תמציות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמציות
5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Essenzen
  • תרגום: חנן אלשטיין
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 106 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 46 דק'

אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל (וינה, 1911 – ירושלים, 2001). יוקל נולדה בווינה למשפחה מתבוללת ממוצא יהודי. ב-1927 עברה משפחתה לברלין, שם החלה לעבוד כמחזאית, עיתונאית ותסריטאית. בשנת 1933 התקיימה בברלין הפרמיירה לסרטה הניסיוני ״רכילות״ (Tratsch ), אולם כבר אז חל איסור לאזכר את שמה כיוצרת הסרט.
ב-1933, כחלק מזרם של הולך וגדל של גולים שעזבו את ברלין, עברה יוקל לפראג, שם כתבה שני ספרי ילדים. היא התגוררה בפראג עד מרס 1939, ולאחר שחלק מצ׳כוסלובקיה נכבש ע״י הגרמנים היא נמלטה לאנגליה דרך פולין. בלונדון היתה יוקל מעורבת בפרויקטים חברתיים ובכתיבת מחזות לילדים. 
ב-1945 החלה ללמוד פסיכולוגיה ולאחר מכן בשנת 1949 עברה לציריך להמשך לימודיה במכון של קארל גוסטב יונג, אך סבלה מיחס אנטישמי ובסופו של דבר לא סיימה את הכשרתה. 
ב-1948 ראה אור בגרמניה ספרה לבני הנוער ״צבע הפנינה״ (עם עובד), ובשנת 1950 עברה יוקל למזרח ברלין כדי לעבוד על העיבוד הקולנועי של הספר, אך כעבור זמן מה גורשה ללא הסבר מניח את הדעת. הספר עובד לסרט שנים לאחר מכן ועלה לאקרנים ב-2008, והפקה בימתית רק ב-2013.
בין השנים 1951 ל-1965 התגוררה יוקל במערב ברלין, שם עיקר עיסוקה התמקד בפסיכותרפיה ובעיתונאות.
ב-1965 עלתה לישראל כחלק מתהליך של תחושה היסטורית ושייכות למקום. היא המשיכה לעסוק בפסיכותרפיה ובספרות. 
אנה מריה יוקל הלכה לעולמה בירושלים באוקטובר 2001 והיא בת 90.

תקציר

תמונות ומפגשים, סיפורים והתרשמויות משישה מטרופולינים רשומים בתמציות, שבהן מספרת אנה-מריה יוקל (ילידת 1911) על חייה וחוויותיה מהמאה ה-20: על הגירה ועקירה, על התחלות חדשות בפראג ובברלין, בלונדון ובירושלים, אך גם מתקופת השואה כנקודת מפנה בלתי הפיכה.
על המהדורה הראשונה שהופיעה ב-1933 ב-Jüdischer Verlag כתב הרמן ולמן: 
״...קובץ מיניאטורות שקובצו תחת הכותרת תמציות הוא אחד מספרי הפרוזה היפים והחכמים ביותר שקיימים בספרות הגרמנית שלאחר המלחמה... פעם אחר פעם מתגלים רגעים בלתי צפויים של חדירה לעומקים וגם רגעים של רוגע, כלומר הערצה נרטיבית של הבלתי חדיר״.
ה׳תמציות׳ מובאות בסדר כרונולוגי משש תחנות בחייה של יוקל: וינה, ברלין, פראג, לונדון, שוב ברלין וירושלים. אם כל שלב היה לוח זכוכית שעליו היה רשום סימן אחד בלבד וניתן היה להניח אותם זה על גבי זה ולהביט בהם מלמעלה, היה לרגע עוצר הזמן מלכת וההירוגליף של תקופתנו היה נגלה לעינינו.

פרק ראשון

מחול מוות

עם מינויו של ואצלַב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה החדשה — כאילו מצא אלוהים לנכון להמחיש שאצלו אין דבר בלתי אפשרי ושבניגוד לכל כוונה או ציפייה, שוטה גמור משושלתו של ק' יושב פתאום בהְראדְצ'אני1 כאיוואן באגדות העם הרוסיות — עולים וצפים זיכרונות על עולם רוחש אמון בזמן שחזרתי בסתיו 1938 מן התבוסתנות המחניקה של פריז אל פראג הנחושה, הבוטחת.

איני יודעת עוד מי הכיר לי את המבקרים מזאגרב: וֶרָה שניחנה בַּאלגנטיות הטבעית האופיינית ליוגוסלבים, ועימה אחייניתה שנראתה כמו בת איכרים מסיפור של נְיֶמְצוֹבָה2, ואחיינה, רופא צעיר. הזמן רטט ממתח גבוה בימים החמים ההם של שלהי ספטמבר 1938 שלפני מינכן, אבל הלכנו על רבע ליטר יין לבן באולם ריקודים בכיכר ואצלב, ולאחר הריקוד הראשון עם בְּרַנְקוֹ תפס אותי גבר, כבר לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות. איני זוכרת עוד אם היה במדים או שרק הסֵמל הקטן על המעיל העיד על הדרגה הצבאית הגבוהה. רקדנו בלי לומר מילה לצלילי "וִיוֹלֶטֶה", שיר הטנגו הבלתי נשכח של העידן ההוא, רקדנו יחד בשתיקה ובתיאום מושלם. הוא הוליך אותי בחזרה אל השולחן שלנו, אבל תפס אותי ברגע שהחלה המוזיקה להתנגן שוב ובטרם התערב ברנקו, וכך משם והלאה בכל ריקוד. המכרים שלי לא אמרו כלום, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, ובכל זאת, בחלוף זמן רב בריקודים, פתאום: "הייתי בהְראדְצ'אני." ולאחר אתנחתה: "זה היה נורא." ולא עוד. הבנתי: לא היה עוד מה לומר. זה היה משהו נורא מעל ומעבר לכל מידה, שעליו לא היתה כל נחמה. הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף.

לבסוף הפסקנו. מעולם לא ראיתי אותו שוב, את מבשׂרן של חמישים השנים הבאות, שהגיעו לסופן עם "האוול בהְראד!".

 

 

אנה מריה יוקל

אנה מריה יוקל (וינה, 1911 – ירושלים, 2001). יוקל נולדה בווינה למשפחה מתבוללת ממוצא יהודי. ב-1927 עברה משפחתה לברלין, שם החלה לעבוד כמחזאית, עיתונאית ותסריטאית. בשנת 1933 התקיימה בברלין הפרמיירה לסרטה הניסיוני ״רכילות״ (Tratsch ), אולם כבר אז חל איסור לאזכר את שמה כיוצרת הסרט.
ב-1933, כחלק מזרם של הולך וגדל של גולים שעזבו את ברלין, עברה יוקל לפראג, שם כתבה שני ספרי ילדים. היא התגוררה בפראג עד מרס 1939, ולאחר שחלק מצ׳כוסלובקיה נכבש ע״י הגרמנים היא נמלטה לאנגליה דרך פולין. בלונדון היתה יוקל מעורבת בפרויקטים חברתיים ובכתיבת מחזות לילדים. 
ב-1945 החלה ללמוד פסיכולוגיה ולאחר מכן בשנת 1949 עברה לציריך להמשך לימודיה במכון של קארל גוסטב יונג, אך סבלה מיחס אנטישמי ובסופו של דבר לא סיימה את הכשרתה. 
ב-1948 ראה אור בגרמניה ספרה לבני הנוער ״צבע הפנינה״ (עם עובד), ובשנת 1950 עברה יוקל למזרח ברלין כדי לעבוד על העיבוד הקולנועי של הספר, אך כעבור זמן מה גורשה ללא הסבר מניח את הדעת. הספר עובד לסרט שנים לאחר מכן ועלה לאקרנים ב-2008, והפקה בימתית רק ב-2013.
בין השנים 1951 ל-1965 התגוררה יוקל במערב ברלין, שם עיקר עיסוקה התמקד בפסיכותרפיה ובעיתונאות.
ב-1965 עלתה לישראל כחלק מתהליך של תחושה היסטורית ושייכות למקום. היא המשיכה לעסוק בפסיכותרפיה ובספרות. 
אנה מריה יוקל הלכה לעולמה בירושלים באוקטובר 2001 והיא בת 90.

עוד על הספר

  • שם במקור: Essenzen
  • תרגום: חנן אלשטיין
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 106 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 46 דק'
תמציות אנה מריה יוקל

מחול מוות

עם מינויו של ואצלַב האוול לנשיא צ'כוסלובקיה החדשה — כאילו מצא אלוהים לנכון להמחיש שאצלו אין דבר בלתי אפשרי ושבניגוד לכל כוונה או ציפייה, שוטה גמור משושלתו של ק' יושב פתאום בהְראדְצ'אני1 כאיוואן באגדות העם הרוסיות — עולים וצפים זיכרונות על עולם רוחש אמון בזמן שחזרתי בסתיו 1938 מן התבוסתנות המחניקה של פריז אל פראג הנחושה, הבוטחת.

איני יודעת עוד מי הכיר לי את המבקרים מזאגרב: וֶרָה שניחנה בַּאלגנטיות הטבעית האופיינית ליוגוסלבים, ועימה אחייניתה שנראתה כמו בת איכרים מסיפור של נְיֶמְצוֹבָה2, ואחיינה, רופא צעיר. הזמן רטט ממתח גבוה בימים החמים ההם של שלהי ספטמבר 1938 שלפני מינכן, אבל הלכנו על רבע ליטר יין לבן באולם ריקודים בכיכר ואצלב, ולאחר הריקוד הראשון עם בְּרַנְקוֹ תפס אותי גבר, כבר לא צעיר, גבוה מאוד ובעל פנים זוויתיות חדות. איני זוכרת עוד אם היה במדים או שרק הסֵמל הקטן על המעיל העיד על הדרגה הצבאית הגבוהה. רקדנו בלי לומר מילה לצלילי "וִיוֹלֶטֶה", שיר הטנגו הבלתי נשכח של העידן ההוא, רקדנו יחד בשתיקה ובתיאום מושלם. הוא הוליך אותי בחזרה אל השולחן שלנו, אבל תפס אותי ברגע שהחלה המוזיקה להתנגן שוב ובטרם התערב ברנקו, וכך משם והלאה בכל ריקוד. המכרים שלי לא אמרו כלום, אני לא אמרתי כלום, הוא לא אמר כלום, ובכל זאת, בחלוף זמן רב בריקודים, פתאום: "הייתי בהְראדְצ'אני." ולאחר אתנחתה: "זה היה נורא." ולא עוד. הבנתי: לא היה עוד מה לומר. זה היה משהו נורא מעל ומעבר לכל מידה, שעליו לא היתה כל נחמה. הריקוד בשתיקה היה מעשה חסד צרוף.

לבסוף הפסקנו. מעולם לא ראיתי אותו שוב, את מבשׂרן של חמישים השנים הבאות, שהגיעו לסופן עם "האוול בהְראד!".