מראה סדוקה

סגירת מעגל

יום חמישי ה-15 בדצמבר 2005

מפגש ההכנה נקבע לשש בערב בבית הקיבוץ הארצי ברחוב ליאונרדו דה-וינצי בתל אביב. במהלך כל השבוע קיימתי שיחות אינטנסיביות עם מעוזיה סגל, שארגן את המסע, עם חזי דחבש, שהתנגד למסע, ועם אוחיון, אשר בדיעבד התברר כי היינו הנציגים היחידים מגדוד 100. השיחות כללו בעיקר עדכונים לגבי מהות מפגש ההכנה וזהות האנשים שהיו אמורים להצטרף למסע. במקום העבודה נראיתי עסוק מתמיד, אך בפועל היו מחשבותי נתונות אך ורק למפגש הקרוב עם הצנחנים. פרט אחר פרט ניסיתי לפצח את חידת הקרב תוך שיטוט אינסופי באתרי אינטרנט ובפורומים שונים שהייתי פעיל בהם, במטרה לדלות מידע רב ככל הניתן גם על זווית הראייה של יחידות אחרות שנלחמו במקום הארור ההוא.

בינתיים הייתי נתון למתקפה חזקה מצד בני משפחתי שהתנגדו בתוקף לרעיון שאצא לביקור נוסף בחווה הסינית. הן אשתי והן ילדי לחצו עלי לוותר על התענוג המפוקפק, ואף חברי הקרובים ניסו להניאני מצעד אווילי זה. הם טענו כי החזרה למקום שבמקרה יצאתי ממנו בחיים אך מתפקד כמת, עלולה לטלטל אותי ולהחזיר אותי לאחור. גיא, כהרגלו, לא יעץ לי מה לעשות ורק ניתח את השלכותיה האפשריות של הנסיעה במילים מעורפלות: "תראה מיכאל. השיבה לחווה יכולה, אכן, להוות סגירת מעגל עבורך ויכולה להיטיב עמך. עם זאת, עלול הביקור שם להרע משמעותית את מצבך ולהחזירך למחוזות שאתה מתאמץ עשרות שנים לברוח מהם... על כל פנים, ההחלטה בידך. ואם תחליט בכל זאת לנסוע, אצייד אותך בכדורים שבמקרה הצורך יורידו ממך את הלחץ הנוסף שייפול עליך במהלך הביקור."

אחלה עצה גיא, חשבתי לעצמי. כיסית את עצמך מכל הכיוונים. לפחות לא ביקשת שאכין את מקום משכני האחרון או שאפעיל את כרטיס "אדי" שבארנקי למקרה שלא אשוב כלל מהחווה. אולם לא לקחתי זאת אישית. ידעתי כי כאלה הם הפסיכיאטרים, בייחוד המוכשרים שבהם, המטפלים בהלומי הקרב. איננו אלא שפני ניסיון עבורם ללימוד תחום עלום עדיין.

ביום המפגש קבעתי עם אוחיון שאאסוף אותו בחמש מבית הלוחם בתל אביב. איכשהו הצלחתי להעביר באותו יום את השעות במשרד, ובארבע כבר יצאתי לכיוונו.

לא התקשינו לזהות את מיקום המפגש בבית הקיבוץ הארצי. עשרות בני חמישים פלוס הסתובבו בלובי וחיפשו חברים מהעבר. קריאות ההתפעלות או התדהמה שהעידו על זיהוי ממוקד, הדהדו ללא הרף בלובי. כיוון שאוחיון ואני היינו היחידים מגדוד 100, תפסנו לנו פינה ליד המזנון וצפינו משועשעים במפגשי הצנחנים מ-890. נשים צעירות שנכחו במקום וזוגות קשישים חרושי קמטים הבהירו לנו שגם מקומן של המשפחות השכולות לא נפקד מהאירוע.

לפתע הבחנתי במעוזיה סגל, אשר דידה על שתי הפרוטזות שלו אל לב הלובי. אוחיון ואני ניגשנו ללחוץ את ידו היחידה, והשניים לא החמיצו הזדמנות להקניט זה את זה על רקע "המחסור" בגפיים - מעוזיה המדדה על שתי "רגליו" הקטועות הניף בגאון את ידו האחת ששרדה, ואילו אוחיון נופף בידו הימנית שאיבדה את חברתה בסואץ הודות לסאגר מצרי. הרגשתי לא נעים בשל שלמותי האיברית, אף שיכולתי להפגין בגאון את קטיעתי הנפשית.

לקראת שש ושלושים התבקשנו להיכנס לאחד מאולמות הכנסים במקום. התמקמנו בשורה קרובה יחסית לבמה, ולידינו התיישבו שתי בנות, נציגות של משפחות שכולות. בזווית עיני הבחנתי בחזי דחבש שנכנס לאולם ותפס את מקומו, וחשבתי לתומי כי התרצה והחליט להצטרף למסע. לפתע נשמע רחש באולם והבחנתי באיציק מרדכי - מג"ד 890 השנוי במחלוקת בקרב מקצת מלוחמיו - שהתקרב בצעדיו הגמלוניים בליווי בנו הקטן והתיישב בקרבת הבמה. ניכר היה על מרדכי כי הגיע למעמד זה בחששות כבדים. אם בעבר הקפיד להחצין את נוכחותו בכל אירוע, אזי הפעם ניסה לא להתבלט ונכנס לאולם כמעט בהיחבא. עם זאת, אי אפשר היה שלא להבחין שלפחות למידותיו הפיזיות חזר גם חזר, ואין זה אותו איציק מרדכי השדוף והקמול מתקופת משפטי ההטרדות המיניות שעבר לא מכבר. צוות טלוויזיה של ערוץ שתיים השלים את הכנותיו לקראת פתיחת הערב המרגש.

על הבמה הוקרנה מפת החווה הסינית ואת הערב החל להנחות רזי יהל, מ"מ ב-890 דאז. לא חלפו דקות רבות ואת דבריו קטעו קריאות ביניים רמות של לוחמים מכוחות אחרים שנלחמו בחווה, ומחו על השמטת חלקם בלחימה תוך האדרת חלקו של גדוד 890. אוחיון ואני הצטרפנו אליהם וזעמנו כמובן על השמטת חלקו המרכזי והחשוב של גדוד 100 - גדוד השריון של אהוד ברק - שהיה האחראי העיקרי בחילוץ 890 לאחר שליחתם למטווח הברווזים. כבר אז הבנתי כי חלקנו במסע יהיה לשנות את תדמית הקרב האיום והנורא ההוא ולזקוף את זכויות הקרב לכוחות הנוספים שנלחמו בו ואשר חלקם קופח ביודעין.

רזי נמלא מבוכה והחליט לא להמשיך בתיאור מהלכי הקרב מנקודת ראותו, כלומר מהזווית הצרה והאינטרסנטית מאוד של 890, מתוך הבנה כי בפורום זה נועד מראש ניסיונו לכישלון.

אחרי רזי נשא דברים חיליק מגנוס, בעל מגנוס תיירות, מארגן המסע לחווה. חיליק - דמות ציורית בעלת זקן שיבה עבות - ניסה לשוות גוון ציוני למסע, תוך ניסיון לטעת בנו הרגשה כי כל מעשיו ופעולותיו נעשים לשם שמים, כמעט בהתנדבות. אולם למרות התחושה שנעשה פה ניסיון לגזור עלינו קופון, שילמנו כמו ילדים טובים כדי שנוכל לחזור אל המקום שכה שמחנו לעזוב ב-1973.

המסע אחורה בזמן אמור היה להתחיל ב-28 בדצמבר 2005, אולם יד נעלמה חפצה כנראה בביטולו, תוך ניסיון לכרסם בתהילתו של גיבור מלחמת יום הכיפורים חבוש המצח, אריק שרון, וגרמה לאשפוזו לאחר אירוע מוחי חמור. מועד הנסיעה נדחה אם כן ל-29 בינואר 2006.

ביום ראשון, ה-29 בינואר, קמתי מוקדם מאוד בבוקר כדי לתפוס את הרכבת לתל אביב, משם אמורה היתה לצאת בתשע ההסעה לטאבה. בשבע וארבעים הגעתי לתחנת ארלוזורוב, ונפגשתי עם בתי החיילת שהיתה בדרך לכינוס משתחררים ברמת גן. העברנו את הזמן שעמד לרשותנו בשתיית קפה ובאכילת דבר מאפה שבעלי המזנון הציגו אותו כקרואסון - אם כי באותה מידה יכלו לקרוא לו לחמנייה, עוגה עבשה, פיתה מיוחדת או כל שם אחר שיהלום מוצר בצקי, שמנוני ותפל כמו זה שנח לפנינו. אחרי זלזול כזה בצרפתים עוד מתפלאים שיש אנטישמיות בצרפת?

לידינו ישב גבר מקריח כבן חמישים שהאזין לשיחתנו בקשב רב ומדי פעם חייך לשמע אזהרותיה של בתי מהמסע שאצא אליו בקרוב. קצת משונה היה בעיני שידידנו המסתורי צותת לשיחתנו, אבל חשבתי לעצמי כי אם הלה משועמם ומעדיף להאזין לשיחות של אחרים, שיערב לו. לאחר כשעה נפרדתי מבתי ופניתי לכיוון היציאה. להפתעתי, יצא בעקבותי האיש אך רק לאחר שהגענו למקום המפגש התעניינתי האם הוא שייך לקבוצת הנוסעים לסיני. אז התברר כי הלה היה טנקיסט בגדוד 100 ואף הוא נלחם בחווה. שמו, הציג את עצמו, הרשקוביץ יעקב. אח, איזה עולם קטן ומופלא, לא כן הרשקוביץ?

סוף-סוף הגיע האוטובוס והתחלנו במסע הארוך לטאבה, שהחל בתשע וחצי בבוקר והסתיים בארבע וחצי אחר הצהריים. במהלך הנסיעה יצרתי קשר עם אוחיון ששהה כבר באילת, הנחיתי אותו לחכות לנו במקום המפגש ואספנו אותו לנסיעה הקצרה עד טאבה, לקראת המסע האינסופי לסיני.