פרפרים בגשם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרפרים בגשם
מכר
מאות
עותקים
פרפרים בגשם
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פרפרים בגשם

4.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים

מירה מגן

מירה מגן (נולדה ב-1950) סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005.

נולדה בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן. את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. 
כתיבתה מתאפיינת בפיוטיות נוגה ומרבה לתאר את המצוקה שבחיים מצדדים שונים. הידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1988 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". אחדים מספריה תורגמו לגרמנית. 
מגן בוגרת מדעי ההתנהגות וסיעוד, ועסקה בהוראה וסיעוד.

תקציר

אוריה אדם, רופא משפחה בן שלושים וחמש, מתקשה לעכל את הבשורה. עשרים וחמש שנים לאחר שנטשה אותו אמו ונעלמה, היא מודיעה לו שהיא חוזרת. הימים שלפני שובה מעמתים אותו עם המסקנה הקיומית של חייו הבוגרים: לבדו יחיה האדם. כולם לבדם. גם מי שיש לו אהבה, מקצוע וסבתא שנפשה קשורה בנפשו. הילדות כשורש הלא מפוענח של החיים הבוגרים עומדת במרכז פרפרים בגשם. באיזה מידה ניתן לך להתחקות אחר הילד שהיית ולהסיק משהו על האדם הבוגר שהפכת להיות? מה וכמה ביכולתך לבחור? מירה מגן בוחנת את השאלות הללו בדרמה משפחתית עזה ומכשפת. פרפרים בגשם הוא ספרה החמישי של מירה מגן, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2005. קדמו לו רבי המכר "כפתורים רכוסים היטב", "אל תכה בקיר", "בשוכבי ובקומי, אישה" ו"מלאכיה נרדמו כולם".

פרק ראשון

פרק ראשון

 

 

העגילים הסגולים. הנצנוץ הרועד שהבהב בהם. אם היא עונדת אותם עדיין, יזהה אותה מיד. הם היו פשוטים וצלולים כמו טיפת גשם על אירוס. נופֵח הזכוכית שעשה לה אותם נשבע שהם המלוטשים ביותר שיצאו תחת ידיו.
בעוד שלושה ימים היא תגיע. לא ציינה מספר טיסה, גם לא מאיזו יבשת היא שבה. “הלו, מדברת אווה, אמא שלך.” סיגריות רבות עישנה מאז, הקול שבקע מהמשיבון היה כבד וצרוד ממה שזכר.
עצר את המכונית במקום שהלחות מקשיחה את החול, סמוך לקו המים, ירד והחל לפסוע. צפה בחזהו המתנשם של הים, בענק המים הגואה ושוקע וגואה. אליענה היתה חושדת בנהמה העמומה ואומרת שמשהו עומד לקרות, היתה אוספת את צווארון המעיל ומגינה על העורף. טוב שלא הצטרפה אליו, שהניחה לו ללכת, המשיכה לשבת מול גביעה הריק וחישקה את אצבעה על רגלו של הגביע, והוא לא הבטיח לה מאום מעבר לַכלום שכבר קיים לה.
הביט בה וחשב, כשהיא תזדקן היא תהיה יפה יותר, וקם ופנה אל דלת המסעדה ואצבעה החשוקה על רגלו של הגביע נגעה ללבו.
היא תזדקן בלעדיו, חשב ויצא מהמסעדה. לו היה בימאי קולנוע, כך היה מעצב את הרגע, זוקף את גווה של הגיבורה, מצל על לחיָיהּ האחת ומעקל את אצבעה על גבעול זכוכית. כן, הוא בטוח, היא תהיה יפה יותר כשתזדקן, ולמרות זאת, יזדקנו לחוד, איש לעצמו.
עכשיו כבר לא חשב עליה, צעד לאִטו על קו המים ואמר שזה הזמן להבדיל דבר מדבר ולסדר את נפשו. רכן אל החול, הרים צדף והטילו אל המים וחשב, שטויות, אי אפשר לעשות סדר בנפש, הנפש היא לא מגירת גרביים ורגשות לא מתמיינים לפי גודל וצבע, לך תפריד ותזווג חרטה וסלידה וגעגוע ותשוקה ושאט נפש...
פסע על שפת המים, שרק מנגינה ישנה ואמר שלא יהרהר עכשיו במה שיעשה מחר ומחרתיים ולא יחשוב על אליענה וגם לא על אחרים, יניח לרוח ולנהמת הים שיבואו ויעשו בו מה שיעשו. רכן להביט באצה נפוחה שנפלטה אל החול ונזנחה ובעט בה להשיבה אל המים, וחשב שטוב שאין אנשים על החוף ושום דבר לא לוקח את הדעת לשום מקום. אבל הוא טעה. אישה וילד התקדמו לעברו וחלפו על פניו וכבר היו בגבם אליו ובבואות צִלם נגררו אחריהם.
“מה יש לך לפחד, מותק, חכה שתגדל,” אמרה האישה וצחקה ומרפקה התרומם ושרוולה נסוג, ידה היתה בגובה פניה ואצבעותיה כיסו על פיה. הילד נשא אליה עיניים ושתק, הוא משך אחריו זרד והזרד פצע את צלה, שרט בו פס דק. הם התרחקו וקטנו והשריטה התארכה אחריהם.
לא קרה הרבה, כמעט כלום, חֵפֶת שרוול הופשל ברוח ויד צנומה כיסתה על פה צוחק. זהו. ורצועת הזמן נקרעה. הים היה כבד וכהה, הפס התוחם את החול אפור מתכתי, כאילו פורזלו שולי העפר. הנה לך, חשב, מחוות יד קטנה, ונקטע הרצף המדוד של צעדיך. מכל הדברים שבעולם יד זרה וצנומה, וכבר נגלל לעיניך שטיחו של הזמן ששמר את טביעות פסיעותיך, נעל של גבר, קבקב של נער, סנדל של ילד וטביעת רגלו היחפה של תינוק.
גם אז היו דיבורים על פחד. גם אז אישה הגביהה ידה אל פיה לכסות על צחוקה. אִמוֹ.
היא שטפה חדרי מדרגות והוא נשרך אחריה מבית לבית וחיכה לה בגרם התחתון.
“כשהם פוחדים הם אותו דבר כמו שאנחנו,” אמרה לו והידקה ידיה על הסמרטוט, סחטה לחלוח עכור ותחבה אותו בקו המאחה מדרגה אל מדרגה, החדירה אותו בחריץ שבין האבנים, חיטטה וחילצה משם בדלי סיגריות, קרעי נייר, פתיתי מזון ושאר פירורי קיום שנשרו מגופם ומחפציהם של העולים ויורדים במדרגות.
“כולם אותו דבר בַּפחד,” שמטה את הסמרטוט אל הדלי, מתחה רגל ארוכה וכלאה את המדרגה הרטובה בין נעליה הפשוקות.
לא צריך היה שתספר לו על פחדם כדי שידע שישנם הם ויש אנחנו. כבר ידע. גם לא צריך היה שתספר לו על פחד. גם בלי הכלב של משפחת באומן, שחשף את ניביו החדים על מפתנם, ידע מהו פחד, וגם בלעדי הפרופסור שפתח את דלתו מול הכלב, נרתע לאחור וצמצם עצמו אל מבוא דירתו, ידע שהפחד מפסיע את הפחדן לאחור ומכַווץ את עורפו.
“פרופסורים פוחדים כמו שאנחנו,” אמרה לו, והוא צימד את רגליו הרזות בגרם התחתון ופילל שתנמיך את קולה, תאסוף את רגליה הפשוקות, תרכין עצמה אל הדלי ותעבור כבר אל המדרגה הבאה.
“אתה חושב שהאוניברסיטות האלה מוציאות מהם את הפחד? פחדן יישאר פחדן גם אם הוא פרופסור, וכלב יישאר כלב.” אוושה עברה בקיסוס הסמיך שציפה את הבית מבחוץ. הוא רצה לשמוע את הקיסוס, הוא רצה שתסגור כבר את רגליה ואת פיה ותעבור אל המדרגה הבאה. יד גדולה נפשטה אל צוואר הכלב ומשכה אותו פנימה אל הבית, הדלת של באומן נטרקה על החיה הרוטנת ודלתו של הפרופסור נפתחה. היא גררה את נעלה שחסמה לפרופסור את דרכו, הסוליה שרטה פס לרוחב המדרגה הרטובה.
כל כך לאט היא פינתה לפרופסור את הדרך, לא הצליח לראות את פניה מהגרם התחתון, רק את ידה שנשלחה לכסות על פיה, וידע שהיא צוחקת. הפרופסור, מגוהץ ומתוח, המתין לנעליה שייפגשו, ירד ונד לה בראשו ניד חד וקצר והמשיך לרדת ועבר על פניו ולא נד לו שום ניד, ובאמת למה שינוד לילד שהוא בן שש בסך הכול ורזה כמו שלד, וממילא הילד האזין לקיסוס, שמע את הרוח נושבת בעלים, תולשת את היבשים ומפקירה אותם להירמס, להתפורר ולהיסחף אל סבכות הביוב.
“האוניברסיטות רק מנפחות להם את הראש. הלב נשאר אותו דבר. מי שהיה לו לב מצ’וקמק, עם אוניברסיטה ובלי אוניברסיטה יישאר מצ’וקמק,” אמרה ורכנה אל הדלי, סחטה את הסמרטוט ושחה אל המדרגה הבאה, והוא הפריד את רגליו הצמודות וחשב, מצ’וקמק. מה זה לב מצ’וקמק? צִייר באצבעו לב לא סימטרי על מעקה המתכת, כיפה אחת של הלב עגולה, האחרת פחוסה ושקועה פנימה. תהה אם לבו מצ’וקמק ומישש את חזהו מימין ונזכר שאמרה לו שהלב בשמאל והשמאל הוא בצד של היד עם הזרת העקומה.
למשל המילה “פחד”. האם קודם ידע את הפחד ואחר כך הכיר את המילה, או להפך? מה זה משנה, אל שניהם התוודע מוקדם.
עוד לפני שאִמו נהייתה שוטפת רצפות ואמרה לו, “אתה רואה, מאמי, אני אהיה מה שאני ארצה להיות,” ואפילו לפני שהשחילה חוטי ניילון בחרוזי זכוכית, תלתה אותם על חצובת עץ ומכרה ברחוב. לא סבל את המילה “מאמי”. כשאמרה לו מאמי שאב את לסתותיו ונדרך, המאמי שלה בישר שסוּפה חדשה מכה בדלת, שעליו לשרוך את נעליו, לרכוס את מעילו ולהתכונן לדרך. כל אימת שהחיים תבעו ממנה התנצלות או הסבר שלפה את המאמי שלה שיכפר, שירַצה, שיפַצה, שיהסה, במיוחד בימים שבהם צצה מברשת שיניים זרה במקלחת ומגבת שהדיפה זיעה של עור זר. בימים רגילים קראה לו אדם, ובימים של הלך נפש נוגה קראה לו בשם שהעניקה לו בלידתו, אוריה. כששאל למה אוריה, אמרה לו, “זה מהשיר אורי אקרא לו, אורי שלי.” כששאל למה אדם, אמרה, “נולדת בתקופה הקוסמופוליטית שלי, רציתי שיהיה לך שם שיתאים לכל מקום על פני האדמה.” לא שאל מה זה תקופה קוסמו... הסתפק בכך ששמו מתאים לאדמה. באותה הזדמנות העניקה גם לעצמה שם שיתאים לכל מקום על פני האדמה ונהייתה אווה. “כשנולדת גמרתי עם השם חווה,” אמרה. אבל מַמָה רוּת המשיכה לקרוא לה חווה’לה, ואלמלא האלם שירד עליה היתה קוראת לה כך עד היום. ממה רות, גם לפני שאיבדה את המילים לא הרבתה לדבר עליה, ועם הזמן נמנעה מלהזכירה בשמה וכינתה אותה זאתי.
ובעוד שלושה ימים, אווה, חווה’לה, זאתי, או איך שלא יקראו לה, חוזרת, והוא לא החליט עדיין אם ילך לשדה התעופה להקביל את פניה. לא סיפר לאליענה, העמיד פנים שחייו כתמול שלשום. לו סיפר לה, היתה דוחקת בו, תלך, ודאי שתלך, סימן השאלה הדפוק הזה תלוי לך מעל הראש עשרים וחמש שנה, הגיע הזמן לקבל תשובה. ואולי אחרי שהיתה גומעת גמיעה עמוקה מהיין שלה היתה אומרת, מה פתאום שתלך? עשרים וחמש שנים היא לא רצתה לדעת ממך, מה קרה לה פתאום, היא חולה? בודדה? מזדקנת? זקוקה לעזרה? שתחפש את החברים שלה. היתה מתלהטת, מושכת אותו בשרוולו ועושקת את הרהוריו, תגיד לי איך, איך אמא נוטשת ילד בן עשר ולא רוצה לדעת ממנו עשרים וחמש שנה? אחת כזאת צריך לכלוא במחלקה סגורה או מאחורי סורג ובריח. תבין, אדם, היא דפקה לך את החיים...
לפני שעה ישב מולה במסעדה, ערך את צרותיו בראשו, התעמק בהן ושתק.
“תשתה, למה אתה לא שותה?” אמרה לו, וגם הפעם לא התאפקה ושאלה, “נו, מה יהיה אתנו?” וגביניה הצטופפו וקו עמוק נחפר ביניהם. הביט בצווארה המתוח וחשב, בת עשרים ותשע, אווה היתה צעירה ממנה בעשר שנים כשילדה אותו וחגרה סל של בד על חזהּ ונשאה אותו אל הרחוב, מיטלטל על שדיה הקטנים, ומכרה חרוזי זכוכית ופלסטיק מושחלים על חוטי ניילון. כשבכיו בקע מהסל חלצה לו שד ילדותי ושרה לו באנגלית. זה מה שמַמָה רוּת סיפרה לו. “באנגלית היא שרה לך, כאילו חסרים לנו שירים משלנו,” רגנה ממה רות ושמטה את כף ידה לבטל את מה שאמרה, כי מהם שירים באנגלית לעומת העוול הגדול. אווה, חווה’לה, זאתי, או איך שלא יקראו לה, היתה בסך הכול בת תשע עשרה כשתרמה לעולם אדם זעיר ורתמה רחיים במשקל של שני קילוגרם לצווארה. עשר שנים החזיקה מעמד עד שמאסה בעול, שמטה אותו לאנחות ויותר לא תהתה על גורלו. הסתלקה והשאירה לו פרפר זכוכית פגום מאלה שהרצידה על חוטי ניילון ברחוב, מאלה שהפקיעה את מחירם כשזהרו בשמש והוזילה אותם כשהוּעַם זיוום עם רדת החשיכה. רגע לפני שיצאה מחייו הורישה לו פרפר שחדקוֹ קטום ועינו כתושה, וכששאל אם הפרפר יבריא פעם, ענתה, “אם הוא ירצה מספיק, הוא יבריא.”
בלילות טמן את הפרפר תחת הכר ובבקרים נוכח לדעת שהפרפר לא רצה מספיק, עינו לא נפקחה וחדקו לא התארך. הצטער שלא שאל אותה אם העניין הזה של לרצות מספיק מתקיים גם בבני אדם, כי אז היה משתדל יותר בעניין הזרת השמאלית שלו, שהמפרק העליון שלה עקום, נטוי כלפי פנים, קד ומשתחווה לקמיצה. גם בעניין אווה כנראה לא רצה מספיק, כל השעות שעשה בחלון פקוח עיניים ודרוך אוזניים לא הספיקו בשביל להשיבה אליו. ופתאום, שנים אחרי שחדל לדרוך את חושיו ולהטריח עצמו אל החלון, היא חוזרת, ורק היא ואלוהים יודעים מאין.
“היא דפקה לך את החיים, אדם,” אליענה אומרת לו, והוא תוהה אם חייו דפוקים יותר מחייהם של אחרים. אם שוקלים את המדדים הבסיסיים שמהם עשויים חייו של אדם, קיומו החל בגירעון עצום. כבר ברחם הוכרח להסתפק במועט, לקפל את גפיו העובריים ולהידחק בין קירות אגן צרים, לשוט במי שפיר רדודים, לנצל רק שבעה מתוך תשעה ירחי הלידה הקצובים לכל אדם ולהיפלט אל העולם בבת אחת, בגניחת כאב חדה וחטופה, במשקל של שני קילוגרמים. פג שריאותיו טרם בשלו, שאיש לא קיבל עליו להיות אביו, שהמעשה שזרע אותו ברחמה של אווה היה ככל הנראה אקראי, דחוק וקצר רוח. פג שהאישה שבאה לפקוד את האינקובטור שלו פיהקה ולעסה מסטיק, צפתה בו מבעד לדופנות פלסטיק שקוף, טלטלה את רגלה הדקה, הציצה בשעונה וכעבור חמש עשרה דקות בדיוק קמה והלכה, הדביקה את המסטיק הלעוס למאפרה ובמדרגות היורדות מהפגייה הציתה לעצמה סיגריה.
“גְרַם של אימהוּת לא היה בה. כלום. כל חתולה היא יותר אמא ממנה,” אמרה ממה רות. היא היתה האישה השנייה שבאה לפקוד את האינקובטור שלו. זו שגחנה והוציאה אותו מתיבת הפלסטיק השקופה והחזיקה אותו צמוד לחזהּ הכבד ופשקה את שפתיה מרוב התפעלות וקמצה אותן מרוב תרעומת.
“היה בה דפקט, אתה מבין? הראש שלה היה ראש של צאצקֶע, לא של אמא. גם הגוף שלה לא התאים, לא בטן, לא טוסיק. שום דבר. גבוהה, שטוחה, עור ועצמות, פרצוף של ילדה חוצפנית.”
ביום שריאותיו גמלו ובכיו הבשיל באה ממה רות לאסוף אותו מהאינקובטור ולהביאו אל התחנה הראשונה בשורת התחנות שיעשה בחייו. “וזה שהיה לה חלב, זה היה נס מההפטרה. כנראה שאלוהים מרחם על פגים, אם לא אלוהים, היית גומר עוד לפני שהתחלת.” גם בענייני מזג האוויר העניקה קרדיט נדיב לאלוהים ואמרה, “ההוא שם למעלה החביא את השמש שלו והדליק אותה ברגע שיצאת מהפגייה. זה היה המזל שלך. אם לא השמש, היית נהיה עוף קפוא בפריזר של החורף הירושלמי.” בימים אחרים, כשהיה בלבה על אלוהים, כפרה בנדיבותו ואמרה, “השמים הפקירו אותך. אם לא אני וסבא שלך, היה לך קבר קטן בחלקת הילדים.
יום אחד לא היית מחזיק.” ואווה? היא נעדרה מדירתה השכורה כשהוצא מהפגייה ועשה דרכו אל חייה. ממה רות, ידה האחת עמוסה בתינוק, ידה האחרת מחטטת בתיק למצוא מפתח, הדפה את הדלת, הניחה אותו בעריסת במבוק זולה, ראתה את עפעפיו השקופים ממצמצים בשמש שהציפה את העריסה ופרשׂה צעיף משי כחול להגן על שמורותיו. כעבור שעה באה אווה מבחוץ ואמרה שתינוק שמתחיל את חייו בין סיבי במבוק ומשי כחול תהיה לו עין טובה על העולם. היא הסיטה את הצעיף, התבוננה בו ואמרה, “הדבר הזה יצא ממני? בחיי שמוזר.” הוא בכה והיא הרימה אותו, הפשילה את גופיית הטריקו שלה והצמידה אותו לשדהּ הקטן, ישבה ישיבה מזרחית על השטיח, היניקה ולא כיסתה את חזהּ העירום, וממה רות הפכה פניה אל החלון והקשיבה למצמוצי היניקה ותהתה כמה חלב כבר יש בלימון בוסר קטן כזה. אחר כך בא נחום, הסבא שלו, האבא של אווה, הבעל של ממה רות. “שב, אבא,” אמרה לו אווה וניתקה את השפתיים השקופות מפטמתה, השאירה את הפטמה רטובה וגלויה לשמש והעבירה את שפתיו לפטמה האחרת. “נו, אבא, תגיד משהו,” צחקה, הציתה לעצמה סיגריה ונשפה עשן כלפי התקרה.
“מה אני יכול להגיד?” הביט גם הוא בחלון, נבוך משך לו שרפרף דהוי והתיישב והמשיך לבהות במה שבחוץ.
“הוא היה ביישן הסבא שלך. כשהיא ככה ערומה, הוא יכול לגשת ולהסתכל עליך מקרוב? בחיים לא. אז מה יש לו כבר להגיד? הרבה צפרדעים אכלנו ממנה...” ממה רות סיפרה לו איך ישבו שניהם, גבם אל התינוק, עיניהם בחלון, ועשן הסיגריה היתמר אל התקרה והתפוגג מעל ראשיהם. נחום אמר שהעשן עלול להזיק לריאות של התינוק ואווה אמרה שבדיוק להפך, תינוקות לומדים להסתדר עם מה שיש ומתחסנים.
“אתם יכולים כבר ללכת. אני אסתדר אתו בעצמי,” אמרה להם, והם קמו והלכו ולבותיהם כמו צעדיהם, הולמים וכבדים. נחום שאל כמה חלב יש כבר בדבר קטן כזה. “היא כמו ילדה,” אמר, “מאיפה יהיה לה?” וקיווה שהאל הזןָ את העולם כולו בטובו ייטיב עם הברייה הקטנה אשר ברא. ממה רות התעצבנה שרק על החלב הוא שואל, ומה עם קצת אהבה לפג העלוב הזה? ואם אלוהים באמת מיטיב עם כל בריותיו, מה בער לו לדחוף את הפג הזה החוצה חודשיים לפני הזמן? נחום אמר לה שתעזוב את אלוהים בשקט והיא ענתה לו שאלוהים לא זקוק למליצי יושר והוא ענה לה והיא ענתה לו וכך עד שהגיעו הביתה. ממה רות לא הבינה איך פג שלבו קטן מאגוז פֶּקַן מצליח לקרב את נחום לאלוהים ולהרחיקו ממנה. שלוש שנים התענו במרחק המתקצר בין נחום לאלוהים ומתרחב ביניהם, וכשמלאו שלוש שנים לפג נחום מת.
“הַתחלת החיים שלך היתה התחלת הסוף של סבא שלך,” אמרה לו כשהיה בן עשר, ואף שלא ידע הרבה על ראשיתם של חייו לא שאל, חשב שהכי טוב לו שישתוק, שלא יפרכסו לה טיקים במצח ובעיניים כמו שקרה בכל פעם שדיברה על הימים שלה עם נחום.
מספיק לו מה שהיה כשהלך אִתה פעם ברחוב וזוג קשישים פסע לפניהם, הרוח פרמה את מטפחתה של האישה והקשיש אסף את כנף המטפחת וענב לולאת פרפר לצווארה. ממה רות נקשה בלשונה טצ–טצ–טצ, התעכבה כאילו נכנסה אבן לנעלה ונעצה בהם עיניים.
“אפשר לחשוב, רומיאו ויוליה,” אמרה, והעפעף העליון שלה התרומם וניתר ניתורי חרגול מקוטעים. “ראית? רק עשיתי להם עין רעה והתקלקל לי המנוע של העין,” גיחכה והמשיכה ללטוש את מנועיה המקולקלים בשני הקשישים ולא הרפתה מהם עד שנבלעו בבניין של הדואר.
היא קינאה בזקנים שהולכים ברחוב שלובי זרוע, רוכסים כפתור זה לזה, מאזינים בסבלנות ושותקים באורך רוח, כאילו פסח עליהם איזה חוק טבע.
הוא לא ילך שלוב זרוע עם אליענה כשיזדקנו משום שהם יזדקנו איש לעצמו. אליענה תהיה יפה יותר כשתזדקן ולמרות זאת יזדקנו לחוד. לא ענה לה כששאלה, “נו, מה יהיה אתנו?” מה יש לו לענות. בהתחלה רק חשק בה, אחר כך גם אהב אותה, והיום נעים להם יחד. הלוואי שהיתה מסתפקת בכך, אבל היא לא. קו של פסקנות ותרעומת חרוץ בין גבותיה, הצוואר והמצח עודם חלקים ומתוחים. בעוד שנים יתרוקן החריץ מדאבות וציפיות, יתרדד ויהיה סתם קמט, הצוואר והמצח יאבדו את חלקתם, ההשלמה תרפה את שרירי הפנים והאור יהיה שרוי במידה שווה על המצח ועל העיניים.
עכשיו, כשראה בעיני רוחו את השלווה שתקרן ממנה בעוד שנים, התגעגע אליה, ולרגע התאווה להיות קשיש ולקשור פרפרים לצווארה. זה לא שהוא לא אוהב אותה, אבל אהבתו לא תספיק לחיים שלמים, מאגרי התהום שלו רדודים, מתמלאים לאט ומתרוקנים מהר.
הים פרץ פרצות בשריטה שהזרד חרת, קטע אותה ומילא אותה מים, האם והילד היו שתי נקודות כהות וקטנות באופק. לא סיפר לה על אִמו, העמיד פנים שחייו הם כמו שהם. לו סיפר לה, היתה מטיפה לו. “יוּ מאסְט פֵייס אִיט, אדם.” ככה היא, אמירות גדולות היא אומרת באנגלית. ממה רות לא סבלה שמערבבים אנגלית בעברית, התעצבנה על אִמו ששרה לו בשפה זרה, אבל הוא, מה אכפת לו באיזו שפה חיים את החיים. המשיך לפסוע והים חרץ לשון מים קטנה וליקק את נעלו. היה מחבק עכשיו את אליענה, צובט לה בישבן, מתגרה ובורח, והיא היתה רודפת אחריו, ממעידה אותו ברגלה הדקה, ושניהם היו נופלים על החול, מגדפים ומתפלשים זה בזו. כשהוא בלעדיה הוא משתוקק אליה יותר מאשר כשהוא אִתה. כמה עלובה היתה האצבע שעיגלה על גביעה הריק, חשב ואמר שיתקשר אליה עכשיו. פנה אל הרכב לקחת את הטלפון הנייד ושב על עקבותיו, והחול שמר את טביעות נעליו שחרטומיהן פנו לשם וחזרו והתהפכו לכאן וכעבור כמה פסיעות שבו והלכו לשם. שחף נסק בתנופה וצעק. שחפים מזכירים לו את דפי, הבת של דודו עמוס, היא אמרה פעם שאילו היה שְׁמהּ שחף, חייה היו מסעירים יותר. בת שלושים ושלוש, גם הצוואר שלה חלק ומתוח, אבל האגן, שכבר פעמיים הכיל תינוק, התרחב ואיבד את עלומיו.
מכל בני דודיו רק עם דפי הוא משווה את חייו הממשיים לחיים שיכלו להיות לו ומשוחח אתה שיחות שאפשר לכנותן “מה אנו ומה חיינו”. לעומת זאת, עם אחֶיה, ערן, אסף ומומי, הוא לכל היותר מחליף דעה על מצב האומה, שואל אותם מה העניינים, וערן משיב משהו כמו, “שמעת איך דפקו לערבי ההוא כדור בראש?” אסף מוסיף שחבל שלא דפקו לו שניים ומומי ממלמל שכמה שדופקים להם ת’צורה זה לא משנה כלום, כל המחסומים מסריחים והמצב בזבל ומצדו שייתנו להם מדינה, רק שיעופו לנו כבר מהעיניים. הוא לא יודע מה ישאל אותם ומה ישיבו לו אחרי שיפרוץ המזרח התיכון החדש ותהיה לפלסטינים מדינה, מה שלא יהיה, בינתיים החיים חסים עליו ומפגישים אותו אִתם לעתים נדירות, והם תופסים מעט מאוד מקום בחייו אם בכלל. פעם חשב שלא יוכל בלעדיהם, מדי שבת חיכה להם בשער החצר של ממה רות וחי משבת לשבת. הם באו, וגם בנותיו של דודו הלל, יערה, ענת ויעל, באו, והוא עמד ומנה את הבאים ולא נרגע עד שספר שמונה ילדים תחת העץ, וככל שהיה מאושר בבואם כך היה אומלל בלכתם.
תקוות רבות תלה אז בסטירה שדפי חטפה מאִמה על שהפקירה את אחיה הקטנים בחצר. היא מיששה את לחיָיהּ המוכה ואמרה לו, “כיף לך שאין לך אמא,” ירקה על אצבעותיה, מרחה רוק על לחיָיהּ, לצננה, ואמרה, “הלוואי שהיא תעזוב אותנו כמו שאמך עזבה אותך ונגור כולנו אצל ממה רות,” ובו במקום חטפה סטירה על לחיָיהּ האחרת. הוא היה אז בן עשר והרהר באפשרות שיבואו כל הארבעה של עמוס לגור אתו אצל ממה רות והיה מוכן לשם כך לישון בפרוזדור של השירותים או במטבח. דפי נשבעה שעוד סטירה אחת, היא לוקחת את הפיג’מה ובאה. לילות רבים הגה בסטירה שתַגלֶה את דפי מביתה, חזה בדמיונו יד גסה נוחתת על פניה, שמע חבטת עור בעור, ראה טביעת אצבע סמוקה בלחיָיהּ הלבנה, ראה פיג’מה נתחבת לשקית ניילון, ילדה קפוצת פה נוקשת בדלת, זוג עיניים מנצנץ אליו במיטה הריקה שמולו, זוג נחיריים נושם בסמוך לו, וכבר פינה תא בארון הבגדים וכינס את אוצרותיו שהיו פזורים על השולחן וצופף אותם ועשה מקום. ממה רות ראתה את הסדרים החדשים ואמרה ימות המשיח. אלא שהימים נקפו ושום עיניים לא נצצו במיטה שממול ונחיריים לא נשמו שם, רק נחרותיה הקצובות של ממה רות ננשפו ממיטתה אל הפרוזדור של השירותים, תהלוכה ארוכה ומשעממת של חחחררח.
“נו, אמא שלָךְ לא מחטיפה לךְ?” שאל את דפי.
“אני דווקא אוהבת שהיא מחטיפה לי. אחרי כל סטירה אני שותקת יום שלם ועושה מה שבא לי.” הלחיים של דפי דמו לוורדים החיוורים שצמחו בחצר של ממה רות, רצה להתקרב אליה ולהריח אבל התאפק.
“ומה אתךָ, ממה רות מפליקה לךָ לפעמים?”
הוא משך בכתפיו והיא נעצה בו עיניים של שואלים אותך אז תענה, ולבסוף אמרה, “טוב, היא מרחמת עליך כי אמא שלך היתה מנקה מדרגות.”
“שוטפת,” תיקן אותה בגרון נשנק.
“זה אותו דבר. רוצה מחבואים?” הנעל של דפי רקעה קצרת רוח, והוא שטם את שרוכיה המיטלטלים, לא ענה לה בעניין המחבואים וזעם שהיא לא מבינה שאישה שהיא מנקה היא רק מנקה, אבל אישה ששוטפת יכולה להיות גם רופאה או תופרת או כל מה שהיא רוצה להיות. זה מה שאמרה לו אִמו כשטבלה את רגליה היחפות בשלוליות שהציפו את המדרגות, “אתה רואה, מאמי, אני מה שאני רוצה להיות.”
בערב החזיר את בגדיו לתא שפינה בארון, סתר את השולחן והפך את החדר, וממה רות אמרה שלא רק שהמשיח לא נראה באופק, גם שערה מהזנב של החמור שלו לא.
השחף צלל אל הצוק, החריד את בני מינו, כנפיים נפרשו להמראה ומטח נוצות כסוף נורה אל האופק ומשך צעקה על המים. לו ביים סרט שבשׂוֹרה רעה אורבת לפִתחו, היה פותח בצריחת השחפים, שתפיל אימתה על הצופים כמו הציפורים קרועות הגרון של היצ’קוק. שאל את עצמו אם אֵימה היא כמו פחד או קשה ממנו, וחשב שבכל מקרה אלה רק מילים, כשהדם אוזל מפניך, בתי השחי שלך רטובים וברכיך פקות, לא ממש משנה לך אם ההגדרה המתאימה למצבך היא אימה או פחד. אליענה, מאז שנהייתה סטז’רית לנוירוכירורגיה, לא מחשיבה מילים. משקיעה את כל כישוריה באנטומיה ובביוכימיה של המוח וסבורה שהתודעה והשפה הן התוצר של היחסים בין שתי אלה. עם הזמן היא תכיר בקשר החם שבין השפה לנפש ותבוז להן פחות.
אליענה. יכול להיות שעודה יושבת שם ואוחזת את גביעה הריק, ורק אלוהים יודע כמה פעמים ביקשה מהמלצר שישוב וימלא אותו.
הים היה אפור ושטוח כאילו התייגע להיות ים, השמים היו צחיחים, ענני סרק גבוהים עברו בהם בדרכם לשום מקום. היה מחבק אותה עכשיו ומנשק אותה תחת הסנטר ויורד עד מוצא הצוואר. חבל שבכל חיבוק ומגע אצבע היא מחפשת עתיד, שמץ של נצח. והוא, איך הוא יכול להבטיח עתיד, שלא לדבר על נצח? הרי מה שהבטיח לעצמו לא קיים. מאז הסרט הראשון שראה עם ממה רות הבטיח לעצמו שיהיה בימאי קולנוע. בכל מוצאי שבת הלך אתה לסרט, באמצע השבוע הלך עם עצמו וחיקה את הילד מ”סינמה פרדיסו”, וכשהגיעה העת למלא את ההבטחה נהיה רופא.
בימים שהוא נוטה חסד לעצמו הוא אומר שממילא הדרמות המרגשות של החיים ורגעיהם הקומיים מתרחשים אצלו במרפאה, ובימים שהוא בא חשבון עם עצמו הוא אומר, היה לך חלום, אדם, והפנית לו עורף. אתמול רכן מעל מוסקוביץ, הפציינט הכרוני, האזין לפעימה עודפת, ראה את חזהו סומר לצינת הסטטוסקופ וחשב, אם אביים פעם ציפייה מורטת עצבים, אניח את דסקית הסטטוסקופ על חוּדה של עצם החזה, אסיע אותה לאט–לאט אל רוּם הסרעפת ואנתק מהבשר באחת. מוסקוביץ ישב דמום על המיטה והמתין לפסק דינו והוא בישר לו, “מה ששמעתי בלב שלך לא חדש וגם לא יותר גרוע,” ושרירי כתפיו של מוסקוביץ רפו.
הוא עקב אחרי הפציינט שלו, שרכס את חולצתו ואסף את מסמכיו הרפואיים ופניו פני נישום שפירעון חובו נדחה לזמן מוגבל.
אפשר לחשוב שזמנם של כל האחרים איננו מוגבל, כולל אלה שבינתיים רואים שש–שש וחושפים את גוום השרירי בחוף הים.
כל מדולדלי האיברים שמאושפזים במוסד של ממה רות היו פעם שזופים, לבשו בגדי ים הדוקים על חלציהם ושרקו לבחורות.
שלשום פגש את דפי במוסד. אחות נכנסה להחליף לממה רות ושלחה את שניהם לפרוזדור, שימתינו בחוץ. קשיש צמוק גולגולת ופעור פה הוסע לקראתם בכיסא גלגלים ודפי הפכה פניה לחלון.
“פעם נהיה גם אנחנו כאלה,” אמרה, “הזקן הזה היה פעם ילד, היית מאמין? בטח היו לו חלומות, שאיפות, חשב שיגדל ויהיה מי יודע מה.” היא היתה מרירה וכועסת, יידתה בזקִנה מילים שנועדו למשהו אחר. נתמכה במעקה ואמרה, “אל תצחק ממני, אדם, על מה שאני הולכת להגיד לך עכשיו.” עקבה אחרי הקשיש המתרחק ואמרה שהחיים שאנחנו חיים הם רצף ההחמצות והטעויות שלנו, והחיים שפִנטזנו עליהם הם סרט שרץ לנו בראש ועם כל הקרנה חוזרת נוסף לנו קמט. “רק אצל אמא שלך התהפכו היוצרות, היא מרחה טיפֶּקס על הטעויות שלה והגשימה את האשליות.”
דלת החדר נפתחה ועגלת כביסה מזוהמת נהדפה אל המפתן.
“גם עליך היא שמה טיפקס, מחקה אותך. הייתי בסך הכול בת שמונה כשהיא עזבה, חבל שלא ממש הכרתי אותה.”
“הפסד שלך,” אמר, והם נכנסו לחדר. טיפקס. מאין בא לה הדימוי הלבן הזה? דפי מקנאה באִמו שהפכה את יוצרותיה, חושבת שהחמיצה מי יודע מה, אבל הוא, ששׂבע מיוצרות הפוכים, שואל את עצמו איזה עניין יש לו להקביל את פניה? אם ילך לשדה התעופה, ייטמע בין מקבלי הפנים, לא יסגיר את עצמו ולא יזדהה בפניה. היא לא תזהה אותו. חוץ מהזרת העקומה אין כלום בינו ובין הילד בן העשר שנטשה. יטמון את ידו השמאלית בכיס, יצפה בבאים ויהמר על אישה שמתאימה להיות אווה. אין ספק שעודה גבוהה ורזה, הרזון היה טבוע בה, כשם שאין ספק שיהיה תלוי לה אביזר מתגרה על צווארה ועגילי הזכוכית הסגולים ינצנצו בתנוכיה. היא תשעין רגל שזופה על עגלת המזוודות, ואם יצחיק אותה משהו, היא תניף את זרועה לכסות על פיה, תסיע את עגלתה העמוסה, תישא עיניה ותיקוב את פני הגברים ותבקש בהם את הילד שנטשה. היא תלעס מסטיק או תעשן סיגריה, תעמוד בלב הרחבה ותביט כה וכה, תיסוב על עומדה שלוש מאות שישים מעלות, תקמר את כפותיה על פיה ותצעק, “אוריה אדם, יש כאן אחד כזה? אוריה אדם...”
ואולי השנים הביסו את גִזרתה, הצמיחו לה כרס ופימה, השמינו את חזהּ וירכיה כמו שעשו לממה רות. כבדה ומגושמת היא תהדוף את עגלתה העמוסה ותתנשם, שׂערה קצר, דליל וצבוע, היא תלבש שמלה שמתאימה לגיל העמידה, סינתטית, כהה, מכופתרת, מתפקעת במותניים, תנעל נעל עם עקב נמוך ועבה, עיניה יתרוצצו בין הבריות ויפסלו את המבוגרים, הנמוכים, הבלונדיים וכל האחרים שנתוניהם לא באים בחשבון, “אוף, זה לא זה,” תמלמל לעצמה ותחזיק את פיה פתוח.
ואולי חזרה בתשובה ועכשיו היא רכוסה עד צוואר וחבושה שביס ועיניה ינועו בין פסוקי תהילים לרקיע ושפתיה ימלמלו תפילה, היא תישען על עגלתה העמוסה ותמתין עד שהקדוש ברוך הוא ימציא לה את מה שאיבדה וישועת השם כהרף עין.
מי יודע אם ברבות שנותיה לא פנתה אל הכירורגיה והפלסטיקה שיעשו בה פלאים ושינתה את חזותה, קיצרה את אפה, הגביהה את לסתותיה, הגדילה את השדיים ומתחה את העצמות? אבל הוא יזהה אותה, אפילו אין סנטימטר אחד בעורה שהזמן או המנתח לא שינו לבלי הכר, יזהה אותה ולו רק על פי מה שתעשה כשתעמוד שם נבוכה ותועה. כשתישא עיניה כה וכה ותראה שאין איש. גם אלוהים לא יוכל לגמול אותה מכרסום הציפורן של האגודל, כמו שעשתה ברגעים של “טוב, אז מה אני עושה עכשיו?”, הניחה אגודל על שפתה התחתונה והרטיטה את שיניה על ציפורנו. בכל פעם שהופיע רטט השיניים הזה נדרך, ידע שמיד ייגזר ממנו מעשה, שתכף היא תגרור אותו בידו ותגיד, “בוא, הולכים,” ותחתוך ימינה או שמאלה בצעדים נחרצים, או תגחן לפנים ותטה את עכוזה הקטן אל העולם ותגיד, “שיישקו לי בתחת כולם,” תציף את המדרגות במי סבון מוקצפים ותגרוף אותם במשיכות מגב נחושות.
רק בימים נדירים של חסד נגמר הרטט הזה ב”מה נבהלת, ילד?”
וצחוק וצביטה בלחי ו”טוב, נו, יהיה בסדר”existence takes care ,. גלים רפי תנופה התסיסו קצף לבן בנסיגתם, ידו של אלוהים האוחזת במגב הגדול של העולם עיְיפה מלגרוף את המים, רשוּלה ונרפית הסיגה אותם, העלימה עין, לא אסון אם לא יחדרו הפעם לכל הפינות, אם לא ידיחו כל צדף על החוף, אם יישארו טביעות רגליים בחול. גם מחר יש יום. הציץ בשעונו ונבהל, התכונן עוד לבקר היום את ממה רות, ובמוסד שלה כבר מחממים את הפִּירֶה של ארוחת הערב. האור עוד מלא אבל בקסרקטיני הזקִנה ארוחת הערב מוגשת לפני הערב. ממה רות, בתוך שאר חיילי דיביזיית “האירוע המוחי” הממונעת, תנוּיד לחדר האוכל על כיסא גלגלים בחגור מלא: טיטול, סינר, רצועות קשירה ליד המאובנת. כבר שנה וחצי היא שם, מאז הוציאה את ההגה האחרון, צלצלה והתלוננה שהיד שלה כבדה וגם הרגל. “יש לי הרגשה של שק תפוחי אדמה,” אמרה.
הוא עזב הכול ונסע אליה מרחק שלושה רמזורים. אבל ברמזורים האור היה ירוק והכביש היה פתוח, ואילו במוחה נחסמו ונפקקו דרכים ואספקת החמצן לתאים שובשה. הוא מצא אותה שמוטה בכורסתה, נטויה על צדה, רגלה שלוחה לפניה, היד תלויה ומיטלטלת מכתפה. “הראש, אוריה, הראש... מתפוצץ... אוי, אמא...” אמרה לאט ובקושי ולשונה דבקה לחִכה וזרזיף של רוק ניגר מפיה אל מסעד הכורסה וממסעד הכורסה נשרך קוּר רטוב אל הרצפה. הוא אסף את ידה אליה, ניגב את רוקהּ וחשב, אדם אומר אמא בהגה הראשון שהוא מוציא מפיו ובהגה האחרון. רק אווה נאבקה להביס את המילה “אמא”, את פעיית ה”מָא” שהשמיע תינוקה, את ההגה הראשון שפועים כל התינוקות שבעולם. “לא אמא,” היא פקדה עליו, “אווה, א–ווה, א–וו–ה.” סופה שלא קרא לה ובלית ברירה העניק לסבתו את כל ה”מָא” שלשונו אגרה, הגה את ה”מָא” בכפולות של שתיים וקרא לה ממה. עם הזמן צירף לה את שמה וקראהּ ממה רות. כשבגר ידע שקיבלה את כינויה בדין, היא היתה אמא כפולה, פעם אחת לילדיה, ופעם שנייה לו.
השיתוק אחז בכל פלג גופה השמאלי, מחציתם הימנית של פניה קפאה והוא כבר הבין שתשובות שהתעתדה לספק לו ביום מן הימים יישארו פקוקות בתאים שנמקו. היא נאחזה בפרק ידו, עינהּ האחת ריקה ומהאחרת נשקף פחד. מאז לא דיברה. לפעמים נפלטות לה הברות רצוצות, שיירי מילים שנסחפו בצינורות המוח ודלפו החוצה. לא יספר לה בינתיים את החדשות על אווה. הבשורה תהיה מכת פטיש אנושה, תזעזע טָרָשוֹת, תבקע סתימות, תסדוק תאים שנאטמו, מילים יפרצו מפיה והיא תגיד, “זאתי חוזרת? יפה מצדה.”
ואולי הבשורה תעבור בה כמו זרם חשמלי, תתקן קצרים, תאחה נתקים, תאחד מתחים, וממה רות תשוב להיות מה שהיתה, תשחרר את ידה הכבולה, תתיר את סינרה ותאמר לו, מה אני עושה כאן בכלל? אני לא הולכת לשלם להם גרוש בעד האוכל הזה, בוא נלך הביתה, נעשה לנו שוקו חם כמו שאנחנו אוהבים.
ואפשר שהבשורה תעקוף את המוח ותבוא אליה דרך הלב.
במקרה כזה יוכפלו הפעימות בעורקי הצוואר, עינה הקפואה תזלוג ופיה על חציו המעוות יאמר, חמאת בוטנים. תדאג שיהיה במקרר.
חווה’לה אוהבת חמאת בוטנים.
שבועות אחרי שאווה הסתלקה עוד החזיקה במקרר חמאת בוטנים, שבשובה תוכל לנעוץ אצבע במחית הסמיכה וללקק.
כעבור חודשים ראה את חמאת הבוטנים טבועה באשפה בין קליפות ביצים סרוחות וחסה מרופטת. “למה זרקת?” שאל אותה, והיא התעצבנה, “מה, אין לך מה לעשות, רק לחטט לי בזבל? זרקתי כי התאריך של זה עבר.” היא לא קנתה חמאה טרייה תחת זו שהתיישנה, כבר ניחשה שעד שזאתי תשוב יפוג תוקפן של חמאות רבות שבוטניהן לא נאספו עדיין ואפילו לא נזרעו. הוא גמר אומר שבדקה שהיא חוזרת הוא רץ למכולת, מה רץ, טס, ומביא אחת חדשה. העלייה בהלוך לוקחת לו ארבע דקות והירידה שלוש.
התאמן והשווה זמנים של דילוג וריצה והחליט שבדרך למכולת ירוץ ובחזרה הביתה ידלג.
איש משניהם לא העלה בדעתו שעשרים וחמש שנה יעברו עד שהיא תנדב להם אות חיים, שהמקרר של ממה רות יתרוקן בינתיים וממה רות לא תגור יותר בביתה. גם הוא לא גר שם יותר, הבית נהיה פונדק דרכים לו ולנכדיה האחרים, בני דודיו, שבדרכם משם לכאן לנים בו לילה, מלינים את ידידיהם, באים והולכים. התאומות של הלל, ענת ויעל, פוגשות זו את זו רק בבית הזה. ענת לא מבקרת אצל יעל כי נעליה לא חוצות את הקו הירוק, ויעל לא מבקרת אצל ענת כי פיה לא נפִצֶה למזונות שהרבנות לא חתומה עליהם. אחותן הבכורה יערה החלה לפקוד את הבית הזה לאחר גירושיה. כאן היא יכולה לצעוק “המניאק הזה” בלי חשבון, לשמוע את ההד חוזר אליה מהקירות ולפלוט עשן בשפתיים מופשלות כמו פאם פטאל שהשמים נפלו לה על הראש.
דפי, שיש לה בית משלה מאז שהתחתנה, מצלצלת אליו, “אתה בא לשתות קפה אצל ממה רות?” הוא בא והם יושבים במטבח ושותים קפה שחור בבית שמרַב ילדותו צבורה בו ועכשיו הוא צובר אבק. משוחחים ומשווים בין החיים שנחלמו פעם תחת עץ הרימון בחצר של ממה רות לבין מה שנהיה מהם. מדברים על העולם שהיה צלול ובהיר כשממה רות עמדה בחלון, עין לרימון צופייה, השקיפה על שמונת נכדיה המתגודדים תחת העץ ואמרה, “הפרלמנט כבר יושב.”
ועל העולם שנהיה נפתל ועמום כשנסעו איש לביתו בערב ומשמונה נשאר אחד, עומד לבדו תחת העץ, סותם את הבור שחפר הסנדל הבועט של ענת, משבלל את צינור הגומי שפרע ערן, משווה את אורך נעלו עם טביעת סולייתו של אסף, קובר את נבלת החיפושית שמומי הרג ומתיר את צמת העשב שקלעו התאומות.
דפי לא נגמלה עד היום מהחיטוט בעפר ההוא, נוברת בזמן ששקע בחצר ומחפשת את ילדותם כאילו צביטת האושר ההיא היא סנדל שאבד בחול.
“טוב לך שעדיין לא התחתנת,” היא אומרת לו, “אתה מאריך את הזמן של האשליות. לא שרע לי, אבל אתה יודע איך זה...”
לא, הוא לא יודע איך זה. אִמו לא היתה נשואה אף פעם ואת נישואיה של ממה רות לא זכר כי התחלת החיים שלו היתה התחלת הסוף של סבא שלו.
השחפים חזרו אל הצוק, נראו בהירים יותר על רקע הים המאפיר והיו קולניים פחות. הצעירים דאו סחור–סחור ושבו וצללו, הבוגרים ניצבו דמומים, דרוכים לאות, כאילו נכפתה עליהם הפוגה ממעוף וצעקה. לא היה זכר לשריטה שהזרד חרץ בחול. יום אחד ינהג את כיסא הגלגלים של ממה רות לכאן, אל החוף הזה, יעמיד אותו מול הים ורוח מלוחה תבוא באפה, השמים ישתקפו בעינה הקרושה, העין הבריאה תילטש באופק, תבקש אוניות שנושאות נוודים אבודים על סיפונן.
“אין סיכוי. זאתי לא תבוא באונייה,” אמרה לו פעם כשנסעו לים בקיץ והוא לא גרע עינו מהאוניות שעגנו מדרום. “לחווה’לה אין סבלנות לאוניות. אתה יודע כמה חודשים לוקח למישהו לבוא באונייה?” היא נשאה עיניים אל האופק ודיברה חצי אליו וחצי אל עצמה. “אני גם לא מי יודע מה רוצה שהיא תבוא באונייה. אחת כזאת? המלחים יעשו ממנה קציצות, היא תהיה לחם בשבילם.”
עד אז לא שמע על יורדי ים שאוכלים את נוסעיהם. הקניבלים היחידים שהוזכרו באנציקלופדיה חיו באפריקה. חשב על שיניהם החזקות של המלחים ושמח שלא חזרו יותר אל החוף ההוא והלכו לרחוץ בחוף אחר, שאין נמל בדרומו ואוניות לא עוגנות בו ולא מפליגות ממנו. ושם, מול ים חסר סיכויים, סיפרה לו ממה רות על מסעהּ באונייה שהביאה אותה מארץ הולדתה לכאן. הוא הקשיב וחיטט שפל ראש בחול והיא הניחה אצבע חמה תחת סנטרו ושאלה, “אתה מקשיב לי בכלל?” והמשיכה וכעבור כמה משפטים הניחה שוב את אצבעה ושאלה שוב. הוא התאמץ להקשיב אבל מחשבותיו נדדו אל שיניהם האיתנות של יורדי הים. באחד הספרים קרא על מלחים שהחזיקו בניביהם כבל של ספינה, גררו אותה ללב ים והטביעו את שודדיה. “הייתי רזה כמו מקל כשבאתי באונייה,”
אמרה ממה רות, “התקוות שלי שקלו יותר ממני,” נאנחה, “היום כל רגל שלי יותר כבדה ממה שהייתי כולי באותם ימים.” היא טפחה על ירכה הגלויה. הוא לא אהב שלבשה בגד ים. חשש שילעגו לרגליה הלבנות השמנות, לשדיה הכבדים, לשומות שעל גבה. כל זמן שישבה בחול היה רגוע, כשקמה לטבול במים נדרך, ראה את הגומחה שגופה כרה תחתיה, את גלדי החול שנשרו מקפלי מותניה ומירכיה הרוטטות והלך מאחוריה להיות חיץ בינה ובין העיניים שנקבו אותה מגבה, והיא רטנה, “נו, מה אתה חולם, עוד תלך לי לאיבוד, אתה יודע מה זה לחפש ילד בים הזה?”
“יא רַבַּק, איזה תחת,” גיחך פעם בחור אחד, והיא הסתובבה אליו ואמרה, “הרווחתי אותו ביושר.” הוא זינק לקלל את הבחור אבל הקללה המטונפת נתקעה בלועו, ניפחה לו את השקדים ולא נפלטה. בערב ישב מול החביתה שלו ולא הצליח לבלוע פירור.
ללכת לים עם אליענה זה עניין אחר. כשהיא קמה לרחוץ, עיניים מלוות אותה. צעדיה גמישים, עורה שזוף ובטנה שטוחה. ובכל זאת, היא תהיה יפה יותר כשתזדקן, ירכיה יתרפטו וכתפיה יצנחו אבל הוויתור ייסוך בה יופי. היא תהיה מפויסת, כבר לא תרוץ נעתקת נשימה אחרי החיים כמו אחרי קטר סואן, לא תשעט קדימה רחוק והלאה ומה שיותר. יחלפו שנים, היא תדע שהחיים הם צליפת רוח עוברת. בת עשרים ותשע בסך הכול, אלפי הפסיעות שתעשה עוד לפניה, הדמעות שתזיל, התקוות, שיברונות הלב, הכזבים. אני מבוגר ממנה בשש שנים, חשב, ולא זקוק לעוד כמה עשורי חיים כדי להזקין. באופן מסוים כבר בגיל עשר הזדקנתי. כבר בגיל עשר, כשטמנתי בחול את פגרי החיפושיות של מומי, היתה בי רצינות של זקן, דאגות של בא בימים וחלומות של הנשענים על אדן חלונם לעת ערב. אפילו הצחוק, שהיה קולני, גועה ופרוע, רק חיקה בשאונו צחוק של ילד ובעצם יצא מגדרו להחריש שקט של מבוגר.
“כשתגדל תצטרך צחוק אחר, לא תוכל לצחוק ככה,” אמרה לו ממה רות, “יחשבו שאתה מפגר או משהו.” הוא גדל וצחוקו גדל אתו, נהיה רם ועבה. כשהוא צוחק ברחוב אנשים נועצים בו עיניים וכשהוא צוחק במסעדה אליענה דורכת לו על נעלו, וכשהוא אִתה בדירתה היא אומרת, “אני מתה על הצחוק שלך, אתה לא דג קר כמו שחושבים. מתחת לכל הפסאדות הדם שלך חם.”
היה מחבק אותה עכשיו עד שתאבד את עשתונותיה ותפסיק עם ה”מה יהיה אתנו” שלה ותיענה לחיבוקו כאילו הוא החיבוק האחרון והוא כל מה שיש. התבייש בעצמו שהעמיד פנים ולא סיפר לה על אִמו. יצלצל אליה עכשיו, מכאן, מהים, יספר לה וייפטר מנקיפות האשם. ניער חול מנעליו, פנה לרכב, לקח את הטלפון, חייג והתוודה שבא לו לחבק אותה עכשיו.
היא שתקה. חככה בדעתה אם תכבוש או תפגין את העלבון שעלב בה כשהשאירהּ במסעדה לבדה, ושאלה בנימה עניינית ויבשה, “מה חדש?”
“כלום,” אמר ולא סיפר לה גם הפעם.
כי במחשבה שנייה, הסיפור שלו עם אווה הוא הסיפור שלו.
גם לממה רות לא יספר לפי שעה.
הרים צדף שבור ובלי קשר לכלום צצה איריס בדעתו. לעתים רחוקות הוא נזכר בה, ובדרך כלל בקשר למחלות של אביה. לך תבין, תנודות ביוכימיות בחומרי המוח מתיזות לך שֵם נשכח לתודעה ואתה נעצר לשנייה, תוהה וממשיך הלאה.
פער את פיו לאוויר המלוח וחשב שחבל שאין ים בירושלים והוא נאלץ לרדת לשפלה כשהוא נזקק לאוורר את הראש ולנער את הנפש. מצד שני, כמו שהוא מכיר את עצמו, לו גר ליד הים, היה נזקק לירושלים. נתן מבט אחד נוסף בים, כמבט שנותן אדם בחדר לפני צאתו לוודא שלא שכח משקפיים, ממחטה, ארנק. עיניו שוטטו רגע על שדה המים הרחב ופנו מהים. הוא נכנס לרכבו, התניע, עקר מהמקום ונסע, והצמיגים סימנו פסי עקלתון בחול.

מירה מגן

מירה מגן (נולדה ב-1950) סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005.

נולדה בכפר סבא להורים יוצאי הקיבוץ הדתי. שירתה בנח"ל בקיבוץ טירת צבי, שם הכירה את בעלה שייקה מגן. את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות בבית החולים הדסה הר הצופים בירושלים. 
כתיבתה מתאפיינת בפיוטיות נוגה ומרבה לתאר את המצוקה שבחיים מצדדים שונים. הידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1988 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". אחדים מספריה תורגמו לגרמנית. 
מגן בוגרת מדעי ההתנהגות וסיעוד, ועסקה בהוראה וסיעוד.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2005
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 294 עמ' מודפסים
פרפרים בגשם מירה מגן

פרק ראשון

 

 

העגילים הסגולים. הנצנוץ הרועד שהבהב בהם. אם היא עונדת אותם עדיין, יזהה אותה מיד. הם היו פשוטים וצלולים כמו טיפת גשם על אירוס. נופֵח הזכוכית שעשה לה אותם נשבע שהם המלוטשים ביותר שיצאו תחת ידיו.
בעוד שלושה ימים היא תגיע. לא ציינה מספר טיסה, גם לא מאיזו יבשת היא שבה. “הלו, מדברת אווה, אמא שלך.” סיגריות רבות עישנה מאז, הקול שבקע מהמשיבון היה כבד וצרוד ממה שזכר.
עצר את המכונית במקום שהלחות מקשיחה את החול, סמוך לקו המים, ירד והחל לפסוע. צפה בחזהו המתנשם של הים, בענק המים הגואה ושוקע וגואה. אליענה היתה חושדת בנהמה העמומה ואומרת שמשהו עומד לקרות, היתה אוספת את צווארון המעיל ומגינה על העורף. טוב שלא הצטרפה אליו, שהניחה לו ללכת, המשיכה לשבת מול גביעה הריק וחישקה את אצבעה על רגלו של הגביע, והוא לא הבטיח לה מאום מעבר לַכלום שכבר קיים לה.
הביט בה וחשב, כשהיא תזדקן היא תהיה יפה יותר, וקם ופנה אל דלת המסעדה ואצבעה החשוקה על רגלו של הגביע נגעה ללבו.
היא תזדקן בלעדיו, חשב ויצא מהמסעדה. לו היה בימאי קולנוע, כך היה מעצב את הרגע, זוקף את גווה של הגיבורה, מצל על לחיָיהּ האחת ומעקל את אצבעה על גבעול זכוכית. כן, הוא בטוח, היא תהיה יפה יותר כשתזדקן, ולמרות זאת, יזדקנו לחוד, איש לעצמו.
עכשיו כבר לא חשב עליה, צעד לאִטו על קו המים ואמר שזה הזמן להבדיל דבר מדבר ולסדר את נפשו. רכן אל החול, הרים צדף והטילו אל המים וחשב, שטויות, אי אפשר לעשות סדר בנפש, הנפש היא לא מגירת גרביים ורגשות לא מתמיינים לפי גודל וצבע, לך תפריד ותזווג חרטה וסלידה וגעגוע ותשוקה ושאט נפש...
פסע על שפת המים, שרק מנגינה ישנה ואמר שלא יהרהר עכשיו במה שיעשה מחר ומחרתיים ולא יחשוב על אליענה וגם לא על אחרים, יניח לרוח ולנהמת הים שיבואו ויעשו בו מה שיעשו. רכן להביט באצה נפוחה שנפלטה אל החול ונזנחה ובעט בה להשיבה אל המים, וחשב שטוב שאין אנשים על החוף ושום דבר לא לוקח את הדעת לשום מקום. אבל הוא טעה. אישה וילד התקדמו לעברו וחלפו על פניו וכבר היו בגבם אליו ובבואות צִלם נגררו אחריהם.
“מה יש לך לפחד, מותק, חכה שתגדל,” אמרה האישה וצחקה ומרפקה התרומם ושרוולה נסוג, ידה היתה בגובה פניה ואצבעותיה כיסו על פיה. הילד נשא אליה עיניים ושתק, הוא משך אחריו זרד והזרד פצע את צלה, שרט בו פס דק. הם התרחקו וקטנו והשריטה התארכה אחריהם.
לא קרה הרבה, כמעט כלום, חֵפֶת שרוול הופשל ברוח ויד צנומה כיסתה על פה צוחק. זהו. ורצועת הזמן נקרעה. הים היה כבד וכהה, הפס התוחם את החול אפור מתכתי, כאילו פורזלו שולי העפר. הנה לך, חשב, מחוות יד קטנה, ונקטע הרצף המדוד של צעדיך. מכל הדברים שבעולם יד זרה וצנומה, וכבר נגלל לעיניך שטיחו של הזמן ששמר את טביעות פסיעותיך, נעל של גבר, קבקב של נער, סנדל של ילד וטביעת רגלו היחפה של תינוק.
גם אז היו דיבורים על פחד. גם אז אישה הגביהה ידה אל פיה לכסות על צחוקה. אִמוֹ.
היא שטפה חדרי מדרגות והוא נשרך אחריה מבית לבית וחיכה לה בגרם התחתון.
“כשהם פוחדים הם אותו דבר כמו שאנחנו,” אמרה לו והידקה ידיה על הסמרטוט, סחטה לחלוח עכור ותחבה אותו בקו המאחה מדרגה אל מדרגה, החדירה אותו בחריץ שבין האבנים, חיטטה וחילצה משם בדלי סיגריות, קרעי נייר, פתיתי מזון ושאר פירורי קיום שנשרו מגופם ומחפציהם של העולים ויורדים במדרגות.
“כולם אותו דבר בַּפחד,” שמטה את הסמרטוט אל הדלי, מתחה רגל ארוכה וכלאה את המדרגה הרטובה בין נעליה הפשוקות.
לא צריך היה שתספר לו על פחדם כדי שידע שישנם הם ויש אנחנו. כבר ידע. גם לא צריך היה שתספר לו על פחד. גם בלי הכלב של משפחת באומן, שחשף את ניביו החדים על מפתנם, ידע מהו פחד, וגם בלעדי הפרופסור שפתח את דלתו מול הכלב, נרתע לאחור וצמצם עצמו אל מבוא דירתו, ידע שהפחד מפסיע את הפחדן לאחור ומכַווץ את עורפו.
“פרופסורים פוחדים כמו שאנחנו,” אמרה לו, והוא צימד את רגליו הרזות בגרם התחתון ופילל שתנמיך את קולה, תאסוף את רגליה הפשוקות, תרכין עצמה אל הדלי ותעבור כבר אל המדרגה הבאה.
“אתה חושב שהאוניברסיטות האלה מוציאות מהם את הפחד? פחדן יישאר פחדן גם אם הוא פרופסור, וכלב יישאר כלב.” אוושה עברה בקיסוס הסמיך שציפה את הבית מבחוץ. הוא רצה לשמוע את הקיסוס, הוא רצה שתסגור כבר את רגליה ואת פיה ותעבור אל המדרגה הבאה. יד גדולה נפשטה אל צוואר הכלב ומשכה אותו פנימה אל הבית, הדלת של באומן נטרקה על החיה הרוטנת ודלתו של הפרופסור נפתחה. היא גררה את נעלה שחסמה לפרופסור את דרכו, הסוליה שרטה פס לרוחב המדרגה הרטובה.
כל כך לאט היא פינתה לפרופסור את הדרך, לא הצליח לראות את פניה מהגרם התחתון, רק את ידה שנשלחה לכסות על פיה, וידע שהיא צוחקת. הפרופסור, מגוהץ ומתוח, המתין לנעליה שייפגשו, ירד ונד לה בראשו ניד חד וקצר והמשיך לרדת ועבר על פניו ולא נד לו שום ניד, ובאמת למה שינוד לילד שהוא בן שש בסך הכול ורזה כמו שלד, וממילא הילד האזין לקיסוס, שמע את הרוח נושבת בעלים, תולשת את היבשים ומפקירה אותם להירמס, להתפורר ולהיסחף אל סבכות הביוב.
“האוניברסיטות רק מנפחות להם את הראש. הלב נשאר אותו דבר. מי שהיה לו לב מצ’וקמק, עם אוניברסיטה ובלי אוניברסיטה יישאר מצ’וקמק,” אמרה ורכנה אל הדלי, סחטה את הסמרטוט ושחה אל המדרגה הבאה, והוא הפריד את רגליו הצמודות וחשב, מצ’וקמק. מה זה לב מצ’וקמק? צִייר באצבעו לב לא סימטרי על מעקה המתכת, כיפה אחת של הלב עגולה, האחרת פחוסה ושקועה פנימה. תהה אם לבו מצ’וקמק ומישש את חזהו מימין ונזכר שאמרה לו שהלב בשמאל והשמאל הוא בצד של היד עם הזרת העקומה.
למשל המילה “פחד”. האם קודם ידע את הפחד ואחר כך הכיר את המילה, או להפך? מה זה משנה, אל שניהם התוודע מוקדם.
עוד לפני שאִמו נהייתה שוטפת רצפות ואמרה לו, “אתה רואה, מאמי, אני אהיה מה שאני ארצה להיות,” ואפילו לפני שהשחילה חוטי ניילון בחרוזי זכוכית, תלתה אותם על חצובת עץ ומכרה ברחוב. לא סבל את המילה “מאמי”. כשאמרה לו מאמי שאב את לסתותיו ונדרך, המאמי שלה בישר שסוּפה חדשה מכה בדלת, שעליו לשרוך את נעליו, לרכוס את מעילו ולהתכונן לדרך. כל אימת שהחיים תבעו ממנה התנצלות או הסבר שלפה את המאמי שלה שיכפר, שירַצה, שיפַצה, שיהסה, במיוחד בימים שבהם צצה מברשת שיניים זרה במקלחת ומגבת שהדיפה זיעה של עור זר. בימים רגילים קראה לו אדם, ובימים של הלך נפש נוגה קראה לו בשם שהעניקה לו בלידתו, אוריה. כששאל למה אוריה, אמרה לו, “זה מהשיר אורי אקרא לו, אורי שלי.” כששאל למה אדם, אמרה, “נולדת בתקופה הקוסמופוליטית שלי, רציתי שיהיה לך שם שיתאים לכל מקום על פני האדמה.” לא שאל מה זה תקופה קוסמו... הסתפק בכך ששמו מתאים לאדמה. באותה הזדמנות העניקה גם לעצמה שם שיתאים לכל מקום על פני האדמה ונהייתה אווה. “כשנולדת גמרתי עם השם חווה,” אמרה. אבל מַמָה רוּת המשיכה לקרוא לה חווה’לה, ואלמלא האלם שירד עליה היתה קוראת לה כך עד היום. ממה רות, גם לפני שאיבדה את המילים לא הרבתה לדבר עליה, ועם הזמן נמנעה מלהזכירה בשמה וכינתה אותה זאתי.
ובעוד שלושה ימים, אווה, חווה’לה, זאתי, או איך שלא יקראו לה, חוזרת, והוא לא החליט עדיין אם ילך לשדה התעופה להקביל את פניה. לא סיפר לאליענה, העמיד פנים שחייו כתמול שלשום. לו סיפר לה, היתה דוחקת בו, תלך, ודאי שתלך, סימן השאלה הדפוק הזה תלוי לך מעל הראש עשרים וחמש שנה, הגיע הזמן לקבל תשובה. ואולי אחרי שהיתה גומעת גמיעה עמוקה מהיין שלה היתה אומרת, מה פתאום שתלך? עשרים וחמש שנים היא לא רצתה לדעת ממך, מה קרה לה פתאום, היא חולה? בודדה? מזדקנת? זקוקה לעזרה? שתחפש את החברים שלה. היתה מתלהטת, מושכת אותו בשרוולו ועושקת את הרהוריו, תגיד לי איך, איך אמא נוטשת ילד בן עשר ולא רוצה לדעת ממנו עשרים וחמש שנה? אחת כזאת צריך לכלוא במחלקה סגורה או מאחורי סורג ובריח. תבין, אדם, היא דפקה לך את החיים...
לפני שעה ישב מולה במסעדה, ערך את צרותיו בראשו, התעמק בהן ושתק.
“תשתה, למה אתה לא שותה?” אמרה לו, וגם הפעם לא התאפקה ושאלה, “נו, מה יהיה אתנו?” וגביניה הצטופפו וקו עמוק נחפר ביניהם. הביט בצווארה המתוח וחשב, בת עשרים ותשע, אווה היתה צעירה ממנה בעשר שנים כשילדה אותו וחגרה סל של בד על חזהּ ונשאה אותו אל הרחוב, מיטלטל על שדיה הקטנים, ומכרה חרוזי זכוכית ופלסטיק מושחלים על חוטי ניילון. כשבכיו בקע מהסל חלצה לו שד ילדותי ושרה לו באנגלית. זה מה שמַמָה רוּת סיפרה לו. “באנגלית היא שרה לך, כאילו חסרים לנו שירים משלנו,” רגנה ממה רות ושמטה את כף ידה לבטל את מה שאמרה, כי מהם שירים באנגלית לעומת העוול הגדול. אווה, חווה’לה, זאתי, או איך שלא יקראו לה, היתה בסך הכול בת תשע עשרה כשתרמה לעולם אדם זעיר ורתמה רחיים במשקל של שני קילוגרם לצווארה. עשר שנים החזיקה מעמד עד שמאסה בעול, שמטה אותו לאנחות ויותר לא תהתה על גורלו. הסתלקה והשאירה לו פרפר זכוכית פגום מאלה שהרצידה על חוטי ניילון ברחוב, מאלה שהפקיעה את מחירם כשזהרו בשמש והוזילה אותם כשהוּעַם זיוום עם רדת החשיכה. רגע לפני שיצאה מחייו הורישה לו פרפר שחדקוֹ קטום ועינו כתושה, וכששאל אם הפרפר יבריא פעם, ענתה, “אם הוא ירצה מספיק, הוא יבריא.”
בלילות טמן את הפרפר תחת הכר ובבקרים נוכח לדעת שהפרפר לא רצה מספיק, עינו לא נפקחה וחדקו לא התארך. הצטער שלא שאל אותה אם העניין הזה של לרצות מספיק מתקיים גם בבני אדם, כי אז היה משתדל יותר בעניין הזרת השמאלית שלו, שהמפרק העליון שלה עקום, נטוי כלפי פנים, קד ומשתחווה לקמיצה. גם בעניין אווה כנראה לא רצה מספיק, כל השעות שעשה בחלון פקוח עיניים ודרוך אוזניים לא הספיקו בשביל להשיבה אליו. ופתאום, שנים אחרי שחדל לדרוך את חושיו ולהטריח עצמו אל החלון, היא חוזרת, ורק היא ואלוהים יודעים מאין.
“היא דפקה לך את החיים, אדם,” אליענה אומרת לו, והוא תוהה אם חייו דפוקים יותר מחייהם של אחרים. אם שוקלים את המדדים הבסיסיים שמהם עשויים חייו של אדם, קיומו החל בגירעון עצום. כבר ברחם הוכרח להסתפק במועט, לקפל את גפיו העובריים ולהידחק בין קירות אגן צרים, לשוט במי שפיר רדודים, לנצל רק שבעה מתוך תשעה ירחי הלידה הקצובים לכל אדם ולהיפלט אל העולם בבת אחת, בגניחת כאב חדה וחטופה, במשקל של שני קילוגרמים. פג שריאותיו טרם בשלו, שאיש לא קיבל עליו להיות אביו, שהמעשה שזרע אותו ברחמה של אווה היה ככל הנראה אקראי, דחוק וקצר רוח. פג שהאישה שבאה לפקוד את האינקובטור שלו פיהקה ולעסה מסטיק, צפתה בו מבעד לדופנות פלסטיק שקוף, טלטלה את רגלה הדקה, הציצה בשעונה וכעבור חמש עשרה דקות בדיוק קמה והלכה, הדביקה את המסטיק הלעוס למאפרה ובמדרגות היורדות מהפגייה הציתה לעצמה סיגריה.
“גְרַם של אימהוּת לא היה בה. כלום. כל חתולה היא יותר אמא ממנה,” אמרה ממה רות. היא היתה האישה השנייה שבאה לפקוד את האינקובטור שלו. זו שגחנה והוציאה אותו מתיבת הפלסטיק השקופה והחזיקה אותו צמוד לחזהּ הכבד ופשקה את שפתיה מרוב התפעלות וקמצה אותן מרוב תרעומת.
“היה בה דפקט, אתה מבין? הראש שלה היה ראש של צאצקֶע, לא של אמא. גם הגוף שלה לא התאים, לא בטן, לא טוסיק. שום דבר. גבוהה, שטוחה, עור ועצמות, פרצוף של ילדה חוצפנית.”
ביום שריאותיו גמלו ובכיו הבשיל באה ממה רות לאסוף אותו מהאינקובטור ולהביאו אל התחנה הראשונה בשורת התחנות שיעשה בחייו. “וזה שהיה לה חלב, זה היה נס מההפטרה. כנראה שאלוהים מרחם על פגים, אם לא אלוהים, היית גומר עוד לפני שהתחלת.” גם בענייני מזג האוויר העניקה קרדיט נדיב לאלוהים ואמרה, “ההוא שם למעלה החביא את השמש שלו והדליק אותה ברגע שיצאת מהפגייה. זה היה המזל שלך. אם לא השמש, היית נהיה עוף קפוא בפריזר של החורף הירושלמי.” בימים אחרים, כשהיה בלבה על אלוהים, כפרה בנדיבותו ואמרה, “השמים הפקירו אותך. אם לא אני וסבא שלך, היה לך קבר קטן בחלקת הילדים.
יום אחד לא היית מחזיק.” ואווה? היא נעדרה מדירתה השכורה כשהוצא מהפגייה ועשה דרכו אל חייה. ממה רות, ידה האחת עמוסה בתינוק, ידה האחרת מחטטת בתיק למצוא מפתח, הדפה את הדלת, הניחה אותו בעריסת במבוק זולה, ראתה את עפעפיו השקופים ממצמצים בשמש שהציפה את העריסה ופרשׂה צעיף משי כחול להגן על שמורותיו. כעבור שעה באה אווה מבחוץ ואמרה שתינוק שמתחיל את חייו בין סיבי במבוק ומשי כחול תהיה לו עין טובה על העולם. היא הסיטה את הצעיף, התבוננה בו ואמרה, “הדבר הזה יצא ממני? בחיי שמוזר.” הוא בכה והיא הרימה אותו, הפשילה את גופיית הטריקו שלה והצמידה אותו לשדהּ הקטן, ישבה ישיבה מזרחית על השטיח, היניקה ולא כיסתה את חזהּ העירום, וממה רות הפכה פניה אל החלון והקשיבה למצמוצי היניקה ותהתה כמה חלב כבר יש בלימון בוסר קטן כזה. אחר כך בא נחום, הסבא שלו, האבא של אווה, הבעל של ממה רות. “שב, אבא,” אמרה לו אווה וניתקה את השפתיים השקופות מפטמתה, השאירה את הפטמה רטובה וגלויה לשמש והעבירה את שפתיו לפטמה האחרת. “נו, אבא, תגיד משהו,” צחקה, הציתה לעצמה סיגריה ונשפה עשן כלפי התקרה.
“מה אני יכול להגיד?” הביט גם הוא בחלון, נבוך משך לו שרפרף דהוי והתיישב והמשיך לבהות במה שבחוץ.
“הוא היה ביישן הסבא שלך. כשהיא ככה ערומה, הוא יכול לגשת ולהסתכל עליך מקרוב? בחיים לא. אז מה יש לו כבר להגיד? הרבה צפרדעים אכלנו ממנה...” ממה רות סיפרה לו איך ישבו שניהם, גבם אל התינוק, עיניהם בחלון, ועשן הסיגריה היתמר אל התקרה והתפוגג מעל ראשיהם. נחום אמר שהעשן עלול להזיק לריאות של התינוק ואווה אמרה שבדיוק להפך, תינוקות לומדים להסתדר עם מה שיש ומתחסנים.
“אתם יכולים כבר ללכת. אני אסתדר אתו בעצמי,” אמרה להם, והם קמו והלכו ולבותיהם כמו צעדיהם, הולמים וכבדים. נחום שאל כמה חלב יש כבר בדבר קטן כזה. “היא כמו ילדה,” אמר, “מאיפה יהיה לה?” וקיווה שהאל הזןָ את העולם כולו בטובו ייטיב עם הברייה הקטנה אשר ברא. ממה רות התעצבנה שרק על החלב הוא שואל, ומה עם קצת אהבה לפג העלוב הזה? ואם אלוהים באמת מיטיב עם כל בריותיו, מה בער לו לדחוף את הפג הזה החוצה חודשיים לפני הזמן? נחום אמר לה שתעזוב את אלוהים בשקט והיא ענתה לו שאלוהים לא זקוק למליצי יושר והוא ענה לה והיא ענתה לו וכך עד שהגיעו הביתה. ממה רות לא הבינה איך פג שלבו קטן מאגוז פֶּקַן מצליח לקרב את נחום לאלוהים ולהרחיקו ממנה. שלוש שנים התענו במרחק המתקצר בין נחום לאלוהים ומתרחב ביניהם, וכשמלאו שלוש שנים לפג נחום מת.
“הַתחלת החיים שלך היתה התחלת הסוף של סבא שלך,” אמרה לו כשהיה בן עשר, ואף שלא ידע הרבה על ראשיתם של חייו לא שאל, חשב שהכי טוב לו שישתוק, שלא יפרכסו לה טיקים במצח ובעיניים כמו שקרה בכל פעם שדיברה על הימים שלה עם נחום.
מספיק לו מה שהיה כשהלך אִתה פעם ברחוב וזוג קשישים פסע לפניהם, הרוח פרמה את מטפחתה של האישה והקשיש אסף את כנף המטפחת וענב לולאת פרפר לצווארה. ממה רות נקשה בלשונה טצ–טצ–טצ, התעכבה כאילו נכנסה אבן לנעלה ונעצה בהם עיניים.
“אפשר לחשוב, רומיאו ויוליה,” אמרה, והעפעף העליון שלה התרומם וניתר ניתורי חרגול מקוטעים. “ראית? רק עשיתי להם עין רעה והתקלקל לי המנוע של העין,” גיחכה והמשיכה ללטוש את מנועיה המקולקלים בשני הקשישים ולא הרפתה מהם עד שנבלעו בבניין של הדואר.
היא קינאה בזקנים שהולכים ברחוב שלובי זרוע, רוכסים כפתור זה לזה, מאזינים בסבלנות ושותקים באורך רוח, כאילו פסח עליהם איזה חוק טבע.
הוא לא ילך שלוב זרוע עם אליענה כשיזדקנו משום שהם יזדקנו איש לעצמו. אליענה תהיה יפה יותר כשתזדקן ולמרות זאת יזדקנו לחוד. לא ענה לה כששאלה, “נו, מה יהיה אתנו?” מה יש לו לענות. בהתחלה רק חשק בה, אחר כך גם אהב אותה, והיום נעים להם יחד. הלוואי שהיתה מסתפקת בכך, אבל היא לא. קו של פסקנות ותרעומת חרוץ בין גבותיה, הצוואר והמצח עודם חלקים ומתוחים. בעוד שנים יתרוקן החריץ מדאבות וציפיות, יתרדד ויהיה סתם קמט, הצוואר והמצח יאבדו את חלקתם, ההשלמה תרפה את שרירי הפנים והאור יהיה שרוי במידה שווה על המצח ועל העיניים.
עכשיו, כשראה בעיני רוחו את השלווה שתקרן ממנה בעוד שנים, התגעגע אליה, ולרגע התאווה להיות קשיש ולקשור פרפרים לצווארה. זה לא שהוא לא אוהב אותה, אבל אהבתו לא תספיק לחיים שלמים, מאגרי התהום שלו רדודים, מתמלאים לאט ומתרוקנים מהר.
הים פרץ פרצות בשריטה שהזרד חרת, קטע אותה ומילא אותה מים, האם והילד היו שתי נקודות כהות וקטנות באופק. לא סיפר לה על אִמו, העמיד פנים שחייו הם כמו שהם. לו סיפר לה, היתה מטיפה לו. “יוּ מאסְט פֵייס אִיט, אדם.” ככה היא, אמירות גדולות היא אומרת באנגלית. ממה רות לא סבלה שמערבבים אנגלית בעברית, התעצבנה על אִמו ששרה לו בשפה זרה, אבל הוא, מה אכפת לו באיזו שפה חיים את החיים. המשיך לפסוע והים חרץ לשון מים קטנה וליקק את נעלו. היה מחבק עכשיו את אליענה, צובט לה בישבן, מתגרה ובורח, והיא היתה רודפת אחריו, ממעידה אותו ברגלה הדקה, ושניהם היו נופלים על החול, מגדפים ומתפלשים זה בזו. כשהוא בלעדיה הוא משתוקק אליה יותר מאשר כשהוא אִתה. כמה עלובה היתה האצבע שעיגלה על גביעה הריק, חשב ואמר שיתקשר אליה עכשיו. פנה אל הרכב לקחת את הטלפון הנייד ושב על עקבותיו, והחול שמר את טביעות נעליו שחרטומיהן פנו לשם וחזרו והתהפכו לכאן וכעבור כמה פסיעות שבו והלכו לשם. שחף נסק בתנופה וצעק. שחפים מזכירים לו את דפי, הבת של דודו עמוס, היא אמרה פעם שאילו היה שְׁמהּ שחף, חייה היו מסעירים יותר. בת שלושים ושלוש, גם הצוואר שלה חלק ומתוח, אבל האגן, שכבר פעמיים הכיל תינוק, התרחב ואיבד את עלומיו.
מכל בני דודיו רק עם דפי הוא משווה את חייו הממשיים לחיים שיכלו להיות לו ומשוחח אתה שיחות שאפשר לכנותן “מה אנו ומה חיינו”. לעומת זאת, עם אחֶיה, ערן, אסף ומומי, הוא לכל היותר מחליף דעה על מצב האומה, שואל אותם מה העניינים, וערן משיב משהו כמו, “שמעת איך דפקו לערבי ההוא כדור בראש?” אסף מוסיף שחבל שלא דפקו לו שניים ומומי ממלמל שכמה שדופקים להם ת’צורה זה לא משנה כלום, כל המחסומים מסריחים והמצב בזבל ומצדו שייתנו להם מדינה, רק שיעופו לנו כבר מהעיניים. הוא לא יודע מה ישאל אותם ומה ישיבו לו אחרי שיפרוץ המזרח התיכון החדש ותהיה לפלסטינים מדינה, מה שלא יהיה, בינתיים החיים חסים עליו ומפגישים אותו אִתם לעתים נדירות, והם תופסים מעט מאוד מקום בחייו אם בכלל. פעם חשב שלא יוכל בלעדיהם, מדי שבת חיכה להם בשער החצר של ממה רות וחי משבת לשבת. הם באו, וגם בנותיו של דודו הלל, יערה, ענת ויעל, באו, והוא עמד ומנה את הבאים ולא נרגע עד שספר שמונה ילדים תחת העץ, וככל שהיה מאושר בבואם כך היה אומלל בלכתם.
תקוות רבות תלה אז בסטירה שדפי חטפה מאִמה על שהפקירה את אחיה הקטנים בחצר. היא מיששה את לחיָיהּ המוכה ואמרה לו, “כיף לך שאין לך אמא,” ירקה על אצבעותיה, מרחה רוק על לחיָיהּ, לצננה, ואמרה, “הלוואי שהיא תעזוב אותנו כמו שאמך עזבה אותך ונגור כולנו אצל ממה רות,” ובו במקום חטפה סטירה על לחיָיהּ האחרת. הוא היה אז בן עשר והרהר באפשרות שיבואו כל הארבעה של עמוס לגור אתו אצל ממה רות והיה מוכן לשם כך לישון בפרוזדור של השירותים או במטבח. דפי נשבעה שעוד סטירה אחת, היא לוקחת את הפיג’מה ובאה. לילות רבים הגה בסטירה שתַגלֶה את דפי מביתה, חזה בדמיונו יד גסה נוחתת על פניה, שמע חבטת עור בעור, ראה טביעת אצבע סמוקה בלחיָיהּ הלבנה, ראה פיג’מה נתחבת לשקית ניילון, ילדה קפוצת פה נוקשת בדלת, זוג עיניים מנצנץ אליו במיטה הריקה שמולו, זוג נחיריים נושם בסמוך לו, וכבר פינה תא בארון הבגדים וכינס את אוצרותיו שהיו פזורים על השולחן וצופף אותם ועשה מקום. ממה רות ראתה את הסדרים החדשים ואמרה ימות המשיח. אלא שהימים נקפו ושום עיניים לא נצצו במיטה שממול ונחיריים לא נשמו שם, רק נחרותיה הקצובות של ממה רות ננשפו ממיטתה אל הפרוזדור של השירותים, תהלוכה ארוכה ומשעממת של חחחררח.
“נו, אמא שלָךְ לא מחטיפה לךְ?” שאל את דפי.
“אני דווקא אוהבת שהיא מחטיפה לי. אחרי כל סטירה אני שותקת יום שלם ועושה מה שבא לי.” הלחיים של דפי דמו לוורדים החיוורים שצמחו בחצר של ממה רות, רצה להתקרב אליה ולהריח אבל התאפק.
“ומה אתךָ, ממה רות מפליקה לךָ לפעמים?”
הוא משך בכתפיו והיא נעצה בו עיניים של שואלים אותך אז תענה, ולבסוף אמרה, “טוב, היא מרחמת עליך כי אמא שלך היתה מנקה מדרגות.”
“שוטפת,” תיקן אותה בגרון נשנק.
“זה אותו דבר. רוצה מחבואים?” הנעל של דפי רקעה קצרת רוח, והוא שטם את שרוכיה המיטלטלים, לא ענה לה בעניין המחבואים וזעם שהיא לא מבינה שאישה שהיא מנקה היא רק מנקה, אבל אישה ששוטפת יכולה להיות גם רופאה או תופרת או כל מה שהיא רוצה להיות. זה מה שאמרה לו אִמו כשטבלה את רגליה היחפות בשלוליות שהציפו את המדרגות, “אתה רואה, מאמי, אני מה שאני רוצה להיות.”
בערב החזיר את בגדיו לתא שפינה בארון, סתר את השולחן והפך את החדר, וממה רות אמרה שלא רק שהמשיח לא נראה באופק, גם שערה מהזנב של החמור שלו לא.
השחף צלל אל הצוק, החריד את בני מינו, כנפיים נפרשו להמראה ומטח נוצות כסוף נורה אל האופק ומשך צעקה על המים. לו ביים סרט שבשׂוֹרה רעה אורבת לפִתחו, היה פותח בצריחת השחפים, שתפיל אימתה על הצופים כמו הציפורים קרועות הגרון של היצ’קוק. שאל את עצמו אם אֵימה היא כמו פחד או קשה ממנו, וחשב שבכל מקרה אלה רק מילים, כשהדם אוזל מפניך, בתי השחי שלך רטובים וברכיך פקות, לא ממש משנה לך אם ההגדרה המתאימה למצבך היא אימה או פחד. אליענה, מאז שנהייתה סטז’רית לנוירוכירורגיה, לא מחשיבה מילים. משקיעה את כל כישוריה באנטומיה ובביוכימיה של המוח וסבורה שהתודעה והשפה הן התוצר של היחסים בין שתי אלה. עם הזמן היא תכיר בקשר החם שבין השפה לנפש ותבוז להן פחות.
אליענה. יכול להיות שעודה יושבת שם ואוחזת את גביעה הריק, ורק אלוהים יודע כמה פעמים ביקשה מהמלצר שישוב וימלא אותו.
הים היה אפור ושטוח כאילו התייגע להיות ים, השמים היו צחיחים, ענני סרק גבוהים עברו בהם בדרכם לשום מקום. היה מחבק אותה עכשיו ומנשק אותה תחת הסנטר ויורד עד מוצא הצוואר. חבל שבכל חיבוק ומגע אצבע היא מחפשת עתיד, שמץ של נצח. והוא, איך הוא יכול להבטיח עתיד, שלא לדבר על נצח? הרי מה שהבטיח לעצמו לא קיים. מאז הסרט הראשון שראה עם ממה רות הבטיח לעצמו שיהיה בימאי קולנוע. בכל מוצאי שבת הלך אתה לסרט, באמצע השבוע הלך עם עצמו וחיקה את הילד מ”סינמה פרדיסו”, וכשהגיעה העת למלא את ההבטחה נהיה רופא.
בימים שהוא נוטה חסד לעצמו הוא אומר שממילא הדרמות המרגשות של החיים ורגעיהם הקומיים מתרחשים אצלו במרפאה, ובימים שהוא בא חשבון עם עצמו הוא אומר, היה לך חלום, אדם, והפנית לו עורף. אתמול רכן מעל מוסקוביץ, הפציינט הכרוני, האזין לפעימה עודפת, ראה את חזהו סומר לצינת הסטטוסקופ וחשב, אם אביים פעם ציפייה מורטת עצבים, אניח את דסקית הסטטוסקופ על חוּדה של עצם החזה, אסיע אותה לאט–לאט אל רוּם הסרעפת ואנתק מהבשר באחת. מוסקוביץ ישב דמום על המיטה והמתין לפסק דינו והוא בישר לו, “מה ששמעתי בלב שלך לא חדש וגם לא יותר גרוע,” ושרירי כתפיו של מוסקוביץ רפו.
הוא עקב אחרי הפציינט שלו, שרכס את חולצתו ואסף את מסמכיו הרפואיים ופניו פני נישום שפירעון חובו נדחה לזמן מוגבל.
אפשר לחשוב שזמנם של כל האחרים איננו מוגבל, כולל אלה שבינתיים רואים שש–שש וחושפים את גוום השרירי בחוף הים.
כל מדולדלי האיברים שמאושפזים במוסד של ממה רות היו פעם שזופים, לבשו בגדי ים הדוקים על חלציהם ושרקו לבחורות.
שלשום פגש את דפי במוסד. אחות נכנסה להחליף לממה רות ושלחה את שניהם לפרוזדור, שימתינו בחוץ. קשיש צמוק גולגולת ופעור פה הוסע לקראתם בכיסא גלגלים ודפי הפכה פניה לחלון.
“פעם נהיה גם אנחנו כאלה,” אמרה, “הזקן הזה היה פעם ילד, היית מאמין? בטח היו לו חלומות, שאיפות, חשב שיגדל ויהיה מי יודע מה.” היא היתה מרירה וכועסת, יידתה בזקִנה מילים שנועדו למשהו אחר. נתמכה במעקה ואמרה, “אל תצחק ממני, אדם, על מה שאני הולכת להגיד לך עכשיו.” עקבה אחרי הקשיש המתרחק ואמרה שהחיים שאנחנו חיים הם רצף ההחמצות והטעויות שלנו, והחיים שפִנטזנו עליהם הם סרט שרץ לנו בראש ועם כל הקרנה חוזרת נוסף לנו קמט. “רק אצל אמא שלך התהפכו היוצרות, היא מרחה טיפֶּקס על הטעויות שלה והגשימה את האשליות.”
דלת החדר נפתחה ועגלת כביסה מזוהמת נהדפה אל המפתן.
“גם עליך היא שמה טיפקס, מחקה אותך. הייתי בסך הכול בת שמונה כשהיא עזבה, חבל שלא ממש הכרתי אותה.”
“הפסד שלך,” אמר, והם נכנסו לחדר. טיפקס. מאין בא לה הדימוי הלבן הזה? דפי מקנאה באִמו שהפכה את יוצרותיה, חושבת שהחמיצה מי יודע מה, אבל הוא, ששׂבע מיוצרות הפוכים, שואל את עצמו איזה עניין יש לו להקביל את פניה? אם ילך לשדה התעופה, ייטמע בין מקבלי הפנים, לא יסגיר את עצמו ולא יזדהה בפניה. היא לא תזהה אותו. חוץ מהזרת העקומה אין כלום בינו ובין הילד בן העשר שנטשה. יטמון את ידו השמאלית בכיס, יצפה בבאים ויהמר על אישה שמתאימה להיות אווה. אין ספק שעודה גבוהה ורזה, הרזון היה טבוע בה, כשם שאין ספק שיהיה תלוי לה אביזר מתגרה על צווארה ועגילי הזכוכית הסגולים ינצנצו בתנוכיה. היא תשעין רגל שזופה על עגלת המזוודות, ואם יצחיק אותה משהו, היא תניף את זרועה לכסות על פיה, תסיע את עגלתה העמוסה, תישא עיניה ותיקוב את פני הגברים ותבקש בהם את הילד שנטשה. היא תלעס מסטיק או תעשן סיגריה, תעמוד בלב הרחבה ותביט כה וכה, תיסוב על עומדה שלוש מאות שישים מעלות, תקמר את כפותיה על פיה ותצעק, “אוריה אדם, יש כאן אחד כזה? אוריה אדם...”
ואולי השנים הביסו את גִזרתה, הצמיחו לה כרס ופימה, השמינו את חזהּ וירכיה כמו שעשו לממה רות. כבדה ומגושמת היא תהדוף את עגלתה העמוסה ותתנשם, שׂערה קצר, דליל וצבוע, היא תלבש שמלה שמתאימה לגיל העמידה, סינתטית, כהה, מכופתרת, מתפקעת במותניים, תנעל נעל עם עקב נמוך ועבה, עיניה יתרוצצו בין הבריות ויפסלו את המבוגרים, הנמוכים, הבלונדיים וכל האחרים שנתוניהם לא באים בחשבון, “אוף, זה לא זה,” תמלמל לעצמה ותחזיק את פיה פתוח.
ואולי חזרה בתשובה ועכשיו היא רכוסה עד צוואר וחבושה שביס ועיניה ינועו בין פסוקי תהילים לרקיע ושפתיה ימלמלו תפילה, היא תישען על עגלתה העמוסה ותמתין עד שהקדוש ברוך הוא ימציא לה את מה שאיבדה וישועת השם כהרף עין.
מי יודע אם ברבות שנותיה לא פנתה אל הכירורגיה והפלסטיקה שיעשו בה פלאים ושינתה את חזותה, קיצרה את אפה, הגביהה את לסתותיה, הגדילה את השדיים ומתחה את העצמות? אבל הוא יזהה אותה, אפילו אין סנטימטר אחד בעורה שהזמן או המנתח לא שינו לבלי הכר, יזהה אותה ולו רק על פי מה שתעשה כשתעמוד שם נבוכה ותועה. כשתישא עיניה כה וכה ותראה שאין איש. גם אלוהים לא יוכל לגמול אותה מכרסום הציפורן של האגודל, כמו שעשתה ברגעים של “טוב, אז מה אני עושה עכשיו?”, הניחה אגודל על שפתה התחתונה והרטיטה את שיניה על ציפורנו. בכל פעם שהופיע רטט השיניים הזה נדרך, ידע שמיד ייגזר ממנו מעשה, שתכף היא תגרור אותו בידו ותגיד, “בוא, הולכים,” ותחתוך ימינה או שמאלה בצעדים נחרצים, או תגחן לפנים ותטה את עכוזה הקטן אל העולם ותגיד, “שיישקו לי בתחת כולם,” תציף את המדרגות במי סבון מוקצפים ותגרוף אותם במשיכות מגב נחושות.
רק בימים נדירים של חסד נגמר הרטט הזה ב”מה נבהלת, ילד?”
וצחוק וצביטה בלחי ו”טוב, נו, יהיה בסדר”existence takes care ,. גלים רפי תנופה התסיסו קצף לבן בנסיגתם, ידו של אלוהים האוחזת במגב הגדול של העולם עיְיפה מלגרוף את המים, רשוּלה ונרפית הסיגה אותם, העלימה עין, לא אסון אם לא יחדרו הפעם לכל הפינות, אם לא ידיחו כל צדף על החוף, אם יישארו טביעות רגליים בחול. גם מחר יש יום. הציץ בשעונו ונבהל, התכונן עוד לבקר היום את ממה רות, ובמוסד שלה כבר מחממים את הפִּירֶה של ארוחת הערב. האור עוד מלא אבל בקסרקטיני הזקִנה ארוחת הערב מוגשת לפני הערב. ממה רות, בתוך שאר חיילי דיביזיית “האירוע המוחי” הממונעת, תנוּיד לחדר האוכל על כיסא גלגלים בחגור מלא: טיטול, סינר, רצועות קשירה ליד המאובנת. כבר שנה וחצי היא שם, מאז הוציאה את ההגה האחרון, צלצלה והתלוננה שהיד שלה כבדה וגם הרגל. “יש לי הרגשה של שק תפוחי אדמה,” אמרה.
הוא עזב הכול ונסע אליה מרחק שלושה רמזורים. אבל ברמזורים האור היה ירוק והכביש היה פתוח, ואילו במוחה נחסמו ונפקקו דרכים ואספקת החמצן לתאים שובשה. הוא מצא אותה שמוטה בכורסתה, נטויה על צדה, רגלה שלוחה לפניה, היד תלויה ומיטלטלת מכתפה. “הראש, אוריה, הראש... מתפוצץ... אוי, אמא...” אמרה לאט ובקושי ולשונה דבקה לחִכה וזרזיף של רוק ניגר מפיה אל מסעד הכורסה וממסעד הכורסה נשרך קוּר רטוב אל הרצפה. הוא אסף את ידה אליה, ניגב את רוקהּ וחשב, אדם אומר אמא בהגה הראשון שהוא מוציא מפיו ובהגה האחרון. רק אווה נאבקה להביס את המילה “אמא”, את פעיית ה”מָא” שהשמיע תינוקה, את ההגה הראשון שפועים כל התינוקות שבעולם. “לא אמא,” היא פקדה עליו, “אווה, א–ווה, א–וו–ה.” סופה שלא קרא לה ובלית ברירה העניק לסבתו את כל ה”מָא” שלשונו אגרה, הגה את ה”מָא” בכפולות של שתיים וקרא לה ממה. עם הזמן צירף לה את שמה וקראהּ ממה רות. כשבגר ידע שקיבלה את כינויה בדין, היא היתה אמא כפולה, פעם אחת לילדיה, ופעם שנייה לו.
השיתוק אחז בכל פלג גופה השמאלי, מחציתם הימנית של פניה קפאה והוא כבר הבין שתשובות שהתעתדה לספק לו ביום מן הימים יישארו פקוקות בתאים שנמקו. היא נאחזה בפרק ידו, עינהּ האחת ריקה ומהאחרת נשקף פחד. מאז לא דיברה. לפעמים נפלטות לה הברות רצוצות, שיירי מילים שנסחפו בצינורות המוח ודלפו החוצה. לא יספר לה בינתיים את החדשות על אווה. הבשורה תהיה מכת פטיש אנושה, תזעזע טָרָשוֹת, תבקע סתימות, תסדוק תאים שנאטמו, מילים יפרצו מפיה והיא תגיד, “זאתי חוזרת? יפה מצדה.”
ואולי הבשורה תעבור בה כמו זרם חשמלי, תתקן קצרים, תאחה נתקים, תאחד מתחים, וממה רות תשוב להיות מה שהיתה, תשחרר את ידה הכבולה, תתיר את סינרה ותאמר לו, מה אני עושה כאן בכלל? אני לא הולכת לשלם להם גרוש בעד האוכל הזה, בוא נלך הביתה, נעשה לנו שוקו חם כמו שאנחנו אוהבים.
ואפשר שהבשורה תעקוף את המוח ותבוא אליה דרך הלב.
במקרה כזה יוכפלו הפעימות בעורקי הצוואר, עינה הקפואה תזלוג ופיה על חציו המעוות יאמר, חמאת בוטנים. תדאג שיהיה במקרר.
חווה’לה אוהבת חמאת בוטנים.
שבועות אחרי שאווה הסתלקה עוד החזיקה במקרר חמאת בוטנים, שבשובה תוכל לנעוץ אצבע במחית הסמיכה וללקק.
כעבור חודשים ראה את חמאת הבוטנים טבועה באשפה בין קליפות ביצים סרוחות וחסה מרופטת. “למה זרקת?” שאל אותה, והיא התעצבנה, “מה, אין לך מה לעשות, רק לחטט לי בזבל? זרקתי כי התאריך של זה עבר.” היא לא קנתה חמאה טרייה תחת זו שהתיישנה, כבר ניחשה שעד שזאתי תשוב יפוג תוקפן של חמאות רבות שבוטניהן לא נאספו עדיין ואפילו לא נזרעו. הוא גמר אומר שבדקה שהיא חוזרת הוא רץ למכולת, מה רץ, טס, ומביא אחת חדשה. העלייה בהלוך לוקחת לו ארבע דקות והירידה שלוש.
התאמן והשווה זמנים של דילוג וריצה והחליט שבדרך למכולת ירוץ ובחזרה הביתה ידלג.
איש משניהם לא העלה בדעתו שעשרים וחמש שנה יעברו עד שהיא תנדב להם אות חיים, שהמקרר של ממה רות יתרוקן בינתיים וממה רות לא תגור יותר בביתה. גם הוא לא גר שם יותר, הבית נהיה פונדק דרכים לו ולנכדיה האחרים, בני דודיו, שבדרכם משם לכאן לנים בו לילה, מלינים את ידידיהם, באים והולכים. התאומות של הלל, ענת ויעל, פוגשות זו את זו רק בבית הזה. ענת לא מבקרת אצל יעל כי נעליה לא חוצות את הקו הירוק, ויעל לא מבקרת אצל ענת כי פיה לא נפִצֶה למזונות שהרבנות לא חתומה עליהם. אחותן הבכורה יערה החלה לפקוד את הבית הזה לאחר גירושיה. כאן היא יכולה לצעוק “המניאק הזה” בלי חשבון, לשמוע את ההד חוזר אליה מהקירות ולפלוט עשן בשפתיים מופשלות כמו פאם פטאל שהשמים נפלו לה על הראש.
דפי, שיש לה בית משלה מאז שהתחתנה, מצלצלת אליו, “אתה בא לשתות קפה אצל ממה רות?” הוא בא והם יושבים במטבח ושותים קפה שחור בבית שמרַב ילדותו צבורה בו ועכשיו הוא צובר אבק. משוחחים ומשווים בין החיים שנחלמו פעם תחת עץ הרימון בחצר של ממה רות לבין מה שנהיה מהם. מדברים על העולם שהיה צלול ובהיר כשממה רות עמדה בחלון, עין לרימון צופייה, השקיפה על שמונת נכדיה המתגודדים תחת העץ ואמרה, “הפרלמנט כבר יושב.”
ועל העולם שנהיה נפתל ועמום כשנסעו איש לביתו בערב ומשמונה נשאר אחד, עומד לבדו תחת העץ, סותם את הבור שחפר הסנדל הבועט של ענת, משבלל את צינור הגומי שפרע ערן, משווה את אורך נעלו עם טביעת סולייתו של אסף, קובר את נבלת החיפושית שמומי הרג ומתיר את צמת העשב שקלעו התאומות.
דפי לא נגמלה עד היום מהחיטוט בעפר ההוא, נוברת בזמן ששקע בחצר ומחפשת את ילדותם כאילו צביטת האושר ההיא היא סנדל שאבד בחול.
“טוב לך שעדיין לא התחתנת,” היא אומרת לו, “אתה מאריך את הזמן של האשליות. לא שרע לי, אבל אתה יודע איך זה...”
לא, הוא לא יודע איך זה. אִמו לא היתה נשואה אף פעם ואת נישואיה של ממה רות לא זכר כי התחלת החיים שלו היתה התחלת הסוף של סבא שלו.
השחפים חזרו אל הצוק, נראו בהירים יותר על רקע הים המאפיר והיו קולניים פחות. הצעירים דאו סחור–סחור ושבו וצללו, הבוגרים ניצבו דמומים, דרוכים לאות, כאילו נכפתה עליהם הפוגה ממעוף וצעקה. לא היה זכר לשריטה שהזרד חרץ בחול. יום אחד ינהג את כיסא הגלגלים של ממה רות לכאן, אל החוף הזה, יעמיד אותו מול הים ורוח מלוחה תבוא באפה, השמים ישתקפו בעינה הקרושה, העין הבריאה תילטש באופק, תבקש אוניות שנושאות נוודים אבודים על סיפונן.
“אין סיכוי. זאתי לא תבוא באונייה,” אמרה לו פעם כשנסעו לים בקיץ והוא לא גרע עינו מהאוניות שעגנו מדרום. “לחווה’לה אין סבלנות לאוניות. אתה יודע כמה חודשים לוקח למישהו לבוא באונייה?” היא נשאה עיניים אל האופק ודיברה חצי אליו וחצי אל עצמה. “אני גם לא מי יודע מה רוצה שהיא תבוא באונייה. אחת כזאת? המלחים יעשו ממנה קציצות, היא תהיה לחם בשבילם.”
עד אז לא שמע על יורדי ים שאוכלים את נוסעיהם. הקניבלים היחידים שהוזכרו באנציקלופדיה חיו באפריקה. חשב על שיניהם החזקות של המלחים ושמח שלא חזרו יותר אל החוף ההוא והלכו לרחוץ בחוף אחר, שאין נמל בדרומו ואוניות לא עוגנות בו ולא מפליגות ממנו. ושם, מול ים חסר סיכויים, סיפרה לו ממה רות על מסעהּ באונייה שהביאה אותה מארץ הולדתה לכאן. הוא הקשיב וחיטט שפל ראש בחול והיא הניחה אצבע חמה תחת סנטרו ושאלה, “אתה מקשיב לי בכלל?” והמשיכה וכעבור כמה משפטים הניחה שוב את אצבעה ושאלה שוב. הוא התאמץ להקשיב אבל מחשבותיו נדדו אל שיניהם האיתנות של יורדי הים. באחד הספרים קרא על מלחים שהחזיקו בניביהם כבל של ספינה, גררו אותה ללב ים והטביעו את שודדיה. “הייתי רזה כמו מקל כשבאתי באונייה,”
אמרה ממה רות, “התקוות שלי שקלו יותר ממני,” נאנחה, “היום כל רגל שלי יותר כבדה ממה שהייתי כולי באותם ימים.” היא טפחה על ירכה הגלויה. הוא לא אהב שלבשה בגד ים. חשש שילעגו לרגליה הלבנות השמנות, לשדיה הכבדים, לשומות שעל גבה. כל זמן שישבה בחול היה רגוע, כשקמה לטבול במים נדרך, ראה את הגומחה שגופה כרה תחתיה, את גלדי החול שנשרו מקפלי מותניה ומירכיה הרוטטות והלך מאחוריה להיות חיץ בינה ובין העיניים שנקבו אותה מגבה, והיא רטנה, “נו, מה אתה חולם, עוד תלך לי לאיבוד, אתה יודע מה זה לחפש ילד בים הזה?”
“יא רַבַּק, איזה תחת,” גיחך פעם בחור אחד, והיא הסתובבה אליו ואמרה, “הרווחתי אותו ביושר.” הוא זינק לקלל את הבחור אבל הקללה המטונפת נתקעה בלועו, ניפחה לו את השקדים ולא נפלטה. בערב ישב מול החביתה שלו ולא הצליח לבלוע פירור.
ללכת לים עם אליענה זה עניין אחר. כשהיא קמה לרחוץ, עיניים מלוות אותה. צעדיה גמישים, עורה שזוף ובטנה שטוחה. ובכל זאת, היא תהיה יפה יותר כשתזדקן, ירכיה יתרפטו וכתפיה יצנחו אבל הוויתור ייסוך בה יופי. היא תהיה מפויסת, כבר לא תרוץ נעתקת נשימה אחרי החיים כמו אחרי קטר סואן, לא תשעט קדימה רחוק והלאה ומה שיותר. יחלפו שנים, היא תדע שהחיים הם צליפת רוח עוברת. בת עשרים ותשע בסך הכול, אלפי הפסיעות שתעשה עוד לפניה, הדמעות שתזיל, התקוות, שיברונות הלב, הכזבים. אני מבוגר ממנה בשש שנים, חשב, ולא זקוק לעוד כמה עשורי חיים כדי להזקין. באופן מסוים כבר בגיל עשר הזדקנתי. כבר בגיל עשר, כשטמנתי בחול את פגרי החיפושיות של מומי, היתה בי רצינות של זקן, דאגות של בא בימים וחלומות של הנשענים על אדן חלונם לעת ערב. אפילו הצחוק, שהיה קולני, גועה ופרוע, רק חיקה בשאונו צחוק של ילד ובעצם יצא מגדרו להחריש שקט של מבוגר.
“כשתגדל תצטרך צחוק אחר, לא תוכל לצחוק ככה,” אמרה לו ממה רות, “יחשבו שאתה מפגר או משהו.” הוא גדל וצחוקו גדל אתו, נהיה רם ועבה. כשהוא צוחק ברחוב אנשים נועצים בו עיניים וכשהוא צוחק במסעדה אליענה דורכת לו על נעלו, וכשהוא אִתה בדירתה היא אומרת, “אני מתה על הצחוק שלך, אתה לא דג קר כמו שחושבים. מתחת לכל הפסאדות הדם שלך חם.”
היה מחבק אותה עכשיו עד שתאבד את עשתונותיה ותפסיק עם ה”מה יהיה אתנו” שלה ותיענה לחיבוקו כאילו הוא החיבוק האחרון והוא כל מה שיש. התבייש בעצמו שהעמיד פנים ולא סיפר לה על אִמו. יצלצל אליה עכשיו, מכאן, מהים, יספר לה וייפטר מנקיפות האשם. ניער חול מנעליו, פנה לרכב, לקח את הטלפון, חייג והתוודה שבא לו לחבק אותה עכשיו.
היא שתקה. חככה בדעתה אם תכבוש או תפגין את העלבון שעלב בה כשהשאירהּ במסעדה לבדה, ושאלה בנימה עניינית ויבשה, “מה חדש?”
“כלום,” אמר ולא סיפר לה גם הפעם.
כי במחשבה שנייה, הסיפור שלו עם אווה הוא הסיפור שלו.
גם לממה רות לא יספר לפי שעה.
הרים צדף שבור ובלי קשר לכלום צצה איריס בדעתו. לעתים רחוקות הוא נזכר בה, ובדרך כלל בקשר למחלות של אביה. לך תבין, תנודות ביוכימיות בחומרי המוח מתיזות לך שֵם נשכח לתודעה ואתה נעצר לשנייה, תוהה וממשיך הלאה.
פער את פיו לאוויר המלוח וחשב שחבל שאין ים בירושלים והוא נאלץ לרדת לשפלה כשהוא נזקק לאוורר את הראש ולנער את הנפש. מצד שני, כמו שהוא מכיר את עצמו, לו גר ליד הים, היה נזקק לירושלים. נתן מבט אחד נוסף בים, כמבט שנותן אדם בחדר לפני צאתו לוודא שלא שכח משקפיים, ממחטה, ארנק. עיניו שוטטו רגע על שדה המים הרחב ופנו מהים. הוא נכנס לרכבו, התניע, עקר מהמקום ונסע, והצמיגים סימנו פסי עקלתון בחול.