זריחה אפריקנית

נירובי, דצמבר 1996.

בנירובי בין הבנינים קול דממה דקה

הצפורים מחפשות מקלט לילה.

אולי הן זוכרות, שהמורות חוזרות ומלמדות

שצפורים —

כשקר להן בארצות הצפון —

לאפריקה הן נודדות.

ויש די הרבה מבחר בין

דקל לבוגנוויליה

ארוקריה או טרמינליה

בערב של קיץ, בחמימות רכה ומחכה,

באור כחלחל אפרפר

שזור נימים ורודות...

פה באמת נעים. אז למה אתן לא מרגישות בבית?

שכחתן את הקור

שהשארתן מאחור?

עוד מחפשות מבוהלות, משקשקות, מתנדנדות

עוד חגות בסיבוב אחרון

בצפצופים נחלשים של פרידה וחיוורון

עד יימוגו שרידי האור

ואת הכל יעטוף

השקט השחור....

אלינור, האם גם את, כמוני, חשת כאן כצפור אבודה שאינה מוצאת מרפא לקור המאבן, ההופך להיות חלק ממנה, משתלט על כל חלקה טובה?

גם את, גם אני, בחום האפריקאי הלוהט, מול ערבות העשב האינסופיות בצבעי ירוק וחום בהיר, מול העיטים הנוסקים בכנפיהם החזקות וצוללים לנקר את שארית טרפם המתפורר.

מדוע אפילו החום הזה אינו יכול לפזר את הקור, הבדידות, הכאב החנוק.

גם את, גם אני, בעקבות הגבר שאהבנו, שאיתו חשבנו כי עד עולם נחלוק ונחלום, נתגשם ונתלהב — וכמו עוגת סלפסטיק נמרחו חיינו בהינף על פרצופנו — נזלו, התקלקלו הקצפות, והמתק נמהל במר ובצורב.

אלינור, האם משהו אי פעם ימוסס את הקור?

בניירובי של 1996 אני חושבת עליך בניירובי של 1916.

תחושות של אופק רחוק עד אינסוף בארץ זרה, אך אקזוטית, חמה ואוהבת.

צבע השוקולד העמוק והמתוק, מרחבי חופש וטבע טהור, ראשוני, בתולי.

היינו מוכנות לכל — לתת המון, לקבל המון, אך לא לאבד כל כך הרבה.

האיש שאהבנו פצע והכאיב, הפך אדם אחר אל מול עינינו, ועולמנו השתנה ללא הכר.

ספור חייך איננו דומה לשלי.

את — בת אצולה אנגליה מראשית המאה, עזבת את הפאר והנוחות והלכת אחר אהובך להתיישב בארץ לא זרועה.

ואני - הילדה הקטנה, שנולדה בישראל באמצע המאה , דור שני לשואה.

גם אני הלכתי אחר אהבתי. מה מחבר בינינו? אייה חוט השני?

יושבת אני במקומות שהיו פעם ביתך ובהם טווית חלומותייך, בהם אני טווה חלומות ותקוות עכשיו.

איי השקט מסביב נחרשים בקולות הלילה, איוושת הרוח בענפי האקאציות היבשות, קריאת התינשמות חלולה ומהדהדת, היללות מקפיאות הדם של הצבועים מצמררות כשמחה רעה, שמחה לאיד, והלמות תופים אפריקאיים רחוקים הולכת ומתרפקת,הולכת ומתחזקת, כמו סערה המתרגשת ובאה גם בחוץ , גם בתוכי.

מערבולת סוחפת מטה מטה — כעס, בגידה, תקוה, כאב, אבדן ורחמים — וסליחה?

אהבה משילה קליפות ומזוככת תשאר עד נצח, לא תקהה גם במרחק שמונים שנה, גם בקצוות אינסוף, מישימון עד ישימון — כאז כן עתה.