בחזרה לנקודת המוצא

פרולוג

יום שישי, 1 ביוני 2007, שתים־עשרה בצהריים

פיני יניב, סמנכ"ל מחסני הקירור 'איכות', ישב במשרדו שבגבול חולון בת ים ומחה שוב את אגלי הזיעה שבצבצו על קרחתו ובצידי אוזניו. זו הייתה משימה חסרת סיכוי. ככל שֶׁמָּחָה, כמות מספיקה של טיפות זיעה הצליחה להצטבר לה לנחיל קטן שנע לו במורד עורפו ומשם מתחת לצווארון חולצתו לכל אורך גבו, עד לישבנו. החלק האחורי של חולצתו היה ספוג זיעה ובחזית המצב לא היה טוב יותר. כתמי הזיעה הגדולים שהחלו להסתמן סביב בתי שחיו כשעה קודם לכן התרחבו כל־כך עד שאילולא פתח את כפתורי חולצתו כדי לאוורר מעט את גופו, היו ודאי מתאחדים להם באזור החזה אם לא למטה מכך.
בצר לו החליט לעשות מעשה. אם הרוח לא באה אליי, אני אבוא אל הרוח, החליט. הוא הזיז את שולחן העבודה כך שימוקם בדיוק מתחת למאוורר התקרה הישן ולאחר מכן הניח עליו את השטיחון מהשירותים ועליו את הכיסא המתקפל שניצב במסדרון הסמוך. הוא בדק שהכיסא המתקפל יציב דיו ואז הניף את רגל ימינו גבוה ככל שיכל ובעזרת דחיפת השולחן בידו השמאלית, טיפס לו דרך כורסת המנהלים לכיוון מושבו הרשמי החדש. הוא התנודד קמעה תוך כדי כך וכמעט נפל כשכורסת המנהלים הסתובבה קלות סביב צירה. למזלו, המשענת השמאלית שלה נתקעה בשולחן והיא התייצבה, מאפשרת לו להמשיך בטיפוס ולהתיישב על הכיסא המתקפל בזהירות, כשגבו מופנה לדלת. זה היה ניסיון נואש לקרר את גופו, ובעיניו היה זה ניסיון אמיץ למדי שכן לא הייתה שום ערובה לכך שהכיסא, השולחן, או שניהם, יצליחו להחזיק את משקל גופו המרשים.
אם לא די בכך, הרי שלסכנת ההתמוטטות נוספה בעיני רוחו גם סכנת ההתנתקות מהתקרה. מאז ומעולם היה פיני חשדן כלפי המאוורר החורק וכלפי האופן שבו חובר, כך שגם בלי להתקרב אליו יתר על המידה חשש שיום אחד יצליח זה בעזרת כל טלטוליו להתנתק, לעופף ברחבי החדר ולקרוס על מי שאיתרע מזלו לשבת במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. ומי שישב עכשיו לגמרי במקום הלא נכון היה פיני עצמו.
הוא ישב אפוא מאובן, כנידון למוות לפני התלייה שאינו יודע אם לחשוש יותר מן החבל שמעל או מההדום שמתחת. הוא ניסה בכל כוחו שלא לזוז ולנצל את מלוא היקפו כדי לגרוף כל אוושת רוח אך ללא הועיל. אומנם היקף לא חסר לפיני, שכן לא רק רחב היה אלא גם גבוה  מטר תשעים ושלושה סנטימטרים בדיוק לפי המדידה האחרונה של האחות במחלקה לקרדיולוגיה  אך למרות קרבתו הפיזית למחולל הרוח בקושי הרגיש את משק כנפיו. זיעתו ניגרה כמקודם ומפלים קטנים המשיכו לזרום ממעייני הנביעה שבפלג גופו העליון לכיוון מותניו. מה יהיה? חשב לעצמו, זוהי רק תחילת הקיץ ואני כבר מאבד את שפיותי.
מרגע שהגיע למשרד באותו בוקר שקל ברצינות להתעלם אחת ולתמיד מההוראה המפורשת של אחיו, איציק, המנכ"ל והבעלים של 'איכות', ולהזמין מזגן חדש על חשבון החברה. הוא פשוט התקשה לדמיין כיצד יעביר עוד קיץ שלם במשרד בחום ובלחות ללא מיזוג. אבל בסופו של דבר, למרות החום המעיק ולאחר ששקל זאת בכובד ראש, החליט שלא להסתכן. הוא ידע היטב שאם יזמין מזגן חדש הוא עלול לעוף מתפקידו עוד לפני שזה יותקן.
"ססס... אמ... אמו..." הוא קילל בקול. הכול בגלל שמחה לויסבורסקין הגנב, אינעל אבי אביו, שישתמש בכספי הגנבה לתרופות לילדים שלו, אמן. כשמצב החברה היה מעט טוב יותר, שנתיים לפני כן, פיני שכנע את איציק להזמין מזגן מרכזי כדי להחליף את מזגן החלון הישן, שהתקלקל עוד בימים שאביהם היה בחיים. איציק אישר לו להזמין את המזגן משמחה לויסבורסקין שעימו התיידד פיני בטיול מאורגן לבולגריה, אבל שמחה, שהתגלה כשרלטן שמעולם לא התקין מזגנים מרכזיים, לקח את הכסף וברח. לאחר שהתברר לאיציק עומק המחדל ובעיקר לאחר שעמד על העובדה שפיני הפר את הוראתו המפורשת ושילם מראש מחצית מהכסף לשמחה, שבתמורה הסכים להפריש לו בחזרה חמישה־עשר אחוז בלי שאיציק ידע על כך, אסר עליו להזמין מזגן חדש על חשבון החברה עד להודעה חדשה.
הודעה כזו מעולם לא הגיעה. איציק היה צנום וספורטיבי, בדיוק כפי שהיה בילדותו, ומעולם לא הוטרד מחום או מלחות. לכן לא התרגש מקיומו או מהיעדרו של מיזוג אוויר במשרד, גם לאחר שאחיו הדגיש באוזניו לא פעם ולא פעמיים את האירוניה בכך שבמשרדים של חברה למחסני קירור אין מזגן, והוסיף והדגיש שהוא מבקש מיזוג למען הקליינטים ולא למען עצמו. "קודם שיהיו מספיק קליינטים, אחר כך נדאג לקרר אותם," הפטיר איציק בקולו השקט, הלוחש כמעט. "אבל אם אתה רוצה, אתה יכול לקנות מזגן מהכסף הפרטי שלך," הוסיף בחיוך קפוץ שפתיים. הוא ידע היטב שלפיני אין אפשרות לרכוש אפילו נורה בעצמו אחרי שהגדיל את המשכנתה כדי לממן את השיפוץ של עליית הגג. זה יותר משנה העסק שלהם הפסיד סכומים נכבדים. הם חיו על הלוואות, והמשכורת החודשית שאיציק אפשר לו למשוך עמדה כעת על ששת אלפים וחמש מאות שקלים בלבד.
נסיעתו של איציק לקפריסין הייתה ההזדמנות האחרונה שלהם להציל את העסק. פיני ידע שאם איציק ייכשל במשימתו לשכנע חברת תרופות מקומית שעמדה לפתוח סניף בישראל, לקרר אצלם את חומרי הגלם שלה, לא יהיה מנוס מלסגור את "איכות". אם יצליח, פיני ידרוש העלאה במשכורת, ואם יקבל את מבוקשו, אולי ישקיע באיזה מזגן חלון יד שנייה. אבל האפשרות הזאת נראתה כרגע קלושה למדי.
הדפיקה שנשמעה על הדלת הפתיעה אותו לגמרי. מודע לגרוטסקיות מיקומו בצמידות למאוורר, פיני ניסה לקום בבת אחת מהכיסא המתקפל ולנסות לעבור בקפיצה לכורסת המנהלים. הוא נזהר שראשו לא יפגע במאוורר אולם בשל התמקדותו במאוורר, שכח שכורסת המנהלים עומדת על שלושה גלגלים והתנופה שבזינוקו אליה גרמה לה להפליג יחד עימו לכיוון שידת הספרים שבפינה ולהתהפך על צידה מעט לפני שהגיעו אליה. הוא עוד הספיק להשמיע צווחת "אוי יו יוי" בקול צפצפני בטרם פגעה כתפו בשידה ומשם המשיכה, יחד עם יתר חלקי גופו, אל הרצפה. ארבעה מהספרים שעל השידה נפרדו ממנה מעוצמת המכה ושניים מהם, כולל השנתון עב הכרס של אגודת הפרדסנים הישראליים לשנת 1988, נחתו על גבו. פיני נאנח בכאב ועיניו התמלאו לרגע בדמעות של ייאוש וכעס, גם בשל ההשפלה וגם משום שהיה משוכנע ששבר רגל או יד ושהוא עומד לבלות את השבועות הקרובים בבית חולים. אבל בחלוף כמה שניות גילה להפתעתו כי הוא מסוגל לזוז וכל איבריו שלמים.
הוא העיף מעליו את הספרים, התרומם לאיטו והחל לקלל את כל העולם ובמיוחד את כל מי שהיה קשור לאגודת הפרדסנים הישראלים שממנה הגיעו בעבר רוב לקוחותיהם עד שבזה אחר זה המירו את פרדסיהם לנדל"ן, וכל שנותר מעסקי פרי ההדר המפוארים שלהם היה מצבה מפוארת ומהודרת בדמות שנתון האגודה לשנת 1988. הוא לא חדל מלשפשף את ברכו שספגה חבטה חזקה וכואבת והמשיך לקלל, אבל כעת נזכר שדפיקה בדלת היא שהתחילה את כל שרשרת האירועים הזאת.
פיני תהה מיהו האורח הבלתי קרוא. בשנים האחרונות אף אחד לא הגיע למשרד בלי להתקשר קודם, והאמת היא שמעט מאוד אנשים הגיעו בכלל. הסיבה היחידה שבגינה היו המשרדים פתוחים גם בימי שישי הייתה ששוקי מהמעבדות היה מגיע אליהם כמה פעמים במהלך היום עם חביות חומר לקירור לקראת השבת. אבל שוקי תמיד היה מתקשר לפני שהיה מגיע כדי לוודא שהם שם. פיני העיף את הכיסא המתקפל והשטיחון מהשולחן לכיוון המסדרון המוביל אל היציאה האחורית וקרא "יבוא."
הדלת נפתחה ואדם בשנות השלושים המאוחרות לחייו פסע פנימה, נושא שקית ניילון גדולה בידו. האיש היה רזה ומזוקן, בעל אוזניים גדולות וסנטר בולט ומעט עקום. הוא הרכיב משקפי שמש שחורים שנראו אטומים לגמרי והוא לא הסירם גם כשנכנס לחדר החשוך. פיני חשב לרגע שהוא עיוור אבל שום דבר בהליכה שלו או בתגובותיו לא העידו על כך שראייתו פגומה. לבושו היה מרושל, ג'ינס וחולצת טריקו שכבר ידעה ימים טובים יותר, סנדלים וכובע קסקט. השיער שמתחת לכובע הקסקט היה מסודר, מסורק וקבוע במקומו באופן שסתר לחלוטין את הופעתו המרושלת. משהו בהופעה של האורח נראה בלתי טבעי ופיני ניחש שהוא חובש פאה או אולי פאה בשילוב עם שיער טבעי. הוא נראה מחויך אבל כשהחל לדבר, פיני הבין שזהו מין חיוך קבוע שנובע ממבנה הלסת שלו ושהוא רציני לגמרי. האיש התיישב בכיסא שבצידו השני של השולחן.
"פיני יניב, נעים מאוד," אמר פיני, קם ממקומו והושיט את ידו ללחיצה.
האורח התעלם מהיד והנהן קלות בלי לומר דבר. פיני התיישב בחזרה במקומו.
"כן חביבי, במה אני יכול לעזור לך?"
"אתם משכירים שטחי קירור, נכון?" קולו של האורח היה צרוד וגבוה באופן מפתיע. חיתוך דיבורו היה מהיר והחלטי.
"נכון מאוד," השיב פיני, מתקשה להסתיר את הפתעתו על כך שאולי, בניגוד מוחלט לכל הסיכויים, האורח הוא לקוח פוטנציאלי.
"גם הקפאה? אני מדבר על הקפאה עמוקה, בין מינוס חמש־עשרה למינוס עשרים וחמש מעלות." הוא בחן את החדר בעודו מדבר ופיני ראה את מבטו נעצר על הספרים שנפלו מן השידה ושלא הספיק להחזיר למקום.
"כן, יש לנו חדר אחד פנוי של הקפאה עמוקה. על כמה זמן מדובר?" שאל פיני, מנסה להסיט את מבטו של האורח משידת הספרים.
"עשרה ימים עד שבועיים," ענה האורח במהירות.
"יש לנו מקרר בהקפאה עמוקה לעשרה ימים עד שבועיים בשבילך, בהחלט," ענה, מתחיל להריץ במוחו הערכות לגבי הסכום שבן שיחו עשוי להסכים לשלם וניחושים לגבי בירורים פוטנציאליים שהוא ערך או לא ערך אצל המתחרים. העובדה שעשה את כל הדרך עד למשרד היא יתרון, חשב לעצמו. אנשים שרק רוצים לקבל מחיר כדי להשוות לחברות אחרות, עושים זאת בטלפון.
"אבל אני חייב לוודא שלא תהיה תקלה. יש לכם גיבוי כלשהו למקרה של הפסקת חשמל, למשל?"
"יש לנו גנרטור שמופעל אוטומטית במקרה של הפסקת חשמל, כן." אישר פיני והמשיך להריץ חישובים בראשו. עשרה ימים עד שבועיים, חזר בראשו על דברי הלקוח הפוטנציאלי. אם זה ייגמר תוך עשרה ימים והוא יצליח לשכנע אותו לשלם במזומן, כל העניין יסתיים עוד לפני שאיציק יחזור והוא יוכל לגרוף את כל הסכום לכיסו.
"טוב. אז אני מעוניין, אבל בשני תנאים."
מעוניין? פיני הביט בו והתקשה להסתיר את פליאתו. לרגע חשב שלא שמע טוב. התראת 'פראייר במתחם' החלה להדהד במוחו. מעוניין? הוא אפילו לא שאל מה המחיר! או שכסף לא היה עניין מבחינתו, או שהוא לחוץ מסיבה כלשהי, או שבאמת יש כאן פראייר רציני. בכל מקרה, אלו חדשות טובות. מצב רוחו השתפר, והנפילה והברך הכואבת כמעט נשתכחו מזיכרונו.
"אני מקשיב," אמר בקול סבלני.
"ראשית, רק אני מכניס ומוציא דברים מהמקרר הזה. עם מנעול שלי ועם מפתח שלי. אתה והאנשים שלך לא נוגעים בזה."
"אין בעיה," השיב פיני מייד. אומנם על פי דרישות משרד הבריאות ורישיון העסק חלה עליו חובה לברר מה הוא מאכסן במקררים, אבל ההזדקקות הנואשת לכסף מזומן הביאה אותו להתעלם מההוראות הרשמיות שממילא איש לא אכף. הוא בכל זאת שאל בזהירות, מוכן בשמחה לקבל תשובה שלילית בלי להתווכח, אם האורח רוצה לספר לו במה מדובר.
"מדובר בממצא היסטורי שיכול להזדהם בקלות אם מישהו ייגע בו או אפילו יתקרב אליו," השיב האיש בשלווה. "הוא מעורר הרבה עניין בעולם האקדמי אבל רבים, ואני בתוכם, חושבים שהוא מזויף. אנחנו מחכים למומחה שיגיע מחו"ל לבדוק את האותנטיות שלו. עד אז הוא חייב להישאר בהקפאה. הוא עלול להזדהם בקלות אם מישהו לא מוסמך ייגע בו או אפילו יתקרב אליו."
"מה זה, משהו ארכיאולוגי?"
האורח הביט בו במבט עייף וקר ובעיקר מזלזל. "לא יכול להיכנס לזה. אני חייב לוודא שאף אחד לא יפתח את המקרר כי זה עלול לגרום נזק. ואני אדע. ולא רק שאני לא אשלם ואקח את מה שכבר שילמתי בחזרה, אני אמצא דרך להתחשבן עם מי שנכנס למקרר. אבל הכי חשוב שזה יישאר בהקפאה באופן רציף, אז אני צריך לדעת שאין לכם תקלות והפסקות חשמל."
האם הוא כרגע איים עליי באלימות? פיני תהה. לזה הוא לא ציפה. אבל הוא לא התרגש. הלקוח תמיד צודק, ואם הוא לא רוצה שייכנסו לו לחדר הקירור, אז לא ייכנסו. פיני החליט להתעלם מהאיום ולהשיב.
"אמרתי לך, יש לנו מערכת גנרטורים אוטומטית שנכנסת לפעולה במצב של הפסקת חשמל. אני כאן כבר עשרים שנה ומעולם לא הייתה לנו בעיה."
"או־קיי, אז מתי אני יכול להתחיל להשתמש בו?"
"בעיקרון מעכשיו, אבל ייקח משהו כמו שעתיים להביא אותו למצב של הקפאה מלאה של מינוס עשרים מעלות," השיב פיני בעודו מתקשה להאמין שנושא העלות עדיין לא עלה לדיון.
"בסדר. תוכל להראות לי איפה הוא נמצא?" שאל האורח.
"כן, מייד. לגבי העלות, היא תהיה שלוש מאות שקלים ליום, ואני אצטרך מקדמה," אמר פיני בזהירות, עיניו בוחנות את תגובת האורח. במצבם הנוכחי הוא היה משכיר את חדר ההקפאה גם תמורת פחות מכך. אף על פי שהלקוח שלו לא אמר עד כה מילה על הכסף, הוא היה מוכן למשא ומתן מסוים מצידו שיוריד קצת את המחיר, אבל האורח לא היה במצב רוח וכחני. הוא פלבל בעיניו, הנהן בראשו כבוחן את פיני ומנסה לאמוד את רצינותו ואז, לתדהמתו, הוא התכופף בפנים חתומות לשקית הניילון שהביא איתו, שלף משם כמה חפיסות של שטרות אחוזים בגומייה והניח אותם על השולחן.
"יש כאן שלושת אלפים. אני אשלים את השאר כשאבוא לאסוף אותו. מאמין שהמומחה יגיע תוך עשרה ימים או שבועיים. אבל אני אהיה בקשר בכל מקרה. יש לך כרטיס ביקור?"
פיני הנהן ושלף מארנקו כרטיס ביקור מקומט. הוא יישר מעט את הקצוות ונתן ללקוח החדש. כבר הרבה זמן שהוא לא נתבקש לתת אחד מאלה.
"המחשב לא עובד כרגע," שיקר פיני בלי להניד עפעף, "אם לא אכפת לך, אני אתן לך אישור על התשלום ועל שטח האחסון בכתב יד ונסדיר את הניירת בהזדמנות אחרת." כמה שפחות תיעוד כך ייטב, חשב לעצמו.
"אין בעיה," אישר הלקוח החדש בגיחוך. לפיני לא היה ספק שהוא ניחש שהמחשב תקין אבל כל עוד הוא לא אמר דבר, לא היה אכפת לו. הוא הוציא בלוק מכתבים מהמגירה הראשונה, רשם את התאריך ומתחת כתב "קבלה" ואז "הריני לאשר שקיבלתי סך של שלושת אלפים שקלים  וכאן הוא הפסיק לכתוב לרגע.
"מה השם שלך אמרנו?"
האיש הביט בו במבט מבולבל מעט ואז כיווץ את מצחו וצמצם מעט את עיניו לפני שענה: “תרשום נטע. אין צורך בשם משפחה."
"נטע?" באופן בלתי אופייני פיני הצליח להתאפק ולא להגיד שזה שם של בחורה.
"כן," הוא אמר ונעמד על רגליו.
פיני סיים את כתיבת הקבלה, נתן אותה לאורח חובש הקסקט והכניס את הכסף לתיקו. "אני אצטרך מספר טלפון. אתה יודע, למקרה שקורה משהו," הוא אמר, מרים את ראשו לעברו.
"מה כבר יכול לקרות?" שאל הלקוח בקול מודאג, "אמרת שיש לכם גיבוי."
"יש. כן, ברור, אבל אתה יודע, לפעמים צריך להתקשר, לברר משהו. לפעמים אנשים שוכחים לבוא לקחת את הסחורה או לשלם על המשך הקירור."
"אין צורך. אני לא אשכח ואני אתקשר מעת לעת לראות שהכול בסדר."
פיני משך בכתפיו. האיש היה מסתורי למדי אבל ככה זה תמיד עם אנשים באקדמיה. ארכיאולוגים, היסטוריונים, זואולוגים, או מי שלא יהיו, חשב פיני. חוץ מזה, מבחינתו, מי שמשלם במזומן יכול להיות מסתורי כאוות נפשו. פיני קם והחל לעשות את דרכו למחסן ההקפאה עם האורח. הוא הראה לו כיצד להגיע עם המכונית שלו עד המחסן כדי שיוכל לפרוק את המוצג ההיסטורי ישירות למקרר.
לפני שנפרדו, פיני לא התאפק מלשאול אותו איך הגיע אליהם.
"לפי האינטרנט אתם היחידים פה באזור שפתוחים ביום שישי," הגיעה התשובה.