להקת רד הוט 1 - אמבר

1 

מכונית ספורט שחורה בעלת מרכב נמוך עוצרת ליד הבית. אני מבחינה בה בזמן שאני שוטפת כלים במטבח המשותף. לא נראה שהיא שייכת לאחד ממכריי, אבל אני מזהה את היצרן ואת הדגם ממגזין שאחד מלקוחות החווה השאיר בשבוע שעבר. זאת מרצדס ספורט מדגם אי־אם־ג'י — ג'י־טי־אס, שידועה גם בתור מכונית פיצוי על זין קטן. אני מעקמת את הפרצוף ומשליכה את הספוג על השיש.

"ברברה!" אני צועקת. "מישהו הגיע."

"מי זה, אמבר?" אימי עונה בקול חלוש מהקומה העליונה. היא עסוקה בסידור המיטות של כולם, אחת ממטלות הבית הרבות שצריך לבצע כשיש לך משפחה גדולה ולא שגרתית כמו שלנו.

קרול, אימי השנייה, מצטרפת אליה, קולה נשמע עמום מתוך המזווה שבו היא סופרת את מלאי הריבות והקונפיטורות שאנחנו מוכרות בשוק האיכרים המקומי. "זאת שוב האישה ממועצת העיר? אם זאת היא, אין לי בעיה להעמיד אותה במקום שוב. היא כבר שמעה פעמיים את מה שיש לי לומר, אבל תהיה גם פעם שלישית אם צריך."

החוצפה של אימי גורמת לי לחייך. אף אחד אף פעם לא חוזר כדי לחטוף ממנה בפעם השלישית. "לא, זאת לא אישה. זה גבר." אני ניגשת אל וילון הפשתן התלוי על החלון ליד דלת הכניסה, מסיטה אותו ובוחנת מכף רגל ועד ראש את האורח. "הוא יוצא עכשיו מהמכונית. והוא לובש חליפה."

הזר בוהה בבית הכפרי הלבן והישן שלנו ומכפתר את הז'קט. נעלי העור השחורות והבוהקות שלו נראות כאילו הן עשויות לבה שחורה. נראה שהחליפה הכהה תפורה במיוחד עבור כתפיו הרחבות וירכיו הצרות. החולצה הכחולה בעלת הצווארון הלבן נראית מעומלנת מספיק כדי לעמוד בכוחות עצמה. חפתי יהלום נוצצים באור השמש כשהוא מעביר את תיק המסמכים מיד אחת לאחרת.

"ויש לו כסף," אני ממלמלת. חשד מתעורר בי, משתלט על ליבי. נראה שהוא מביא איתו צרות, ולא מהסוג המהנה.

הדלת שמאחוריי נפתחת ונסגרת, שולחת גל של ריחות; תפוחי אדמה, בצלים, עשבי תיבול מיובשים ומשהו מעופש קצת. אני מציצה לאחור ורואה שאחותי אמרלד — שכל מי שמכיר אותה קורא לה אֶם — עלתה מהמרתף.

"מה קורה?" היא שואלת, מרימה את הסינר מעל לראשה ותולה אותו על וו שנמצא ליד הכניסה למטבח. היא מצטרפת אליי ליד הדלת.

אני נותנת לווילון ליפול בחזרה למקומו. "'חליפה'. הוא בטח הגיע כדי לקנות דבש אורגני לחברה שלו במטרה להרשים אותה בטעמו האנין והעדכני." אני מגלגלת עיניים. אֶם מציצה מבעד לחלון.

"את יודעת או מנחשת?" היא שואלת בהיסח הדעת, בוחנת בקפידה את המראה החיצוני של האורח שלנו.

אני נאנחת. כל־כך תמימה. "איזו סיבה יכולה להיות לבחור כמוהו להגיע לכאן, לקהילה היפית באמצע שום מקום?"

אֶם מסתובבת ומסתכלת עליי במבט כועס למשך כמה שניות. "אולי תפסיקי לקרוא לבית שלנו 'קהילה היפית'? בחייך." היא חוזרת לבהות באיש הזר. "זאת חווה שיתופית. סגנון חיים מתוך מודעות. יש הבדל."

אני מנופפת בידי בביטול. "ממש הבדל גדול."

אנחנו נועצות זו בזו מבטים נוקבים למשך שתי שניות, ואז נשברות ומחייכות. אף פעם לא הצלחתי לכעוס עליה למשך יותר משלוש שניות.

"את כזאת חנונית," היא אומרת.

אני מצמידה את אצבעי אל קצה אפה. "פיפ. מי כמוך יודעת."

היא מכה בעדינות על ידי ופונה שוב אל האורח שלנו. "פיפ? מי אומר פיפ? מאיפה את מביאה את הדברים האלה בכלל?" היא ממלמלת לעצמה.

אם תמיד תוהה איך אני מתעדכנת בטרנדים הכי מגניבים כשהקליטה בטלוויזיה שלנו מוגבלת, אין לנו מינוי לשום עיתון, יש לנו דינוזאור בן חמש־עשרה בתור מחשב, אינטרנט קווי איטי כמו צב ומגע מינימלי עם העולם שבחוץ. ההבדל בינינו הוא שאני לא ביישנית, וכשאני הולכת לשוק האיכרים או לבר המקומי אני מתקשרת עם אנשים ומתחברת אליהם. אם לא מבינה כי היא מעדיפה להישאר כאן, באמצע שום מקום, ולא ליצור קשרים חברתיים.

אני מתעלמת מהשאלה שעומדת לה על קצה הלשון, פותחת את הדלת ומחייכת אל האיש הזר שעולה במדרגות המרפסת הקדמית שלנו. אני מאמצת נימה פלרטטנית עם שמץ של לגלוג. "אפשר להציע לך דבש אורגני, או שאתה מתוק מספיק?" אני מרימה גבה, מנסה לחלץ ממנו חיוך. הוא נראה רציני מאוד בחליפה השחורה, כאילו עצר כאן בדרך ללוויה.

בזווית העין אני רואה את אם מרימה יד אל פיה כדי להסתיר חיוך. אחד התחביבים שלי הוא להצחיק את אחיותיי על חשבונם של גברים תמימים. החיים בחווה השיתופית יכולים להיות משעממים מאוד לפעמים. אני מרחיבה את חיוכי.

האיש בוהה בנו ממקומו בפתח הדלת, פניו נטולות הבעה. "לא, אני מחפש את סאלי לנקסטר או את ברברה פילדס ו/או את קרול קולינס."

חשד נוסף מתגנב לליבי. אני מרגישה שחום גופי עולה ופניי מסמיקות מכעס. הוא לא משתף פעולה, מה שאומר לי שזאת לא עצירת ביניים ידידותית כדי לקנות דבש אורגני. העיירה כבר תבעה אותנו כמה פעמים על סוגיות תכנון ובנייה, ואני ממש לא רוצה לעבור את זה שוב. אני משלבת זרועות על החזה, תנועה שמקמטת את חולצת הג'ינס הגדולה שאני לובשת מעל גופיית התחרה הלבנה היחידה שיש לי. הוא נראה כמו עורך דין ואני לא מרגישה בנוח. "נשמע רציני."

הוא לא הגיע לכאן בתור לקוח. החליפה והמכונית שלו שוות יחד כמה מאות אלפי דולרים. המשפחה שלי מנהלת אורח חיים פשוט מאוד ובלתי מזיק, ואין בו מקום לחמדנות או לשטויות מהסוג שהבחור הזה כנראה רוצה למכור. הדחף הראשון והיחיד שלי הוא להיפטר ממנו.

"זה באמת רציני," הוא אומר ומתקרב.

אני נסוגה, חוצה את מפתן הדלת ומושכת את אחותי יחד איתי. "מצטערת. הגעת לבית הלא נכון." אני טורקת בפניו את הדלת, בוהה במנעול ותוהה אם כדאי לנעול אותו. הוא מסוג הגברים שינסו להיכנס בכוח? בעשרים ומשהו השנים האחרונות האימהות שלנו סיפרו לנו שהעולם האמיתי יכול להיות מסוכן מאוד. אפילו עכשיו אני לא בטוחה שהאמנתי לפרנויה שלהן כי האמת היא שאין לנו הרבה ריגושים בקהילה הזאת, לטוב או לרע. אבל הבחור הזה... הוא מלחיץ אותי.

"אמבר, מה, לעזאזל, את עושה?" אם לוחשת ונועצת בי מבט נוקב.

פעמון הדלת מצלצל.

"ששש," אני לוחשת, "הוא ישמע אותך." אני ממש רוצה לנעול את הדלת, אבל חוששת להיראות כמו איזו תימהונית שלא מסוגלת לנהל שיחה עם אדם זר ובלתי מזיק.

"אני יכול לשמוע את שתיכן," הוא אומר ביובש. "אני צריך רק חמש דקות כדי לדבר איתכן. עשר, לכל היותר. תפתחו את הדלת, בבקשה. אני יודע מי אתן."

אם ואני בוהות זו בזו. "מי אנחנו?" אם לוחשת, עיניה גדולות כצלוחיות.

הכעס שלי מתחלף בשעשוע, כאילו המילים המטופשות שלה לחצו על מתג האור. "שאלת אותי הרגע מי אנחנו?" אני מצחקקת.

אם סוטרת לי בעדינות. "תשתקי, אני מפחדת. את יודעת שאני נבהלת כשדוחקים אותי לפינה. חוץ מזה, איך הוא יודע מי אנחנו? מעולם לא ראיתי אותו."

אני מניחה את ידיי על כתפיה, רוכנת אליה ומביטה בעיניה. "טוב, חתולונת פחדנית, אז ככה, אני אמבר ואת אמרלד. אנחנו אחיות ואנחנו גרות יחד בקהילה היפית."

"ששש." אם מתפתלת כדי להשתחרר מאחיזתי ומתנערת מההשתטות שלי. היא מיישרת כתפיים וזוקפת סנטר. "מי אתה ומה אתה רוצה?" היא דורשת מהגבר בצידה השני של הדלת. אני מהנהנת, גאה באחותי, הביישנית בדרך כלל, שלא מפחדת להראות שיש לה ביצים.

"אני מישהו שכדאי לכן לדבר איתו. תאמינו לי. יש לי בשורות טובות."

"אני בספק," אני מרימה את קולי כך שיישמע מבעד לדלת. כל הנשים בבית הזה מכירות את שיטות העבודה של עורכי־דין בדרגים השונים. הם משקרים ומרמים כדי לקבל את מה שהם רוצים, אבל אנחנו לא ניפול בפח.

הוא נאנח, נשמע משועמם וכועס בו־זמנית. "הגעתי כדי לדבר עם אמבר פילדס, בתה של ברברה פילדס, שנולדה בשמונה־עשר במאי, אלף תשע מאות תשעים ושלוש; עם אמרלד קולינס, בתה של קרול קולינס, שנולדה בעשרים וחמישה במאי, אלף תשע מאות תשעים ושלוש; ועם רוז לנקסטר, בתה של סאלי לנקסטר, שנולדה בחמישה־עשר ביוני, אלף תשע מאות תשעים ושלוש."

"וואו. הוא באמת יודע מי אנחנו." אם מהנהנת, נראה שזה מרשים אותה. "אפילו האימהות שלנו מתבלבלות תמיד בתאריכים."

ראשי מסתובב כשאני שוקלת את האפשרויות. אחת — הוא מתנקש שהגיע כדי לסגור חוב. כל מה שהאימהות שלנו סיפרו לנו, איך בחרו בחיים בקהילה היפית נידחת במרכז מיין לפני עשרים ושש שנה כדי לברוח ממרוץ העכברים, היה רק סיפור כיסוי. למעשה, הן חיסלו בוס מאפיה ונאלצו להימלט. שתיים — הוא סוכן ביטוח שרוצה למכור לנו ביטוח חיים במחיר רצחני. שלוש — הוא מורמוני שהחליט להשתדרג, כבר לא רוכב על אופניים ולא לובש חולצת כפתורים לבנה עם שרוולים קצרים ועניבה שחורה דקה. ארבע — הוא עורך דין שהגיע כדי לעדכן אותנו לגבי ירושה ענקית שהשאיר לנו קרוב משפחה אבוד שנפטר.

האפשרות הרביעית גורמת לי לפתוח את הדלת. לא שאנחנו זקוקות לכסף כדי לנהל את החיים הפשוטים שלנו, אבל יהיה נחמד לשמוע על בן משפחה שמעולם לא פגשנו. לפי מה שסיפרו לנו, אין לנו אף בן משפחה בעולם. האימהות שלנו הבהירו לנו שאין לנו אבות, סבים וסבתות, דודנים ודודניות, אף אחד — רק אני, אם ורוז ושלוש האימהות שלנו. משפחה גדולה ומאושרת שחולקת חווה בגודל שמונה מאות דונמים עם כמה אנשים בעלי נטייה ללבוש בגדים העשויים צמחי קנביס ולעסוק במדיטציה תוך הרהור מעמיק בטבוריהם.

"על מה בדיוק אתה רוצה לדבר איתנו?" אני שואלת את הזר בבגדים המחויטים שעומד במרפסת שלנו, מניחה יד אחת על ירכי ואת האחרת על הדלת הפתוחה, מוכנה לסגור אותה מייד במקרה הצורך. אנחנו לא מעוניינות בביטוח חיים, לא רוצות לשמוע על ישו ועל הכוונות שלו להציל אותנו, ואף מתנקש לא ייכנס לבית שלי.

"אפשר להיכנס?" הוא מביט דרכי אל הסלון הסמוך.

"אני מעדיפה שלא," אני חומקת החוצה, אל המרפסת, ומשאירה את אחותי מאחור, סוגרת את הדלת בפניה ומתעלמת מקריאת התדהמה שלה.

הוא בוחן אותי בדממה מכף רגל ועד ראש, הבעת פניו לא מסגירה שום רמז למחשבות שחולפות בראשו. אני מושכת בכתפיי, לא מודאגת. אני יודעת טוב מאוד מי אני, ואין לי בעיה עם זה. "מוצא חן בעיניך?" אני מרימה גבה לעומתו.

"לא במיוחד."

לתגובה כזו בוטה לא ציפיתי. אני מתארת לעצמי שהוא לא בקטע של בגדים מסיבים טבעיים ושל סנדלי בירקנשטוק או של כל מה שמתייג אותי כילדת טבע שניזונה מפרי האדמה ומשתדלת שלא להשאיר טביעת רגל אקולוגית. למען האמת, זו מכה מתחת לחגורה. אני מתחילה להתרגז.

הוא מרים את תיק המסמכים ומאזן אותו על אחת מזרועותיו כדי לפתוח אותו. החלק העליון של התיק נמצא לפתע מול פניי, מסתיר את האיש.

"סליחה?" אני מזעיפה פנים לנוכח החוצפה שלו.

קול חורק וצורמני עולה משביל הגישה, מסיח את תשומת ליבי ומעכב את ההערה שעמדה על קצה לשוני בנוגע למכונית הראוותנית שלו. אני מציצה לימיני, אבל כבר יודעת מה אראה.

תיק המסמכים נסגר והזר מסתובב כדי להתבונן באחותי השלישית, רוז, מתקרבת על אופניה העתיקים, שזקוקים לפחית שלמה של שמן מכונות כדי לעבוד כמו שצריך. אנחנו לא משתמשות כאן בחומרים כאלה, כך שהם ימשיכו לחרוק עד שיתפרקו בסופו של דבר. היכולות של שמן הקנביס מוגבלות למדי. בורדר קולי בעל שלוש רגליים ומראה מוזר רץ לצידה. היא עוצרת, משעינה את האופניים על המרפסת והכלב, העונה לשם בננה¹, ניגש למכונית של הזר ומתחיל לנבוח.

"היי," צועק הגבר, תיק המסמכים והתיקייה ששלף מתוכו נשכחים ונופלים כשהוא יורד במדרגות. "תיזהרי, אני לא רוצה שהוא ישרוט את המכונית שלי."

רוז מתעלמת לגמרי מהבחור עם התיק, ניגשת אל המרצדס ומניחה אצבע על החלון. "שלום, בחור קטן." היא תוחבת את שערה הבלונדיני מאחורי אוזנה ומציצה אל תוך המכונית.

ראש קטן בצבע חום מגיח מהחלון ומפתיע אותי. הבחור הזה לא נראה כמו חובב כלבים, הוא כנראה חטף את היצור המסכן. הכלב הזעיר שבמכונית מניח את חוטמו על הזכוכית ובננה מקפץ כדי להניח את רגליו על דלת הנהג, מנסה נואשות לרחרח את חברו החדש מבעד לחלון. כשהוא נכשל, הוא מתחיל ללקק את הזכוכית ומותיר שבילים רחבים של ריר. הכלב הקטן שבמכונית נראה מבולבל מהפגנת החיבה הזאת. אני מחייכת כי הנקמה מתוקה מאוד, במיוחד כשהיא מגיעה בצורת שטיפת מכונית בריר של כלב.

"היי!" הבחור ניגש אל רוז ואל הכלב, מנופף לעברם במסמכים. "ארצה! לשבת! לשבת!"

לרגע נראה לי שהוא צועק על אחותי, אבל הכלב נעמד על שלוש רגליו ובוהה בגבר בעוד ראשו הקטן מוטה הצידה.

רוז מזדקפת והחיוך שלה נמחק. "אין צורך לצעוק. הוא לא חירש וגם אני לא." היא נועצת בו מבט נוקב ועולה אל המרפסת, חיית המחמד שלה בעקבותיה. מישהו תמיד עוקב אחריה כשהיא חוזרת ממרפאת החיות שלה, הממוקמת בהמשך השביל שבו נמצא הבית, אבל בננה הוא מלווה קבוע כבר כמה שנים. "אל תשאיר את הכלבה שלך במכונית אפילו לדקה. החום שנוצר מאפקט החממה עלול להרוג אותה."

"אני יודע את זה," הוא קורא מאחורי גבה.

"באמת? מה אתה אומר," היא חולפת על פניי, מחייכת חיוך קטן וקורצת.

"איזה אנשים, פשוט לא ייאמן." אני מנידה בראשי לעברו ומסתובבת כדי להיכנס הביתה ולהצטרף אל אחיותיי. אם מחכה ליד הדלת ומביטה מבעד לחלון. ברגע שכולנו עומדות מצידו השני של המפתן, אני סוגרת מאחורינו את הדלת ונשענת עליה. ליבי הולם בפראות. כבר שנים שלא נהניתי ככה.

"מה קורה כאן?" אם שואלת. "מי זה?"

רוז ואני מסתכלות זו על זו ואומרות יחד, "עירוני שחצן עם כלב קטן." לאורך השנים כבר זכינו לביקורים של עירוניים שחצניים כאלה. אנחנו ממציאות כינוי כמעט לכל קבוצה שמגיעה לכאן.

כולנו פורצות בצחוק, ובדיוק אז האימהות שלנו מגיחות מאזורים שונים של הבית. צלצול הפעמון והנקישות העיקשות על הדלת גורמים לנו להתעשת מייד. הבחור יודע להרוס מסיבה.

"נו?" ברברה שואלת אותי. "את מתכוונת לפתוח את הדלת?"

אני שולחת אליה מבט תמים. "איזו דלת?"

"זאת." היא מחזירה לי מבט נוקב.

אני מצביעה באגודלי אל מאחורי כתפי. "הדלת הזאת?"

היא מהנהנת.

"אני חייבת?" אני מתבכיינת בפרצוף מסכן. אם נתעלם ממנו הוא ילך, אני יודעת. הבחור הזה מפחיד אותי, יש לי תחושה רעה לגבי מה שנמצא בתיק המסמכים שלו. אולי זה זימון לבית משפט.

היא נאנחת.

"אמבר, מי עומד בחוץ?" שואלת סאלי, אחת מצמותיה השזורות בפסים אפורים מתפרקת ואני ניגשת אליה ומושיטה יד כדי לסדרה. אני לוקחת את הסיכה המשוחררת, מחליקה אותה אל מקומה ומקבעת את הצמה במקומה.

"לא מישהו חשוב."

סאלי היא השברירית בינינו, כולנו משקיעות מאמצים כדי לשמור עליה ולהבטיח שלא תהיה בלחץ.

"הוא נראה חשוב," אם אומרת ומציצה שוב מבעד לחלון.

"אני באמת חשוב," הבחור אומר בקול. "כלומר, המסמכים שהבאתי חשובים."

קרול מפלסת את דרכה אל הדלת דרך להקת הנשים. "זוזו, בנות. בואו נראה מה האיש רוצה."

"להביא את הרובה?" אני שואלת והרעיון גורם לי לחייך. זה כבר יגרום לו לפחד מהיפים.

"בינתיים לא," היא אומרת, פותחת את הדלת בתנופה ונועצת באורח מבט נוקב. כמו תמיד, היא ניגשת ישר לעניין. "אני לא יודעת מי אתה, אבל אם באת כדי לעשות צרות, אתה יכול להסתובב ולעוף מפה." היא מחווה אל מכוניתו. "בחזרה אל העיר שהגעת ממנה."

הוא מרים ערמת מסמכים. "באתי כדי למסור את אלה."

ליבי קופא. הם נראים כמו מסמכים משפטיים. זימון לבית משפט. תובעים אותנו? על מה? יש לנו מספיק כסף כדי להתקיים, אבל תביעה זה סיפור אחר לגמרי. מועצת העיר עשתה לנו בעיות בנושאים הקשורים לשימוש בקרקע במשך תקופה ארוכה כל־כך, שזה הפך כמעט לחלק שגרתי בחיינו. אבל אף אחת מאיתנו לא חשבה שנגיע אי פעם לבית המשפט. תמיד הצלחנו ליישב את העניינים עוד לפני שהתיק הגיע לדיון.

קרול מביטה במסמכים, מסרבת לקחת אותם. "מה זה בדיוק?"

הוא מנופף בהם כמה פעמים, מבין לבסוף שקרול לא מתכוונת לקחת אותם ומצמיד אותם אל חזהו. "בבקשה, מיס לנקסטר, אפשר להיכנס?"

היא שולחת מבט לאחור, אל סאלי. "הוא יכול להיכנס, מיס לנקסטר?"

סאלי מסיטה את השערות התועות מפניה ונאנחת. "נראה לי שכן." היא מחווה בידה אל חדר האוכל שניתן לראותו מהמבואה.

הוא נכנס, צועד הישר אל החדר השני בלי להציץ בנו או לומר מילה.

אנחנו מתבוננות בו כשהוא מניח את תיק המסמכים על השולחן ומוציא שתי ערמות נוספות של מסמכים שמצטרפות לערמות הקיימות. "אין לי יותר מדי זמן ואני גובה תשלום לפי שעה, אז אם לא אכפת לכן," הוא מחווה בידו על הכיסאות הסמוכים לשולחן ומסתכל עלינו.

אנחנו מתקבצות בחדר, מחליפות מבטים בדממה. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לנו ולמרות החשש, האיש הזה בהחלט הצליח לעורר בנו סקרנות. חוות 'גלן הולואו' היא לא בדיוק מקום מלא התרחשויות והתרגשויות.