לאכול, לרוץ, לאהוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לאכול, לרוץ, לאהוב
הוספה למועדפים

לאכול, לרוץ, לאהוב

כוכב אחד (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

עידית תמיר

עידית תמיר היא מנטורית לחיים טובים יותר בקלות ובפשטות. מרצה, מנחת קבוצות ומאמנת אישית, מרתוניסטית ואמא לחמישה. גרה בעיר ואוהבת את עצמה בדיוק כמו שהיא. ככה זה.

תקציר

כשכתבתי את הספר הזה דמיינתי אותך מחזיקה אותו ומרגישה איך הוורוד שבו מצליח לחלחל לך לתוך החיים ולעשות שם משהו טוב.
לאכול. לרוץ. לאהוב הוא הסיפור שלי והוא גם הסיפור שלך.
הוא עוסק בדרך בה אנחנו בוחרות לחיות את החיים ולהפוך אותם להכי טובים שאפשר עבורנו.
לאכול. לרוץ. לאהוב זאת הנוסחה שלי לחיים טובים יותר. 
זאת נוסחה שעובדת.
לאכול כי צריך לאכול כדי לחיות. לאכול טוב, טרי, טעים, בריא, בלי להימנע, ובלי לספור קלוריות ולהרגיש רע.
לרוץ כי ספורט הוא חלק בלתי נפרד מאורח חיים בריא, לרוץ כדי להאיץ דופק. לרוץ כדי להרגיש את הלב פועם ולהקשיב למה הוא אומר. הלב תמיד יודע והלב רוצה אהבה.
לאהוב זאת התשובה. לאהוב את עצמך בדיוק כמו שאת – זה הפתרון.
הספר הזה נותן לך יד ומלווה אותך בדרך לשם.

פרק ראשון

בגד הים ששינה את חיי

יום חמישי, שלוש אחר-הצהריים. חזרתי מפגישת עבודה מוצלחת והייתי בדרך לעוד אחת. זה היה יום נעים של שמש מלטפת שהגיע אחרי חורף רטוב וקר במיוחד, בשנת 2010. בתחזית אמרו שגם סוף השבוע יהיה חם יחסית לעונה וכמו תמיד, האסוציאציה הראשונה שלי הייתה ״איזה כיף, אפשר יהיה ללכת לים בשבת.״ האסוציאציה השנייה שהגיעה הייתה שנזכרתי שיש מכירת טרום עונה אצל רונית ים, חברתי, ברמת השרון.רציתי לקנות לי בגד ים חדש. פניתי ימינה במחלף מורשה, והגעתי לסטודיו של רונית. היא לא הייתה שם, אז ביקשתי מהמוכרת את בגד הים הכחול שאהבתי במידה לארג’ ונכנסתי לתא המדידה.

בגד ים חייבים למדוד.

אני שונאת למדוד בגדי ים. אף פעם לא כיף למדוד בגדים, ובגד ים זה רע במיוחד. איכשהו חדר מדידה הוא תמיד קטן מדי, צפוף ולא נוח. התאורה, המראות, ובכלל – להסתבך עם הנעליים, הג’ינס, הסוודר, להוריד את החזייה ואז לשים עלייך את בגד הים (על התחתונים, כמובן) ולהביט על עצמך במראה תחת אור הפלורסנט החד.

קשוח.

לאחת כמוני (וכמו כל כך הרבה נשים אחרות) שהמשקל, השומן, הצלוליטיס, הקפלים ובעיקר ״איך זה מונח,״ ו״איך אני נראית״ הם בראש סדר העדיפויות, אף פעם לא כיף למדוד בגד ים. ובימים של טרום עונה, כשהעור עוד חיוור מהחורף, זה אפילו עוד פחות כיף.

הלא יאומן קורה: אני אוהבת את עצמי

אבל ממש הייתי צריכה בגד ים, אז כן, נכנסתי לתא המדידה, התפשטתי, כולל נעליים, גרביים, ג’ינס, סוודר וכל מה שהיה עלי ומדדתי את בגד הים הכחול.

הסתכלתי במראה, ראיתי מולי אישה בת 46 בבגד ים כחול עם ציור של עוגן עליו, והלא יאומן קרה... אהבתי את מה שאני רואה.

זה פשוט נראה טוב.

הסתכלתי שוב במראה ובדקתי את עצמי מכף רגל ועד ראש וראיתי את הסך הכל שאני. לא התעכבתי על הפרטים, סימני המתיחה, הבטן, השומן, הצלוליטיס. בפעם הראשונה ראיתי את עצמי כמו שאני, בסך הכל. אישה.

הסתכלתי שוב ועדיין נראיתי לעצמי סבבה לגמרי. וואו.

האישה במראה הייתה הכי אני. יום חמישי, השעה שלוש ומשהו אחר הצהריים, אור יום. זו אני מול המראה. אין פילטרים. אין מוכרת שמתחנפת ומחמיאה לי, אין אף חברה לידי שמייעצת ואומרת ״זה יפה לך, תקחי.״

רק אני מול עצמי. אישה. בת 46, (טוב נו, כמעט בת 47). אחרי 5 לידות, עם עור רפוי במקומות מסוימים ואחוזי שומן בולטים למדי במקומות אחרים. ממש לא גל גדות. וזה עדיין נראה מצוין.

הסתכלתי על עצמי במראה שוב ושוב ואהבתי.

"האישה במראה הייתה הכי אני. יום חמישי, השעה שלוש ומשהו אחר הצהריים, אור יום. זו אני מול המראה. אין פילטרים. הסתכלתי שוב ועדיין נראיתי לעצמי סבבה לגמרי. וואו"

אז למה התעצבתי?

דקה אחר כך נפל עלי עצב גדול. הבנתי שזאת הפעם הראשונה בחיים שאני מתבוננת על עצמי במראה ורואה שם את הסך הכל שלי, את מי שאני. הבנתי שזאת פעם ראשונה שאני מביטה על עצמי בעין אחרת, עין אוהבת.

זה עשה לי פלאשבק לרגע מכונן אחר שלי מול המראה, שלושים שנה אחורה. נערה בת 16 שמבינה שהמשקל שלה הוא בן שלוש ספרות ומחליטה ״להרוג את השמנה הזאת״ שמסתכלת עליה במראה.

ועכשיו, שלושים שנה קדימה, אני מוצאת את עצמי מתבוננת במראה, רואה את האישה הזאת שעומדת מולי בבגד ים כחול שמונח על גוף חיוור עם אותו עור רפוי ושומנים בולטים, ובפעם הראשונה בחיים שלה מרגישה שהכל בסדר.

תחושת העצב שהרגשתי התחלפה בתחושת חמלה. חמלה כלפי עצמי לא היתה רגש שהיכרתי עד אותו רגע.

לפי המילון, ״חמלה״ היא ביטוי של טוב לב הנובע מתוך אמפתיה, עם רצון להקל ולהפחית מן הסבל של האחר. הסתכלתי על האישה הזאת שמסתכלת עלי במראה ובפעם הראשונה בחיים הבנתי אותה. הרגשתי מחוברת אליה. התבוננתי בה וידעתי בדיוק מי היא ואיזה חיים יש לה. זכרתי מה היא השאירה מאחור ועם מה היא מתמודדת היום.

באותו רגע הבנתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי לא דרך פריזמה של שיפוטיות וביקורת, שהיו ברירת המחדל שלי מאז אני זוכרת את עצמי. בפעם הראשונה לא הסתכלתי על עצמי דרך העין החדה, זו שרואה כל פגם ומדרבנת אותי – לשפר, לרזות, לחטב, לעצב.

נעים להכיר, עין חדשה

הבנתי שהעין החדה הזו שלי היא העין שמלווה אותי בכל תחומי החיים – העין שאחראית על האמביציה, ההישגיות, השאפתנות וההתמודדות של נקבת האלפא הזאת – הדימוי שהדבקתי לעצמי.

העין שעד אותו רגע חשבתי שהיא טובה לי, כי היא אחראית על ההצלחה שלי בחיים, העין שבזכותה אני מתקדמת, זזה, פועלת.

ברגע המכונן הזה מול המראה, אצל רונית ים, נפתחה לה עין חדשה. עין מלטפת, אוהדת, חומלת, מכילה, מפויסת ואוהדת. העין הזאת היא העין החדשה שלי. היא העין שמלווה אותי מאז. בזכותה נולדתי מחדש.

"בפעם הראשונה לא הסתכלתי על עצמי דרך העין החדה, זו שרואה כל פגם ומדרבנת אותי – לשפר, לרזות, לחטב, לעצב."

בגיל 46 הבנתי שאני מי שאני. שיש לי צדדים יפים וצדדים יותר יפים. שיש לי חולשות ויש לי חוזקות. שיש בי המון תכונות טובות שאני אוהבת ותכונות אחרות שאני פחות אוהבת. יש מקומות בהם אני מצוינת ומקומות אחרים, שבהם אני מתמודדת.

ובעיקר הבנתי שהכל בסדר, ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני אוהבת את מי שאני.

חזרתי לג’ינס ולסוודר שלי, קניתי את בגד הים הזה בשלושה צבעים שונים, יצאתי מהסטודיו של רונית והרגשתי שאני אישה אחרת. נכנסתי לאוטו, ראיתי שהשעה כבר מאוחרת ואני מאחרת לפגישה הבאה שלי. האישה שהייתי לפני שעה היתה מתעצבנת על עצמה, נותנת גז, דוהרת ואיכשהו מספיקה להגיע לפגישה. אולי הייתי מגיעה בלי אוויר אבל איכשהו, בטוח שהייתי מגיעה בזמן.

בדיעבד הבנתי שמשהו גדול ועמוק השתנה אצלי באותו רגע. לא התאים לי למהר ולהגיע בלי אוויר, עם התחושה הקבועה של ״אני לא מספיקה כלום.״ ידעתי גם מה עוד מחכה לי בהמשך היום: אסיפת הורים של הבן המרכזי שלי, התור שלי בפול אימהות להחזיר את הבנים מאימון הכדורסל בהדר יוסף, ולא לשכוח במקביל להזמין פיצות לסוף המשחק של הבן הצעיר שלי בצהלה ולוודא שיהיה שם מישהו שיקבל אותן במגרש, כי אפילו אני לא יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית.

תחושת העומס וה״אני לא מספיקה״ היו מתחלפות אצלי ברגע לתחושת ״אני לא מספיק טובה.״ מייד הייתי רואה עם העין החדה שלי איך אצל אחרים הכל עובד, מנצנץ ומתפקד ומרגישה אשמה ואמא לא מספיק טובה.

סיפורים שסיפרתי לעצמי

שנים נהגתי להמציא סיפורים על בתים של אחרים וקריירות של אחרות. פינטזתי איך במשפחות של אחרים הכל תמיד עובד ומצליח. תמיד מסודר. תמיד יפה וטוב ונעים. אי אפשר הרי להתווכח עם הדמיון. בעיניים שלי, המציאות של חיי תמיד הייתה יכולה להשתפר ולהיות טובה יותר.

לדוגמה, הבית של חברתי שרון, שהבנות שלנו למדו יחד באותה כיתה. ביני לביני קראתי לה ״שרון סלון לבן״, כי לבית שלה היה אופי לבן כזה, נקי ומסודר. היו לה ארבעה ילדים, ובכל זאת הבית תמיד היה מתוקתק וריחני. היא תמיד היתה לבושה טיפ טופ גם אם נפגשנו אחר הצהריים עם הילדים בקאנטרי או בכיכר השכונתית. הלק שלה תמיד היה נוצץ ומעודכן, השיער חלק, האודם במקום, וכולה מאובזרת ומדוגמת. בעלה – יבואן רכבי יוקרה – הרעיף עליה גם כסף וגם אהבה. הם נפגשו כל בוקר לשיחה נעימה בבית הקפה השכונתי אחרי ששרון הייתה מסיימת את צעידת הבוקר שלה בשביל שליד הבית. אחרי עשרים דקות בדיוק הוא היה עוזב ונוסע לסוכנות הרכב שלו, והיא הייתה נשארת עם שאר החברות בקפה לעוד שעה קלה בנחת וברוגע. היא אף פעם לא נראתה לי לחוצה או ממהרת, למרות שידעתי שהיא מעצבת פנים עצמאית עם לקוחות תובעניים.

בדמיון שלי פינטזתי תמיד איך אוכל לבקש ממנה פעם לבוא ולעצב לי את הפנים. הפנים של הבית או הפנים של הנפש – לא הייתי סגורה על זה, אבל הרגשתי שהם איכשהו מחוברים. באותו זמן אהבתי לתצפת מבחוץ על הבית שלה, להניח הנחות ולהסיק מסקנות. חשבתי שכשהדברים נראים מסודרים ומתוקתקים מבחוץ זה סימן ודאי לכך שיש שקט ושלווה גם בפנים.

עידית תמיר

עידית תמיר היא מנטורית לחיים טובים יותר בקלות ובפשטות. מרצה, מנחת קבוצות ומאמנת אישית, מרתוניסטית ואמא לחמישה. גרה בעיר ואוהבת את עצמה בדיוק כמו שהיא. ככה זה.

עוד על הספר

לאכול, לרוץ, לאהוב עידית תמיר

בגד הים ששינה את חיי

יום חמישי, שלוש אחר-הצהריים. חזרתי מפגישת עבודה מוצלחת והייתי בדרך לעוד אחת. זה היה יום נעים של שמש מלטפת שהגיע אחרי חורף רטוב וקר במיוחד, בשנת 2010. בתחזית אמרו שגם סוף השבוע יהיה חם יחסית לעונה וכמו תמיד, האסוציאציה הראשונה שלי הייתה ״איזה כיף, אפשר יהיה ללכת לים בשבת.״ האסוציאציה השנייה שהגיעה הייתה שנזכרתי שיש מכירת טרום עונה אצל רונית ים, חברתי, ברמת השרון.רציתי לקנות לי בגד ים חדש. פניתי ימינה במחלף מורשה, והגעתי לסטודיו של רונית. היא לא הייתה שם, אז ביקשתי מהמוכרת את בגד הים הכחול שאהבתי במידה לארג’ ונכנסתי לתא המדידה.

בגד ים חייבים למדוד.

אני שונאת למדוד בגדי ים. אף פעם לא כיף למדוד בגדים, ובגד ים זה רע במיוחד. איכשהו חדר מדידה הוא תמיד קטן מדי, צפוף ולא נוח. התאורה, המראות, ובכלל – להסתבך עם הנעליים, הג’ינס, הסוודר, להוריד את החזייה ואז לשים עלייך את בגד הים (על התחתונים, כמובן) ולהביט על עצמך במראה תחת אור הפלורסנט החד.

קשוח.

לאחת כמוני (וכמו כל כך הרבה נשים אחרות) שהמשקל, השומן, הצלוליטיס, הקפלים ובעיקר ״איך זה מונח,״ ו״איך אני נראית״ הם בראש סדר העדיפויות, אף פעם לא כיף למדוד בגד ים. ובימים של טרום עונה, כשהעור עוד חיוור מהחורף, זה אפילו עוד פחות כיף.

הלא יאומן קורה: אני אוהבת את עצמי

אבל ממש הייתי צריכה בגד ים, אז כן, נכנסתי לתא המדידה, התפשטתי, כולל נעליים, גרביים, ג’ינס, סוודר וכל מה שהיה עלי ומדדתי את בגד הים הכחול.

הסתכלתי במראה, ראיתי מולי אישה בת 46 בבגד ים כחול עם ציור של עוגן עליו, והלא יאומן קרה... אהבתי את מה שאני רואה.

זה פשוט נראה טוב.

הסתכלתי שוב במראה ובדקתי את עצמי מכף רגל ועד ראש וראיתי את הסך הכל שאני. לא התעכבתי על הפרטים, סימני המתיחה, הבטן, השומן, הצלוליטיס. בפעם הראשונה ראיתי את עצמי כמו שאני, בסך הכל. אישה.

הסתכלתי שוב ועדיין נראיתי לעצמי סבבה לגמרי. וואו.

האישה במראה הייתה הכי אני. יום חמישי, השעה שלוש ומשהו אחר הצהריים, אור יום. זו אני מול המראה. אין פילטרים. אין מוכרת שמתחנפת ומחמיאה לי, אין אף חברה לידי שמייעצת ואומרת ״זה יפה לך, תקחי.״

רק אני מול עצמי. אישה. בת 46, (טוב נו, כמעט בת 47). אחרי 5 לידות, עם עור רפוי במקומות מסוימים ואחוזי שומן בולטים למדי במקומות אחרים. ממש לא גל גדות. וזה עדיין נראה מצוין.

הסתכלתי על עצמי במראה שוב ושוב ואהבתי.

"האישה במראה הייתה הכי אני. יום חמישי, השעה שלוש ומשהו אחר הצהריים, אור יום. זו אני מול המראה. אין פילטרים. הסתכלתי שוב ועדיין נראיתי לעצמי סבבה לגמרי. וואו"

אז למה התעצבתי?

דקה אחר כך נפל עלי עצב גדול. הבנתי שזאת הפעם הראשונה בחיים שאני מתבוננת על עצמי במראה ורואה שם את הסך הכל שלי, את מי שאני. הבנתי שזאת פעם ראשונה שאני מביטה על עצמי בעין אחרת, עין אוהבת.

זה עשה לי פלאשבק לרגע מכונן אחר שלי מול המראה, שלושים שנה אחורה. נערה בת 16 שמבינה שהמשקל שלה הוא בן שלוש ספרות ומחליטה ״להרוג את השמנה הזאת״ שמסתכלת עליה במראה.

ועכשיו, שלושים שנה קדימה, אני מוצאת את עצמי מתבוננת במראה, רואה את האישה הזאת שעומדת מולי בבגד ים כחול שמונח על גוף חיוור עם אותו עור רפוי ושומנים בולטים, ובפעם הראשונה בחיים שלה מרגישה שהכל בסדר.

תחושת העצב שהרגשתי התחלפה בתחושת חמלה. חמלה כלפי עצמי לא היתה רגש שהיכרתי עד אותו רגע.

לפי המילון, ״חמלה״ היא ביטוי של טוב לב הנובע מתוך אמפתיה, עם רצון להקל ולהפחית מן הסבל של האחר. הסתכלתי על האישה הזאת שמסתכלת עלי במראה ובפעם הראשונה בחיים הבנתי אותה. הרגשתי מחוברת אליה. התבוננתי בה וידעתי בדיוק מי היא ואיזה חיים יש לה. זכרתי מה היא השאירה מאחור ועם מה היא מתמודדת היום.

באותו רגע הבנתי שזו הפעם הראשונה שאני רואה את עצמי לא דרך פריזמה של שיפוטיות וביקורת, שהיו ברירת המחדל שלי מאז אני זוכרת את עצמי. בפעם הראשונה לא הסתכלתי על עצמי דרך העין החדה, זו שרואה כל פגם ומדרבנת אותי – לשפר, לרזות, לחטב, לעצב.

נעים להכיר, עין חדשה

הבנתי שהעין החדה הזו שלי היא העין שמלווה אותי בכל תחומי החיים – העין שאחראית על האמביציה, ההישגיות, השאפתנות וההתמודדות של נקבת האלפא הזאת – הדימוי שהדבקתי לעצמי.

העין שעד אותו רגע חשבתי שהיא טובה לי, כי היא אחראית על ההצלחה שלי בחיים, העין שבזכותה אני מתקדמת, זזה, פועלת.

ברגע המכונן הזה מול המראה, אצל רונית ים, נפתחה לה עין חדשה. עין מלטפת, אוהדת, חומלת, מכילה, מפויסת ואוהדת. העין הזאת היא העין החדשה שלי. היא העין שמלווה אותי מאז. בזכותה נולדתי מחדש.

"בפעם הראשונה לא הסתכלתי על עצמי דרך העין החדה, זו שרואה כל פגם ומדרבנת אותי – לשפר, לרזות, לחטב, לעצב."

בגיל 46 הבנתי שאני מי שאני. שיש לי צדדים יפים וצדדים יותר יפים. שיש לי חולשות ויש לי חוזקות. שיש בי המון תכונות טובות שאני אוהבת ותכונות אחרות שאני פחות אוהבת. יש מקומות בהם אני מצוינת ומקומות אחרים, שבהם אני מתמודדת.

ובעיקר הבנתי שהכל בסדר, ובפעם הראשונה בחיים הרגשתי שאני אוהבת את מי שאני.

חזרתי לג’ינס ולסוודר שלי, קניתי את בגד הים הזה בשלושה צבעים שונים, יצאתי מהסטודיו של רונית והרגשתי שאני אישה אחרת. נכנסתי לאוטו, ראיתי שהשעה כבר מאוחרת ואני מאחרת לפגישה הבאה שלי. האישה שהייתי לפני שעה היתה מתעצבנת על עצמה, נותנת גז, דוהרת ואיכשהו מספיקה להגיע לפגישה. אולי הייתי מגיעה בלי אוויר אבל איכשהו, בטוח שהייתי מגיעה בזמן.

בדיעבד הבנתי שמשהו גדול ועמוק השתנה אצלי באותו רגע. לא התאים לי למהר ולהגיע בלי אוויר, עם התחושה הקבועה של ״אני לא מספיקה כלום.״ ידעתי גם מה עוד מחכה לי בהמשך היום: אסיפת הורים של הבן המרכזי שלי, התור שלי בפול אימהות להחזיר את הבנים מאימון הכדורסל בהדר יוסף, ולא לשכוח במקביל להזמין פיצות לסוף המשחק של הבן הצעיר שלי בצהלה ולוודא שיהיה שם מישהו שיקבל אותן במגרש, כי אפילו אני לא יכולה להיות בשני מקומות בו זמנית.

תחושת העומס וה״אני לא מספיקה״ היו מתחלפות אצלי ברגע לתחושת ״אני לא מספיק טובה.״ מייד הייתי רואה עם העין החדה שלי איך אצל אחרים הכל עובד, מנצנץ ומתפקד ומרגישה אשמה ואמא לא מספיק טובה.

סיפורים שסיפרתי לעצמי

שנים נהגתי להמציא סיפורים על בתים של אחרים וקריירות של אחרות. פינטזתי איך במשפחות של אחרים הכל תמיד עובד ומצליח. תמיד מסודר. תמיד יפה וטוב ונעים. אי אפשר הרי להתווכח עם הדמיון. בעיניים שלי, המציאות של חיי תמיד הייתה יכולה להשתפר ולהיות טובה יותר.

לדוגמה, הבית של חברתי שרון, שהבנות שלנו למדו יחד באותה כיתה. ביני לביני קראתי לה ״שרון סלון לבן״, כי לבית שלה היה אופי לבן כזה, נקי ומסודר. היו לה ארבעה ילדים, ובכל זאת הבית תמיד היה מתוקתק וריחני. היא תמיד היתה לבושה טיפ טופ גם אם נפגשנו אחר הצהריים עם הילדים בקאנטרי או בכיכר השכונתית. הלק שלה תמיד היה נוצץ ומעודכן, השיער חלק, האודם במקום, וכולה מאובזרת ומדוגמת. בעלה – יבואן רכבי יוקרה – הרעיף עליה גם כסף וגם אהבה. הם נפגשו כל בוקר לשיחה נעימה בבית הקפה השכונתי אחרי ששרון הייתה מסיימת את צעידת הבוקר שלה בשביל שליד הבית. אחרי עשרים דקות בדיוק הוא היה עוזב ונוסע לסוכנות הרכב שלו, והיא הייתה נשארת עם שאר החברות בקפה לעוד שעה קלה בנחת וברוגע. היא אף פעם לא נראתה לי לחוצה או ממהרת, למרות שידעתי שהיא מעצבת פנים עצמאית עם לקוחות תובעניים.

בדמיון שלי פינטזתי תמיד איך אוכל לבקש ממנה פעם לבוא ולעצב לי את הפנים. הפנים של הבית או הפנים של הנפש – לא הייתי סגורה על זה, אבל הרגשתי שהם איכשהו מחוברים. באותו זמן אהבתי לתצפת מבחוץ על הבית שלה, להניח הנחות ולהסיק מסקנות. חשבתי שכשהדברים נראים מסודרים ומתוקתקים מבחוץ זה סימן ודאי לכך שיש שקט ושלווה גם בפנים.