יין ויאנג - אור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יין ויאנג - אור
מכר
מאות
עותקים
יין ויאנג - אור
מכר
מאות
עותקים

יין ויאנג - אור

4.1 כוכבים (40 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

שני פרל
רוי טורו הוא הגבר שאני אוהבת. הוא מגן עליי מפני הכול, אבל מי יגן עליי מפניו? אני נשאבת למערבולת מסוכנת וצריכה להחליט החלטות הרות גורל, שעלולות להרחיק אותי מאהוביי. האם קיימת מקריות בעולם שאפוף בסודות ושקרים? והאם אני באמת רוצה לגלות את האמת? 


רוי טורו
אני אכזר וחסר רחמים. טעם הנקמה על לשוני מעורר את חושיי והאדרנלין מחיה אותי. עשיתי הרבה רע בחיי ועכשיו אני נלחם בקארמה. האישה הזו מתגרה בי ומענה אותי. אני נשבע שאלמד אותה לקח ושהיא תהיה שלי, ורק שלי.

אור הוא החלק השני בדואט יין ויאנג, רומן פשע רומנטי.
תהילה יעקובוב היא סופרת בז'אנר הרומנטי, ספרה טורף יצא גם הוא בהוצאת דיווה וזכה באהבת הקהל.

פרק ראשון

פרולוג
 
פרל


ביום שחזרתי לעבוד השתדלתי להתנהג כרגיל, והעמסתי על עצמי פגישות ופרויקטים חדשים. אני דואגת לסדר יום עמוס שלא יישאר לי זמן לחשוב. הבנתי שכשאני חושבת יותר מדי אני נודדת למקומות בהם עיניים ירוקות ממתינות לי. בנוסף, אני מבלה עם חברות, מורן ושיר מבלות המון בדירה ומעבירות איתי את הזמן. דניאל חזר ללונדון לפני חודש. הבטחתי לו שאגיע להשקה הקרובה של הצ'יפ הזעיר לאיתור. הבחור הזה גאון. אני נזכרת שהצ'יפ עדיין בטבעת שלי ומעדיפה שיישאר שם, אין לדעת מה יקרה בעתיד. אחיי מבקרים אותי המון. לפעמים הם ישנים בדירה, אך ממהרים לחזור לבית החוף מכיוון שהם עובדים מסביב לשעון על תיק חדש. לא שמעתי מרוי, כאילו בלעה אותו האדמה. אין יום שעובר בלי שהוא עולה בראשי. החלומות שלי מוצפים בו ועיניו הירוקות מלוות את מחשבותיי כל היום. הריח שלו והנוכחות שלו חסרים לי כל כך. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת ומדמיינת שהוא עוקב אחריי, אבל כשאני מסובבת את ראשי לאחור הוא לא שם. הסבל הזה נורא, המועקה גדלה יותר ויותר מיום ליום. זה לא משתפר כפי שתיארתי לעצמי. מה יהיה אם לא אוכל לשכוח אותו לעולם ולא אצליח לאהוב גבר אחר? אני חייבת לנסות לפחות. הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה לצאת לדייט, ההתרגשות מהיכרות חדשה תשכיח ממני מעט את המחשבות האסורות. אבל עם מי? אם ניגש אליי בחור ומנסה את מזלו אני מייד משווה אותו לרוי.
"שני? את חולמת. אני מנסה לספר לך שפאולה בהיריון. בקרוב יהיה סייח בחווה."
"מה? סליחה! חלמתי. אני מותשת. היום היו לי מלא פגישות," אני אומרת. עוז הגיע לבקר אותי בדירה. הוא אמר לי בטלפון שיש לו הפתעה, אבל סירב לספר לי בטלפון במה מדובר. "וואו, פאולה בהיריון. איזו התרגשות! וטרינר חייב לבדוק אותה."
"חשבתי שאולי תבואי ותטפלי בה בעצמך," הוא אומר בחשש, יושב מולי וממלא את פיו בקרמבו.
"כל עוד הוא שם אני לא באה," אני אומרת בקשיחות. אני אפילו לא מסוגלת לנקוב בשמו של רוי. זה מעציב אותי ואני לא רוצה שעוז יפרש את הדברים אחרת.
"זה ייקח עוד הרבה זמן. התיק שאנחנו עובדים עליו גדול וקשוח. אתם חייבים להסתדר. אנחנו מתגעגעים אלייך ולבישולים שלך. קלרה תולשת שערות." הוא מחייך.
אני חייבת לשנות נושא בדחיפות. אסור לי להשתכנע.
"עוז, אני רוצה לצאת לדייט ואני לא יודעת מה לעשות. כלומר, עם מי? מתחילים איתי גברים כל הזמן, אבל אין אף אחד שממש מוצא חן בעיניי," אני אומרת בתסכול.
"את זוכרת שביקשת ממני לשמור את מספר הטלפון של הבחור ההוא מלונדון? שכחתי את שמו. הוא שמור לי בטלפון."
"נכון! מייקל! הוא מחכה לשיחה ממני. שכחתי ממנו."
"אני הייתי שוכח איך קוראים לי אם הייתי עובר מה שאת עברת," הוא אומר בזעף ומחפש את הפרטים של מייקל ברשימת אנשי הקשר שלו. "הינה, מצאתי. אני שולח לך. את לא יוצאת איתו בלי לעדכן אותי איפה תהיו ומה תעשו, מובן?"
"מובן. תודה." אני מתלהבת ומייד שומרת את המספר בנייד שלי. אתקשר אליו מאוחר יותר.
הוא קם. "אני חייב לזוז. יש לנו מבצע קטן הלילה ואני חייב להעביר הדרכה." הוא מתקרב אליי ונושק לראשי. הוא מתחיל לצעוד לעבר הדלת, אך נעצר ממש לפני שהוא פותח אותה.
"רק שתדעי שרוי הרוס. הוא בקושי אוכל או ישן, והשתייה לא עושה לו טוב. הוא מתאגרף כמו מטורף כמעט כל יום, הבן אדם חיה. לא אספר לו שאת יוצאת לדייט כי זה ישבור אותו ואנחנו זקוקים לו," הוא אומר כשגבו מופנה אליי. "הוא אוהב אותך." ועם המשפט הזה הוא מותיר אותי לבדי.
דמעות חמות זולגות מעיניי ומרטיבות את לחיי. המחשבה שרוי סובל צובטת את ליבי. אולי אוותר על הדייט עם מייקל ואלך לבית החוף לשוחח איתו? עבר חודש והכאב לא נעלם, הוא רק גדל ומתעצם ובכל שנייה אני נלחמת כדי לא לחשוב על רוי. אחשוב על זה ואחליט מחר.
 
למחרת אני מתעוררת ליום חמישי, יום עמוס בעבודה בדרך כלל. אני מתארגנת במהירות האור וכבר יוצאת לסניף החדש שפתחתי. אהיה חייבת להראות נוכחות ולערוך רשימה של מוצרים שצריך להזמין. לאורך היום אין לי זמן לחשוב על דבר חוץ מעבודה וזה מקל עליי, אבל אני יודעת שכשאגיע הביתה זה ינחת עליי ושוב אהיה עצובה.
כשאני נכנסת למעלית בשמונה בערב אני כבר מרגישה את הבדידות. מחר יום שישי. אולי אצא עם מורן בלילה. זה יהיה נחמד. אני מחליטה לשלוח למייקל הודעה ולא להתקשר.
'היי, מייקל, אני מקווה שלא שכחת אותי. זאת שני. נפגשנו בלונדון והבטחתי ליצור קשר. מה שלומך?'
לאחר כמה שניות אני מקבלת הודעה חזרה.
'שני, חיכיתי לטלפון ממך. את חייבת לי דייט'.
אני מחייכת ושמחה שהוא נחמד וקליל כל כך.
'מחר?' אני שולחת לו ומקווה שהוא פנוי בשישי בערב.
'למען האמת, אין לי סבלנות. אולי ניפגש היום וגם מחר?'
אני צוחקת. איזה כיף. אשמח לצאת גם היום.
'תאסוף אותי בעוד שעה?'
'ברור. שלחי לי כתובת מדויקת'.
אני מתלהבת כל כך, שולחת לו את כל הפרטים ומתחילה להתארגן. יש לי שעה אחת בלבד. 'אני הולכת ליהנות היום', אני אומרת לעצמי. אם הוא מתנהג כמו שהוא נראה, שיחקתי אותה.
אני מתקלחת במהירות, מייבשת את שערי הארוך, לובשת שמלה אדומה צמודה בעלת שרוול אחד המגיעה עד ברכיי. אני מקבלת הודעה שהוא מחכה לי בחוץ וממהרת לצאת, אך נזכרת שהבטחתי לעוז שאעדכן אותו. אוי, אהיה חייבת להתקשר אליו! אני מחייגת והוא עונה מייד. ברקע נשמעים הגברים מדברים. הם כנראה באמצע ישיבה.
"מה קורה, קטנטונת?"
"אני יוצאת עכשיו עם מייקל. הוא מחכה לי למטה. הבטחתי לעדכן אותך."
"מה?! את יוצאת עם מייקל? עכשיו? היית אמורה לעדכן אותי לפני כן!" הוא שואג עליי ואני מזיזה את הטלפון מהאוזן שלי בבהלה.
"עוז! אני לא שואלת אותך, אני מודיעה לך. אל תהיה אח מעצבן! הוא מחכה לי. ביי."
"שני! שלא תעזי לנתק!" אני שומעת אותו צועק, אבל כבר ניתקתי. אין לי כוח לשתלטנות שלהם.
הטלפון שלי מצלצל לפחות עשר פעמים. אני מעבירה אותו למצב שקט. לא נעים לי ממייקל. אני לא רוצה שיחשוב שאחיי קריפים ולא ירצה להתקרב אליי.
הוא מחכה לי ברכב שלו. וואו, הוא חתיך יותר משזכרתי. הוא יוצא אליי ופותח עבורי את הדלת.
"היי, שני. אני שמח שהסכמת להיפגש," הוא מתכופף כדי לנשק את לחיי.
"אני מצטערת שזה לא קרה לפני כן. הייתי ממש עמוסה."
"העיקר שיצרת קשר, שני." הוא מביט בי במבט חושני ואני ממהרת להיכנס לרכב.
אנחנו מתחילים בנסיעה והוא מבחין בחטף בטלפון שלי.
"הטלפון שלך מהבהב. נראה שיש לך שיחה נכנסת," הוא אומר ומביט בי לרגע, ואז מחזיר את מבטו לכביש.
אוף, זה שוב שון. מתי הם יפסיקו?
"האחים שלי. הם מגוננים מאוד. הם רוצים לוודא שאני בסדר," אני אומרת בנימה מתנצלת ועונה לשיחה.
"שני! את רוצה להרוג אותנו מפחד או משהו? איפה את?" הוא צועק ואני בטוחה שמייקל שומע אותו. אני מנמיכה מעט את עוצמת הקול ורואה את מייקל מחייך. יופי! הוא שמע את שון צועק עליי! נפלא! דרך מעולה להתחיל דייט.
"שון, כבר דיברתי עם עוז ואמרתי לו שאני יוצאת עם מייקל, הבחור שפגשנו בלונדון. זוכר אותו?" אני מדברת ברוגע, אבל בתוכי אני הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע.
"אני זוכר מעולה. לא אמרת לי לאן אתם הולכים."
"אני לא יודעת כרגע. ברגע שנגיע אסמס לך, אוקיי?"
"את איתו ברכב? היית צריכה לחכות לי שאקח אותך!" הוא צועק שוב. נמאס לי. אני מגלגלת עיניים ללא תגובה.
"סיימת, שון? אין לי כוח לזה." אני שומעת שאגות והתנפצויות ונבהלת. מה קורה שם? "שון, מה הרעשים האלה?"
"רוי שמע את השיחה שלך עם עוז. החיה יצאה לחופשי," הוא אומר בשעשוע.
"שלא תעזו לאפשר לו להפריע לי. אני לא אומרת לכם איפה אהיה. אדבר איתך כשאגיע הביתה." אני מנתקת ורועדת מפחד. רוי מסוגל לכול.
מייקל נראה זועף במיוחד. "אני מתנצלת על זה. אמרתי לך, הם מגוננים מדי ולא רגילים שאני יוצאת עם גברים."
"את לא ילדה קטנה, שני. תגידי לי בבקשה שהם לא מגיעים."
"לא! ממש לא. אני לא אומר להם איפה נהיה."
אנחנו ממשיכים את שיחתנו על החיים שלו. מתברר שהוא מכונאי מטוסים שהגיע ללונדון בשל הדרכה שעבר. הוא מחנה את הרכב ואנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפוארת. בול בזמן. אני כבר רעבה. המארחת מקבלת אותנו באדיבות ואנחנו מתיישבים ליד שולחן.
"מה תרצו לשתות?" היא שואלת.
"בשבילי בבקשה כוס יין אחת. אני צריך לנהוג אחר כך," הוא עונה בחיוך מנומס.
"בשבילי שתייה קלה, לא מוגזת בבקשה. לא משנה איזה."
בשעה הבאה אנחנו משוחחים. השיחה בינינו נעימה וזורמת. אנחנו צוחקים ויש לנו המון נושאים משותפים לדבר עליהם. הטלפון שלי מצלצל שוב ומהבהב. אני מסרבת לשיחה.
"הם לא יפסיקו. אולי כדאי שתעדכני אותם שאת חיה," הוא צוחק. אני לא אוהבת את הנימה שלו.
הטלפון שוב מהבהב. אני מתנשפת ומכניסה אותו לתיק הקטן שלי.
"תרצי לטייל על החוף?"
אני לא יודעת אם להיענות לו או לסרב. אני מותשת מהיום שעבר עליי ומהלחץ שמשרות עליי השיחות מאחיי שמגיעות ללא הפסקה.
"אשמח." אני מחייכת בעייפות.
אנחנו מגיעים לחוף וחולצים נעליים. החול הרך נעים למגע כפות הרגליים ורעש הגלים מרגיע את נפשי.
"כל כך רגוע כאן ויפה." אני שואפת עמוק אוויר לח.
"יפה מאוד." הוא מביט בי.
שערי הארוך מתעופף בבריזה הקרירה ואני מצטמררת מעט.
"שני, אשמח שנצא גם מחר. תרצי?"
"בטח."
"האחים שלך יעשו לי צרות?" הוא אומר בלגלוג. "הם פשוט קוצים בתחת." הוא צוחק ואני מזדעפת מעט. "אני רוצה לגעת בך." הוא מתקרב אליי, אוחז במרפקי ומצמיד אותי אליו. אני מרגישה שזה מהר מדי, אך לא מתנתקת ממנו. אצטרך לתת למייקל ניסיון. הוא רוכן ומכוון את שפתיו לשלי. לפתע נשמע צלצול הטלפון שבתיקי.
"שוב האחים הדפוקים שלך?" הוא אומר בכעס ומצמיד אותי בכוח לחזהו.
"אל תקרא להם דפוקים. תניח לי בבקשה." אני אומרת בכעס.
"אני רק רוצה לנשק אותך, שני." הוא מנסה להצמיד את פיו לפי. אני מזיזה את פניי במהירות והוא נושק לשערי.
אני מתנתקת ממנו בכוח והולכת בכעס לכיוון הרכב.
"לאן את הולכת?" הוא שואל.
"אתה לוקח אותי הביתה, מייקל. עכשיו!"
הוא צועד לעברי בכעס והפחד מתחיל לתת את אותותיו. אני נרעדת וצועדת לאחור.
"אני אקח אותך הביתה אחרי שתתני לי נשיקה," הוא אומר בעצבים.
"אני לא רוצה. תפסיק עם זה, אתה מפחיד אותי." אני מביטה בעיניו ורואה את הצד של מייקל שאני לא מכירה. הוא מנסה לתפוס אותי ואני צועדת שוב לאחור. "תתרחק ממני."
הוא צוחק בשעשוע, כאילו שזה משחק עבורו ומתקרב למרות הבקשה שלי. אצבעותיי מונפות ופוגעות היישר בקנה נשימתו ואז כשהוא מאבד איזון אני שולחת את הברך שלי היישר לאזור חלציו. מייקל נאנח בכאב ונופל לחול כשהוא בתנוחת עובר. "בפעם הבאה תקשיב."
אני שומעת גיחוך מאחוריי. רוי. מה הוא עושה כאן?
עיניו של מייקל נפערות באימה. עכשיו נראה אותו צוחק!
"מייקל, אני לוקחת את הנעליים שלי מהרכב שלך ואחזור עם רוי הביתה. אל תיצור איתי קשר, כי לא יהיה דייט שני."
אני הולכת לעבר הרכב בלי להביט על רוי, מוציאה את נעלי העקב ונועלת אותן. אני רואה את דמותו הענקית של רוי מתקדמת לעברי ולא רואה באופק את מייקל. כשרוי מתקרב אני בולעת אותו במבטי. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, אלוהים! יותר מדי זמן. הוא לא מחכה ומתקרב אליי במהירות ואוחז בזרועי בחוזקה.
"זה הדייט האחרון שלך בחיים האלה. את שלי. ואם זה יקרה שוב, אני לא אהיה עדין כמו שהייתי עם המזדיין הזה. מובן?" הבל פיו מריח מסיגריות ובירה.
"אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות ולשלוט בחיי," אני אומרת ולא מאמינה לדבריי. הוא כן שולט, בכל דבר! הוא לא יוצא מראשי ומליבי. הנשמה שלי נקרעת בכל יום מחדש.
"את רוצה שאחזור לפחדן הזה ואשבור לו את המפרקת כמו שמגיע לו?" הוא אומר באיום ופניו זועמות. נראה שהוא עומד להתפרע. "עשית עבודה טובה אבל הוא עדיין חי."
"אני לא אצא איתו, אם לזה אתה מתכוון. תיקח אותי הביתה, בבקשה. אני מותשת. היום הזה היה ארוך מדי," אני אומרת בתסכול.
"התכוונתי לכך שאין יותר דייטים עם אף אחד אחר שהוא לא אני," הוא אומר, ואז מרים אותי ונושא אותי בעדינות לרכב. אני משעינה את ראשי על חזהו הרחב והמושלם המדיף ריח גברי. התגעגעתי לריח הזה... אני מרגישה את אפו בשערי, מריח אותי. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומתענגת על כולו.
"בוא נגיד שלא הרבה גברים היו מסתדרים עם השיגעון של עוז ושון ומעניינים ומושכים אותי בו-זמנית," אני אומרת ופיהוק קטן נפלט מפי.
"תירדמי. אקח אותך למיטה." אני מהנהנת לתוך שקע צווארו ועוצמת את עיניי.
 
אני מתעוררת כשהשמש מאירה את החדר. פוקחת את עיניי ורואה את רוי ישן על גבו, זרועותיו משולבות על עורפו והוא לבוש רק בג'ינס. נשימותיו רגועות ועמוקות. הוא נראה שלו כל כך. איפה אני? אני מביטה סביב ומזהה את החדר. זה אחד החדרים בבית החוף. הוא הביא אותי לחדרו. אני עדיין לבושה בשמלה האדומה. אלך להביא לי בגדים מחדרי.
אני קמה בזהירות כדי לא להעיר אותו והולכת על קצות אצבעותיי, נכנסת לחדרי, מתקלחת במהירות, לובשת שמלת כותנה וחוזרת לחדרו של רוי. אם הוא לא יראה אותי הוא ייבהל ויעשה מזה דרמה. כשאני נכנסת הוא כבר ער, עדיין שכוב על גבו ובוהה בתקרה.
"בוקר טוב. מצטערת שהערתי אותך," אני אומרת.
"אני רוצה שתעירי אותי בכל בוקר מהיום," הוא אומר בקלילות ומסובב אליי את ראשו.
אני נשכבת על צידי במיטה כך שפניי מופנות אליו.
"הפעלת את הצ'יפ בטבעת אתמול בלילה?" אני שואלת וכבר יודעת את התשובה.
"לא ענית לשיחות שלנו. נהיינו חולים מדאגה. את אשמה." הוא מביט בי בזעף.
אני צוחקת ומגלגלת את הטבעת על אצבעי. למען האמת, היא הצילה אותי גם הפעם. מייקל הוא לא בדיוק מי שחשבתי.
"תודה שבאת, רוי," הוא מביט בי בבלבול ואני מחייכת אליו.
"פאק!" הוא מצמיד את גופי למזרן בגופו הגדול. החום של גופו גורם לפרפרים בבטני להתעורר ורגליי נכרכות סביב מותניו. זרועותיי מונחות על כתפיו ומלטפות אותן. אני מרגישה את שריריו נדרכים בהנאה וזה משגר זרמים של עונג למרכז נשיותי.
"כמה זמן את עוד רוצה להיות לבד? אני מחכה. נתתי את המילה שלי, אבל את מגזימה. הסבלנות שלי פוקעת," הוא אומר בתסכול ואני צוחקת. "זה מצחיק אותך אה?!" הוא אומר בכעס מעושה ומדגדג אותי בצלעותיי.
"זהו, סיימתי עם הלבד!" אני צועקת בין גלי הצחוק והדגדוגים.
"טוב מאוד," הוא אומר בקשיחות ומצמיד את פיו לפי, מפשק את שפתיי ולשונו חודרת לפי. הנשיקה נואשת כל כך ומלאה בגעגוע, כאילו מנסה לפצות על הזמן האבוד שלא היינו יחד. השמלה שלי מוסרת במהירות ואני נותרת עירומה לחלוטין בזרועותיו של רוי. התחושה מוכרת ונעימה כל כך. אני רוצה ממנו עוד ועוד. הוא מנשק ומלקק את כל גופי.
"התגעגעתי אלייך, אהובה שלי. אני אוהב אותך. בבקשה, אל תלכי ממני לעולם. אני לא אשרוד," הוא אומר בלהט כשפיו יונק מפטמה אחת, ולאחר מכן מהשנייה. המגע שלו היה חסר לי כל כך.
"רוי, חכה. אני בלי גלולות," אני אומרת, אבל הוא לא נעצר וממשיך בליטופיו ובנשיקותיו. "רוי?" אני שואלת כמעט בגניחה, מחפשת את תשומת ליבו.
"מעולה. לא צריך גלולות." הוא ממשיך לטרוף אותי.
העונג מגיע בעוצמה מתוקה ומשכרת כל כך. ההתעלסות שלנו אינטנסיבית. נדמה לי שאני מאבדת את ההכרה מהעוצמה. איברו ממלא את כל כולי, את גופי ונשמתי.
"אני אוהבת אותך, רוי," אני אומרת לו, והוא בתגובה מנשק אותי בפראות.
אנחנו נרדמים שלובים זה בזה ומתעוררים בשעות הבוקר המאוחרות. הוא מתיישב ונשען על גב המיטה. מושך אותי ומושיב אותי עליו. רגליי מפושקות ופניי פונות אליו. הוא מביט בי ומלטף את גבי.
"תתחתני איתי," הוא אומר ומפתיע אותי.
אני מביטה בעיניו הירוקות המלאות אהבה ומלטפת את לסתו שמלאה בזיפים ששורטים את עורי והלב שלי מתמלא באושר. הגבר הזה גורם לאושר הזה. האם די בכך? אנחנו מחייכים זה לזה כמו שני משוגעים מאוהבים.


פרק 1
 
פרל
לאחר שישה חודשים
אני בחוף הים, עומדת בדיוק בנקודה שבה הגלים נשטפים לחוף וחוזרים חזרה. הצדפים דוקרים את כפות רגליי, אך אני מתעלמת מכך וצועדת לעבר אהוב ליבי החוזר מטבילה ארוכה. אני משכשכת את רגליי במים הצוננים ומחייכת לעברו. מתי אפסיק להתפעם מגופו המושלם? כל גופי משתוקק אליו. המחשבות שלי, כולן בו, בכל צורותיו. הוא רץ לעברי כמו אל המים ואני צוחקת כשהוא מניף אותי ומניח אותי בעדינות על החול הרך. הלב שלי מתפוצץ מאהבה.
"על מה את חושבת, חתולה?" הוא שואל ומביט בי בשובבות. גופו הגדול חוסם את קרני השקיעה ומרטיב את שמלתי.
"לא כדאי לך לדעת." אני מחייכת ונושכת את שפתי התחתונה.
"תפסיקי," הוא נוהם, "אם את לא רוצה שאפשיט אותך כאן ועכשיו." הוא ממשיך לנשק את צווארי לכל אורכו ואז מחכך את אפו באפי.
"נשיקת גמדים," אני לוחשת לו.
"נשיקת גמדים, יפה שלי," הוא לוחש חזרה ומסתער על פי. לשונו החמה חודרת את שפתיי בקלות וגורמת לגופי להשתוקק למגעו. מליחות מי הים מתערבבת בפיותנו ומאזנת את הרגע המתוק והרומנטי. אומנם רוי לא רומנטיקן, צנוע או עדין, אבל הוא דומיננטי, מעשי, חזק וכל מה שאני זקוקה לו. זרועותיי נכרכות סביב עורפו ומצמידות אותו אליי בצורך נואש. גופו החלקלק מדביק את גופי לחול החמים. זרועותיו הארוכות מפשקות את רגליי והוא מתמקם ביניהן.
רחש הגלים מחזיר אותי למציאות. "רוי, תכף עוז ושון יבואו לקרוא לנו. אתה יודע שהם חסרי סבלנות."
"כן, אני יודע, לעזאזל. אני מקווה שהם כבר מוכנים, כי אני רעב."
"בוא נלך. אני צריכה לעזור לקלרה לערוך את השולחן. השבת תיכנס בכל רגע."
הוא נעמד בחוסר רצון ומעמיד אותי בקלות. אנחנו מתהלכים יד ביד לאורך החוף. משב אוויר קריר נשבר בפניי וגורם לשערי הארוך להתנפנף. רוי נעצר ומסובב אותי אליו בפנים קשוחות. הוא מתנשף ומעביר את כפות ידיו על צווארי ואגודליו מלטפים את לחיי.
"את יפה," הוא אומר. עיניו קשות ומודאגות.
"אתה דואג כי אני יפה?" אני שואלת ומחייכת.
הוא נושף אוויר בקול ומחייך. "זאת גם סיבה לדאגה, אבל לא בגלל זה." הוא מסיט את מבטו הצידה, כאילו המילים שעליו לומר קשות עבורו. "יוני ואני יוצאים למשימה מחר בבוקר. אני לא יודע כרגע מתי אחזור." הוא מביט בי, גבותיו מתחברות ואישוניו בוחנים אותי.
"רוי, לא משנה מתי תחזור, אני תמיד אחכה לך. אתה נמצא בלב ובנשמה שלי, ואתה ענק כל כך שאתה תופס שם את כל המקום," אני מצחקקת.
הוא צוחק צחוק אמיתי וסקסי, מקרב אותי אליו, נושך את שפתי התחתונה ומבעיר אותי באיטיות משכרת. ידיי מייד עולות לעבר חזהו המוצק ועושות דרכן לכתפיו הרחבות. הוא מתנתק ממני מעט ומביט בעיניי בנחישות.
"כשאחזור, נתחתן. תהיי שלי לנצח," הוא מודיע לי בנחרצות.
"שלך לנצח, אהובי," אני לוחשת לו.
המילים שלי חודרות אליו ועיניו מתמלאות אושר פראי. נשימותיו העמוקות נשמעות באוזניי ומסוות את הרעשים מסביב. אני נצמדת אליו כמו מכורה, נואשת לסם. הוא נצמד אליי, ידיו מונחות על גבי התחתון ומצחו יורד למצחי. כשעיניו היפות נפקחות הן נעוצות בעיניי, חודרות בעוצמה, מספרות לי על אהבה. הוא פותח את פיו כדי לומר משהו, אך במקום זאת, מניח את שפתיו על שפתיי ומנשק אותי בתשוקה ובלהט. אני נוגעת בפניו בכפות ידיי, זיפים מעקצצים באצבעותיי. אנחנו נושמים יחד ומתמסרים לרגע המושלם הזה, רחש הגלים ברקע משכיח את המחר.

עוד על הספר

יין ויאנג - אור תהילה יעקובוב

פרולוג
 
פרל


ביום שחזרתי לעבוד השתדלתי להתנהג כרגיל, והעמסתי על עצמי פגישות ופרויקטים חדשים. אני דואגת לסדר יום עמוס שלא יישאר לי זמן לחשוב. הבנתי שכשאני חושבת יותר מדי אני נודדת למקומות בהם עיניים ירוקות ממתינות לי. בנוסף, אני מבלה עם חברות, מורן ושיר מבלות המון בדירה ומעבירות איתי את הזמן. דניאל חזר ללונדון לפני חודש. הבטחתי לו שאגיע להשקה הקרובה של הצ'יפ הזעיר לאיתור. הבחור הזה גאון. אני נזכרת שהצ'יפ עדיין בטבעת שלי ומעדיפה שיישאר שם, אין לדעת מה יקרה בעתיד. אחיי מבקרים אותי המון. לפעמים הם ישנים בדירה, אך ממהרים לחזור לבית החוף מכיוון שהם עובדים מסביב לשעון על תיק חדש. לא שמעתי מרוי, כאילו בלעה אותו האדמה. אין יום שעובר בלי שהוא עולה בראשי. החלומות שלי מוצפים בו ועיניו הירוקות מלוות את מחשבותיי כל היום. הריח שלו והנוכחות שלו חסרים לי כל כך. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת ומדמיינת שהוא עוקב אחריי, אבל כשאני מסובבת את ראשי לאחור הוא לא שם. הסבל הזה נורא, המועקה גדלה יותר ויותר מיום ליום. זה לא משתפר כפי שתיארתי לעצמי. מה יהיה אם לא אוכל לשכוח אותו לעולם ולא אצליח לאהוב גבר אחר? אני חייבת לנסות לפחות. הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה לצאת לדייט, ההתרגשות מהיכרות חדשה תשכיח ממני מעט את המחשבות האסורות. אבל עם מי? אם ניגש אליי בחור ומנסה את מזלו אני מייד משווה אותו לרוי.
"שני? את חולמת. אני מנסה לספר לך שפאולה בהיריון. בקרוב יהיה סייח בחווה."
"מה? סליחה! חלמתי. אני מותשת. היום היו לי מלא פגישות," אני אומרת. עוז הגיע לבקר אותי בדירה. הוא אמר לי בטלפון שיש לו הפתעה, אבל סירב לספר לי בטלפון במה מדובר. "וואו, פאולה בהיריון. איזו התרגשות! וטרינר חייב לבדוק אותה."
"חשבתי שאולי תבואי ותטפלי בה בעצמך," הוא אומר בחשש, יושב מולי וממלא את פיו בקרמבו.
"כל עוד הוא שם אני לא באה," אני אומרת בקשיחות. אני אפילו לא מסוגלת לנקוב בשמו של רוי. זה מעציב אותי ואני לא רוצה שעוז יפרש את הדברים אחרת.
"זה ייקח עוד הרבה זמן. התיק שאנחנו עובדים עליו גדול וקשוח. אתם חייבים להסתדר. אנחנו מתגעגעים אלייך ולבישולים שלך. קלרה תולשת שערות." הוא מחייך.
אני חייבת לשנות נושא בדחיפות. אסור לי להשתכנע.
"עוז, אני רוצה לצאת לדייט ואני לא יודעת מה לעשות. כלומר, עם מי? מתחילים איתי גברים כל הזמן, אבל אין אף אחד שממש מוצא חן בעיניי," אני אומרת בתסכול.
"את זוכרת שביקשת ממני לשמור את מספר הטלפון של הבחור ההוא מלונדון? שכחתי את שמו. הוא שמור לי בטלפון."
"נכון! מייקל! הוא מחכה לשיחה ממני. שכחתי ממנו."
"אני הייתי שוכח איך קוראים לי אם הייתי עובר מה שאת עברת," הוא אומר בזעף ומחפש את הפרטים של מייקל ברשימת אנשי הקשר שלו. "הינה, מצאתי. אני שולח לך. את לא יוצאת איתו בלי לעדכן אותי איפה תהיו ומה תעשו, מובן?"
"מובן. תודה." אני מתלהבת ומייד שומרת את המספר בנייד שלי. אתקשר אליו מאוחר יותר.
הוא קם. "אני חייב לזוז. יש לנו מבצע קטן הלילה ואני חייב להעביר הדרכה." הוא מתקרב אליי ונושק לראשי. הוא מתחיל לצעוד לעבר הדלת, אך נעצר ממש לפני שהוא פותח אותה.
"רק שתדעי שרוי הרוס. הוא בקושי אוכל או ישן, והשתייה לא עושה לו טוב. הוא מתאגרף כמו מטורף כמעט כל יום, הבן אדם חיה. לא אספר לו שאת יוצאת לדייט כי זה ישבור אותו ואנחנו זקוקים לו," הוא אומר כשגבו מופנה אליי. "הוא אוהב אותך." ועם המשפט הזה הוא מותיר אותי לבדי.
דמעות חמות זולגות מעיניי ומרטיבות את לחיי. המחשבה שרוי סובל צובטת את ליבי. אולי אוותר על הדייט עם מייקל ואלך לבית החוף לשוחח איתו? עבר חודש והכאב לא נעלם, הוא רק גדל ומתעצם ובכל שנייה אני נלחמת כדי לא לחשוב על רוי. אחשוב על זה ואחליט מחר.
 
למחרת אני מתעוררת ליום חמישי, יום עמוס בעבודה בדרך כלל. אני מתארגנת במהירות האור וכבר יוצאת לסניף החדש שפתחתי. אהיה חייבת להראות נוכחות ולערוך רשימה של מוצרים שצריך להזמין. לאורך היום אין לי זמן לחשוב על דבר חוץ מעבודה וזה מקל עליי, אבל אני יודעת שכשאגיע הביתה זה ינחת עליי ושוב אהיה עצובה.
כשאני נכנסת למעלית בשמונה בערב אני כבר מרגישה את הבדידות. מחר יום שישי. אולי אצא עם מורן בלילה. זה יהיה נחמד. אני מחליטה לשלוח למייקל הודעה ולא להתקשר.
'היי, מייקל, אני מקווה שלא שכחת אותי. זאת שני. נפגשנו בלונדון והבטחתי ליצור קשר. מה שלומך?'
לאחר כמה שניות אני מקבלת הודעה חזרה.
'שני, חיכיתי לטלפון ממך. את חייבת לי דייט'.
אני מחייכת ושמחה שהוא נחמד וקליל כל כך.
'מחר?' אני שולחת לו ומקווה שהוא פנוי בשישי בערב.
'למען האמת, אין לי סבלנות. אולי ניפגש היום וגם מחר?'
אני צוחקת. איזה כיף. אשמח לצאת גם היום.
'תאסוף אותי בעוד שעה?'
'ברור. שלחי לי כתובת מדויקת'.
אני מתלהבת כל כך, שולחת לו את כל הפרטים ומתחילה להתארגן. יש לי שעה אחת בלבד. 'אני הולכת ליהנות היום', אני אומרת לעצמי. אם הוא מתנהג כמו שהוא נראה, שיחקתי אותה.
אני מתקלחת במהירות, מייבשת את שערי הארוך, לובשת שמלה אדומה צמודה בעלת שרוול אחד המגיעה עד ברכיי. אני מקבלת הודעה שהוא מחכה לי בחוץ וממהרת לצאת, אך נזכרת שהבטחתי לעוז שאעדכן אותו. אוי, אהיה חייבת להתקשר אליו! אני מחייגת והוא עונה מייד. ברקע נשמעים הגברים מדברים. הם כנראה באמצע ישיבה.
"מה קורה, קטנטונת?"
"אני יוצאת עכשיו עם מייקל. הוא מחכה לי למטה. הבטחתי לעדכן אותך."
"מה?! את יוצאת עם מייקל? עכשיו? היית אמורה לעדכן אותי לפני כן!" הוא שואג עליי ואני מזיזה את הטלפון מהאוזן שלי בבהלה.
"עוז! אני לא שואלת אותך, אני מודיעה לך. אל תהיה אח מעצבן! הוא מחכה לי. ביי."
"שני! שלא תעזי לנתק!" אני שומעת אותו צועק, אבל כבר ניתקתי. אין לי כוח לשתלטנות שלהם.
הטלפון שלי מצלצל לפחות עשר פעמים. אני מעבירה אותו למצב שקט. לא נעים לי ממייקל. אני לא רוצה שיחשוב שאחיי קריפים ולא ירצה להתקרב אליי.
הוא מחכה לי ברכב שלו. וואו, הוא חתיך יותר משזכרתי. הוא יוצא אליי ופותח עבורי את הדלת.
"היי, שני. אני שמח שהסכמת להיפגש," הוא מתכופף כדי לנשק את לחיי.
"אני מצטערת שזה לא קרה לפני כן. הייתי ממש עמוסה."
"העיקר שיצרת קשר, שני." הוא מביט בי במבט חושני ואני ממהרת להיכנס לרכב.
אנחנו מתחילים בנסיעה והוא מבחין בחטף בטלפון שלי.
"הטלפון שלך מהבהב. נראה שיש לך שיחה נכנסת," הוא אומר ומביט בי לרגע, ואז מחזיר את מבטו לכביש.
אוף, זה שוב שון. מתי הם יפסיקו?
"האחים שלי. הם מגוננים מאוד. הם רוצים לוודא שאני בסדר," אני אומרת בנימה מתנצלת ועונה לשיחה.
"שני! את רוצה להרוג אותנו מפחד או משהו? איפה את?" הוא צועק ואני בטוחה שמייקל שומע אותו. אני מנמיכה מעט את עוצמת הקול ורואה את מייקל מחייך. יופי! הוא שמע את שון צועק עליי! נפלא! דרך מעולה להתחיל דייט.
"שון, כבר דיברתי עם עוז ואמרתי לו שאני יוצאת עם מייקל, הבחור שפגשנו בלונדון. זוכר אותו?" אני מדברת ברוגע, אבל בתוכי אני הר געש שעומד להתפרץ בכל רגע.
"אני זוכר מעולה. לא אמרת לי לאן אתם הולכים."
"אני לא יודעת כרגע. ברגע שנגיע אסמס לך, אוקיי?"
"את איתו ברכב? היית צריכה לחכות לי שאקח אותך!" הוא צועק שוב. נמאס לי. אני מגלגלת עיניים ללא תגובה.
"סיימת, שון? אין לי כוח לזה." אני שומעת שאגות והתנפצויות ונבהלת. מה קורה שם? "שון, מה הרעשים האלה?"
"רוי שמע את השיחה שלך עם עוז. החיה יצאה לחופשי," הוא אומר בשעשוע.
"שלא תעזו לאפשר לו להפריע לי. אני לא אומרת לכם איפה אהיה. אדבר איתך כשאגיע הביתה." אני מנתקת ורועדת מפחד. רוי מסוגל לכול.
מייקל נראה זועף במיוחד. "אני מתנצלת על זה. אמרתי לך, הם מגוננים מדי ולא רגילים שאני יוצאת עם גברים."
"את לא ילדה קטנה, שני. תגידי לי בבקשה שהם לא מגיעים."
"לא! ממש לא. אני לא אומר להם איפה נהיה."
אנחנו ממשיכים את שיחתנו על החיים שלו. מתברר שהוא מכונאי מטוסים שהגיע ללונדון בשל הדרכה שעבר. הוא מחנה את הרכב ואנחנו צועדים לכיוון מסעדה מפוארת. בול בזמן. אני כבר רעבה. המארחת מקבלת אותנו באדיבות ואנחנו מתיישבים ליד שולחן.
"מה תרצו לשתות?" היא שואלת.
"בשבילי בבקשה כוס יין אחת. אני צריך לנהוג אחר כך," הוא עונה בחיוך מנומס.
"בשבילי שתייה קלה, לא מוגזת בבקשה. לא משנה איזה."
בשעה הבאה אנחנו משוחחים. השיחה בינינו נעימה וזורמת. אנחנו צוחקים ויש לנו המון נושאים משותפים לדבר עליהם. הטלפון שלי מצלצל שוב ומהבהב. אני מסרבת לשיחה.
"הם לא יפסיקו. אולי כדאי שתעדכני אותם שאת חיה," הוא צוחק. אני לא אוהבת את הנימה שלו.
הטלפון שוב מהבהב. אני מתנשפת ומכניסה אותו לתיק הקטן שלי.
"תרצי לטייל על החוף?"
אני לא יודעת אם להיענות לו או לסרב. אני מותשת מהיום שעבר עליי ומהלחץ שמשרות עליי השיחות מאחיי שמגיעות ללא הפסקה.
"אשמח." אני מחייכת בעייפות.
אנחנו מגיעים לחוף וחולצים נעליים. החול הרך נעים למגע כפות הרגליים ורעש הגלים מרגיע את נפשי.
"כל כך רגוע כאן ויפה." אני שואפת עמוק אוויר לח.
"יפה מאוד." הוא מביט בי.
שערי הארוך מתעופף בבריזה הקרירה ואני מצטמררת מעט.
"שני, אשמח שנצא גם מחר. תרצי?"
"בטח."
"האחים שלך יעשו לי צרות?" הוא אומר בלגלוג. "הם פשוט קוצים בתחת." הוא צוחק ואני מזדעפת מעט. "אני רוצה לגעת בך." הוא מתקרב אליי, אוחז במרפקי ומצמיד אותי אליו. אני מרגישה שזה מהר מדי, אך לא מתנתקת ממנו. אצטרך לתת למייקל ניסיון. הוא רוכן ומכוון את שפתיו לשלי. לפתע נשמע צלצול הטלפון שבתיקי.
"שוב האחים הדפוקים שלך?" הוא אומר בכעס ומצמיד אותי בכוח לחזהו.
"אל תקרא להם דפוקים. תניח לי בבקשה." אני אומרת בכעס.
"אני רק רוצה לנשק אותך, שני." הוא מנסה להצמיד את פיו לפי. אני מזיזה את פניי במהירות והוא נושק לשערי.
אני מתנתקת ממנו בכוח והולכת בכעס לכיוון הרכב.
"לאן את הולכת?" הוא שואל.
"אתה לוקח אותי הביתה, מייקל. עכשיו!"
הוא צועד לעברי בכעס והפחד מתחיל לתת את אותותיו. אני נרעדת וצועדת לאחור.
"אני אקח אותך הביתה אחרי שתתני לי נשיקה," הוא אומר בעצבים.
"אני לא רוצה. תפסיק עם זה, אתה מפחיד אותי." אני מביטה בעיניו ורואה את הצד של מייקל שאני לא מכירה. הוא מנסה לתפוס אותי ואני צועדת שוב לאחור. "תתרחק ממני."
הוא צוחק בשעשוע, כאילו שזה משחק עבורו ומתקרב למרות הבקשה שלי. אצבעותיי מונפות ופוגעות היישר בקנה נשימתו ואז כשהוא מאבד איזון אני שולחת את הברך שלי היישר לאזור חלציו. מייקל נאנח בכאב ונופל לחול כשהוא בתנוחת עובר. "בפעם הבאה תקשיב."
אני שומעת גיחוך מאחוריי. רוי. מה הוא עושה כאן?
עיניו של מייקל נפערות באימה. עכשיו נראה אותו צוחק!
"מייקל, אני לוקחת את הנעליים שלי מהרכב שלך ואחזור עם רוי הביתה. אל תיצור איתי קשר, כי לא יהיה דייט שני."
אני הולכת לעבר הרכב בלי להביט על רוי, מוציאה את נעלי העקב ונועלת אותן. אני רואה את דמותו הענקית של רוי מתקדמת לעברי ולא רואה באופק את מייקל. כשרוי מתקרב אני בולעת אותו במבטי. כל כך הרבה זמן לא ראיתי אותו, אלוהים! יותר מדי זמן. הוא לא מחכה ומתקרב אליי במהירות ואוחז בזרועי בחוזקה.
"זה הדייט האחרון שלך בחיים האלה. את שלי. ואם זה יקרה שוב, אני לא אהיה עדין כמו שהייתי עם המזדיין הזה. מובן?" הבל פיו מריח מסיגריות ובירה.
"אתה לא יכול להגיד לי מה לעשות ולשלוט בחיי," אני אומרת ולא מאמינה לדבריי. הוא כן שולט, בכל דבר! הוא לא יוצא מראשי ומליבי. הנשמה שלי נקרעת בכל יום מחדש.
"את רוצה שאחזור לפחדן הזה ואשבור לו את המפרקת כמו שמגיע לו?" הוא אומר באיום ופניו זועמות. נראה שהוא עומד להתפרע. "עשית עבודה טובה אבל הוא עדיין חי."
"אני לא אצא איתו, אם לזה אתה מתכוון. תיקח אותי הביתה, בבקשה. אני מותשת. היום הזה היה ארוך מדי," אני אומרת בתסכול.
"התכוונתי לכך שאין יותר דייטים עם אף אחד אחר שהוא לא אני," הוא אומר, ואז מרים אותי ונושא אותי בעדינות לרכב. אני משעינה את ראשי על חזהו הרחב והמושלם המדיף ריח גברי. התגעגעתי לריח הזה... אני מרגישה את אפו בשערי, מריח אותי. אני כורכת את זרועותיי סביב צווארו ומתענגת על כולו.
"בוא נגיד שלא הרבה גברים היו מסתדרים עם השיגעון של עוז ושון ומעניינים ומושכים אותי בו-זמנית," אני אומרת ופיהוק קטן נפלט מפי.
"תירדמי. אקח אותך למיטה." אני מהנהנת לתוך שקע צווארו ועוצמת את עיניי.
 
אני מתעוררת כשהשמש מאירה את החדר. פוקחת את עיניי ורואה את רוי ישן על גבו, זרועותיו משולבות על עורפו והוא לבוש רק בג'ינס. נשימותיו רגועות ועמוקות. הוא נראה שלו כל כך. איפה אני? אני מביטה סביב ומזהה את החדר. זה אחד החדרים בבית החוף. הוא הביא אותי לחדרו. אני עדיין לבושה בשמלה האדומה. אלך להביא לי בגדים מחדרי.
אני קמה בזהירות כדי לא להעיר אותו והולכת על קצות אצבעותיי, נכנסת לחדרי, מתקלחת במהירות, לובשת שמלת כותנה וחוזרת לחדרו של רוי. אם הוא לא יראה אותי הוא ייבהל ויעשה מזה דרמה. כשאני נכנסת הוא כבר ער, עדיין שכוב על גבו ובוהה בתקרה.
"בוקר טוב. מצטערת שהערתי אותך," אני אומרת.
"אני רוצה שתעירי אותי בכל בוקר מהיום," הוא אומר בקלילות ומסובב אליי את ראשו.
אני נשכבת על צידי במיטה כך שפניי מופנות אליו.
"הפעלת את הצ'יפ בטבעת אתמול בלילה?" אני שואלת וכבר יודעת את התשובה.
"לא ענית לשיחות שלנו. נהיינו חולים מדאגה. את אשמה." הוא מביט בי בזעף.
אני צוחקת ומגלגלת את הטבעת על אצבעי. למען האמת, היא הצילה אותי גם הפעם. מייקל הוא לא בדיוק מי שחשבתי.
"תודה שבאת, רוי," הוא מביט בי בבלבול ואני מחייכת אליו.
"פאק!" הוא מצמיד את גופי למזרן בגופו הגדול. החום של גופו גורם לפרפרים בבטני להתעורר ורגליי נכרכות סביב מותניו. זרועותיי מונחות על כתפיו ומלטפות אותן. אני מרגישה את שריריו נדרכים בהנאה וזה משגר זרמים של עונג למרכז נשיותי.
"כמה זמן את עוד רוצה להיות לבד? אני מחכה. נתתי את המילה שלי, אבל את מגזימה. הסבלנות שלי פוקעת," הוא אומר בתסכול ואני צוחקת. "זה מצחיק אותך אה?!" הוא אומר בכעס מעושה ומדגדג אותי בצלעותיי.
"זהו, סיימתי עם הלבד!" אני צועקת בין גלי הצחוק והדגדוגים.
"טוב מאוד," הוא אומר בקשיחות ומצמיד את פיו לפי, מפשק את שפתיי ולשונו חודרת לפי. הנשיקה נואשת כל כך ומלאה בגעגוע, כאילו מנסה לפצות על הזמן האבוד שלא היינו יחד. השמלה שלי מוסרת במהירות ואני נותרת עירומה לחלוטין בזרועותיו של רוי. התחושה מוכרת ונעימה כל כך. אני רוצה ממנו עוד ועוד. הוא מנשק ומלקק את כל גופי.
"התגעגעתי אלייך, אהובה שלי. אני אוהב אותך. בבקשה, אל תלכי ממני לעולם. אני לא אשרוד," הוא אומר בלהט כשפיו יונק מפטמה אחת, ולאחר מכן מהשנייה. המגע שלו היה חסר לי כל כך.
"רוי, חכה. אני בלי גלולות," אני אומרת, אבל הוא לא נעצר וממשיך בליטופיו ובנשיקותיו. "רוי?" אני שואלת כמעט בגניחה, מחפשת את תשומת ליבו.
"מעולה. לא צריך גלולות." הוא ממשיך לטרוף אותי.
העונג מגיע בעוצמה מתוקה ומשכרת כל כך. ההתעלסות שלנו אינטנסיבית. נדמה לי שאני מאבדת את ההכרה מהעוצמה. איברו ממלא את כל כולי, את גופי ונשמתי.
"אני אוהבת אותך, רוי," אני אומרת לו, והוא בתגובה מנשק אותי בפראות.
אנחנו נרדמים שלובים זה בזה ומתעוררים בשעות הבוקר המאוחרות. הוא מתיישב ונשען על גב המיטה. מושך אותי ומושיב אותי עליו. רגליי מפושקות ופניי פונות אליו. הוא מביט בי ומלטף את גבי.
"תתחתני איתי," הוא אומר ומפתיע אותי.
אני מביטה בעיניו הירוקות המלאות אהבה ומלטפת את לסתו שמלאה בזיפים ששורטים את עורי והלב שלי מתמלא באושר. הגבר הזה גורם לאושר הזה. האם די בכך? אנחנו מחייכים זה לזה כמו שני משוגעים מאוהבים.


פרק 1
 
פרל
לאחר שישה חודשים
אני בחוף הים, עומדת בדיוק בנקודה שבה הגלים נשטפים לחוף וחוזרים חזרה. הצדפים דוקרים את כפות רגליי, אך אני מתעלמת מכך וצועדת לעבר אהוב ליבי החוזר מטבילה ארוכה. אני משכשכת את רגליי במים הצוננים ומחייכת לעברו. מתי אפסיק להתפעם מגופו המושלם? כל גופי משתוקק אליו. המחשבות שלי, כולן בו, בכל צורותיו. הוא רץ לעברי כמו אל המים ואני צוחקת כשהוא מניף אותי ומניח אותי בעדינות על החול הרך. הלב שלי מתפוצץ מאהבה.
"על מה את חושבת, חתולה?" הוא שואל ומביט בי בשובבות. גופו הגדול חוסם את קרני השקיעה ומרטיב את שמלתי.
"לא כדאי לך לדעת." אני מחייכת ונושכת את שפתי התחתונה.
"תפסיקי," הוא נוהם, "אם את לא רוצה שאפשיט אותך כאן ועכשיו." הוא ממשיך לנשק את צווארי לכל אורכו ואז מחכך את אפו באפי.
"נשיקת גמדים," אני לוחשת לו.
"נשיקת גמדים, יפה שלי," הוא לוחש חזרה ומסתער על פי. לשונו החמה חודרת את שפתיי בקלות וגורמת לגופי להשתוקק למגעו. מליחות מי הים מתערבבת בפיותנו ומאזנת את הרגע המתוק והרומנטי. אומנם רוי לא רומנטיקן, צנוע או עדין, אבל הוא דומיננטי, מעשי, חזק וכל מה שאני זקוקה לו. זרועותיי נכרכות סביב עורפו ומצמידות אותו אליי בצורך נואש. גופו החלקלק מדביק את גופי לחול החמים. זרועותיו הארוכות מפשקות את רגליי והוא מתמקם ביניהן.
רחש הגלים מחזיר אותי למציאות. "רוי, תכף עוז ושון יבואו לקרוא לנו. אתה יודע שהם חסרי סבלנות."
"כן, אני יודע, לעזאזל. אני מקווה שהם כבר מוכנים, כי אני רעב."
"בוא נלך. אני צריכה לעזור לקלרה לערוך את השולחן. השבת תיכנס בכל רגע."
הוא נעמד בחוסר רצון ומעמיד אותי בקלות. אנחנו מתהלכים יד ביד לאורך החוף. משב אוויר קריר נשבר בפניי וגורם לשערי הארוך להתנפנף. רוי נעצר ומסובב אותי אליו בפנים קשוחות. הוא מתנשף ומעביר את כפות ידיו על צווארי ואגודליו מלטפים את לחיי.
"את יפה," הוא אומר. עיניו קשות ומודאגות.
"אתה דואג כי אני יפה?" אני שואלת ומחייכת.
הוא נושף אוויר בקול ומחייך. "זאת גם סיבה לדאגה, אבל לא בגלל זה." הוא מסיט את מבטו הצידה, כאילו המילים שעליו לומר קשות עבורו. "יוני ואני יוצאים למשימה מחר בבוקר. אני לא יודע כרגע מתי אחזור." הוא מביט בי, גבותיו מתחברות ואישוניו בוחנים אותי.
"רוי, לא משנה מתי תחזור, אני תמיד אחכה לך. אתה נמצא בלב ובנשמה שלי, ואתה ענק כל כך שאתה תופס שם את כל המקום," אני מצחקקת.
הוא צוחק צחוק אמיתי וסקסי, מקרב אותי אליו, נושך את שפתי התחתונה ומבעיר אותי באיטיות משכרת. ידיי מייד עולות לעבר חזהו המוצק ועושות דרכן לכתפיו הרחבות. הוא מתנתק ממני מעט ומביט בעיניי בנחישות.
"כשאחזור, נתחתן. תהיי שלי לנצח," הוא מודיע לי בנחרצות.
"שלך לנצח, אהובי," אני לוחשת לו.
המילים שלי חודרות אליו ועיניו מתמלאות אושר פראי. נשימותיו העמוקות נשמעות באוזניי ומסוות את הרעשים מסביב. אני נצמדת אליו כמו מכורה, נואשת לסם. הוא נצמד אליי, ידיו מונחות על גבי התחתון ומצחו יורד למצחי. כשעיניו היפות נפקחות הן נעוצות בעיניי, חודרות בעוצמה, מספרות לי על אהבה. הוא פותח את פיו כדי לומר משהו, אך במקום זאת, מניח את שפתיו על שפתיי ומנשק אותי בתשוקה ובלהט. אני נוגעת בפניו בכפות ידיי, זיפים מעקצצים באצבעותיי. אנחנו נושמים יחד ומתמסרים לרגע המושלם הזה, רחש הגלים ברקע משכיח את המחר.