משכמו ומעלה

מבוא
שאול, מלך הספרות העברית
 

בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ

אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא

בבלי, יומא כב ע"ב

'כלים שאולים'

קוראים בני ימינו האמונים על התרבות המודרנית שמעמידה במרכזה את החידוש, עשויים להשתומם נוכח יצירות ספרותיות השואבות את חומריהן מיצירות קודמות. מה גורם לסופרים ומשוררים רבים לכתוב על סיפורי המקרא ולנהל דיאלוגים עם הדמויות הקדומות? קשה להשיב על כך תשובה חד־משמעית, וכמובן יש לבחון כל יצירה לגופה. תובנה מעניינת ביחס לתופעה זו עולה אצל הסופר ש"י עגנון בדברים שהוא שם בפי גיבור ספרו שירה, מנפרד הרבסט:

לא כשאר כל הלשונות לשון עברי ולא כשירה הלועזית השירה העברית. אילו מצאנו בשיר לועז צירוף של שלוש ארבע תיבות שהן ידועות לנו ממקום אחר, מה היינו אומרים, יוצא הוא בכלים שאולים, ואילו בעברית כל המרבה בצירופים ידועים הרי זה משובח. לפי שאין העברית לשון מדוברת וכל קנייניה משוקעים בספרים, בהכרח מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים שמולידים והולכים בצלמם ובדמותם.¹

© כל הזכויות שמורות להוצאת שוקן

עגנון הוא אכן סופר שהִרבה בסיפוריו "לשאול כלים" ולעשות שימוש ב"צירופים ידועים" מתוך ארון הספרים היהודי. דומה כי שוּמה גם עלינו - בקוראנו את היצירות הספרותיות המנהלות דיאלוגים עם המקורות המקראיים - לבחון באיזו מידה הן אכן מעניקות "חיים חדשים" למקורות ההשראה שלהן, ובאיזו מידה הן משמרות משהו מהחיים "הישנים" שלהם.

היצירות הספרותיות הנידונות בספר זה עוסקות בדמותו המקראית של שאול המלך. במסגרת עיוננו במגוון היצירות, ננסה לבחון אם וכיצד מצליחים היוצרים השונים להחיות מחדש את דמותו של שאול המקראי, באילו מובנים הולכות יצירותיהם "בצלמן ובדמותן" של קודמותיהן, ובאילו מובנים הן הולכות ליעדים חדשים.

מעבר לתמיהה על עצם הזדקקותם של היוצרים המודרניים למקורות קדומים, יש להוסיף ולתהות על יחסם כלפיהם. האם עצם שאילת ה"כלים הישנים" מעיד על יחס "חיובי" כלפיהם? האם השימוש בהם מעיד בהכרח על קבלת המסרים המובלעים בתוכם?

שירו של המשורר נתן אלתרמן, הנושא את הכותרת "מחברות עמנואל",² מתאר את זיקתה של הספרות העברית למקורותיה המקראיים. אלתרמן מתייחס בשירו לקסמו של השיבוץ המקראי במקמה העברית שכתב עמנואל הרומי, אך הדברים יפים אף לאומנות השירה המודרנית.

כִּי פְּסוּקֵי הַמִּקְרָא בְּתוֹכֵנוּ כְּמוֹ

פָּרָשִׁים הַהוֹפְכִים סוּסֵיהֶם אָחוֹר

וְעָטִים, עַל פִּי צָו, אִישׁ נִשְׁקוֹ עִמּוֹ,

אֶל תַּכְלִית חֲדָשָׁה, הִתְעוֹפֵף וְחָזוֹר,

הִתְעוֹפֵף וּפָגֹעַ אִישׁ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ

בַּנּוֹשֵׂא הַמְיֻעָד [...]

לַאֲשֶׁר יִשְׁלְחֵם הַמְחַבֵּר בְּקוּמוֹ

שָׁם יֵלְכוּ. כִּי חִצִּים הֵם בְּיַד גִּבּוֹר.

הדוברות בשיר זה הן ה"מַחבָּרות" עצמן שבפיהן שם אלתרמן מטפורות הנושאות אופי מיליטנטי: פרשים חמושים ("איש נשקו עמו") המכוונים את כלי נשקם ויורים את חיציהם לעבר מטרות המסומנות מראש. הפרשים "הופכים סוסיהם" ודוהרים לאחור, ובדהירה זו אל כיוונים חדשים ומפתיעים טמונה סכנה. פסוקי המקרא המשובצים בטקסט החדש, ש"נשלחו" על ידי המחבר, נשאבים לתוך היצירה החדשה ובמסגרתה הם משנים את הוראתם ומובילים "אל תכלית חדשה".

אלתרמן איננו היחיד המתאר במונחים מיליטנטיים, ואף אלימים, את זיקתם של היוצרים המודרניים אל מקורותיהם. סופרים ומשוררים נוספים מתארים כך את יחסיהם המורכבים עם מקורות ההשראה שלהם, ויש מהם החושפים את התלבטותם ביחס להיבט נוסף הקשור בשימוש ביצירות קודמות: סוגיית הגבול הדק שבין גניבה ספרותית (פלגיאט) לבין השפעה ספרותית לגיטימית ומעשירה. חלקם אף נקטו ביטויים אלימים כגון "ריגול תעשייתי" או "אקט עברייני".³

אף היצירות הספרותיות על אודות המלך שאול, הנידונות בספר זה, מנהלות דיאלוגים מורכבים עם המקורות המקראיים המצויים בתשתיתן. ביחס לרבים מבין היוצרים ניתן לומר כי המטפוריקה האלתרמנית המיליטנטית הולמת בהחלט את עשייתם הספרותית; הם נאבקים - ביצירותיהם - במקורות ההשראה המקראיים שלהם. אלא שהמאבק איננו נושא אופי של חידוד הומוריסטי (מעין זה האופייני לשירת ימי הביניים). בחלק מהיצירות מדובר במאבק אידאולוגי גלוי ומוצהר. השירה העברית החדשה העושה שימוש במקרא ושואבת ממנו את דמויותיו ועלילותיו, אינה מקבלת בדרך כלל את המסרים של המקורות המקראיים המובלעים בו.

היצירות הספרותיות הרבות והמגוונות שבהן נדון בספר זה מתאפיינות - רובן ככולן - באהדה לדמותו של שאול המלך שהמקרא עצמו מסתייג ממעשיו. מרבית היוצרים המודרניים מלמדים סנגוריה על שאול, אוהדים את חולשותיו ובעיקר מזדהים עימו. האמפתיה העמוקה כלפי שאול מלווה בכמה מהיצירות בהבעת הסתייגות משמואל ודוד - הדמויות שעימהן שאול נאבק.

בחור וטוב - שאול במקרא

שאול שנבחר להיות מלך ישראל הראשון, מתואר כ"בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ" (שמ"א ט, ב). שאול היוצא לחפש את האתונות ומוצא את המלוכה, מתאפיין יותר מכול בצניעותו ובענוותנותו: "הֲלוֹא בֶן יְמִינִי אָנֹכִי, מִקְּטַנֵּי שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמ"א ט, כא). שאול מאחֵד את שבטי ישראל, מייסד את הממלכה, נלחם באויבים ומושיע את עמו. למרות שהוא יודע מראש (מפי שמואל שהועלה באוב) על המוות הצפוי לו למוחרת בקרב, הוא איננו נרתע, אוזר עוז ונלחם בפלישתים בגבורה. שאול מעדיף ליפול על חרבו ולא ליפול בידי האויב, ובסופו של דבר הוא ושלושת בניו נופלים על הר הגלבוע.

בצד ההארה החיובית של שאול, משתמעת מהסיפור המקראי גם הסתייגות ממנו; שאול חטא בחמישה חטאים: העלה את העולה לפני בואו של שמואל לגלגל (שמ"א יג, ח־ט), חמל על אגג העמלקי ועל הצאן (שמ"א טו, ט), הכה את נוב עיר הכוהנים (שמ"א כב, יח־כ), רדף את דוד על לא עוול בכפו (שמ"א יט, י־יא ועוד), ולבסוף דרש באשת בעלת האוב (שמ"א כח, ז־ט). ביחס לשני החטאים הראשונים מובעת במקרא הסתייגות גלויה ומפורשת; שמואל הנביא, שמשח את שאול למלך, נוזף בו על שלא ציית לדבר ה' ובכך הוא תולה את הסרת מלכותו (שמ"א יג, יג־יד; שמ"א טו, יז־כג).

לאחר ששאול חטא, רוח א־לוהים סרה מעימו ורוח רעה החלה מבעתת אותו. עבדיו מציעים לו לחפש "אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר, וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱ־לֹהִים רָעָה, וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ" (שמ"א טז, טז). בין שאול לדוד - הנער שהובא לנגן בפניו - מתפתחים יחסי אהבה, אך אלו הופכים בהדרגה ליחסי קנאה ושנאה. דוד נושא לאישה את מיכל בת שאול, ושאול החושש שדוד בא לרשת אותו, רודף אותו ומנסה להורגו.

בתרשים שלהלן ניתן לראות כמה מהתמונות המקראיות המרכזיות המרכיבות שלושה אבות טיפוס של "שאול המקראי". בדמותו של שאול המקראי ניכרים שלושה קווי אופי עיקריים המיוצגים בתרשים באמצעות שלושת הענפים המרכזיים: שאול החוטא, שאול הגיבור הלאומי הלוחם ושאול המדוכא המאזין למנגינה. כל אחד מקווי האופי הללו בא לידי ביטוי באירועים מקראיים שונים, כפי שמצוין בענפי המשנה בתרשים.

דמותו המקראית של שאול מייצגת מאז ומעולם סוגיות תיאולוגיות ולאומיות שנויות במחלוקת. היא מאפשרת שיח ספרותי־תרבותי מחודש על זהותנו היהודית העוברת תהליכי שבר והתגבשות למן תקופת ההשכלה ועד ימינו. מרבית היוצרים המודרניים שעסקו בדמותו המקראית של שאול המלך השכילו להחיות מחדש את העבר המקראי ולהופכו לרלוונטי לקוראים בני ימינו, ובלשונו של עגנון: "מי שנוטל דבר מלשון הספר ונותנו בספרו נותן לו חיים חדשים".

תרשים 1: דמותו של שאול המלך במקרא

'פרו־שאוליזם' בהגות הציונית ובמדרשי חז"ל

הגישה ה"פרו־שאוליסטית" המתפלמסת עם המקורות המקראיים השפיעה על תפיסת עולמם של כמה מהוגי הדעות והמנהיגים הציונים. המשורר שאול טשרניחובסקי (1943-1875), שגילה אמפתיה עמוקה כלפי שאול ויצא בביקורת נוקבת כלפי שמואל ודוד, השפיע על קוראי הספרות העברית שחיו בארץ בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, שעבורם היה התנ"ך מקור הסמכות לתחושת הבעלות שחשו ביחס לארץ־ישראל.⁴ על השפעה זו ניתן ללמוד מדבריו של יגאל אלון (1980-1918),⁵ מראשי תנועת העבודה, שכתב בזיכרונותיו כי הבלדה "בעין־דור" (1893) מאת שאול טשרניחובסקי ריגשה מאוד אותו ואת בני דורו.⁶ אלון הצהיר כי בדומה לטשרניחובסקי, גם ליבו שלו מעולם לא הלך אחר דוד ("שברח אל מחנה הפלשתים") או אחר שמואל ("אשר נטש את שאול"), וכתב: "אחרי דבריו של שאול טשרניחובסקי שוב לא נותרו בי ספקות, ודמותו של שאול המלך העניו גבהה שבעתיים".⁷ גם בהגותו של ברל כצנלסון (1944-1887) שהיה ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה והוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, באה לידי ביטוי הערצה לשאול. בשנת 1941 כתב כצנלסון על חשיבות הנחלת ערכי הגבורה העברית ושימור הזיכרון ההיסטורי של עם ישראל. בהקדמה לספר הגבורה, משווה כצנלסון בין גיבורי תל חי (שעליהם הוא אומר: "מדור לדור לא נשפך טהור מדם חורשי תל־חי") לבין שאול המלך ויהונתן בנו. כצנלסון כתב: "תוגת מותם היא תוגת שאול ויונתן אשר יסדו את חירות ישראל. בחייהם וגם במותם הם אומרים לנו: נחמו נחמו עמי".⁸

דמותו המקראית הנערצת של שאול המלך הפכה לדמות מכוננת בהוויה הלאומית הישראלית המתחדשת. עניין זה מתבטא בראש ובראשונה בריטואל הטקסי הקבוע לכבוד הנופלים במערכות ישראל. הפסוק: "הַצְּבִי יִשְׂרָאֵל, עַל בָּמוֹתֶיךָ חָלָל, אֵיךְ נָפְלוּ גִבּוֹרִים" (שמ"ב א, יט), הנזכר בקינת דוד על שאול ויהונתן, התקבע כחלק מפולחן טקסי הזיכרון, והביטוי המקראי "הצבי ישראל" הפך לסממן מובהק של טִקְסִיות השכול הישראלית. הבחירה בלשון ההספד על אודות שאול המלך ויהונתן בנו בהקשר לשכול הישראלי תרמה למעמדם המרכזי בתודעה הישראלית.

למרבה ההפתעה, הגישה ה"פרו־שאוליסטית", המאפיינת את מרבית הספרות העברית המודרנית, באה לידי ביטוי כבר במדרשי חז"ל. למרות השוני המהותי בין אופיים המסורתי של מדרשי חז"ל לבין אופייה החילוני של מרבית הספרות העברית החדשה, המגמה לטהֵר את שאול ולהציגו כצדיק ש"לא טעם טעם חטא" וכאדם ש"לא היה בו שום דופי" - משותפת להם.

אליעזר מרגליות בספרו החייבים במקרא וזכאים בתלמוד ובמדרשים כותב: "המקרא מעמיד לו למלך ביש־גדא זה פנים זועפות, אבל האגדה מאירה לו פנים ומוציאה לאור משפטו. היא מהפכת ודורשת בזכותו, מלמדת סנגוריה על חטאיו ומטהרת אותו מהם".⁹

חז"ל מנקים את שאול מחטאיו ו"מהפכים" בהם כדי למצוא בו נקודות זכות. לדוגמה, לדברי חז"ל דוד הוא האשם בהריגת אנשי נוב עיר הכוהנים: "אמר לו הקב"ה לדוד: עד מתי יהיה עוון זה טמון בידך? על ידך נהרגה נוב עיר הכהנים! ועל ידך נטרד דואג האדומי! ועל ידך נהרגו שאול ושלושת בניו!" (תלמוד בבלי סנהדרין צה, עא; מדרש תהילים יח, ל). כמו כן, לדברי חז"ל החטא בעמלק מעיד על רחמנותו של שאול: "בשעה שאמר לו הקב"ה לשאול 'לך והכית את עמלק' אמר: ומה נפש אחת, אמרה תורה 'הבא עגלה ערופה', כל הנפשות הללו על אחת כמה וכמה! ואם אדם חטא בהמה מה חטאה? ואם גדולים חטאו קטנים מה חטאו? יצתה בת קול ואמרה לו 'אל תהי צדיק הרבה'" (בבלי יומא כב, עב). וכך לדברי חז"ל, מלכותו של שאול הוסרה ממנו לא בשל חטאיו, אלא דווקא בשל צדיקותו: "אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה לא נמשכה מלכות בית שאול? מפני שלא היה בה שום דופי, דאמר ר' יונתן משום ר' שמעון בן יהוצדק, אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו חזור לאחוריך" (שם). או "אמר רב יהודה, אמר רב: מפני מה נענש שאול? מפני שמחל על כבודו" (שם).

נוסף על המדרשים האלו המנקים את שאול מחטאיו, ישנם מדרשים המשבחים את מידותיו ומסבירים מדוע זכה למלכות. למשל, על הפסוק "בֶּן שָׁנָה שָׁאוּל בְּמָלְכוֹ" אמרו חז"ל: "וכי בן שנה היה? אלא שנמחלו לו עוונותיו כתינוק בן שנה".¹⁰ ויתר על כן: "בן שנה שאול במלכו, אמר רב הונא: כבן שנה שלא טעם טעם חטא".¹¹

ארכיטיפוס של מורד - שאול בספרות העברית

כמו לשאול כן גם לאדם המודרני

אין א־לוהים עונה בחלומות, באורים ובנביאים

יצחק שלֵו¹²

בעיני יוצריה השונים של הספרות העברית החדשה שרבים מהם מאסו בהוויית החיים המסורתית, שאול המלך נתפס יותר מכול כמי ש'מרד'¹³ בבוראו ונעזב על ידו. דווקא שאול המלך השנוי במחלוקת, ש"מרד", שא־לוהיו לא נעתר לפניותיו, הפך לבעל מעמד מרכזי ביותר בהווייתה המתחדשת של הספרות העברית החדשה. שאול מסמל את האדם המודרני שאינו מקבל מענה "בחלומות, באורים ובנביאים".

נוכחותו הספרותית המרתקת של שאול ה"אחֵר", המייצג את הארכיטיפוס של המורד, פקדה את הספרות הקנונית המרכזית, כמו גם את השוליים התת־קנוניים. שאול המלך כבש את ליבותיהם של סופרים וקוראים רבים לאורך הדורות והפך לאחד מגיבורי התרבות

שלושה 'שאולים'

מסכת הניגודים בין מאפייניו השונים של שאול באה לידי ביטוי ביצירות ספרותיות רבות ושונות. נקודת המוצא של היצירות היא כמובן מה שמתואר במקרא. עם זאת, היוצרים המבקשים לבטא את השקפותיהם והגיגיהם מתרחקים מן הדמות המקראית, לעיתים אפילו מרחק רב. מי שיצטרף למסע שלפנינו, יעמוד על הפערים המשמעותיים והמרתקים בין שאול המקראי לבין הדמות ה"שאולית", האחרת מאוד, שיצרה לעצמה הספרות העברית.

הספר שלפנינו מציע חלוקה של מכלול היצירות שבמרכזן שאול המלך לשלושה נושאים מרכזיים: מרידתו של שאול בערכי הדת (כאשר נאבק עם א־לוהיו ועם הנביא);¹⁴ גבורתו של שאול כמנהיג לאומי (כשנלחם כמצביא בשדה הקרב במלחמה למען העם); דיכאונו של שאול (שלוּוָה בהאזנה למוזיקה שדוד ניגן בפניו). כל אחד מהנושאים הללו מייצג "שאול" אחר: "שאול המורד", "שאול הגיבור הלאומי" ו"שאול המדוכא השומע מוזיקה".

לעומת אלו, ומחוץ לכל אפיון, עומד חלקו הרביעי והאחרון של ספרנו - "שאול המלך הפוסט־מודרני".

הסופרים, המשוררים והמחזאים השונים התייחסו לשלושת קווי האופי של שאול המשתמעים מן המקרא ועסקו בהם ביצירותיהם; אולם שאול המקראי "החוטא" הפך בתודעתם לשאול "המורד". כל אחד מקווי האופי הללו הסתעף לענפי משנה המשקפים את תהליכי האקטואליזציה של הטקסטים המקראיים המצויים במרכזן של היצירות הספרותיות.

בתרשים הבא, שבמרכזו "שאול הספרותי", ניתן לראות את שלל הנושאים הספרותיים המרכיבים את שלושת אבות הטיפוס של שאול:

תרשים 2: דמותו של שאול המלך בספרות העברית החדשה

היצירות העוסקות בשאול ה"מורד" מתבססות על התמונות המקראיות המתארות את שאול שלא ציית לצו הדתי (בעיקר בעניין עמלק), שא־לוהיו לא נענה לפניותיו (לא באורים ותומים ולא בנביאים), שננזף על ידי שמואל הנביא ושפנה לבסוף אל בעלת האוב. היצירות העוסקות ב"שאול הגיבור הלאומי" מתבססות בעיקר על התמונות המקראיות המתארות את הקרב על הגלבוע ואת מותו הטרגי של שאול המוסר את נפשו למען עמו ואדמתו ומעדיף ליפול על חרבו ולא בידי האויב, והיצירות העוסקות ב"שאול המדוכא", המאזין למנגינה, מתבססות על התמונות המקראיות המתארות את הרוח הרעה שביעתה אותו ואת נגינתו של דוד.

מהיצירות העוסקות במרידתו של שאול בערכי הדת עולות בעיקר סוגיות תיאולוגיות וסוציולוגיות הקשורות למשמעות אובדן האמונה הדתית בחיי האדם והאומה. שאול המלך מייצג ביצירות רבות את הפולמוס האנטי־מסורתי, או האנטי־רבני. ניתן ללמוד רבות מהשוואת עיצוב דמויותיהם של שאול המלך ושל שמואל הנביא בתקופות השונות של הספרות העברית, לדוגמה התמיכה המובהקת בעמדתו של שאול מול שמואל מעידה על שינויים אידאולוגיים משמעותיים שחלו בחברה היהודית. באמצעות תמיכתם בדמותו של שאול, עשויים היוצרים השונים לבטא את התנגדותם לממסד הרבני בן זמנם ששמואל הנביא הוא בעיניהם המייצג שלו. בהצדיקם את שאול בעימותיו עם שמואל או עם דוד, הם מתפלמסים עם הסיפור המקראי ועם ההשקפה המסורתית המקובלת.

מהיצירות העוסקות בגבורתו של שאול עולות בעיקר סוגיות הקשורות למלחמות ישראל. השינויים הנחשפים ביצירות השונות ביחס לנושא הגבורה מעידים על ההתפתחויות שחלו לאורך התקופות ביחס לערכים הלאומיים. המעקב אחר עיצוב דמותו של שאול כגיבור לאומי־הרואי הוא הזדמנות למעקב מרתק אחר יחסם של החברה ושל היוצרים לערכי הציונות. מעקב זה משרטט את המעבר מיצירות "ציוניות" אל עבר יצירות שאת חלקן ניתן להגדיר כיצירות "פוסט־ציוניות".

מהיצירות העוסקות בשאול המדוכא המאזין לנגינת דוד עולות בעיקר סוגיות אנושיות אוניברסליות הקשורות למתחים פסיכולוגיים, וסוגיות ארס פואטיות הקשורות למקומה של האומנות בחיי הנפש.

ארבע תקופות 'שאוליסטיות'

אכן, אין כַּספרות העברית לייצג נאמנה את השינויים החלים ברוח האומה. ההתמקדות בגלגולי דמות מקראית בספרות העברית החדשה עשויה לשמש מעין נייר לקמוס לשינויים חברתיים ותרבותיים עמוקים ומרתקים בהוויית החיים הרוחנית של עם ישראל בדורות האחרונים. בחינת גלגולי דמותו של שאול המלך ממחישה היטב קביעה זו. בראשית דרכה בחרה הספרות העברית לראות בשאול את דמות המורד הגדול, זה שקיים נתק בינו לבין בוראו. ואילו בתקופה השנייה עבר מוקד העניין אל עבר עיצוב מיתוס הגבורה הלאומית. תחילה נכתבו יצירות "שאוליות" שהציגו את שאול כגיבור לאומי. משם ניתן לראות תנועה ברורה לעבר יצירות המתארות את שאול כדמות של אנטי־גיבור. המסע בעקבות ה"שאולים" השונים, גיבורי היצירות השונות, משרטט את המעבר מיצירות מלאות פאתוס המציגות דמות של גיבור נערץ, אל עבר יצירות המנפצות מיתוסים ואף מציירות את שאול כדמות מיליטנטית רודפת שררה, המסמלת את כל מה שהמשורר אשר קץ במלחמות ומגדיר עצמו כ"אדם עייף" (י' עמיחי) - מואס בו.

המעבר אל התקופה השלישית הוא מעבָר מיצירות העוסקות בנושא המלחמות והגבורה אל עבר יצירות אשר במרכזן מצויים הדיכאון והמנגינה. ישנם יוצרים הרואים בדיוקנו של שאול המלך את דיוקנו של המשורר־האומן, וישנם יוצרים המתארים את שאול המלך כצרכן המוזיקה האולטימטיבי.

ישנן יצירות המתארות את הקשר שבין האקסטזה הדתית־נבואית לבין המוזיקה. מיצירות אלו משתמע כי האומן, המוזיקאי או המשורר דומים במהותם לנביאים ומשמשים מעין תחליף מודרני לדמותם. תפיסה זו מאפיינת את השינוי שהתחולל בעולם המערבי בדבר מעמדה של האומנות שהיא תחליף לדת: במקום הנביא העובד את בוראו, בא האומן העובד את יצירתו.

התקופה הרביעית מתחילה בראשית שנות ה-90 ונמשכת עד ימינו, והיא התקופה הפוסט־מודרנית. מבחינה תמטית קשה להצביע כאן על מוקד מרכזי אחד. בתקופה זו נמשך העיסוק בשלושת הנושאים הקודמים, אולם נקודת המבט היא פוסט־מודרנית והיצירות שונות מקודמותיהן הן מבחינת הסגנון (סגנונן פופולרי, בידורי קליל) והן מבחינת המהות והתכנים. כך לדוגמה, מאפיין בולט שלהן הוא שבירת ההיררכיה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה הבאה לידי ביטוי למשל בשילוב בין השפה המקראית הגבוהה לבין השפה היומיומית הנמוכה. וישנם מאפיינים נוספים: אובדן האמונה ב"מטא נרטיב", היעדר שיפוט ערכי, ערעור על מהותה של הספרות ועל מנגנוניה ועוד.

המעברים בין התקופות משקפים את השינויים באידאולוגיה ובעולם הערכים והרגישויות של התרבות העברית בדורות האחרונים. בחינת היחס בין הנושאים השונים לבין הרצף ההיסטורי מלמדת כי בתקופות ספרותיות מסוימות פותחו יסודות שונים המשקפים צדדים אישיותיים מסוימים בדמותו של שאול. על דרך ההכללה ניתן לומר כי כל תקופה נטתה לעסוק בתכונה מסוימת שלדעת יוצריה אפיינה את שאול יותר מאשר תכונות אחרות; דהיינו, כל תקופה נטתה במידה מסוימת לעסוק בנושא שונה הקשור בשאול.¹⁵ באמצעות השאלה "איזה מין שאול בחרה תקופה מסוימת לפתח?", אנו עשויים ללמוד על תרבותה וערכיה של התקופה הספרותית ושל יוצריה. כל תקופה פיתחה לה "שאול" משלה, ואולי ניתן אף לומר כי כל תקופה פיתחה לה תנ"ך משלה.

המשורר יעקב פיכמן (1958-1881), שכתב פואמות מקראיות רבות על אודות דמויות מקראיות, קבע: "התנ"ך היה לנו תמיד מקור לשירה ומקור למחשבה. כל דור חידש אותו ונתחדש עמו, חיזק אותו וחוזק על ידו [...] כל דור שר את נפשו בשוררו את התנ"ך, גילה בו את הגיגי עצמו וחזר ושיקעם בתוכו".¹⁶ ברוח דבריו אלו של פיכמן ניתן לומר כי כל דור ספרותי שכתב על שאול המלך למעשה "שר את נפשו", וכל דור "גילה" בשאול "את הגיגי עצמו וחזר ושיקעם בתוכו".

עיון במגוון היצירות הספרותיות שלפנינו מלמד כי שאול המלך שימש בעיקר מעין מסכה ספרותית שבאמצעותה הביעו היוצרים השונים התנגדות לערכים המסורתיים, או לערכים הלאומיים, או לשניהם כאחד. וכבר עמדנו לעיל על העובדה המפתיעה שהחתירה תחת המקור המקראי משותפת הן לספרות המדרש, הן לספרות העברית הקלסית והן ליצירה הישראלית הפוסט־מודרנית.

כמה מן מהיצירות הנידונות בספר זה הינן יצירות נידחות למדי, וכמה מהן מוכרות ומצוטטות והשפיעו הן על קוראים רבים והן על כותבים (כגון הבלדה "בעין־דור" של טשרניחובסקי, שרבים מהשירים שנכתבו אחריה מנהלים איתה דיאלוגים). יש מן היצירות שנצרבו בתודעה הציבורית ואף הולחנו (כגון הבלדה "הנה תמו יום קרב וערבו" של אלתרמן, או הפזמון "שאול ודוד" שכתב ושר אהוד בנאי).

יש מבין היוצרים שהסתפקו ביצירה אחת על אודות שאול, ויש שנדרשו לדמותו שוב ושוב. הבולטים מתוכם הם שאול טשרניחובסקי, שבתקופות שונות של חייו כתב חמש בלדות ארוכות שבמרכזן שאול, ויהודה עמיחי, שבצעירותו כתב מחזור שירים על שאול (הכולל ארבעה שירים), ובבגרותו הוסיף וכתב על אודותיו עוד שלושה שירים קצרים. משוררים נוספים ששבו אל דמותו של שאול המלך ועסקו בו ביותר מאשר יצירה אחת הם אסתר ראב, אמיר גלבע, דן פגיס, נתן זך, מאיר ויזלטיר ויונדב קפלון.

כמצופה מספרות טובה ומייעודה, רוב היצירות ממריאות מתוך הסיפורים המקראיים אל עבר מחוזות חדשים. בחלקן יש רלוונטיות לכל אדם בכל זמן ובכל מקום, והן מתעלות למדרגה של אומנות אמת.

משמעויות אקטואליות ואוניברסליות

היצירות הספרותיות הכלולות בספר הזה מחיות מחדש את דמותו המקראית של שאול המלך ומַקנות לעלילותיו משמעויות אקטואליות. יש שהיצירות הספרותיות, הכותבות מחדש את הסיפורים הידועים והמוכרים, חורגות מהנסיבות ההיסטוריות הספציפיות של זמן היווצרותן וחושפות את התכנים האנושיים והרוחניים האוניברסליים הטמונים בטקסט המקראי. למשל, הבדידות והסבל של האדם המאמין המרגיש נעזב מא־לוהיו מאפיינים את שאול המלך, אך יכולים לאפיין גם את תחושותיו של המאמין בן ימינו. ההתלבטות בשאלות של מוסר ודת בעת מלחמה (התלבטות המובעת באמצעות סוגיית אי־המחייה של עמלק) מאפיינת את שאול המלך ויכולה לאפיין גם את תחושותיו של אדם החי כיום במדינת ישראל, הנאבקת על חייה בתוך מצב גיאו־פוליטי מורכב וסבוך. או גורלו הטרגי של שאול, המדוכא, שבסופו של דבר שולח יד בנפשו, עשוי אף הוא ליצור הזדהות עמוקה בקרב כל אדם שחש בחייו משבר וייאוש.

שאול - סוד הקסם

הסיפור המקראי מרחיב בתיאור חולשותיו של שאול: הוא מתואר כמי שנרדף על ידי הרוח הרעה ומתייסר מביעותיה; כמי שקינא בדוד, וברגע של אובדן שליטה הטיל עליו את חניתו; כמי שנלחם כנגד מיכל בתו ויהונתן בנו מפני שצידדו בדוד; כמי שהתחפש והלך בסתר לבעלת אוב שהוא עצמו אסר את עצם קיומה; ולבסוף, הוא מתואר ברגעי ייאושו שהביאוהו לאותה דרישה מנערו "שלוף חרבך ודקרני בה". נראה כי סוד קסמו של שאול המלך, שמשך אליו יוצרים רבים כל כך, נעוץ בראש ובראשונה באנושיותו. דווקא תיאורו ברגעיו הקשים עורר הזדהות ומשך אליו את ליבם של היוצרים השונים לאורך הדורות.

זאת ועוד, אישיותו רבת הפנים של שאול, בעלת המאפיינים הנפשיים הסותרים, תרמה להפיכתו לדמות מסקרנת ומושכת.

קריאה דו־כיוונית

כל השירים שנפגוש בספר זה עוסקים בסיפורים המקראיים הידועים והמוכרים על אודות שאול המלך. עם זאת, קריאת שירים המתארים את הסיפורים המוכרים מזווית ראייה שונה, ולעיתים מפתיעה, עשויה להביא את הקורא לחזור ולקרוא מחדש את הסיפורים המוכרים. לאור זאת, יש לי יסוד לקוות שהפגשת הקוראים האמונים על סיפורי המקרא עם מיטב השירה העברית שבמרכזה דמותו של שאול, תעורר חשיבה מחודשת על הסיפורים המוכרים, ואולי אף תוליד פירושים חדשים. בעניין זה יפים בעיניי דבריו של הסופר חורחה לואיס בורחס (1986-1899), מגדולי היוצרים בלשון הספרדית, שהיטיב לתאר את הקריאה בטקסט המתכתב עם טקסט קדום כ"קריאה דו־כיוונית". לתפיסתו, טקסט עכשווי יכול לשנות את אופן קריאתם של טקסטים קדומים המשוקעים בתוכו.

באחת ממסותיו,¹⁷ בורחס מנסה להתחקות אחר היוצרים השונים שהשפיעו על קפקא. לדבריו, רק לאחר קריאת יצירותיו של קפקא, מקבלות היצירות הקדומות שמהן הוא שאב - את משמעותן הייחודית. מדבריו אלו של בורחס משתמע כי הקריאה בטקסט המנהל דיאלוג עם טקסט קדום היא גם קריאה לאחור, כשהטקסט העכשווי יכול לשנות את אופן קריאתו של הטקסט הקדום. זוהי קריאה דו־כיוונית: קדימה ואחורה בעת ובעונה אחת.

תקוותי היא שגם השירים הפזורים לאורך הספר, המנהלים דיאלוג - ישיר או עקיף - עם המקורות המקראיים, ייצרו את אותה קריאה דו־כיוונית, קדימה ואחורה, שהיא בבחינת תנועה פרשנית מבורכת של רצוא ושוב.