מחול מוות
עם מינויו של ואצלַב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה החדשה — כאילו מצא אלוהים לנכון להמחיש שאצלו אין דבר בלתי אפשרי ושבניגוד לכל כוונה או ציפייה, שוטה גמור משושלתו של ק' יושב פתאום בהְראדְצ'אני1 כאיוואן באגדות העם הרוסיות — עולים וצפים זיכרונות על עולם רוחש אמון בזמן שחזרתי בסתיו 1938 מן התבוסתנות המחניקה של פריז אל פראג הנחושה, הבוטחת.
איני יודעת עוד מי הכיר לי את המבקרים מזאגרב: וֶרָה שניחנה בַּאלגנטיות הטבעית האופיינית ליוגוסלבים, ועימה אחייניתה שנראתה כמו בת איכרים מסיפור של נְיֶמְצוֹבָה2, ואחיינה, רופא צעיר. הזמן רטט ממתח גבוה בימים החמים ההם של שלהי ספטמבר 1938 שלפני מינכן, אבל הלכנו על רבע ליטר יין לבן באולם ריקודים בכיכר ואצלב, ולאחר הריקוד הראשון עם בְּרַנְקוֹ תפס אותי גבר, כבר לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות. איני זוכרת עוד אם היה במדים או שרק הסֵמל הקטן על המעיל העיד על הדרגה הצבאית הגבוהה. רקדנו בלי לומר מילה לצלילי "וִיוֹלֶטֶה", שיר הטנגו הבלתי נשכח של העידן ההוא, רקדנו יחד בשתיקה ובתיאום מושלם. הוא הוליך אותי בחזרה אל השולחן שלנו, אבל תפס אותי ברגע שהחלה המוזיקה להתנגן שוב ובטרם התערב ברנקו, וכך משם והלאה בכל ריקוד. המכרים שלי לא אמרו כלום, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, ובכל זאת, בחלוף זמן רב בריקודים, פתאום: "הייתי בהְראדְצ'אני." ולאחר אתנחתה: "זה היה נורא." ולא עוד. הבנתי: לא היה עוד מה לומר. זה היה משהו נורא מעל ומעבר לכל מידה, שעליו לא היתה כל נחמה. הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף.
לבסוף הפסקנו. מעולם לא ראיתי אותו שוב, את מבשׂרן של חמישים השנים הבאות, שהגיעו לסופן עם "האוול בהְראד!".