בוכבינדר

1
 

עדנה:

מאי: הסיפור הזה עם השכן הזקן שמתבונן בי כשאנחנו נתקלים אחד בשני במבואת חדר המדרגות מתחיל לעצבן. אתמול שוב שלח מבט לחזה הקטן שלי. ממזר. נכון, אני חשה שאני מתפתחת. ביקשתי שירימו קצת את המראה שעל דלת הארון בחדר שלי, כך שאוכל לראות את כל הראש שלי, להסתרק כמו שצריך. אני מודה שאני מבלה שעות מול המראה. השומה שבשיפול האף מצד ימין תוציא אותי מדעתי. חייבת לעשות ניתוח. מהשיער אני דווקא די מרוצה, הוא ארוך והצבע השחור טוב לי. הגוף משתנה ממש מרגע לרגע. אימא אומרת שככה זה בגיל הזה, מגוף קצת נערי ייהפך גופי לאט לאט לגוף של אישה.

משתרעת עירומה על המיטה, תוחבת את הראש בכר, רוצה לפרוץ בבכי ולא יודעת למה. לאחר דקות ארוכות ללא תנועה מנסה לעשות כמה תרגילי התעמלות פשוטים, עמידה על הראש, קימור החתול וישיבה יוגית קלאסית, אבל אני לא מרוצה, לא גמישה מספיק. שוכבת פרקדן כאבן שאין לה הופכין, לא זזה. שקט.

עתה, בלא חמדה, סוקרת את גופי, בעיקר מבפנים, כך למדתי מרותי. משיטה מכשיר סריקה אלקטרוני סמוי לאורכו ולרוחבו של גופי, מתמקדת באמצעותו בכל איבר, חשה אותו, חושבת רק אותו. מתחילה בקרקפת, בשורשי כל שערה ושערה, מניעה לא מניעה את הקרקפת. משם, כחוקרת מערות, יורדת אל מערות העיניים ובידי פנס כיס השולח אלומת אור חזקה לכל כיוון, מחפשת נקיקים נסתרים, נטיף עתיק. מכאן אל שורש האף, אל האוזניים (בעזרת מקלות מקצועיים זעירים, אני מתופפת קטנה, עור התוף הימני אחר־כך השמאלי). מותחת את נחש לשוני, תרה אחר חלל הפה על שלוחותיו, אחר הצוואר והגרון. אחר־כך בא תורן של כתפיי, עצמות הבריח והחזה. אני רגועה, טוב לי. מזמינה את הסורק לטפס על שדי הימני ולסקור את סביבותיו, את פטמותיי שנזדקרו, את קרביי שנתהפכו, את רחמי שזע (האומנם?). רחם ורחמים, המילון הנשי מבהיר — זה השורש, שורש הדברים.

נרגעתי.

המחשבות מובילות אותי לבחינות הבגרות הקרבות, אבל אני מתנערת, לא רוצה להיקלע להרהורים על בית הספר, ממהרת אל החלון לשאוף אוויר, כך אולי יפרחו להן טרדות על מחויבויות שאין לי חשק להשלים.

מעמדתי בחלון אני מבחינה בשכן הזקן מקומת הקרקע יוצא אל גינת הבניין. זו הגינה של כל השכנים שהוא פשוט ניכס לעצמו. הוא מגדל בה מיני ירקות, עגבניות, מלפפונים, בצל ירוק ותבלינים למיניהם. על אף גילו המתקדם שערו עדיין שופע, הגם שניכרת בו אפרוריות. כפתורי חולצתו הלבנה רכוסים כתמיד עד גובה צווארו, עיניו (אני יודעת) עמוקות וירוקות, אוזניו חדות ובולטות, אפו ישר, עצמות לחייו גבוהות. גבר ים־תיכוני נאה גם בזקנתו. לא סובלת אותו, עם זאת נקשרת אליו כמופרעת ממש.

שבה למראה שבדלת הארון, הפעם מדמיינת את עצמי במדים, איך איראה. מה אעשה בצבא. לובשת בחוסר רצון את מכנסַיי השחורים, שמה עליי את חולצת הטריקו הצהבהבה הצמודה ונועלת את נעלי הסירה ללא גרביים. ימים אחרונים בבית הספר.

יולי: חלפו כמה שבועות. הבחינות עברו, הן מאחוריי, בסך הכול הייתי תלמידה בסדר, עשיתי את מה שביקשו ממני, לא השקעתי יותר מדי. עוד חודש־חודשיים אדע מה התוצאות. לא רוצה לשמוע יותר על המשברים שקדמו למלחמת העולם השנייה, על משוואות עם שניים או שלושה נעלמים או על פוטוסינתזה, היא הַטְמָעַת אור בלשון המורה. רוצה להיות חופשייה.

קיץ.

סוף אוגוסט: התגייסתי. המדים לא התאימו לי, לא בצבע ובטח שלא במידה. הלכתי עם אימא לתופרת שלה. העמידו אותי על במה קטנה לבושה ב'סרבלים' שקיבלתי בבקו"ם. הזעתי כמו סוסה. התופרת מתחה כאן, משכה שם, ומשפתיה שלפה מדי פעם סיכה ועוד סיכה, אינספור סיכות, שהידקו את המדים — חולצה ומכנסיים. לאט לאט נראיתי יותר טוב. שמחתי, אבל היה לי קשה להודות בכך. אמרתי תודה ולמוחרת אספתי את שני ה'סטים', כך קראה להם התופרת.

מראש קבעתי שלא יהיו לי ציפיות מיוחדות מהשירות הצבאי, החלטתי שאיפה שיציבו אותי — שם אשרת וזהו! מחנה פתוח, מחנה סגור, לא חשוב. בסופו של דבר, הציבו אותי בקריה, באגף האסטרטגי. היו שם אנשים טובים, חכמים כאלה, שהרשימו אותי. שימשתי עוזרת קצין בדרגת אלוף־משנה שהיה בין האחראים לתכנון, מה שנקרא אצלם 'תִּכלול' האסטרטגיה של הצבא. החטיבה שלנו עסקה גם בקשרי חוץ ובמהלך התקופה גיליתי שהנושא הזה מעניין אותי. אין פלא שברגע מסוים החלטתי שכשאסיים את השירות אירשם לאוניברסיטה ללמוד היסטוריה ויחסים בין־לאומיים. לא היה ברור לי בכלל מה זה ומה אפשר לעשות עם תואר בנושאים האלה, אבל קבעתי שאלמד מה שמעניין אותי ולא אכריח את עצמי ללמוד מה שהוריי וכמה מידידיהם כינו 'מקצוע'.

היה באגף איזה רב־סרן אחד שלא חדל להציק לי, כך במין עדינות מייגעת. התחכך בי לכאורה בלי משים ומדי פעם אף הציע שנלך יחד לשקם 'לבלוס' משהו. הוא שנא את המנות שהוגשו בחדר האוכל. נרתעתי ממנו ורמזתי לו באדיבות פעם אחרי פעם שיניח לי. עם סמל המבצעים מהמחזור שלי בבית הספר בירושלים התיידדתי. קראו לו מוטי. היה נחמד ועדין, נראה טוב. לא אחת ביקשתי ממנו שיציל אותי מהקצין המציק, שייגש ויקרא לי כשהוא רואה אותו מנסה לקשור איתי שיחה.

"תגיד שאנחנו חייבים לסיים איזו משימה במשרד. רק כך אפטר מהקרצייה הזאת."

מוטי היה אינטלקטואל אמיתי, קרא ספרי היסטוריה ופילוסופיה, נהניתי להיות במחיצתו. הוא הסביר לי, למשל, שמה שלמדנו על שורשי מלחמת העולם הראשונה לא מדויק. הדגש על מניעים דיפלומטיים־אסטרטגיים לא מספיק. יש צורך להעמיק ולהתמקד בשאלות כלכליות, כגון הסחר הבין־לאומי לשלוחותיו, שבו, למשל, היה לבריטניה יתרון יחסי על מדינות אחרות. אספקת תבואה מארצות הים, שזכתה להגנת הצי הבריטי, אִפשרה לבריטניה להתערב במלחמה שביבשת ב־1914 ואף להפעיל כוח גם מעבר ליתרונותיה הדמוגרפיים והתעשייתיים. הוא גם הסביר לי ופירט דברים הקשורים באתיקה הניקומכית של אריסטו, שכנראה נקראה כך על שם בנו ניקומכוס (אף־על־פי שגם אביו נקרא כך). פעם ראשונה הבנתי מהי אתיקה ומהי 'התבוננות' (קונטמפלציה בלעז) במובן העמוק של המילה. רעיון ה'התבוננות' שבה אותי. באמת, השתכנעתי, אדם צריך לנבור רציונלית בנפשו, לחפש, לתור פנימה ולא רק להסתכל לצדדים ולבקר את זולתו. כך על כל פנים פירשתי אני את הדברים.

מאי (כשנתיים לאחר מכן): השירות חולף מהר, לא ייאמן! בסוף ימי העבודה, אם לא הייתי חייבת לעשות תורנות, הייתי חוזרת הביתה לירושלים או בוחרת להישאר בבסיס, במגורי הבנות, שם הרגשתי בטוחה מכל מיני הטרדות. עם מירי, חיילת מכרכור ששירתה איתי, הסתדרתי מצוין. היא הייתה קלילה וחריפה, היה לנו הרבה במשותף. לעיתים יצאתי איתה ועם מוטי לרחוב אבן גבירול, אכלנו פיצה, שתינו משהו, פטפטנו והצטחקנו עם חיילים ששירתו איתנו או במשרדים על ידינו.

פעם אחת, בשעה שתיים בלילה בערך, כשישנתי בבסיס, שמעתי צרור יריות קרוב קרוב. נבהלתי, ויחד עם מירי וכמה בנות מהחדר רצנו למסדרון לראות מה קרה. רעדנו. היו לנו כל מיני השערות — שנכנס מחבל למתחם הקריה, שנמאס למישהו מהשירות והוא החליט להוציא את זעמו על מפקדו או על עצמו. השתרר שקט מפחיד, אבל אחרי כמה דקות הגיע מוטי, שהיה בכיתת הכוננות והרגיע אותנו. איזה 'חכם' שִחרר את קפיץ המַשְׁבֵּת בעוזי שלו, שיחק עם הנשק ופלט צרור יריות. אל תדאגו, אמר, הוא יעלה למשפט מחר בבוקר, אידיוט כזה!

מוטי רצה להישאר על־ידי עוד קצת. לי לא היה אכפת, להפך, הייתי שמחה, אבל בדיוק אז, כשהסתכלנו זה על זה ופרפרים רקדו לי בבטן, הגיע הרב־סרן המפוצלח והתחיל לצעוק, "כל הבנים להסתלק מהמגורים ואתן — הבנות — לחדרים, הכול בסדר! קדימה, קדימה." מוטי פנה אליי וזרק, "נתראה מחר," וירד במדרגות.

למוחרת, כשירדתי ממגורי הבנות, במקום לפגוש את מוטי באחד משבילי הבסיס כפי שקיוויתי, חסם את דרכי הרב־סרן 'המטוגן' הזה. נראה היה שהכרס שלו התנפחה מאז ראיתי אותו בלילה הקודם... החולצה בקושי נסגרה עליו וכנף אחת שלה צצה מחוץ למכנסיו. נעליו היו מאובקות וראשו המקריח התהדר בקווצת שיער דלילה שניסתה בצורה פתטית להסתיר את בְּרק גולגולתו. היה חם, הוא הזיע.

"שלום עדנה," פלט כבדרך אגב, אבל מייד הוסיף:

"בדיוק התכוונתי להתקשר אלייך ולבקש שתעזרי לי במשימה שצריך לבצע בשביל 'הבוס'."

הוא התכוון לאלוף־משנה מפקד האגף שלנו.

"קצת עזרה במחשב ובעיבוד כמה נתונים," הוסיף.

"או־קיי," אמרתי, "ניפגש במשרד."

רעדתי וחשתי דחייה, אם לא גרוע מכך. במשך היום ביקש ממני לסייע בדברים אלה ואחרים, חלקם נראו לי מיותרים לגמרי, אם לא הזויים. נראה היה שהוא משך את הזמן בתירוצים שונים. גם כשהלשכה התרוקנה לקראת ערב, הוא מצא כל מיני עילות להמשיך ולהעסיק אותי. כשסוף כל סוף הסתיימה העבודה, הוא הציע שנלך 'לבלוס' משהו באבן גבירול. יש שם מסעדה חמודה, הבהיר. נמלכתי בדעתי אבל משום מה, אין לי מושג מדוע, נעתרתי. הייתי רעבה ועייפה ונסיעה לירושלים בשעה ההיא לא באה בחשבון. התיישבנו. הוא השתדל להיות נחמד, סיפר מעט על ילדותו ברחובות, על הוריו, ניצולי שואה שעלו איתו — בנם היחיד.

"הם כל כך גאים בי שאני 'מאיור'," אמר ביבושת. "אני כל עולמם, אין להם דבר חוץ ממני ומהקריירה הבינונית שלי," לגלג על עצמו. "אני גר איתם, הם לא מוכנים שאגור בנפרד, מרוחק מהם, את יודעת, צל ימי אושוויץ. במשך השבוע אני בלאו הכי מתגורר בחדרי, כאן במחנה, הוסיף כמתנצל. סידרתי את המגורים שלי יפה, ספרייה, דיסקים מגוונים של מוזיקה קלאסית. אני כותב שירים."

טינתי אליו התקהתה בהדרגה. הוא אכל בנימוס. עיניו התרוצצו בחוריהן בחוסר שקט מכמיר לב.

"אם תבואי ל'דירתי' (כך כינה עכשיו את מגוריו במחנה), אשמיע לך מהיצירות האהובות עליי, ואם תסכימי גם אקרא לך כמה שירים קצרים. חשוב לי שתבואי," הדגיש.

באתי אליו — לא ברור לי איך לא סירבתי מייד. היו לי חששות. לפני שיצאנו מהמסעדה פנה לשירותים, צלצלתי למירי ואמרתי לה בחטף שאהיה במגורים של הרב־סרן, לידיעתה.

"את מטורפת," הספיקה לזרוק לפני שניתקתי.

'הדירה' הייתה מסודרת להפליא, אי־אפשר היה להאמין שפינת חמד כזאת נמצאת בבסיס המשמים שלנו. התיישבתי בכיסא מרופד והוא התרוצץ בין המגבר לנגן הדיסקים וממנו לספרייה שממנה דלה מחברת שירים עבה כרוכה בטוב טעם. הוא הקריא לי שירים מוזרים שהיה בהם חשש, אפלה ושכול. הקשבתי בסבלנות וחזרתי ואמרתי לעצמי, אכן, צל צילם של ימי אושוויץ. בסך הכול היה ערב נחמד. מירי צלצלה אלי פעמיים בדאגה ודחקה בי לחזור מייד למגורים. עניתי לה בקוצר רוח שאגיע עוד מעט ושלא תחכה לי.

יולי: עמדתי להשתחרר, למוטי ציפתה עוד שנה. לא קינאתי בו, הוא כל כך רצה להתחיל ללמוד באוניברסיטה. היה לי חבל עליו. אני לעומת זאת נרשמתי לאוניברסיטה — היה קל ופשוט, סתם חששתי. היה לי ציון יפה בפסיכומטרי וגם תעודת הבגרות שלי לא הייתה רעה בכלל. למעשה צורפתי לשתי פקולטות — רוח (היסטוריה) וחברה (יחסים בין־לאומיים).

אוקטובר: הימים הראשונים באוניברסיטה היו מוזרים, קצת משונים. לא הכרתי אף אחד, עברתי מאולם הרצאות אחד למשנהו, ממרצה למרצה. כל מרצה היה טיפוס בפני עצמו, ולכל אחד שפה משל עצמו ו'שיגעונות' משלו. נכון, גם בתיכון לא כל המורים היו אותו דבר, אבל בקמפוס הכול נשמע ונראה אחרת, יותר מוקצן אולי, אבל גם יותר מתוחכם. לא יודעת.