מפגש רומנטי בפיג'י

1

ליוויה בריאטורה טיפסה במדרגות המתכת, אל תא הנוסעים של המטוס האלגנטי, בלב כה הולם, עד שהרגישה את הרעידות בקצות שיערה. השמש החלה לשקוע, והאפלה הגוברת תאמה היטב את האפלה שאפפה אותה, בחודשים האחרונים.
צוות הטיסה, אותו צוות שליווה אותה בטיסה הראשונה שלה במטוס זה, לפני שנתיים, קיבל את פניה בחמימות אך בעיניים מלאות שאלות.
ליוויה הגיבה בחיוך, אך שרירי פיה מחו מרוב מאמץ. היא לא חשבה שחייכה אפילו פעם אחת, בארבעת החודשים האחרונים.
אימה מלווה בבחילה התערבלה בבטנה. היא חשקה שיניים, יישרה את גבה וזקרה את סנטרה, לפני שנכנסה אל תא הנוסעים המפנק, שבו נגזר עליה לבלות את עשרים ושש השעות הבאות, בטיסה לפיג'י.
חושיה היו נתונים למתקפה מיידית, של הריח המוכר של ריפוד יוקרתי, בשילוב עם ריח המושק ההדרי של הגבר, שישב במושב העור היוקרתי והחזיק לפניו מחשב נייד פתוח.
היא כמעט התקפלה מעוצמתו של הכאב, שחבט בבטנה כמו אגרוף.
בפעם הראשונה שליוויה נכנסה למטוס הזה, ליבה דפק מהתרגשות ומציפייה. תחושות חדשות השתוללו בגופה.
באותה פעם ראשונה במטוס הזה, שהמריא מאותו שדה תעופה ברומא, היא התמלאה באושר רב מכפי שידעה שקיים. הגבר, שתשומת ליבו הייתה ממוקדת כרגע במחשב שלו, התקשה לחכות להמראה לפני שגרר אותה אל חדר השינה, כדי לעשות איתה אהבה.
כל מה שנותר מלהבת התשוקה, שדחפה אותם להתחתן בתוך חודש מפגישתם הראשונה, היה אפר.
היא סילקה במצמוץ את הזיכרונות הכואבים והכריחה את רגליה הכבדות כעופרת להתקדם.
היא הבטיחה הבטחה והיא תקיים אותה, למרות הכאב.
במטוס היו ארבעה מושבי חלון מפוארים שפנו זה אל זה, ומעבר הפריד ביניהם. מאסימו הרים קודם לכן את המחיצה שלו, וכשהיא התיישבה באלכסון אליו, היא ראתה רק את נעליו. הן היו ממורקות ומבריקות כפי שתמיד היו, הרגל משונה ששבה את ליבה. בעלה היה הגבר הכי פחות גאוותן שפגשה מימיה, אך הוא תמיד התגאה בנעליו.
היא הידקה את חגורת המושב שלה ושילבה אצבעות בחוזקה, כדי לכבוש את הצורך לכסוס את ציפורניה. אתמול היא עברה טיפול יוקרתי בג'ל, כדי להסתיר את העובדה שהן כסוסות עד הבשר. היא לא רצתה שמאסימו יראה אותן ככה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה, שהוא יביט בה ויראה את הסימנים לליבה השבור.
ליוויה איחתה את שברי ליבה. היא ליקקה את פצעיה והטליאה את עצמה. זה היה הדבר הטוב היחיד, שהפיקה מילדותה. היא למדה איך לשרוד.
היא תשרוד גם את ארבעת הימים הבאים. ארבעה ימים, ולאחר מכן היא לעולם לא תצטרך לראות אותו שוב.
קולו של הקברניט הודיע במערכת הכריזה, שהם קיבלו אישור המראה. דבריו החזירו את מאסימו לחיים. המחיצה ששימשה כמחסום ירדה, כשהוא סגר את המחשב הנייד שלו והניח אותו בצד, כדי לחגור את חגורת המושב שלו. הוא לא הביט בה אפילו פעם אחת, אך ליוויה הייתה מודעת לכל תנועה שלו. ליבה פרח, כשראתה את השרירים של גופו הרזה והגבוה נמתחים מתחת לחולצה היקרה שצבעה כחול צי, חולצה ששרווליה מופשלים ברישול ושכפתורי הצווארון שלה פתוחים. הוא ללא ספק תלש מצווארו את העניבה שענב לוועידה, ברגע שעזב את המקום. מאסימו, שהיה עצמאי וייחודי בדרכו, אפילו לפי אמות המידה המקובלות, התיישר עם הכללים רק כשהוא מצא לנכון. היא שיערה שוועידת ההנדסה שהתקיימה בלונדון ושאליה הוא הוזמן כאורח כבוד הייתה בעיניו אירוע, שמצדיק את הטרחה של חליפה ממשית.
ליוויה ידעה שהוא בלונדון, רק מפני שהעוזרת האישית שלו הזכירה זאת כבדרך אגב במייל שלה, כשהן ערכו תיאומים לקראת היום.
רק כשהמטוס החל בנסיעה על המסלול, עיני הקרמל מלאות הרגש, שפעם הביטה בהן בהשתאות, פגשו סוף-סוף במבטה. זה היה מבט חטוף ביותר, לפני שהוא הפנה את תשומת ליבו אל החלון שלצד ראשו, אך די היה בכך כדי שבטנה של ליוויה תתהפך ושגרונה יתהדק.
היא הכירה את פניו של מאסימו, הרבה לפני שהם נפגשו. בתור האחות הפרטית של סבו, היא הביטה בדיוקן המשפחתי הגדול של משפחת בריאטורה שהיה תלוי בסלון של סבו, פעמים רבות מספור. מבטה תמיד נמשך אל בן המשפחה היחיד, שחיוכו נראה מאולץ. הפנים היו יפהפיות. הן היו ארוכות במקצת עם עצמות לחיים גבוהות, אף רומאי חזק ופה רחב ותקיף, וכמו זיקית הן יכלו להתאים לפועל בניין, לבנקאי או למשורר. העובדה שהן השתייכו לאחד המיליארדרים העשירים ביותר בעולם, שבנה את עצמו מאפס, לא הייתה רלוונטית. היא הייתה נמשכת לפנים אלו, בלי קשר לזהותו.
כשראתה אותו לראשונה במציאות, בכנסייה שבה עמדה אחותו להתחתן, היא הרגישה כאילו כל החמצן נשאב ממנה.
בפעם הראשונה שראתה אותו מחייך חיוך אמיתי, קרביה נמסו כאילו הוזרקה לתוכה קרן שמש נוזלית. היא הוציאה ממנו את החיוך ההוא. היא אפילו לא זכרה מה אמרה, רק שאחרי שעות של מבטים גנובים זה אל זה, במהלך טקס החתונה והצילומים הרשמיים, היא ניגשה אל הבר, במלון שבו נערכה קבלת הפנים, ופתאום האוויר סביבה נעשה מחושמל. היא ידעה עוד אפילו לפני שסובבה את ראשה, שהוא עומד לצידה. לשונה, שלרוב הייתה חדה כתער, דבקה לחכה. מה שהיא אמרה באותם רגעי מבוכה ראשונים העלה בו חיוך, ובאותו רגע כל המבוכה נעלמה והם הרגישו כאילו הכירו זה את זה מאז ומתמיד.
וכעת הוא לא היה מסוגל אפילו להביא את עצמו להביט בה.
לא היה לה מושג, איך הם יעברו סוף שבוע עם המשפחה שלו, כדי לחגוג את יום הולדתו התשעים של סבו, כשהם מעמידים פנים שהם עדיין ביחד.
 
מאסימו צפה ברומא המוארת נעלמת מתחת לעננים וניסה לפזר את הענן הבוער, שייצג את הבלגאן שבמוחו.
כשהסכים לנאום בוועידת ההנדסה בלונדון, נראה לו מתקבל על הדעת לטוס לרומא לאחר מכן ולאסוף את ליוויה בדרך. זה היה הגיוני.
הוא הניח, שאחרי ארבעה חודשי פרידה, המפגש איתה לא יהיה סיפור גדול. הוא לא התגעגע אליה כלל. לא שהיה לו זמן להתגעגע אליה, עם כל השעות שהשקיע בעבודה. בלי המעמסה של רעיה חמת מזג, שדורשת את תשומת ליבו, הוא הצליח להקדיש את עצמו לעסקיו הרבים, כפי שעשה לפני שהיא התנגשה בחייו והפכה אותם על פיהם. ביום שהיא עזבה, הוא קנה לעצמו את המיטה למשרד שלו, אותה מיטה שעצם אזכורה הכעיס אותה כל-כך. הוא ישן בה רוב הלילות, מאז. היא הייתה הרבה יותר נוחה מהשמיכה הפרושה על הספה, ששימשה אותו בלילות שבהם עבד עד מאוחר והחליט שלא שווה לו לנהוג הביתה.
הוא לא ציפה שדמו יתלהט ויסמיך ושידיו יתלחלחו, כשנחת בעיר מגוריו וחזר להיות איתה תחת אותם שמיים.
ועתה משהיא הייתה כאן, בתא הנוסעים של המטוס שלו, כל תא בגופו, שהיה רדום לאורך כל תקופת הפרידה הזאת, התעורר.
הוא רצה לקלל את מוחו ההגיוני. למה הוא לא התעקש שהיא תטוס ללוס אנג'לס, שם הוא התעתד לתדלק שוב, ותעלה על המטוס שלו שם? הוא לא יכול היה לאפשר לה להגיע לפיג'י לבד – זה היה מחבל בכל מטרת היותה שם – אך הוא יכול היה להנדס את המצב, כך שהם יבלו רק פרק זמן מינימלי יחד על המטוס שלו, לא את עשרים ושש השעות המלאות, שייקח להם להגיע לצד השני של העולם.
בדרך חזרה, הוא יטוס איתה לאוסטרליה ויחכור מטוס, שיטיס אותה בחזרה לאיטליה.
הוא ערך רשימה, של כל התירוצים שיכול היה להשמיע, כדי לא להביא אותה איתו, אך בסופו של דבר הכול הסתכם בדבר אחד. הוא עשה את זה בשביל סבו, ג'ימי סייבואה. סבו, שהיה חולה במחלה סופנית, שיצא לקרוז מרומא לפיג'י בליווי משפחתו וגדוד של מטפלים רפואיים, והגיע לאי לפני שלושה ימים. סוף השבוע הזה היה הדבר היחיד שהחזיק את סבו בחיים. הביקור האחרון הזה, במולדת שהוא עזב בגיל עשרים ושתיים, היווה את הניצוץ שהחדיר בו את רוח הלחימה, הדרושה לו כדי להיאבק בסיכויים. ג'ימי יחגוג את יום הולדתו התשעים באי הפיג'יאני שבו נולד, אי שכעת היה בבעלותו של מאסימו, עם המשפחה שאהב. סבו ראה בליוויה בת משפחה. הוא אהב אותה כמו נכדה. עוגמת הנפש היחידה, שגרמו לו נישואיו של מאסימו לליוויה, היה שהוא איבד את האחות הפרטית, שטיפלה בו במסירות כה רבה, במאבק הראשון שלו בסרטן.
ויהיו רגשותיו של מאסימו כלפי פרודתו אשר יהיו, הוא ידע שגם ליוויה אוהבת את ג'ימי.
"אתה תעביר את כל הטיסה, בהתעלמות ממני?"
מאסימו חשק את לסתו, כשקולה הצרוד הישיר של ליוויה, שפנה אליו באיטלקית, חדר אל חושיו.
זה היה הקטע עם אשתו. היא תמיד הייתה ישירה. כשהיא לא הייתה מרוצה ממשהו, היא הקפידה לוודא שתדע זאת. למשך תקופה ארוכה, מאסימו היה מקור אומללותה. ההכרזה שלה, שהיא עוזבת אותו, לא היוותה הפתעה, רק הקלה. הנישואים לליוויה הפכו, ממלאי תשוקה וממריצים, לאזור מלחמה. והיא תהתה למה הוא בילה כל-כך הרבה זמן בעבודה? בלילות שהם העבירו יחד, בחודשיהם האחרונים, גבה הקר היה מופנה אליו בנחישות. היא אפילו התחילה ללבוש כותנות לילה קצרות.
הוא בלע את הגוש שהופיע פתאום בגרונו ולבסוף, מיקד בה את מבטו כראוי.
הגוש שהוא ניסה להסיט גדל, אך הוא פתח את פיו ודחף את המילים דרכו. "הסתפרת."
השיער הערמוני הכהה, הסמיך והיפהפה, שגלש כמו יריעה אל גבה התחתון, צנח כעת בשכבות ונח על כתפיה, בתלתלים משוחררים. הוא גם היה בהיר יותר ופסים של בלונד-דבש השתלבו בזהירות בצבע הטבעי שלה. ליוויה לא הייתה האישה הכי יפה בעולם, אך בעיניו היא הייתה מהממת. הייתה החבילה השלמה. פצצה סקסית, עם צחוק מלוכלך. הוא שמע את צחוקה מהדהד בין קירות הכנסייה, כשהם חיכו שאחותו, הכלה, תופיע, וכשאיתר את האישה שמאחורי הקול, הוא הרגיש שמארג קיומו משתנה. הוא ניצל את ההזדמנות הראשונה שנקרתה לו, כדי לדבר איתה, ונדהם לגלות שיש לה מוח סקרני וצמא. הוא נשבה בקסמיה. בליוויה, הוא מצא את האישה שכלל לא ידע שהוא מחפש. או לפחות, כך חשב פעם.
עיניה החומות הכהות, שתמיד היו כה מלאות הבעה, התרחבו, לפני שצחוק חנוק חמק מפיה. "זה כל מה שיש לך להגיד?"
היא לא חיכתה לתגובה; היא שחררה את חגורתה וזינקה על רגליה.
היא גם ירדה במשקל, הבחין במעורפל.
שפתיה הבשרניות, המזמינות נשיקות, היו מתוחות כשהיא חלפה על פניו בנוקשות, וכעבור רגע דלת השירותים נסגרה בחדות.
מאסימו עיסה את לסתו והתאמץ להחדיר אוויר אל ריאותיו החסומות.
הוא לא ציפה שזה יהיה קל, אבל זה היה קשה פי אלף מהצפוי.
ליוויה ישבה על מושב האסלה הסגור, חיבקה את עצמה בזרועותיה והורתה לדמעות המאיימות להסתלק. היא לא ציפתה שקדחת הרגשות הזאת תאפוף אותה או שהכאב בחזהּ יהיה עז כל-כך.
היא הזילה מספיק דמעות על הגבר הזה, כה רבות, עד שחשבה שכבר לא נותר בה בכי.
מאסימו אף פעם לא אהב אותה. היה עליה להמשיך להזכיר לעצמה את האמת הזאת.
אך היא אהבה אותו. מכל הלב, בטירוף, בעוצמה.
ובתמורה, הוא שבר אותה.
הדבר הנורא מכול היה, שלא היה לו מושג. למרות כל האינטליגנציה הגבוהה שלו, בעלה ניחן בעומק רגשי של תולעת. היא פשוט הייתה עיוורת מכדי לראות זאת.
היא עצמה את עיניה ונשמה שלוש נשימות ארוכות.
לא היה טעם, להטריף את עצמה במחשבות. היא אהבה אותו פעם, ואמנם הדים של אותה אהבה עדיין פעמו בליבה, אך הם לא היו אמיתיים. היא לא אהבה אותו יותר. היא הייתה שם, רק כדי לכבד את ההבטחה שנתנה לו, ביום שבו עזבה אותו – בלי שהוא ניסה כלל לשכנע אותה להישאר.
הוא רצה שתעזוב. נשם לרווחה. היא ראתה זאת בעיניו.
שלוש נשימות עמוקות נוספות, והיא קמה על רגליה והורידה את המים באסלה, מבלי שעשתה בה שימוש.
היא הייתה ליוויה בריאטורה, לשעבר ליוויה אספוסיטו, בתו של פייטרו אספוסיטו, חבר הכנופיה והתומך הנאמן ביותר של דון פורטונטו, עד לרצח של אביה כשהייתה רק בת שמונה. היא גדלה בסקונדיגליאנו, מוקפת בסמים ובאלימות אכזרית, והיא למדה מגיל צעיר לא לחשוף פחד. לא לחשוף דבר.
הבריחה מנאפולי, כדי ללמוד סיעוד ברומא, הייתה כמו ללמוד לנשום. לא היה לה קל, להפסיק לעמוד על המשמר – הצצה תמידית מעבר לכתף כשהלכה ברחוב, הייתה הרגל שלקח לה שנים לזנוח – אך היא בנתה לעצמה חיים חדשים, והאושר שהם העניקו לה היה שווה את החרדה שכרסמה בה, כשנפרדה מאחיה. החיים הפכו מקשר תמידי בבטן, להרפתקה. היא למדה לצחוק. עם מאסימו, היא למדה לאהוב.
אך מחסום ההגנה הישן שלה לא נעלם לגמרי. הוא נח בתוכה בסבלנות וחיכה לחזור למקומו.
כדי לעבור את ארבעת הימים הבאים, היא תזדקק למחסום הזה. היא תצטרך להיות דרוכה, לא כדי להתגונן מפני מאסימו, אלא כדי להתגונן מפני ליבה הטיפשי.
היא חזרה אל מושבה ולא הופתעה לגלות, שמאסימו חזר לעבוד על המחשב שלו.
הפעם הוא הרים את עיניו מהמסך, כדי להביט בה. "הזמנתי לנו קפה. רצית משהו לאכול?"
"אכלתי כבר," ענתה בנימוס מתוח ולא הוסיפה, שכל מה שאכלה באותו יום היה חצי צנים. בטנה הייתה מתוחה ומכווצת מכדי להתמודד עם משהו אחר. הספירה לאחור, עד המפגש עם מאסימו, ערערה את מעט האיזון שהחזירה לעצמה.
המבוכה ביניהם לא הייתה מפתיעה, אך המתינה להם טיסה ארוכה והיא לא רצתה להעביר אותה בשתיקה מעיקה. "מה שלומך?"
הוא עשה פרצוף והחזיר את תשומת ליבו למחשב שלו. "עסוק."
היא נעצה את ציפורניה המלאכותיות בירכיה. כמה היא שנאה את המילה הזאת. זו המילה שתמיד שימשה אותו, כדי להצדיק את היעדרויותיו. "אתה עסוק מכדי להפסיק לעבוד לחמש דקות ולדבר?"
"יש לי נתונים לפענח ואנליזה לשלוח."
לפני שנתיים, הוא היה מסביר לה מה הם הנתונים ומהי האנליזה, מתוך הנחה מוצדקת שהיא תגלה עניין בדבריו. האמת הייתה שמבחינתה, כל דבר שנגע למאסימו היה מעניין. מרתק. נבכי מוחו לא חדלו להדהים אותה. איך אפשר אחרת? זה היה הגבר שניצל את זמנו הפנוי במהלך התואר שלו בהנדסת מחשבים, כדי ליצור משחק פלטפורמה מבוסס-רשת שכבש את העולם בסערה ושאותו מכר בסיום הלימודים, בסכום של מאתיים מיליון דולרים אמריקאיים. הכסף הזה היה היה הבסיס למעבר שלו לאמריקה, שם הקים את החברה שלו, בריאטורה טכנולוג'יז, ובמקביל למד לדוקטורט בפיזיקה של אנרגיות, ולאחר מכן לדוקטורט שני בפיזיקה יישומית ובמדעי החומר. החברה שלו, שעדיין הייתה בבעלותו הבלעדית, העסיקה כעת אלפים ברחבי העולם ויצרה פתרונות ידידותיים לסביבה, לרבים מהאיומים הגדולים בעולם שנוגעים לפחמן. הוא יצא למשימה של איש אחד להציל את כדור הארץ, המצאה אחר המצאה. ההון שהוא הרוויח בדרך, היה כמעט משני. רק לפני חודש, הוא נכלל ברשימת שלושים האנשים החזקים ביותר בעולם וברשימת חמישים האנשים העשירים ביותר בעולם.
הוא בקלות יכול היה לגרום לה להרגיש טיפשה, אך מעולם לא עשה זאת. כל מה שהיא לא הבינה – שבכל הנוגע לתחום עבודתו, היה כמעט הכול – הוא הסביר לה בסבלנות, אך ללא התנשאות. פניו אורו, כשהיא הבינה את הפרטים הקטנים של משהו, כמו איך סוללת יון ליתיום פועלת ומה המשמעות של לכידת פחמן במישור מעשי.
היא התרגשה כל-כך מכך שהגבר הזה, שהיה פיקח, עשיר ומצליח עם פנים וגוף שיכלו לעורר את קנאת האלים, הוקסם ממנה לא פחות, עד שהיא הייתה עיוורת לחסרונות הרגשיים שלו. ברגע ששטף התאווה הראשון דעך, מאסימו נסוג אל העולם התובעני שבנה לעצמו, והסתגר מפני האישה שאיתה התחתן.
היא השתוקקה לדעת, מה במעשיה גרם לו לסגת ממנה, אך כל אימת שניסתה לשכנע אותו להיפתח, הוא רק הסתגר יותר בקליפה שלו.
הדממה, שנקטעה לסירוגין רק עם קולות הקלדה של מאסימו על המחשב, נעשתה מעיקה יותר.
היא צפתה בו עובד. קמט הריכוז המוכר נחרט במצחו. איך הוא יכול לחסום אותה, ביעילות כזאת?
אך בעודה מתבוננת בו, היא הבחינה בשינויים קלים. הכתמים הלבנים בצדעיו השחורים, שלא היו שם קודם. הזקן המלא, כאילו הוא כבר לא טרח יותר להתגלח. עיגולים כהים מסביב לעיניו, כאילו הוא ויתר על השינה יחד עם הגילוח. לא שהוא אי פעם ישן הרבה. מוחו היה עסוק מכדי לישון.
ליוויה בלעה את הכאב החד שהזדחל בה. מאסימו היה בן שלושים ושש; מבוגר מספיק כדי להזניח את עצמו, אם זה מה שהוא רוצה.
הוא שלח יד בהיסח הדעת, אל הקפה השחור החזק שעל השולחן לצד המחשב הנייד שלו ולגם לגימה גדולה. תשומת ליבו לא משה מהמסך שלפניו. הוא הקליד משהו נוסף במחשב. הקול היה שקול לציפורניים שנגררות על לוח.
פתאום, היא לא יכלה לשאת זאת יותר. היא קפצה בחזרה לעמידה, הגיעה אליו בשלוש פסיעות וסגרה בטריקה את מכסה המחשב שלו.