כתבים – פסיכולוגיית העצמי התרומה הישראלית

איך זה להיות אדם – הרהור פתיחה
רענן קולקה

אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת אַחֵר, לֹא אֲנִי?

אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת אֲנִי?

אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת

אָדָם?

אהרן אמיר, להיות אדם,

ושבו העבים אחר הגשם, כל השירים, כרמל, ירושלים, 2000, עמ' 147.

'להיות אדם זה להיות אחר – להיות אחר זה להיות אני', ירשום אדם ישראלי בְּשוּרוֹת נדיבות ומטלטלות קואן זן אוניברסלי וישרטט בעבורנו את מה שכולנו מצויים בתוכו כמלאכת החיים, אך גם את מה שאנו מצוּוִים בו על־ידי מהותנו שלנו.

כאשר נשאל עמנואל לוינס על גבולות משנתו בדבר האחריות הטוטלית לַאחר עד 'התחלפות' עמו, דרך שימוש מתריס במאמרו של ר' עקיבא על הפסוק האהוב מספר ויקרא "ואהבת לרעך כמוך" – לאמור רק כאהבת עצמי היא אהבת הזולת שלי ולא יותר מכך – השיב לוינס לאתגר בהרהור הבא: "ואהבת לרעך כמוך" איננו דיבֵּר המשרטט את גבולות האהבה אלא מתווה את הנחת היסוד על מהות האדם, זו המסמנת את הווייתו ואת מה שמעבר לה כאחת; התיבה "כמוך", דורש לוינס, אין משמעה אֱהַב את רעך כמידת אהבתך את עצמך, אלא כמי שהנך, כפי שהיא מהותך, הלא היא אהבת הרֵעַ. אֱהַב אפוא את זולתך "כמוך", כפי מהותך כאדם המוגדרת על־ידי אהבת הזולת.

הופעתה של פסיכולוגיית העצמי על במת הרעיונות של הפסיכואנליזה לא הייתה בבחינת הופעתה של אסכולה נוספת בפסיכואנליזה בלבד, אלא גם בבחינת העזה בהצבת ניסוח תשתיתי של ליבת הפסיכולוגיה העליונה של חקר נפש האדם. גרעין הווייתה של הפסיכואנליזה כדיסציפלינה מדעית וכמעשה מְטַפֵּל גם יחד, מציע קוהוט, היא העמדה האמפתית במימושה האנושי בהוויית האדם כזולתעצמי בעבור זולתו. וזאת, משום שרק עמדה של אינטרוספקציה ואינטרוספקציה מושאלת=אמפתיה, מגדירה את עצם ממד ההתרחשות ביקום הקרוי 'נפשי' ואת המדע המסור בידינו לחקר ממד זה הקרוי 'פסיכולוגיה'.

מעגל חייו השלם של קוהוט נסב סביב רעיון זה, החל באבן הפינה הסיסטמתית של פסיכולוגיית העצמי במאמר הראשון שלו, אינטרוספקציה, אמפתיה ופסיכואנליזה: בחינת היחס בין אופנות התבוננות ותאוריה ב־1959, וכלה בסיכום הפרידה הוירטואוזי במאמרו האחרון, אינטרוספקציה, אמפתיה ומחצית המעגל של הבריאות הנפשית ב־1981 (1982). בשנות דור אלה נטוותה בשקדנות לא רק תורה פסיכואנליטית שלמה אלא גם השקפת עולם מטאפיזית המציעה, כי שדה הזיקה עצמי־זולתעצמי איננו התרחשות דואלית המתקיימת בין שניים אלא אֶחָדיוּת של תנועה מתמדת בין ממדי הוויה של צורות והתמרות. תנועה זו בין ממדיה המוחשיים של המציאות – המבקשים כי יראו אותם למען יִיכּוֹנוּ ביקום – לבין ממד הפוטנציאליות של המציאות הגלום ביכולת התודעה לחרוג מגבולותיה האישיים, הייתה להנחת היסוד של האסכולה, שקבעה מלכתחילה את מסלול עתידה האבולוציוני של פסיכולוגיית העצמי.

דרך ארוכה עשתה פסיכולוגיית העצמי במהלך חמישים שנותיה, והתפרסות השפעתה עברה תמורות וגלגולים מֶטָה־תאורטיים, תרבותיים וסוציולוגיים רבים מכדי הצבתם המלאה בטווח יריעתה של הקדמת דברים צנועה; אך דומה שלא אחטא בהרהור המציע, כי שני אגפים יש לה לפסיכולוגיית העצמי לדורותיה – זה העוסק ב'עצמי' וזה העוסק ב'זולתעצמי', דהיינו התאוריה הפסיכואנליטית על נפש האדם כאדם מטופל, והתאוריה הפסיכואנליטית על רוח האדם כאדם מטפל. אם נדרש אני להתבוננות היסטוריוסופית על פסיכולוגיית העצמי, דומה כי זהו האופן שהייתי מציע לראות בו את תמורות העבר הגדולות במהלכה ואת גורל העצמי והעצמיות העתידיים שלה – להיות תנועה אבולוציונית מפסיכולוגיית העצמי לפסיכולוגיית הזולתעצמי.

פרץ היצירתיות של הדור האחרון בפסיכולוגיית העצמי ברחבי העולם הוליד שכבות חדשות ומרגשות של רעיונות מֶטָה־תאורטיים ושל השתכללויות קליניות למסד הקוהוטיאני, ואף הוליך להתהוותן של פרספקטיבות חדשות, שביקשו להן את עצמאותן התאורטית והסוציולוגית. אך למיטב הכרתי תהליכי התפתחות אלה נותרו כולם בגדר 'התפתחויות רוחב' בתוך פסיכולוגיית העצמי, והן לא יצרו עדיין את הקפיצה הפרדיגמטית אל עבר סדר דברים גבוה יותר בתולדות הפסיכואנליזה.

אין אנו יודעים מה יהיה סדר הדברים החדש והגבוה שעדיין מונח לו בעתידנו מחוץ לנודע, אך אכן יכולים אנו לדעת מהו המצע ההגותי ומהם חומרי ההזנה העכשוויים שעל גביהם ינבוט עתיד זה. למיטב הכרתי, המעבר השיטתי והנחוש מפסיכולוגיית העצמי לפסיכולוגיית הזולתעצמי הוא המצע המתבקש והנדרש להכנתה של הקפיצה הפרדיגמטית העתידית של הפסיכואנליזה.

במה דברים אמורים? דומה כי יריעת הבנתנו את נפש האדם 'המטופל' הגיעה לממדים מרחיקי לכת ומעוררי השתאות על כברת הדרך שעשתה פסיכולוגיית העצמי בתוך הפסיכואנליזה. הבנת הרוח האנושית על הפוטנציאל הטמון בה מצד אחד, וההכרה המלאה בשבריה עד אסון של הנפש האנושית ובמה שנחוץ להחלמתה ולתיקון עולמה מצד אחר, המריאו למחוזות שלעתים נדמה כי הם מגלמים את סוף ידיעת האדם על האדם.

אך למול זאת, מצויים אנו על סִפה של ההכרה, כי רוח האדם 'המטפל' לא עשתה אותה כברת דרך של התמרה ההולמת את מרחב האופק הנפקח מהבנתנו את האדם המטופל. ממילא מובן כי הישגיה של פסיכולוגיית העצמי הפסיכואנליטית ביחס לאדם המטופל השרתה מעושרה ומאיכותה הייחודיות על האדם המטפל – אך אין די בכך כדי לייסד משנה שלמה על האדם המטפל ולגזור ממנה שיטה מלאה של אִימוּן התודעה למרחבי התמרה ההולמים את המפגש עם האדם המטופל הנפרס לעינינו.

מפעל כתבים של איגוד ישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, שהכרך הראשון שלו מוגש בשמחה גדולה כתשורה לקהילה המקצועית ולציבור רחב שוחר דעת, משרטט בפסיפס הנפרס בו דבר־מה גרעיני מן המצע ומחומרי ההזנה הדרושים, כך אני מאמין, לקראת ההתפרצות הפרדיגמטית הבאה של פסיכולוגיית העצמי ושל הפסיכואנליזה.

שפע נקודות המבט העולה מתוך עושר המאמרים על גוֹני נושאיהם, שוטח בפני הקורא לא רק את פרי רוחם של הכותבות והכותבים על שלל דקויות ההתייחסות האישיות שלהם במפגש הטיפולי בתוך המטריצה של עצמי־זולתעצמי, אלא הוא גם מתווה אפיק קולקטיבי החוצב את דרכו בְּמְשוּקַעוּת בוטחת ויצירתית אל עבר יצירה גדולה של פסיכולוגיית הזולתעצמי. בכך טמון ייחודה של אסופה זו הראויה אכן לכותרת המשנה של המפעל כולו – התרומה הישראלית לפסיכולוגיית העצמי.

זו זכות גדולה לי להביע את תודת כולנו לכל העושים במלאכה העדינה והמורכבת של הבאת אסופה זו לאור עולם – לכל המטפלות והמטפלים שהפקידו בידינו את רגעי הכאב והחסד שבינם לבין מטופליהם, מתוך אמונה עמוקה כי יהיה בכך כדי ללמוד וללמד את פסיכולוגיית העצמי לכל מי המוצא בה מקור של הוראה והשראה לחיי המקצוע שלו ולאדם שהוא; לאיריס גבריאלי־רחבי, לרחל קלע ולקרינה גולדברג, עורכות הכרך הראשון של מפעל כתבים ששקדו באהבה גדולה ובמסירות אין קץ על הכנתו של כרך זה מרגע הורתו ועד לידתו; לכל צוות מערכת כתבים – אמינה טיבר, ענת פרי, אריה גרין; ולכל אלה על המחויבות העמוקה להמשיך ולטפח את ההכרה האנושית, כי בידינו הזכות והחובה לכינונו של עולם מתוקן יותר דרך היותנו מטופלים ומטפלים.

וכמו הד לשורות השיר הפותחות, מבקשות גם שורות הסיום להזכירנו את מהות עצמיותנו:

אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים אֶת הָעֲנָוָה וְאֶת שִׁפְלוּת הָרוּחַ. אֲפִלּוּ

הַהוּמוֹר נִדְמֶה הַיּוֹם כְּחֵטְא. שֶׁנֵּדַע לְבַטֵּל אֶת עַצְמֵנוּ

וְלִרְאוֹת רַק אֶת הַזּוּלַת. אֶת לֵדָתוֹ. אֶת יַלְדוּתוֹ. אֶת

חַיָּיו.

יואל הופמן,

מצבי רוח (71), כתר ספרים, ירושלים, 2010.

שורש, מאי 2017.