פסול מלהיות אדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פסול מלהיות אדם
מכר
מאות
עותקים
פסול מלהיות אדם
מכר
מאות
עותקים

פסול מלהיות אדם

5 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: 人間失格
  • תרגום: עינת קופר
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'

תקציר

״תמיד פחדתי מבני אדם, לא היה לי ביטחון בדבריי או במעשיי כבן אדם. את סבלי וייסוריי הצנעתי בתיבה קטנה בתוך חזי. את המלנכוליה ואת העצבנות הסתרתי במחשכים, עטיתי על עצמי אופטימיות מוחלטת ותמימה, וכך, צעד אחר צעד, הלכתי וליטשתי את דמותי כליצן תימהוני.״

סופר מקבל לידיו מבעלת בית מרזח תצלומים ישנים ויומנים שנכתבו בידי גבר צעיר. אובה יוזו, כותב היומנים, מגולל את סיפור חייו מאז שהיה ילד שנולד למשפחה עשירה בצפון יפן ועד לפורענויות הפוקדות את חייו כבוגר המביאות אותו בסופו של דבר לשים קץ לחייו. יוזו אינו מבין את הסובבים אותו. כילד ואף כבוגר הוא מיטלטל בין הפחד מפני אנשים לבין הרצון להיות נאהב. כבר בגיל צעיר הוא מבין שחייהם של בני האדם מלאים בחוסר כנות גלוי וצעקני ושהם משקרים זה לזה ללא הרף. הוא תמה כיצד אנשים מתעתעים זה בזה ולמרות זאת ממשיכים לחיות בשלום עם עצמם. בניסיון להתמודד עם הניכור יוזו הופך לליצן. הוא מצליח להצחיק את הסובבים תוך שהוא מעמיד פנים שזה קורה לו בטבעיות ומצליח לזכות במעט חיבה. המודעות העצמית הנוקבת של יוזו מביאה אותו לידי הכרה שבדיוק כמו האנשים סביבו, גם הוא הופך למי שאיננו מסוגל לומר מילה אחת של אמת. 

התפיסה הרווחת שאוסמו דזאי כתב בספריו בעצם את סיפור חייו, אין בה די כדי להסביר כיצד במשך עשרות שנים לאחר מותו יצירותיו מככבות ברשימות רבי המכר ביפן. אוסמו דזאי כותב בשפה פשוטה וישירה המדברת אל הקורא ומאפשרת לו בנקל להזדהות עם גיבוריו. החשיפה, המודעות העצמית חסרת הפשרות הקלועה בנרקיסיזם ורגשי אשמה אצל דזאי יש בה מין אוניברסליות השובה את לב הקורא המודרני. 

״...ממילא אין דבר בעולם שיכול לשמח אותי״

פרק ראשון

הקדמה

איתי שלושה תצלומים של האיש הזה.

באחד, נקרא לו תמונת ילדות, הוא כבן עשר, מוקף נשים רבות (אני מתאר לעצמי שאלה אחיותיו, גדולות וקטנות, ואולי כמה בנות דוד). הוא עומד בגן על שפת בריכה קטנה, לובש הָקָמָה1 בדוגמת פסים גסים. צווארו שמוט ונוטה הצידה בזווית של כשלושים מעלות, והוא מחייך, או שמא מגחך, מין גיחוך מכוער. מכוער? אבל הרי יש אנשים קהי חושים (או במילים אחרות אנשים שאין להם כל עניין באסתטיקה), שבפנים נטולות הבעה יפלטו בלי מחשבה הערה כמו ״איזה ילד חמוד!״

אפשר לטעון שפני הילד אינן חפות לגמרי ממה שנקרא בפי העם ״חמידות״, אבל לא תהיה זו אלא חנופה מופרכת, כי אני סבור שכל אדם בעל עניין באסתטיקה, ויהיה עניין זה אקראי וזניח ככל שיהיה, יעיף מבט אחד בתמונה הזו ויתחלחל ״איזה ילד נוראי...״ הוא ילחש וישליך את התמונה הצידה בשאט נפש, בתנועת יד שבה אתה מסלק מעליך זחל שעיר.

ובאמת, ככל שהסתכלתי בפניו המחייכות של הילד הזה, התרגשה עליי תחושה לא נוחה ומבשרת רעות, שלא ניתן להסבירהּ. ראשית, זה איננו חיוך. הילד הזה לא מחייך אפילו במעט, וכהוכחה לכך, הוא עומד באגרופים קפוצים בחוזקה. בני אדם אינם מחייכים כשאגרופיהם קפוצים בחוזקה. זה קוף. זה חיוך של קוף. הוא פשוט מעוות את פניו ויוצר קמטים מכוערים. הבעת פניו בתצלום היתה חריגה, כמעט מלוכלכת, מעוררת בחילה כל כך עד שמתחשק להכריז ״איזה ילד מקומט ונבול!״. מעולם בימי חיי לא ראיתי ילד בעל הבעת פנים יוצאת דופן כל כך.

בתצלום השני עברו פניו שינוי מדהים. בתצלום הזה הוא תלמיד. אם זהו צילום מימי בית הספר התיכון או האוניברסיטה, זה לא ברור, אבל בכל אופן, הוא נאה בצורה בלתי רגילה. ואולם באופן מוזר, גם כאן אין תחושה שמדובר באדם חי. הוא יושב בכיסא קש לבוש מדי בית ספר, מתוך כיס המקטורן שלו מבצבצת מטפחת לבנה, רגליו משוכלות, והוא שוב מחייך. הפעם החיוך אינו מקומט כשל קוף, הפעם הוא פיקחי למדי ולמרות זאת זה אינו חיוך של בן אנוש. הוא חסר את תחושת המלאות שיוצר כובד הדם בעורקים, את חומרת הקיום האנושי. זה לא דומה לציפור, זה קליל כנוצה, כדף נייר לבן, וזה מחייך. במילים אחרות, יש בדבר הזה מלאכותיות, מתחילתו ועד סופו. המילה נכלוליוּת לא תצליח לתאר נכונה את המהות, גם לא קלות דעת או טרזנות. בוודאי לא המילה גנדרנות. ולא זו בלבד, ככל שמביטים בתצלום הזה אופפת תחושה לא נעימה של סיפור רפאים. מעודי לא ראיתי צעיר שיפי מראהו בלתי מובן כל כך.

התצלום השלישי הוא המסתורי מכולם. בתצלום הזה אי־אפשר כלל לנחש את גילו, למרות ששיבה זרקה בכל שׂערו. הוא יושב בפינת חדר מטונף להחריד (בתצלום אפשר לראות בבירור שהקיר מתפורר בשלושה מקומות שונים). שתי ידיו פשוטות לפניו מעל הִיבָּאצִ'י2 קטן. הפעם הוא לא מחייך, הוא נטול הבעה. כמו מת חי הוא יושב ומחמם את ידיו מעל ההיבּאצ'י. תצלום מבשר רעות שריח לא נעים נודף ממנו. וזה לא היה הדבר היחיד שמסתורי בו — בתצלום הזה פניו מצולמות מקרוב יחסית, כך שיכולתי לבחון את המבנה שלהן בדקדקנות. המצח רגיל, הקמטים שעל המצח רגילים, גבותיו רגילות, עיניו רגילות, אפו, פיו, וסנטרו... כן, הפנים הללו לא רק נטולות הבעה, הן משוללות רושם לחלוטין. לא תמצא בהן מאפיין אחד ראוי לציון. הנה אני מביט בתצלום ועוצם עיניים... וכבר שכחתי אותם. אני יכול להיזכר בקירות החדר, בהיבּאצ'י הקטן, אבל הרושם שעשו פניה של הדמות הראשית בחדר התפוגג כמו ערפל, ואיני מצליח להיזכר בהן כל כמה שאתאמץ. אלה פנים שלא ניתן לצייר אותן. אפילו לקומיקס הן לא יצלחו. אני פוקח את עיניי ומביט בהן שוב. חסר אפילו יסוד ההפתעה שיגרום לי לומר ״אה, כמובן! כך נראו הפנים האלה!״ אם אקצין את דבריי, אלה פנים שאיני מצליח להיזכר בהן גם אחרי שאני פוקח את עיניי ומביט בתצלום שוב. וכך, נותרת רק תחושה חמוצה, עצבנית, שגורמת לי להסיט את עיניי ממנו.

אפילו למסכת מוות יש יותר הבעה, היא מותירה יותר רושם. ייתכן שכך נראה גוף אדם שחיברו לו ראש של סוס. איני יכול לשים את אצבעי על הסיבה לכך, אבל הפנים הללו מעבירות במתבונן צמרמורת, גורמות לו חלחלה. מעודי לא ראיתי ולו פעם אחת גבר בעל פנים תמוהות כל כך.

 

 

עוד על הספר

  • שם במקור: 人間失格
  • תרגום: עינת קופר
  • הוצאה: אפרסמון ספרים בע"מ
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 150 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 30 דק'
פסול מלהיות אדם אוסמו דזאי

הקדמה

איתי שלושה תצלומים של האיש הזה.

באחד, נקרא לו תמונת ילדות, הוא כבן עשר, מוקף נשים רבות (אני מתאר לעצמי שאלה אחיותיו, גדולות וקטנות, ואולי כמה בנות דוד). הוא עומד בגן על שפת בריכה קטנה, לובש הָקָמָה1 בדוגמת פסים גסים. צווארו שמוט ונוטה הצידה בזווית של כשלושים מעלות, והוא מחייך, או שמא מגחך, מין גיחוך מכוער. מכוער? אבל הרי יש אנשים קהי חושים (או במילים אחרות אנשים שאין להם כל עניין באסתטיקה), שבפנים נטולות הבעה יפלטו בלי מחשבה הערה כמו ״איזה ילד חמוד!״

אפשר לטעון שפני הילד אינן חפות לגמרי ממה שנקרא בפי העם ״חמידות״, אבל לא תהיה זו אלא חנופה מופרכת, כי אני סבור שכל אדם בעל עניין באסתטיקה, ויהיה עניין זה אקראי וזניח ככל שיהיה, יעיף מבט אחד בתמונה הזו ויתחלחל ״איזה ילד נוראי...״ הוא ילחש וישליך את התמונה הצידה בשאט נפש, בתנועת יד שבה אתה מסלק מעליך זחל שעיר.

ובאמת, ככל שהסתכלתי בפניו המחייכות של הילד הזה, התרגשה עליי תחושה לא נוחה ומבשרת רעות, שלא ניתן להסבירהּ. ראשית, זה איננו חיוך. הילד הזה לא מחייך אפילו במעט, וכהוכחה לכך, הוא עומד באגרופים קפוצים בחוזקה. בני אדם אינם מחייכים כשאגרופיהם קפוצים בחוזקה. זה קוף. זה חיוך של קוף. הוא פשוט מעוות את פניו ויוצר קמטים מכוערים. הבעת פניו בתצלום היתה חריגה, כמעט מלוכלכת, מעוררת בחילה כל כך עד שמתחשק להכריז ״איזה ילד מקומט ונבול!״. מעולם בימי חיי לא ראיתי ילד בעל הבעת פנים יוצאת דופן כל כך.

בתצלום השני עברו פניו שינוי מדהים. בתצלום הזה הוא תלמיד. אם זהו צילום מימי בית הספר התיכון או האוניברסיטה, זה לא ברור, אבל בכל אופן, הוא נאה בצורה בלתי רגילה. ואולם באופן מוזר, גם כאן אין תחושה שמדובר באדם חי. הוא יושב בכיסא קש לבוש מדי בית ספר, מתוך כיס המקטורן שלו מבצבצת מטפחת לבנה, רגליו משוכלות, והוא שוב מחייך. הפעם החיוך אינו מקומט כשל קוף, הפעם הוא פיקחי למדי ולמרות זאת זה אינו חיוך של בן אנוש. הוא חסר את תחושת המלאות שיוצר כובד הדם בעורקים, את חומרת הקיום האנושי. זה לא דומה לציפור, זה קליל כנוצה, כדף נייר לבן, וזה מחייך. במילים אחרות, יש בדבר הזה מלאכותיות, מתחילתו ועד סופו. המילה נכלוליוּת לא תצליח לתאר נכונה את המהות, גם לא קלות דעת או טרזנות. בוודאי לא המילה גנדרנות. ולא זו בלבד, ככל שמביטים בתצלום הזה אופפת תחושה לא נעימה של סיפור רפאים. מעודי לא ראיתי צעיר שיפי מראהו בלתי מובן כל כך.

התצלום השלישי הוא המסתורי מכולם. בתצלום הזה אי־אפשר כלל לנחש את גילו, למרות ששיבה זרקה בכל שׂערו. הוא יושב בפינת חדר מטונף להחריד (בתצלום אפשר לראות בבירור שהקיר מתפורר בשלושה מקומות שונים). שתי ידיו פשוטות לפניו מעל הִיבָּאצִ'י2 קטן. הפעם הוא לא מחייך, הוא נטול הבעה. כמו מת חי הוא יושב ומחמם את ידיו מעל ההיבּאצ'י. תצלום מבשר רעות שריח לא נעים נודף ממנו. וזה לא היה הדבר היחיד שמסתורי בו — בתצלום הזה פניו מצולמות מקרוב יחסית, כך שיכולתי לבחון את המבנה שלהן בדקדקנות. המצח רגיל, הקמטים שעל המצח רגילים, גבותיו רגילות, עיניו רגילות, אפו, פיו, וסנטרו... כן, הפנים הללו לא רק נטולות הבעה, הן משוללות רושם לחלוטין. לא תמצא בהן מאפיין אחד ראוי לציון. הנה אני מביט בתצלום ועוצם עיניים... וכבר שכחתי אותם. אני יכול להיזכר בקירות החדר, בהיבּאצ'י הקטן, אבל הרושם שעשו פניה של הדמות הראשית בחדר התפוגג כמו ערפל, ואיני מצליח להיזכר בהן כל כמה שאתאמץ. אלה פנים שלא ניתן לצייר אותן. אפילו לקומיקס הן לא יצלחו. אני פוקח את עיניי ומביט בהן שוב. חסר אפילו יסוד ההפתעה שיגרום לי לומר ״אה, כמובן! כך נראו הפנים האלה!״ אם אקצין את דבריי, אלה פנים שאיני מצליח להיזכר בהן גם אחרי שאני פוקח את עיניי ומביט בתצלום שוב. וכך, נותרת רק תחושה חמוצה, עצבנית, שגורמת לי להסיט את עיניי ממנו.

אפילו למסכת מוות יש יותר הבעה, היא מותירה יותר רושם. ייתכן שכך נראה גוף אדם שחיברו לו ראש של סוס. איני יכול לשים את אצבעי על הסיבה לכך, אבל הפנים הללו מעבירות במתבונן צמרמורת, גורמות לו חלחלה. מעודי לא ראיתי ולו פעם אחת גבר בעל פנים תמוהות כל כך.