתכווץ בלעג בעת שהתיר באיטיות את רוכסן מכנסיו, דבר שאמר הרבה על שליטתו העצמית ועל יכולת האיפוק החזקה שלו. הוא לא מיהר למרות העדות הברורה מאוד של זקפתו.
כיצד ייתכן שהוא נראה אלגנטי וסקסי בעת ובעונה אחת כשהסיר את מכנסיו ותלה אותם ברפיון על מסעד הכיסא? רגליו כבר היו יחפות, כך שנותרו רק עוד תחתוני הבוקסר שלו ממשי אשר העניקו לגופו מראה של ספורטאי שרירי וראוי בצורה עילאית. הוא בעט בהם, ולרגע פשוט נעמד מולה – עירום כביום היוולדו ומגורה בצורה מרטיטה – עיניו נצצו בצורה מזמינה וביהירות שאי אפשר לעמוד בפניה. באותו הרגע היה בו משהו מרתיע – גברי ומאיים, עד כי לבה של רבקה הלם בקרבה מפחד יותר מאשר מתשוקה.
"לבוא אלייך כעת, אגאפִּי מוּ?" שאל בקולו המלטף והמגרה.
היא רצתה לומר כי יבטיח לה כי לא ישבור את לבה, וכי חשקה בו יותר מכפי שיכלה לזכור כי רצתה אי פעם משהו בחייה – יותר מאשר את הנשימה עצמה. האם הוא היה מודע לכל זאת? או לעובדה כי לעתים פגע ברגשותיה – כמו פשט מעליה את עורה, והותיר אותה חשופה להחריד לעינו הבוחנת? ומה ראתה אותה עין? מישהי שחיה באורח חיים דומה לזה של נשים רבות אחרות – עם זאת, מישהי שנפגשה עם גבר שהיה מעל ומעבר לרמתה.
"אם אתה רוצה," היא השיבה כאילו לא היה לה כלל אכפת.
הוא השמיע צחוק קל של הנאה בעת שטיפס על המיטה לצדה. "בואי הנה."
"לא."
"אה, רבקה. רבקה מוּ." הוא הצמיד את גופה הרועד אל חום גופו, אגודלו הקיף פטמה ורודה מכווצת אחת שנדחקה אליו בעקשנות. "את עדיין כועסת שאיחרתי?"
אמרי לו. אמרי לו! "יכולת להודיע לי. אני בסך הכל לא רוצה שתתייחס אליי כאל משהו מובן מאליו, קסנדרוס. חשבתי שאתה..."
נשיקתו השתיקה אותה. הייתה זו ההשתקה היעילה ביותר בעולם ככל שהדבר נוגע לנשים – ואם התכוונה לפתוח בטרוניה הישנה נושנה על איך נשים רוצות שיתייחסו אליהן, ובכן... הוא כבר שמע את ההתמרמרות הזו אין ספור פעמים, יותר מכפי שמוכן היה לזכור.
זה היה טוב יותר. רק זה. תחושת המגע של עור בעור, החמימות שהלכה וגברה עם להט התשוקה ועם השתלהבות היצרים שקירבה את הגוף שלה אל שלו – כמו היו דבוקים זה לזה. כשהייתה בזרועותיו, היא הייתה כל מה שיכול מישהו לצפות ממאהבת – חסרת ניסיון, זה היה נכון, אבל זה מה שמצא חן בעיניו. לא היה לו זמן פנוי עבור נשים שציפו לתרגילים מיניים שונים להתנסות בהם – הן היו בדרך כלל רק במעט הגונות יותר מפרוצות. תחושת התפעלות הייתה בסדר גמור מבחינתו, ויהא אשר יהא מִשכה של פרשת האהבים, הוא ייהנה ללמדה כל דבר שידע.
הוא נהנה מהמאבק השכלי והנפשי שהיה מעורב בו במשך מעשה האהבה. הוא אהב את המבחן עצמו – להביא את האישה לשיאים של תענוג שוב ושוב, ולמנוע אותם מעצמו עד כמה שיכול היה, עד אשר לא יכול עוד לעצור.
"אה, קסנדרוס," התחננה, בבכי היסטרי חרישי של תענוג.
"מממ?"
"בבקשה!"
"בבקשה מה, אגאפִּי מוּ?"
"עכשיו!"
כמה להוטה היא הייתה! כמה מהר היא הגיעה לשיאה! הוא הרים את ראשו הכהה בעת שינק את שדה ונע מעליה, ובעיניים שחורות נוצצות חדר לתוכה, ארוך וקשה ועמוק, באנקת הנאה חושנית.
לפעמים הוא נהנה להתבונן בלבלובה ובפריחתה של אישה, אולם רבקה הושיטה את ידיה לאחוז בכתפיו, ומשכה אותו אליה כך שפיותיהם נפגשו, והיא נאנחה בהנאה בעת שהתפתלה מתחתיו.
השתנקה והתנשמה, היא כרכה את רגליה סביבו כמו תמנון לבן ורך, והניעה את אגן ירכיה בהתפרקות נטולת רסן עד אשר חשה כי איבד את יכולת האיפוק שלו. התפרקותו המינית הגיעה לשיאה בעוצמה שהפתיעה אפילו אותו, אבל אתה כך היה תמיד, מאז הפעם הראשונה, והוא לא הצליח להבין מדוע.
היא גרמה לו לחשוב על הלא ייאמן – האם משום שהוא למעשה עמד להיכשל בניסיון להביא אותה אל מיטתו?
ראשה נח על הרעם המרגיע של לבו בשעה שליטף את שערה, נכסף לחום נשימתה בעת שהסבה את ראשה ובהתה בקיר בשתיקה.
למרבה האירוניה, כך הוא אהב אותה יותר מכל – כאשר היא נסוגה מעליו, כמו הגאות המתרחקת מן החוף הרחוק. קסנדרוס תמיד חפץ במשהו כשהיה מעבר להישג ידו. ברגע שהצליח להשיג, הוא רצה להמשיך הלאה, כפי שנע לאורך כל חייו חסרי המנוח.
"האם את עדיין רוצה לצאת לארוחה?" הוא התמתח בעצלות ופיהק. "אולי נישאר כאן ונזמין משהו לאכול?"
לרגע קצר, רבקה לא השיבה. במידה מסוימת, היא אפילו הייתה שמחה להישאר שם – כי היא הייתה חמה ומלאה כפי שאישה יכולה להיות. הוא יזמין שרות חדרים והאוכל יגיע אליהם בעגלת הגשה על גלגלים, מכוסה מפת פשתן גדולה, עם כיפת כסף גדולה שמסתירה את האוכל. מלצר שקט ושתקן יערוך עבורם את השולחן, בעת שהם יתבוננו בו בצורה מגושמת למדיי.
יהיו שם פרחים ויינות משובחים ופירורי אוכל שאותם ינקרו ללא תיאבון מיוחד, ויחזרו למיטה. אולי אפילו יתנו אהבים על הספה, תוך התבוננות בסרט. קסנדרוס ודאי יענה לשיחת טלפון עסקית אחת לפחות.
האפשרות החלופית הייתה להתלבש ולעוף משם מהר לארוחה – כל אישה אוהבת את החיים גם מחוץ לעולם הפרטי של חדר השינה, תהא אשר תהא ארץ הפנטזיה בתוכו. אילו מערכת היחסים ביניהם הייתה נורמלית היא הייתה מאושרת להיראות במחיצתו – אולם לא כך היא הייתה. הם לא היו אמורים להיפגש ולא לצאת כזוג ולכן נאלצו להתגנב כמו גנבים בלילה. הם ביקרו במסעדות צדדיות ודיסקרטיות או שנשארו בחדרו במלון. לפעמים היא אף תהתה בינה לבין עצמה אם מישהו בכלל יאמין לה אילו סיפרה שהיא בת זוגו של המיליארדר היווני.
אולם למי היא בכלל יכולה לספר? היא סיכנה את מקום עבודתה בעצם הסכמתה להיפגש עמו מלכתחילה, ואף אחת מחברותיה לעבודה לא ידעה על כך.
היא הפנתה לעברו את ראשה, ובקצה אצבעה היא נגעה בעיקול המוצק של לסתו, ולבה התהפך בקרבה. האם נהגה באנוכיות ברצותה לצאת? הוא נראה עייף כל כך. לפתע, ספקותיה וחששותיה נמוגו, והיא הצטנפה קרוב לגופו החם, כרכה את זרועותיה סביב כתפיו הרחבות ועיסתה את עור המשי שלו תחתיהן. האם זהו טבעה השני של האישה לרצות לטפל בגבר שלה ולטפחו?
"מה אתה מעדיף?" היא שאלה ברכות. "להישאר כאן?"
קסנדרוס השיב במידה של חוסר סבלנות שנבע מדחף טבעי בלתי נשלט. הוא רצה לומר לה שתפסיק להתגמש עם צרכיו. אולם זה מה שקרה באופן בלתי נמנע. נשים רוצות לרצות אותך ובעשותן כך הן מבטלות את זהותן וצוללות לתוך זו שלך. אז אתה מאבד את העניין שבזכותו נמשכת אליהן מלכתחילה – כי אתה כבר לא רואה אותו.
"מה שהייתי מעדיף הוא להישאר כאן," הוא אמר בגסות. "אבל אני חושש שאם אעשה זאת אירדם והזמנתי מקום בפנטגרם בשעה תשע – ואמרת לי עד כמה תמיד רצית ללכת לשם. אז כדאי שתחליטי."
"אם כך, אני משערת כי עדיף שנלך." הייתכן כי תגובתו הגסה העידה על כך כי הגבר הזה בהחלט לא היה זקוק לשום סוג של טיפול ולא לטיפוח? היא נעה, ירכיה התחככו בשלו בעת שהיא התמתחה – ותהתה אם די היה בכך כדי שיגרור אותה בחזרה אליו ברעב אל בין זרועותיו, אבל הוא לא עשה זאת. היא העניקה לו חיוך חפוז ומתוח משהו. "אני הולכת להתלבש."
הוא שכב על הכרית והתבונן בה בעת שחצתה את החדר. היא הייתה יפהפייה שופעת חן, כך חשב – אבל הוא הבחין כי משהו השתנה ביניהם. משהו בלתי נמנע כמו זריחת החמה מדי בוקר. כמו נבואה שמגשימה את עצמה בצורה המכוערת שלה. קסנדרוס ניסה לנסח את מלותיו באופן הרך והענוג ביותר עד כמה שניתן, כדי לרכך את המכה. "כי כמובן," הוא אמר ברכות, "ייתכן כי זו ההזדמנות האחרונה שלנו לאכול ארוחה ביחד, לפרק זמן ממושך."
רבקה עצרה את צעדיה וקפאה במקומה. היא התעשתה, הסתובבה אליו לאט, לבה הלם בחוזקה בעת שחישבה את התוצאות האפשריות של דבריו – היא התפללה כי פניה לא יסגירו את תחושותיה. "על מה אתה מדבר?"
"לא אמרתי לך?" שאל אותה כבדרך אגב. "אני צריך לטוס בחזרה לניו יורק מחר."
אל תגיבי, אמרה לעצמה. הישארי שלווה. "אה, לפרק זמן ממושך?"
הוא הצליח להבחין על פניה במאמץ להסתיר את אכזבתה והוא משך בכתפיו, כי לוח הזמנים שלו היה עניינו בלבד. הוא לא היה מגלה אפילו אילו ידע מראש, כי החופש היה חשוב לקסנדרוס כמו אוויר לנשימה. "לא ניתן לצפות מראש. תקופה של שבועיים לפחות. אולי אף יותר – תלוי בעסקה."
"כמה נהדר," היא אמרה בהתלהבות מאירה של סוכנת נסיעות. "אני משערת כי העיר יפהפייה בעונה הזו של השנה."
"כן, נכון," הוא הסכים עם דבריה. עם זאת, באופן לא הגיוני לחלוטין, אולי אף באופן סוטה, קסנדרוס היה מאוכזב מהקלילות שבה קיבלה את הבשורה. האם לא ציפה לאיזו שערורייה אשר הייתה מבשרת את קצו של הקשר? אילו התנגדה או הזעיפה פנים זה מה שהיה קורה. במקרה כזה, יכול היה לסיים את הפרשה ללא מחשבה נוספת, כי אין אישה שיש לה את הזכות לבקר את צעדיו, וכלל לא משנה כמה עונג גרם להן במיטה או באיזו מידה הן החלו לצייר בעיני רוחן תמונות ורודות לגבי אפשרות של עתיד משותף עמו.
אולם היא, בניגוד לכל ציפיותיו, יצאה מחדר השינה – כנראה, חיפשה את בגדיה שבעונג רב הסירה מעליה – והוא חש שגופו מסתחרר ממראה עכוזה החטוב, המוצק והגבוה. לפתע, קסנדרו הבין כי עדיין לא הוציא אותה מלבו ולא ממוחו. לשונו לחלחה את שפתותיו היבשות ומלותיו לכדו אותה בהגיעה אל מפתן החדר. "אבל אראה אותך כשאחזור, אגאפִּי מוּ."
הייתה זו הצהרה, לא בקשה. רבקה חשה כמו עכבר שחתול גדול השתעשע בו – ואז ניצל ברגע האחרון ממש. כאילו חלה תפנית גורלית והיא ניצלה. "ייתכן, אם תהיה בר מזל," השיבה בקול שלֵו שהביע חוסר אכפתיות אשר לדעתה נשמע משכנע למדיי.
השבח לאל שלא יכול היה לראות את פניה – כי לבטח היה קורא בהם את ההקלה המסחררת שחשה בידיעה כי הוא חוזר. בידיעה כי התכוון לראותה שוב. אולי הוא היה פיקח דיו לנחש מתוך הבנתה הכואבת, המתייסרת והמבועתת שיום אחד כל זה יסתיים ואז התחושה תהיה פי מיליון גרועה מזו שחשה כעת?
ידיה רעדו כשהיא הגיעה לחדר המגורים והחלה לאסוף את בגדיה. תוך כדי כך תהתה בינה לבין עצמה כיצד ייתכן שאפשרה לדבר כזה לקרות לה. כיצד ייתכן שנכנסה למערכת יחסים אשר מלכתחילה ידעה כי הייתה חסרת תכלית. היא ייחלה לכך שתוכל להמשיך ולשמור על אותן תכונות שבזכותן הוא נמשך אליה מלכתחילה. באותם הימים שבהם היה לה קל כל כך לסרב לו.