מקום שכולו אשמה – כרכים א' + ב'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מקום שכולו אשמה – כרכים א' + ב'
מכר
אלפי
עותקים
מקום שכולו אשמה – כרכים א' + ב'
מכר
אלפי
עותקים

מקום שכולו אשמה – כרכים א' + ב'

4.5 כוכבים (76 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Pocketful of Blame, Pocketful of Shame
  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרות שנוגעת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 374 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 14 דק'

תקציר

 

מאת מחברת סדרת רבי המכר "הבחורים של טומן"

התאומים קפלדי, כריס וסקץ', שונים זה מזה כמו יום ולילה. האחד הוא איש סודי וחברי הטוב ביותר, והשני הוא המאהב שלי.
גדלנו יחד בלי להיפרד זה מזה ותמיד הנחתי שכשנתבגר, נברח מהעיירה הישנונית פוקטפול ונחיה חיי הרפתקה, הרחק מהאבות הכוחניים שלנו ומהעושר המפתה שעטף את חיינו.
אבל החיים שהכרנו השתנו לפני שנתיים, כשסקץ' הפרוע ריסק את ליבי וכריס נותר לאסוף את השברים.
עכשיו כריס איננו, ואני היחידה שיודעת את התשובות לגבי מה שקרה באותו הלילה. אני העדה היחידה.
הקשר שלי עם סקץ' נפגע אנושות. הוא מאשים אותי במה שקרה ואני נחושה לגרום לו להאמין שזה נכון. כי אם האמת תתגלה, היא תקבור את כולנו.
אלא שכמו כל דבר בעיירת פוקטפול, שבה העמדת פנים והסתרה הן חלק מהקיום, שום דבר – אבל שום דבר – אינו כפי שהוא נראה לעין. 
***
מקום שכולו אשמה הוא סיפור אהבה עוצמתי. תככים, מזימות ותפניות לא צפויות יעצרו את נשימתכם לאורך הקריאה וליבכם יחסיר פעימות לנוכח האהבה העזה והתשוקה שבין הגיבורים. 
קלואי וולש היא מחברת סדרת הבחורים של טומן שתורגמה בישראל, כבשה את לב הקוראים בעולם וכיכבה ברשימות רבי־המכר המובילות.

"מקום שכולו אשמה" מכיל את כרכים א' ו-ב' מסדרת המקור באנגלית.
"מקום שכולו חרטה" מכיל את כרכים ג' ו-ד' מסדרת המקור באנגלית.

פרק ראשון

פרולוג

שם התלמידה: רמונה דילון

תאריך: 15 באוקטובר

עבודה בנושא: מרכיבי טבע האדם

אם המוות הוא ההפך מהחיים המוכרים לנו, והחיים הם הנוכחות הפיזית על פני האדמה עם לב פועם וריאות שואבות, אז ברור שאנחנו נולדים כדף חלק.

רעננים ונטולי מחשבה, מוכנים להתפתות לצורת חשיבה מוסכמת מראש. מוכנים שיסלפו את נפשנו ויטמאו את גופינו.

האם האנושיות קיימת מאז שחר האנושות? האם היא בחירה או מצב נתון? אי אפשר להוכיח שהיא נוכחת בלידה, וגם אי אפשר להוכיח שהיא נשארת איתנו על ספו של המוות. אנחנו גופים שמורכבים מעצמות ומדם, עם נפש חופשייה ואינספור הזדמנויות... עד שתפיסות מקובעות נכפות עלינו בצורה בלתי מודעת על ידי השלטון והחברה.

האם כולנו נולדים רוצחים?

האם כולנו נולדים קדושים?

למה יש אנשים טובים ויש אנשים רעים?

האם הרוע בכלל קיים? ואם כן, במה הוא נמדד? מי החליט בשביל האנושות כולה מה מקובל ומה לא? האם אנחנו לא יונקים? האם אנחנו לא טורפי על?

האם אנחנו אסירי מחשבותינו?

האם אנחנו בני ערובה בידי החברה?

האם יש לנו החירות לחשוב בכוחות עצמנו?

אם אדם לא בחר שיביאו אותו לעולם הזה, למה מכריחים אותו להישאר בו?

מי קבע את הכללים לכולם?

החברה או אלוהים?

האדם או המיתוס?

מה אם אדם רוצה לכופף את הכללים?

מה אם אדם רוצה לרסק אותם?

1

רומי

"מיס דילון, החיבור שלך על מרכיבי טבע האדם הטריד אותי מאוד," אמר מר ג'קסון, המורה שלי לספרות, בתום השיעור ביום חמישי. זה היה השיעור האחרון שלי באותו יום וכמו תמיד, הייתי התלמידה האחרונה שנשארה בחדר.

טקטיקה חיונית להישרדות במאורת הנחשים הזאת.

הלימודים בבית הספר התחדשו לפני פחות מחודשיים, וכבר חיות הטרף במסדרונות פעלו ללא לאות, חגו וארבו לקורבנות, מוכנות להנחית את המהלומה הקטלנית.

נשמתי דרך הנחיריים ולפתי את זוויות השולחן. לא הייתי מוכנה לענות למורה שלי.

לא הייתי מוכנה להרים את המבט כלל וכלל.

אם עיניו של אדם הן הצוהר לנשמתו, לא רציתי שאף אחד יביט לתוך עיניי.

"נוכל לדבר על זה?" שאל.

זו לא הייתה אפשרות מבחינתי.

לא יכולתי לדבר.

לא יכולתי לעשות כלום.

זה לא בטוח...

"בבקשה," הוא דחק בי וקולו עטה נימה עדינה יותר. "את מדאיגה אותי."

הרכנתי את הראש והרפיתי מאחיזתי בשולחן. הורדתי את שרוולי הקרדיגן שלי על מפרקי ידיי, הרמתי את התיק מהרצפה והצמדתי אותו לחזי.

ידעתי שפישלתי כשכתבתי את החיבור הזה והגשתי אותו כדי לקבל ציון בונוס. חשיבה חופשית הייתה דבר רצוי רק כאשר נכללה בקטגוריות המקובלות חברתית.

מחשבותיי, וגם נוכחותי בבית הספר, לא נכללו בהן.

"זו הייתה בדיחה," אמרתי לבסוף והכרחתי את המילים לצאת מפי. קולי נשמע מוזר, גם באוזניי. כנראה בגלל שהשתמשתי בו לעיתים נדירות. "אני יכולה לשכתב את החיבור אם זה מה שאתה רוצה."

מר ג'קסון התקרב אליי ונעליו נקשו על האריחים של רצפת הכיתה. "זו חתיכת בדיחה, רומי." הרגשתי את האוויר משתנה סביבי כשהוא התיישב על השולחן לידי. "ולא, זה לא מה שאני רוצה. תמיד היית תלמידה מצטיינת והגשת עבודות מעולות." הוא עצר ואצבעותיו תופפו על שולחן העץ בעודו חושב כיצד לנסח את המשפט הבא. "למען האמת, הלך הרוח שלך מדאיג אותי יותר."

גם אותי.

נדרכתי, הידקתי את אחיזתי בתיק והמשכתי להשפיל את המבט. "אני בסדר."

"כיתה י"ב היא שנה מלחיצה גם בלי המשקל שהמשפט מעמיס על הכתפיים שלך."

"אני בסדר," חזרתי בקהות חושים.

"ברור שלא," אמר בשקט.

דממה ארוכה השתררה לפני שקטעתי אותה בשאלה, "אני יכולה ללכת עכשיו?"

"אף אחד לא מכריח אותך להישאר אחרי הלימודים, רומי," השיב בקול כנוע ומעט מאוכזב. "פשוט רציתי לדבר איתך. בלי קשקושים. רק אני ואת."

"אני בסדר," אמרתי בפעם השלישית. המילים בקושי נשמעו באוזניי.

"אני יודע שאת לא מגיעה למשרד של גברת דליה מאז שחזרת לבית הספר ואלוהים יודע שאני לא שופט אותך," אמר מר ג'קסון. "אבל אני פשוט... רציתי לבדוק מה שלומך. שנת הלימודים התחילה לפני כמעט חודשיים. זו תקופה ארוכה מכדי לא לפתוח בה את הלב בפני מישהו. אני רוצה שתדעי שאם את לא מרגישה בנוח לדבר עם גברת דליה, את תמיד יכולה לדבר איתי."

המשכתי לשתוק.

הוא נאנח בכבדות. "בחייך, רומי. תזרקי לי איזו עצם."

לא זרקתי לו כלום.

שום דבר לא היה יציב.

שום דבר לא היה בטוח.

אל תסמכי על אף אחד, אמר לי כריס. שום דבר בעיירה הזאת הוא לא כמו שהוא נראה.

"עדיין מציקים לך?" הוא שאל אז. "הנבחרת? החבורה?" הוא הושיט יד על פני המעבר והניח יד על ידי. "הם הגבירו את ההטרדות? כי אני יכול לעזור לך. אני יכול לפנות ישירות להורים שלהם. לא יתקבל על הדעת שיתייחסו אלייך בצורה כזאת."

נשמתי עמוק, התנערתי מידו וקמתי לאיטי מהשולחן המקומר. השתהיתי למשך כמה רגעים והתלבטתי מה לומר לו, אם לומר לו, ואז מיהרתי להחליט שלא.

לא היה טעם.

שפתיי היו חתומות וידיי כבולות.

הלכתי אל הדלת בגו זקוף וכתפיי היו מכווצות מרוב מתח.

"מה שקרה לכריס לא קרה באשמתך," קרא מר ג'קסון אחריי כשהגעתי אל הדלת. "ואני אהיה כאן כשתהיי מוכנה לדבר."

אם ציפה לתגובה, הוא עמד להתאכזב.

חמקתי אל המסדרון, ניגשתי היישר אל הלוקר שלי והמשכתי להצמיד את התיק לחזי.

תנועותיי היו נוקשות, כמעט זרות, כאילו גופי כבר לא היה שייך לי. כשעברתי על פני החלון הצופה אל החצר, זיכרונות מחיים אחרים הציפו את מחשבותיי.

נשיקות בסתר וזרועות חסונות.

חצאיות מעודדות ומדי ספורט.

אהבה ראשונה, פופולריות וחברוּת.

חיוכים רחבים וצחוק שבע רצון.

ביטחון והגנה.

כאב ובגידה.

תגליות וסחרור.

אפלה, דם ומוות.

ואז כלום.

רק פחד.

הכרחתי את התמונות להסתלק ממחשבותיי והמשכתי הלאה בכוח, בלי לעצור עד שעמדתי מול הלוקר שלי בתוך ים של לוקרים כחולים זהים. שמטתי את התיק לרגליי והתחלתי לסובב את הגלגלים של מנעול הקוד. התעלמתי מהעלבון המוכר ששורבט על דלת הלוקר שלי באדום־דם.

ידעתי שהשרת יקרצף אותו הערב אבל הכיתוב ישוב להופיע מחר בבוקר — כמו מדי בוקר מאז שובי לבית הספר לשנת הלימודים האחרונה. מחשבותיו של העולם כולו התבטאו במילה אחת בודדה.

רוצחת.

כאילו שיכולתי לשכוח.

פאקינג יום הולדת שמח לי.

פתחתי את הדלת, הוצאתי את ספרי הלימוד שהייתי זקוקה להם לשיעורי הבית, תחבתי אותם במהירות לתיק וסגרתי את הלוקר.

ברגע שטרקתי את דלת המתכת, הוא ניצב שם בשולי שדה הראייה שלי — כמו מדי יום — נשען על הלוקר משמאלי וגורם לליבי המרוקן לפעום בפראות.

ברגע שמבטי נח על העיניים הכחולות החדות כתער ועל הפנים יפות התואר, שטף אותי צונמי של מבוכה וצער.

"מה שלומך, רוצחת?" קולו של סקץ' קפלדי היה עמוק, נימתו נוקשה וחדורת שנאה לא מרוסנת, והוא התכונן להטיל עליי עוד מנה של צדק מסולף. "נהנית מעוד יום שלא מגיע לך על פני האדמה?"

מיהרתי להסיט את המבט והושטתי יד לתיק. הקפתי את דמותו החסונה וידעתי שלהגיב זה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות.

מובן שסקץ' הדביק את צעדיי ופלש למרחב הפרטי שלי בגופו הגדול. לפני התאונה, לא הקדשתי מחשבה רבה לשרירים המשורגים שהסתתרו מתחת לחולצת בית הספר הלבנה ולמכנסיים הכחולים־כהים שלבש. כשהיינו ילדים, הוא תמיד נזהר איתי. אבל עכשיו הייתי בכוננות גבוהה. הייתי מודעת עד כאב לנזק שהוא עלול לגרום לי.

ביותר ממובן אחד.

"אני מדבר אלייך." הוא התקרב וזרועו התחככה בזרועי ועוררה פרץ חשמל בגופי. המהלך היה מכוון. הוא התכוון להפחיד אותי. לאיים עליי בעליונות הגופנית הברורה שלו עליי.

"מה קרה, רוצחת?" התגרה בי והחריב אותי במבטא הדרומי המוכר והעמוק שלו. "בלעת את הלשון?"

המשכתי לשתוק וחיבקתי את התיק אל חזי.

הייתה סיבה טובה מאוד לכך שלא תליתי את התיק על הגב, והסיבה הזאת הלכה לצידי. לאחר שהוא וחבריו לנבחרת הפוטבול השתמשו בתיק שעל גבי כדי לתפוס ואז לגרור אותי במסדרונות על הישבן, לא הייתי מוכנה להסתכן.

פתחתי את דלת היציאה ויצאתי החוצה. מיהרתי לרדת בגרם המדרגות הענק בכניסה לאקדמיית ניוטון־ויליס, בית הספר הפרטי שבו למדתי בפאתי לייק צ'רלס, במרחק שעה נסיעה צפונה מהעיירה הישנונית שבה גרתי, פוקטפול.

רק קומץ מהילדים העשירים מהעיירה שלנו למדו בניוטון־ויליס, אבל זה לא שינה דבר. החדשות התפשטו במהירות בבית הספר, כמו בכל מקום אחר, והתאומים קפלדי היו מפורסמים כאן. כיוון שהייתי האויבת של סקץ', הפכתי לאויבת של כולם.

האצתי את צעדיי ומיהרתי לחלוף דרך החצר ולהגיע למגרש החניה לתלמידים, שם קיוויתי שפרֵסלי, אחד התלמידים שגר בפוקטפול, עדיין יחכה. אם לא, אצטרך להתקשר לנהג של אבא שלי כדי שיבוא לאסוף אותי.

הרוח הקלה של אוקטובר התגברה בחוץ וגרמה לעניבה הכחולה־כהה להתנופף על פניי ולחצאית הקפלים להיחבט בירכיי, אבל לא העזתי להפסיק לזוז.

עוד כמה צעדים אצא לחופשי.

עוד כמה צעדים ואוכל לקבור את עצמי מתחת לשמיכה והעולם יפסיק להסתחרר.

עד מחר.

המחר תמיד מגיע.

 

 

עוד על הספר

  • שם במקור: Pocketful of Blame, Pocketful of Shame
  • תרגום: שי סנדיק
  • הוצאה: ספרות שנוגעת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: רומן רומנטי, רומן אירוטי
  • מספר עמודים: 374 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 14 דק'
מקום שכולו אשמה – כרכים א' + ב' קלואי וולש

פרולוג

שם התלמידה: רמונה דילון

תאריך: 15 באוקטובר

עבודה בנושא: מרכיבי טבע האדם

אם המוות הוא ההפך מהחיים המוכרים לנו, והחיים הם הנוכחות הפיזית על פני האדמה עם לב פועם וריאות שואבות, אז ברור שאנחנו נולדים כדף חלק.

רעננים ונטולי מחשבה, מוכנים להתפתות לצורת חשיבה מוסכמת מראש. מוכנים שיסלפו את נפשנו ויטמאו את גופינו.

האם האנושיות קיימת מאז שחר האנושות? האם היא בחירה או מצב נתון? אי אפשר להוכיח שהיא נוכחת בלידה, וגם אי אפשר להוכיח שהיא נשארת איתנו על ספו של המוות. אנחנו גופים שמורכבים מעצמות ומדם, עם נפש חופשייה ואינספור הזדמנויות... עד שתפיסות מקובעות נכפות עלינו בצורה בלתי מודעת על ידי השלטון והחברה.

האם כולנו נולדים רוצחים?

האם כולנו נולדים קדושים?

למה יש אנשים טובים ויש אנשים רעים?

האם הרוע בכלל קיים? ואם כן, במה הוא נמדד? מי החליט בשביל האנושות כולה מה מקובל ומה לא? האם אנחנו לא יונקים? האם אנחנו לא טורפי על?

האם אנחנו אסירי מחשבותינו?

האם אנחנו בני ערובה בידי החברה?

האם יש לנו החירות לחשוב בכוחות עצמנו?

אם אדם לא בחר שיביאו אותו לעולם הזה, למה מכריחים אותו להישאר בו?

מי קבע את הכללים לכולם?

החברה או אלוהים?

האדם או המיתוס?

מה אם אדם רוצה לכופף את הכללים?

מה אם אדם רוצה לרסק אותם?

1

רומי

"מיס דילון, החיבור שלך על מרכיבי טבע האדם הטריד אותי מאוד," אמר מר ג'קסון, המורה שלי לספרות, בתום השיעור ביום חמישי. זה היה השיעור האחרון שלי באותו יום וכמו תמיד, הייתי התלמידה האחרונה שנשארה בחדר.

טקטיקה חיונית להישרדות במאורת הנחשים הזאת.

הלימודים בבית הספר התחדשו לפני פחות מחודשיים, וכבר חיות הטרף במסדרונות פעלו ללא לאות, חגו וארבו לקורבנות, מוכנות להנחית את המהלומה הקטלנית.

נשמתי דרך הנחיריים ולפתי את זוויות השולחן. לא הייתי מוכנה לענות למורה שלי.

לא הייתי מוכנה להרים את המבט כלל וכלל.

אם עיניו של אדם הן הצוהר לנשמתו, לא רציתי שאף אחד יביט לתוך עיניי.

"נוכל לדבר על זה?" שאל.

זו לא הייתה אפשרות מבחינתי.

לא יכולתי לדבר.

לא יכולתי לעשות כלום.

זה לא בטוח...

"בבקשה," הוא דחק בי וקולו עטה נימה עדינה יותר. "את מדאיגה אותי."

הרכנתי את הראש והרפיתי מאחיזתי בשולחן. הורדתי את שרוולי הקרדיגן שלי על מפרקי ידיי, הרמתי את התיק מהרצפה והצמדתי אותו לחזי.

ידעתי שפישלתי כשכתבתי את החיבור הזה והגשתי אותו כדי לקבל ציון בונוס. חשיבה חופשית הייתה דבר רצוי רק כאשר נכללה בקטגוריות המקובלות חברתית.

מחשבותיי, וגם נוכחותי בבית הספר, לא נכללו בהן.

"זו הייתה בדיחה," אמרתי לבסוף והכרחתי את המילים לצאת מפי. קולי נשמע מוזר, גם באוזניי. כנראה בגלל שהשתמשתי בו לעיתים נדירות. "אני יכולה לשכתב את החיבור אם זה מה שאתה רוצה."

מר ג'קסון התקרב אליי ונעליו נקשו על האריחים של רצפת הכיתה. "זו חתיכת בדיחה, רומי." הרגשתי את האוויר משתנה סביבי כשהוא התיישב על השולחן לידי. "ולא, זה לא מה שאני רוצה. תמיד היית תלמידה מצטיינת והגשת עבודות מעולות." הוא עצר ואצבעותיו תופפו על שולחן העץ בעודו חושב כיצד לנסח את המשפט הבא. "למען האמת, הלך הרוח שלך מדאיג אותי יותר."

גם אותי.

נדרכתי, הידקתי את אחיזתי בתיק והמשכתי להשפיל את המבט. "אני בסדר."

"כיתה י"ב היא שנה מלחיצה גם בלי המשקל שהמשפט מעמיס על הכתפיים שלך."

"אני בסדר," חזרתי בקהות חושים.

"ברור שלא," אמר בשקט.

דממה ארוכה השתררה לפני שקטעתי אותה בשאלה, "אני יכולה ללכת עכשיו?"

"אף אחד לא מכריח אותך להישאר אחרי הלימודים, רומי," השיב בקול כנוע ומעט מאוכזב. "פשוט רציתי לדבר איתך. בלי קשקושים. רק אני ואת."

"אני בסדר," אמרתי בפעם השלישית. המילים בקושי נשמעו באוזניי.

"אני יודע שאת לא מגיעה למשרד של גברת דליה מאז שחזרת לבית הספר ואלוהים יודע שאני לא שופט אותך," אמר מר ג'קסון. "אבל אני פשוט... רציתי לבדוק מה שלומך. שנת הלימודים התחילה לפני כמעט חודשיים. זו תקופה ארוכה מכדי לא לפתוח בה את הלב בפני מישהו. אני רוצה שתדעי שאם את לא מרגישה בנוח לדבר עם גברת דליה, את תמיד יכולה לדבר איתי."

המשכתי לשתוק.

הוא נאנח בכבדות. "בחייך, רומי. תזרקי לי איזו עצם."

לא זרקתי לו כלום.

שום דבר לא היה יציב.

שום דבר לא היה בטוח.

אל תסמכי על אף אחד, אמר לי כריס. שום דבר בעיירה הזאת הוא לא כמו שהוא נראה.

"עדיין מציקים לך?" הוא שאל אז. "הנבחרת? החבורה?" הוא הושיט יד על פני המעבר והניח יד על ידי. "הם הגבירו את ההטרדות? כי אני יכול לעזור לך. אני יכול לפנות ישירות להורים שלהם. לא יתקבל על הדעת שיתייחסו אלייך בצורה כזאת."

נשמתי עמוק, התנערתי מידו וקמתי לאיטי מהשולחן המקומר. השתהיתי למשך כמה רגעים והתלבטתי מה לומר לו, אם לומר לו, ואז מיהרתי להחליט שלא.

לא היה טעם.

שפתיי היו חתומות וידיי כבולות.

הלכתי אל הדלת בגו זקוף וכתפיי היו מכווצות מרוב מתח.

"מה שקרה לכריס לא קרה באשמתך," קרא מר ג'קסון אחריי כשהגעתי אל הדלת. "ואני אהיה כאן כשתהיי מוכנה לדבר."

אם ציפה לתגובה, הוא עמד להתאכזב.

חמקתי אל המסדרון, ניגשתי היישר אל הלוקר שלי והמשכתי להצמיד את התיק לחזי.

תנועותיי היו נוקשות, כמעט זרות, כאילו גופי כבר לא היה שייך לי. כשעברתי על פני החלון הצופה אל החצר, זיכרונות מחיים אחרים הציפו את מחשבותיי.

נשיקות בסתר וזרועות חסונות.

חצאיות מעודדות ומדי ספורט.

אהבה ראשונה, פופולריות וחברוּת.

חיוכים רחבים וצחוק שבע רצון.

ביטחון והגנה.

כאב ובגידה.

תגליות וסחרור.

אפלה, דם ומוות.

ואז כלום.

רק פחד.

הכרחתי את התמונות להסתלק ממחשבותיי והמשכתי הלאה בכוח, בלי לעצור עד שעמדתי מול הלוקר שלי בתוך ים של לוקרים כחולים זהים. שמטתי את התיק לרגליי והתחלתי לסובב את הגלגלים של מנעול הקוד. התעלמתי מהעלבון המוכר ששורבט על דלת הלוקר שלי באדום־דם.

ידעתי שהשרת יקרצף אותו הערב אבל הכיתוב ישוב להופיע מחר בבוקר — כמו מדי בוקר מאז שובי לבית הספר לשנת הלימודים האחרונה. מחשבותיו של העולם כולו התבטאו במילה אחת בודדה.

רוצחת.

כאילו שיכולתי לשכוח.

פאקינג יום הולדת שמח לי.

פתחתי את הדלת, הוצאתי את ספרי הלימוד שהייתי זקוקה להם לשיעורי הבית, תחבתי אותם במהירות לתיק וסגרתי את הלוקר.

ברגע שטרקתי את דלת המתכת, הוא ניצב שם בשולי שדה הראייה שלי — כמו מדי יום — נשען על הלוקר משמאלי וגורם לליבי המרוקן לפעום בפראות.

ברגע שמבטי נח על העיניים הכחולות החדות כתער ועל הפנים יפות התואר, שטף אותי צונמי של מבוכה וצער.

"מה שלומך, רוצחת?" קולו של סקץ' קפלדי היה עמוק, נימתו נוקשה וחדורת שנאה לא מרוסנת, והוא התכונן להטיל עליי עוד מנה של צדק מסולף. "נהנית מעוד יום שלא מגיע לך על פני האדמה?"

מיהרתי להסיט את המבט והושטתי יד לתיק. הקפתי את דמותו החסונה וידעתי שלהגיב זה הדבר הכי גרוע שאני יכולה לעשות.

מובן שסקץ' הדביק את צעדיי ופלש למרחב הפרטי שלי בגופו הגדול. לפני התאונה, לא הקדשתי מחשבה רבה לשרירים המשורגים שהסתתרו מתחת לחולצת בית הספר הלבנה ולמכנסיים הכחולים־כהים שלבש. כשהיינו ילדים, הוא תמיד נזהר איתי. אבל עכשיו הייתי בכוננות גבוהה. הייתי מודעת עד כאב לנזק שהוא עלול לגרום לי.

ביותר ממובן אחד.

"אני מדבר אלייך." הוא התקרב וזרועו התחככה בזרועי ועוררה פרץ חשמל בגופי. המהלך היה מכוון. הוא התכוון להפחיד אותי. לאיים עליי בעליונות הגופנית הברורה שלו עליי.

"מה קרה, רוצחת?" התגרה בי והחריב אותי במבטא הדרומי המוכר והעמוק שלו. "בלעת את הלשון?"

המשכתי לשתוק וחיבקתי את התיק אל חזי.

הייתה סיבה טובה מאוד לכך שלא תליתי את התיק על הגב, והסיבה הזאת הלכה לצידי. לאחר שהוא וחבריו לנבחרת הפוטבול השתמשו בתיק שעל גבי כדי לתפוס ואז לגרור אותי במסדרונות על הישבן, לא הייתי מוכנה להסתכן.

פתחתי את דלת היציאה ויצאתי החוצה. מיהרתי לרדת בגרם המדרגות הענק בכניסה לאקדמיית ניוטון־ויליס, בית הספר הפרטי שבו למדתי בפאתי לייק צ'רלס, במרחק שעה נסיעה צפונה מהעיירה הישנונית שבה גרתי, פוקטפול.

רק קומץ מהילדים העשירים מהעיירה שלנו למדו בניוטון־ויליס, אבל זה לא שינה דבר. החדשות התפשטו במהירות בבית הספר, כמו בכל מקום אחר, והתאומים קפלדי היו מפורסמים כאן. כיוון שהייתי האויבת של סקץ', הפכתי לאויבת של כולם.

האצתי את צעדיי ומיהרתי לחלוף דרך החצר ולהגיע למגרש החניה לתלמידים, שם קיוויתי שפרֵסלי, אחד התלמידים שגר בפוקטפול, עדיין יחכה. אם לא, אצטרך להתקשר לנהג של אבא שלי כדי שיבוא לאסוף אותי.

הרוח הקלה של אוקטובר התגברה בחוץ וגרמה לעניבה הכחולה־כהה להתנופף על פניי ולחצאית הקפלים להיחבט בירכיי, אבל לא העזתי להפסיק לזוז.

עוד כמה צעדים אצא לחופשי.

עוד כמה צעדים ואוכל לקבור את עצמי מתחת לשמיכה והעולם יפסיק להסתחרר.

עד מחר.

המחר תמיד מגיע.