הנתניהוז

1

שמי — לא "קוראים לי" — רוּבּן בְּלוּם ואני היסטוריון. אבל בקרוב אהיה היסטורי, אני משער. רוצה לומר, אמות ואיעשה בעצמי להיסטוריה — גלגול מסוג נדיר השמור מסורתית לעוסקים במדעים הטהורים יותר. משפטנים מתים ואינם הופכים למשפט, אבל פרופסורים לביולוגיה ולכימיה חולפים מן העולם ונמקים לכדי ביולוגיה וכימיה, מתגבשים לגאולוגיה, נפוצים לתוך מדעיהם ממש כפי שמתמטיקאים הופכים סטטיסטיקה. אותו תהליך חל גם עלינו ההיסטוריונים — מניסיוני, אנחנו היחידים במדעי הרוח שהדבר נכון לגביהם — היחידים שנעשים מושא מחקרם; אנחנו מקשישים, מצהיבים, נכמשים ונשדפים לצד המָטֶריה עד שחיינו שוקעים אל העבר והופכים לחומר שהזמן עצמו קורץ ממנו. ואולי בעצם רק היהודי שבי הוא שמדבר... הגויים מאמינים שהמילה נעשית לבשר, אך היהודים מאמינים בבשר הנעשה מילה, קרימת עור וגידים טבעית והגיונית הרבה יותר...

כדי להציג את עצמי עוד קמעה אצטט הערה שהעיר לי הנשיא עלום־השם־להלן של איגוד ההיסטוריונים האמריקנים, כשפגשתי אותו בכינוס בימיי כסטודנט, מייד אחרי מלחמת העולם השנייה: "אה," אמר ואחז את ידי בלחיצה רופסת, "בלום, אמרת? היסטוריון יהודי?"

אין ספק שהאיש ביקש לפגוע בי בהערתו, אך אני הפקתי ממנה רק עונג, ואפילו עכשיו אני נוכח שביכולתי לחייך לנוכח התיאור. אני מעריך את הערפול הבלתי מכוון ואת האופן שבו כפל המשמעות עשוי לשמש מעין מבדק פסיכולוגי: "'היסטוריון יהודי' — על מה אתה חושב כשאתה שומע את זה? איזו תמונה עולה בעיני רוחך?" העניין הוא שהתיאור שתוארתי נכון ושגוי בעת ובעונה אחת. אני אכן היסטוריון יהודי, אבל אינני היסטוריון של היהודים — ומעולם לא הייתי כזה מבחינה מקצועית.

אני היסטוריון אמריקני — או הייתי. לאחרונה, בתום יובל של פרופסורה, הופרשתי לגמלאות מתפקידי כמופקד הקתדרה להיסטוריה כלכלית אמריקנית על שם אנדרו ויליאם מלון באוניברסיטת קורבין שבקורבינדייל, ניו יורק, בליבו העיתים כפרי, עיתים פראי של מחוז צ'וטוקווה, מעט אחרי ימת אירי במורד מטעי התפוחים, המכוורות והמחלבות — או כפי שהאזור מכונה בפי תושבי העיר ניו יורק, הבורים בגיאוגרפיה והמזלזלים, "צפון המדינה" (אני עצמי הייתי פעם אחד מאותם עירוניים, ואף שאין אמת בפנינת החוכמה הישנה על המורה הבא ללמד ויוצא למד, את זה הצלחתי ללמוד בשלב מוקדם: לעולם אל תקרא לקורבינדייל "צפון מדינת ניו יורק"). בראשית הדרך התמקדתי בכלכלה של ימי המושבות הבריטיות, טרום ארצות הברית, אך פרסומי המקצועי, עד כמה שיש לי כזה, נקנה בתחום שמכונה היום לימודי המיסוי, בייחוד ממחקרי על תולדות השפעתה של מדיניות המיסוי על הפוליטיקה ועל המהפכות הפוליטיות. יש להודות שמעולם לא נהניתי במיוחד מהתחום, אבל הוא היה פתוח בפניי. ליתר דיוק, התחום לא היה קיים עד שגיליתי אותו וגם אז, כמו קולומבוס מגושם, גיליתי אותו רק כי היה שם. כשנכנסתי לאקדמיה אמריקה כבר הייתה צפופה, אפילו ההיסטוריה הכלכלית של אמריקה הייתה צפופה, ומאז ומעולם היה לי ראש טוב למספרים. העיסוק בתולדות המיסוי הוציא אותי מהגטו של חקר החליפין הקולוניאלי ולבסוף אף מזה של אמריקה עצמה אל ערי המדינה האירופיות, אל האריסוּת הפיאודלית, מעשׂרי הכנסייה, הפיתוח הקדום של מכסים ומיסי סחר... עד לאבן רוזטה ואף לתנ״ך עצמו, צמד מסמכים — רוב האנשים שוכחים זאת — שהם בעיקרם תעודות מס...

מה עוד חשוב לציין? הלוואי שידעתי. אבל כלום מישהו אי פעם יודע? נהגתי לפתוח קורסים מסוימים שלימדתי בפרפרזה על מארק טוויין, שבעצמו עשה פרפרזה על פרנקלין, שבתורו בוודאי גנב את מילותיהם של בריטים עלומים: "רק שלושה דברים בטוחים בעולם הזה: מוות, מיסים ומועד הגשת העבודות שלכם...".

אני רוצה להאמין שהמקצוע שלי עשה אותי קשוב מרוב האנשים לשימוש בררני בעובדות ולאופן שבו כל תקופה וכל תנועה אידיאולוגית מצליחה לקושש דברי ימים תפורים למידתה, שיהלמו את מטרותיה ויחמיאו לתפיסותיה העצמיות — החל ב"איני יכול לשקר" של ג'ורג' וושינגטון אחרי שכרת את עץ הדובדבן של אביו, וכלה בתיאורים הקולנועיים והטלוויזיוניים המלוקטים בקפידה תאוותנית של ההתנקשות בקנדי, תיאורים שמהם משתמע שהמאפיה, הסי־איי־איי, הקא־גה־בה ומרילין מונרו התאספו לשיחת תכנון באיזה תא אחורי מפורגד במסעדת "מועדון 21". הגרסה האישית שלי ל"בחר לך תולדות" היא קורות החיים האקדמיים שלי, הזמינים במרשתת. סלחו לאיש זקן על ההסבר המיותר: גשו לאתר corbin.edu, לחצו על "סגל", לחצו על "המחלקה להיסטוריה", לחצו אז על שמי ותמצאו טקסט שהוא עיקרי הדברים של קורות חיי, הלכה למעשה: תשעה פרסי המרצה המצטיין של אוניברסיטת קורבין (1968, 1969, 1989, 1990, 1992, 1995, 1999, 2000, 2001), פרס היסטוריון השנה של איגוד ההיסטוריונים האמריקנים (1993), תארי כבוד מבית הספר לכלכלה של לונדון ומהאוניברסיטה הלאומית של סינגפור ורשימת פרסומים עדכנית למדי. על ספריי שעדיין בדפוס נמנים "היסטוריה כללית של המיסוי"; "מיסוי ללא ייצוג: תולדות אמריקה בעשרה מיסים"; "מכסות ייבוא, סעדי ייבוא: מסע בהגבלי סחר שאינם מכס"; "אמברגו: היסטוריה"; "כסף דמים: על מיסוי העבדות" ו"ג'ורג' סיואל באוטוול: מתנגד עבדות, תומך בזכות הנשים להצביע ואבי מס ההכנסה האמריקני".

אל תבינו אותי לא נכון: אני גאה בהישגים האלה, או שאומנתי לומר ואפילו לחשוב שאני גאה בהם, בייחוד מפני שכל חריץ בחגורת הישגיי המתרחבת תדיר היה אמור להרחיק אותי יותר ויותר ממוצאי — בתור ראובן יהודל'ה בלום, יליד מרכז הברונקס, 1922, בן למהגרים יהודים מקייב שגידלו ורוממו אותי אל מעמד הביניים. הם דאגו לחינוכי הטוב בכך ששלחו אותי לבתי ספר טובים ובכך שגערו בי ביידיש חסרת בושה כשיצאתי אינטלקטואל.

למוחרת המתקפה על פרל הרבור נישאתי לחברתי מהתיכון וגויסתי לצבא האמריקני; שם הוצבתי במשרת פקיד כספים, הודות ללימודי ראיית החשבון שהשלמתי למחצה (המשפחה התעקשה שאלך), ליציבה גרועה (עקמת קלה, 12 מעלות) ולכישורי ההקלדה המעולים שלי (76 מילים בדקה). העברתי את המלחמה על אדמת אמריקה, ועיקר השירות עבר עליי בתקתוק משניות אלגנטיות לעילא בנושא יומרנות מתקדמת מאת אליוט ("בְּדַל נֵר הַזְּמָן הַמְּעַשֵּׁן / דּוֹעֵךְ. עַל הָרִיאַלְטוֹ פַּעַם") ופאונד ("נֶשֶׁךְ קוֹטֶלֶת הַבֵּן בְּרַחְמוֹ / מַשְׁהָה חִזּוּרֵי הָעֶלֶם"). שלחתי אותן לכתבי עת אלגנטיים לעילא ונעניתי בדחייה; הפקתי תלושי משכורת והחזרתי הוצאות נסיעה בין פורט בנינג לפורט סיל.

אחרי המלחמה נרשמתי לאוניברסיטת העיר ניו יורק, ושם נטייתי הראשונית למדעי הרוח בכלל ולספרות בפרט גוהצה על ידי לחצים שונים (הורִיים, מעשיים) לכדי טורי מקצוע חשבוניים. הפשרה הייתה זו: העדפתי לספרות הומרה להיסטוריה, העדפתם של כל האחרים שאלמד חשבונאות הומרה בכלכלה, ואמריקה נשארה אמריקה. קיבלתי את כל תאריי באוניברסיטת העיר ניו יורק, ואחרי דשדוש מדכדך בכף המרצוּת מן החוץ הייתי ליהודי הראשון אי פעם שהועסק במכללת קורבין (בימים ההם, אוניברסיטת קורבין עדיין הייתה רק מכללה), ואינני מתכוון לחבר הסגל היהודי הראשון במסלול לקביעות במחלקה להיסטוריה במכללת קורבין, אלא ליהודי הראשון במוסד כולו — בכלל זה הסגל וגם, עד כמה שראיתי, גוף התלמידים.

מבקר הספרות המעולה־אך־נשכח ואן ויק ברוקס טבע את הביטוי "עבר שימושי" לתיאור עבר שכל אינטלקטואל אמריקני "מודרני", חסר שורשים ושיוך, מחויב לברוא לעצמו־לעצמה־לעצמם כדי למצוא משמעות בהווה וכיוון לעתיד. הביטוי עלה בזיכרוני כל אימת שהזדחלתי בכביש המהיר על שם ואן ויק מנמל התעופה של העיר ניו יורק אל בית הוריי, מתוסכל ומאושר חליפות מהאיחור; או, במילים אחרות, שנאתי את הפקקים אבל שמחתי על השיהוי. ציפו לי רק נדנוד, קישוש טובות מציק ושחזורים אינסופיים של ויכוחי שכנים הרסניים לשני הצדדים: לא תאמין מה גברת הבר אמרה! (לא, גברת הבר האחרת!), לא תאמין מה קרה לגרטנר (לא, גרטנר שכבר יש לו אישה מתה, מחלת לב, ילד חולה בפוליו ופרונקל!); חטאי ספירת־החסר וגביית־היתר להכעיס של הקצב, האופה והירקן, וגביית הצדקה העיקשת של הרבנים — כל כובד משקלו של העבר "חסר השימוש" כפי שחשבתי עליו, העבר היהודי שנמלטתי מפניו אל אקדמיית העכו״ם ואל הגבעות והעמקים של שלוות ארצי המיוערת שמדרום לניאגרה.

לסיכום, כמעט כל חיי — למעשה, עד ממש לאחרונה, שאז מבול של פציעות רגל, שוק וירך אילצו אותי להחליף תנועה בתמותה — לא שאבתי שום כוח ממוצאי וניצלתי כל הזדמנות להתעלם ממנו, כשלא יכולתי להתכחש אליו.

באתי לעולם עוטה עור שלא היה לבן לגמרי, אך ככל שהתבגרתי הוא הלך והתעבה; בשנות השפל הכלכלי, בשכונה יהודית הגובלת בזו האירית ובזו האיטלקית, לא הייתה לו ברירה. הרחובות היוצאים משדרת גרנד קונקורס היו מלאים גידופים אגביים, אך בשונה מכמה בני גילי, אני לא הייתי לוחם. במקום זה חונכתי להגיב להתגרויות בסגנונו של ישוע הנוצרי, שבצליבתו הואשמתי תדיר. כשהציקו לי, כשהתגרו בי, הפניתי את הלחי השנייה, קיוויתי לטוב ביותר, ציפיתי לרע מכול וכל העת הבנתי שאף כי החיים מלאים תלאות, לעולם תלונה לא תביא הקלה ובוודאי לא כבוד. בתור המשפחה היהודית היחידה בכפרירנו העלום בצד הלא נכון של הרי הקטסקיל אחרי המלחמה, משפחת בלום (אני, אדית' אשתי, ג'ודית' בתי) סבלנו עלבונות תדירים. ללא ספק, העלבונות לא היו אלימים כמו בעיר אלא כמעט תמיד פסיביים יותר מאשר אגרסיביים, ועמדנו בהם לא בזכות איזה חוסן פנימי אלא בעזרת המחשבה שאיננו גברת ג'ונסון (עוזרת הבית השבועית שלנו) ולא אף אחד מעובדי המזנון, התחזוקה והגינון במכללה שלי — לא היינו שחורים, או כפי שאמרנו אז, "צבעוניים" או "שחומי עור" (אדית' ואני היינו בני הגיל שאמר "צבעוניים", ודורה של ג'ודי אמר "שחומי עור"). לפחות מעיניי ומעיניה של אדית' מעולם לא נעלם שהעקיצות האוויליות על קמצנות מפי טכנאי חברת מייטאג שתיקן את מכשירי החשמל שלנו הן נשק רך וחסר השפעה מאין כמותו בדברי ימי האנטישמיות — עד כדי כך שנראה לנו חוצפה, חוסר כבוד לאבותינו, לראות בהן פגיעה. אחרי ככלות הכול, היוונים חנקו ילודים יהודים בחבל הטבור של עצמם; הרומים סרקו את בשר החכמים במברשות ובמסרקות ברזל מלוהטות; האינקוויזיציה עינתה בסְטְרַפָּדוֹ ובגלגל; ולנאצים היו גז ואש. בהשוואה לפגיעות ההיסטוריות הללו, איזה נזק יכול להיגרם מבדיחה כמו "כמה יהודים אפשר להכניס למכונית?" ואפילו מ"יהודון" המסונן בהבל פה מבאיש? איזו חשיבות יש לעובדה שכשהבאתי את הפונטיאק הסוררת שלנו למוסך קורבינדייל, המכונאי הזקן מוכה החזזית שלף יד שמנונית מסרבלו כדי לגבות ממני תשלום מראש וללטף את ראשי: "מתי בפעם האחרונה עשית בדיקת קרניים?". ברוב הזמן היה על אדית' ועליי, בתור היהודים הראשונים בקורבינדייל, להתמודד עם מעין התנשאות תמידית מתונה: התחושה שעלינו להרגיש בני מזל שאנחנו בכלל שם; שהתקבלנו, שכניסתנו אושרה. אנשים דיברו אלינו כאל נחותים, הואילו בטובם לעזור לנו, התנשאו מעלינו, בחנו אותנו. היו שהוטרדו מנוכחותנו והכול ראו בה קוריוז. ההתנגדות באה בעיקר בימים הראשונים, כשמועדון הגולף והטניס של קורבינדייל טען שוב ושוב שאיבד את טופסי ההצטרפות שלנו (ועד שהתרצו והחלו לרצות בנו — איבדנו עניין), השטף הקבוע, מדי חופשת אביב, של חברי סגל אחרים שחשבו שתחום המחקר שלי הוא ידע מעשי והתחננו שאעזור להם "לטפל" בדוחות המס שלהם, ומסיבות חופשת החורף הנצחיות שבהן אדית' ואני זכינו ליחס של רפי־שכל מזילי־ריר שלא מבדילים בין רודולף, בליצן ודונר ולא יודעים מה לעשות בשפתינו תחת הדבקון. נכון שבפעם הראשונה שהלכנו למסיבת חג המולד של המחלקה להיסטוריה (בשנה שקדמה למאורעות שאגולל להלן), ראש המחלקה שלי, דוקטור ג'ורג' לויד מורס שהלך מאז לעולמו, ביקש שאחליף אותו בתפקידו המסורתי בתור סנטה קלאוס על ידי כך שאעטה את התחפושת ואחלק מתנות: "זאת הייתה הברקה של אשתי, בינגו של השראה," הוא הסביר, "כי יש לך זקן אמיתי כמו שהיה לאבא שלה... הם היו נפוצים בזמנו אבל בימינו נדירים יותר ויותר, וחבל, כי זקן אמיתי זה דבר מכובד ומרשים הרבה יותר מזקן מזויף... ידעתי שעשיתי בחוכמה כשהעסקתי איש שיש לו שיער פנים, ואם זה משמח את הגברת... זאת ועוד, אם אתה תכהן בתפקיד ניקולס הקדוש החביב, אלה מאיתנו שבאמת חוגגים את החג יוכלו להשתחרר וליהנות". אני זוכר שהסתובבתי בחדר וגררתי את שק הציפה המלא פותחי מכתבים קטנים, למעשה פגיונות קטנטנים מעוטרים בסמל המוסד (עורב כפוּת ובמקורו ענף של זית) ובסיסמתו הלטינית (בַּקְּשׁוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם), תשורות שלא הפסיקו להטיל סטיגמטות בבשרי כשחילקתי אותן לנוכחים, ובערב חזרתי הביתה, עודי בתחפושת — החליפה והכובע שהיה עליי להחזיר למורים לתיאטרון למוחרת בבוקר כדי שהמחלקה לספרות תוכל להשתמש בהם במסיבה שלה — שטפתי את פצעיי ואת הטלק שהצחיר את זקני, ואז התגלחתי למשעי... (לפני שאמשיך, אני חושב שמן הראוי לציין שכשהתחלתי ללמד בקורבין, המכללה בדיוק פתחה את שעריה לסטודנטיות, ומספר הסטודנטים שאינם לבנים היה אפס. אך כשפרשתי כבר היו במוסד הן איגוד סטודנטים אפריקנים, הן איגוד סטודנטים אפרו־אמריקנים, כמו גם ברית היספנים קווירים וכוח משימה למרחב בטוח לטרנסקסואלים. שירי העידוד שעשו בעבר חוכא ואטלולא ממזמורים ילידיים — "שאגת האירוקוי", "הבנזאי של אָלֵגָני" — בוטלו; ולמרגלות פסלו של מייסד המכללה — הקבלן המקושר לאגודת טמאני, בעברו שליטו הבלתי מעורער של חבר המנהלים של חברת התעלות של מדינת ניו יורק, מאת'ר קורבין — שבעבר ניצב בכיכר המכללה בלי נקיפות מצפון הקשריות, הותקנה עכשיו לוחית הידודית המודיעה שהעבדים שהאיש החזיק והרווחים שעשה על גב מהגרים "לא עולים בקנה אחד עם ערכי המכללה" ו"בעייתיים". כל אלה שינויים מצוינים, ללא ספק, ועם זאת עומדת בעינה העובדה שצעירי ימינו רגישים מאי פעם. אני מודה שאינני יודע איך להבין את התופעה הזאת ושניסיתי לגשת אליה מזווית "כלכלית" ולשאול אם הגידול ברגישות הביא לפיחות באפליה, או שמא הפיחות באפליה הוליד רגישות־יתר לשאלות מתי, איפה ואיך האפליה מתרחשת. או שמא עליי לומר, מתי, איפה ואיך היא מתרחשת לתפיסתו של גוף סטודנטים שנטייתו הראויה לשבח לקבלת האחר טופחה לכדי תרבות של היעלבות שהיא לצנינים בעיניי. כה רבים מתלמידיי לשעבר — בייחוד אלה מסוף תקופת הוראתי — גילו סובלנות כה גדולה לחולשותיו הפסיכולוגיות של האחר ולתרעומותיו עד שנעשו בעצמם בלתי נסבלים, חבורת טוֹרְקֵמָדים של שנה א', סָבוֹנָרוֹלים של שנה ב' המוצאים פגם כמעט בכל הערה, המאתרים דעה קדומה ואפליה תחת כל עץ רענן. אינני רוצה לשוב ולדוש פה במלחמות הקמפוס, אותם קרבות עקובים מדם אשר החלו, כפי שהחלו כה רבים מקרבות זכויות האזרח באמריקה, כשהיהודים בחזית. ואני בהחלט לא רוצה שישתמע כאילו אני טוען שכל סטודנט וסטודנט בימינו ניחן בהדק רגיש מדי, או מפרש דברים באופן אישי מדי, או חושד בכוונות כשרות, או ששנאת הנשים והגזענות וההומופוביה וכן הלאה בוראו לחלוטין מחיי הקמפוס. אני בסך הכול מציין שבדור שלי יהודי היה בר מזל אם נחשב ללבן, הצבע שאנשים שנאו בריש גלי היה הצבע האדום, כינויי גוף לא היו שאלה של העדפה, ועבור כל מיעוט, האופנה וגם ההגנה האמינה ביותר היו להיטמע, לא להתבדל).

מכל חיצי הגורל האכזב ואבני רפיסותו שאדית' ואני נשאנו באורך רוח בקורבין, אפשר שהיחיד שפגע באמת הגיע — בלי התראה ובלי כוונה — מבקשה אחרת שביקש ממני אותו ראש חוג, דוקטור מורס, כשזימן אותי למשרדו לקראת תחילת סמסטר חורף 1959, הסמסטר הראשון של שנתי השנייה במשרה מלאה בקורבין. הייתי בדרכי לסמינר בהיסטוריה של ארצות הברית (קורס חובה אפילו עכשיו, שבימים ההם נפתח בצליינים וכעת מתחיל באפריקנים כרכוש ובכף יד מורמת בברכת שלום לבני הסנקה הילידיים) ונעצרתי ליד תא הדואר המחלקתי שלי. בימים שלפני הדואר האלקטרוני, ולפני שמידת הנירוטיות שלי לגבי מעמדי ועתידי שככה מעט, נהגתי לבדוק את תיבת הדואר פעמים רבות בכל יום, ונדדתי אל קיר תאי העץ לפני ואחרי כל הליכה לכיתה, לשירותים או לסידורים, ואחת היא כמה גדולה הסטייה מדרכי. מה אם מישהו זקוק לי? מה אם אפספס משהו בהול (הודעות שבראשן החותמת "בהול")? בדרך כלל, כמובן, התיבה שלי הייתה ריקה, או לכל היותר מעוטרת בזוטי־נייר דקים: "דרוש חבר סגל לייעוץ להדמיית או״ם, המעוניינים, נא לפנות ל...". אבל הפעם היה שם דף מקופל, מודפס במכונה על נייר המכתבים המחלקתי של דוקטור מורס: "רוּבּ", נכתב שם, בתערובת האופיינית לו של אגביות ונפיחות, "אם תואיל בטובך לפנות לי כמה רגעים היום, איהנה מאוד מחברתך. היורשה לי להציע את משרדי, מייד אחרי השיעור האחרון שלך?". כן, יורשה. כן, הצעת. כן, המפקד. נימת הטקסט לא הייתה של הזמנה אלא של זימון. גם עכשיו אני יכול לעצום עיניים ולשמוע את דוקטור מורס מרעים את המילים לגברת (לינדה) גרינגלינג, מזכירתו דאז ולימים אשתו השנייה והאחרונה. דרך אגב, תמיד אפשר היה לזהות הפקה של גברת גרינגלינג — שגר שדוקטור מורס הכתיב לה והיא הקלידה וחתמה עליו בשמו — בשל הניקיון והסדר של המ"מים שלה. המ״ם של ג'ורג' הייתה סוכך רחב ידיים שכיסה את הווי״ו ואת הרי״ש ולא אחת גם את הסמ״ך. זו הייתה חתימה שבישרה, הלכה למעשה, "אתה שלי, קורת הגג שלראשך תלויה בגחמותיי, אתה מוכל בי", בשעה שזיופיה של גברת גרינגלינג נטו יותר לכיבוד הגבולות.

ודאי קראתי את האיגרת הקצרה ההיא תריסר פעמים באותו יום בניסיון לפענח אותה, לקרוא בין השורות, כמו תלמיד חכם או פרשן המקרא או מתבגר מאוהב: מה צופן ליבו? ליתר דיוק, מה הוא רוצה? מה עוללתי? איזה אסון מצפה לי? חרדותיי היהודיות הן בוודאי בגדר קלישאה היום — אולי כבר אז היו — אבל זה לא מפחית מאמיתותן. פעם הן היו אמיתיות, ובזמן כזה או אחר הן היו מעניינות. אינני רוצה ליפול בפח הזלזול בחרדות האלה, הנירוזות המוּרָשות האלה, כשהאשם האמיתי בנדושותן העכשווית הוא הייצוג שזכו לו בספרים, בסרטים, בטלוויזיה — ב"אמצעי התקשורת"; כשהאשם האמיתי הוא חוסר היצירתיות של אלה שתקשרו אותן ביובל האחרון. בתור הבחור העירוני שבמקרה היה גם חבר הסגל האחרון להצטרף למחלקה להיסטוריה, בתחילת השנה השנייה מתוך שתי שנות־מבחן המובילות לפסק דין לגבי הקביעות, הייתי התגלמותו התפוחה, הרגישה מדי, ומעל לכול החששנית ואפילו מונעת מחרדה של אותו סטריאוטיפ גברי יהודי מגושם, מוכה ניתוח־יתר ובוז עצמי, שוודי אלן, לדוגמה, וסופרים יהודים אמריקנים כה רבים הפיקו הצלחה כלכלית ומינית בלתי נתפסת מהגחכתו (רות' בדור הצעיר משלי, בֵּלוֹ ומלמוד בזה המבוגר יותר). באופנים שלעיתים עדיין כואב לי להיזכר בהם, השתייכתי לקבוצה שלימדה את אמריקה את המילים "שלומיאל", "שלימזל", "נעבעך" ו"קלוץ"; קלחת כרסתנית של הֶטענים ואשמות שחורות־הומור, שעירה, מיוזעת, שומנית, עמוסת תסביכים וחדורת פחד תמידי ממעידה, פחד תמידי מפליטת מילה שגויה, מעניבת עניבה שגויה, משימוש בסגר עניבה במקום בחבק עניבה, או מענידת חפתים כשדי בכפתורים רגילים, או מלבישת אריג מדרס כשחזרה עונת הקורדרוי, או מעל לכול, משגיאה במשהו בסיסי: סדר צירוף המדינות לברית... דלאוור, פנסילבניה, ניו ג'רזי... כשיצאתי בעקבות תלמידיי מסמינר הכמורה אל שִפְעת השָני המכללתית נהגתי לשנן את מחרוזת התפילות, שרשרת חרוזי־מדינות מרגיעים: ג'ורג'יה, מסצ'וסטס, קונטיקט? או שמא ג'ורג'יה, קונטיקט, מסצ'וסטס?

גברת גרינגלינג הכניסה אותי למשרדו של דוקטור מורס והשתהתה בפתח די זמן לשמוע אילו משקאות הזמין לשנינו: "גימלט, לינדה. אני חושב שמצב הרוח דורש גימלט". גם כאן, בואו נשים לב לשינוי: היו ימים שבהם עבודתן של נשים נחמדות בגיל העמידה, נשים הגונות ומוכשרות במידה כמו לינדה גרינגלינג, הייתה להקליד מכתבים ולרקוח קוקטיילים למען היסטוריונים מקצועיים, אף שלפעמים דוקטור מורס רצה סְלוֹ ג'ין פיז או ג'ין אנד טוניק ולפעמים, כששרה עליו — על דרך התילוי — מצב הרוח לגימלט, היה צורך להשתמש בלימונים צהובים במקום בירוקים. גברת גרינגלינג סחטה את הפירות במו ידיה, וכתוצאה מכך, חלק ממכתביו של דוקטור מורס — בכלל זה המכתב שהנחתי עכשיו על שולחנו — התאפיינו בבישום הדרי קל.

כאילו החזרתי איזה אישור יציאה בימי לימודיי או בצבא, תחבתי את פינת הדף מתחת לכדור התותח שעל השולחן, אותו חפץ עז ועגלגל, זרוע גומות, שדמה לשלל־גולגולת מצומק של שבט ציידי ראשים מעופּרים אי שם. אלה היו שני הפריטים היחידים על השולחן, כדור התותח המשקולתי ועכשיו הפתק שלי. דוקטור מורס ישב שעון בכיסאו, נטוי לאחור בענקותו הנינוחה — "כל היום אמרתי לעצמי, לא לשתות עד שרוּבּ יגיע... לא לשתות עד שרוּבּ יגיע...".

"אני מתנצל, דוקטור מורס."

"רוּבּ, כמעט לא שרדתי."

"הגעתי היישר מהשיעור, ברגע שיכולתי."

"אבל עוד לא התיישבת... ואתה עדיין לא קורא לי ג'ורג'..."

מעולם לא הייתי שתיין גדול, אבל שעת הקוקטייל הרגיעה אותי. איש מעולם לא פוטר ממכללת קורבין בשעת הקוקטייל.

דוקטור מורס הסיר את המכסה מעל כדור התותח שלו בתנועה דרמטית: בתוך הגולגולת המרוקנת נמצאו כלי העישון שלו. פנים הקרקפת המהופך נעשה מאפרה, וכשבאו המשקאות שנינו הצתנו. עישנתי סיגריות בנעוריי וסיגרים בצבא, אבל קורבין הביאה אותי למקטרות. אף שדוקטור מורס נטה להחליף בין מקטרת "דלוע" ביום למקטרת "קריאה" בלילה, כמעט כל האחרים במחלקה בחרו במקטרות "מקל ביליארד", ישרות או מעוקלות, ומפיו של דוקטור הילארד התנדנדה מקטרת "פופאי". המקטרת שלי הייתה מקל ביליארד; היו ישרות ממנה והיו מעוקלות ממנה. במבט לאחור, הכול היה רק ניסיון שווא בהיטמעות: שתיתי את הג'ין שהגישה גברת גרינגלינג ועישנתי את הטבק הדק שצרב את גרוני ועקצץ את עיניי וערפל את הראש שבתווך, בשעה שהגוף לבש חליפות משובצות שפסיהן רחבים כמחיצות החלון וצבעם כתום־צהוב בוהק כמו הסתיו שבחוץ.

דוקטור מורס היה היסטוריון שאנן, סביר בקושי, של המאה ה"אימפריאלית" בתולדות האימפריה הבריטית (1815-1914 לערך), ומבחינה רשמית, יחסינו היו כיחסים שבין עיר בירה למושבה: דיפלומטיים ובעלי אדיבות נמרצת. בהחלט עזרה העובדה שידעתי את מקומי, ידעתי מדוע התקבלתי לעבודה. דוקטור מורס היה המנהל המלכותי ואני — איש הקשר השמי־לויאליסטי והמרגל בקרב שאר האמריקניסטים במחלקת ההיסטוריה של קורבין. ביוזמה היהודית שלי, בדחף היהודי להרשים, נועדתי להיות לו לעיניים ולאוזניים בחצי הכדור הבלתי מובן הזה ולעזור לשמור על עמיתיי מהעולם החדש בקווי הרוחב הראויים להם; להפגין די חריצות כדי שיישארו יצרניים ודי מצפוניות כדי שיישארו הגונים. ראוי לציין שהיום, עשורים אחרי שלטונו של דוקטור מורס, קורבין עדיין מצטיינת בלימודים אמריקניים על כל מקפיהם, אך משתרכת מאחור כשמדובר בחקר מה שדוקטור מורס, אך לא רק הוא, נהג לכנות בשם "היבשת". מובן שהסטודנטים מפרשים זאת עכשיו כאות לפתיחותה של המחלקה — לנכונותה להתפתח — אבל האמת מרשיעה הרבה יותר. האמת היא שדוקטור מורס מעולם לא פיתח קבוצה של חוקרי אירופה חזקים מכיוון שהוא לא סבל תחרות. אירופה הייתה שלו (מפות היבשת מעשה ידי תלמי מזה וחברת רנד־מקנאלי מזה כיסו את מלוא הקיר במשרדו, ממול לחלון); כל מוצב שידע פלישה, כיבוש, סיפוח ופילוח בידי אימפריה אירופית כלשהי השתייך לו ולקומץ מלחכי פנכה ממוצעים שמורס רצה ביקרם ושידעו, ממש כמותו, שאין להם היכולת המחקרית להגן על עצמם מפני מתקפה. זה הצד שהתמיה אותי יותר מכול בדוקטור מורס: האיש ידע את מגבלותיו אך לא התבייש בהן. לא היה לו אכפת. הוא עטה את ממוצעותו בקלילות, כמעט בגאווה, כמו גלימת מלומד שקופה שתחתה היה אמרכל עירום. השאננות האנגלו־סקסית־פרוטסטנטית־לבנה שלו הייתה מדהימה, לפחות עבור טרחן כמותי, יליד רובע הטקסטיל. אני מניח שבימינו היו קוראים למצבו משהו כמו "פריבילגיה". השלווה המוחלטת, הנינוחות המוחלטת, היכולת האדישה לחלוטין להתרגע בתוך אבנטך העורי המיובשש שנולד מהכסף, מאגרות החוב ומשטרי המניות שעטפו אותך מלידה, ירושה שהושחזה בגרוטון, בייל ובהרווארד. אבל אינני רוצה להישמע כאילו אני מזלזל בו, כי דוקטור מורס בכל נינוחותו, בכל פשטותו ונינוחותו, לימד אותי לקח חשוב. הוא לימד אותי שכל התושייה והלגלגנות שהיו לי נכס בנעוריי ובוודאי בלימודיי באוניברסיטה הם בעצם חיסרון בתור מורה. עכשיו שניצבתי פשוטו כמשמעו בראש הכיתה, יכולתי סוף־סוף להפסיק להתנהג כמו ילד שחצן. למען הסר ספק, עליי להמשיך לחקור, לכתוב ולפרסם כמו דרוויש טירון לוהב ומשולהב, אבל אסור שאי פעם אזיע או אפגין ולו קמצוץ שאפתנות בעיני איש. עכשיו אני מאנשי קורבין, או לפחות עליי להעמיד פני כזה. הגעתי אל המנוחה והנחלה, או לפחות היה עליי ללמוד איך לנשום עמוק יותר וכך לזייף מנוחה ונחלה. זה, חשבתי, מה שדוקטור מורס ניסה לשדר כשהרעיף עליי משקאות, אבל מצד אחר: האיש פשוט אהב לסבוא. הוא שתה את הגימלט שלו ושאף מהדלוע שלו, ובענקותו מסבירת הפנים היה קרוב לסנטה קלאוס עוד יותר משאני הייתי, ניק הקדוש החביב שהתגבח, וראשו העירום דומה לדלעת שהושארה מחוץ לבניין פְרֵדוניה להבשיל מחוץ לעונתה; דלעת זקנה, עקמומית ויבלנית, מרושתת ורידים אדומים שבורים ושטפי נימים סגולים, מכוסה עור־כפור לבנבן.

כעת אגיע לחלק בסיפור הנוכחי שבו מתחיל הדו־שיח האמיתי — נתח השיחה הבינאישית הראשון שאינו איזה "היי, מתוקי..." או "איך הולך..." או "קח לעצמך איזה כיסא מצ'וקמק..." זניח. ולפני שיתחיל אבקש להכריז על מדיניות. סימני ציטוט, או "מירכאות", או כפי שתלמידים שונים שלי כינו אותם במהלך השנים — "אוזני ארנב", "גבות מורמות" או "טיפות הגשם הקטנות שאומרות לך מי מדבר" הם דבר קדוש להיסטוריונים. בכתיבה אקדמית, ציטוט הוא הערובה, החותם הדו־חבקי, או הארבע־חבקי, שמאשר עובדתיות ואומר "מישהו אמר או כתב את המילים האלה לפניי, שבועת צופים". ומכיוון שלעולם אין די בשבועת צופים לבדה, כל ציטוט מלווה מסורתית במראה מקום שאומר, "לכל המפקפקים בי, הא לכם המחבר (שם משפחה תחילה), שם הספר (בכתב מוטה) ומספר העמוד כי אתם עצלנים, עכשיו אֶל הַסִּפְרִיָּה לְכוּ ותבדקו אותי". אחרי חיים שלמים שעברו בצל הציוויים הללו אני חושש לנטוש אותם, גם אם אין שום תיעוד שיסתור את דבריי וגם אם אני המקור היחיד. אשתדל להלן להביא דברים בשם אומרם, באופן מילולי עד כמה שיד זיכרוני מגעת, ובצירוף תזכורת שבשונה מרוב הכותבים המחללים את קדושת הציטוט — בשונה מהדתיים המרהיבים עוז לשים מילים בפי האל — אני בסך הכול מעלה בזיכרוני אירועים שנכחתי בהם, והזמן שעבר מאז אותם אירועים ועד לרגע הנוכחי היה קצר באופן משמעותי מאשר, נאמר, הזמן שחלף מבריאת היקום ועד יציאת מצרים, ואפילו קצר מפרק הזמן שבין דרשות ישוע ובין חיבור ספרי הבשורה בברית החדשה הקנונית.

ואלה הנושאים שפתחו את שיחתנו: ספריית המכללה והתיאטרון התיכוני. ואילו נאלצתי לספק הערה מבהירה לעצמי, הייתי מוסיף כוכבית לכל אחד משני הנושאים וכותב: "ראו כל שיחה שאי פעם ניהלתי עם דוקטור מורס, שכולן נפתחו באשתי ובספריית המכללה ובבִתי ובתיאטרון התיכוני". שם. שם. שם. שם. מישהו בילדותו של דוקטור מורס ודאי אמר לו שהדבר המנומס שיש לעשות כדי להתקדם בעולם (בעולם שלו) הוא לשנן עובדה אחת ויחידה לגבי משפחתו של כל אחד מעמיתיך, כדי שכשתפגוש את אותו עמית, או את בני משפחתם, תוכל לציין את העובדה ולהיראות כך מתעניין וקשוב.

הוא שאל: "ואיך אדית' שלך מסתדרת באוסף הגדול אך הפרוע שלנו?" ובמקום לענות לו "לא כל כך טוב" או "עדיין מעסיקים אותה רק במשרה חלקית" או "למען האמת, היא חושבת שהמנהלים שלה מענישים אותה, כי כשהיא הציעה להאריך את שעות הפעילות ולאפשר לציבור הרחב ולא רק לאנשי המכללה לשאול ספרים אמרו לה שאלה 'הצעות שנויות במחלוקת' ו'פסגת היהירות'" — במקום לענות תשובה כזאת, אמרתי "היא בסדר".

דוקטור מורס המשיך לעניינה של ג'ודי, שבשנה הקודמת, בתור הרכש החדש המסתורי לתיכון קורבינדייל, משכה תשומת לב מקומית מסוימת כשזכתה בתפקידים הראשיים בהפקות של גילברט וסאליבן ושל שייקספיר, כך שלפעמים הוא קרא לה יוליה, למשל: "ומה שלום יוליה היפה בימינו? היא הייתה נפלאה ב'המיקדו'."

"תודה," אמרתי. "שלומה טוב."

"באיזו כיתה היא עכשיו, י״א?"

"י״ב. תלמידה מצטיינת. עם קצת מזל, היא תהיה מצטיינת המחזור."

"איזו הצלחה! להירשם באמצע התיכון ולהגיע להישגים כאלה — כולם בטח מתעבים אותה!"

"היא הצליחה ליצור כמה חברויות."

"והיא תגיש מועמדות אלינו, כמובן? עכשיו שאנחנו מקבלים נשים, מוטב כבר לקחת את הטובות ביותר."

"ודאי שהיא תגיש מועמדות."

דוקטור מורס חייך מאוזן אל אוזן.

"אתה שקרן מחורבן, רוּבּ, ידעת את זה?"

בזמן שהתחבטתי מה לענות, הוא אמר: "אני מקווה שאתה יודע שבדיוק בגלל זה אני מחבב אותך."

הפריט הבא בסדר פריטי השיחה היה דיבורי קורסים. גם כאן נעשו הדברים בסדר הקלאסי, ראו שם, ימי קדם היו תקופת הברונזה ואחריה תקופת הברזל, דוקטור מורס ניהל שיחת משפחה ושיחת מכללה, תמיד כסדרן, תמיד כמידתן. בזמנו הדבר נראה לי מגוחך, אבל עכשיו אני יכול להעריך את הרגלו של ראש המחלקה שלי לעולם לא לשאול על החומר שלימדתי או על רמת הסטודנטים או על כל דבר שהוא פרט לחדרים הפיזיים: הוא רצה לדעת לאילו חדרים הוקצו הקורסים שלי ואיך ההסקה שם, האם נושבת רוח פרצים ואם כן מאין, האם התאורה מספיקה, האם הלוח מנוקה כסדרו והמחקים מוטפחים והאדן מצויד בגיר — האם אני מלמד בסביבה "נעימה". זאת הייתה המילה שלו, זה הקריטריון. "כי," הסביר, "חשוב לעבוד בנעימים". כעבור שנה בתפקיד כבר למדתי לענות על השאלות האלה במיאונים ובתלונות רפות, גם אם לא היו לי. כשאמרתי לו שהרדיאטורים דולפים והצינורות מצלצלים, נאמר, בחדר 203 בבניין פרדוניה, אפשרתי לו להגיש בקשה לתחזוקה, וזה נתן לו תחושה שהוא יעיל. ליתר דיוק, הוא שרבט את מספר החדר ואת הבעיה ("203: רדיאטור, דולף; צינורות, מצלצלים... חזק, היית אומר? או חזק מאוד?") וכשגברת גרינגלינג נכנסה להביא לנו משקאות חדשים, היא יצאה ובידיה הכוסות המשומשות והבקשה, והגישה אותה בשמו.

אחרי הלגימה הראשונה מהג'ין השני, דוקטור מורס ניגש לעניינים: "כסף... אולי זה הנושא החביב עליך, בהחלט לא עליי... וכל מחלקה במוסד הזה מתחננת לתוספת... עוד כסף, עוד תקנים, משכורות גבוהות יותר, ציוד טוב יותר... ספרות, לימודים קלאסיים, גרמנית, צרפתית: זה המצב בכל מקום, או בכל מקום פרט להיסטוריה, ועם זה, טבעה של המחלקה להיסטוריה שהיא שותפה לכל סבל. פילוסופיה סובלת, אז גם היסטוריה סובלת. פסיכולוגיה, תמיד. רוסית סובלת וגם היסטוריה, סבל רוסי קוסמי. אבל הגרוע מכול הוא במדעים המדויקים ודרישות המעבדה שלהם. המדעים המדויקים לא סתם יקרים, הם חמדנים. הם מנהלים את המחלקות שלהם כאילו יש מלחמה. אפשר לחשוב שהם רוקחים שם פצצות ולא סתם מחשמלים חזירים. מוטב שישקיעו את הזמן ואת המאמץ שלהם בהקמת מטבעה ובפיתוח שיטות חדשות לזיוף כסף. כי כסף הוא מה שנדרש, והארנק ריק ובכיס יש חור. ההנהלה והדיקנים החליטו לאחרונה להתעמק בחשבונות, ואתה יכול לתאר לעצמך מה יצא מזה. אני לא צריך להגיד לך שמוטב להשאיר את הכלכלה לכלכלנים. במקום לגייס כספים, במקום לרדוף אחרי תורמים ומענקים, הם עוברים על התקציבים המחלקתיים אחד־אחד, שורה אחר פריט, ומקווים למצוא כספים לא מנוצלים שאפשר יהיה לתעל."

קוביות הקרח של דוקטור מורס דנדנו כמוחאות כפיים בשעה ששלי רטטו לנגד הכוס בידי הרועדת. "אז לא מדובר בקיצוצים?"

הוא קימט את מצחו. "בבקשה אל תדאג, רוב. אין לך שום סיבה לדאגה... וחוץ מזה, חשבתי שאתה כבר קוצצת!"

הפחד ודאי ניכר בפניי, כי הוא אמר: "תירגע, בבקשה, תירגע, בסך הכול ניסיתי להקל את האווירה בהתייחסות לברית מילה."

השתעלתי צחוק והוא המשיך, בקול חמור יותר: "רוב, אני נותן לך את מילתי שיותר לא תקוצץ ולא תיקצץ. העניין הוא היסטוריה, בוזזים אותנו."

"למה אותנו?"

"כי היסטוריה היא היוצאת מן הכלל. ככה זה תמיד. המחלקה להיסטוריה עשירה. אפילו מתמטיקה מקנאת באוצר שלנו, אפילו גאולוגיה ופיזיקה מקנאות. כי אנחנו לא מבזבזים פה. אבל ההנהלה והנשיא התווכחו איתי בלי בושה: הם אמרו לי שזה מפני שאנחנו לא שוכרים. אתה תופס? אתה מעלה בדעתך שאפשר להתרעם על מישהו כי הוא חסכן, אם להזכיר רק אחד מיתרונותינו הרבים?"

"בלתי נתפס," אמרתי, אבל מה שחשבתי הוא זה: אני האדם האחרון שהוא קיבל למחלקה, היחיד שהצטרף למחלקה מאז הירושימה ונגסאקי.

"בכל אופן," הוא המשיך בפיזור דעת קל, "זה מה שהם עשו: הם נזפו בי כי לא הצלחתי להיות פזרן. הם אמרו שאני מוכרח לשכור עוד מישהו, או שהכספים שצברנו עלולים להילקח מאיתנו למקום אחר. אל מחלקה שתוכל לנצל אותם. אל מחלקה, אם לדבר גלויות, שתבזבז הכול. רק בינינו, אני רואה בדרישה הזאת סוג של סחיטה. אין ספק שמדובר באיום, אבל זה המצב. ככה האקדמיה מנהלת את עסקיה היום, והיא יותר ויותר תופסת את זה ככה, כמו עסק."

"נראה שזאת המגמה."

הוא שאף והסתובב הקירה, לדבר אל מפותיו. "ואף על פי שאני מחבב למדי את האינטימיות החברותית של המחלקה שלנו, הבחירה ברורה: אני מעדיף בהרבה לצרף חוקר מאשר להודות בכישלון ולמסור את השלל שצברנו בעמל כה רב אל דריגרט בחקלאות או, השם ישמור, לפַּמפְּלר בחינוך גופני."

"אנחנו מחפשים אנשים?"

"אכן כן. אנחנו תולים על הדלת שלט: דרושים עובדים — לשאול בפנים."

"יש דרישות מיוחדות?" עודני מדמיין את השלט החדש תלוי על ידית הדלת — צבעוניים, איריים ואירופיסטים מתבקשים לא לפנות — וראשי כבר מלא העדפות, ומה שחסר למחלקה: המזרח הקרוב, המזרח הרחוק, האימפריה הביזנטית, אנטי־שמרנים, דמוגרפיה, היסטוריוגרפיה, חובב הודו, דובר הינדי, אישה.

"דרישות — לא. מגבלות. הם מגבילים את העצמאות שלנו. אומרים לי שבגלל העושר שלנו, המחלקה מחויבת לשכור מישהו שיוכל גם ללמד כמה קורסים במחלקה אחרת — במחלקות שלא הצליחו לחסוך כמונו. ומכיוון שלא הצליחו, הן יתוגמלו."

"זה נשמע לא הוגן."

"כי זה באמת לא הוגן. הוגנות היא עיקרון ברור וישר מדי לאנשים האלה. הם משתמשים במונחים כמו חוצה מחלקות, חוצה תחומים. פישוט, ייעול. זה העתיד, אני משער: רב־שימושי, מחובר לפיקודים מרובים. לא אופתע אם בעוד כמה שנים יגידו לך ללמד קורס הכנה לבחינת לשכת רואי החשבון. בהחלט לא תזיק להם עזרה; ביקורות המס שלהם השאירו תוהו ובוהו," והוא השפיל את ראשו כמצביע על התוהו והבוהו, אבל שולחנו היה ריק.

"אז איך אני משתלב?"

הוא התעורר בחזרה לשיחה, אל המשקה שלו. "מכיוון שאין בכוחנו להתנגד לפלישה הזאת, במהלך הסמסטר נביא לקמפוס כמה מועמדים, שיתראיינו, שילמדו כמה שיעורים, שייתנו כמה הרצאות פתוחות לקהל." הוא נרכן לפנים. "כאן אתה משתלב, רוב."

"אני?"

"הבאתי אותך הנה כדי לבקש ממך טובה."

"אני לרשותך."

דוקטור מורס העווה את פניו וסחרר את המשקה בכוסו כתיקון לדבריו: "בעצם לא כל כך טובה, יותר קיצור תור. כידוע לך בוודאי, כל חבר במחלקה אחראי לשבת בוועדות קבלה, וחברי הסגל מוקצים לוועדות לפי התור. בתור חבר הסגל האחרון שהצטרף, עוד אמור לקחת זמן עד שיבוא תורך, אולי עוד שניים־שלושה סבבים, אבל אנחנו חושבים שמדובר בחריג מיוחד, ומובן מאליו שאם תסכים נוודא שלא תזומן כפליים. פשוט תורך יבוא עכשיו ולא אחר כך. תקיים את חובתך מעט מוקדם מהמועד."

"אז אתם שוכרים עוד אמריקניסט?"

"מכיוון שרק עכשיו הבאנו אותך, חוששני שלא. נראה שניאלץ ללכת לקושש חוקרים בנבכי ההיסטוריה האירופית."

"היסטוריה אירופית?"

"אני מנסה לראות בדרישה הזאת שנכפתה עלינו סיוע, הקלה קטנה של נטל אירופה עליי ועל האחרים."

"אז למה להושיב אותי בוועדת הקבלה? אירופה היא לא התחום שלי."

הוא ינק מהמקטרת שעה קלה, כאילו הפריח את הערתו הבאה בעננת עשן כדי לבחון אותה. "ההשתתפות בוועדה היא דרישה. כל חבר סגל מחויב לכך. אין כל נגיעה להתמחותו של המועמד. וכל האחרים כבר מוקצים לוועדות לסמסטר הקרוב, ורבים מאיתנו עמוסים עד קצה היכולת. לדוגמה, אני ודוקטור הילארד לא רק נצטרף אליך בקבלה, שנינו נכהן גם בוועדת הקביעות... בוועדת הקביעות שלך..."

"הבנתי. אני מתנצל. אני שמח לעזור."

דוקטור מורס ביטל את הדברים בהנף יד ופיזר את האוויר המעופש ברחבי החדר. "מתברר שאחד המועמדים מבטיח במיוחד. היסטוריון של אירופה שמתמחה בתקופה הימי־ביניימית."

"התקופה הימי־ביניימית?"

"עד כמה שהבנתי. חצי האי האיברי, נדמה לי? המאה החמש־עשרה, כמדומני? בכל מקרה, נרצה לשמוע את דעתך."

"את דעתי?"

"את דעתך במיוחד."

זה היה מתמיה. הוא רוצה לשמוע את דעתי על מה? על התקופה הימי־ביניימית? כלומר, ימי הביניים? כלומר, עידן החושך? לא היו לי הכישורים המתאימים. בכל הנוגע לתקופה ההיא, יותר משהייתי מומחה בה הייתי אחד מאזרחיה, יושב העידן, איכר אנאלפבית בחשכת הביניים. כלומר, ידעתי מתי הייתה המאה החמש־עשרה — בין המאה הארבע־עשרה למאה השש־עשרה, אבל זה כמו לומר שאני יודע איפה נמצאים דגני שוגר פופס במרכול איי־אנד־פי: במדפי הדגנים, מתחת לקוקו פאפס ולקוקו קריספיז. אשר לחצי האי האיברי, אפילו לא ידעתי מה פירושו: פורטוגל וספרד, ברור, אבל קסטיליה ואראגון, ומה עוד? ומה לגבי המוסלמים? האם כל המוּרים היו ערבים? האם כל הבֶּרבֶּרים מוּרים? הייתי מועד להתבלבל בין פרדיננד ואיזבלה לג'ורג' ברנז וגרייסי אלן. שיא האיבריוּת שחוויתי בימיי היה כשקרטעתי רומבה או זייפתי צ'ה־צ'ה־צ'ה. ומה השיר הנבוב שמסתובב בראשי? האם הוא מאיזה מופע באוניברסיטת העיר ניו יורק או מלימודי היהדות שקדמו לה?

באלף ארבע מאות תשעים ושתיים,

קולומבוס יצא להפליג על המים

והאינקוויזיציה גירשה את היהודים

וכל האינדיאנים שהלכו יחפים

אמרו: "נו — למי קראת הודי?"

בהחלט לא דקלמתי את השיר לדוקטור מורס. פשוט אמרתי: "חצי האי האיברי בימי הביניים הוא מחוץ להתמחות שלי. אני מודה שכל התחום הוא די חידה עבורי."

הוא נאנח ודחס את הטבק במקטרתו. "התחום של האיש, רוּבּ, הוא חצי האי האיברי בימי הביניים," הוא היסס, "ותולדות היהודים."

אפוף עשן, הוא גמע את כל תכולת כוסו.

"אז אני שואל," הוא המשיך אחרי מצמוץ שפתיים, "אם אוכל לסמוך עליך, איך לומר, שתארח אותו פה ותלווה אותו, שתיתן לו להרגיש בנוח, אפשר להגיד, כי חשוב להרגיש בנוח."

"בנעימים."

"בדיוק. ואז בבקשה ספר לנו מה דעתך."

"על מה?"

"אנחנו מרגישים שאתה בעמדה ייחודית לשפוט, לאור העובדה שאתה מתאים כל כך לקורבין ושהאיש הזה הוא אחד משלך."

"אחד משלי?"

"אני שמח שאתה מבין למה אני מתכוון."

ישבנו בשתיקה. לא תכננתי לגעת בכוסית השנייה, אבל עכשיו לגמתי.

"אדבר בגילוי לב. האיש הזה, המועמד הזה, נכפה עלינו. מטעמו של האגלס, מכל האנשים. האגלס מהסמינר. הוא זקוק למישהו שילמד כמה קורסים בביבליה. אנחנו מקבלים מועמדויות כל הזמן, גם כשאין תקן, והאגלס עבר על כולן ומתברר שרק חוקר אירופה בעל רקע עברי מתאים." דוקטור מורס חבט בשולחן במקטרתו. "אם האגלס כל כך רוצה מישהו שילמד ביבליה, שישכור נזירה. שישלם לאשתך שתלמד. אשתך מתמצאת מספיק בביבליה?"

נדתי בראשי לשלילה בשעה שדוקטור מורס סילק טבק מקפלי מכנסיו ונשען לאחור, וכרסו מותחת את האפודה הירוקה כדשא; חלקות חולצה מורתחת הציצו מבעד לרווחים שבין כפתורי העור הקלועים. בהיתי בכפתורים ההם, ברווחים ההם, ובין החלקות הלבנבנות תעיתי אל מחשבות על קביעות.

"סלח, לי, רוּבּ. נראה שאנחנו המוסד היחיד למדעים החופשיים באמריקה שמסרב להסכין עם הפרדת הדת מהמדינה. האגלס לא מתבייש להגיש את שמו של המועמד הזה להנהלה, והם בתורם מגישים אותו לי — הוא עקף אותי ולא השאיר לי ברירה אלא להזמין את המועמד לכאן. אין לי שום טענה כלפי האיש, שתבין. הוא בסך הכול חוקר שמחפש עבודה. וחוקר מוכשר. כך לפחות מספרים לי."

כוסי, אף שרוקנתי את מחציתה, כָּבדה בידי.

אבל דוקטור מורס חייך. "רוּבּ, לא מצופה מאף אחד כאן להיות מומחה לכל דבר. אפילו לא ממך. החברים שלך בוועדת הקבלה יעזרו להעריך את איכות העבודה. אני הצעתי את גלבריית', קימל והילארד. נוסף לעצמי, כמובן, בראש הוועדה."

"אז אני האמריקניסט היחיד?"

"כך מסתמן, רוּבּ. דמות ייחודית במובנים רבים." הוא נמתח אל מכסה כדור התותח ורוקן את מקטרתו בטפיחות. "אם יהיו לך מחשבות ספציפיות לגבי האיש כחוקר, אשמח מאוד לשמוע, אבל אשמח לא פחות לשמוע איך התרשמת מהאיש בתור איש. מהאופי שלו. מההתאמה והכישרון שלו."

"לְמה?"

"אני רוצה לדעת אם הוא יתאים לכאן. אם הוא ישתלב היטב בקהילת קורבין."

"מחמיא לי שאתה חושב שיש לי הכישורים." גמרתי את המשקה שלי. "לפחות לזה."

דוקטור מורס צחקק והפיל גחלת אחרונה לקרקפת כדור התותח המהופכת; הגחלת לחשה. "אני בטוח שאתה זוכר את התחושה, רוּבּ — איך הגעת לכאן בפעם הראשונה בתור אדם מבחוץ, ונאלצת לעמוד מול כולם ולהציג את החומר שלך. זה עושה שמות בעצבים של הבן אדם. אני בטוח שאתה תהיה השפעה מייצבת, אם לא יותר מכך."

ובזה תם העניין, פחות או יותר. שאר השיחה היה לוגיסטיקה, ואחר כך ניסיונות מצד דוקטור מורס להגות את שמו של המועמד וחוסר יכולת מצידי להבין — שמעתי בֶּנטוּ נֶהרוּ, בֶּנזֶדרין נָקָמוֹטוֹ, בֶּנזין נאטי יאהוּ... בעיני רוחי ראיתי את אחרון המוהיקנים מכוסה זפת ונוצות ומובער באש...

לבסוף, דוקטור מורס פשוט חיטט במגירותיו והושיט לי כמה גיליונות מוכלבים ברישול של העתקי פחם דהויים ודפוס מטושטש, ודפי השער מתעקלים כמגילות סביב השם: בן־ציון נתניהו...

השם לא אמר לי דבר, לא לי ולא לאף אחד אחר... אפילו לא שם המשפחה, שיחלוף דור לפני שיֵצא לשמצה. בימים ההם, בייחוד באמריקה, השם היה עלום. יותר מעלום: הוא היה חיצוני, אזוטרי. שם זר, קדמוני ובה בעת עתידני; שם שיצא במידה שווה מהתנ״ך ומחוברות הקומיקס.

יורשו של הושע בן אלה. עזר כנגדו של פלאש גורדון.

העברית שזכרתי מבר המצווה הספיקה כדי לדעת שהתחילית "בן־" פירושה "הבן של", ובזה גם הסתכמה.

עמדתי לפגוש את בנה של ציון.