נסיכים ואמנים באיטליה

תהילת עולם נקנית בכסף

איטליה כידוע, משופעת ביצירות אמנות, ארכיטקטורה ותרבות יותר מכל מדינה אחרת באירופה. די להביט ברשימת אתרי מורשת התרבות העולמית של אונסק"ו כדי לראות שאיטליה מככבת שם יותר מכל מדינה אחרת. אין כמעט עיר באיטליה שאינה יכולה להציע איזו יצירת אמנות או ארכיטקטורה חשובה. לעתים, מרוב יצירות כאלו, חלקן איננו מקבל כמעט תשומת לב. אילו אותן יצירות היו מוצגות או נבנות במדינה אחרת באירופה הן היו הופכות מיד לאטרקציה תיירותית מהמעלה הראשונה. אבל במדינה שבה פעלו ויצרו אמנים כמו מיכלאנג'לו, ליאונרדו, פלדיו וברניני, קשה לאמנים אחרים לבלוט.
הגאוניות האיטלקית בולטת בתחומים רבים של האמנויות. איטליה הוציאה מתוכה לא רק ציירים, פסלים וארכיטקטים מהמעלה הראשונה, היא היתה חלוצת התרבות המערבית המודרנית גם בתחומי הספרות, המוסיקה, הפילוסופיה והמדע. למעשה לא ניתן לדבר על התרבות המערבית ללא הנדבך האיטלקי שלה. היא אבן היסוד לכל ההתפתחויות שבאו לאחר מכן בכל רחבי אירופה. ולכן עולה מיד השאלה: מדוע דוקא איטליה?
ההתפתחות הכלכלית והפוליטית של איטליה בסוף ימי הביניים יצרה מעמד בינוני עשיר וחזק שהתבסס על קשרי מסחר חובקי עולם. מעמד בינוני חזק זה הביא לשינוי קיצוני באורחות החברתיות. הפיאודליזם הקלאסי של ימי הביניים קרס לחלוטין ואת מקומו תפסה חברה עירונית תוססת שמבקשת לעצמה ביטוי אישי. היא מעלה על נס את החיים הטובים ואת חופש היצירה והמחשבה. קרבתם הפיזית של האיטלקים אל המורשת של העולם הקלאסי מסייעת כמובן להתפתחות זו, ולהשתחררות מכבלי המוסכמות של ימי הביניים. האמן האיטלקי לא צריך להרחיק לכת כדי לראות כיצד בנו הרומאים מבנים מונומנטאליים. הקשר ההדוק עם העולם הלא קתולי פותח אופקים פילוסופיים ומדעיים חדשים ותפיסות עולם ליברליות יותר. קשרי המסחר עם המזרח יוצרים גם אינטרסים פוליטיים וחילופי משלחות בין ערים איטלקיות וארצות המזרח. האיטלקים נחשפים לצפונותיהן של תרבויות אחרות ורחוקות כמו יוון, ביזנטיון, ערב ומגיעים עד סין. הם מציצים ונפגעים. הם מביאים מהמזרח לא רק את העושר הפיזי שלו אלא גם מקצת מהעושר התרבותי שלו. אין פלא, איפוא, שדוקא ערים כמו ונציה ופירנצה הפכו למרכזי התרבות המובילים של איטליה. הן היו ערי המסחר הגדולות והמצליחות ביותר ולהן היו הקשרים הענפים ביותר ברחבי העולם. בהן נוצר מעמד בינוני גדול, חזק ועשיר ששאף לצקת תוכן לחיי היום יום שלו ולהעשיר את הווייתו הרוחנית. הוא אינו מסתפק עוד בהוויה הרוחנית הדתית שמספקת לו הכנסייה הקתולית. הוא שואף לחוויות רוחניות מסוג אחר, לעתים בתחום הפילוסופי, אבל ברוב המקרים בתחום האסתטי. הוא רוצה לייפות את ביתו ולבדר את עצמו בשעות הפנאי ומתחיל להניע גלגל גדול של פעילות יצירתית.
מכאן מתבקשת שאלה שניה שקשורה למעמדם של היוצרים. בתודעתנו, רוב האמנים היוצרים מיוזמתם הם בדרך כלל אנשים שחיים בדוחק ולא תמיד מצליחים למכור את יצירותיהם ולחיות יפה מפרי עמלם. אבל רושם זה הוא תוצאה של היסטוריה מסוימת, בעיקר של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. באיטליה של הרנסנס והברוק המצב שונה לחלוטין. שוני זה קשור לכסף ולשלטון. הקשר לכסף ולשלטון נותן גם תשובה חלקית לשאלה הראשונה. אמני איטליה ויוצריה בתקופה ההיא לא ציירו או פסלו וחיכו שמישהו יכיר בערכם ויואיל בטובו לקנות את יצירותיהם. הם יצרו רק על פי הזמנה, ולכן רובם הפכו להיות אנשים אמידים ומבוססים מבחינה כלכלית. הדבר אמנם גרם להם לאבדן כלשהו בעצמאות היצירתית שלהם, כי היו צריכים להתאים עצמם לדרישות המזמין, אבל רובם הצליחו, בזכות גאוניותם, לפעול תחת מגבלה זו ללא בעיות מיוחדות ולהפיק מעצמם את המיטב.
כאן כמובן אנחנו נכנסים לשאלת מערכות היחסים שמתפתחות בין הפטרון המזמין יצירה ובין האמן המבצע. לשאלה זו פנים רבות: טיב מערכת היחסים בין הפטרון והאמן, מה מידת שיתוף הפעולה ביניהם או מידת חופש הפעולה שהפטרון משאיר לאמן, ומהם מניעיו של הפטרון לפנות לאמן מסוים ולהזמין עבודה מסוימת.
יש קו מנחה משותף כמעט לכל הפטרונים. הם שואפים להנציח את שמם או את שם משפחתם באמצעות יצירה אמנותית גדולה, ציור, פיסול או אנדרטה, באמצעות יצירה ארכיטקטונית או באמצעות הקדשה ספרותית. לשם כך הם שוכרים או מגייסים את האמנים הטובים ביותר שידם משגת, מתוך שיקולים של עלויות כלכליות אך לעתים קרובות גם מתוך שיקולים פוליטיים.
הנצחת שמו של פטרון והאדרת שם משפחתו יכולה להיעשות בדרכים רבות. היצירה המוזמנת יכולה לעסוק בו ובדמותו, כגון: ציור דיוקן, פרוטומה או שיר הלל. זוהי הגישה הישירה והפשוטה יותר. בהזדמנויות רבות הגישה היא הרבה יותר מתוחכמת כי הפטרון אינו מסתפק רק בהנצחת שמו כאדם, הוא מבקש להעביר מסר שיבהיר את פעלו ותרומתו לעירו ולארצו, את תכונותיו האישיות או את השקפת עולמו. לכן הוא מעדיף יצירה שתציג אותו בהקשר שמבהיר את המסר הזה. ההקשרים יכולים להיות שאובים מהמיתולוגיה היוונית והרומית עם אלגוריות שמעבירות את המסר. הוא יכול להיות מושווה לאלים, כמו אלת החוכמה, אל המלחמה, או אל המסחר. כך הוא מקבל הילה של אלוהות.
במידה והאיש רוצה להדגיש את הפן הדתי שבאישיותו או בתולדות משפחתו, הוא יבחר להיות מוצג בחברתם של קדושי הכנסייה, וכך יזכה גם הוא מן ההילה של הקדושה.
מעטים הם הפטרונים שמזמינים עבודות אצל אמנים רק מתוך אהבת האמנות והאסתטיקה. בדרך כלל האסתטיקה והאמנות הן פועל יוצא של הרצון להנציח את עצמם. הם יכולים לפנות לאמן כדי שיבצע עבורם עבודה שאין בה אפילו ברמז כל קשר לאישיותם או למשפחתם. העבודה נועדה לקשט את ארמונם, ועצם העובדה שהיא פרי יצירתו של אמן ידוע כבר מאדירה את שמם ואין זה חשוב אם היצירה עוסקת בהם עצמם או בנושא אחר. יש כאן כמובן גם שיקולים פוליטיים של מעמד ויוקרה. אם נסיך מסוים העסיק אמן ידוע וזכה עקב כך לתהילה גדולה, ייצור הדבר מומנטום ונסיכים מתחרים ירצו גם הם להעסיק את אותו אמן כדי לזכות בתהילה. אי אפשר להתעלם גם מהעובדה שהרנסנס פיתח אידיאל אנושי מסוים — "איש הרנסנס". בתקופת הרנסנס מופנית גאוותן והערצתן של הערים אל אנשי הרוח שיצאו מהן. יוקרתה של העיר נובעת לא רק מחוסנה הצבאי או הפוליטי, אלא ממעמדה כמרכז תרבותי. פירנצה היא הדוגמא הבולטת ביותר לכך. תפיסה זו עמדה לנגד עיניהם של מרבית הפטרונים והם שאפו להשתלב בחברה שמעלה על נס את איש האשכולות העוסק בהרבה תחומים, מתעניין ובקיא בכל האמנויות. לא מספיק שהנסיך יהיה מדינאי טוב ומצביא מהולל, הוא חייב לדעת לכתוב ולהעריך שירה, לנגן ולהנות ממוסיקה, ולהעריך יצירת אמנות טובה. ארמונו צריך להפוך לבית ועד לחכמים והוא צריך להקרין בשורה תרבותית לכל איטליה. לכן אנשי המעמד הגבוה קבלו חינוך בהתאם ופיתחו תחומי התעניינות רבים, החורגים מהתחום שנחוץ להם לצורך הבטחת שלטונם ומעמדם. לא היה קורה לבנק של משפחת מדיצ'י דבר אילו לא היו הופכים לפטרונים של אמנים ואנשי רוח, ולא היה נגרע דבר ממעמדם הפוליטי של נסיכי מנטובה או פררה אילו חצרם לא היתה אבן שואבת לאמנים ומוסיקאים. אבל, הם עושים זאת כי זה האידיאל של התקופה ובאמצעות הגשמת האידיאל הזה הם מוסיפים לעצמם ולמשפחתם יוקרה ותהילת עולם. האם היינו זוכרים את המדיצ'י ללא יצירות האמנות הרבות שהם סייעו להביא לעולם?
בין האמנים ופטרוניהם מתפתחות מערכות יחסים מגוונות. ההתקשרות הנפוצה ביותר היא התקשרות "קבלנית". היא נפוצה בקרב ציירים, פסלים וארכיטקטים. מדובר בהתקשרות בין אמן לפטרון לצורך ביצוע עבודה מאד מסוימת תוך פרק זמן מוגדר תמורת תשלום קבוע מראש. התקשרות כזו גם מעוגנת בדרך כלל בחוזה בעל תוקף משפטי. כך, במידה והאמן חרג ממועד סיום העבודה אפשר לתבוע אותו לדין, ובמידה והפטרון חרג מתנאי התשלום אפשר לתבוע אותו לדין במידה ואין מדובר בנסיך עצמו או באפיפיור. בהתקשרות מעין זו יכולות להתפתח מערכות יחסים שונות בין האמן לפטרון. לעתים הפטרון מכתיב לאמן את רצונותיו ומתווה תכנית מדויקת ליצירה שהוא מבקש. האמן הופך רק למבצע. אבל, לעתים המזמין בא רק עם רעיון כללי והאמן צריך להגיש לו מתווים שונים ליצירה כדי שיוכל לחוות את דעתו ולבחור בין האפשרויות שהאמן הציג בפניו. במקרים אלה גאוניותו של האמן יכולה להמריא לשיאים חדשים כי הוא בעצם מקבל יד חופשית מפטרונו.
התקשרות דומה אך בנסיבות שונות היא תוצאה של תחרות בין אמנים לביצוע פרויקט מסוים. העמדת פרויקט לתחרות מאפיינת בדרך כלל גופים ציבוריים כגון: מועצת עיר, גילדה מסוימת, הנהלת תיאטרון, רשויות כנסייתיות או מנזר. אז מקבל היוזם תוכניות רבות והוא צריך לבחור את התוכנית המוצאת חן בעיניו. משנבחרה התוכנית, נחתם חוזה בין היזם והאמן. האמן חייב לבצע את התוכנית כפי שהוצגה לתחרות תוך פרק הזמן הקבוע בחוזה. גם השכר קבוע והוכרז עליו כחלק מתנאי התחרות, אם כי לעתים העניין נתון למיקוח וככל ששמו של האמן ידוע יותר סיכוייו לזכות בשכר גבוה משופרים יותר. 
בתחום זה מן הראוי לתת את הדעת גם על התקשרות בין האמן ובין גוף ציבורי ללא תחרות. רשויות עירוניות או גילדות שונות הזמינו עבודות אצל אמנים גם ללא תחרות. במקרים אלו פעלו מספר מערכות שיקולים. מה היתה מטרתה של העבודה שהוזמנה, מה היה מעמדו של האמן והמוניטין שלו, ומה היה התקציב שהגוף הציבורי היה מוכן להעמיד לביצוע העבודה. בדרך כלל, עבודות מעין אילו נעשו מאותן סיבות כמו כל העבודות האחרות: כדי לפאר, לקשט ולהאדיר את שמה של העיר או הגוף הציבורי שיזם את העבודה. לכן הפניה היתה לאמנים בעלי מוניטין רב, כאשר ענין התשלום נתון למיקוח. הרשויות היו מוכנות לשלם הון תועפות עבור עבודות של אמנים ידועים, אך קפצו ידן מול אמנים פחות מפורסמים.
התקשרות נפוצה נוספת בין פטרונים ואמנים היא התקשרות לטווח ארוך. מדובר בפטרון, נסיך או אדם עשיר מאד שיוצר בארמונו "חצר" שבה הוא מארח אנשי רוח מכל התחומים: ציירים, פסלים, ארכיטקטים, משוררים, מוסיקאים, סופרים, פילוסופים, אנשי מדע, אנשי דת, אנשי תיאטרון. הוא מזמין אותם לחצרו ומבטיח להם שכר חודשי קבוע תוך הגדרת תפקיד שאינה מחייבת את האמן ליצור מספר מסוים של יצירות בפרק זמן קבוע. הוא שוהה בחצר הנסיך ומשתלב בחיי הרוח שמתפתחים בה לקורת רוחו של הנסיך. כך נוצרת גם הפריה הדדית בין האמנים בחצר, שיתוף פעולה ביניהם, והנסיך עצמו מעורב ביצירותיהם מעצם העובדה שהן עומדות לביקורת של שאר אנשי החצר. מערכת יחסים זו אינה נקיה מחנפנות ומניסיונות למצוא חן ולקלוע לטעמו של הנסיך.
יש פטרונים המטפחים בחצרם גם כישרונות צעירים מתוך מחשבה שבעתיד זה יוסיף להם יוקרה ויאדיר את שמם. הדוגמא הבולטת ביותר היא מיכלאנג'לו בבית מדיצ'י. אין בהתקשרות מעין זו שום התחייבות ליצירה מסוימת והאמן הצעיר, בדרך כלל בגיל העשרה, אמור ללמוד ולבצע עבודות בוסר שיוסיפו לו ניסיון עד שתינתן לו ההזדמנות לצאת עם עבודה עצמאית משלו ולהתחיל לרכוש לו מוניטין בזכות עצמו. הוא הופך בעצם לבן המשפחה וכאשר הוא מגיע לשלב בחייו שבו הוא הופך ליוצר עצמאי, לא מגבילים אותו, ומאפשרים לו חופש פעולה בהתקשרויותיו עם פטרונים אחרים, אם כי הוא תמיד ירגיש נאמנות כלפי פטרוניו הראשונים.
בתקופת הרנסנס היו האמנים חברים בגילדות בהתאם לתחום פעולתם. עצם חברותם בגילדה חייבה אותם לאופן התנהגות מסוים, בעיקר בכל מה שנוגע לטיב העבודה. האמן היה חייב להוציא מתחת ידו את המיטב. הגילדה פיקחה על תכנית החניכות של האמנים ורק מי שעבר את תהליך החניכות בהצלחה וקבל המלצות טובות יכול היה להתקבל כחבר בגילדה. חברות כזו אפשרה לו לפתוח סדנא עצמאית ולהחזיק בה חניכים ועוזרים. כך גם יכול היה להתמודד עם עבודות בקנה מידה גדול.
ההתקשרויות בין האמן למזמין היו באמצעות חוזים ולכן פתחו פתח להתדיינות משפטית במידה ואחד הצדדים לא היה מרוצה מהאופן בו התנהל ביצוע העבודה או התשלום. האופציה הזו לא היתה קיימת כאשר האמן היה מחויב לעבודה שהוזמנה על ידי האפיפיור או נסיך גדול. שום אמן לא יכול היה לתבוע למשפט את האפיפיור על הלנת שכרו ובאותה מידה גם האפיפיור לא יתבע אמן על אי ביצוע העבודה, אלא ינקוט בשיטות הרבה פחות אלגנטיות כדי להשיג את מבוקשו. אבל כאשר מדובר בסתם אנשי אצולה או רשויות ציבוריות, האופציה המשפטית היתה רלוונטית מאד. אחת הסנקציות המשפטיות במקרה כזה היתה גירוש האמן מהגילדה שאליה השתייך, דבר שהיה מקשה מאד על המשך פרנסתו מעבודתו כאמן עצמאי.
התשלומים נעשו במטבע עובר לסוחר, כלומר בדוקט של ונציה או בפלורין של פירנצה. זאת משום שלעתים האמן הוזמן לבצע עבודה מחוץ לעירו ולכן ערכי התשלום נקבעו במטבעות "הקשים" של התקופה. בהתקשרויות לטווח ארוך שבהן הוזמן האמן להצטרף לחוג "החצר" של נסיך מסוים יכול היה התשלום להיעשות במטבע המקומי.
הדוקט והפלורין היו מטבעות של זהב של 24 קראט. קשה לקבע מה ערכם במושגים של ימינו. אפשר לקחת בחשבון ששכר שנתי ממוצע של אמן טוב או סוחר הסתכם בכ-120 דוקטים. הונם של הסוחרים העשירים ביותר הגיע למאות אלפי דוקטים. ידוע שצורפי הזהב של הפונטה וקיו בפירנצה שלמו דמי שכירות של כ-20 פלורינים לשנה, כל אחד. לכן כאשר הובטח לאמן מסוים תשלום של אלפי דוקטים או פלורינים מדובר בהון תועפות והיינו מחשיבים אמנים אלה למיליונרים במושגים של היום. לכן אמנים רבים מנהלים אורח חיים ראוותני לא פחות מפטרוניהם. 
מאחר וגלגל היצירה מונע על ידי הפטרונים המזמינים את העבודות ונותנים חסות לאמנים, גם אנחנו ניכנס לנעליהם של הפטרונים ונעקוב אחר פעולותיהם לעידוד האמנויות. נעבור מעיר לעיר באיטליה ונבדוק מי היו הפטרונים, מה היה פעלם, מי היו האמנים שנהנו מחסותם ומה היה טיב היחסים ביניהם.
צריך לציין שמאחר ואיטליה עד המאה ה-19 היא בעצם מושג גיאוגרפי, כי היא מחולקת לאינספור נסיכויות, נוצרת תחרות בין הנסיכים השונים — חצרו של מי ועירו של מי נותנת את הטון מבחינה תרבותית. החשיבות הרבה שניתנת לתרבות כפקטור שקובע יוקרתה של עיר או נסיכים היא תוצאה ישירה של אידיאל האדם הרנסנסי — איש האשכולות. כמובן שאי אפשר להתעלם מכך שהחל מהמחצית השניה של ימי הביניים, באיטליה מתפתחות ערי מסחר עשירות ובהן שכבה של אצולת ממון ששואפת להקרין את עושרה כדי לבסס את יוקרתה ומעמדה. אנשי אצולת הממון עושים זאת באמצעות מימון של מפעלי בנייה ועיטורם ביצירות אמנות שמאדירות את שמם. ללא הכסף כל התהליך הזה לא היה יכול להתרחש.