מקומות קדושים בארץ הקודש

מבוא
קדושה ומקום:
המחקר החברתי על מקומות קדושים בארץ הקודש
ליאור חן, עומר הקר, נורית שטדלר

האביב של שנת 2020 היה תקופה חסרת תקדים בהיסטוריה של המקומות הקדושים בארץ הקודש. כלי התקשורת דיווחו חדשות לבקרים על השפעתה של מגפת הקורונה על בתי הכנסת, הכנסיות, המסגדים, קברי הצדיקים ויתר הזירות הקדושות, שהיו בימים רגילים מלאים עד אפס מקום: "כנסיית הקבר כמעט נטושה" (BBC), "כואב, אלאקצא נסגר ברמצ'אן" (Al Jazeera), "ברכת כהנים - לראשונה בכותל ריק מאדם"¹ (ynet). השינוי באתרים אכן היה דרמטי, אך המציאות עצמה הייתה מתונה מעט יותר. האתרים הקדושים ליהדות, לנצרות ולאסלאם המשיכו את פעילותם בנוכחות מצומצמת מאוד, הכוללת אנשי דת וקומץ מאמינים ומקורבים.

התדהמה מן הרִיק שאפיין את ירושלים בפסח-פסחא-רמצ'אן 2020, מחדדת את מה שנתפס כשגרה במרחב המכונה ארץ הקודש, מרחב המאופיין, בימי שגרה, בהמוני בני אדם הפוקדים מקומות קדושים תוססים, פעילים ורוויי טקסים. אמנם חוקרי החברה בחלקה הראשון של המאה ה־20 חזו את היעלמות הדת מן הספֵרות הציבוריות והפוליטיות, אך בתחילת המאה ה־21 אנו עדים דווקא לתסיסה דתית, והמקומות הקדושים, על התנועה המרחבית, המקומית והגלובלית הבלתי פוסקת סביבם, הם סמל מרכזי לחיוניות דתית.²

הספר המוצג לפניכם הוא אסופה של מאמרים המתמקדים בעשורים האחרונים, תקופה שהמקומות הקדושים בעולם זוכים בה לעדנה תרבותית וחברתית. על פי ההערכות, יותר מ־250 מיליון אנשים, צליינים וצלייניות, תיירים ותיירות, פוקדים בכל שנה את אתרי העלייה לרגל בעולם.³ במגמה עולמית זו בולט מקומה של ארץ הקודש, המרחב הישראלי–פלסטיני, שאת אתריה הקדושים פוקדים בימים כתיקונם מבקרים שמספרם הולך וגדל. למשל, בתחילת העשור הראשון של המאה ה־21 עמד מספר הביקורים השנתי בכותל המערבי על כארבעה מיליון, ואילו בתחילת העשור השני של המאה הוא נשק ל־12 מיליון. תהליך דומה התרחש בכנסיית הקבר, שבה עלה מספר המבקרים הלא ישראלים ממיליון וחצי בשנת 2010 ליותר משני מיליון בשנת 2018.⁴

העלייה במספר המבקרים במקומות הקדושים לא נעלמה מעיניהם של חוקרים וחוקרות במדעי החברה. גם בקרב מי שטוענים כי כוחה של הדת הממוסדת דועך, יש הסכמה רחבה כי מקומות קדושים ואתרי עלייה לרגל זוכים דווקא לפריחה ולהתחדשות.⁵ רבים מהם רואים במקומות הקדושים רכיב מרכזי בחקר התרבות בעידן זה, ובעצם חקירתם - צוהר ייחודי להבנה של תהליכים חדשים ושינויים פנימיים בדתות עצמן וביחסיהן עם מוסדות החברה והתרבות.⁶

חוקרים וחוקרות שהתייחסו לריבוי המקומות הקדושים ולהשפעתם על תהליכים חברתיים עסקו, בין היתר, בקלות התנועה של אנשים בעולם המודרני שהובילה להתחזקות תופעת התיירות, לרבות התיירות הדתית; באמצעי תקשורת המאפשרים פרסום של מקומות קדושים כיעדי ביקור; ובחיבור שבין מקומות קדושים לבין מאבקים אתניים ולאומיות, שתרם ותורם אף הוא להגברת חשיבותם של המקומות הקדושים והשפעתם על מדינת הלאום.⁷

אחת הזירות המרכזיות בחקר המקומות הקדושים היא הטריטוריה המכונה "ארץ הקודש", מרחב קדוש לשלוש הדתות האברהמיות. מרחב זה, בין שהוא מציאותי ובין שהוא מדומיין, נדון בספרות המחקר בדרך כלל כיחידה אחת, משום שקדושתו התעצבה והתעצמה לנוכח מאבקי השליטה בין הקבוצות השונות ובשל מרכזיותה של ירושלים כמקום קדוש מרכזי המשותף לשלוש הדתות.

במרחב ארץ הקודש התחוללו במאה האחרונה שינויים ניכרים, שהשפיעו רבות על מפת הקדושה. הבולטים בשינויים אלו הם התעצבות מדינות הלאום, מלחמות אזוריות, הקמתה של מדינת ישראל, גלי ההגירה אליה והפיכתה לגורם כלכלי וצבאי מרכזי באזור. מרחב זה נחלק כיום בין מדינת ישראל, הרשות הפלסטינית וממלכת ירדן,⁸ וכמו בתקופות היסטוריות אחרות, תהליכי הבניית הקדושה מצויים בזיקה למאבקים טריטוריאליים ומדינתיים ולמאבקים על פרשנות דתית של גבולות ונוף.⁹ נוסף על המאבק הטריטוריאלי, מקומות אלו הם זירה למפגש בין קבוצות שונות, אך גם למאבקים ביניהן על זהות לאומית, על כלכלה ועל שליטה במשאבים ובמרחב.¹⁰

על אף מרכזיותה של ארץ הקודש במפה העולמית וההיסטורית של המקומות הקדושים, ולמרות הכתיבה הענפה עליה בתחומי דעת רבים לאורך המאה ה־20, נעשו מעט מאוד מחקרים על ההיבטים החברתיים והתרבותיים העכשוויים של מקומות אלו. נמוך עוד יותר הוא מספרם של מחקרי מדעי החברה בנושא בעברית, שהחלו להופיע רק לקראת סוף המאה ה־20.¹¹ הספר שלפנינו מבקש אפוא לצמצם חוסר זה ולחשוף את הקוראים והקוראות ל"עולמות הקדושה" מתוך מבט אתנוגרפי–אמפירי, המתמקד באופיים של המקומות הקדושים ובחוויה הדתית והפוליטית הנרקמת בהם בתקופה זו.

בניגוד למיעוט המחקר האתנוגרפי בסוגיות דתיות בארץ הקודש, חוקרות וחוקרים רבים עסקו בהיבטיה ההיסטוריים, התיאולוגיים והגיאוגרפיים, למשל עבודותיה של לימור על מסורות המקומות הקדושים בארץ הקודש וספרות עולי הרגל לארץ הקודש בימי הביניים,¹² מחקריה של ביטון–אשקלוני על האופן שבו תפסו אבות הכנסייה את תופעת המקומות הקדושים בכלל ואת העלייה לרגל לארץ הקודש בפרט,¹³ עבודותיו של ריינר על מקומות קדושים וצליינות יהודית בארץ ישראל בימי הביניים,¹⁴ עבודותיהן של טלמון–הלר¹⁵ ושל טרגן¹⁶ על ההיבטים המוסלמיים של תופעת המקומות הקדושים ומחקריה של קוחנל על האופן שבו תורגמה והועתקה ארץ הקודש, מבחינה אמנותית ופיזית, לרחבי אירופה^.17

עבודות אלו ואחרות הניחו את תשתית המחקר להבנת ההיסטוריה והתיאולוגיה של המקומות הקדושים, והן מהוות קרקע מחקרית מוצקה לכל המחקרים באסופה. עם זאת, נקודת מבט חברתית, עכשווית, המתבוננת בתופעה מתוך גישה ביקורתית, נעדרת מעבודות אלו. כמו כן, במחקר על מקומות קדושים חסרה נקודת המבט האתנוגרפית המאפשרת לחשוף את החוויה הדתית של מבקרים וצליינים, את השפעתה על חיי היום־יום ואת קולם האישי של האנשים המבקרים במקומות אלו ומייצרים אותם. הספר שלפנינו מבקש למלא חוסר זה ומציג לראשונה אוסף מקיף, משווה, תיאורטי ואמפירי של מחקרים על שורה של מקומות קדושים ליהודים, למוסלמים ולנוצרים, הפועלים בעת הזאת במרחב של ארץ הקודש. ההתבוננות האתנוגרפית נעשית מתוך דיון במגמות עכשוויות במחקר בתחום הצליינות, הדת והמקום הקדוש בדיסציפלינות חברתיות שונות ולנוכח הרחבת נקודת המבט החברתית והגיאוגרפית גם אל מקומות קדושים הנמצאים מחוץ לליבת הסכסוך הגיאו–פוליטי ומחוץ למפת הקדושה המרכזית במרחב. נוסף על כך, המקומות הקדושים הנדונים במאמרי האסופה נבחנים במבט רחב ועוסקים בנושאים שונים, כגון תיירות, כלכלה, פוליטיקה, הגירה, מגדר, גלובליזציה, לוקליזציה ועוד.

שאלת המפתח, המשותפת לכל מאמרי האסופה, היא כיצד המקומות הקדושים בארץ הקודש והמתרחש בהם משפיעים על היבטים חברתיים עכשוויים במרחב וכיצד היבטים אלו מושפעים מהם. משאלה זו נובעות שאלות המשך שיידונו אף הן:

• כיצד ועל ידי מי נבנים, מובנים, מעוצבים ומתוחזקים המקומות הקדושים במרחב?

• באילו אופנים מהווים המקומות הקדושים במרחב זירות של שיתוף פעולה וחיזוק הגמוניה, אך גם של תחרות והתנגדות?

• כיצד משתלבים המקומות הקדושים במארג החיים היום־יומי בארץ הקודש, וכיצד פעילויות יום־יומיות נקשרות באירועי השיא של העלייה לרגל?

המאמרים השונים באסופה מספקים הסברים תרבותיים וחברתיים לשאלות אלו. האסופה נפתחת בסדרת מאמרים שכתבו חוקרים שערכו עבודות שדה אתנוגרפיות ארוכות טווח בשורה ארוכה של מקומות קדושים ואתרי עלייה לרגל. במאמריהם הם מציגים מבט רחב על מקומות קדושים ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, על האופן שבו טקסיות ועלייה לרגל מתעצבות בהם וכיצד הם משפיעים על המרחב של ארץ הקודש. יתר המאמרים באסופה מציגים אתנוגרפיוֹת המתמקדות במקרי מבחן מסוימים. המאמרים מבוססים על עבודות שדה הכוללות תצפיות וראיונות, וגם ניתוח של חומרים טקסטואליים, קנוניים ועכשוויים, של תרבות חומרית, של חומרים מצולמים ושל יחסים מרחביים. כל המאמרים ניזונים מהקשרים תיאורטיים רחבים שיוצגו בקצרה בחלקים הבאים של המבוא.

1. לדוגמה על כנסיית הקבר ראו BBC 2020, על אלאקצא ראו סקאמל (Scammell 2020), לסיקור ברכת הכהנים בחול המועד פסח ראו נחשוני 2020.

2 תזת החילון, שלפיה העולם המודרני דוחק בהדרגה את הדת עד להיעלמותה, הייתה עד לפני שנים אחדות טענה רווחת במדעי החברה. ואולם, חיבורים מרכזיים דחקו בהדרגה את תזת החילון עצמה (Casanova 1994; Asad 2003; Martin 2005). הספר שלפנינו נכתב מנקודת מבט זו, שלפיה כוחם של הדת ושל המקומות הקדושים אינו מנוגד למודרניות, ולעתים הוא אף בלתי נפרד מתהליכים מודרניים או מועצם על ידם.

3 Singh 2016.

4 הנתונים בנוגע לכותל המערבי נמסרו לנו מן הקרן למורשת הכותל (25.1.2021) וממשרד התיירות הישראלי (9.7.2020). הנתונים בנוגע לכנסיית הקבר התקבלו אף הם ממשרד התיירות הישראלי. קשה לאתר נתונים מהימנים על שינויים במספר הביקורים במסגד אלאקצא לאורך השנים, אך לפי חסון (2017), כעשרה מיליון מוסלמים מבקרים במקום מדי שנה בשנה. חשוב לציין כי צליינות מוסלמית למקום מוגבלת בשל העדר יחסים דיפלומטיים בין ישראל לבין מדינות לאום שמתגוררים בהן מוסלמים רבים.

5 Reader 2007; Coleman 2014, 296; Jansen 2015, 1.

6 Eade & Sallnow 1991; Dubisch 1995; Anttonen 2003.

7 Wolf 1958; Bowman 1993; Friedland & Hecht 1998; Skrbiš 2005.

8 Fraser 2014.

9 ראו, למשל, את מאמריהם של Luz 2008; Stadler & Luz 2014; 2015; Napolitano & Stadler 2015; Stadler 2015a.

10 Bowman 1993; Ben-Ari & Bilu 1997; Breger et al. 2009; Hassner 2010; Stadler 2011; Feldman 2014a; 2016.

11 רשימה של המחקרים הרלוונטיים בעברית במאה ה־20, התקופה שבה התבסס התחום במדעי החברה, תכלול מספר מועט מאוד של מחקרים, ובהם בן עמי 1984; 1995; בילו 1997; בילו ובן ארי 1997; גונן 1998; וינגרוד 1998; קולינס–קריינר 2000.

12 לימור וריינר 2005; לימור ועמיתיה 2014.

13 ביטון–אשקלוני 1996.

14 ריינר 1988; 1998; 2000.

15 Talmon-Heller 2016; Talmon-Heller et al. 2016.

16 טרגן 2007.

17 Kühnel 1987; Kühnel et al. 2014; Bartal et al. 2017.