ציונות, פוסט-ציונות והבעיה הערבית

הקדמה

המונח פוסט-ציונות טעון הסבר. על פי המשמעות המילולית, "פוסט" פירושה "אחרי",1 כלומר אחרי התקופה הציונית. אם כן, יש כאן הנחה כי התקופה הציונית כבר נסתיימה ויש לתכנן את התקופה שלאחריה.

שאלות היסוד העולות מן ההנחה הזאת קיימות בעיקר בשני מישורים: המישור הפוליטי והמישור החברתי, והן נוגעות בסוגיית הסכסוך הערבי-ישראלי.

דעת הקהל בישראל עוסקת בנושא זה באינטנסיביות מאז שנות התשעים של המאה העשרים. הדיון ב"פוסט-ציונות" התחיל להתפתח בשנות השבעים כוויכוח פוליטי; בשנות השמונים הוא עבר אל האקדמיה, ומן האקדמיה מצא את דרכו אל המדיה הכתובה – העיתונות2 – ולמדיה האלקטרונית3. הנושא צבר תאוצה לאחר הסכמי אוסלו; הוא העסיק גם סופרים ואמנים ומצא ביטוי מעל במת הכנסת בהקשר לשרבוב הפוסט-ציונות אל לימודי ההיסטוריה של עם ישראל בבית הספר התיכון הממלכתי.

במות רבות עומדות לרשות הפוסט-ציונות. בולטים ביניהן כתבי העת: 'תיאוריה וביקורת', היוצא לאור מטעם מכון ון ליר בירושלים,4 ו-'Hagar', היוצא לאור באנגלית מטעם מכון המפרי למחקר חברתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.5

הוצאת 'כתר', מהגדולות והמשפיעות במדינה, פרסמה סדרה של ספרי מסה בעריכת הסופר גדעון סאמט תחת הכותרת 'הישראלים'. שני הספרים הראשונים בסדרה הם בעלי אופי פוסט-ציוני מובהק: 'הציונים החדשים', מאת הסופר תום שגב, ו-'קץ שלטון האחסולים', מאת הסוציולוג הבכיר, פרופסור ברוך קימרלינג מהאוניברסיטה העברית.

ההתפתחויות הפוליטיות בישראל בשנים 2005-2001, שכללו חילופי שלטון ועליית אריאל שרון לכס ראש הממשלה, הותירו את הדיון הפוסט-ציוני בשוליים. הנפגעים הרבים והנרצחים ב'אינתיפאדה' השנייה (שגם נודעה בשם מלחמת אוסלו, מלחמת השלום, מלחמת הר-הבית, אינתיפאדת אל-אקצה, אינתיפאדת שרון ומלחמת עראפת), התמורות הרדיקליות ברשות הפלשתינאית, ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה שכללה הרס כל היישובים ונסיגה כוללת של צה"ל, השתלטות החמאס על הרצועה וניתוקה הפוליטי מהגדה, השלכות מלחמת לבנון השנייה, חטיפתם ורציחתם של שני חיילי המילואים אהוד (אודי) גולדווסר ואלדד רגב הי"ד, וחטיפתו והחזקתו הממושכת של החייל הצעיר גלעד שליט על ידי החמאס בעזה, תרמו כולם את חלקם לירידה זמנית בקרנה של הפוסט-ציונות.

כתוצאה מהכישלון המוחשי במלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006), דומה היה שהגיע קיצה של הפוסט-ציונות. בבחירות לכנסת ה-18, בפברואר 2009, קיבלה תנועת השמאל הקיצוני 'מרצ' רק שלושה מנדטים, ואף מפלגת העבודה ה"מתונה" נחלה מפלה ללא תקדים עם 13 מנדטים בלבד. למרות הכול, ישנם לא מעט אנשי אקדמיה, דמויות פוליטיקאיות ותקשורתיות, שהנם פוסט-ציונים עקשים, שעדיין דבקים בתיאוריות הפייסניות שלהם. בעת כתיבת שורות אלה (אביב 2010) רבים יותר רואים אותם כמנותקים לגמרי מן המציאות, לפיכך נוצרה לנו ההזדמנות להעריך מחדש את האידיאולוגיה הפוסט-ציונית, התפתחותה, עלייתה ושקיעתה.

הספר שלפנינו יסקור את משמעותה של הפוסט-ציונות ואת שורשיה. נעקוב אחר התפתחותה לאורך השנים וננסה אף לבחון את מידת התאמתה למציאות בעבר, בהווה ובעתיד.

בוויכוח הפוסט-ציוני התייצבו אלה מול אלה המקטרגים על הציונות מחד גיסא, והמסנגרים אליה, מאידך גיסא. הראשונים טענו שעבר זמנה של הציונות, והאחרונים טוענים למולם שעדיין לא נס ליחה.

הנושא העיקרי שהלהיב את הפולמוס הפוסט-ציוני היה הסכסוך הערבי-ישראלי. נושא זה עומד לנגד עיניה של הציונות מאז ימי ראשית ההתיישבות בארץ ישראל בעידן המודרני. באסופה זו השתדלנו להביא הן את עמדותיהם של אלה המטילים את האשמה ל"טרגדיית הפליטים הערבים" על מדינת ישראל, והן את דעותיהם של אלו הדוחים אשמה זו.

היות והפוסט-ציונות לא עזבה את גבולות השיח הציבורי נכון לעכשיו, הקורא מוזמן לעיין בעצמו בנבכי הדעות השונות, לברור את הנתונים ולקבוע את עמדתו שלו באשר לפוסט-ציונות.