מלך לשבעה ימים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלך לשבעה ימים
הוספה למועדפים

מלך לשבעה ימים

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מוֹרְטֶגוֹ עיני חתול מת מזמן.
בעולם שבו הזמן הוא נצח ועומק הריקנות בלתי נתפס, הוא מקבל הזדמנות לגלות מוות טוב יותר: שַליטת עולם הצללים שבו שרוי מציעה לו להמר על נשמתו בעסקה קשה מאין כמוה.
מורטגו מגיח חזרה לעולם הגָּאלוֹנִי שעזב, הפעם בגופו של אדם קשיש ופגיע. מטרתו אחת: להגיע לנאס, עיר המלכים המתחלפים האגדית, ולנסות את מזלו בתפיסת כס השלטון המתפנה תדיר.
דרכו של ההרפתקן המזדקן זרועה מורי דרך שתקניים, מתחרים ערמומיים ותושבים כזבנים, ולצידו נערה מתבגרת; שוליה למחצה, בת למחצה. יחד מנסים השניים ליצור תקדים היסטורי – להביס את השיאן גּוֹנַטָאס קְרַאוּנוֹס ולהחזיק בכתר למשך שלושים ימים, כקצוב בחוק הקדום. אך האם אפשר בכלל לנצח במשחק הזה? באיזה מחיר?

באשר תלך הדרך לך עימה; אחרת, תיפול לתהום.
- קְלִיטוֹס שאינו ישן


אלון אשתר מתגורר בחדרה וחי על קריאה, כתיבה ונס קפה. "מלך לשבעה ימים" הוא הכרך הרביעי בסדרת "מעללי מורטגו עיני חתול".

פרק ראשון

המתת

המוות מותיר חריצים.
- הרוכל האלמוני

החשכה הייתה נצחית.

צללים נעו בתוכה כזיכרונות אבודים, כדרקון מרובה ראשים שאִשו כבתה. הראות הייתה בלתי אפשרית – לא היה מה לראות ולא איך לראות – ולמעשה גם בלתי רצויה.

מעת לעת הבליח נצנוץ כלשהו באפלה, כלהבתו הזעירה של נר המתאמץ לבעור, ונעלם כלעומת שבא. כאן לא היו נרות ולא ידיים קרות המנסות להדליק אותם. לא בארץ החשכה.

ויותר מהצללים, הקור העז הוא ששבר כל רצון וכל תקווה. קור ששום מעיל ושום מערה לא יגנו מפניו. ופה הרי אין מעילים ואין מערות. רק רוח מייבבת שמבטלת כל מחשבה ואת החיות עצמה, קולה, כקול אישה הכלואה אלף שנים בטירתו של אציל נטול שפיות, מעוררת את הפחדים הנוראיים ביותר. ואכן, לרוב היו הצללים – אלו שכוחם עמד להם להשמיע צליל – עונים לצרחותיה המבעיתות בצרחות משלהם. אחדים צרחו עד שאפס כוחם ונסוגו חזרה לאפלה, להיות נטולי פנים ושם, כשם שהיו עד כה. אחרים חיקו את יבבות אחיהם לצרה במין קינות מתמשכות ונוגות, שנשמעו כהדים משונים הנמתחים מאופק לאופק. הגבולות לא היו קיימים. יכולת לנוע אלפי פרסאות ולהישאר במקומך; לגלות שהדבר שניסית להעלות בדמיונך – חשבת עליו שוב ושוב, אינו אלא זיכרון עמום ומבולבל, משולל כל טעם, שאינו מתממש לדבר.

אבל מחשבות היו מטרד ידוע בעולם אינסופי זה. אלו מבין הצללים שהעזו להעכיר את זמנם במחשבות, היו מגלים מהר מאוד שמוטב להם להפקיר עצמם לשיגעון.

ובייחוד צלל-איש מסוים אחד.

הצלל, כמו רעיו הבלתי נראים, שהה באותה כמוסה חסרת זמן. קיומו חסר הממשות היה רצף ארוך של ערות חסרת פשר, מלווה בקיפאון שרק המתים יודעים. ואכן, הוא היה מת – כשאר שוכני העולם הזה. הסבל היה חלק מהותי כל כך בהווייתו עד שהפך חסר משמעות.

מפעם לפעם היו זעקות חומקות מפיו הנעלם ומתמזגות באלו של אחיו; זעקות חסרות תוחלת שלא הפיגו את הכאב ובשום אופן לא הגישו לו יד מסייעת. אבל הדממה הייתה נוראית יותר, כיוון שגרמה לו לחוש – אם נניח לרגע שנותרה בו תחושה כלשהי – כאילו גורל מחריד מצפה לו כאריה הממתין לזנק על הלך חסר זהירות. ההווה היה המתנה בלתי פוסקת לחרב התליין, העתיד – אימים שאף התודעה הפורה ביותר לא תוכל לדמיין.

הצללים, שעה שאינם צורחים או דוממים, מתערפלים. או לפחות מנסים להתערפל. ימיהם – נטולי עבר, עתיד, יום ולילה – שקועים בביצה של עורפלות פלאיים, שמוציאים אותם, ולו לזמן מה, ממי המדמנה שבהם הם שרויים.

הצלל האחד הזה לא היה שונה מהם. עורפלותיו, שכל עוד נמשכו היו עבורו כמציאות חיה ונושמת, מילאו את נשמתו ביראה ובחוסר מנוח תמידיים. העורפלות היו מלאים בצבעים ובאורות, הבזקי ברק בחשכה הנצחית. הוא היה צופה בהם בהשתוממות, ומשהו בתוכו ייחל שיימשכו לעד ויפטרו אותו מעונשו הנורא של אסיר עולם.

אבל זה מעולם לא קרה.

תמיד הקיץ מהם – לא בדרכה הפתאומית של הערות, אלא באופן המעורפל שבו נמוג ערפל – כרוח המפזרת עלים מתים. כאב התפתל בתוכו כלהב קהה, משתוקק לחזור אל המקום המופלא ההוא, שכולו רב-גוניות שאין להעלות על הדעת. ההיסחפות חזרה לעולם המתים הייתה עבורו כמוות מחודש, רווי בלהה. אולם נגזר עליו שלא להישאר בעולם העורפלות, רק לבקר בו כאורח המנמנם בפונדק חצות.

בעולם זה ראה גם צללים אחרים, אך לא הצליח להבדיל ביניהם. זהים היו זה לזה, נטולי פנים, נטולי שם, אצבעות כהות שחולפות במבוך שאין בו דלתות ולא מפתחות. לא היה אפשר לדבר איתם, והוא גם לא ידע מה יאמר להם, אף אם יוכל לדבר.

לפעמים ניסה להתערפל אל עברו, ולהיזכר מי ומה היה. אולם העורפלות שיגרו אליו הבלח לפיד חיוור, בדמות עין צהובה או תיבה חסרת מנעול, והוא מצא עצמו מפשפש בתודעתו, חופר בתוכה בידיים כלות, למצוא בדל זיכרון או זהות. אבל גיבובי התמונות שנאצרו בו לא התחברו לכדי תמונה שלמה, וכחלוף הזמן, התפוררו והיו לאין – ממש כמוהו.

אבל הוא המשיך לנסות, מצא בכך נחמה פורתא. לעיתים היה מגלה את עצמו מעבר למסך שחור משחור, מאחוריו חיה ארוכת ניבים. סערת ניצחון משונה הייתה ממלאת את כולו תחת הפחד שהורגל אליו. פעמים אחרות נדמה היה לו שגופו – גוף אחר, מוצק ובר חלוף – רובץ בחוף טרשי ושיער ריחני מלטף את חזהו העירום. הוא תהה מה כל זאת, האם הזיות של יצור שנכלא כאן כמוהו, או שמא מראות אלו נשלפו מחוויות חייו-הוא, לפני שהובא לכאן.

דבר לא העניק לו תשובה. ולאחר זמן רב, רב מאוד, הוא הפסיק לחפש אותה. לא היו כאן פקידים או נערי חצר שאפשר לדלות מהם מידע, או עריצים שתומי עין שתמורת הסכום הנכון ישנו את עמדתם. דבר חוץ מאפלה שתקנית ורוח מייללת. הוא לא ידע בכלל אם כל אותם שמות שהשתמש בהם – ימים, חופים, שליטים – היו אמיתיים או שרק הזיותיו העניקו להם ממשות. הוא היה כאן נצח חסר ראשית וקץ, ובמקום כזה, המשמעות מתאיינת כטיפות קרח בחומה של השמש.

הוא שוב שקע בעורפל, אלא שהפעם הוא היה ארוך יותר מקודמיו. החשכה הסתלקה ופינתה את מקומה לאור עמום ודלוח. הצלל שמע את יללת הרוח הנצחית מתרחקת למצוא אוזניים אחרות לטרוד את שלוותן. בכל מאודו קיווה שלא תחזור, אבל ידע שאין לכך שום סיכוי.

ראייתו, שנעלמה והייתה אצורה מאחורי וילאות נעלמים, כמו התחדדה נוכח המראות שלפניו. אור חיוור האיר דרך סלולה שפגשה ברכס הרים מרוחק. השמיים היו צהובים-אפורים, כחולים במחלה סופנית. אבל היו שמיים, והיו הרים: היה דבר מה להזין בו את העיניים שהורגלו ללא-כלום.

העורפל, הפעם, היה מוחשי ביותר. עקצוצים משונים חלפו במה שהיה יכול להיות גופו, כאילו גף נרדמת כלשהי התעוררה בנימול. הוא חש נשיפה חמה על עורפו וראה יד פשוטת אצבעות נעה מולו.

אימה לפתה אותו בציפורני ברזל. הוא היה בטוח שהיד הזאת עומדת להיכרך סביב גרונו ולשלוח אותו אל קץ נורא מזה שהוא מצוי בתוכו. הוא ניסה להתרחק, אבל היד נעה בעקבותיו. לאחר כמה רגעים הבין שזו ידו שלו.

כמה משונה.

הוא סובב אותה ימין ושמאל, בוחן את האצבעות החלקות, את העצמות הבולטות, את השערות שכיסו אותה כיער בזעיר אנפין. מבטו סב אל אין ידו האחרת – והיא התגשמה כאילו נוצרה ברגע שחשב עליה. רעד של התרגשות חלף בו כזרם נוסף.

הצלל השפיל מבט אל גופו, שמשנייה לשנייה הלך ולבש מוצקות. פרכוסים במורד איבריו בישרו לו על הופעתו של זוג רגליים – אומנם כחושות ורועדות, אך בכל זאת רגליים. ידיו החדשות הונחו אט-אט על בשרו המתהווה, כמבקשות לאמת את מראה עיניו, ופגשו בחום ובשטף דם חי.

הצלל היה המום. אצבעותיו המשיכו לשוטט על פני גופו, כמנהג נער בפעם הראשונה שלו עם נערה. כאן צמח חזה ולו שתי פטמות ורודות; שם מיששו ציפורניו ירכיים שנתמכו באגן צנום אך חזק. ליטוף קל סביב פניו גילה לו רעמת שיער עבותה. גם ריח היה לה, משכר בחיוניותו.

הייתה זו הפעם הראשונה שהעורפלות שלו זיכו אותו בגוף משלו. הוא חש ששריריו נדרכים, תחושה נשכחת שכמו הועלתה מאוב. הוא שב והביט בדרך, ונוכח לדעת שהיא נעה כנחש אפור. דומה שהעולם כולו נע בקצבהּ – השמיים, ההרים, המישור העקר. הוא לא ידע לאן היא מובילה אבל, לראשונה זה זמן רב, היה סקרן לדעת.

נופים משונים חמקו ממבטו בעוד הדרך מתנחשלת כגל של עפר ואבנים. רצף של הרים, ראשיהם דמויי אוזניו של חתול או שריונות מפוחמים, מסגר את צדי השביל. גבר, שגופו נבקע לשניים, הלך בראש מורכן ומלמל דברי חֵמה בשני פיות בה בעת. ספינה טרופה רבצה על החול, כאילו טבעה ביבשה, תורנה הראשי מפלח את השמיים.

הצלל התמלא פליאה נוכח המראות הללו; עושר הצבעים שנגלה לו לאחר זמן רב כל כך של היעדר, כמעט מחה את יכולתו להתרכז בהם. אולם הוא ניסה לאצור בזיכרונו כל פרט, כצידה להזין בה את עצמו לאחר שהעורפל הזה יעזוב אותו והוא יושלך חזרה אל הצינוק האיום של העלטה.

אך הדרך המשיכה להשתרג ולנוע אל יעד לא נהיר.

מפעם בפעם נגלו לו דברים נוספים – פסל פעור פה ניצב מעל תקרה של מים גועשים, אישה מחודדת עיניים שגברים ניזונים מגופה החי – ונשמטו אל האינות שהקיפה אותו. חרדה מושחזת אחזה בבשרו המחודש. הוא לא יכול שלא לתהות אם הוא עצמו חלק מהנוף הזה, שבו בוהים יצורים מוכי גורל בלא-כלום.

התהייה עצמה הייתה שינוי.

משהו בו רצה לבלוע את המראות האלה, מסתוריים ומבהילים ככל שהיו, להתמזג בתוכם עד שעצמיותו תאבד כליל.

המסע נמשך, ועתה דומה שהואץ.

הצלל חש שהעולם מוטח בפניו, רסיסי אבק ושיירי דרכים, אבני חצץ, עפר וחול, חרצו תלמים זערוריים בגופו. הוא חשב שסוף כלשהו ממתין לו, וניסה לחשל את עצמו לקראת השיבה לחשכה. הרוח שרקה באוזניו וחלחלה לתוכו כאילו היה בית פרוץ. מעלה ומטה איבדו משמעות, ההרים שקעו לתוך המישור והשמיים התמזגו באדמה החרבה.

וקול פנימי כלשהו, ששתק זמן רב כל כך שדומה היה שמת, בישר לו חרש שהוא הגיע.

החדר שבו שהה גופו היה מפותל וחסר יציבות, כגופו הנם של נחש הכרוך סביב עצמו. הוא לא ידע כיצד, אבל היה בטוח שזהו חדר ולא שום דבר אחר – חצר מוות השוכנת בקצה המדבר, למשל. חלון מתנשם גילה לו נוף ורוד-סגול שרוחות וצללים שולטים בכל פרסה שבו. הוא השיב את מבטו פנימה.

מי הביא אותו לכאן, ומדוע?

החדר התנשא מעלה באופן עקלתוני, כאילו בחובו עוד קומות רבות. לא היו שם מדרגות או חבלים – רק אפלה שריצדה כעננים מעל אגם בוהק. הוא נע לפנים כמרחף, לא כל כך מרצונו. יד נעלמת דחקה אותו בגבו. תוך כדי תנועה הבחין שהחדר משתנה יחד איתו, כאילו מתאים את עצמו לתנועותיו. מסכים כבדים של משי גלשו אל הרצפה, והקירות הבהבו כאילו אור אל-טבעי שוכן בתוכם.

הוא נעצר בדלת. היא לא נראתה כמו דלת, אפילו לא במקצת, אבל חוש טמיר בתוכו אמר לו שזו דלת. הוא הרים את ידו – לנקוש עליה או להדוף אותה מדרכו – והיא נפתחה מאליה.

הצלל המופתע היסס. אין לדעת מה שוכן מעבר לדלת, האם נכון לעבור את המפתן? הוא נזכר בעולם הממתין לו כשיסתיים העורפל הזה – עולם שבהחלט אינו בטוח ליושביו. אולי הדלת תעביר אותו לעולם אחר.

חושש אך נחוש עבר הצלל בדלת, ומייד השתלטה עליו תחושה משונה, כאילו הרצפה נעלמת תחת רגליו.

הוא היה בחדר אחר. אף שלא ידע להסביר כיצד הסיק זאת, שהרי הגבולות לא נראו כלל, הוא ידע שחדר זה קטן מקודמו.

חוסר הראות החל מתבהר, כאילו הוסר צעיף מעל עיניו. יותר מכול – דמה המקום לטירה עתיקה צופנת סוד.

הקירות היו מעוטרים בתמונות רבות רושם שבהן נראה גבר שחור שיער אוחז בפגיון ביד אחת ועל גבו תרמיל נדודים. הוא תהה מיהו האיש. אולי בעל הטירה?

הוא השיב את מבטו למרכז החדר, סקרן אך חושש. כיסא התגשם שם בזמן שהציץ בתמונות, מכוסה במה שנראה כגלימה בגון הלילה.

הוא נע לאט לעבר הכיסא, מקווה שאינו מלכודת שנועדה להביא עליו גורל גרוע מזה המצפה לו כשהעורפל יימוג.

הוא חש בחלל ריק בתוכו המצפה לצווחה שתרעיד את הווייתו, אך שום דבר לא קרה. כשהגיע למרחק של חמישה צעדים מהכיסא העטוף בגלימה הבין, מאוחר מדי, שזו אינה גלימה כלל וכלל.

הוא עמד לסגת כשקריאה בלתי צפויה פילחה את ראשו.

עצור במקומך, הורה לו קול.

הוא קפא על עומדו. נחשולי חרדה נעו בתוכו כנהר שוצף.

הדמות השוכנת על הכיסא התנודדה קלות. הצלל מיקד בה את מבטו, כיוון שדומה שכל הטירה נעה יחד איתה, והוא חשש שאם יסב ממנה את עיניו יישמט אל תהום חסרת קרקעית.

זו הייתה אישה.

בעלת מידות רחבות דיין כדי להכיל את הטירה כולה בין כתפיה.

הגלימה, כך התברר מייד, לא הייתה אלא שמלה ארוכה מאוד שגלשה ארצה, מתנועעת בחיות ופולטת נשיפות הבל קר.

הצלל עמד בלא ניע, סקרן חרף הפחד. שערה של האישה – מערבולת של צללים שהיטלטלו רכות כאצבעות הנעות לקצב מוזיקה עתיקת יומין – כיסה על פניה כרעלה, והוא גילה שהוא רוצה לדעת מה נמצא מאחורי המסווה הזה.

הנה באת לבסוף, אמר הקול, שהיה רך מכל צליל ששמע מעודו ועורר בו כמיהה נוראית.

אבל לא נדבר כך. לא. לא בצורה כזאת. לא כמו איש המנסה להקנות חוכמה לזחל. שב.

הפקודה נהגתה בתקיפות. הצלל הופתע לחוש את גופו החדש מתיישב מאליו על דמוי-כיסא פשוט.

אתה ודאי תוהה מדוע אתה כאן, אמרה האישה.

הוא חש שהיא מחייכת מאחורי רעלת שערה, ולא ידע מה לענות, או אם בכלל לענות. מה הם חוקיה של השיחה הזאת?

הוא שמע אנחה לחושה. הו, אני כה יהירה לפעמים, אמרה האישה כמדברת לעצמה. שופכת את סגור ליבי בפני גולם גמור, מהות חסרת צורה ותוכן... אבל זו לא אשמתך, רק הדבר ששוטים בני ארץ קוראים לו 'גורל עיוור'. ולא נוכל לשוחח אם אהיה הדוברת היחידה. אז עכשיו, צלל-איש, דבר.

המילה האחרונה נאמרה בנימה חותכת של ציווי.

הצלל נבהל. הוא הרי אינו מסוגל להגות מילים, רק לייבב ולדום, כיצד היא רוצה ש-

כאב פילח את גרונו ככידון. ידיו החדשות טיפסו לשם, מופתעות. הוא פצה את פיו, אך שום קול לא יצא ממנו פרט ליבבה מעוררת רחמים, חיקוי עלוב לנהי האינסופי של העולם הזה.

אינך צריך להניע את שפתיך, צלל-איש, אמרה האישה. אינך מדבר במיתרי הקול והלשון, עדיין לא. דבר אליי במחשבות שלך.

הצלל ניסה לברור מחשבה הולמת מבין המאות שגדשו את תודעתו. נראה שגם האישה הבחינה בזאת. הוא לא ידע אם האנחה הנוספת הייתה ביטוי לקוצר רוח או שעשוע.

עליו להירגע. הידיעה שהוא מסוגל לתקשר עם יצור אחר עוררה בו רגשות שזה זמן רב לא היו בו. תהיותיו רחשו בו כקונים הנאבקים על סחורה, והוא התקשה לבחור במי מהן יתחיל. אבל אז נדד מבטו אל האישה בגלימה החייתית היושבת מולו כאסיר בממלכתו הבלעדית, וידע שרק שאלה אחת חשובה באמת.

מי את?

הוא דימה לשמוע נהמה צחקקנית – אם שילוב כזה אפשרי בכלל. מאה שנים אתה רובץ כאן בעלטה גמורה, וזו השאלה הראשונה שעולה בדעתך...?

לא, צלל-איש אומלל שכמוך.

שערה נפרד לצדדים כשַׁער, ופניה נחשפו.

מוטב היה שתשאל, מי אתה!

הצלל לא הצליח לדכא צרחה מבועתת. פניה של האישה לא היו פנים כלל. היה זה ריק מוחלט, גרוע יותר מכל חשכה שבה שהה עד כה, תהום נטולת קרקעית הצונחת עד אין קץ.

הוא התפתל בכיסאו, מנסה לקום ולברוח, אבל גופו סירב להיענות לו. הוא היה לכוד. הפנים הנוראיות הללו הפנטו אותו באינות שהתגלתה מאחוריהם.

האם זה עונה על שאלתך? חיוכה היה ברור כירח בלילה בהיר.

הוא לא הצליח להשיב.

אני היא האין הגדול, צלל-איש. אין לי שם או עבר, הורים או צאצאים, או כל צעצוע שבו אתם נוטים להיתלות במשך חייכם. לבשתי את הצורה הזאת במיוחד לכבוד הביקור שלך כאן... אני אוהבת לראות אתכם רועדים מולי, לכן הפנים הללו. ברם, כך לא נגיע לשום מקום – ואנו כבר נמצאים בשום מקום.

צחוק מחלחל בקע מלא-פניה. הצלל חשב שכל הטירה צוחקת איתה בקול חסר שפיות שהדהד בתוכו כרעל נכסף לנפש הרסנית.

בדיחה פרטית שלי, אמרה האישה.

שערה שב וסגר על פניה, למרבה הקלתו. היא השתתקה לכמה רגעים, מאפשרת לו להשתלט, במאמץ עז ביותר, על רעידותיו.

כאן אין חשיבות לאור או לשנים, למעשים או למחדלים. בגלל זה אתם צורחים כל הזמן כמו אלמנות טריות... ביש מזל. אתם מגיעים הנה מן העולם האחר – הוויות סוערות ונרגשות – ונופלים במלכודת הפתאים שלי. ואז אתם נעשים חלק בלתי נפרד מהאפלה. מקצתכם ממשיכים הלאה, לעולם השלישי... אבל בכך נדון מאוחר יותר.

את המוות? שאל הצלל ביראה.

שערה נע מצד לצד. לא, צלל-איש. בני מינך נוטים לחשוב באופן כה פשטני לעיתים. מוות הוא אירוע, לא ישות. לי אין שום תפקיד מלבד לאכלס את ביתי בנשמות כמו שלך. ואתם עדיין מאמינים באגדות כמו הבאר הקדושה! העולם הוא מסכת רצופה של שקרים שנהגו במוחות פעילים יתר על המידה. שלושת האחים, החיפוש אחר הבאר, שלושת תלי העולם – כל אלו קיימים רק במוחות ובמגילות. הבאר לא יצרה את האדם – נהפוך הוא. ואתה, צלל-איש, הרי מומחה לאגדות. אתה בעצמך היית אחת מהן.

הצלל השפיל מבט אל ידיו, מופתע וסקרן. עלה בדעתו שהיא צודקת – השאלה המתבקשת לשאול היא: מי הוא. האם הוא רוצה לדעת את התשובה? אימה מילאה אותו.

הוא הרים את עיניו חזרה אל אשת התהום. היא זו ששולטת בו כעת – במובן הבסיסי ביותר – ולכן מוטב לעשות כרצונה.

אבל יותר מהפחד, הוא באמת היה סקרן לדעת.

מי אני? הוא חשב.

האישה הרימה אצבע מחטית שהזדקרה מיד דקה וכיוונה אותה אל פניו. לאט לך, אמרה. אתה תקבל את המענה לשאלתך, אבל הוא יכאב לך יותר ממה שהרג אותך. אל תנסה להתכונן, אי אפשר לחשל רוח נטולת כול לקראת ייסורים מהסוג הזה. אמור לי, צלל-איש, האם אתה באמת רוצה לדעת?

כן, הוא ענה בלחש.

אז הבט בי, יצור אומלל ואל תרפה, אמרה האישה.

הוא פחד שתאלץ אותו לחזות שוב במראה המזעזע של פניה הלא-קיימות, אבל לא זה מה שקרה. אצבעה המורה – חדה כחנית זעירה ולבנה כעצם – כוונה אליו, והוא חש כוח עצום ואילם מתפצח סביבו. השיער שעטף את פניה נרעד ואז קפא. דומה היה ששני כוכבים זעירים נצצו בתוכן וכמעט סנוורו את הצלל הרגיל לחשכה. אבל אלו לא היו כוכבים, כלל וכלל לא. הצלל העז למקד בהם את מבטו, משהתרגל לאור הבלתי צפוי הזה.

אלו היו שתי עיני חתול, ענבריות ובוהקות.

המראה הלם בו כגרזן, כאילו נפער בתוכו חור שממנו איים להגיח שטף של מראות ומעללי עבר. הוא חש שנשמתו משתסעת לשניים; חצי אחד מנסה להדוף את הידיעה שעלתה בו בחזרה לאינות שממנה באה, והחצי האחר התאב לאחוז באותו רעל נכסף.

ידו הייתה באוויר, מורמת כאומרת לגעת בעיניים המוזרות הללו. העיניים הביטו בו בלי למצמץ, כמו תפאורה על רקע בד שחור. דבר מה חם וטמיר פעפע בתוכו, שונה מהקור הנצחי ששרר במקום. פיות באר לאינספור החלו נגללים לאחור בתודעתו העקרה.

מוֹרְטֶגוֹ עיני חתול, אמרה אשת התהום. התעורר מן השכחה.

המילים הללו פעלו ככישוף. הצלל הזדעזע עד לקצות אצבעותיו החדשות כשבהה שוב בעיניים התלויות בו, הפעם מתוך הבנה.

העיניים האלה, לחש. הן שלי!

יללה חמקה מפיו. מבול של זיכרונות התנגש בדלתות הנעולות וקרע אותן מציריהן. עולם שלם עלה לגדולה בפרץ קצר להחריד של שיגעון. מטבע המזל, קליטוס המלהג מעשיות מעל כוס שיכר, העריץ בעל העין הירוקה, רָאמָה, האריה שהתחפש לזקן, הפלך בהרי מֶרְסִיט, המסע הבלתי נגמר למאכולת, אָרִיאָה, קללת האגדה המנוצחת, הימים המרקיבים לתוך עצמם, ההזיות שכמעט העבירו אותו על דעתו, הספינה, ימים אין קץ בין מישורים והרים, מסבאות ופונדקים לצד גברים חגורי חרבות שריפדו את האדמה בדמם ובמעלליהם, תיבות ברזל אכולות הרובצות לאורך נתיב הנבלע באופק, לילות שבהם בילה בשכיבה על מיטה מוזנחת ואכולת עש, לוגם יין זול ומגלגל את המטבע שלו, או כששפתיו דבוקות לשפתיה של אישה יפהפייה להכאיב, ניצחונות שנחל בעונג הגוף ובפנינת החוכמה, השתקפותו בפגיון שקנה לו את חייו מידי נוכלים ועריצים, מחשבותיו הנפתלות ששקעו בתהום בכל פעם שעצם את עיניו, והפחד שליווה אותו תמיד, דבוק לעורו כבגד שלא ניתן להסירו. קול בריטון חזק ולגלגני – אולי קולו שלו – שר בצלילים שהלכו והתעוותו לקראת צניחה בלתי נמנעת, אסופה של שירי מסעות, שירי זימה שכמו תמצתו את חייו למסה עשוית פלדה, מקטורן ונפש חסרת שובע שאינה שותקת לרגע, מסכת של התגרות בלילה וברעל הממתין לו מאחורי הדלת הבאה שיפתח.

כל אלו עברו בראשו של הצלל בפחות מעפעוף יחיד. הוא רטט על הכיסא כאילו הוא עומד להתפרק לחלקיקים זעירים שיינשאו הרחק מעל התהום, עד שיתפוגגו. הוא השפיל את מבטו אל ידיו – כה חיות בעבר, כה מוכשרות בפיתוי אישה או בהנפת חרב – עתה קיימות רק בעורפל. ההכרה חלחלה לתוכו כמפתח שאיתר לו מנעול הולם: הוא איש מת.

מבטו נישא אל אשת התהום. עיני החתול החידתיות נעלמו, כוסו שוב על ידי סבך השיער המרחף.

עכשיו אתה יודע, אמרה אשת התהום. ואתה הרבה פחות מרוצה מכפי שהיית כשהגעת הנה. אבל זהו טבעה של הנפש, אחרי הכול. ידיעה היא ראשית האומללות.

איך הגעתי לכאן? הייתה שאלתו של הצלל. איני זוכר-

הנח לזאת, לעת עתה, אמרה האישה. אתה עוד תיזכר בכול, אם תרצה ואם לא. זה אולי יספק את סקרנותך, אבל יוסיף על סבלך. וידעת די והותר ממנו, לא כך?

הוא נד בראשו.

פרט לכך, לא הבאתי אותך הנה כדי להעלות זיכרונות מעברך המהולל והמפוקפק. השאלה הבאה שלך תהיה, כמובן, מה מעשיך פה. אפילו בתור מת, אתה סקרן נטול גבולות... אבל לא תבין דבר לפני שתראה את הדברים כשם שאני רואה אותם. הבט החוצה מהחלון, צלל-איש.

הצלל הפנה את מבטו לחלון גדול שחלש על מחצית הקיר העשוי לבנים וסודות. השמיים היו ורודים, הירח זהר בהם כאבן חן בורקת. נשמתו של הצלל דאבה למראה המופלא הזה, ואילו הזדקק לנשימה, הרי שצורך זה היה נשכח ממנו באחת. קול עורב קרא מאי-שם, קול מלא בדידות וזעף. החלון קרב אליו, או שאולי הוא שקרב אל החלון. השמיים המלאים התרחבו, והוא ראה עיר נמל שוקקת, תלויה באוויר. גלי ים כסופים התנפצו למרגלותיה, והקצף הפך לבני אדם ולדרכים עקלקלות. הוא היה נרעש ונרגש.

הבט אליי, צלל-איש, אמרה האישה.

הוא לא רצה לעשות זאת. הוא רצה להמשיך ולבהות בשמיים הללו, בצריחים המדגדגים את הירח, בגלים...

צלל-איש. האישה אמרה זאת ברכות שהזדחלה תחת הפליאה וההתפעלות. בחוסר רצון סילק את מבטו מהנוף בחלון ושב והתבונן באשת התהום. הניגוד בין השניים היה גדול מדי.

כמה העולם הזה יפה בעיניך... נכון? ודאי יכולת להמשיך לבהות בו לעד, עד שהנצח היה מתפורר בחוסר התוחלת שלו. ודאי היית רוצה שאתיר לך לעשות כך, אינך מסכים?

הוא חשש לענות. חלק ממנו אכן רצה לעשות בדיוק את מה שאמרה – לשקוע בהזיה הוורודה הזאת, מרעננת וטהורה כאישה ברה – וחלק אחר התאווה לחזור לחשכה שממנה הגיח.

יצור אומלל. זה כל מה שאתה מסוגל לרצות בו – המירב של ישותך הפגומה. אבל זהו דמיונך שיוצר את המראות הללו – לא אני. לי אין כל צורך ביופי או באור. החזיונות הללו שכה התפעלת מהם קשורים קשר בל יינתק לחייך הקודמים – כמו החלומות שחווית בשנתך הארוכה. וזו שאיפתו של כל יצור חי: לחזור ולישון כתום המסע המייגע של החיים. אבל לא כולם זוכים לכך, כמובן... רובם מגיעים הנה, למקום שבו הצללים מייללים ודוממים חליפות והשעה היא נצח. וכך גם אתה, צלל-איש.

ואני יודעת את שאלתך הבאה. מי זוכה להגיע לממלכת החלומות? ובכן, זו אינה השתקפות של עולם האדמה והמים שהיית מורגל בו, צלל-איש. שום שוחד או תחנונים לא ישיגו לך כניסה למקום הנחשק ההוא. החוקים שונים בתכלית – ובעצם ישנו רק חוק אחד, חוק ההיסחפות. בליבו האבוד של העולם קיים ריק. חשוב עליו כעל לב עצום שקצותיו מים עד ים, והוא מקיף את הכול כשמיים הפרושים מעל ראשיהם של ימאים. או חשוב עליו בצורה אחרת: אישה חסרת פנים שמושלת בכול ממרומי הלא-כלום... כמוני. אתה מבין מניין צמחו הזיותיכם על הבאר הגדולה? תמונת נפש שפורשה שלא כהלכה, התעוותה במעבר מיקום ליקום. הריק הזה פועל כמגנט והיפוכו: הוא מושך אליו נשמות אחדות ודוחה אחרות. אלו שנמשכות אליו נבלעות בו כליל והופכות חלק ממנו, מתמזגות לסדרה אינסופית של חזיונות. חלקם גולשים בדרך השינה וההזיה לעולמך-אתה, הופכים לסיפורי אגדה ולנבואות שבר. וזו השאיפה העילאית של כל נשמה, כמובן. להתקיים ללא תודעה, ללא מחשבות וצרכים, להיות רק ישות ספוגת תעתועים.

הנשמות שדוחה הריק... מגיעות לכאן. "כאן" אינו מושג גיאוגרפי; זה נשמט מייד כשהשלת מעליך את הבשר והעצם שליוו אותך בחייך הקודמים. זהו עולם הקיים באותו מישור של הריק הנכסף, אבל הוא היפוכו הגמור. רק קור וצווחות אימים הבאות והולכות.

וכאן אני מגיעה אליך.

הצלל נדרך, מודע ביתר שאת לתחושה המקפיאה שאפפה אותו כצעיף מוות. עיניו עוד ניסו לחמוק אל החלון, אבל דבריה הבאים של אשת התהום לכדו את תשומת ליבו ביעילות של שק יהלומים המושלך לקבצן.

עולם החלומות, עולם הצללים – הכול היינו הך לנצח. האחד אינו שונה עבורי מן השני. אבל לצללים, בניגוד לחולמים, יש את המעמסה של כאב ושל זיכרון עמום מהחיים שנטשו. הם בעלי תודעה. ושל חלקם חזקה כל כך שהיא מבליחה בפרצי עורפלות – כמוך, למשל. ואם לומר את האמת – ובטירה רחבת הידיים הזאת לא נאמר דבר פרט לאמת – אתה, צלל-איש, מסקרן אותי.

אתה מופתע. אבל אין בך הכחשה. ודאי שלא. אני יודעת הכול, את העתיד והעבר וכל מה שביניהם, אבל הפרטים הקטנים מתמזגים לעיתים עם הגדולים, כמו תמונה השלמה יותר במרחביה מאשר בכתמי הצבע המרכיבים אותה.

צפיתי בך זמן רב, צלל-איש, וככל שראיתי יותר, כך גברה בי ההכרה שאתה בזבוז גמור לעולם הזה. אני יודעת מה היה המבט על פני אימך כשנטשה אותך; מה היה ריחה של הערווה הראשונה שביתקת; ואיך תרגיש כשידיך יהיו מלאות בדם ניצחונך. יש בך הרבה יותר מיבבות אפרוריות. ולכן...

הצלל חש כאילו הטירה כולה הולמת באוזניו כקרקוש שלשלות. הוא לא הרשה לעצמו לקוות, אך כמו להכעיס, תקווה עמומה ניצתה בו בכל זאת.

מה? המילה נפלטה ממחשבתו בחוסר שליטה.

הוא חש את חיוכה הבלתי נראה של האישה. סקרן בחייך כמו במותך. ולכן, צלל-איש, אני עומדת להציע לך את חייך בחזרה – בתנאי מסוים.

הצלל דמיין לרגע את זיכרונותיו הופכים למציאות – בשר ועצם מהלכים בדרכים נשכחות ואפלוליות.

לא, אין זה הפרס, אמרה אשת התהום. זה יהיה רק האמצעי לכך. נשמה חסרת גוף לא תשרת את מטרותיך, אלא אם ברצונך לחזר על הפתחים כרוח רפאים המייללת מעל מיטותיהם של חסרי מזל. אתה תקבל בחזרה את גופך, צלל-איש, רק כדי למלא מטרה מסוימת. אם תצליח במשימתך – ואני מבטיחה לך שהיא קשה יותר מכל מעלל שביצעת בעודך בחיים – אזי תהיה לך מנוחה.

אני אשלח אותך לשהות לעד בממלכת החלומות שבה הזיה רודפת הזיה וחלום נמוג לבא אחריו, ותשהה שם עד אין קץ, נטול המשא המכאיב של התודעה והזיכרון.

ואם תיכשל...

הוא חש יותר מאשר ראה משיכת כתפיים אדישה ומצמררת.

במקרה כזה תחזור לכאן, מייבב ומעורטל מתקוות ומישועה. הדלתות ייחסמו בפניך לנצח, ואני אתן לך שביבי חלומות מתוקים שרק יגבירו את העינוי שבשעות הערות שלך.

האם אתה רוצה לשמוע עוד, צלל-איש, או שהפחד שולט בך כרגע?

הוא שמע את נימת ההתגרות בקולה, ולא יכול היה להכחיש, לא בפניה: הוא אכן מבוהל. עם זאת, הוא לא היה שוטה מכדי להבחין שהיא אכן מציעה לו, מסיבה השמורה עימה, דרך מילוט מהעולם הזה. לא יזיק לשמוע מה יש לה לומר.

למה? הוא שאל.

קרא לכך מנהג עתיק יומין של זקנה המפזרת זירעונים לציפורים. הזקנה גרה לה בבקתה מבודדת סמוך ליער רחוק מכל יישוב אנוש, ואין לה דבר זולת הציפורים הבאות ליהנות מנדיבותה. ולזקנה אין דבר לעשות בחייה הארוכים פרט לחלוקת אוכל לאותם בעלי כנף קטנים... ולעיתים למלוק את ראשם מכוסה הנוצות, כדי שיהיה לה שעשוע בעודה מכונסת בביתה מעל קדירת הבשר שלה. לפעמים הציפור זוכה בליטוף ובחופן זירעונים, ולפעמים היא נמרטת מנוצותיה ונגרסת בשיניים צהובות ועקומות. זו דרכו של העולם, וככל שזה נוגע לך, אני היא העולם.

מדי כמה שנים – מאות שנים, או אלפי שנים, אין איש שידע למדוד – אני בוחרת באחת הנשמות המייבבות אל החשכה ומביאה אותה לכאן, כמוך. ואז אני מציעה לה את המתת, כפי שאני קוראת לו: מעלל אחד גדול שיהפוך את גורלה באחת. אתה באמת שואל למה, סקרן כחתול מעונה בידיו של טורף? לא תקבל תשובה שתספק אותך, כי איני שייכת לחוג ההבנה המוגבל שלך. ומופלאה ככל שהתשובה עשויה להיות, היא אינה הנושא שלשמו הגעת הנה. אז ענה לי, צלל-איש. האם תרצה לשמוע מהי המשימה?

תערובת של חשש וסקרנות עזים גאתה בתוכו. הוא היה מוכן לעשות כל דבר, כל דבר, שיוציא אותו מעולם הצללים. הוא לא יכול לסבול את המחשבה שיהיה עליו לשהות לנצח במקום הנורא הזה, שהשוכנות האומללות בו הן הצרחות והאפלה.

אמרי לי, מה עליי לעשות, דרש.

שערה, שלא נח ולו לרגע, היטלטל כעת מעדנות כשולי מעיל מקטיפה. היא לא דיברה, לא נעה, ובכל זאת חש הצלל כבדות מה באוויר, כאילו שקעה הטירה כולה מתחת לאוקיינוס. נשימתו נעתקה מפיו.

הקשב לי, צלל-איש, לפנים מורטגו עיני חתול, אמר הקול שהיה שייך לאישה שכלל אינה אישה. זה מה שעליך לעשות עבורי.

והיא אמרה לו.

הצלל האזין במתיחות. הקור נשכח ממנו, כמו גם סבלותיו האחרים, בשעה שאשת התהום הסבירה את רצונה, מילה אחר מילה, בדייקנות ובבהירות מקפיאה.

הדממה שהשתררה לאחר מכן עוררה בו רצון עז שתמשיך לדבר. הוא שנא את קולה המתגרה, היהיר, אבל הדממה הייתה גרועה בהרבה. הוא חשב על מה שאמרה, ניסה להעלות זאת בדמיונו, להפוך את המילים למציאות: העיר, המסע, התרמיות ומעשי החלקלקות שיהיה עליו להפעיל. הוא תפס שהוא חושב על כך כאילו הוא כבר שם.

ועם זאת... כובדו של המעשה הטיל עליו אימה ועייפות. האם לא יהיה פשוט יותר להישאר כאן, היכן שהסבל ידוע, גם אם בלתי פוסק? שבו החשכה מוכרת ומרגיעה בדרכה-היא? ומה אם ינסה לעמוד במעלל ההוא, וכל שיישאר בידו יהיה חץ משוח בארס הכישלון?

היא כבר אמרה לו: חזרה לריק התמידי בתוספת רסיסי חלומות מייסרים.

האם לא מוטב להישאר במקום שבו הסוהר וכל תעלוליו הזדוניים מוכרים?

הוא קלט שהוא בוהה בה ושהיא משיבה לו מבט קפוא, מחכה לתשובתו. עבורה אני רק ציפור המחכה לזירעון, חשב, מודע למחצה ליכולתה לקרוא את מחשבותיו. אבל זה לא שינה דבר. ההצעה בעינה עומדת, עד שיחליט.

הוא הסב את מבטו ממנה, מנסה לברור את הדרך היאה לו, ונתקל שוב בחלון הזוהר, המופלא. שמי השקיעה דעכו לאדום-ורוד, והוא כמעט הצליח להריח פריחה. העיר התלויה באוויר כמו התערסלה מעדנות. היו שם יערות, יערות שצמחו בליבו של הים, מתפתלים וקורסים, ובין העצים נעו יצורים משונים שריתקו את עיניו. במקום מסוים ירד הליל והביא איתו אפלה מנחמת כשמיכה חמה, וקריאות ינשופים ומסעות סבוכים בקרחות יער. כל התמונות והמראות התמזגו אלו באלו, אך לא באופן מסחרר: הצלל חש כאילו הוא מסיט את שערה של אישה מסתורית ומלאת יפעת חן, שכבה אחר שכבה, ובכל פעם מגלה פנים אחרות, שאין בהן טוב ואין בהן רע ואין בהן דבר זולת אהבת ההרפתקה.

וזה מה שאקבל, אם אצליח, חשב בהתרגשות פתאומית. זה יהיה שכרי: לחיות לעד בתמונה המופלאה הזאת.

אבל האם הוא באמת מסוגל נוכח מה שסיפרה לו אשת התהום? הרי איש לא הצליח בכך לפניו, ובמה יהיה הוא שונה...?

חדל לחשוב על כך, התרה בעצמו בחריפות. אל תצעד בדרך שטרם נסללה.

הוא גילה בפליאה שזה עתה השתמש בביטוי המוכר לו מחייו הקודמים, כבן אנוש.

הוא שב והפנה את תשומת ליבו לחזיונות שנגלו לעיניו בחלון, והבחין בסדקים שהחלו להתפשט בהם כמו קיר ישן ומתפורר.

לא, חשב באימה.

הוא הרים את ידיו כמתכוון לתקן זאת בכוח רצונו בלבד. הסדקים הלכו והתרחבו. הכוכבים התלויים בשמיים הזדעזעו והשחירו כמו פתיל נר שכבה.

לא, בבקשה, לא, התחנן. המראה היה קשה מכדי לשאתו. הוא הסיט את מבטו פנימה, חזרה לטירה.

אשת התהום צפתה בו באותו מבט קפוא.

ובכן, צלל-איש, האם הגעת לכדי החלטה?

הצלל ריפה את כפות ידיו הקפוצות במאמץ.

הוא התיישב על הכיסא ויישר את גוו. רצוי שתהיה זקוף בעודך מתמודד עם הנצח.

מחשבות חלפו במוחו כהבזקי זיכרון: העיר האגדית, הצללים המייבבים, הירח התלוי כאפה של גבירה חיננית ומשעשעת, החלומות שיוכלו להיות שנתו הארוכה.

אני אעשה זאת, אמר, הוגה כל מילה לאט, כמו חשש לומר את ההפך מכך.

רמז לחיוך ניכר בקולה של האישה.

ידעתי שלא תסרב, אמרה. אתה סקרן כתמיד, לדעת אם תוכל או תחדל. ובכן, צלל-איש, ההזדמנות תינתן לך עד מהרה.

הוא חיכה.

אני אחזיר אותך לעולם, לגופך הישן, וכל מה שיעמוד בדרכך – תצטרך להסירו מעליך. לא תקבל ממני שום עזרה; אתה תהיה ברשות עצמך, כשם שהיית מאז ומעולם. ועליי לומר לך גם זאת: אם תמות בדרכך לשם, אתה תחזור לכאן ללא ערעור וללא הזדמנות נוספת. ורבות הן הדרכים למות בנתיבי היבשת, מי כמוך יודע. ואל תחשוב שאיני מסוגלת לראות את מעשיך בעולם החיים. כשתשוב אליו תגלה על גופך חפץ שישמור את עיני פקוחה עליך.

אם תמלא את משימתך בהצלחה, יוביל אותך ניצחונך לעולם החלום הבלתי פוסק.

הכול נהיר לך, צלל-איש?

הוא עיכל את דבריה בראש מורכן קלות. ואז שאל, מהיכן אני מתחיל?

הוא חש שחיוכה מתרחב מאחורי צעיף שערה. מעשי כתמיד. המסע הוא חלק מהפתרון. עליך לגלות את מורה הדרך שלך.

שנן את תיאורו היטב: זהו האיש ששפתיו חתומות ופיכחונו קללה, ותו לא.

הצלל אגר את המילים הללו בזיכרונו.

ועכשיו, צלל-איש, היכון לעזיבה.

סחרחורת אחזה בו לפתע, מערערת את שיווי המשקל היחסי שלו. הוא לא ידע כיצד ילך מכאן.

אל תעשה דבר, אל תחשוב על דבר, אל תתכוון לדבר, אמרה אשת התהום. רק הבט בי. זה יהיה מכאיב כלידה, אך מהיר ממנה. כזה הוא מעבר מעולם לעולם – שריטות וחבלות בנשמה מקרטעת.

הצלל חש שחזהו תופח ושהווייתו פועמת כרגליים רצות מאימת ענק זועם. רוח נשבה מאי-שם, מסמררת את הטירה ומזעזעת את האבנים ואת כני הברזל.

שמור את מבטך לפנים, לחשה האישה.

הצלל עשה כדבריה, אף שהדבר עלה לו בייסורים עזים. הוא השתוקק לסוכך על ראשו בשתי ידיו; היה לו הרושם שהטירה עומדת לקרוס אל התוהו בכל רגע.

אבל אז נפרד שוב שערה של האישה מעל האין שהיה פניה, וכל חיוניותו החדשה אזלה מתוכו כמים דולפים. הוא ראה אותה מתמלאת ומתפעפעת בכוח טמיר, בלתי נתפס, וקול שמעולם לא שמע אמר בשפה שהייתה כל השפות ואף לא אחת מהן:

מורטגו עיני חתול: לבש עצם ובשר!

הוא נדחק מעל כיסאו והוטח ארצה ביד אדירת ממדים.

לא, לא ארצה: החוצה.

הטירה נעלמה ועימה אשת התהום, החלון המלא בנפלאות ושרידי שליטתו העצמית. הוא צרח, אבל לא שמע דבר. החוץ היה מלא ברעש שחורר את אוזניו. הוא הלך ותפח, תפח והלך, עד שחש שהוא נהיה גדול מדי לעולם הזה, גדול מדי ליקום, מכיל את כל אבני הבריאה, עוטף בליבו ובקצות אצבעותיו את הבאר היורקת מים ואש, את הים המשתפך אל הקצוות הנידחים, את התהומות העשויות צרחות והזיות. היקום כולו היה לרגליו כמו חול, ובה בעת הוא היה זעיר כגרגר, נשטף אל החוף ונרמס בנעליים כבדות. גלי ענק השתברו מעליו, רוצחים במקטורנים כחולים, עצומים ושואגים.

הוא שמע הכול ולא שמע דבר: הוא נע למרות שכלל לא נע, ראה את התבל כולה נפרשת לרגליו כאילו הוא ציפור המשייטת מעל עמק מסוכך בידי הרים. ידיים בלתי נראות קרעו מתוכו דבר מה, והוא פרפר בחוסר שליטה, מתנועע ומפרכס כחולה כפיון, ועם זאת הוא היה חסר תנועה, ממש כפסל שנוצק והושלם: הוא לא יכול לזוז. הוא הרגיש מאוים, כאילו ישות אימתנית לוחשת זוועות מהבילות על עורפו החשוף, נטול המגן, וכל עורו נמתח כעומד להיקרע.

הוא התפוצץ אל הכוכבים, התרסק אל הים שהטביע אותו בגלים נוהמים וזועפים, ערפל גאה מעליו, השקיע אותו בתוכו כאוצר חבוי, הוא היה במערה אינסופית שבה יצירי אגדות מחכים לתורם לשלוף שיניים ולהיעלם בעלות השחר, אלא שכאן לא היה שחר, לא יום ולא לילה, לא שמש ולא ירח, רק חשכה מנוקדת בנשמות עריריות וצלליות משתנות ללא הרף. הוא נסחף אל הרים, שלא היו הרים, שהרוח נושבת עליהם במלוא עוזה כחליל צורמני ושוחקת את פניהם כאמן נטול מנוח העובד בנצח שהוא הטבע; ההרים היו פני גבר שתמיד הכיר, וגם הפנים הללו נמסו מזיכרונו בידה הקטלנית של הרוח. הוא המשיך לנוע, והפעם בתחושת נפילה שגרמה לבטנו המדומיינת לשקוע מעלה. הגאות רגשה בתוכו, ארמונות צנחו מן השמיים, מטבעות נשוכים חוללו סביב כמו פניני מחשבה טהורות, לא היה לכך סוף, כאילו חבל משתעשע בו להנאתו: שמיים עמוקים כאגם התלקחו ומשכו אותו פנימה, בהונותיו היו בבסיסו של העולם וקרקפתו נגעה בקירות התבל כולה. שדה ראייתו מוסגר בבועה שקופה, וכל שקלטו אוזניו היה הרעש שדמה לשאגתו של יצור שסמים ובדידות הביאו עליו את כיליונו. ואז הוא התנשא מעל הכול, מתחת לכול, המפתח היה בידו האחת ופיו היה המנעול.

בסערת החזיונות המטלטלים הללו הוא הצליח להבחין בעצם מוזר: זה היה שער שניצב בתוך החול הקורס, הים המתנחשל, ההרים המרוטשים. מילים היו חרוטות בחלקו העליון של השער, קמורות ומסתוריות כשפה שאין איש דובר אותה עוד. הוא חש כוח עצום דוחף אותו לעבר השער, מכוון אותו לכדי התנגשות, ואימה מטורפת מהולה בהתרגשות מעצם הציפייה לכליה הזדעקו בתוכו יחדיו.

ואז הסתובב המפתח בחור המנעול של שפתיו.

הוא היה בשער, השער היה בתוכו, ולזמן מה לא היה דבר מלבד אלם והיעדרות.

עוד על הספר

מלך לשבעה ימים אלון אשתר

המתת

המוות מותיר חריצים.
- הרוכל האלמוני

החשכה הייתה נצחית.

צללים נעו בתוכה כזיכרונות אבודים, כדרקון מרובה ראשים שאִשו כבתה. הראות הייתה בלתי אפשרית – לא היה מה לראות ולא איך לראות – ולמעשה גם בלתי רצויה.

מעת לעת הבליח נצנוץ כלשהו באפלה, כלהבתו הזעירה של נר המתאמץ לבעור, ונעלם כלעומת שבא. כאן לא היו נרות ולא ידיים קרות המנסות להדליק אותם. לא בארץ החשכה.

ויותר מהצללים, הקור העז הוא ששבר כל רצון וכל תקווה. קור ששום מעיל ושום מערה לא יגנו מפניו. ופה הרי אין מעילים ואין מערות. רק רוח מייבבת שמבטלת כל מחשבה ואת החיות עצמה, קולה, כקול אישה הכלואה אלף שנים בטירתו של אציל נטול שפיות, מעוררת את הפחדים הנוראיים ביותר. ואכן, לרוב היו הצללים – אלו שכוחם עמד להם להשמיע צליל – עונים לצרחותיה המבעיתות בצרחות משלהם. אחדים צרחו עד שאפס כוחם ונסוגו חזרה לאפלה, להיות נטולי פנים ושם, כשם שהיו עד כה. אחרים חיקו את יבבות אחיהם לצרה במין קינות מתמשכות ונוגות, שנשמעו כהדים משונים הנמתחים מאופק לאופק. הגבולות לא היו קיימים. יכולת לנוע אלפי פרסאות ולהישאר במקומך; לגלות שהדבר שניסית להעלות בדמיונך – חשבת עליו שוב ושוב, אינו אלא זיכרון עמום ומבולבל, משולל כל טעם, שאינו מתממש לדבר.

אבל מחשבות היו מטרד ידוע בעולם אינסופי זה. אלו מבין הצללים שהעזו להעכיר את זמנם במחשבות, היו מגלים מהר מאוד שמוטב להם להפקיר עצמם לשיגעון.

ובייחוד צלל-איש מסוים אחד.

הצלל, כמו רעיו הבלתי נראים, שהה באותה כמוסה חסרת זמן. קיומו חסר הממשות היה רצף ארוך של ערות חסרת פשר, מלווה בקיפאון שרק המתים יודעים. ואכן, הוא היה מת – כשאר שוכני העולם הזה. הסבל היה חלק מהותי כל כך בהווייתו עד שהפך חסר משמעות.

מפעם לפעם היו זעקות חומקות מפיו הנעלם ומתמזגות באלו של אחיו; זעקות חסרות תוחלת שלא הפיגו את הכאב ובשום אופן לא הגישו לו יד מסייעת. אבל הדממה הייתה נוראית יותר, כיוון שגרמה לו לחוש – אם נניח לרגע שנותרה בו תחושה כלשהי – כאילו גורל מחריד מצפה לו כאריה הממתין לזנק על הלך חסר זהירות. ההווה היה המתנה בלתי פוסקת לחרב התליין, העתיד – אימים שאף התודעה הפורה ביותר לא תוכל לדמיין.

הצללים, שעה שאינם צורחים או דוממים, מתערפלים. או לפחות מנסים להתערפל. ימיהם – נטולי עבר, עתיד, יום ולילה – שקועים בביצה של עורפלות פלאיים, שמוציאים אותם, ולו לזמן מה, ממי המדמנה שבהם הם שרויים.

הצלל האחד הזה לא היה שונה מהם. עורפלותיו, שכל עוד נמשכו היו עבורו כמציאות חיה ונושמת, מילאו את נשמתו ביראה ובחוסר מנוח תמידיים. העורפלות היו מלאים בצבעים ובאורות, הבזקי ברק בחשכה הנצחית. הוא היה צופה בהם בהשתוממות, ומשהו בתוכו ייחל שיימשכו לעד ויפטרו אותו מעונשו הנורא של אסיר עולם.

אבל זה מעולם לא קרה.

תמיד הקיץ מהם – לא בדרכה הפתאומית של הערות, אלא באופן המעורפל שבו נמוג ערפל – כרוח המפזרת עלים מתים. כאב התפתל בתוכו כלהב קהה, משתוקק לחזור אל המקום המופלא ההוא, שכולו רב-גוניות שאין להעלות על הדעת. ההיסחפות חזרה לעולם המתים הייתה עבורו כמוות מחודש, רווי בלהה. אולם נגזר עליו שלא להישאר בעולם העורפלות, רק לבקר בו כאורח המנמנם בפונדק חצות.

בעולם זה ראה גם צללים אחרים, אך לא הצליח להבדיל ביניהם. זהים היו זה לזה, נטולי פנים, נטולי שם, אצבעות כהות שחולפות במבוך שאין בו דלתות ולא מפתחות. לא היה אפשר לדבר איתם, והוא גם לא ידע מה יאמר להם, אף אם יוכל לדבר.

לפעמים ניסה להתערפל אל עברו, ולהיזכר מי ומה היה. אולם העורפלות שיגרו אליו הבלח לפיד חיוור, בדמות עין צהובה או תיבה חסרת מנעול, והוא מצא עצמו מפשפש בתודעתו, חופר בתוכה בידיים כלות, למצוא בדל זיכרון או זהות. אבל גיבובי התמונות שנאצרו בו לא התחברו לכדי תמונה שלמה, וכחלוף הזמן, התפוררו והיו לאין – ממש כמוהו.

אבל הוא המשיך לנסות, מצא בכך נחמה פורתא. לעיתים היה מגלה את עצמו מעבר למסך שחור משחור, מאחוריו חיה ארוכת ניבים. סערת ניצחון משונה הייתה ממלאת את כולו תחת הפחד שהורגל אליו. פעמים אחרות נדמה היה לו שגופו – גוף אחר, מוצק ובר חלוף – רובץ בחוף טרשי ושיער ריחני מלטף את חזהו העירום. הוא תהה מה כל זאת, האם הזיות של יצור שנכלא כאן כמוהו, או שמא מראות אלו נשלפו מחוויות חייו-הוא, לפני שהובא לכאן.

דבר לא העניק לו תשובה. ולאחר זמן רב, רב מאוד, הוא הפסיק לחפש אותה. לא היו כאן פקידים או נערי חצר שאפשר לדלות מהם מידע, או עריצים שתומי עין שתמורת הסכום הנכון ישנו את עמדתם. דבר חוץ מאפלה שתקנית ורוח מייללת. הוא לא ידע בכלל אם כל אותם שמות שהשתמש בהם – ימים, חופים, שליטים – היו אמיתיים או שרק הזיותיו העניקו להם ממשות. הוא היה כאן נצח חסר ראשית וקץ, ובמקום כזה, המשמעות מתאיינת כטיפות קרח בחומה של השמש.

הוא שוב שקע בעורפל, אלא שהפעם הוא היה ארוך יותר מקודמיו. החשכה הסתלקה ופינתה את מקומה לאור עמום ודלוח. הצלל שמע את יללת הרוח הנצחית מתרחקת למצוא אוזניים אחרות לטרוד את שלוותן. בכל מאודו קיווה שלא תחזור, אבל ידע שאין לכך שום סיכוי.

ראייתו, שנעלמה והייתה אצורה מאחורי וילאות נעלמים, כמו התחדדה נוכח המראות שלפניו. אור חיוור האיר דרך סלולה שפגשה ברכס הרים מרוחק. השמיים היו צהובים-אפורים, כחולים במחלה סופנית. אבל היו שמיים, והיו הרים: היה דבר מה להזין בו את העיניים שהורגלו ללא-כלום.

העורפל, הפעם, היה מוחשי ביותר. עקצוצים משונים חלפו במה שהיה יכול להיות גופו, כאילו גף נרדמת כלשהי התעוררה בנימול. הוא חש נשיפה חמה על עורפו וראה יד פשוטת אצבעות נעה מולו.

אימה לפתה אותו בציפורני ברזל. הוא היה בטוח שהיד הזאת עומדת להיכרך סביב גרונו ולשלוח אותו אל קץ נורא מזה שהוא מצוי בתוכו. הוא ניסה להתרחק, אבל היד נעה בעקבותיו. לאחר כמה רגעים הבין שזו ידו שלו.

כמה משונה.

הוא סובב אותה ימין ושמאל, בוחן את האצבעות החלקות, את העצמות הבולטות, את השערות שכיסו אותה כיער בזעיר אנפין. מבטו סב אל אין ידו האחרת – והיא התגשמה כאילו נוצרה ברגע שחשב עליה. רעד של התרגשות חלף בו כזרם נוסף.

הצלל השפיל מבט אל גופו, שמשנייה לשנייה הלך ולבש מוצקות. פרכוסים במורד איבריו בישרו לו על הופעתו של זוג רגליים – אומנם כחושות ורועדות, אך בכל זאת רגליים. ידיו החדשות הונחו אט-אט על בשרו המתהווה, כמבקשות לאמת את מראה עיניו, ופגשו בחום ובשטף דם חי.

הצלל היה המום. אצבעותיו המשיכו לשוטט על פני גופו, כמנהג נער בפעם הראשונה שלו עם נערה. כאן צמח חזה ולו שתי פטמות ורודות; שם מיששו ציפורניו ירכיים שנתמכו באגן צנום אך חזק. ליטוף קל סביב פניו גילה לו רעמת שיער עבותה. גם ריח היה לה, משכר בחיוניותו.

הייתה זו הפעם הראשונה שהעורפלות שלו זיכו אותו בגוף משלו. הוא חש ששריריו נדרכים, תחושה נשכחת שכמו הועלתה מאוב. הוא שב והביט בדרך, ונוכח לדעת שהיא נעה כנחש אפור. דומה שהעולם כולו נע בקצבהּ – השמיים, ההרים, המישור העקר. הוא לא ידע לאן היא מובילה אבל, לראשונה זה זמן רב, היה סקרן לדעת.

נופים משונים חמקו ממבטו בעוד הדרך מתנחשלת כגל של עפר ואבנים. רצף של הרים, ראשיהם דמויי אוזניו של חתול או שריונות מפוחמים, מסגר את צדי השביל. גבר, שגופו נבקע לשניים, הלך בראש מורכן ומלמל דברי חֵמה בשני פיות בה בעת. ספינה טרופה רבצה על החול, כאילו טבעה ביבשה, תורנה הראשי מפלח את השמיים.

הצלל התמלא פליאה נוכח המראות הללו; עושר הצבעים שנגלה לו לאחר זמן רב כל כך של היעדר, כמעט מחה את יכולתו להתרכז בהם. אולם הוא ניסה לאצור בזיכרונו כל פרט, כצידה להזין בה את עצמו לאחר שהעורפל הזה יעזוב אותו והוא יושלך חזרה אל הצינוק האיום של העלטה.

אך הדרך המשיכה להשתרג ולנוע אל יעד לא נהיר.

מפעם בפעם נגלו לו דברים נוספים – פסל פעור פה ניצב מעל תקרה של מים גועשים, אישה מחודדת עיניים שגברים ניזונים מגופה החי – ונשמטו אל האינות שהקיפה אותו. חרדה מושחזת אחזה בבשרו המחודש. הוא לא יכול שלא לתהות אם הוא עצמו חלק מהנוף הזה, שבו בוהים יצורים מוכי גורל בלא-כלום.

התהייה עצמה הייתה שינוי.

משהו בו רצה לבלוע את המראות האלה, מסתוריים ומבהילים ככל שהיו, להתמזג בתוכם עד שעצמיותו תאבד כליל.

המסע נמשך, ועתה דומה שהואץ.

הצלל חש שהעולם מוטח בפניו, רסיסי אבק ושיירי דרכים, אבני חצץ, עפר וחול, חרצו תלמים זערוריים בגופו. הוא חשב שסוף כלשהו ממתין לו, וניסה לחשל את עצמו לקראת השיבה לחשכה. הרוח שרקה באוזניו וחלחלה לתוכו כאילו היה בית פרוץ. מעלה ומטה איבדו משמעות, ההרים שקעו לתוך המישור והשמיים התמזגו באדמה החרבה.

וקול פנימי כלשהו, ששתק זמן רב כל כך שדומה היה שמת, בישר לו חרש שהוא הגיע.

החדר שבו שהה גופו היה מפותל וחסר יציבות, כגופו הנם של נחש הכרוך סביב עצמו. הוא לא ידע כיצד, אבל היה בטוח שזהו חדר ולא שום דבר אחר – חצר מוות השוכנת בקצה המדבר, למשל. חלון מתנשם גילה לו נוף ורוד-סגול שרוחות וצללים שולטים בכל פרסה שבו. הוא השיב את מבטו פנימה.

מי הביא אותו לכאן, ומדוע?

החדר התנשא מעלה באופן עקלתוני, כאילו בחובו עוד קומות רבות. לא היו שם מדרגות או חבלים – רק אפלה שריצדה כעננים מעל אגם בוהק. הוא נע לפנים כמרחף, לא כל כך מרצונו. יד נעלמת דחקה אותו בגבו. תוך כדי תנועה הבחין שהחדר משתנה יחד איתו, כאילו מתאים את עצמו לתנועותיו. מסכים כבדים של משי גלשו אל הרצפה, והקירות הבהבו כאילו אור אל-טבעי שוכן בתוכם.

הוא נעצר בדלת. היא לא נראתה כמו דלת, אפילו לא במקצת, אבל חוש טמיר בתוכו אמר לו שזו דלת. הוא הרים את ידו – לנקוש עליה או להדוף אותה מדרכו – והיא נפתחה מאליה.

הצלל המופתע היסס. אין לדעת מה שוכן מעבר לדלת, האם נכון לעבור את המפתן? הוא נזכר בעולם הממתין לו כשיסתיים העורפל הזה – עולם שבהחלט אינו בטוח ליושביו. אולי הדלת תעביר אותו לעולם אחר.

חושש אך נחוש עבר הצלל בדלת, ומייד השתלטה עליו תחושה משונה, כאילו הרצפה נעלמת תחת רגליו.

הוא היה בחדר אחר. אף שלא ידע להסביר כיצד הסיק זאת, שהרי הגבולות לא נראו כלל, הוא ידע שחדר זה קטן מקודמו.

חוסר הראות החל מתבהר, כאילו הוסר צעיף מעל עיניו. יותר מכול – דמה המקום לטירה עתיקה צופנת סוד.

הקירות היו מעוטרים בתמונות רבות רושם שבהן נראה גבר שחור שיער אוחז בפגיון ביד אחת ועל גבו תרמיל נדודים. הוא תהה מיהו האיש. אולי בעל הטירה?

הוא השיב את מבטו למרכז החדר, סקרן אך חושש. כיסא התגשם שם בזמן שהציץ בתמונות, מכוסה במה שנראה כגלימה בגון הלילה.

הוא נע לאט לעבר הכיסא, מקווה שאינו מלכודת שנועדה להביא עליו גורל גרוע מזה המצפה לו כשהעורפל יימוג.

הוא חש בחלל ריק בתוכו המצפה לצווחה שתרעיד את הווייתו, אך שום דבר לא קרה. כשהגיע למרחק של חמישה צעדים מהכיסא העטוף בגלימה הבין, מאוחר מדי, שזו אינה גלימה כלל וכלל.

הוא עמד לסגת כשקריאה בלתי צפויה פילחה את ראשו.

עצור במקומך, הורה לו קול.

הוא קפא על עומדו. נחשולי חרדה נעו בתוכו כנהר שוצף.

הדמות השוכנת על הכיסא התנודדה קלות. הצלל מיקד בה את מבטו, כיוון שדומה שכל הטירה נעה יחד איתה, והוא חשש שאם יסב ממנה את עיניו יישמט אל תהום חסרת קרקעית.

זו הייתה אישה.

בעלת מידות רחבות דיין כדי להכיל את הטירה כולה בין כתפיה.

הגלימה, כך התברר מייד, לא הייתה אלא שמלה ארוכה מאוד שגלשה ארצה, מתנועעת בחיות ופולטת נשיפות הבל קר.

הצלל עמד בלא ניע, סקרן חרף הפחד. שערה של האישה – מערבולת של צללים שהיטלטלו רכות כאצבעות הנעות לקצב מוזיקה עתיקת יומין – כיסה על פניה כרעלה, והוא גילה שהוא רוצה לדעת מה נמצא מאחורי המסווה הזה.

הנה באת לבסוף, אמר הקול, שהיה רך מכל צליל ששמע מעודו ועורר בו כמיהה נוראית.

אבל לא נדבר כך. לא. לא בצורה כזאת. לא כמו איש המנסה להקנות חוכמה לזחל. שב.

הפקודה נהגתה בתקיפות. הצלל הופתע לחוש את גופו החדש מתיישב מאליו על דמוי-כיסא פשוט.

אתה ודאי תוהה מדוע אתה כאן, אמרה האישה.

הוא חש שהיא מחייכת מאחורי רעלת שערה, ולא ידע מה לענות, או אם בכלל לענות. מה הם חוקיה של השיחה הזאת?

הוא שמע אנחה לחושה. הו, אני כה יהירה לפעמים, אמרה האישה כמדברת לעצמה. שופכת את סגור ליבי בפני גולם גמור, מהות חסרת צורה ותוכן... אבל זו לא אשמתך, רק הדבר ששוטים בני ארץ קוראים לו 'גורל עיוור'. ולא נוכל לשוחח אם אהיה הדוברת היחידה. אז עכשיו, צלל-איש, דבר.

המילה האחרונה נאמרה בנימה חותכת של ציווי.

הצלל נבהל. הוא הרי אינו מסוגל להגות מילים, רק לייבב ולדום, כיצד היא רוצה ש-

כאב פילח את גרונו ככידון. ידיו החדשות טיפסו לשם, מופתעות. הוא פצה את פיו, אך שום קול לא יצא ממנו פרט ליבבה מעוררת רחמים, חיקוי עלוב לנהי האינסופי של העולם הזה.

אינך צריך להניע את שפתיך, צלל-איש, אמרה האישה. אינך מדבר במיתרי הקול והלשון, עדיין לא. דבר אליי במחשבות שלך.

הצלל ניסה לברור מחשבה הולמת מבין המאות שגדשו את תודעתו. נראה שגם האישה הבחינה בזאת. הוא לא ידע אם האנחה הנוספת הייתה ביטוי לקוצר רוח או שעשוע.

עליו להירגע. הידיעה שהוא מסוגל לתקשר עם יצור אחר עוררה בו רגשות שזה זמן רב לא היו בו. תהיותיו רחשו בו כקונים הנאבקים על סחורה, והוא התקשה לבחור במי מהן יתחיל. אבל אז נדד מבטו אל האישה בגלימה החייתית היושבת מולו כאסיר בממלכתו הבלעדית, וידע שרק שאלה אחת חשובה באמת.

מי את?

הוא דימה לשמוע נהמה צחקקנית – אם שילוב כזה אפשרי בכלל. מאה שנים אתה רובץ כאן בעלטה גמורה, וזו השאלה הראשונה שעולה בדעתך...?

לא, צלל-איש אומלל שכמוך.

שערה נפרד לצדדים כשַׁער, ופניה נחשפו.

מוטב היה שתשאל, מי אתה!

הצלל לא הצליח לדכא צרחה מבועתת. פניה של האישה לא היו פנים כלל. היה זה ריק מוחלט, גרוע יותר מכל חשכה שבה שהה עד כה, תהום נטולת קרקעית הצונחת עד אין קץ.

הוא התפתל בכיסאו, מנסה לקום ולברוח, אבל גופו סירב להיענות לו. הוא היה לכוד. הפנים הנוראיות הללו הפנטו אותו באינות שהתגלתה מאחוריהם.

האם זה עונה על שאלתך? חיוכה היה ברור כירח בלילה בהיר.

הוא לא הצליח להשיב.

אני היא האין הגדול, צלל-איש. אין לי שם או עבר, הורים או צאצאים, או כל צעצוע שבו אתם נוטים להיתלות במשך חייכם. לבשתי את הצורה הזאת במיוחד לכבוד הביקור שלך כאן... אני אוהבת לראות אתכם רועדים מולי, לכן הפנים הללו. ברם, כך לא נגיע לשום מקום – ואנו כבר נמצאים בשום מקום.

צחוק מחלחל בקע מלא-פניה. הצלל חשב שכל הטירה צוחקת איתה בקול חסר שפיות שהדהד בתוכו כרעל נכסף לנפש הרסנית.

בדיחה פרטית שלי, אמרה האישה.

שערה שב וסגר על פניה, למרבה הקלתו. היא השתתקה לכמה רגעים, מאפשרת לו להשתלט, במאמץ עז ביותר, על רעידותיו.

כאן אין חשיבות לאור או לשנים, למעשים או למחדלים. בגלל זה אתם צורחים כל הזמן כמו אלמנות טריות... ביש מזל. אתם מגיעים הנה מן העולם האחר – הוויות סוערות ונרגשות – ונופלים במלכודת הפתאים שלי. ואז אתם נעשים חלק בלתי נפרד מהאפלה. מקצתכם ממשיכים הלאה, לעולם השלישי... אבל בכך נדון מאוחר יותר.

את המוות? שאל הצלל ביראה.

שערה נע מצד לצד. לא, צלל-איש. בני מינך נוטים לחשוב באופן כה פשטני לעיתים. מוות הוא אירוע, לא ישות. לי אין שום תפקיד מלבד לאכלס את ביתי בנשמות כמו שלך. ואתם עדיין מאמינים באגדות כמו הבאר הקדושה! העולם הוא מסכת רצופה של שקרים שנהגו במוחות פעילים יתר על המידה. שלושת האחים, החיפוש אחר הבאר, שלושת תלי העולם – כל אלו קיימים רק במוחות ובמגילות. הבאר לא יצרה את האדם – נהפוך הוא. ואתה, צלל-איש, הרי מומחה לאגדות. אתה בעצמך היית אחת מהן.

הצלל השפיל מבט אל ידיו, מופתע וסקרן. עלה בדעתו שהיא צודקת – השאלה המתבקשת לשאול היא: מי הוא. האם הוא רוצה לדעת את התשובה? אימה מילאה אותו.

הוא הרים את עיניו חזרה אל אשת התהום. היא זו ששולטת בו כעת – במובן הבסיסי ביותר – ולכן מוטב לעשות כרצונה.

אבל יותר מהפחד, הוא באמת היה סקרן לדעת.

מי אני? הוא חשב.

האישה הרימה אצבע מחטית שהזדקרה מיד דקה וכיוונה אותה אל פניו. לאט לך, אמרה. אתה תקבל את המענה לשאלתך, אבל הוא יכאב לך יותר ממה שהרג אותך. אל תנסה להתכונן, אי אפשר לחשל רוח נטולת כול לקראת ייסורים מהסוג הזה. אמור לי, צלל-איש, האם אתה באמת רוצה לדעת?

כן, הוא ענה בלחש.

אז הבט בי, יצור אומלל ואל תרפה, אמרה האישה.

הוא פחד שתאלץ אותו לחזות שוב במראה המזעזע של פניה הלא-קיימות, אבל לא זה מה שקרה. אצבעה המורה – חדה כחנית זעירה ולבנה כעצם – כוונה אליו, והוא חש כוח עצום ואילם מתפצח סביבו. השיער שעטף את פניה נרעד ואז קפא. דומה היה ששני כוכבים זעירים נצצו בתוכן וכמעט סנוורו את הצלל הרגיל לחשכה. אבל אלו לא היו כוכבים, כלל וכלל לא. הצלל העז למקד בהם את מבטו, משהתרגל לאור הבלתי צפוי הזה.

אלו היו שתי עיני חתול, ענבריות ובוהקות.

המראה הלם בו כגרזן, כאילו נפער בתוכו חור שממנו איים להגיח שטף של מראות ומעללי עבר. הוא חש שנשמתו משתסעת לשניים; חצי אחד מנסה להדוף את הידיעה שעלתה בו בחזרה לאינות שממנה באה, והחצי האחר התאב לאחוז באותו רעל נכסף.

ידו הייתה באוויר, מורמת כאומרת לגעת בעיניים המוזרות הללו. העיניים הביטו בו בלי למצמץ, כמו תפאורה על רקע בד שחור. דבר מה חם וטמיר פעפע בתוכו, שונה מהקור הנצחי ששרר במקום. פיות באר לאינספור החלו נגללים לאחור בתודעתו העקרה.

מוֹרְטֶגוֹ עיני חתול, אמרה אשת התהום. התעורר מן השכחה.

המילים הללו פעלו ככישוף. הצלל הזדעזע עד לקצות אצבעותיו החדשות כשבהה שוב בעיניים התלויות בו, הפעם מתוך הבנה.

העיניים האלה, לחש. הן שלי!

יללה חמקה מפיו. מבול של זיכרונות התנגש בדלתות הנעולות וקרע אותן מציריהן. עולם שלם עלה לגדולה בפרץ קצר להחריד של שיגעון. מטבע המזל, קליטוס המלהג מעשיות מעל כוס שיכר, העריץ בעל העין הירוקה, רָאמָה, האריה שהתחפש לזקן, הפלך בהרי מֶרְסִיט, המסע הבלתי נגמר למאכולת, אָרִיאָה, קללת האגדה המנוצחת, הימים המרקיבים לתוך עצמם, ההזיות שכמעט העבירו אותו על דעתו, הספינה, ימים אין קץ בין מישורים והרים, מסבאות ופונדקים לצד גברים חגורי חרבות שריפדו את האדמה בדמם ובמעלליהם, תיבות ברזל אכולות הרובצות לאורך נתיב הנבלע באופק, לילות שבהם בילה בשכיבה על מיטה מוזנחת ואכולת עש, לוגם יין זול ומגלגל את המטבע שלו, או כששפתיו דבוקות לשפתיה של אישה יפהפייה להכאיב, ניצחונות שנחל בעונג הגוף ובפנינת החוכמה, השתקפותו בפגיון שקנה לו את חייו מידי נוכלים ועריצים, מחשבותיו הנפתלות ששקעו בתהום בכל פעם שעצם את עיניו, והפחד שליווה אותו תמיד, דבוק לעורו כבגד שלא ניתן להסירו. קול בריטון חזק ולגלגני – אולי קולו שלו – שר בצלילים שהלכו והתעוותו לקראת צניחה בלתי נמנעת, אסופה של שירי מסעות, שירי זימה שכמו תמצתו את חייו למסה עשוית פלדה, מקטורן ונפש חסרת שובע שאינה שותקת לרגע, מסכת של התגרות בלילה וברעל הממתין לו מאחורי הדלת הבאה שיפתח.

כל אלו עברו בראשו של הצלל בפחות מעפעוף יחיד. הוא רטט על הכיסא כאילו הוא עומד להתפרק לחלקיקים זעירים שיינשאו הרחק מעל התהום, עד שיתפוגגו. הוא השפיל את מבטו אל ידיו – כה חיות בעבר, כה מוכשרות בפיתוי אישה או בהנפת חרב – עתה קיימות רק בעורפל. ההכרה חלחלה לתוכו כמפתח שאיתר לו מנעול הולם: הוא איש מת.

מבטו נישא אל אשת התהום. עיני החתול החידתיות נעלמו, כוסו שוב על ידי סבך השיער המרחף.

עכשיו אתה יודע, אמרה אשת התהום. ואתה הרבה פחות מרוצה מכפי שהיית כשהגעת הנה. אבל זהו טבעה של הנפש, אחרי הכול. ידיעה היא ראשית האומללות.

איך הגעתי לכאן? הייתה שאלתו של הצלל. איני זוכר-

הנח לזאת, לעת עתה, אמרה האישה. אתה עוד תיזכר בכול, אם תרצה ואם לא. זה אולי יספק את סקרנותך, אבל יוסיף על סבלך. וידעת די והותר ממנו, לא כך?

הוא נד בראשו.

פרט לכך, לא הבאתי אותך הנה כדי להעלות זיכרונות מעברך המהולל והמפוקפק. השאלה הבאה שלך תהיה, כמובן, מה מעשיך פה. אפילו בתור מת, אתה סקרן נטול גבולות... אבל לא תבין דבר לפני שתראה את הדברים כשם שאני רואה אותם. הבט החוצה מהחלון, צלל-איש.

הצלל הפנה את מבטו לחלון גדול שחלש על מחצית הקיר העשוי לבנים וסודות. השמיים היו ורודים, הירח זהר בהם כאבן חן בורקת. נשמתו של הצלל דאבה למראה המופלא הזה, ואילו הזדקק לנשימה, הרי שצורך זה היה נשכח ממנו באחת. קול עורב קרא מאי-שם, קול מלא בדידות וזעף. החלון קרב אליו, או שאולי הוא שקרב אל החלון. השמיים המלאים התרחבו, והוא ראה עיר נמל שוקקת, תלויה באוויר. גלי ים כסופים התנפצו למרגלותיה, והקצף הפך לבני אדם ולדרכים עקלקלות. הוא היה נרעש ונרגש.

הבט אליי, צלל-איש, אמרה האישה.

הוא לא רצה לעשות זאת. הוא רצה להמשיך ולבהות בשמיים הללו, בצריחים המדגדגים את הירח, בגלים...

צלל-איש. האישה אמרה זאת ברכות שהזדחלה תחת הפליאה וההתפעלות. בחוסר רצון סילק את מבטו מהנוף בחלון ושב והתבונן באשת התהום. הניגוד בין השניים היה גדול מדי.

כמה העולם הזה יפה בעיניך... נכון? ודאי יכולת להמשיך לבהות בו לעד, עד שהנצח היה מתפורר בחוסר התוחלת שלו. ודאי היית רוצה שאתיר לך לעשות כך, אינך מסכים?

הוא חשש לענות. חלק ממנו אכן רצה לעשות בדיוק את מה שאמרה – לשקוע בהזיה הוורודה הזאת, מרעננת וטהורה כאישה ברה – וחלק אחר התאווה לחזור לחשכה שממנה הגיח.

יצור אומלל. זה כל מה שאתה מסוגל לרצות בו – המירב של ישותך הפגומה. אבל זהו דמיונך שיוצר את המראות הללו – לא אני. לי אין כל צורך ביופי או באור. החזיונות הללו שכה התפעלת מהם קשורים קשר בל יינתק לחייך הקודמים – כמו החלומות שחווית בשנתך הארוכה. וזו שאיפתו של כל יצור חי: לחזור ולישון כתום המסע המייגע של החיים. אבל לא כולם זוכים לכך, כמובן... רובם מגיעים הנה, למקום שבו הצללים מייללים ודוממים חליפות והשעה היא נצח. וכך גם אתה, צלל-איש.

ואני יודעת את שאלתך הבאה. מי זוכה להגיע לממלכת החלומות? ובכן, זו אינה השתקפות של עולם האדמה והמים שהיית מורגל בו, צלל-איש. שום שוחד או תחנונים לא ישיגו לך כניסה למקום הנחשק ההוא. החוקים שונים בתכלית – ובעצם ישנו רק חוק אחד, חוק ההיסחפות. בליבו האבוד של העולם קיים ריק. חשוב עליו כעל לב עצום שקצותיו מים עד ים, והוא מקיף את הכול כשמיים הפרושים מעל ראשיהם של ימאים. או חשוב עליו בצורה אחרת: אישה חסרת פנים שמושלת בכול ממרומי הלא-כלום... כמוני. אתה מבין מניין צמחו הזיותיכם על הבאר הגדולה? תמונת נפש שפורשה שלא כהלכה, התעוותה במעבר מיקום ליקום. הריק הזה פועל כמגנט והיפוכו: הוא מושך אליו נשמות אחדות ודוחה אחרות. אלו שנמשכות אליו נבלעות בו כליל והופכות חלק ממנו, מתמזגות לסדרה אינסופית של חזיונות. חלקם גולשים בדרך השינה וההזיה לעולמך-אתה, הופכים לסיפורי אגדה ולנבואות שבר. וזו השאיפה העילאית של כל נשמה, כמובן. להתקיים ללא תודעה, ללא מחשבות וצרכים, להיות רק ישות ספוגת תעתועים.

הנשמות שדוחה הריק... מגיעות לכאן. "כאן" אינו מושג גיאוגרפי; זה נשמט מייד כשהשלת מעליך את הבשר והעצם שליוו אותך בחייך הקודמים. זהו עולם הקיים באותו מישור של הריק הנכסף, אבל הוא היפוכו הגמור. רק קור וצווחות אימים הבאות והולכות.

וכאן אני מגיעה אליך.

הצלל נדרך, מודע ביתר שאת לתחושה המקפיאה שאפפה אותו כצעיף מוות. עיניו עוד ניסו לחמוק אל החלון, אבל דבריה הבאים של אשת התהום לכדו את תשומת ליבו ביעילות של שק יהלומים המושלך לקבצן.

עולם החלומות, עולם הצללים – הכול היינו הך לנצח. האחד אינו שונה עבורי מן השני. אבל לצללים, בניגוד לחולמים, יש את המעמסה של כאב ושל זיכרון עמום מהחיים שנטשו. הם בעלי תודעה. ושל חלקם חזקה כל כך שהיא מבליחה בפרצי עורפלות – כמוך, למשל. ואם לומר את האמת – ובטירה רחבת הידיים הזאת לא נאמר דבר פרט לאמת – אתה, צלל-איש, מסקרן אותי.

אתה מופתע. אבל אין בך הכחשה. ודאי שלא. אני יודעת הכול, את העתיד והעבר וכל מה שביניהם, אבל הפרטים הקטנים מתמזגים לעיתים עם הגדולים, כמו תמונה השלמה יותר במרחביה מאשר בכתמי הצבע המרכיבים אותה.

צפיתי בך זמן רב, צלל-איש, וככל שראיתי יותר, כך גברה בי ההכרה שאתה בזבוז גמור לעולם הזה. אני יודעת מה היה המבט על פני אימך כשנטשה אותך; מה היה ריחה של הערווה הראשונה שביתקת; ואיך תרגיש כשידיך יהיו מלאות בדם ניצחונך. יש בך הרבה יותר מיבבות אפרוריות. ולכן...

הצלל חש כאילו הטירה כולה הולמת באוזניו כקרקוש שלשלות. הוא לא הרשה לעצמו לקוות, אך כמו להכעיס, תקווה עמומה ניצתה בו בכל זאת.

מה? המילה נפלטה ממחשבתו בחוסר שליטה.

הוא חש את חיוכה הבלתי נראה של האישה. סקרן בחייך כמו במותך. ולכן, צלל-איש, אני עומדת להציע לך את חייך בחזרה – בתנאי מסוים.

הצלל דמיין לרגע את זיכרונותיו הופכים למציאות – בשר ועצם מהלכים בדרכים נשכחות ואפלוליות.

לא, אין זה הפרס, אמרה אשת התהום. זה יהיה רק האמצעי לכך. נשמה חסרת גוף לא תשרת את מטרותיך, אלא אם ברצונך לחזר על הפתחים כרוח רפאים המייללת מעל מיטותיהם של חסרי מזל. אתה תקבל בחזרה את גופך, צלל-איש, רק כדי למלא מטרה מסוימת. אם תצליח במשימתך – ואני מבטיחה לך שהיא קשה יותר מכל מעלל שביצעת בעודך בחיים – אזי תהיה לך מנוחה.

אני אשלח אותך לשהות לעד בממלכת החלומות שבה הזיה רודפת הזיה וחלום נמוג לבא אחריו, ותשהה שם עד אין קץ, נטול המשא המכאיב של התודעה והזיכרון.

ואם תיכשל...

הוא חש יותר מאשר ראה משיכת כתפיים אדישה ומצמררת.

במקרה כזה תחזור לכאן, מייבב ומעורטל מתקוות ומישועה. הדלתות ייחסמו בפניך לנצח, ואני אתן לך שביבי חלומות מתוקים שרק יגבירו את העינוי שבשעות הערות שלך.

האם אתה רוצה לשמוע עוד, צלל-איש, או שהפחד שולט בך כרגע?

הוא שמע את נימת ההתגרות בקולה, ולא יכול היה להכחיש, לא בפניה: הוא אכן מבוהל. עם זאת, הוא לא היה שוטה מכדי להבחין שהיא אכן מציעה לו, מסיבה השמורה עימה, דרך מילוט מהעולם הזה. לא יזיק לשמוע מה יש לה לומר.

למה? הוא שאל.

קרא לכך מנהג עתיק יומין של זקנה המפזרת זירעונים לציפורים. הזקנה גרה לה בבקתה מבודדת סמוך ליער רחוק מכל יישוב אנוש, ואין לה דבר זולת הציפורים הבאות ליהנות מנדיבותה. ולזקנה אין דבר לעשות בחייה הארוכים פרט לחלוקת אוכל לאותם בעלי כנף קטנים... ולעיתים למלוק את ראשם מכוסה הנוצות, כדי שיהיה לה שעשוע בעודה מכונסת בביתה מעל קדירת הבשר שלה. לפעמים הציפור זוכה בליטוף ובחופן זירעונים, ולפעמים היא נמרטת מנוצותיה ונגרסת בשיניים צהובות ועקומות. זו דרכו של העולם, וככל שזה נוגע לך, אני היא העולם.

מדי כמה שנים – מאות שנים, או אלפי שנים, אין איש שידע למדוד – אני בוחרת באחת הנשמות המייבבות אל החשכה ומביאה אותה לכאן, כמוך. ואז אני מציעה לה את המתת, כפי שאני קוראת לו: מעלל אחד גדול שיהפוך את גורלה באחת. אתה באמת שואל למה, סקרן כחתול מעונה בידיו של טורף? לא תקבל תשובה שתספק אותך, כי איני שייכת לחוג ההבנה המוגבל שלך. ומופלאה ככל שהתשובה עשויה להיות, היא אינה הנושא שלשמו הגעת הנה. אז ענה לי, צלל-איש. האם תרצה לשמוע מהי המשימה?

תערובת של חשש וסקרנות עזים גאתה בתוכו. הוא היה מוכן לעשות כל דבר, כל דבר, שיוציא אותו מעולם הצללים. הוא לא יכול לסבול את המחשבה שיהיה עליו לשהות לנצח במקום הנורא הזה, שהשוכנות האומללות בו הן הצרחות והאפלה.

אמרי לי, מה עליי לעשות, דרש.

שערה, שלא נח ולו לרגע, היטלטל כעת מעדנות כשולי מעיל מקטיפה. היא לא דיברה, לא נעה, ובכל זאת חש הצלל כבדות מה באוויר, כאילו שקעה הטירה כולה מתחת לאוקיינוס. נשימתו נעתקה מפיו.

הקשב לי, צלל-איש, לפנים מורטגו עיני חתול, אמר הקול שהיה שייך לאישה שכלל אינה אישה. זה מה שעליך לעשות עבורי.

והיא אמרה לו.

הצלל האזין במתיחות. הקור נשכח ממנו, כמו גם סבלותיו האחרים, בשעה שאשת התהום הסבירה את רצונה, מילה אחר מילה, בדייקנות ובבהירות מקפיאה.

הדממה שהשתררה לאחר מכן עוררה בו רצון עז שתמשיך לדבר. הוא שנא את קולה המתגרה, היהיר, אבל הדממה הייתה גרועה בהרבה. הוא חשב על מה שאמרה, ניסה להעלות זאת בדמיונו, להפוך את המילים למציאות: העיר, המסע, התרמיות ומעשי החלקלקות שיהיה עליו להפעיל. הוא תפס שהוא חושב על כך כאילו הוא כבר שם.

ועם זאת... כובדו של המעשה הטיל עליו אימה ועייפות. האם לא יהיה פשוט יותר להישאר כאן, היכן שהסבל ידוע, גם אם בלתי פוסק? שבו החשכה מוכרת ומרגיעה בדרכה-היא? ומה אם ינסה לעמוד במעלל ההוא, וכל שיישאר בידו יהיה חץ משוח בארס הכישלון?

היא כבר אמרה לו: חזרה לריק התמידי בתוספת רסיסי חלומות מייסרים.

האם לא מוטב להישאר במקום שבו הסוהר וכל תעלוליו הזדוניים מוכרים?

הוא קלט שהוא בוהה בה ושהיא משיבה לו מבט קפוא, מחכה לתשובתו. עבורה אני רק ציפור המחכה לזירעון, חשב, מודע למחצה ליכולתה לקרוא את מחשבותיו. אבל זה לא שינה דבר. ההצעה בעינה עומדת, עד שיחליט.

הוא הסב את מבטו ממנה, מנסה לברור את הדרך היאה לו, ונתקל שוב בחלון הזוהר, המופלא. שמי השקיעה דעכו לאדום-ורוד, והוא כמעט הצליח להריח פריחה. העיר התלויה באוויר כמו התערסלה מעדנות. היו שם יערות, יערות שצמחו בליבו של הים, מתפתלים וקורסים, ובין העצים נעו יצורים משונים שריתקו את עיניו. במקום מסוים ירד הליל והביא איתו אפלה מנחמת כשמיכה חמה, וקריאות ינשופים ומסעות סבוכים בקרחות יער. כל התמונות והמראות התמזגו אלו באלו, אך לא באופן מסחרר: הצלל חש כאילו הוא מסיט את שערה של אישה מסתורית ומלאת יפעת חן, שכבה אחר שכבה, ובכל פעם מגלה פנים אחרות, שאין בהן טוב ואין בהן רע ואין בהן דבר זולת אהבת ההרפתקה.

וזה מה שאקבל, אם אצליח, חשב בהתרגשות פתאומית. זה יהיה שכרי: לחיות לעד בתמונה המופלאה הזאת.

אבל האם הוא באמת מסוגל נוכח מה שסיפרה לו אשת התהום? הרי איש לא הצליח בכך לפניו, ובמה יהיה הוא שונה...?

חדל לחשוב על כך, התרה בעצמו בחריפות. אל תצעד בדרך שטרם נסללה.

הוא גילה בפליאה שזה עתה השתמש בביטוי המוכר לו מחייו הקודמים, כבן אנוש.

הוא שב והפנה את תשומת ליבו לחזיונות שנגלו לעיניו בחלון, והבחין בסדקים שהחלו להתפשט בהם כמו קיר ישן ומתפורר.

לא, חשב באימה.

הוא הרים את ידיו כמתכוון לתקן זאת בכוח רצונו בלבד. הסדקים הלכו והתרחבו. הכוכבים התלויים בשמיים הזדעזעו והשחירו כמו פתיל נר שכבה.

לא, בבקשה, לא, התחנן. המראה היה קשה מכדי לשאתו. הוא הסיט את מבטו פנימה, חזרה לטירה.

אשת התהום צפתה בו באותו מבט קפוא.

ובכן, צלל-איש, האם הגעת לכדי החלטה?

הצלל ריפה את כפות ידיו הקפוצות במאמץ.

הוא התיישב על הכיסא ויישר את גוו. רצוי שתהיה זקוף בעודך מתמודד עם הנצח.

מחשבות חלפו במוחו כהבזקי זיכרון: העיר האגדית, הצללים המייבבים, הירח התלוי כאפה של גבירה חיננית ומשעשעת, החלומות שיוכלו להיות שנתו הארוכה.

אני אעשה זאת, אמר, הוגה כל מילה לאט, כמו חשש לומר את ההפך מכך.

רמז לחיוך ניכר בקולה של האישה.

ידעתי שלא תסרב, אמרה. אתה סקרן כתמיד, לדעת אם תוכל או תחדל. ובכן, צלל-איש, ההזדמנות תינתן לך עד מהרה.

הוא חיכה.

אני אחזיר אותך לעולם, לגופך הישן, וכל מה שיעמוד בדרכך – תצטרך להסירו מעליך. לא תקבל ממני שום עזרה; אתה תהיה ברשות עצמך, כשם שהיית מאז ומעולם. ועליי לומר לך גם זאת: אם תמות בדרכך לשם, אתה תחזור לכאן ללא ערעור וללא הזדמנות נוספת. ורבות הן הדרכים למות בנתיבי היבשת, מי כמוך יודע. ואל תחשוב שאיני מסוגלת לראות את מעשיך בעולם החיים. כשתשוב אליו תגלה על גופך חפץ שישמור את עיני פקוחה עליך.

אם תמלא את משימתך בהצלחה, יוביל אותך ניצחונך לעולם החלום הבלתי פוסק.

הכול נהיר לך, צלל-איש?

הוא עיכל את דבריה בראש מורכן קלות. ואז שאל, מהיכן אני מתחיל?

הוא חש שחיוכה מתרחב מאחורי צעיף שערה. מעשי כתמיד. המסע הוא חלק מהפתרון. עליך לגלות את מורה הדרך שלך.

שנן את תיאורו היטב: זהו האיש ששפתיו חתומות ופיכחונו קללה, ותו לא.

הצלל אגר את המילים הללו בזיכרונו.

ועכשיו, צלל-איש, היכון לעזיבה.

סחרחורת אחזה בו לפתע, מערערת את שיווי המשקל היחסי שלו. הוא לא ידע כיצד ילך מכאן.

אל תעשה דבר, אל תחשוב על דבר, אל תתכוון לדבר, אמרה אשת התהום. רק הבט בי. זה יהיה מכאיב כלידה, אך מהיר ממנה. כזה הוא מעבר מעולם לעולם – שריטות וחבלות בנשמה מקרטעת.

הצלל חש שחזהו תופח ושהווייתו פועמת כרגליים רצות מאימת ענק זועם. רוח נשבה מאי-שם, מסמררת את הטירה ומזעזעת את האבנים ואת כני הברזל.

שמור את מבטך לפנים, לחשה האישה.

הצלל עשה כדבריה, אף שהדבר עלה לו בייסורים עזים. הוא השתוקק לסוכך על ראשו בשתי ידיו; היה לו הרושם שהטירה עומדת לקרוס אל התוהו בכל רגע.

אבל אז נפרד שוב שערה של האישה מעל האין שהיה פניה, וכל חיוניותו החדשה אזלה מתוכו כמים דולפים. הוא ראה אותה מתמלאת ומתפעפעת בכוח טמיר, בלתי נתפס, וקול שמעולם לא שמע אמר בשפה שהייתה כל השפות ואף לא אחת מהן:

מורטגו עיני חתול: לבש עצם ובשר!

הוא נדחק מעל כיסאו והוטח ארצה ביד אדירת ממדים.

לא, לא ארצה: החוצה.

הטירה נעלמה ועימה אשת התהום, החלון המלא בנפלאות ושרידי שליטתו העצמית. הוא צרח, אבל לא שמע דבר. החוץ היה מלא ברעש שחורר את אוזניו. הוא הלך ותפח, תפח והלך, עד שחש שהוא נהיה גדול מדי לעולם הזה, גדול מדי ליקום, מכיל את כל אבני הבריאה, עוטף בליבו ובקצות אצבעותיו את הבאר היורקת מים ואש, את הים המשתפך אל הקצוות הנידחים, את התהומות העשויות צרחות והזיות. היקום כולו היה לרגליו כמו חול, ובה בעת הוא היה זעיר כגרגר, נשטף אל החוף ונרמס בנעליים כבדות. גלי ענק השתברו מעליו, רוצחים במקטורנים כחולים, עצומים ושואגים.

הוא שמע הכול ולא שמע דבר: הוא נע למרות שכלל לא נע, ראה את התבל כולה נפרשת לרגליו כאילו הוא ציפור המשייטת מעל עמק מסוכך בידי הרים. ידיים בלתי נראות קרעו מתוכו דבר מה, והוא פרפר בחוסר שליטה, מתנועע ומפרכס כחולה כפיון, ועם זאת הוא היה חסר תנועה, ממש כפסל שנוצק והושלם: הוא לא יכול לזוז. הוא הרגיש מאוים, כאילו ישות אימתנית לוחשת זוועות מהבילות על עורפו החשוף, נטול המגן, וכל עורו נמתח כעומד להיקרע.

הוא התפוצץ אל הכוכבים, התרסק אל הים שהטביע אותו בגלים נוהמים וזועפים, ערפל גאה מעליו, השקיע אותו בתוכו כאוצר חבוי, הוא היה במערה אינסופית שבה יצירי אגדות מחכים לתורם לשלוף שיניים ולהיעלם בעלות השחר, אלא שכאן לא היה שחר, לא יום ולא לילה, לא שמש ולא ירח, רק חשכה מנוקדת בנשמות עריריות וצלליות משתנות ללא הרף. הוא נסחף אל הרים, שלא היו הרים, שהרוח נושבת עליהם במלוא עוזה כחליל צורמני ושוחקת את פניהם כאמן נטול מנוח העובד בנצח שהוא הטבע; ההרים היו פני גבר שתמיד הכיר, וגם הפנים הללו נמסו מזיכרונו בידה הקטלנית של הרוח. הוא המשיך לנוע, והפעם בתחושת נפילה שגרמה לבטנו המדומיינת לשקוע מעלה. הגאות רגשה בתוכו, ארמונות צנחו מן השמיים, מטבעות נשוכים חוללו סביב כמו פניני מחשבה טהורות, לא היה לכך סוף, כאילו חבל משתעשע בו להנאתו: שמיים עמוקים כאגם התלקחו ומשכו אותו פנימה, בהונותיו היו בבסיסו של העולם וקרקפתו נגעה בקירות התבל כולה. שדה ראייתו מוסגר בבועה שקופה, וכל שקלטו אוזניו היה הרעש שדמה לשאגתו של יצור שסמים ובדידות הביאו עליו את כיליונו. ואז הוא התנשא מעל הכול, מתחת לכול, המפתח היה בידו האחת ופיו היה המנעול.

בסערת החזיונות המטלטלים הללו הוא הצליח להבחין בעצם מוזר: זה היה שער שניצב בתוך החול הקורס, הים המתנחשל, ההרים המרוטשים. מילים היו חרוטות בחלקו העליון של השער, קמורות ומסתוריות כשפה שאין איש דובר אותה עוד. הוא חש כוח עצום דוחף אותו לעבר השער, מכוון אותו לכדי התנגשות, ואימה מטורפת מהולה בהתרגשות מעצם הציפייה לכליה הזדעקו בתוכו יחדיו.

ואז הסתובב המפתח בחור המנעול של שפתיו.

הוא היה בשער, השער היה בתוכו, ולזמן מה לא היה דבר מלבד אלם והיעדרות.