האיש במעיל הגשם הוורוד

א. חוף נירוונה

הוא הגיע באמצע אפריל בלי מזוודות. גם תיק צד כלשהו לא הכביד על כתפו. דרכונו וארנקו היו מוטמנים באחד הכיסים הפנימיים של מעילו ובזאת הסתכמו חפציו האישיים, לא עמוס ולא דאוג. לזה כנראה מתכוונים כשאומרים נוסע קל.

 אי אפשר היה להתעלם כליל מצבע מעילו. אם לא  אקסצנטרי לגמרי, לפחות לא היה שגרתי. המעיל היה מסוג המקינטוש האנגלי ועורר אסוציאציות של מטריות מקופלות, ערפל לופף פנסי ערב, מפגשים מן הסוג היותר חשאי.

        והיה עוד דבר מוזר. במשרד הקבלה אין רקורד על דבר שהותו במלון. הוא נראה מתרועע בחברתם של גבר ואשה שנרשמו בשם מולר. הם היו ידידיו או מיטיביו, מה שמסביר אולי, באופן חלקי העדר רישום בספרי הקבלה. לעיתים קרובות נראה בלעדיהם – גבוה ודק, נונ-שאלאנטי באופן שבו הטמין יד אחת בכיס מעילו, עמידתו זקופה, הליכתו שועלית ובארשת פניו השתאות משהו.

        אולי לא היה צבע מעילו אלא עניין של אסתטיקה אחרת. גונו היה ורוד מאופק, בהיר מאוד, מתמוסס כמעט כליל לתוך לבן. לא ניתן היה לקבוע בהרף עין אם הסוואה היא זו או קפריזה., אם הוא מחפה על משהו או מאותת משהו. במושגים של המקום הוא היווה קוריוז.

 המקום: קיבוץ. בית ההארחה מצוי בקצהו האחד של המשק ובקצה השני האסמים. ומה ביניהם? – כל מה שביניהם, מגורי החבריים, חדר האוכל, בתי הילדים, מעונות המתנדבים. מעבר לכביש השדות ומעבר לשדות  ועד למרגלות ההר – המטעים. העמק פורה, החיטה צומחת מאליה, הפרי נושר אל חיקינו בחורף ובקיץ

 אומרים על המקום הזה כי הוא גן העדן הפועלי. זה בעיקר בשל האגם. תמיד היה אגם, תמיד ישנו אגם. אין אנו נלאים מלהביט אל המים. סירה מחליקה, ציפור נוסקת, רוח מערבית באה לנשוב בערב.

 מן ההיבט הסוציו-אנטרופולוגי אנחנו נחלקים לשתי קבוצות. המלקטים – קוטפי הפירות, והציידים האורבים לדגים בלילות חסרי ירח. לפי התיאוריה הסוציאליסטית שהורכבה על התבנית השבטית אמורים היינו להחליף תפקידים כל כמה זמן. למעשה אין זה כה פשוט. דייג לא יוותר בנקל על הדג הנכסף.

         ויש עוד דבר בעלדיו אי אפשר להבין מאומה.. במושגים אנטרופולוגיים עדיין – אין לנו טוטם לרקוד סביבו. זה כמו להגיד שאין אלוהים. ההפרדה בין דת לחקלאות היא אמנם גמורה.

 לכל היותר נסכים כי אלוהים הוא אותו משהו המחבר אנשים בעבותות אהבה. האנשים כאן אינם מחוברים בעבותות אהבה, מה שמחזיר אותנו לנקודת המוצא שאין אלוהים. גם אם הוא היה כאן פעם ונקרא בשמות זמניים אחרים, כמו דיאלקטיקה או קולקטיב – עתה הוא בבחינת נעדר. את מקומו תפסו ההרגלים, פולחני הבוקר בבוקר, קשקוש המזלגות בחדר האוכל, הנחת נעלי העבודה הבוציות מחוץ לחדר, הסיאסטה בצהריים.

 ההרגלים נחוצים, הטקסים אבדו. אגדות הראשונים הפכו מיתוסים במרוצת הזמן. הילדים בבתי הילדים שעליהם הוטל מזה זמן להיות "אדם חדש" שרים: "ארץ ישראל שלי יפה וגם פורחת". הם שרים: "אני בניתי בית, אני נטעתי עץ, אני סללתי כביש", ואז הפזמון, מעבר מהיר, חלק וחסר אשמה: "אז יש לנו בית, ויש לנו עץ ויש לנו כביש ויש לנו גשר".

 יש לנו או אין לנו. בדרך כלל יש. יש לנו בית, יש לנו פרדסים, ישלנו טלפונים בחדרים, יש לנו המון זוגות אופניים, יש לנו סירות להשכרה, מפרשיות, דינגו, קיאק, סירות מתנגשות וגם גלשני רוח. לדבר בגוף ראשון רבים, בהתחלה זה נשמע אולי גדול מדי, אחר כך זה הופך טבע שני.

 הגעתי למשק בקיץ האחרון. רק הגעתי ומיד הושלכתי לתוך קונטקסט חברתי. האנשים כאן אוהבים את המילה "קונטקסט". וזה נכון. כושר הספיגה של הקיבוץ הוא עצום. אין זאת בהכרח קבלה. יותר ספיגה ועל דרך האוסמוזה. עם בואי התחלקתי בחדר עם מתנדבת אוסטרלית. ממנה למדתי הרבה על האברוגינים ועל מה שנקרא אצלם "זמן חלום". אחרי שלושה חודשים עברתי לגור בצריפים של הרווקים ממש על הים. אולי זה היה אז כשהתחלתי לומר: אנחנו. הגב של הקהילה רחב. קל להסתתר מאחורי הגב הרחב. אני מודה בזה.

 אלא במקום שיש "אנחנו" מיד ותמיד יש "הם". אנחנו עובדי האדמה, הם הדייגים. אנחנו המלקטים, הן המטפלות שמעשנות סיגריות. אנחנו שורת המתנדבים, הם המעגל הפנימי, הגרעין הקשה, הראשונים. אנחנו העלמות, הן האימהות. אנחנו פונדקאים, הם אורחים אשר נטו ללון ורק עוברים דרכנו.

 האיש במעיל הגשם הורוד, מה הוא ידע על ההורה ועל הגורן, לא היה לו שום מושג. וכשסיפרנו לו מאגדות המקום לא התפעל כזרים האחרים. היינו צריכים להודות בפניו שדבר לא קורה עתה על הגורן, שלא לדבר על ניחוח החציר. גם לא ידענו לומר לו מתי ואיך החל הסיאוב. בכל מקרה הוא לא התכוון לעשות כאן מהפכה. לא הוא. כאליטיסט הוא לא היה בררן בתחום אחד לפחות, התחום המכונה רומנטי. עם זאת אי אפשר להגיד שהוא פילרטט. את מעילו הוא לא הסיר כמעט אף פעם.

 סוף מרס, תחילת אפריל. זה היה בטרם הוא הופיע. הפרפרים, הציפורים, הצרצרים וכל זה. האבקנים של הפרחים וכל זה. החיים המואצים של הגבעולים. הכלורופיל שבעלים, הקונספירציה שבטבע. החיזור, האכילה, הטרף הקל. במלון ציפינו לבואם של האורחים. איווררנו חדרים, ציידנו את המזנון במשקאות חריפים, פיזרנו כיסאות נוח על החוף. הסקנדינבים הגיעו ראשונים, ששים להערים על סוף החורף. טיסות צ'רטר חילצו אותם משיניה של סופה והנחיתו  אותם נחיתה רכה באזורנו. הם ניגשו לחוף ומיהרו להתפשט. שמות כמו אלמה, ארלינג ויורגן נזרקו לחלל האוויר. המים קרים בעונה זו של השנה והאנשים הבהירים הסתפקו במגע כפות רגליהם בחול. הם התרווחו בכיסאות הנוח, היטו ראשם לאחור ועצמו עיניים. מדי  פעם היו עולות מן האגם צווחות של גיל או כאב או תענוג. מישהו עשה את אשר לא ייעשה וקפץ למים.

 אפריל. כלומר געגועים ללא פתרון, כלומר עליצות חסרת-שם, כלומר יאוש.

 היינו רוצים שאיזה דבר נהדר יקרה אותנו. כבר מזמן לא קרה כאן שום דבר נהדר. היינו רוצים להיות אחרים, עכשיו, מיד, ליום אחד, אולי. אי השקט, אשר כלפי חוץ נדמה כדריכות, שב לרחוש מתחת לעורנו. שמא נפליג או נמריא למקום ממנו הם כולם באים. נקום, נלך, מחר ניסע. ואם אי אפשר בשום אופן – נסכין, נסכים, נרשה לשאיפת המרחקים, רק סוג של יצר, לחלוף. הנה האגם, הנה החוף. לחוף קוראים "חוף נירוונה".

 ההישארות, אפשר לומר, היא תחום ההתמחות שלנו ואין לזה שום קשר עם נירוונה. אי שם בקצות המודחקים של התודעה הקולקטיבית אנחנו מקשרים נירוונה עם מצבים משוללי דאגה, תאווה או תשוקה. אין האיפוקים האלה בטווח ההתנסויות שלנו. אנחנו משתוקקים.

 בינתיים קוראים לאגם אירוע ולעונה נסיבות. אם אין אנו הולכים לשום מקום זה מפני שראשית, כבר היינו, ושנית, אין כל כך לאן ללכת. ישנם חברים במשק שעשו את כל הדרך מרוסיה 27' או מגרמניה 36' או מיוגוסלביה 46' ועד לארץ ישראל. נסיעה אחת בחיים הספיקה להם. אך ישנם בחורים, מאלה שנולדו כאן, שנסעו רחוק, נגד כיוון השעון, מזרחה מהמזרח, עד קטמנדו ועד נפאל ועד בכלל. אחר כך הם חזרו. הם תמיד חוזרים אל החדר בצריף הרווקים.

 ומה יותר קשה: להישאר או להתגלגל בדרכים? המשוטטים, הנוודים, התיירים, הטרמפיסטים וכל שאר הצוענים לעולם לא יבינו מהו הדבר שמצמית אנשים למקום אחד.

אני לא מכאן ורק מעכשיו. בשחר יקיצה, בבוקר הפרדס. בשתים עשרה בצהריים יש הרגשה שחיית כבר הרבה חיים. בשתיים תם יום העבודה. הערב יורד באיטיות, הימים דומים, אינני זקוקה להצטדקויות.

 אני לא מבקשת לספר על עצמי. גם לא אדע היכן להתחיל. די אם אומר כי מאהבה נפולה אני באה. הדלת נסגרה, יום אחד, טריקתה היתה סופית. כשהגעתי למשק דיווחתי על ההחרפה שחלה במצבו של האדם האורבני ועל היחסים הזאביים שלו עם זולתו. התאוננתי על הבניינים הגבוהים המסתירים את הכוכבים. הסברים אלה התקבלו מיד. הרבה זרועות אחזו בי אז. הרבה זרועות חזקות לפתוני, משכוני מעלה אל פני השטח  בו כולם נמצאים – המישור. אמנם ההר ממול אך רק לעיתים רחוקות נטפס בו.

 ואין מקום כזה בעולם. אם את מועדת ומתחילה להישמט נשלחות הזרועות לאחוז בך, לאשרך, לאששך, לחבק אותך. אני לא לבד. סמדי, איתמר, פוקסי וריטה, אלה החברים שלי.

 לא מביטה לאחור. כבר למדתי לשמור מזווית העין איך לא להביט אל הכיוון שאליו אינני מעונינת להביט. ירושלים רחוקה. היא מתרחקת. אני מביטה אל האור שעובר בין העלים. האוויר מתוק והרוח שקופה. הירוק של האורנים והכחול של האגם הם צבעים רפואיים. קו המים הוא גם קו השפיות.

 וכאשר לא זכרנו עוד את דבר היות החורף, כשנדמה היה לנו שהחורף הוא אך סיפור של ישישות, החל לרדת גשם. החוף ננטש, כסאות הנוח נהפכו, והאורחים התגודדו באולם הכניסה של המלון. הסקנדינבים קיבלו את הגשם ברוח סטואית. האמריקאים מצפון קרולינה רעדו מבעד לחולצות הוואי דקיקות. הם ראו בנו אחראים, לפחות במידת מה, לשינוי שחל במזג האוויר. השלכנו שמיכות על כתפיהם וספגנו את קובלנותיהם באורך רוח.

אנשים צרו על דלפק המשקאות וידי שני המוזגים התעופפו לכל עבר. לאחר זמן מה החליטו המוזגים לוותר על החלפת המטבעות הזרים וחישוב השערים והזמינו את האורחים לשתות על חשבון הבית. הגרמנים השתקעו באזור הדלפק, שתו כמויות של בירה וחסמו לנציגי לאומים אחרים את הגישה אל הג'י אנד בי ואל הקמפרי.

 הגשם ירד כל אותו היום. בערב הקרינו את "גבר ואישה" של ללוש. גם שם יורד הגשם ללא הפוגה, כל הדרך מדוביל לפריס, ומגבי המכוניות מאוושים הלוך ושוב. בלילה הקרינו את הסרט הקרנה חוזרת. למגבים היתה השפעה מהפנטת. הם הפכו ממוטיב גשום מסוים לביטוי סמלי עמוק על המצב האנושי.

 למחרת הוסיף הגשם לרדת. החלטנו להקרין את ללוש, קלוד, מן הסוף להתחלה, כי פשוט לא היה לנו פילם אחר. הדבר הזה שעשע כמה אנשים. אחרים טרפו קלפים. זוג צעיר בירח דבש ננעץ במשחק שחמט לחיים ולמוות. לבקשת כמה אורחים שהפכו מכורים לדבר הקרינו את ללוש שוב, הפעם ב"סלאו ומישן". זו היתה הזדמנות נוספת ואחרונה ללמוד את ערפו של טריטניאן ולחוש בריח שערה הלח של אנוק איימה.

 אחרי זה לא היה במה לבדר את האורחים. הגשם ירד דקיק ומלקושי כתמיד. מים משקים אגם. האגם מלמעלה שאף ליפול אל האגם מלמטה. קבוצה של אמריקאים מן החוף המערבי שקראו לעצמם C.M.D.

    הגיעו למלון וערמו מזוודות עור לחות ליד דלפק הקבלה. הם טענו שאינם כת. כמה סקנדינבים מאסו בצפיפות המהבילה שבאולם הכניסה וניגשו לטבול באגם. היבטנו בהם בחמלה ובהערצה.

 הסקנדינבים. אמרנו לעצמנו מורגלים הם להתגלגל עירומים בשלג בצאתם מן הסאונות הלוהטות. להתרחץ באגם רטוב צריך היה להיות בשבילם משחק, רק תרגיל. עישנו סיגריה ועקבנו אחרי מצהלותיהם במים מן המרחק הבטוח שמאחורי הזגוגית, אזור המזנון, המלון.

 הוא הגיע אז כמו מבעד לגשם ודרך הגשם. נוסע ללא מזוודות, חסר מטריה או מקטרת, אורח לשלושה ימים. הוא מתקשר אצלי לגשם הפתאומי ולשקדיות שאחרו לפרוח. בכל זאת ובאופן פרדוקסלי, הוא לא היה איש גשם. הוא ביכר שלא להרטב. גם לא היה איש חורפי.

 משהו צפוני היה בו. משהו השייך לסאגות נורדיות, לגיבורים איסלנדים. אולי בא מקו הרוחב שבו הופכות טיפות הגשם לפתיתי שלג בעודן באוויר. הגשם הדק שירד בהפוגות סיפק לו תואנה לא להסיר את מעילו.

 היה לו אליבי: תייר. היה לו דרכון. כן. המקינטוש היה מהסוג שרואים בסרטי ריגול, אף כי לא מן הגוון הזה. שפה בלשית תתאים, רק שהתעלומה אינה הגוויה המגולגלת בשמיכה אפורה אלא כל מה שקשור בזהות, בפרסונה המתגוררת בתוך איש המתגורר בתוך מעיל.

 אין זה כמו שמקובל לחשוב, כאילו הדברים אינם כפי שהם  נראים. הדברים הם כפי שהם נראים. הרושם החיצון מוליך היישר לאיזו מהות פנימית. כיסיו, שרווליו, השפנים השקטים הנמים מתחת לשרווליו, אצילי זרועותיו, צלליתו, הרווח המשוער בין בגדו לגוו – אלה היו הנתונים היחידים. המקינטוש בינתיים – קולב לתלות בו ניחושים.

 הסיפור הזה הוא סיפור של התפשטות. במילה אחרת חגיגית יותר – התגלות. מעבר ממעיל לגוף, מסוד למיסתורין, מן המעטפה אל העצם. מעבר, כניסה לתוך אפשרות. הגוון הבהיר של מעילו כמו הגוון העדין של פנים הקונכיה, הוא הרמז.

 האפיזודה כולה עניין של שלושה ימים. אולי מוטב כך. אולי זה הספיק. אטיוד איזשהו או אינטרלוד, רק הכנה. התפאורה היתה נכונה בכל מקרה, העונה כמו לפי הזמנה, האוויר מתוק והרוח שקופה.

 אני רואה אותו כפי שראיתיו לראשונה. יד אחת טמונה בכיס מעילו ובידו השנייה סיגריה. אני מסוגלת לדבר בו כל היום.