אמא אהבה ושמים בהירים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אמא אהבה ושמים בהירים

אמא אהבה ושמים בהירים

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

נירה סביר

נירה סביר נולדה 1945. עסקה בהוראת אמנות לצד עבודה חקלאית בכרם. בעקבותו מותו של בנה הוציאה בשנת 1995 את ספרה האוטוביוגרפי "אמא אהבה ושמים בהירים".

יצירותייה המוקדמות של סבר מאופיינות בשימוש בדימויים מחיי היום יום. בשנות ה-70 של המאה ה-20 יצרה עבודות מופשטות. בעבודותיה משנות ה-80 ואילך, ניכר העיסוק בטבע הישראלי כצורה סמבולית. בין יצירותיה הידועות סדרת ציורי "חד גדיא" (1987).

תקציר

בן עשרים ואחת וחצי היה ארז כששם קץ לחייו. נער רגיש וחושב, שהמשא הכבד שהעמיס על עצמו הכריע אותו באיבו.

אמו, נירה סביר, אמנית מוכרת – ציירת ופסלת, יצאה, בעקבות האובדן, למסע מפרך אל עצמה, ונכנסה למעמקי נשמתה ולנבכי נפשה דרך נפתולי הזמן ותהפוכותיו.

נירה גילתה דברים מדהימים על משמעות המקריות המזומנת לנו בחיים, על פשר יצירתה האמנותית, על האימהות וההורות, על הזוגיות, ועל האהבה האמיתית. היא העמיקה בחקר הקשר בין הנפש והגוף, חקרה את הרגשות המודחקים, הגיעה למקורות הכעס, הכאב והתחלואים, בנתה תקשורת חיובית, בונה ומפרה, והצליחה לפרוץ את גבולות ההוויה הקשה בכוחות נפש אדירים, בחיוניות ובדבקות, בעיקר באמצעות היצירה.

בשפה שוטפת, יום יומית, היא חושפת עד תום, בגילוי לב מדהים ומפתיע, מאורעות מחייו של ארז, מחייה ומחיי משפחתה.

נירה מאמינה שקריאה חוויתית של סיפורי חיים אמיתיים וגלויים, יש בכוחה לעורר, לרגש, ללמד, ולפתוח את סגור לבו של הקורא."אמא אהבה ושמים בהירים" הוא יומן אישי שנסלל בדרך מאפלה לאור. היומן הסוחף באמינותו משקף הווי ישראלי, שגיבוריו מושרשים עמוק במציאות הישראלית. המאבק חסר הפשרות שלה וההזדהות אתה ועם הדמויות האחרות בספר, הוא מקור לא אכזב לקורא לשאוב כוח, עידוד ואף מזור.

הבעיה היא, שלא כולנו מבינים את זה.

פרק ראשון

ארז שלי

ארז נולד ביום שבת ה-28.8.1965 בשעה 7.35 בבוקר בבית החולים קפלן שברחובות. הלידה הייתה קלה ורגילה. הוא החליק מתוכי לאוויר העולם ללא מאמץ.

גם ההריון עם ארז היה קל ובלי תופעות מכבידות. להיפך, בתקופה זו הייתי מאד יצירתית. אבל בהתחלה, כשגיליתי שאני בהריון רציתי לעשות הפלה, למרות החברות עם יגאל, שהיתה עמוקה ונפלאה. זמן קצר אחרי שהחלה חברותנו ידעתי, שאם אי פעם אנשא לגבר, זה יהיה אך ורק ליגאל, אבל אז לא היה לי "בראש׳" לא נישואים ולא אימהות. רציתי מאד להמשיך ללמוד ציור. באותה העת הייתי חיילת בשירות חובה והיה לי סידור מיוחד עם מפקדי בצבא, לפיו קיבלתי יום אחד חופשי בשבוע כדי לנסוע לת"א ללמוד ציור. כבר אז למדתי ציור במכון אבני, אצל שטרייכמן. לכן, ההריון "נפל" עלי כשאני לא מוכנה ולא בשלה לקראתו. יגאל עמד על כך שנינשא ושאשאיר את ההריון, מה גם שאז, לפני 30 שנה, הפלה היוותה סיכון להריונות הבאים. השתכנעתי והשלמתי עם המציאות החדשה והסתגלתי אליה מהר מאד. התנחמתי בכך שנישאתי לאדם שאני מאד אוהבת ושאוהב אותי מאד, ובנוסף לזאת הוא האדם הטוב ביותר שאני מכירה עלי אדמות, ושאוכל להגשים את חלומותי בעניין הציור גם כשאהיה נשואה ואם לתינוק, דבר שאכן התגשם.

 

עברתי לגור עם יגאל לקיבוצו - כפר מנחם. כשארז היה בן שנה חזרתי ללימודים חלקיים בת"א וכשהיה בן שנתיים יצאתי ללימודים מלאים לבצלאל בירושלים. אחר כך המשכתי ללמוד במדרשה למורים לאמנות בת"א. נסעתי כל בוקר לת"א וחזרתי לפנות ערב הביתה. ארז גדל והתפתח להפליא, על אף שהיתה לו אמא ב"משרה חלקית". החסר היה גם פיסי (כשלמדתי בירושלים נעדרתי בכל ימות השבוע מהבית והייתי מגיעה לקיבוץ רק בסופי השבוע) וגם נפשי. היתה לו אמא שכל מעייניה הם הציור והאמנות.

 

יגאל טיפל בו נהדר ונעזר גם בהוריו שבקיבוץ. ארז אהב מאד את הקיבוץ ואת בית הילדים. כשעזבנו את הקיבוץ ארז היה בן חמש וארבעה חודשים. היה לו קשה מאד לקבל את העזיבה, וביום שהעמסנו את מעט חפצינו הוא התנגד כל כך, שנשכב על מיטתו בבית הילדים ולא הסכים לזוז ממנה. אני לא מצליחה להיזכר איך הצלחנו לשכנע אותו, כי בסופו של דבר אני זוכרת שהעמסנו גם את מיטת הברזל הקטנה מבית הילדים וארז נסע איתנו במשאית ללכיש. כשהגענו ללכיש וסיימנו לפרוק את המשאית, התיישבנו, ארז ואני, על קצה המיטה, שכבר הוצבה בחדר, ופרצנו שנינו בבכי גדול. גם עלי קשתה העזיבה, אם כי עזבנו בגללי.

 

אחרי ימים ספורים של התאקלמות בלכיש ארז הודה לנו על שעזבנו. הוא גילה את החופש האדיר ואת המרחבים שיש במושב, את הלינה המשפחתית, (בזמנו, בקיבוץ, הילדים ישנו בבית הילדים ללא הוריהם, מיד עם היוולדם) ואת העצמאות. בקורקינט שהביא מהקיבוץ היה נוסע כל בוקר לצרכנייה וקונה לחמניות טריות ומטעמים אחרים, ככל שחפץ לבו, מה שהיה חדש ומיוחד בשבילו, כי בקיבוץ לא היו לו אפשרויות כאלה. מהר מאד גם התחבר עם ילדי הגן, ולימים היה מוביל אותם בראש חבורת הפרחחים.

נירה סביר

נירה סביר נולדה 1945. עסקה בהוראת אמנות לצד עבודה חקלאית בכרם. בעקבותו מותו של בנה הוציאה בשנת 1995 את ספרה האוטוביוגרפי "אמא אהבה ושמים בהירים".

יצירותייה המוקדמות של סבר מאופיינות בשימוש בדימויים מחיי היום יום. בשנות ה-70 של המאה ה-20 יצרה עבודות מופשטות. בעבודותיה משנות ה-80 ואילך, ניכר העיסוק בטבע הישראלי כצורה סמבולית. בין יצירותיה הידועות סדרת ציורי "חד גדיא" (1987).

עוד על הספר

אמא אהבה ושמים בהירים נירה סביר

ארז שלי

ארז נולד ביום שבת ה-28.8.1965 בשעה 7.35 בבוקר בבית החולים קפלן שברחובות. הלידה הייתה קלה ורגילה. הוא החליק מתוכי לאוויר העולם ללא מאמץ.

גם ההריון עם ארז היה קל ובלי תופעות מכבידות. להיפך, בתקופה זו הייתי מאד יצירתית. אבל בהתחלה, כשגיליתי שאני בהריון רציתי לעשות הפלה, למרות החברות עם יגאל, שהיתה עמוקה ונפלאה. זמן קצר אחרי שהחלה חברותנו ידעתי, שאם אי פעם אנשא לגבר, זה יהיה אך ורק ליגאל, אבל אז לא היה לי "בראש׳" לא נישואים ולא אימהות. רציתי מאד להמשיך ללמוד ציור. באותה העת הייתי חיילת בשירות חובה והיה לי סידור מיוחד עם מפקדי בצבא, לפיו קיבלתי יום אחד חופשי בשבוע כדי לנסוע לת"א ללמוד ציור. כבר אז למדתי ציור במכון אבני, אצל שטרייכמן. לכן, ההריון "נפל" עלי כשאני לא מוכנה ולא בשלה לקראתו. יגאל עמד על כך שנינשא ושאשאיר את ההריון, מה גם שאז, לפני 30 שנה, הפלה היוותה סיכון להריונות הבאים. השתכנעתי והשלמתי עם המציאות החדשה והסתגלתי אליה מהר מאד. התנחמתי בכך שנישאתי לאדם שאני מאד אוהבת ושאוהב אותי מאד, ובנוסף לזאת הוא האדם הטוב ביותר שאני מכירה עלי אדמות, ושאוכל להגשים את חלומותי בעניין הציור גם כשאהיה נשואה ואם לתינוק, דבר שאכן התגשם.

 

עברתי לגור עם יגאל לקיבוצו - כפר מנחם. כשארז היה בן שנה חזרתי ללימודים חלקיים בת"א וכשהיה בן שנתיים יצאתי ללימודים מלאים לבצלאל בירושלים. אחר כך המשכתי ללמוד במדרשה למורים לאמנות בת"א. נסעתי כל בוקר לת"א וחזרתי לפנות ערב הביתה. ארז גדל והתפתח להפליא, על אף שהיתה לו אמא ב"משרה חלקית". החסר היה גם פיסי (כשלמדתי בירושלים נעדרתי בכל ימות השבוע מהבית והייתי מגיעה לקיבוץ רק בסופי השבוע) וגם נפשי. היתה לו אמא שכל מעייניה הם הציור והאמנות.

 

יגאל טיפל בו נהדר ונעזר גם בהוריו שבקיבוץ. ארז אהב מאד את הקיבוץ ואת בית הילדים. כשעזבנו את הקיבוץ ארז היה בן חמש וארבעה חודשים. היה לו קשה מאד לקבל את העזיבה, וביום שהעמסנו את מעט חפצינו הוא התנגד כל כך, שנשכב על מיטתו בבית הילדים ולא הסכים לזוז ממנה. אני לא מצליחה להיזכר איך הצלחנו לשכנע אותו, כי בסופו של דבר אני זוכרת שהעמסנו גם את מיטת הברזל הקטנה מבית הילדים וארז נסע איתנו במשאית ללכיש. כשהגענו ללכיש וסיימנו לפרוק את המשאית, התיישבנו, ארז ואני, על קצה המיטה, שכבר הוצבה בחדר, ופרצנו שנינו בבכי גדול. גם עלי קשתה העזיבה, אם כי עזבנו בגללי.

 

אחרי ימים ספורים של התאקלמות בלכיש ארז הודה לנו על שעזבנו. הוא גילה את החופש האדיר ואת המרחבים שיש במושב, את הלינה המשפחתית, (בזמנו, בקיבוץ, הילדים ישנו בבית הילדים ללא הוריהם, מיד עם היוולדם) ואת העצמאות. בקורקינט שהביא מהקיבוץ היה נוסע כל בוקר לצרכנייה וקונה לחמניות טריות ומטעמים אחרים, ככל שחפץ לבו, מה שהיה חדש ומיוחד בשבילו, כי בקיבוץ לא היו לו אפשרויות כאלה. מהר מאד גם התחבר עם ילדי הגן, ולימים היה מוביל אותם בראש חבורת הפרחחים.