רועה הנשמות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רועה הנשמות
הוספה למועדפים

רועה הנשמות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים

תקציר

הרב שלמה קרליבך זצ"ל — דמות משפיעה, רבנית, צבעונית, נערצת ומיוחדת במינה — שינה את דרכם של רבים. בספר אסופה של אמרות וסיפורים של הרב קרליבך על חייו, שזורים זה בזה בהרמוניה מופלאה, שאיגד ואסף אלחנן שקולניק.
אלחנן שקולניק מטעים אותנו בסיפורים ובאמרות, בתוספת נופך משלו לפרשנות של הרב קרליבך — וכמו כן, משלב את המשמעות והערכים של החיים.
שקולניק מציע בפני הקורא פרדס שלם של פירות מתוקים. מוזמנים להסתובב ולקטוף... 

פרק ראשון

אהבת השם
פעם בא רבה של פונוביץ' לבקר את אבי. הוא סיפר לו על רבו, שמתוך מאות תלמידי ישיבתו — העביר שיעור רק לעשרים מטובי תלמידיו... שיעורו ארך כחמש שעות. אתם יודעים איך הוא היה מתכונן לזה? הוא היה נכנס לחדרו לעשר דקות, פותח גמרא ורמב"ם, וכך היה מתרכז עשר דקות. אחר כך יצא מהחדר ומסר את השיעור במשך חמש שעות! לקח לו חמש שעות, כדי להסביר לעשרים גאונים, את מה שהוא חשב במשך עשר דקות.
אתם מבינים רבותיי? התורה איננה דף ועוד דף. התורה היא אחת, ומי שממש דבק בה, יכול ללמד חמש שעות את מה שהוא עצמו למד בעשר דקות.

סיפור מדהים!
מי מאיתנו מסוגל לעבור על חומר לימודי כלשהו במשך עשר דקות בלבד, ולהעביר עליו שיעור חמש שעות? איך זה ייתכן, מה היה הטריק של הרב? לא היה שום טריק, אלא כשאתה מחובר למשהו באמת, כשהנושא נמצא בתוכך, והוא חלק ממך ממש, אתה יכול להעמיק ולהעמיק בו בלי לעצור. כשחיים את הדברים, ולא רק מדקלמים אותם — זוכים להתחבר לנושא עצמו. הדבר נכון בכל מה שאנו עושים: אם אני צריך להכין כמה נקודות דיון ולהרצות עליהן בישיבת צוות — אין צורך להילחץ, פשוט אוציא מה שיש לי בלב ובראש על אותו נושא. הנושאים והמידע תמיד צפים לי בראש, כי אני חלק מאותו תפקיד שאני נושא. כשמישהו שואל אותי לגבי דבר שעשיתי — אני שולף מייד תשובה מנומקת ומוסברת באריכות, כי אני מחובר לעצמי, אינני פועל סתם באוויר. כך גם כשאני אוהב מישהו — אתן לו את כל כולי, ואהיה מוכן גם לסבול על חשבוני, כי אני מחובר אליו.
זה הכלל, כשאני מחובר למשהו או למישהו — אני והוא נהפכים למאגר עצום שאין לו סוף! 

*

מה הפירוש של ברית אמיתית עם ה'? יש הרבה אנשים שיש להם ברית עם ה', הם לגמרי עם ה', אבל הם לא שיכורים מהעולם. הם כבר לא רואים בני אדם, בייחוד אם הם חושבים שבני האדם האלה הם לא יותר מאשר עובדי אלילים...
אדם שיש לו ברית אמיתית עם ה' — מוכרח לתת את כל ליבו לכל עובד אלילים שבעולם. אם אברהם אבינו לא היה מכניס את שלושת המלאכים שהתחפשו לעובדי אלילים — יצחק לא היה נולד, משיח לא היה מגיע, והעולם היה נהרס בדרך כזאת או אחרת!

הרב מדבר על נקודה עמוקה מאוד. יש אנשים "ששרופים" על ה', אך מרוב התלהבות — הם לא מבחינים במי שסביבם. זה חמור מאוד, כי אתה לא יכול לאהוב את האבא בלי לכבד ולאהוב את בניו.
יש אנשים ש'לא סופרים' אנשים מסוימים, כי הם, לדעתם, עובדי עבודה זרה למשל. אומר הרב, שיסוד קיומנו הוא — לכבד אדם באשר הוא. לאהוב אנשים, כי הם בריותיו של אלוקים.
יתירה מכך, לאהוב יהודים, כי הם האחים שלנו ממש! אם אברהם לא היה מכבד את אותם "עובדי כוכבים" — לא היה המשך לעולם, הוא היה נפטר ללא צאצאים. דבר קטן כל כך יכול לחולל חורבן, או להפך — להקים אומה שלמה.
שנזכה להפנים עד כמה חשובים הפרטים הקטנים, ונתחזק בהם! 

*

רבי משה מקוברין אומר: "למדתי לעבוד את ה' מהקוזקים.
פעם עברתי ליד בסיס של קוזקים, וראיתי אותם מכים קוזק אחד כעונש."
שאלתי אותם: "מה הוא עשה?"
הם אמרו: "אתמול בלילה הוא עמד בשמירה, והבוקר הוא היה חצי מת! חצי קפוא!"
אז אמרתי להם: "אם כך, מגיע לו מדליה על זה ששרד את הקור כל הלילה!"
הקוזק צחק: "אתה לא מבין, אם אדם משרת באמת את רוסיה — הוא אמור לעשות את זה עם הרבה אש, עד שזה מחמם אותו."

לפעמים אנחנו לא מבינים מדוע אנחנו מרגישים שיעמום בעבודת ה', רגש אפור.
כמו שאחותי הקטנה אמרה לי יום אחד: "נמאס לי להיות 'דוסית'". מה פירוש 'נמאס', אינך מבינה בכלל מה המשמעות של 'דוסית'. להיות 'דוס' משמעו לאהוב את ה' בשמחה. בכל הלב. כשעובדים את ה' באמת — כל הגוף בוער מרוב חום קדוש ומהתלהבות טהורה.

*

מהו אחד הצרכים החזקים של האדם? כבוד. ואם אשאל אותך מה הצורך הגדול מכולם, ותאמר: אוכל או אוויר — תטעה.
כי אם אשאלך מה אתה מעדיף, ארוחה דשנה אבל מזלזלים בך מהצד, ומציקים לך, או רעב שבצידו כבוד — ברור שתעדיף שיתייחסו אליך בצורה אנושית.
יש שני סוגים של כבוד. יש כבוד אישי, ויש כבוד אלוקי. כבוד שבו אני רוצה להגדיל כבוד שמיים.
אומר הרב קוק, שהדבר הכי גדול בעולם הוא להחזיר את הכבוד של בורא עולם.

כיום, כבודו של בורא עולם רמוס ומחולל. אין חילול ה' גדול יותר מאשר שנאת אחים. יהודים מוציאים בכוח אחים שלהם מהבית, באכזריות והמדינה מתעלמת. בצבא, הדתיים לא מקבלים זכויות דתיות, יש זלזול במעמד הרבני, התבוללות וחוסר מודעות לאלוקים. נזקי האינטרנט מכים גם בציבור הדתי והחרדי, והחשיפה לתכנים פוגעניים עומדת על מעל שמונים אחוז. אסון לא נורמלי! מוכרחים להחזיר את הכבוד לאלוקים, חייבים להפיץ את האור, להתעורר בעצמנו ולטהר את העולם כפי יכולתנו.

*

אנו עסוקים כל כך בשאלה מה חושבים עלינו אחרים, אך מדוע איננו שואלים את עצמנו מה ה' חושב עלינו?
אילו היה לי שמץ השגה למה ה' ברא אותי, מה הוא רוצה וחושב עליי, אי אפשר לתאר איזו התגלות מופלאה זאת הייתה.

האמת, יש פה כיוון חשיבה מפתיע. מי מאיתנו באמת חושב כך? אנחנו חיים במרוץ, ומעניקים משקל יתר למחשבות של אנשים אחרים עלינו. אנשים רבים מתאימים את עצמם לחברה בתחומים לא מעטים. מדוע שלא נתעניין מה ה' חושב עלינו? האמת שבפנים, בעומק, המחשבות של ה' מעניינות אותנו, אבל פשוט אין לנו זמן לחשוב על זה. מדוע חשוב כל כך לדעת מה ה' חושב עלינו? כי זה מנתב ומכוון תמיד לאמת. כדאי שנשאל את עצמנו מדי פעם: 'האם ה' שמח מאיתנו? האם ה' שמח ממה שאני עושה עכשיו? כשנעשה זאת, נהיה מפוקסים ואמיתיים הרבה 
יותר.

*

עומק העומקים ביהדות הוא לא רק לעבוד את ה' אלא למלא את כל חלקי הייעוד שלנו בעולם. אני צריך לחיות כאילו אני בודד בעולם, ושום אדם לא יוכל למלא את מה שמוטל עליי.
לפעמים אנחנו מפספסים. אנו הולכים למקום המכונה 'בית כנסת', שומרים שבת, אבל כולנו עושים אותו דבר.
אנחנו נראים כמו ערמת בייגלים זהים. אין אינדיבידואליות.

כל אחד צריך לחיות בתחושה שאין בעולם מי שימלא את התפקיד שלו, כלומר, אם אני לא אעשה את התפקיד שלי — העולם יֵחסר. אם אבין שבידיי שליחות ייחודית, אתעורר, ולא אחיה את חיי בשאננות. רבים מאיתנו נראים אותו הדבר. זהים. ומדי פעם יש את האחד הזה השונה. המיוחד. כול אחד מאיתנו אמור לגלם את מלא עוצמת אישיותו, בלי להתבייש, ובעזרת חיפוש. החיים הם עניין של סדר עדיפויות. בראש התלבטויותינו, תעמוד תמיד שאלת הבחירה בין הנוחות האישית ובין טובת הכלל. אצל כול אחד המינון שונה, וקיימים שילובים רבים על הגרף. ביכולתנו להיות מלאכים, או לחלופין — אנוכיים. רק אנו נבחר היכן להיות משובצים על הגרף.

*

אצלנו, כשאנו בודדים באיזה עניין, אנו מתייאשים לפעמים. אנו תלויים בעולם סביבנו ומושפעים ממנו, אבל אצל יעקב כתוב: "ויוותר יעקב לבדו". הוא הגיע למדרגה שהיו לו הכוח והעוצמה להיות לבד.
הוא רצה בכל מאודו לעבוד את ה' בדרך המיוחדת לו. כאילו רק הוא וה' בעולם.

יש מאיתנו המשתוקקים ממש לעבוד את ה' בדרך המיוחדת לנו. יצירת שפה משותפת ייחודית, שתהיה רק לנו עם ריבונו של עולם. אבל אז מגיע המלאך של עשיו; "ויאבק איש עימו עד עלות השחר". הסביבה שלנו נלחמת בנו כל הלילה, ודווקא בזמנים הקשים שבהם אנו צריכים תמיכה — היצר הרע או הסביבה מורידים אותנו וגורמים לייאוש. את כל הלילה החשוך אנו מעבירים במלחמת קיום, אבל צריכים לדעת שזה רק עד עלות השחר... כשיגיע האור — יתברר לכולם (ובעיקר לעצמנו), שאנו צודקים. ניצחנו. הכול היה שווה.
יש מדרש פלאי, המתאר איך היה נראה שרו של עשיו. בתחילה מתואר שהוא נראה כמו רועה צאן, ולאחר מכן כמלאך אלוקים. לכולנו זה קורה. לפעמים אנו מגלים משהו קדוש שצריכים להילחם למענו, והמלחמה איננה רק מול אנשים רעים אלא גם נגד מי שנראים כמלאכים ממש. הרבי מסוכוצ'וב אומר, שאם שרו של עשיו היה נראה כמו עבריין, יעקב היה נלחם בו מייד. הנס הוא שיעקב זיהה שמלאך האלוקים מולו הוא לא אחר מאשר שרו של עשיו! השאלה היא: האם אנחנו מוכנים להילחם נגד אנשים שנראים כמלאכים? כשהרוע ברור, קל להתמודד איתו, אבל לפעמים הוא עוטה כיסוי של "צדיק", "מלאך", וכאן — כבר קשה להתמודד. צריכים יכולת של אמת גבוהה מאוד כדי להילחם באלו שנראים צדיקים ומוליכים שולל את כל סביבתם.

*

ר' נחמן אומר שאנשים רבים מדמיינים שה' קיים, אבל במדרגה של תיאוריה בלבד. הדמיון הזה צריך להיות במדרגה של סיפור אמיתי.
אם תוכלו לדמיין את ה' במדרגת סיפור, ותבואו לעולם ותספרו לו שה' אחד, תוכלו לעורר את כולם.

אם יש מישהו שאני אוהב, וכשאני מדבר עליו, העיניים שלי חלולות, סימן שיש בעיה בקשר הזה. הוא לא מספיק נוגע בי. רבים יודעים שיש אלוקים ומאמינים בו, אולם זה בכלל לא נוגע אליהם. הוא יכול להישאר 'למעלה' מבחינתם. עלינו לדמיין את ה' בצורה של סיפור אמיתי. ככל שנספר אותו לאחרים בעיניים בורקות יותר, הם יאמינו יותר. והחשוב ביותר — אנו עצמנו נאמין בו יותר.

עוד על הספר

  • הוצאה: ספרי צמרת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 338 עמ' מודפסים
רועה הנשמות אלחנן שקולניק

אהבת השם
פעם בא רבה של פונוביץ' לבקר את אבי. הוא סיפר לו על רבו, שמתוך מאות תלמידי ישיבתו — העביר שיעור רק לעשרים מטובי תלמידיו... שיעורו ארך כחמש שעות. אתם יודעים איך הוא היה מתכונן לזה? הוא היה נכנס לחדרו לעשר דקות, פותח גמרא ורמב"ם, וכך היה מתרכז עשר דקות. אחר כך יצא מהחדר ומסר את השיעור במשך חמש שעות! לקח לו חמש שעות, כדי להסביר לעשרים גאונים, את מה שהוא חשב במשך עשר דקות.
אתם מבינים רבותיי? התורה איננה דף ועוד דף. התורה היא אחת, ומי שממש דבק בה, יכול ללמד חמש שעות את מה שהוא עצמו למד בעשר דקות.

סיפור מדהים!
מי מאיתנו מסוגל לעבור על חומר לימודי כלשהו במשך עשר דקות בלבד, ולהעביר עליו שיעור חמש שעות? איך זה ייתכן, מה היה הטריק של הרב? לא היה שום טריק, אלא כשאתה מחובר למשהו באמת, כשהנושא נמצא בתוכך, והוא חלק ממך ממש, אתה יכול להעמיק ולהעמיק בו בלי לעצור. כשחיים את הדברים, ולא רק מדקלמים אותם — זוכים להתחבר לנושא עצמו. הדבר נכון בכל מה שאנו עושים: אם אני צריך להכין כמה נקודות דיון ולהרצות עליהן בישיבת צוות — אין צורך להילחץ, פשוט אוציא מה שיש לי בלב ובראש על אותו נושא. הנושאים והמידע תמיד צפים לי בראש, כי אני חלק מאותו תפקיד שאני נושא. כשמישהו שואל אותי לגבי דבר שעשיתי — אני שולף מייד תשובה מנומקת ומוסברת באריכות, כי אני מחובר לעצמי, אינני פועל סתם באוויר. כך גם כשאני אוהב מישהו — אתן לו את כל כולי, ואהיה מוכן גם לסבול על חשבוני, כי אני מחובר אליו.
זה הכלל, כשאני מחובר למשהו או למישהו — אני והוא נהפכים למאגר עצום שאין לו סוף! 

*

מה הפירוש של ברית אמיתית עם ה'? יש הרבה אנשים שיש להם ברית עם ה', הם לגמרי עם ה', אבל הם לא שיכורים מהעולם. הם כבר לא רואים בני אדם, בייחוד אם הם חושבים שבני האדם האלה הם לא יותר מאשר עובדי אלילים...
אדם שיש לו ברית אמיתית עם ה' — מוכרח לתת את כל ליבו לכל עובד אלילים שבעולם. אם אברהם אבינו לא היה מכניס את שלושת המלאכים שהתחפשו לעובדי אלילים — יצחק לא היה נולד, משיח לא היה מגיע, והעולם היה נהרס בדרך כזאת או אחרת!

הרב מדבר על נקודה עמוקה מאוד. יש אנשים "ששרופים" על ה', אך מרוב התלהבות — הם לא מבחינים במי שסביבם. זה חמור מאוד, כי אתה לא יכול לאהוב את האבא בלי לכבד ולאהוב את בניו.
יש אנשים ש'לא סופרים' אנשים מסוימים, כי הם, לדעתם, עובדי עבודה זרה למשל. אומר הרב, שיסוד קיומנו הוא — לכבד אדם באשר הוא. לאהוב אנשים, כי הם בריותיו של אלוקים.
יתירה מכך, לאהוב יהודים, כי הם האחים שלנו ממש! אם אברהם לא היה מכבד את אותם "עובדי כוכבים" — לא היה המשך לעולם, הוא היה נפטר ללא צאצאים. דבר קטן כל כך יכול לחולל חורבן, או להפך — להקים אומה שלמה.
שנזכה להפנים עד כמה חשובים הפרטים הקטנים, ונתחזק בהם! 

*

רבי משה מקוברין אומר: "למדתי לעבוד את ה' מהקוזקים.
פעם עברתי ליד בסיס של קוזקים, וראיתי אותם מכים קוזק אחד כעונש."
שאלתי אותם: "מה הוא עשה?"
הם אמרו: "אתמול בלילה הוא עמד בשמירה, והבוקר הוא היה חצי מת! חצי קפוא!"
אז אמרתי להם: "אם כך, מגיע לו מדליה על זה ששרד את הקור כל הלילה!"
הקוזק צחק: "אתה לא מבין, אם אדם משרת באמת את רוסיה — הוא אמור לעשות את זה עם הרבה אש, עד שזה מחמם אותו."

לפעמים אנחנו לא מבינים מדוע אנחנו מרגישים שיעמום בעבודת ה', רגש אפור.
כמו שאחותי הקטנה אמרה לי יום אחד: "נמאס לי להיות 'דוסית'". מה פירוש 'נמאס', אינך מבינה בכלל מה המשמעות של 'דוסית'. להיות 'דוס' משמעו לאהוב את ה' בשמחה. בכל הלב. כשעובדים את ה' באמת — כל הגוף בוער מרוב חום קדוש ומהתלהבות טהורה.

*

מהו אחד הצרכים החזקים של האדם? כבוד. ואם אשאל אותך מה הצורך הגדול מכולם, ותאמר: אוכל או אוויר — תטעה.
כי אם אשאלך מה אתה מעדיף, ארוחה דשנה אבל מזלזלים בך מהצד, ומציקים לך, או רעב שבצידו כבוד — ברור שתעדיף שיתייחסו אליך בצורה אנושית.
יש שני סוגים של כבוד. יש כבוד אישי, ויש כבוד אלוקי. כבוד שבו אני רוצה להגדיל כבוד שמיים.
אומר הרב קוק, שהדבר הכי גדול בעולם הוא להחזיר את הכבוד של בורא עולם.

כיום, כבודו של בורא עולם רמוס ומחולל. אין חילול ה' גדול יותר מאשר שנאת אחים. יהודים מוציאים בכוח אחים שלהם מהבית, באכזריות והמדינה מתעלמת. בצבא, הדתיים לא מקבלים זכויות דתיות, יש זלזול במעמד הרבני, התבוללות וחוסר מודעות לאלוקים. נזקי האינטרנט מכים גם בציבור הדתי והחרדי, והחשיפה לתכנים פוגעניים עומדת על מעל שמונים אחוז. אסון לא נורמלי! מוכרחים להחזיר את הכבוד לאלוקים, חייבים להפיץ את האור, להתעורר בעצמנו ולטהר את העולם כפי יכולתנו.

*

אנו עסוקים כל כך בשאלה מה חושבים עלינו אחרים, אך מדוע איננו שואלים את עצמנו מה ה' חושב עלינו?
אילו היה לי שמץ השגה למה ה' ברא אותי, מה הוא רוצה וחושב עליי, אי אפשר לתאר איזו התגלות מופלאה זאת הייתה.

האמת, יש פה כיוון חשיבה מפתיע. מי מאיתנו באמת חושב כך? אנחנו חיים במרוץ, ומעניקים משקל יתר למחשבות של אנשים אחרים עלינו. אנשים רבים מתאימים את עצמם לחברה בתחומים לא מעטים. מדוע שלא נתעניין מה ה' חושב עלינו? האמת שבפנים, בעומק, המחשבות של ה' מעניינות אותנו, אבל פשוט אין לנו זמן לחשוב על זה. מדוע חשוב כל כך לדעת מה ה' חושב עלינו? כי זה מנתב ומכוון תמיד לאמת. כדאי שנשאל את עצמנו מדי פעם: 'האם ה' שמח מאיתנו? האם ה' שמח ממה שאני עושה עכשיו? כשנעשה זאת, נהיה מפוקסים ואמיתיים הרבה 
יותר.

*

עומק העומקים ביהדות הוא לא רק לעבוד את ה' אלא למלא את כל חלקי הייעוד שלנו בעולם. אני צריך לחיות כאילו אני בודד בעולם, ושום אדם לא יוכל למלא את מה שמוטל עליי.
לפעמים אנחנו מפספסים. אנו הולכים למקום המכונה 'בית כנסת', שומרים שבת, אבל כולנו עושים אותו דבר.
אנחנו נראים כמו ערמת בייגלים זהים. אין אינדיבידואליות.

כל אחד צריך לחיות בתחושה שאין בעולם מי שימלא את התפקיד שלו, כלומר, אם אני לא אעשה את התפקיד שלי — העולם יֵחסר. אם אבין שבידיי שליחות ייחודית, אתעורר, ולא אחיה את חיי בשאננות. רבים מאיתנו נראים אותו הדבר. זהים. ומדי פעם יש את האחד הזה השונה. המיוחד. כול אחד מאיתנו אמור לגלם את מלא עוצמת אישיותו, בלי להתבייש, ובעזרת חיפוש. החיים הם עניין של סדר עדיפויות. בראש התלבטויותינו, תעמוד תמיד שאלת הבחירה בין הנוחות האישית ובין טובת הכלל. אצל כול אחד המינון שונה, וקיימים שילובים רבים על הגרף. ביכולתנו להיות מלאכים, או לחלופין — אנוכיים. רק אנו נבחר היכן להיות משובצים על הגרף.

*

אצלנו, כשאנו בודדים באיזה עניין, אנו מתייאשים לפעמים. אנו תלויים בעולם סביבנו ומושפעים ממנו, אבל אצל יעקב כתוב: "ויוותר יעקב לבדו". הוא הגיע למדרגה שהיו לו הכוח והעוצמה להיות לבד.
הוא רצה בכל מאודו לעבוד את ה' בדרך המיוחדת לו. כאילו רק הוא וה' בעולם.

יש מאיתנו המשתוקקים ממש לעבוד את ה' בדרך המיוחדת לנו. יצירת שפה משותפת ייחודית, שתהיה רק לנו עם ריבונו של עולם. אבל אז מגיע המלאך של עשיו; "ויאבק איש עימו עד עלות השחר". הסביבה שלנו נלחמת בנו כל הלילה, ודווקא בזמנים הקשים שבהם אנו צריכים תמיכה — היצר הרע או הסביבה מורידים אותנו וגורמים לייאוש. את כל הלילה החשוך אנו מעבירים במלחמת קיום, אבל צריכים לדעת שזה רק עד עלות השחר... כשיגיע האור — יתברר לכולם (ובעיקר לעצמנו), שאנו צודקים. ניצחנו. הכול היה שווה.
יש מדרש פלאי, המתאר איך היה נראה שרו של עשיו. בתחילה מתואר שהוא נראה כמו רועה צאן, ולאחר מכן כמלאך אלוקים. לכולנו זה קורה. לפעמים אנו מגלים משהו קדוש שצריכים להילחם למענו, והמלחמה איננה רק מול אנשים רעים אלא גם נגד מי שנראים כמלאכים ממש. הרבי מסוכוצ'וב אומר, שאם שרו של עשיו היה נראה כמו עבריין, יעקב היה נלחם בו מייד. הנס הוא שיעקב זיהה שמלאך האלוקים מולו הוא לא אחר מאשר שרו של עשיו! השאלה היא: האם אנחנו מוכנים להילחם נגד אנשים שנראים כמלאכים? כשהרוע ברור, קל להתמודד איתו, אבל לפעמים הוא עוטה כיסוי של "צדיק", "מלאך", וכאן — כבר קשה להתמודד. צריכים יכולת של אמת גבוהה מאוד כדי להילחם באלו שנראים צדיקים ומוליכים שולל את כל סביבתם.

*

ר' נחמן אומר שאנשים רבים מדמיינים שה' קיים, אבל במדרגה של תיאוריה בלבד. הדמיון הזה צריך להיות במדרגה של סיפור אמיתי.
אם תוכלו לדמיין את ה' במדרגת סיפור, ותבואו לעולם ותספרו לו שה' אחד, תוכלו לעורר את כולם.

אם יש מישהו שאני אוהב, וכשאני מדבר עליו, העיניים שלי חלולות, סימן שיש בעיה בקשר הזה. הוא לא מספיק נוגע בי. רבים יודעים שיש אלוקים ומאמינים בו, אולם זה בכלל לא נוגע אליהם. הוא יכול להישאר 'למעלה' מבחינתם. עלינו לדמיין את ה' בצורה של סיפור אמיתי. ככל שנספר אותו לאחרים בעיניים בורקות יותר, הם יאמינו יותר. והחשוב ביותר — אנו עצמנו נאמין בו יותר.