אמא אהבה ושמים בהירים

ארז שלי

ארז נולד ביום שבת ה-28.8.1965 בשעה 7.35 בבוקר בבית החולים קפלן שברחובות. הלידה הייתה קלה ורגילה. הוא החליק מתוכי לאוויר העולם ללא מאמץ.

גם ההריון עם ארז היה קל ובלי תופעות מכבידות. להיפך, בתקופה זו הייתי מאד יצירתית. אבל בהתחלה, כשגיליתי שאני בהריון רציתי לעשות הפלה, למרות החברות עם יגאל, שהיתה עמוקה ונפלאה. זמן קצר אחרי שהחלה חברותנו ידעתי, שאם אי פעם אנשא לגבר, זה יהיה אך ורק ליגאל, אבל אז לא היה לי "בראש׳" לא נישואים ולא אימהות. רציתי מאד להמשיך ללמוד ציור. באותה העת הייתי חיילת בשירות חובה והיה לי סידור מיוחד עם מפקדי בצבא, לפיו קיבלתי יום אחד חופשי בשבוע כדי לנסוע לת"א ללמוד ציור. כבר אז למדתי ציור במכון אבני, אצל שטרייכמן. לכן, ההריון "נפל" עלי כשאני לא מוכנה ולא בשלה לקראתו. יגאל עמד על כך שנינשא ושאשאיר את ההריון, מה גם שאז, לפני 30 שנה, הפלה היוותה סיכון להריונות הבאים. השתכנעתי והשלמתי עם המציאות החדשה והסתגלתי אליה מהר מאד. התנחמתי בכך שנישאתי לאדם שאני מאד אוהבת ושאוהב אותי מאד, ובנוסף לזאת הוא האדם הטוב ביותר שאני מכירה עלי אדמות, ושאוכל להגשים את חלומותי בעניין הציור גם כשאהיה נשואה ואם לתינוק, דבר שאכן התגשם.

עברתי לגור עם יגאל לקיבוצו - כפר מנחם. כשארז היה בן שנה חזרתי ללימודים חלקיים בת"א וכשהיה בן שנתיים יצאתי ללימודים מלאים לבצלאל בירושלים. אחר כך המשכתי ללמוד במדרשה למורים לאמנות בת"א. נסעתי כל בוקר לת"א וחזרתי לפנות ערב הביתה. ארז גדל והתפתח להפליא, על אף שהיתה לו אמא ב"משרה חלקית". החסר היה גם פיסי (כשלמדתי בירושלים נעדרתי בכל ימות השבוע מהבית והייתי מגיעה לקיבוץ רק בסופי השבוע) וגם נפשי. היתה לו אמא שכל מעייניה הם הציור והאמנות.

יגאל טיפל בו נהדר ונעזר גם בהוריו שבקיבוץ. ארז אהב מאד את הקיבוץ ואת בית הילדים. כשעזבנו את הקיבוץ ארז היה בן חמש וארבעה חודשים. היה לו קשה מאד לקבל את העזיבה, וביום שהעמסנו את מעט חפצינו הוא התנגד כל כך, שנשכב על מיטתו בבית הילדים ולא הסכים לזוז ממנה. אני לא מצליחה להיזכר איך הצלחנו לשכנע אותו, כי בסופו של דבר אני זוכרת שהעמסנו גם את מיטת הברזל הקטנה מבית הילדים וארז נסע איתנו במשאית ללכיש. כשהגענו ללכיש וסיימנו לפרוק את המשאית, התיישבנו, ארז ואני, על קצה המיטה, שכבר הוצבה בחדר, ופרצנו שנינו בבכי גדול. גם עלי קשתה העזיבה, אם כי עזבנו בגללי.

אחרי ימים ספורים של התאקלמות בלכיש ארז הודה לנו על שעזבנו. הוא גילה את החופש האדיר ואת המרחבים שיש במושב, את הלינה המשפחתית, (בזמנו, בקיבוץ, הילדים ישנו בבית הילדים ללא הוריהם, מיד עם היוולדם) ואת העצמאות. בקורקינט שהביא מהקיבוץ היה נוסע כל בוקר לצרכנייה וקונה לחמניות טריות ומטעמים אחרים, ככל שחפץ לבו, מה שהיה חדש ומיוחד בשבילו, כי בקיבוץ לא היו לו אפשרויות כאלה. מהר מאד גם התחבר עם ילדי הגן, ולימים היה מוביל אותם בראש חבורת הפרחחים.