עכשיו נשברים

1

תחושות משונות הקיצוני משנתי. אי־נחת ניערה ממני את שמיכת השינה. אני מתיישבת במיטה הריקה בעיניים עצומות, רטובה מזיעה, מנגבת את מצחי, שערי לח, דבוק בעיקשות ללחיַי ולכתפַי, אני מסתכלת בשעון שעל השידה שליד המיטה, הספרות הדיגיטליות מאופסות, אני נמתחת לאחור כדי להקל את הלחץ בשרירים, הכול מכווץ, כאילו שתיתי שיקוי והתכווצתי בשנתי, או בעצם להפך, התרחבתי, והעצמות, מה קורה לי, הכול זז מהמקום, אני מניעה את ראשי לצדדים, מותחת את צווארי, כמה נורא להתעורר בתחושה שכל העצמות שינו את מקומן והכול כמו התקער ואני נבחשת מבפנים כמו מטרייה הפוכה. אני מרפרפת באצבעותי על הכתף, אני לא לובשת חזייה ובכל זאת הלחץ הזה בחזה, אני מחליקה את האצבעות אל השדיים ומעבירה את כף היד עליהם, חופנת אותם עם שתי הידיים והם תפוחים כל כך וקשים, אַיי, והפטמות רגישות וְ -

אוי, אלוהים, הבטן, עיני נפערות בבת אחת ובחשכת החדר אני מבחינה בכוכבים המנצנצים מתוך כיפות הזיעה הקטנות על זרועותי ועל בטני, אוי אלוהים, היא ענקית, אני נפוחה, אלוהימָדירים, אני בהיריון, אני בהיריון מתקדם, איך לא ידעתי, איך לא הרגשתי עד עכשיו, אני לא זוכרת שום דבר פתאום, איך הגעתי לכאן, מה עכשיו, איך בכלל אפשר פתאום להיות בהיריון, ואולי פשוט שכחתי, זה כואב, הלידה כנראה קרובה, אהה, אני צועקת, משהו שורף בִפנים, צירים, אני לא מאמינה, זה לא יכול להיות, קברים נפערים, ולא הכנתי כלום, איך אגיע לבית חולים, אני לא רוצה ללדת פרי בוסר -

אלומות אור אדומות חודרות לפתע מבעד לחלון וצובעות את קירות החדר, כמו זרקורים התרים אחר אסיר נמלט, מאיימים לשסף באורם את עורפו ואת עורפי. אמבולנס, אני חושבת, אך אינני מוכנה, לא ידעתי דבר. מישהו דורך על מפתן הדלת, משקלו כבד על המרצפות, הדלת נושמת את האוויר שנהדף אליה בתוך כף יד קעורה שנשלחת לעבר הידית, הידית קורסת מטה אל חלל מתכתי, ואני מתכווצת במקומי בפחד כשלהב אדום של אור נקרע בין הדלת למשקוף וחודר פנימה, אני מסיטה את ראשי לכיוון השני -

והתעוררתי. עודד למרגלותי, מתרווח במקומו. יום שבת בצהריים. ואני בוואדי. שוב חלמתי. מחייך לעצמי למרות הבעתה שטרם התמוססה. מאז ומתמיד שעות הצהריים בשבת היו לי זמן אחר, מנותק משאר החיים. כולם ישנים, סגורים בחדרי הקיבוץ הצוננים, מוטלים על מצעי קיץ דהויים, כרוכים בשמיכות פיקה קרושות, ואני יוצא לשוטט בקיבוץ, "שׁוֹלָל וְעָרוֹם", כמו ששלמה, המורה להיסטוריה, אומר בכל פעם שהוא פוגש אותי בבית הספר, יחף ומחפש עניין. המדרכות מתפצלות ונאספות, כמו ורידים ועורקים, ואני מתהלך ומלטף ברגליים מיֻחפות את חומן, דורך על פירות אזדרכת מתפצפצים, מקצה הקיבוץ ועד קצהו, ואז יוצא מהשער של גדר המערכת וממשיך לשוטט ברחבי הוואדי שמעבר לגדר, הברושים הנמוכים מסתירים אותי מהשמש הקופחת ומהעולם. בבית הקברות, הפינה המטופחת ביותר בקיבוץ, הברושים הגבוהים מסתירים אותי. תמיד בסוף השיטוטים בוואדי אני מגיע אל הגבעה הקטנטנה, שעל חצייה מטיל צל האיקליפטוס הקטן שלי. נשכב לי על הגב, על עשב ירוק ורך או על עשב צהוב ודוקר, עוצם עיניים ונדרך לקראת החלומות, ועודד משתדל לא לנבוח כדי לא להפריע.

אולי מאז ומתמיד רק כאן אני חולם. אני לא זוכר אף חלום ממקום אחר, אולי רק אחד מהבית, וגם הוא מעורפל. היתה בו זקנה אחת, רעה, שחסמה לי את הדרך עם כיסא הגלגלים שלה וצעקה עלי גנב גנב. אולי מאז הפסקתי לזכור את החלומות שלי בבית. מצאתי את הזמן והמקום הפרטיים שלי בשביל לחלום, צהרי שבת שלי בוואדי שלי. אני ואני ואני.

יום חמישי אחרי הצהריים, ובדרך מהעבודה במטעים אל החדר בשכונת הנעורים אני עוצר להשתין על עץ ונזכר שפעם גדלו עליו תותי בר. חרדון מבוהל עולה במהרה על גזע העץ, ונראה שהוא מבוהל מהרגיל כי הוא נִתלה על ענף דק מדי ונופל ממנו ארצה בחבטה עמומה. בחלופי על פני חדר האוכל אני רואה מבין דלתות הזכוכית את לוח המודעות מאמש, מכוסה בבד לבן ממוסגר שחור ודיוקן של רבין, שלוש שנים לרצח.

על הדשא מחוץ לחדר יושבים החבר'ה ואני מצטרף. אביתר בנאי נשמע ברקע, אנחנו ערימה של חבר'ה שמתבגרים לצלילי "תיאטרון רוסי". לידנו ניצב עמוד חשמל מעץ, ובראשו יושב החתול של לילך, ואנחנו מחליטים לנסות להוריד אותו. אנחנו זורקים סביבו אבנים קטנות ומתיזים עליו מים עם צינור ירוק מרושת במשבצות לבנות שקו צהוב דק מלווה אותו לכל אורכו, אך רוח השטות שלנו לא מרגשת אותו כלל, והוא רק בוחן אותנו באדישות.

ברגע של חולשה מסוימת, שתי בנות הולכות להביא סולם ברזל מהחשמלייה, וברגע של חולשה תהומית, אני מתנדב לעלות עם מטאטא ביד ולבצע את המשימה. אני לא אמיץ במיוחד, אבל גם לא מי־יודע־מה זהיר, ונראה שהשעמום המצטבר של עוד יום חול, ביחד עם השעמום הדחוס, העבה, האינסופי, שעוטף את הכול בגיל הזה, הביאו לפתע לשיבוש נדיר במערכות שלי ושל השגרה, כיוון שבזה הרגע ממש אני נמצא בעמדה מסוכנת בעליל. ומהעמדה הזאת, בראש סולם ברזל שמלוכסן אל עמוד החשמל, אני מנסה לדחוף את החתול עם המטאטא, בהתחלה מלמטה, אחר כך מלמעלה ואז מהצדדים, אך מהר מאוד מתחוור לי, לדאבוני, שלא פשוט כלל וכלל לגרום לו להתקרב אל הקרקע. מְאֹד קָשֶׁה פֹּה כָּל הַלְּבַד הַזֶּה, אוֹי וַאֲבוֹי לִי.

ואולי אם לא הייתי קיבוצניק - כלומר, אם לא הייתי יחף - ואולי אם הדשא והסולם לא היו רטובים מהמים שהתזנו קודם מהצינור הירוק המרושת משבצות לבנות שקו צהוב מלווה אותו לכל אורכו, ואולי אם הסולם ומוט המטאטא לא היו עשויים ממתכת, ואולי אם בני־ישראל היו מאבדים את דרכם במדבר ומחליטים להשתקע שם ולחיות עד עצם היום הזה באושר ועושר באוהלים ללא חיבור לחשמל - אז הכול היה נגמר אחרת. אולי. אך לא כך היה. ובעודי שקוע בלהנדס זוויות תקיפה מתוחכמות, הודף בקושי את פעימות הייאוש המפעפעות בי, לפתע מתאבן גופי. יֵשׁ לִי לַחַץ בָּאָזְנַיִם וּסְרָטִים כְּחֻלִּים בָּרֹאשׁ.

פחד, שכמותו לא אדע עוד מימַי, מציף באחת את כולי. אני מתחשמל. אני לא יכול לזוז אני רואה הכול אני מרגיש הכול האיברים מכווצים בכאב אדיר אני גוש שסובל ברגעיו האחרונים אני ספק חי מתבוסס באימה חשמל זורם בעורקים מה יהיה מה יגידו ההורים אני לא רוצה למות עדיין - מה הספקתי מה לא הספקתי מה הייתי עושה כעת לו רק יכולתי, יותר מדי דברים טרם ניסיתי תוכניות על גבי תוכניות - ייסורי החמצה וסקרנות אין־קץ ותסכול אין־שובע ואני לא יכול להזיז את הידיים ואני לא יכול לדבר ולא יכול לבכות ואפילו לא לנשום - בצרור החיים תהא נשמתי צרורה - אני תלוי בין ארץ לרקיע אני זורם במעלה מפל אני הופך לזרם נגדי אני מזמזם כרבבות כוורות של צרעות ערוכות לקרב, הזמזום הנורא משתק את התחושה, הפחד משתלט לחלוטין, מה יכתבו על מצבתי בכתב שקוע, חללים זעירים ודוממים בתוך העצמות מתרוקנים ושואבים לתוכם את כל מה שבסביבתם והמסה מתרכזת והגוף קורס אל תוך עצמו. הכול שחור. הכול שחור. הבזק של קרקע. ושוב שחור. צעקת פחד קטועה ברקע. לא ממני. הכול שחור. הכול קורה באמת. הכול שחור. הכול מציאות. הכול שחור. הכול נגמר. וְאֵין לִי אַהֲבָה בֵּינְתַיִם.

המחשבה הראשונה שלי - אני חי. פשוט כך. כולם מתגודדים סביבי, אני שרוע על הדשא, קצת מלוכלך בבוץ וכנראה חיוור להחריד. מיד כשנפלתי ניסיתי לקום ולרוץ ולנוס מהסיוט, אך נפלתי ארצה. והנה פתאום נראה שאולי הכול עבר והכול בכלל בסדר, רק הרגל כואבת, כף הרגל, והכאב שם לא מרפה. כאב. היא מתחזקת והולכת עכשיו, כאב לופתת, כאב חזקה מדי. מביאים לי קרח במגבת ושמים לי על הרגל, אומרים לי לנסות להזיז אותה, לא לקום, לא לעצום עיניים, לספר מה קרה, לא, אל תעצום, למה קפצת פתאום. "לא קפצתי, בחיי שלא, התחשמלתי," אני לוחש, "התחשמלתי." והפנים שלהם, של כולם, המומות, ואני מהנהן בראשי, מתמסר כנגד רצוני לקריסה המכריעה תחת כובד העייפות, אני מוכרח לעצום עיניים, רק לרגע, לעצום את עצמי ולנוח, אבל אסור לי להפחיד אותם, אני נלחם לא לאבד את ההכרה, אני מחזיק חזק, אני מנסה להתאפס מבלי לאפס את המערכות, אף פעם לא התעלפתי ואני בהחלט לא מתכוון להתחיל עם זה עכשיו, אני אשכב פה בשקט ואירגע בהכרה מלאה. "לא צריך, באמת שלא צריך," אני ממלמל בתוקף נוכח הפצרותיהם, "אני לא רוצה רופא, גם לא אחות, גם לא את אמא, הכול בסדר, בואו נחכה עוד רגע, אני בסדר." אחרי כמה דקות אני מאושש מספיק כדי לנסות להיכנס אל החדר, אני מנסה לעמוד אך כאב נושכת לי את כף הרגל, נושכת חזק מדי, אני נשען בכוח על הכתפיים של שניים מהחבר'ה ומדדה פנימה באטיות, קורס על המיטה, כוכבים מנצנצים מתוך כיפות הזיעה הקטנות על זרועותי, אני מתקשר לאמא, היא אחות, היא מגיעה על אופניים בתוך חמש דקות ואני מוטל כמו ילד, אמא־תראי־מה־ציירתי, שותק, ממתין בדריכות למוצא פיה. ראי, אמא, מַחְמַל נפשך חֵרֵף נפשו, ועוד למען חתול, או לפחות למען השעמום. היא בוחנת את הרגל שלי ואני נזכר פתאום איך בתחילת גיל ההתבגרות, כשהנצו רימוני עלומי, ולאחר ימים רבים של ייסורי דאגה קשים ומורטי עצבים, הלכתי לאמא בהשלמה עם מר גורלי וביקשתי שתמשש את הפטמות שלי כי כנראה יש לי סרטן. והיא הסבירה אז בסבלנות של תעצומות אימהיות שזה לא סרטן, זה רק גיל ההתבגרות, וזה טבעי, ושלאט לאט כל החלקים בגוף שלי יתבגרו וישתנו, ואכן כך היה. האף היה אחד הדברים הראשונים שהשתנו, כלומר גדלו, והוא חיכה, האף, די הרבה זמן, בסבלנות, עד ששאר הפָּנים ושאר הגוף גדלו בהתאמה אליו.

והנה אנחנו כבר בנסיעה, בדרך לצילום רנטגן בבית החולים האזורי, אני שוכב על המושבים האחוריים של הרכב המסחרי של הקיבוץ, אבא נוהג ואמא במושב לידו, מגוֹבה מבטי אני רואה את מעלה העורפים שלהם בדיוק כמו כשהייתי ילד. על הדרך, לפני שיצאנו מהקיבוץ, אספנו כיסא גלגלים מבית האבות וכמה כריות לרפד את הרגל, והסכמתי לבלוע שני כדורי אופטלגין, הסכמתי כי התחושה ברגל היתה מוזרה, תחושה חדשה לי, דבר־מה שונה, שונה אך עדיין לא מספיק כדי להכין אותי למה שתכף מגיע.

מתוך מסגרת החלון אני עוקב במבטי אחרי הקווים שמלווים אותנו, אסופת החוטים שיורדת ועולה כמו גלים, גולשת מטה ומתרוממת אל ראשם של עמודי החשמל. את העמודים אני לא יכול לראות מגובה כזה, רק את ראשיהם ואת גלי החוטים, גל ועוד גל, איתנו לאורך כל הדרך. ככה זה, כבר אי־אפשר להתנתק מהחשמל. אבא אומר פתאום, "תראו תראו תראו, שם בתחנה." אני נשען על המרפק ומגביה את עצמי אל החלון ומספיק לראות טווס גדול עומד בתחנת האוטובוס לצד הכביש, בטח ברח מאיזו פינת חי, אנחנו חולפים על פניו, אנחנו בנסיעת חירום אז לא לוקחים טרמפיסטים, ואני חושב כמה מסוכן לו שם, אולי לא יסכין להיזהר, ואני מדמיין איך תכף ודאי ייפרשו נוצות זנבו למניפת עולמים במרכז האספלט, מעל לפס גבול צהוב ופס דם אדום ופס ירוק של אבקת נוצות, כמו דגל בורמה תחת הכיבוש היפני.

ואחרי כמה רגעים אבא אומר: "נראה שמזמן לא בדקו לחץ אוויר בגלגלים." לחץ אוויר. אבא מנסה לצוף מעל המצב, ובינתיים לחץ האוויר עולה ועולה אצלי בתוך כף הרגל.

והנה זה מגיע.

הטווס כבר מאחור. עכשיו כאב מגיעה.

זכורות לי פעמיים בחיים שבהן חשתי כאב שהיא גדולה ממני, גדולה מהכול. והנה הפעם הראשונה. הכדורים עדיין לא משפיעים, האוטו הכבד והמיושן רועד וקופץ ללא הרף, הקפיצים הישנים של המושבים הרכים חורקים, וכל קפיצה כמו מציתה עוד גפרור, והכאב מתלקחת ומתפרצת לכל עבר. חַשְׁמַל זוֹרֵם בְּכַפּוֹת יָדַי, מֹתֶן יָרֵךְ וְגַב. נדמה שכל הדם שיש לי בגוף מתנקז עכשיו אל כף הרגל ומנפח אותה בלחץ אדיר עד שהעור מאיים להתבקע, להתפוצץ בעוד רגע, ודליים של דם כהה ישפריצו על ריפודי המושבים המהוהים וייזלו לאורך צלעות המתכת המחברות אותם לרצפה המלוכלכת של המפלצת השועטת הזאת שמפרקיה חורקים ללא הרף. כאב מתעללת, לוחצת, מועכת, יושבת לי כמו תותח ברזל על החזה, היא כה נוראה עד שאינני מצליח לדבּר. אני מנסה עכשיו בכל דרך לסמן להורים, להסביר להם שיעצרו שיבדקו שיעזרו שיעשו משהו, אבל אני מנוטרל ומצליח לפלוט רק יבבות חנוקות ופנטומימה מלאת תכלית וחסרת פשר. רגע ועוד רגע, והנה, נראה שבאורח מסתורי זה עובד. האוטו עוצר ואמא יורדת, היא פוערת את הדלת שלידי בגרירת מסילות מתכת שמחרידה את מעטפת הפח של הרכב כולו, ומסתכלת על כף הרגל. "לא רואים כלום," היא אומרת בהתנצלות, מכווצת את עיניה בתסכול, סובלת לפחות כמוני נוכח ארשת פני המסגירה. "אני לא יודעת, חמוד, לא רואים כלום... אני לא יודעת." אנחנו ממשיכים בנסיעה והסבל גובר, הכול מיטשטש, תחושות־מראות־מחשבות, הכול נמוג ביִראה למול האדונית החדשה, אלת המכאובים, דיקטטורית שאך זה הגיעה והנה היא כבר משנה את כל סדרי החיים, מבטשת ומבתקת, מעוותת את התפיסה וממוטטת את הרוח. ועכשיו אני ללא מגן, חשוף לרוחותיה העזות, המצליפות. מתרכז רק בנשימה, שאיפות ונשיפות, שאיפות ונשיפות, לא להתבלבל בַסדר, רק לנשום, לא להפסיק לנשום, היא מעבירה אותי למצב צבירה שונה, רחוק. כאן כבר אי־אפשר להירגע...