מהפך

1
משברים אישיים
משבר אישי - מסלולים - דרכי התמודדות - גורמים המשפיעים על התוצאות - משברים לאומיים
 

כשהייתי בן 21 חוויתי את המשבר האישי הקשה ביותר בחיי המקצועיים. גדלתי בבוסטון בתור בנם הבכור של הורים משכילים - אבי היה פרופסור בהרווארד ואימי לשונאית, פסנתרנית ומורה - שטיפחו בי את אהבת הלמידה. למדתי בבית ספר תיכון מעולה (רוקסבֶּרי לֶטין סקוּל) ואחר כך במכללה מעולה (הרווארד קולג'). עשיתי חיל בכל מקצועות הלימוד, ועוד במכללה השלמתי ופרסמתי שני מחקרי מעבדה וסיימתי במקום הראשון בכיתתי. בהשפעת אבי הרופא וחוויותיי המוצלחות והמאושרות במחקר לתואר הראשון, החלטתי לעשות דוקטורט בתחום הפיזיולוגיה. לשם כך נסעתי בספטמבר 1958 לאנגליה ללמוד באוניברסיטת קיימברידג', שבאותו הזמן הייתה המוליכה בעולם בתחום הפיזיולוגיה. עוד דברים שמשכו אותי לעבור לאנגליה היו ההזדמנות לחיות חיים עצמאיים הרחק מן הבית, לטייל באירופה ולדבר בשפות זרות, ששש מהן כבר למדתי מספרים.

עד מהרה התברר לי שהלימודים לתואר דוקטור באנגליה קשים לי יותר משהתקשיתי בבית הספר התיכון ובמכללה, וקשים אפילו יותר מן המחקרים שעשיתי לתואר הראשון. המנחה שלי בקיימברידג', שחלק איתי את המשרד והמעבדה שלו, היה פיזיולוג דגול שעמד לחקור איך צלופחים חשמליים מייצרים חשמל. הוא רצה שאמדוד את תנועתם של חלקיקים טעונים (יונים של נתרן ואשלגן) על פני קרומי הצלופח המייצרים חשמל, ולשם כך היה עלי לתכנן את הציוד הדרוש. אבל אני לא הייתי מוכשר לעבודות ידיים, ואפילו את המשימה הפשוטה של בניית מקלט רדיו בבית הספר התיכון לא הצלחתי לסיים בכוחות עצמי. בוודאי לא היה לי מושג איך לתכנן כלי מדידה לקרומי צלופחים, ולא ידעתי לעשות דברים מורכבים הקשורים בחשמל.

התקבלתי לקיימברידג' בזכות המלצתו החמה של יועץ המחקר שלי באוניברסיטת הרווארד, אבל עכשיו היה ברור לי שאני מנחיל אכזבה ליועץ המחקר שלי בקיימברידג'. הייתי חסר תועלת בתור עמית מחקר. הוא העביר אותי למעבדה נפרדת משלי והניח לי למצוא לי מיזם מחקר חדש.

במאמץ למצוא תחום מחקר שמתאים יותר לכישוריי הטכנולוגיים הדלים, עלה על דעתי לחקור את תנועת המים והנתרן בכיס המרה, אבר פשוט דמוי שק. הטכנולוגיה הנדרשת הייתה פשוטה - לתלות כיס מרה של דג על מאזניים מדויקים ולשקול את כמות המים בכל עשר דקות. אפילו אני יכולתי לעשות זאת! כיס המרה עצמו אינו חשוב כל כך, אבל הוא נמנה עם רקמות מן הסוג שנקרא אֶפּיתֶל, שמצפות גם אברים חשובים הרבה יותר כגון הכליה והמעי. באותו הזמן ב-1959 היה ידוע שכל רקמות האפיתל המעבירות מים ויונים, וגם כיס המרה כך, מייצרות בתוך כך מתח חשמלי. אבל בכל פעם שניסיתי למדוד את המתח על פני כיס המרה, התוצאה הייתה אפס. זו הייתה הוכחה מוצקה שלא הצלחתי להשתלט אפילו על הטכנולוגיה הפשוטה הדרושה למדידת מתח חשמלי על פני כיס מרה, אם הוא קיים כל עיקר, או שאיכשהו הרגתי את הרקמה והיא אינה מתפקדת עוד. בין כך ובין כך רשמתי לחובתי עוד כישלון בתור פיזיולוג מעבדתי.

ייאושי גבר כשהשתתפתי בכינוס הבין־לאומי הראשון של "החברה הבּיופיזית", שנערך בקיימברידג' ב-1959. מאות מדענים מכל רחבי העולם הציגו מאמרים על מחקריהם, ולי לא היה דבר להציע. הרגשתי מושפל. תמיד הייתי רגיל להיות התלמיד הטוב ביותר בכיתתי, ועכשיו הייתי אפס.

התחלתי לטפח ספקות פילוסופיים על מידת התאמתי לקריירה מדעית מחקרית בכללותה. קראתי שוב ושוב את ספרו הידוע של תוֹרוֹ, ווֹלדֶן, והרגשתי את כל כובד המסר שכביכול הספר הזה מוסר לי, שהצורך האמיתי לעסוק במדע הוא בעצם שאיפה אנוכית לזכות בהכרתם של מדענים אחרים. (זה אכן מניע מרכזי אצל רוב המדענים!) אבל תורו משכנע אותנו שמניעים שכאלה אינם אלא העמדת פנים ריקה. המסר המרכזי של וולדן הוא שעל כל אדם לברר עם עצמו מה הוא רוצה לעשות בחייו באמת, ולעמוד בפני הפיתוי להיכנע ליהירות שבהכרה מצד אחרים. תורו חיזק את ספקותיי אם להמשיך במחקר מדעי בקיימברידג'. ורגע ההחלטה קרב והלך: שנת הלימודים השנייה שלי עמדה להתחיל בסוף הקיץ, ואם ברצוני להמשיך עלי להירשם.

בסוף יוני נסעתי לחופשה של חודש בפינלנד, התנסות נפלאה ועמוקה שאדון בה בפרק הבא. בפינלנד חוויתי בפעם הראשונה את החוויה של למידת שפה - השפה הפינית היפה והקשה - לא מספרים אלא מהקשבה לבני אדם מדברים. נהניתי מאוד. זו הייתה חוויה מוצלחת ומספקת באותה מידה שהמחקר שלי בפיזיולוגיה היה כושל ומדכא.

בסוף החודש הראשון שלי בפינלנד התחלתי לשקול בכובד ראש לזנוח כליל את הקריירה במדעים, ואולי את הלימודים האקדמיים בכללותם. תחת זאת חשבתי לנסוע לשווייץ ולהיעשות מתורגמן סימולטני באו"ם, כדי לספק את אהבתי ויכולתי בתחום השפות. פירוש הדבר היה להפנות עורף למחקר, למחשבה המקורית ולתהילה האקדמית שתיארתי לי בדמיוני, כמו שהתגלמו באורח מובהק בדמותו של אבי הפרופסור. בתור מתורגמן אולי לא אשתכר היטב, אבל לפחות אעשה משהו שחשבתי שאיהנה ממנו ואצטיין בו - כך נראה לי אז.

המשבר שלי הגיע לשיאו כשחזרתי מפינלנד ונפגשתי עם הוריי (שלא התראיתי איתם שנה תמימה) בחופשה של שבוע בפריז. סיפרתי להם על ספקותיי המעשיים והפילוסופיים בשאלת המשך הקריירה שלי בתחום המחקר ועל כוונתי להיעשות מתורגמן. הוריי ודאי התייסרו למראה אומללותי ותסכולי, אבל הם הקשיבו לי, תבוא ברכה על ראשם, ולא התיימרו לומר לי מה לעשות.

המשבר נפתר בוקר אחד כשישבנו, הוריי ואני, על ספסל בגן ציבורי בפריז, ודשנו שוב בשאלה אם עלי לוותר עכשיו על המדע או להמשיך בו. לבסוף הציע לי אבי הצעה, בעדינות ובלי לחץ. אמנם נכון, יש לי ספקות בעניין הקריירה המדעית שלי, אבל עד כה עברה רק שנה אחת מלימודיי לדוקטורט, וגם ניסיונותיי לחקור את כיס המרה לא נמשכו יותר מחודשים אחדים. האם לא מוקדם מדי לוותר על קריירה שנועדה לחיים שלמים? למה שלא אשוב לקיימברידג', אתן לדברים הזדמנות נוספת, ואקדיש עוד חצי שנה בלבד להשלמת המחקר על כיס המרה? אם זה לא יסתדר, עדיין אוכל לוותר על הכול באביב 1960; אין שום צורך להחליט עכשיו החלטה הרת גורל.

הצעתו של אבי נשמעה לי כגלגל הצלה לאדם טובע. יכולתי לדחות את ההחלטה מסיבה טובה (כדי לנסות שוב במשך חצי שנה); לא היה בכך שום דבר מביש. ההחלטה אינה מחייבת אותי להמשיך בקריירה מדעית מחקרית; עדיין אוכל להיעשות מתורגמן בעוד חצי שנה.

ובכך יושב העניין. חזרתי לקיימברידג' והתחלתי את שנתי השנייה. חזרתי אל ניסויי כיס המרה. שני חברי סגל צעירים בפקולטה לפיזיולוגיה עזרו לי להתגבר על הקשיים הטכנולוגיים, ולעולם אהיה אסיר תודה להם. אחד מהם אף עזר לי להבין שהשיטה שנקטתי למדידת המתח החשמלי על פני כיס המרה אינה נכונה. כיס המרה אכן מייצר מתחים חשמליים שאפשר למדוד אותם (הם מכונים "פוטנציאל פעפוע" או "פוטנציאל זרימה") בתנאים המתאימים. הבעיה היא שכיס המרה אינו מייצר מתח חשמלי כשהוא מסיע יונים ומים, מפני שהוא מסיע יונים חיוביים ושליליים במידה שווה (בניגוד לרקמות האפיתל האחרות שהיו ידועות באותו הזמן), ולכן אין הוא מעביר מטען נטו ואינו מייצר מתח.

תוצאות מחקרי על כיס המרה החלו לעניין פיזיולוגים אחרים ואפילו התרגשותי שלי ניעורה. משהסתיימו הניסויים שלי בכיס המרה בהצלחה נמוגו גם ספקותיי הפילוסופיים על היהירות שבהכרה מצד מדענים אחרים. נשארתי בקיימברידג' ארבע שנים, השלמתי את הדוקטורט, חזרתי לארצות הברית, קיבלתי משרות טובות באוניברסיטות, עסקתי במחקר ולימדתי פיזיולוגיה (תחילה בהרווארד ואחר כך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס) ונעשיתי פיזיולוג מצליח.

זה היה המשבר הגדול הראשון שלי בתחום המקצועי, והוא משבר אישי מסוג נפוץ למדי. מובן שזה לא היה המשבר האחרון בחיי. בסביבות 1980 ו-2000 עברו עלי עוד שני משברים מקצועיים מתונים יותר שהיו כרוכים בשינויים בכיווני המחקר שלי. התמודדתי גם עם משברים אישיים כשנישאתי בפעם הראשונה, וכשהתגרשתי (שבע וחצי שנים לאחר מכן). אבל המשבר המקצועי הראשון ההוא היה מיוחד לי במאפייניו: מסופקני אם מישהו אחר בעולם נאבק אי פעם בהחלטה אם לזנוח את המחקר הפיזיולוגי של כיס המרה כדי להיעשות מתורגמן סימולטני. ואולם, כמו שנראה עכשיו, הסוגיות הרחבות שהעמיד המשבר שלי ב-1959 אופייניות מאוד למשברים אישיים בכללותם.

* * *

כמעט כל קוראי הספר הזה בוודאי חוו או יחוו מהפך בדמות משבר אישי, כמו שעבר עלי ב-1959. מי שמצוי בעיצומו של משבר אינו חושב על הגדרות עיוניות של המונח; הוא יודע שהוא שרוי במשבר. לאחר זמן, משחלף המשבר ויש פנאי להרהר בו, אפשר להגדירו בדיעבד בתור מצב שבו אדם עומד לנוכח אתגר חשוב, ונדמה לו ששיטות ההתמודדות ודרכי הפתרון הרגילות שלו אינן מספיקות כדי להתגבר עליו. הוא נאבק לפתח שיטות התמודדות חדשות. וכמו שאירע גם לי, הוא מטיל ספק בזהותו, בערכיו ובתפיסת עולמו.

בוודאי ראיתם שמשברים אישיים מקבלים כל מיני צורות, נובעים מתוך כל מיני סיבות, ומתפתחים בדרכים שונות. מקצתם לובשים צורה של הלם יחיד ולא צפוי, כגון מותו של אדם אהוב, פיטורים פתאומיים ממקום העבודה, תאונה קשה או אסון טבע. האובדן עלול לחולל משבר לא רק בשל תוצאותיו המעשיות (בן הזוג איננו עוד, למשל) אלא גם בגלל הכאב הרגשי וערעור האמונה בהגינותו של העולם. כל זה אירע לקרוביהם של הנספים בשרפה ב"קוקונט גרוב". משברים אחרים באים לידי ביטוי בדמות קושי שמתפתח אט־אט עד שהוא מתפרץ - כגון פירוקם של נישואים, מחלה כרונית קשה אצל האדם עצמו או אצל יקיריו, או קושי בתחום הכספים או בקריירה המקצועית. ויש משברים התפתחותיים, שנוטים להתגלות בנקודות מעבר חשובות של החיים, כגון בגיל הנעורים, באמצע החיים, עם הפרישה ובגיל הזקנה. משבר של אמצע החיים, לדוגמה, פורץ כשאדם מרגיש ששנותיו הטובות ביותר כבר עברו והוא מתאמץ למצוא לו מטרות שיתנו לו סיפוק בהמשך חייו.

כל אלה הם סוגים שונים של משברים אישיים. אחת הסיבות הנפוצות ביותר למשברים שכאלה היא מערכת יחסים שעלתה על שרטון: גירושים, התפרקותה של מערכת יחסים קרובה או חוסר נחת עמוק שמביא אדם לשאול אם כדאי לו להמשיך את היחסים האלה. לא פעם גירושים מעוררים את בני הזוג לשאול את עצמם שאלות: איפה טעיתי? למה היא/הוא רוצה לעזוב אותי? איך עשיתי בחירה רעה כל כך? איך אנהג בפעם הבאה? האם תהיה בכלל הזדמנות שנייה? ואם נכשלתי אפילו ביחסיי עם האדם הקרוב לי ביותר, שאני בחרתי בו, מה אני שווה בכלל?

סיבות נפוצות אחרות למשברים אישיים, חוץ מקשיי יחסים, הם מחלתו או מותו של אדם אהוב ומכשולים וקשיים בתחום הבריאות, הקריירה או הביטחון הכלכלי. משברים עלולים לפרוץ גם על רקע דתי: מאמינים מסורים כל חייהם עלולים להיקלע לספקות, וכופרים גמורים עלולים להימשך אל הדת. אבל המשותף לכל המשברים האלה על כל סוגיהם הוא ההרגשה שמשהו חשוב בגישה לחיים אינו מתפקד כהלכה ונדרשת גישה חדשה.

ענייני שלי במשברים אישיים, כמו של רבים אחרים, התעורר בתחילה בשל המשברים שעברו עלי או שראיתי אצל חברים וקרובים. המניע האישי המוכר הזה התחזק עוד יותר בזכות עבודתה של אשתי מארי בתור פסיכולוגית קלינית. בשנת נישואינו הראשונה, במסגרת הכשרתה, עבדה מארי במרכז קהילתי לבריאות הנפש והעניקה שם פסיכותרפיה קצרת מועד לאנשים במשבר. מטופלים היו באים למרפאה או מטלפנים אליה בעתות משבר, מפני שהרגישו שהם עומדים לפני אתגר גדול שאין הם מסוגלים לפתור בכוחות עצמם. כשהיה הטלפון מצלצל במרפאה או כשנפתחה הדלת והמטופל הבא נכנס והחל לדבר, לא ידעה הפסיכולוגית מראש עם מה בדיוק הוא מתמודד, אבל היא ידעה שהמטופל, כמו כל אלה שלפניו, שרוי מן הסתם במשבר חריף, והוא כבר הכיר בעובדה שדרכי ההתמודדות הידועות לו אינן מספיקות עוד.

תוצאות טיפולים במצבי משבר במרכזים לבריאות הנפש שונות מאוד זו מזו. במקרים העצובים ביותר מטופלים מתאבדים או מנסים להתאבד. אחרים אינם מצליחים למצוא שיטת התמודדות חדשה והם חוזרים אל דרכיהם הישנות, ונותרים שבויים באבלם, בכעסם או בתסכולם. אבל יש מטופלים שמצליחים לגלות דרכי התמודדות חדשות וטובות יותר ונחלצים מן המשבר חזקים משהיו. התוצאה הזאת באה לידי ביטוי בלוגוגרמה בכתב הסיני שתרגומה "משבר" והיא מבוטאת "וֵיי־גִ'י" - הסימן "וֵיי" שמשמעותו "סכנה" ולצידו הסימן "ג'י" שמשמעותו "מאורע מכריע, נקודה גורלית, הזדמנות". הפילוסוף הגרמני פרידריך ניטשה הביע רעיון דומה באמירה "מה שאינו הורג אותי מחזק אותי"; ווינסטון צ'רצ'יל היה אומר, "חבל להניח למשבר טוב להתבזבז!"

מטפלים שמסייעים למטופלים להיחלץ ממשבר אישי חריף, אומרים לא פעם שמשהו קורה בתוך פרק זמן של שישה שבועות. בתקופת המעבר הקצרה הזאת אנו מטילים ספק באמונותינו האהובות, ואנו מוכנים הרבה יותר לעבור שינוי אישי מאשר בתקופה הקודמת והממושכת של יציבות יחסית. איננו יכולים לחיות הרבה יותר מזה בלי דרכים כלשהן להתמודד, אף על פי שאנו יכולים להתאבל, לסבול, להיות מובטלים או כועסים זמן רב הרבה יותר. בתוך שישה שבועות אנו מתחילים לבחון דרך התמודדות חדשה שבסופו של דבר תהיה מוצלחת, יוצאים לדרך התמודדות מוטעית שתסתיים בכישלון, או חוזרים אל דרכינו הלקויות הקודמות.

מובן שמן ההבחנות האלה על משבר חריף לא משתמע שחיינו מתנהלים לפי מתכונת פשטנית: (1) קבל הלם, כוון את השעון המעורר לעוד שישה שבועות; (2) הכר בכישלון שיטות ההתמודדות הקודמות; (3) בדוק דרכי התמודדות חדשות; (4) השעון המעורר מצלצל: היכנע וחזור לדרכי העבר, או פתור את המשבר בהצלחה וחיה באושר מאז ואילך. לא כך; בחייהם של רבים השינויים איטיים ואין להם שלב חמוּר. אנו מצליחים לעמוד על בעיות קיימות או מתפתחות רבות ולפתור אותן קודם שהן הופכות למשברים ומכריעות אותנו. ואפילו משברים שיש להם שלב חריף עשויים להתמוסס בתהליך ממושך של שיקום איטי. הדבר הזה אופייני בייחוד למשברי אמצע החיים, שבהם ההתפרצות הראשונית של חוסר הנחת וראשיתו של פתרון אפשרי עלולים להיות חריפים, אבל מימושו של פתרון חדש נמשך לעיתים שנים רבות. גם משבר שנפתר לא בהכרח נשאר פתור לעולם; לדוגמה, זוג שפתר את חילוקי הדעות החמורים ונמנע מגירושים עלול לשחוק את הפתרון שמצא, להיקלע שוב למריבות ולהתמודד שוב עם אותה בעיה או בעיה דומה. אדם שהתמודד עם משבר מסוג מסוים עלול בסופו של דבר להיקלע לקושי מסוג חדש ולעמוד לנוכח משבר חדש, כמו שאירע לי. אבל כל ההסתייגויות האלה אין בהן כדי לשנות את עצם הדבר שרבים מאתנו אכן עוברים את המשברים שלהם לפי אחד התרחישים שתיארתי.

* * *

איך מטפלים באדם הנתון במשבר? ברור שהשיטה המסורתית של הפסיכותרפיה לטווח ארוך, שבדרך כלל מתמקדת בחוויות הילדות כדי להבין את גורמי היסוד לקשיים הנוכחיים, אינה מתאימה למצבי משבר מפני שהיא איטית מדי. הטיפול חייב להתמקד במשבר המיידי עצמו. הפסיכיאטר דוקטור אריך לינדמן פיתח שיטות להתמודדות עם משבר מיד לאחר השרפה ב"קוקונט גרוב", כשבתי החולים של בוסטון היו עסוקים מעל לראש לא רק באתגרים הרפואיים הכרוכים בהצלת חייהם של מאות הפצועים והגוססים, אלא גם באתגר הפסיכולוגי של הטיפול ברגשות האבל והאשמה של מספר גדול עוד יותר של ניצולים, קרובי משפחה וידידים. האנשים מוכי האסון האלה שאלו את עצמם למה הניח העולם למשהו כזה לקרות ולמה הם עצמם חיים בשעה שאהובם מת מוות נורא בשרפה, בדריסה או בחנק. לדוגמה, בעל מוכה אשמה אחד שייסר את עצמו על שהביא את אשתו אל המועדון והיא נספתה שם, קפץ מן החלון כדי להצטרף אליה במותה. הרופאים טיפלו בכוויותיהם של פצועי השרפה, אבל איך לטפל בנפגעי הנפש? זה היה האתגר שהציבה השרפה ב"קוקונט גרוב" לפני הפסיכותרפיה עצמה. השרפה הייתה שעת לידתה של תורת הטיפול בפגועי משבר.

כדי לעזור להמוני פגועי הטראומה החל לינדמן לפתח גישה שנקראת עתה "טיפול במצבי משבר", וזו התרחבה עד מהרה מנפגעי אסון "קוקונט גרוב" לסוגים אחרים של משברים חריפים שהזכרתי לעיל. בעשרות השנים שעברו מאז 1942 המשיכו פסיכותרפיסטים אחרים לחקור שיטות לטיפול במצבי משבר, ועכשיו מלמדים אותן ומשתמשים בהן במרפאות רבות כמו המרפאה שמארי עשתה בה את הכשרתה. מאפיין יסוד של הטיפול במצבי משבר הוא טיפול קצר מועד - כשש פגישות שבועיות בלבד שמשתרעות על פני התקופה המשוערת של שיא המשבר.

בדרך כלל כשאדם שוקע במשבר אישי הוא כורע תחת ההרגשה שכל חייו השתבשו. כל עוד הוא נשאר משותק כך קשה לו להתקדם אל השלב הבא. לכן מטרתו המיידית של המטפל בפגישה הראשונה - או היעד הראשון שיש להשיג כשאדם מטפל במשבר בעצמו או בעזרת חברים - היא להתגבר על השיתוק הזה באמצעות מה שמכונה "בניית גדר". פירוש הדבר זיהוי הדברים שבאמת השתבשו במהלך המשבר, כדי שהמטופל יוכל לומר, "כאן, בתוך הגדר, מכונסים כל הקשיים של חיי, אבל כל מה שמחוץ לגדר תקין ונורמלי." לא פעם אדם במשבר מרגיש הקלה ברגע שהוא מתחיל להגדיר את קשייו ולהקיף אותם בגדר. אחר כך המטפל יכול לעזור למטופל לבדוק דרכים חלופיות להתמודד עם הקושי שעומד לפניו בתוך הגדר. כך המטופל מתחיל בתהליך של שינוי בררני, כלומר שינוי אפשרי, במקום לקפוא על שמריו בשל הצורך לכאורה בשינוי מוחלט וכולל, שממילא אינו אפשרי.

חוץ מבניית גדר הפגישה הראשונה עוסקת לא פעם גם בשאלה "למה עכשיו?" כלומר, "למה החלטתם לבקש עזרה במרכז לטיפול במשברים דווקא היום, ולמה אתם מרגישים שאתם נתונים במשבר עכשיו, ולא מתי שהוא לפני כן או אחרי כן?" כשמדובר במשבר שנובע מהלם יחיד ולא צפוי, כמו השרפה ב"קוקונט גרוב", השאלה מיותרת מפני שהתשובה הברורה מאליה היא ההלם עצמו. אבל התשובה אינה ברורה מאליה במשבר שמתפתח אט־אט עד שהוא מתפרץ, ולא במשבר התפתחותי הקשור בשלב החיים, כגון שנות הנעורים או גיל העמידה.

דוגמה אופיינית היא אישה שלדבריה באה למרכז לטיפול במשברים מפני שלבעלה יש פרשת אהבים. אבל עד מהרה מתברר שהיא יודעת על הפרשה זה זמן רב, ומה גרם לה לבקש עזרה דווקא באותו היום, ולא חודש או שנה קודם לכן? אפשר שהדחף המיידי נבע ממשפט שנאמר או פרט אחר בפרשה שהמטופלת ראתה בו את "הקש האחרון", או אולי מאורע פעוט כלשהו שהזכיר לה משהו חשוב בעברה. פעמים רבות המטופל אפילו אינו יודע את התשובה על השאלה "למה עכשיו?" אבל כשהתשובה מתבררת היא עשויה לעזור למטופל או למטפל או לשניהם להבין את המשבר. במשבר הקריירה שלי בשנת 1959, שהלך והתפתח במשך חצי שנה, דווקא השבוע הראשון של אוגוסט הוא שהיה ה"עכשיו" בשל ביקורם של הוריי, ובשל הצורך המעשי להודיע להם אם אני מתכוון לחזור בשבוע שלאחר מכן לשנת לימודים שנייה במעבדות הפיזיולוגיה של קיימברידג'.

מובן שטיפול קצר מועד במצבי משבר אינו הגישה היחידה להתמודד עם משברים אישיים. הסיבה שאני דן בו אינה מפני שיש מקבילות כלשהן בין תרפיה מוגבלת בזמן של שש פגישות ובין דרכי הטיפול במשבר לאומי. פתרונו של משבר לאומי לא יבוא בעקבות שישה דיונים לאומיים במסגרת זמן קצרה. אני מתמקד בתרפיה קצרת מועד לפתרון משברים מפני שהיא תחום התמחות של מטפלים שצברו ניסיון רחב ושיתפו את הבחנותיהם זה עם זה. הם מייחדים זמן רב לדיונים על הנושא וכותבים מאמרים וספרים על הגורמים המשפיעים על תוצאות המשבר. שמעתי רבות על הדיונים האלה ממארי, כמעט מדי שבוע בשנת הכשרתה במרכז לטיפול במצבי משבר. הגעתי למסקנה שאפשר להפיק מן הדיונים האלה כמה גורמים, שכדאי לבחון אם הם עשויים להשפיע גם במשברים לאומיים.

* * *

מטפלים במצבי משבר עמדו על 12 גורמים לפחות, שמגדילים את סיכוייו של אדם לפתור משבר אישי בהצלחה (טבלה 1.1).

טבלה 1.1: גורמים הקשורים בתוצאותיו של משבר אישי
 

1. הכרה בקיום המשבר

2. קבלת אחריות אישית לפעולה

3. הקמת גדר כדי להגדיר את הקשיים האישיים הזקוקים לפתרון

4. השגת עזרה חומרית ורגשית מיחידים וארגונים

5. היעזרות באחרים בתור מופת לפתרון בעיות

6. חוזק האֲני

7. הערכה עצמית כנה

8. ניסיון במשברים אישיים קודמים

9. סבלנות

10. אישיות גמישה

11. ערכי יסוד אישיים

12. היעדר מגבלות אישיות

נבחן את הגורמים האלה בזה אחר זה, ונפתח בשלושה או בארבעה הגורמים המכריעים שקיומם הכרחי לפני הטיפול או בתחילתו:

1. הכרה בקיומו של משבר. זה הגורם שמביא בני אדם להתחיל בתהליך טיפולי. בלי ההכרה הזאת לא יבוא אדם הנתון במשבר אל מרפאה לטיפול במצבי משבר, ולא ינקוט פעולה עצמאית לפתרון המשבר. עד שהאדם מודה, "כן, יש לי בעיה" - ויש שההודאה הזאת מצריכה זמן רב - לא תהיה שום התקדמות בפתרון הבעיה. המשבר שלי ב-1959 החל כשנאלצתי להודות שאני נכשל בתור חוקר מעבדה אחרי תריסר שנים של הצלחה רצופה בלימודים.

2. קבלת אחריות אישית. אבל אין די בהכרה "יש לי בעיה״. לא פעם בני אדם אומרים, "כן, אבל הבעיה שלי היא באשמתו של מישהו אחר. אנשים אחרים או כוחות חיצוניים הם שממררים את חיי." רחמים עצמיים שכאלה והנטייה לשקוע בהלך רוח קורבני הם בין התירוצים הנפוצים ביותר להימנעות מפעולה לפתרון קשיים אישיים. מכאן שהמשוכה השנייה שיש להתגבר עליה, אחרי ההכרה בקיומו של המשבר, היא קבלת אחריות אישית על הפתרון. "כן, יש כוחות חיצוניים ואנשים אחרים, אבל הם לא אני. איני יכול לשנות את האחרים. אני האדם היחיד שיש לי שליטה גמורה בפעולותיו. אם אני רוצה שהכוחות החיצוניים והאנשים האחרים ישתנו, אחריותי היא לעשות משהו בקשר לזה, ולשנות את התנהגותי ואת תגובותיי. האחרים אינם עומדים להשתנות מעצמם אם לא אעשה משהו בעצמי."

3. הקמת גדר. משהכיר אדם בקיומו של המשבר וקיבל את האחריות לעשות מעשה כדי לפתור אותו והתייצב במרכז לטיפול במצבי משבר, הפגישה הראשונה עם המטפל שלו תעסוק ב"הקמת גדר", כלומר בזיהוי ובאפיון הקושי שיש לפתור. אם האדם הנתון במשבר אינו מצליח במשימה הזאת הוא רואה בעצמו כישלון גמור ונאחז שיתוק. מכאן שהשאלה המרכזית היא: מה פועל אצלך כהלכה ממילא ואינו צריך שינוי ואפשר להיאחז בו? וממה אפשר וצריך להיפטר ולהחליף בדרכים חדשות? נראה שהגורם הזה, שינוי בררני, הוא גם המפתח להערכה חוזרת של מדינות במשבר.

4. עזרה מאחרים. רוב הנחלצים בשלום ממשבר אישי נוכחו לדעת שיש ערך חומרי ונפשי הגלום בתמיכתם של חברים, כמו גם בסיוע המוסדי של ארגונים כגון קבוצות תמיכה לחולי סרטן, לשתיינים ולמכורים לסמים. דוגמאות מוכרות לסיוע חומרי הן הצעת מגורים ארעיים למי שנישואיו התמוטטו זה עתה; חשיבה בהירה שתפצה על יכולת פגועה לפתרון בעיות של אדם ששרוי במשבר; ועזרה מעשית בהשגת מידע, מקום עבודה, בני זוג וסידורים לטיפול בילדים. תמיכה רגשית פירושה לדעת להקשיב, לעזור בהבהרת סוגיות ולסייע לאדם לשוב ולזכות בתקווה ובביטחון העצמי שאבדו לו לזמן מה.

למטופל במרפאה לטיפול במצבי משבר ה"קריאה לעזרה" היא בהכרח אחד הגורמים הראשונים שמסייעים לפתרון המשבר, שהרי המטופל בא אל המרכז מפני שנוכח לדעת שהוא זקוק לעזרה. בני אדם במשבר שאינם באים למרפאה לטיפול במצבי משבר עשויים לבקש עזרה לפני כן או אחרי כן, או שלא לבקש עזרה כלל; יש מי שמקשים על עצמם בניסיון לפתור את המשבר בלי שום עזרה. הנה דוגמה אישית לקריאה לעזרה שלא הופנתה למרפאה לטיפול במצבי משבר: בימים הראשונים שלאחר הטלטלה שאחזה אותי לאחר שאשתי הראשונה הודיעה לי שהיא רוצה להתגרש, התקשרתי אל ארבעה מחבריי הקרובים ביותר ושפכתי את ליבי באוזניהם. כל הארבעה הביעו הבנה והזדהות עם מצבי, שכן שלושה מהם היו גרושים והרביעי הצליח לשקם מערכת נישואים כושלת. קריאתי לעזרה אמנם לא מנעה בסופו של דבר את הגירושים, אבל היא הייתה הצעד הראשון בתהליך ממושך של בחינה חוזרת של מערכות היחסים שלי, ובסופו של דבר סייעה לי לשוב ולהינשא באושר. השיחה עם החברים האלה גרמה לי להרגיש שאינני פגום כשאני לעצמי, וגם אני עשוי לשוב ולמצוא את האושר כמוהם.

5. אחרים בתור מופת. קרוב לערך הזה של עזרה מאחרים הוא ערכם של האחרים בתור מופת לשיטות התמודדות אחרות. גם כאן, כמו שגילו רוב הסובלים ממשבר אישי, יש יתרון גדול בהכרת אדם שעבר משבר דומה, ויכול לשמש דוגמה ומופת לכישורי התמודדות שאפשר לנסות לחקות. המצב האידיאלי הוא שדמויות המופת האלה הם ידידים או בני אדם שאפשר לשוחח איתם וללמוד מהם במישרין איך עלה בידם לפתור בעיה דומה. אבל דמות המופת יכולה להיות גם אדם שאינו מוכר לנו היכרות אישית, אלא מישהו שעל חייו ודרכי התמודדותו קראנו או שמענו בלבד. לדוגמה, רק מעטים מקוראי הספר הזה יכלו להכיר היכרות אישית את נלסון מַנדֶלה, אלינור רוזוולט או וינסטון צ'רצ'יל, אבל הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות שלהם הניבו רעיונות והיו מקור להשראה לאנשים אחרים, שנעזרו בהם בתור דוגמה לפתרון משבר אישי.

6. חוזק האני. גורם חשוב אחר להתמודדות עם מצבי משבר, והוא שונה מאדם לאדם, הוא דבר מה שהפסיכולוגים מכנים "חוזק האֲני". חוזק האני כולל מרכיב של ביטחון עצמי, אבל הוא רחב הרבה יותר. פירושו הרגשה של עצמיות, תכליתיות, וקבלת העצמי כמות שהוא, בתור אדם עצמאי וגאה שאינו תלוי באחרים ובאישורם כדי לשרוד. חוזק האני כולל את היכולת לעמוד ברגשות עזים, לשמור על העשתונות גם במצבי לחץ, להביע רגשות בלי חשש, לתפוס את המציאות כהלכתה ולהחליט החלטות שקולות. התכונות הקשורות האלה קרובות זו לזו והן חיוניות לבחינת פתרונות חדשים ולהתגברות על הפחד המשתק שלא פעם פוקד את מי שנתונים במשבר. חוזק האני מתחיל להתפתח בילדות, בייחוד כשההורים מקבלים את ילדם כמות שהוא ואינם מצפים שיגשים את חלומותיהם שלהם ואינם מצפים שיהיה צעיר או מבוגר מכפי שהוא. הוא מתפתח בזכות הורים שעוזרים לילדם ללמוד לעמוד בתסכולים ואינם נכנעים לכל רצונותיו, אבל גם אינם מונעים ממנו את כל מאווייו. רקע שכזה בונה את חוזק האני ועוזר לאדם להתמודד עם משברים.

7. הערכה עצמית כנה. התכונה הזאת קשורה לחוזק האני, אבל ראויה לאזכור נפרד. כדי שאדם במשבר אישי יחליט החלטות נכונות הוא זקוק להערכה עצמית כנה - מכאיבה ככל שתהיה - של יתרונותיו וחולשותיו, החלקים באישיותו שעדיין פועלים ואלה שלא. רק אז יעלה בידו להשתנות בדרכים ששומרות על יתרונותיו ומחליפות את חולשותיו בשיטות התמודדות חדשות. חשיבותה של הכֵּנות בפתרון משברים אולי מובנת מאליה מכדי להצריך אזכור, אבל לאמיתו של דבר יש סיבות רבות שבגללן בני אדם אינם ישרים עם עצמם. סוגיית ההערכה העצמית הכנה הייתה אחת ההתמודדויות המרכזיות במשבר האישי שלי ב-1959. הפרזתי בהערכת יכולתי במובנים מסוימים והמעטתי בה במובנים אחרים. לדוגמה, השליתי את עצמי שבזכות אהבתי לשפות יש לי הכישורים להיות מתורגמן סימולטני ראוי לשמו, אבל עד מהרה התחלתי להבין שאין די בכך כדי לעשותני מתורגמן מוצלח. מאחר שגדלתי בארצות הברית לא התחלתי ללמוד שפה שנייה עד שמלאו לי 11. לא חייתי בארץ ששפתה אינה אנגלית ולא ידעתי לדבר בשטף בשפה הזרה שלמדתי (גרמנית) עד שהייתי בן 23. מכיוון שכך למדתי שפות אחרות בגיל מאוחר יחסית, והתוצאה היא שהמבטא שלי, אפילו בשפות שאני דובר היטב, עודנו אמריקני מובהק. רק בשנות השבעים לחיי יכולתי לעבור בנקל בין שתי שפות שאינן אנגלית. אבל בתור מתורגמן סימולטני הייתי מתחרה עם מתורגמנים שווייצרים שכבר בגיל שמונה סיגלו להם שטף לשון, היגוי נכון ומעבר טבעי בין כמה שפות. בסופו של דבר היה עלי להודות ביני לביני: אני משלה את עצמי אם אני חולם שאוכל להתחרות עם השווייצרים בידיעת לשונות.

תחום אחר של הערכה עצמית שהתמודדתי איתו והמעטתי בערך עצמי ב-1959 היה כישוריי בתור מדען חוקר. עשיתי הכללה על בסיס כישלוני בפתרון אתגר טכנולוגי - מדידת זרימת חלקיקים טעונים על פני קרומים של צלופחים - אבל עדיין הייתי מסוגל בהחלט למדוד את הסעת המים בכיס המרה בשיטה פשוטה של שקילת האבר. אפילו היום, 60 שנה לאחר מכן, אני עדיין משתמש בטכנולוגיות הפשוטות ביותר בעבודתי המדעית. למדתי לזהות שאלות מדעיות חשובות שאפשר לבחון אותן באמצעות טכנולוגיה פשוטה. אני עדיין מתקשה להפעיל את הטלוויזיה בביתי באמצעות שלט מרובה מקשים, ובטלפון הנייד החדש שלי אני מסוגל לעשות רק את הדברים הפשוטים ביותר, ובכל האמור בשימוש במחשבים אני תלוי לחלוטין במזכירתי ובאשתי. בכל פעם שביקשתי לעשות מחקר מדעי שהצריך טכנולוגיה מורכבת - חקירת התפשטותם של זרמים באפיתל, אנליזה של רעשים בתעלות יוֹנים בקרומים חיים, ניתוח סטטיסטי של פיזור מיני ציפורים - התמזל מזלי למצוא עמיתים שהיו מיומנים בתחומים האלה והסכימו לשתף איתי פעולה. כך למדתי בסופו של דבר להעריך בכנות וביושר את מה שאני מסוגל לעשות ואת מה שלא.

8. ניסיון במשברים קודמים. מי שכבר התמודדו בעבר בהצלחה עם משבר אחר, יהיו בעלי ביטחון רב יותר ביכולתם לפתור גם את המשבר החדש. זאת בניגוד להרגשת חוסר האונים שמקורה במשברים קודמים שלא נפתרו, הרגשה שהכישלון מובטח למרות כל מה שנעשה. חשיבותו של ניסיון קודם היא הסיבה שמשברים נוטים להיות טראומטיים כל כך לצעירים ולבני נוער, ופחות טראומטיים למבוגרים יותר. פירוקה של מערכת קשרים הדוקה עלול אמנם להיות הרסני בכל גיל, אבל ניתוק קשר הקרבה הראשון קשה במיוחד. בפרדות שלאחר מכן, כל כמה שגם הן מכאיבות, אנו זוכרים שכבר עברנו חוויה דומה בעבר. זו אחת הסיבות שמשבר 1959 שלי השפיע עלי השפעה מטלטלת כל כך: הוא היה המשבר החריף הראשון בחיי. לעומת זה לא היו המשברים שלי בתחום המקצועי בשנת 1980 ובשנת 2000 טראומטיים כלל. בסופו של דבר עברתי בסביבות 1980 מפיזיולוגיה של קרומים לפיזיולוגיה אבולוציונית, ובשנת 2000 מפיזיולוגיה לגיאוגרפיה. אבל ההחלטות האלה לא היו מכאיבות מפני שהנחתי, על סמך ניסיון העבר, שהמעברים האלה יסתיימו כנראה בשלום.

9. סבלנות. שיקול אחר הוא היכולת לעמוד באי־ודאות, במצבים מעורפלים ואפילו בכישלונות בניסיונות ראשונים לחולל שינוי: בקצרה, סבלנות. אין זה סביר שאדם במשבר יהגה דרך מוצלחת להתמודד עם המשבר בניסיון הראשון שלו. בהחלט ייתכן שיידרשו כמה ניסיונות, שבהם ייבחנו דרכים שונות לפתרון המשבר ואם הן עולות בקנה אחד עם אישיותו של האדם, עד שאחת מהן תימצא מתאימה ומועילה. מי שאינם יכולים לעמוד באי־ודאות או בכישלונות, ומי שפורשים מן החיפוש מוקדם מדי, עלולים שלא למצוא את הדרך החדשה המתאימה להתמודד עם המצב. זאת הסיבה שעצתו העדינה של אבי, על הספסל בגן הציבורי בפריז, "למה שלא תייחד עוד חצי שנה ללימודי התואר השני בפיזיולוגיה?" נשמעה לי כמו גלגל הצלה. דבריו של אבי הקנו לסבלנות מידה של סבירות והיגיון בעיניי; לא חשבתי על כך בעצמי.

10. גמישות. יסוד חשוב בהתגברות על משבר באמצעות שינוי בררני קשור ביתרונותיה של האישיות הגמישה לעומת האישיות הנוקשה, חסרת הגמישות. "נוקשות" משמעה כאן האמונה הנפוצה שיש רק דרך אחת. מובן שאמונה כזאת מכשילה כל ניסיון לבדוק דרכים אחרות ולהחליף גישה כושלת בגישה חדשה ומצליחה. נוקשות וחוסר גמישות עלולים להיות תוצאתם של התעללות או טראומה בעבר, או של חינוך שלא נתן לילד רשות להתנסות או לסטות מן הנורמות שקבעה המשפחה. גמישות עשויה לנבוע מן החירות שניתנה לילד לבחור בעצמו במהלך התפתחותו. אשר לי, רק בשלב מאוחר של חיי למדתי להיות גמיש, בעקבות מסעותיי שהחלו בגיל 26 לצורך מחקרי על ציפורים ביערות הגשם של האי הטרופי גינאה החדשה. במקומות האלה תוכניות מפורטות כמעט לעולם אינן פועלות. מטוסים, ספינות וכלי רכב מתקלקלים דרך קבע, מתרסקים או טובעים; התושבים המקומיים ופקידי הממשל אינם נוהגים כמו שהיינו מצפים ואי אפשר לתת להם הוראות; פעמים רבות גשרים חסומים ודרכים אינן עבירות, הרים אינם מופיעים במקום שהמפות מציינות, ועוד דברים רבים משתבשים כל העת. כמעט כל מסע שהשתתפתי בו לגינאה החדשה החל בהחלטה לעשות משהו, שעד מהרה התברר שבגינאה החדשה אי אפשר לעשותו, ואז היה עלי להיות גמיש, כלומר לאלתר תוכנית חדשה בו במקום. כשנולדו למארי ולי ילדים מצאתי שניסיוני במסעות לגינאה החדשה עוזר לי מאוד להיות אבא, מפני שילדים אינם צפויים, אי אפשר לתת להם פקודות, וגידולם מצריך גמישות רבה מצד הוריהם.

11. ערכי יסוד. הגורם שלפני האחרון, שגם הוא קשור בחוזק האני, הוא מה שמכונה ערכי יסוד, כלומר מערכת האמונות שאדם רואה בהן את מרכז זהותו והן עומדות ביסוד הקוד המוסרי שלו והשקפתו על החיים, כגון דת ומחויבות למשפחה. כשאנו עושים שינויים בררניים במצבי משבר עלינו לדעת היכן למתוח את קו הגבול: אילו ערכי יסוד איננו מוכנים להפר מפני שהם מוחלטים בעינינו? מתי אנו אומרים לעצמנו, את הדבר הזה לא אשנה גם אם אמות? לדוגמה, בני אדם רבים רואים במחויבותם למשפחה, למצוות הדת וליושר אישי ערכים מוחלטים שאין להתפשר עליהם. אנו נוטים להעריך בני אדם המסרבים לבגוד במשפחתם, לשקר, לזנוח את דתם או לגנוב כדי להיחלץ ממשבר. אבל משברים עשויים לחשוף שטחים אפורים, שבהם ערכים שנחשבו בעבר למוחלטים נשקלים מחדש. הנה כמה דוגמאות ברורות מאליהן: בעל או אישה שדורשים גירושים מחליטים בכך להפר את ההתחייבות המשפחתית כלפי בן הזוג; אסירי מחנות ריכוז נאציים במלחמת העולם השנייה נאלצו להפר את הדיבר "לא תגנוב", מפני שמנות המזון היו קטנות כל כך עד שלא היה אפשר לשרוד בלי לגנוב אוכל; אסירי מחנות רבים זנחו את דתם מפני שהרוע של המחנות לא עלה בקנה אחד עם האמונה באלוהים. "חוויית אושוויץ הייתה עזה כל כך עד שסחפה וטאטאה את כל המורשת של החינוך הדתי שעדיין נותרה לי," אמר הסופר היהודי האיטלקי הדגול פרימו לוי, ניצול מחנה אושוויץ. "אושוויץ קיימת, ומכאן שאלוהים אינו יכול להתקיים. לא מצאתי פתרון לדילמה הזאת." ערכי יסוד יכולים להקל או להקשות את פתרון המשבר. מצד אחד אפשר שערכי היסוד של אדם יעניקו לו בהירות מחשבה, בסיס של חוזק וודאות שממנו הוא יכול לשקול לשנות חלקים אחרים של עצמיותו. מצד אחר ההיאחזות בערכי יסוד עלולה להתברר כטעות בנסיבות שהשתנו, והיא עלולה למנוע את פתרון המשבר.

12. היעדר מגבלות. הגורם האחרון שראוי להזכירו הוא חופש הבחירה שמקנה היעדרם של מגבלות מעשיות ואילוצי אחריות. קשה יותר לעשות ניסויים בפתרונות חדשים למי שנושא עליו נטל אחריות כבד כלפי אחרים (ילדים, למשל), או למי שעובד בעבודה תובענית מאוד, או למי שחשוף לעיתים קרובות לסכנה גופנית. מובן שאין פירוש הדבר שאי אפשר להתמודד עם משבר כשנושאים מעמסות שכאלה, אבל הן מוסיפות על האתגר. ב-1959 התמזל מזלי, ובעיצומה של הסערה האישית וההחלטה אם אני עדיין רוצה להיות מדען חוקר לא היה עלי להתמודד עם שום מגבלה מעשית. "קרן המדע הלאומית" הייתה עתידה לממן את לימודיי ואת הוצאותיי השוטפות עוד כמה שנים, הפקולטה לפיזיולוגיה בקיימברידג' לא איימה לגרש אותי, אפילו לא נדרשתי לעמוד בבחינות, ואיש לא דחק בי לוותר - חוץ ממני עצמי.

* * *

אלה הגורמים שמטפלים במצבי משבר כתבו עליהם, או סיפרו לי שהם משפיעים על תוצאותיהם של משברים אישיים. איזו תועלת אפשר לצפות להפיק מן הגורמים האלה, המפורטים בטבלה 1.1, כשמנסים להבין את מהלכם של משברים לאומיים?

מצד אחד ברור למן ההתחלה שמדינות אינן בני אדם יחידים. נראה שמשברים לאומיים מעוררים סוגיות רבות - של מנהיגות, החלטות קיבוציות, מוסדות לאומיים ועוד - שאינן קיימות במשברים אישיים.

מצד אחר ברור כמובן שמנגנוני ההתמודדות של היחיד אינם קיימים בנפרד מן התרבות של המדינה או של קבוצת המשנה שהיחיד חי בהן וגדל בתוכן. לתרבות הרחבה הזאת נודעות השפעות על מאפיינים אישיים, כגון התנהגותו של היחיד, מטרותיו, תפיסת המציאות שלו ודרכי התמודדותו עם בעיות. לפיכך אנו מצפים ליחסים כלשהם בין הדרך שבה היחיד מתמודד עם קשיים אישיים ובין הדרך שמדינות, המורכבות מיחידים רבים, פועלות לפתרון קשיים לאומיים. בין היחסים האלה אפשר למנות את הכללים שלפיהם יחידים ומדינות כאחד מקבלים עליהם את האחריות לפעולה יזומה במקום לראות בעצמם קורבן חסר אונים, מגדירים את גבולות המשבר, מבקשים עזרה ולומדים מאחרים. כל כמה שהכללים הפשוטים האלה מובנים מאליהם, גם יחידים וגם מדינות מתעלמים מהם או מתכחשים להם לעיתים קרובות עד כדי דכדוך.

כדי להציב הקשר לדרכים שבהן מדינות דומות ליחידים או שונות מהם בדרכי התמודדותן, נתבונן לדוגמה בניסוי המחשבה הזה: אם נשווה יחידים שנבחרו באקראי מכל רחבי העולם נמצא שהם שונים זה מזה במה שאפשר לסווגו בהכללה כמאפיינים אישיים, תרבותיים, גיאוגרפיים וגנטיים. נשווה, לדוגמה, את מה שילבשו חמישה גברים - בן אינוּאיט מסורתי מצפון לחוג הקוטב, שני אמריקנים המהלכים ברחובות לוס אנג'לס עירי, נשיא בנק אמריקני במשרדו בניו יורק, ותושב מסורתי בשפלת יערות הגשם הטרופיים של גינאה החדשה - על פלג גופם העליון בשעות אחר הצהריים של חודש ינואר. מסיבות גיאוגרפיות ילבש האינואיט פַּרקה חמה מצוידת בברדס, שלושת האמריקנים ילבשו חולצות אבל לא פרקה, והאיש מגינאה החדשה יהלך מן הסתם כשפלג גופו העליון עירום; מסיבות תרבותיות יש לשער שמנהל הבנק יענוב עניבה, אבל לא שני האמריקנים האחרים מלוס אנג'לס; ומסיבות אישיות סביר לשער ששני האמריקנים מלוס אנג'לס ילבשו חולצות בצבעים שונים. ואם נשווה את צבע שערם של החמישה ולא את בגדיהם, יבואו לידי ביטוי גם הבדלים גנטיים.

נשווה עתה את ערכי היסוד של חמשת הגברים האקראיים האלה. אפשר לשער שיימצאו הבדלים בין ערכיהם של שלושת האמריקנים, אבל סביר הרבה יותר שערכי היסוד המשותפים להם יהיו רבים מן הערכים המשותפים להם ולאינואיט או לאיש מגינאה החדשה. ערכי יסוד משותפים הם דוגמה אחת בלבד למאפיינים תרבותיים שבני אותה חברה שותפים להם, והם ערכים שנלמדים במהלך ההתבגרות. אבל ליחידים מחברות שונות יש תכונות אישיות שונות בממוצע, והבדלים גיאוגרפיים יכולים להסביר את השינויים רק הסבר חלקי. אם אחד משני הגברים מלוס אנג'לס ייבחר להיות נשיא ארצות הברית, כי אז ישפיעו ערכי היסוד התרבותיים שלו - למשל ערכיו על זכויות אישיות ואחריות אישית - על המדיניות הלאומית של ארצות הברית.

הרעיון של תרגיל המחשבה הזה הוא שאנו אכן מצפים ליחס כלשהו בין מאפייניהם של יחידים ושל מדינות, מפני שיש ליחידים תרבות לאומית משותפת, ומפני שהחלטות לאומיות תלויות בסופו של דבר בהשקפותיהם של היחידים המרכיבים את המדינה, ובייחוד בהשקפותיהם של המנהיגים, שגם הם חלק מן התרבות הלאומית. במדינות שנדונו בספר הזה נודעה להשקפותיהם של המנהיגים חשיבות יתרה בצ'ילה, באינדונזיה ובגרמניה.

בטבלה 1.2 נמנים 12 הגורמים שהספר ידון בהם ביחס לתוצאותיהם של משברים לאומיים. ההשוואה עם טבלה 1.1 - רשימת הגורמים המשפיעים על משברים אישיים לפי ניסיונם של המטפלים במצבי משבר - מראה שלרוב הגורמים ברשימה הראשונה יש מקבילות מוכרות ברשימה השנייה.

טבלה 1.2: גורמים הקשורים לתוצאותיו של משבר לאומי
 

1. הסכמה לאומית שהאומה נתונה במשבר

2. קבלת אחריות לאומית לפעולה

3. הקמת גדר כדי לאפיין את הקשיים הלאומיים הזקוקים לפתרון

4. השגת עזרה חומרית ורגשית ממדינות אחרות

5. היעזרות במדינות אחרות בתור מופת לפתרון בעיות

6. זהות לאומית

7. הערכה עצמית לאומית כנה

8. ניסיון היסטורי במשברים לאומיים קודמים

9. התמודדות עם כישלון לאומי

10. גמישות לאומית מותאמת למצב

11. ערכי יסוד לאומיים

12. היעדר מגבלות גיאו־פוליטיות

בשבעה מ-12 הגורמים ההקבלה ברורה ומפורשת:

גורם 1. מדינות, כמו יחידים, מכירות בקיומו של המשבר או מתכחשות לו. אבל הכרתה של המדינה במצב מצריכה מידה של הסכמה לאומית, ואילו היחיד מכיר במשבר או מכחיש אותו על דעת עצמו בלבד.

גורם 2. מדינות ויחידים מקבלים אחריות אישית ולאומית כדי לנקוט פעולה לפתרון המשבר, או שהם מתחמקים מאחריות ושוקעים ברחמים עצמיים, בהאשמות כלפי אחרים ובהתקרבנות.

גורם 3. מדינות עושות שינויים בררניים במוסדותיהן ובמדיניותן באמצעות "הקמת גדר", פעולה שמטרתה לאתר ולאפיין את המוסדות וקווי המדיניות הזקוקים לשינוי, ולהבדילם מאלה שיש לשמר בלי שינוי. גם בני אדם יחידים מקימים גדר שכזאת כדי שיוכלו לנקוט שינוי בררני בכמה תכונות אישיות בלי לשנות את האחרות.

גורם 4. מדינות ויחידים עשויים לקבל סיוע חומרי וכספי ממדינות אחרות ומיחידים אחרים. יחידים יכולים לקבל גם עזרה רגשית, אבל לא כן מדינות.

גורם 5. מדינות עשויות לעצב את מוסדותיהן ומדיניותן לפי מדינות אחרות, כמו שיחידים עשויים לעצב את דרכי ההתמודדות שלהם לפי ניסיונם של יחידים אחרים.

גורם 7. מדינות, בדיוק כמו יחידים, עושות או לא עושות הערכה עצמית כנה. לשם כך על המדינה להשיג מידה של הסכמה לאומית, אבל אצל יחידים הדבר תלוי בהם בלבד.

גורם 8. למדינות יש ניסיון היסטורי במשברים לאומיים קודמים, ואילו ליחידים יש זיכרונות אישיים.

בשני גורמים אחרים ההקבלה כללית ורופפת יותר:

גורם 9. מדינות שונות זו מזו בדרך שהן מתמודדות עם כישלון ובנכונותן לבחון פתרונות אחרים לקשיים ובעיות אם הפתרון הראשון נכשל. ראו לדוגמה את ההבדלים החדים בין התגובות של מדינות שונות על מפלה צבאית: של הגרמנים אחרי מלחמת העולם הראשונה, של הגרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה, של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה ושל ארצות הברית אחרי מלחמת וייטנאם. גם בני אדם יחידים נבדלים זה מזה ביכולת העמידה שלהם בכישלונות, תכונה אישית שמכונה לא פעם "סבלנות".

גורם 12. למדינות יש כל מיני מגבלות על חופש הבחירה שלהן, מטעמים של מיקום גיאוגרפי, עושר כלכלי וכוח צבאי ופוליטי. גם יחידים שונים זה מזה במגבלותיהם על חופש הבחירה, אבל מסיבות אחרות, כגון אחריות על גידול ילדים, תביעות של מקום העבודה והכנסה אישית.

ולבסוף, בשלושת הגורמים שנותרו הגורם האישי משמש דימוי בלבד לגורם המקביל אצל מדינות:

גורם 6. פסיכולוגים הגדירו את התכונה "חוזק האני" וכתבו עליה בהרחבה, אבל היא קיימת רק אצל יחידים. אי אפשר לדבר על חוזק האני של מדינות, אבל למדינות יש תכונה שנקראת "זהות לאומית", שעוד יזדמן לנו לדון בה פעמים רבות בספר הזה, והתפקיד שהיא ממלאת בחייהן של מדינות דומה לתפקיד שחוזק האני ממלא אצל יחידים. זהות לאומית פירושה מאפיינים של לשון, תרבות והיסטוריה שמייחדים את המדינה משאר העולם, תורמים לגאווה הלאומית, ואזרחי המדינה רואים את עצמם שותפים להם.

גורם 10. עוד מאפיין של יחידים שהפסיכולוגים הגדירו אותו ועסקו בו רבות הוא הגמישות האישית, וניגודו הנוקשות האישית. התכונה הזאת מאפיינת את האישיות כולה ואינה מתייחדת למצב מסוים. לדוגמה, אדם שמקפיד שלא להלוות כסף לחברים, אבל חוץ מזה הוא גמיש בהתנהגותו, לא ייחשב לבעל אישיות נוקשה. אישיות נוקשה באה לידי ביטוי בהקפדה תקיפה על כללי התנהגות ברוב המצבים. לא ברור אם למדינות יש מקבילה לנוקשות שבאה לידי ביטוי ברוב המצבים. יש מי שנוטים, לדוגמה, לייחס נוקשות ליפן ולגרמניה, אבל עובדה היא שבכמה תקופות נהגו שתי המדינות בגמישות יוצאת דופן בנושאים חשובים רבים, כמו שנראה בפרקים 3 ו-6. תחת זאת אפשר לומר שהגמישות הלאומית תלויה בנסיבות, בניגוד לגמישות האישית. עוד נשוב אל השאלה הזאת בפרק סוף דבר.

גורם 11. ולבסוף, לבני אדם יש ערכי יסוד אישיים כגון יושר, שאפתנות, דתיוּת ומחויבות למשפחה. למדינות יש מה שאפשר לכנותו "ערכי יסוד לאומיים", שמקצתם חופפים לערכי יסוד אישיים (יושר ודתיות, לדוגמה). ערכי היסוד הלאומיים קשורים לזהות הלאומית, אבל שני המאפיינים אינם שווים. שפתם של שייקספיר ושל טֶניסון, למשל, היא חלק מן הזהות הלאומית הבריטית, אבל טניסון לא היה הסיבה שבריטניה סירבה לשאת ולתת עם היטלר בשעותיה האפלות ביותר במאי 1940. בריטניה סירבה לשאת ולתת עם היטלר בשל ערך היסוד שלה "לעולם לא ניכנע".

כמו שהזכרתי בפרק פתח דבר, משברים לאומיים מעוררים שאלות שאינן מתעוררות כלל, או מתעוררות רק בתור אנלוגיה רופפת, אצל יחידים:

• התפקיד הלאומי המכריע של מוסדות פוליטיים וכלכליים;

• שאלות על תפקידה של המנהיגות בפתרון משברים;

• שאלות כלליות על תהליכי החלטה קיבוציים;

• השאלה אם משבר לאומי מביא לידי שינויים בררניים באמצעות פתרונות של שלום או מהפכות אלימות;

• השאלה אם סוגים שונים של שינויים לאומיים מונהגים יחד, כחלק מתוכנית אחת, או בנפרד ובמועדים שונים;

• השאלה אם משבר לאומי נובע מהתפתחות פנימית בתוך המדינה או מהלם חיצוני שגרמה מדינה אחרת;

• הקושי להגיע לכלל פיוס (בייחוד אחרי משבר שהיה כרוך במלחמה או בהרג המוני) בין הצדדים הניצים שהיו נתונים במאבק, או השגת פיוס בין קבוצות בתוך המדינה, או בין המדינה לשכנותיה.

הפרק הבא יפתח את הדיון בשאלות האלה ויציג את הדוגמה הראשונה שלי למשבר לאומי שהתעורר בבת אחת, בשל התקפה או סכנת התקפה מצד מדינה אחרת. נראה שבמשבר של פינלנד, שהנאתי מלשונה מילאה תפקיד גדול כל כך במשבר האישי שלי ב-1959, באו לידי ביטוי רבים מן הגורמים הקשורים לתוצאותיהם של משברים לאומיים.