אם תשאל שוב

פתח דבר

 
יולי 1973
 
פרנסיס גליסון, בגזרתו הגבוהה והצנומה ובמדי המשטרה התכולים שלו, התרחק מהשמש ונכנס לצלו של בניין האבן האיתן השייך לתחנת המשטרה של מחוז ארבעים ואחת. זוג גרבוני ניילון נתלה לייבוש במדרגות החירום בקומה הרביעית ליד רחוב 167, ובזמן שהוא חיכה לטירון נוסף, שוטר בשם סטֶנהוֹפ, הבחין פרנסיס בדממה המוחלטת שבה ניצבו הרגליים הדקיקות האלה, בקימור העדין שבו היה אמור להיות העקב. בניין נוסף נשרף בליל אמש, ופרנסיס הבין שכעת הוא היה כמו בניינים אחרים רבים כל כך בארבע־אחת: דבר לא נותר ממנו מלבד קליפה מרוקנת וגרם מדרגות מפויח בתוכה. ילדי השכונה כולם צפו בו עולה בלהבות, מהגגות וממדרגות החירום שאליהם גררו את המזרנים שלהם באותו יום, היום הראשון של יוני שהיה לוהט באמת. כעת, ממרחק של בלוק משם, פרנסיס היה יכול לשמוע אותם מתחננים בפני הכבאי שישאיר רק ברז כיבוי אש אחד פתוח. הוא היה יכול לראות אותם בעיני רוחו מקפצים לפנים ולאחור בעת שהמדרכה הלכה והתלהטה תחת כפות רגליהם.
הוא הביט בשעונו ושב והביט בדלת בניין התחנה ותהה היכן סטנהופ יכול להיות.
כבר עכשיו עמדה הטמפרטורה על שלושים ואחת מעלות, ועדיין לא עשר בבוקר.
זה היה ההלם הגדול של אמריקה, חורפים של קור משתק, קיצים סמיכים ורטובים כבִיצה. "אתה מייבב כמו אירי עירוני," אמר לו הדוד פַּטְסי באותו הבוקר. "החום, החום, החום." אבל פטסי מזג בירה בפאב קריר במשך כל היום. פרנסיס רק צעד כמה צעדים, ובתוך רבע שעה כבר התהוו טבעות כהות תחת זרועותיו.
"איפה סטנהופ?" שאל פרנסיס צמד טירונים שיצאו גם הם לסיור.
"נראה לי שיש איזו בעיה עם תא האחסון שלו," ענה אחד מהם.
לבסוף, לאחר שחלפה עוד דקה שלמה, ירד בריאן סטנהופ בדילוגים במדרגות התחנה. הוא ופרנסיס נפגשו ביומם הראשון בבית הספר לשוטרים, ורק במקרה הגיעו שניהם בסופו של דבר לארבע־אחת. בבית הספר לשוטרים הם היו בשיעור טקטיקה יחד, ולאחר שבוע בערך ניגש סטנהופ לפרנסיס כשיצאו מדלת הכיתה. "אתה אירי, נכון? כלומר, אירי שכרגע ירד מסיפון האונייה?"
פרנסיס ענה שהוא ממערב אירלנד, מגאלווי. והוא הגיע במטוס, אבל את זה הוא לא אמר.
"חשבתי ככה. ככה גם החברה שלי. היא מדבלין. אז אני רוצה לשאול אותך משהו."
מבחינת פרנסיס, דבלין היתה רחוקה מגאלווי ממש כמו ניו יורק, אבל הוא הניח שבעיניו של יאנקי הכול נראה אותו הדבר.
פרנסיס הכין את עצמו לשאלה הרבה יותר אישית מכפי שרצה שישאלו אותו. זה היה אחד הדברים הראשונים שהבחין בהם באמריקה: כולם הרגישו מאוד בנוח לשאול כל אחד כל מה שעלה בדעתם. איפה אתה גר, עם מי אתה גר, כמה שכר דירה אתה משלם, מה עשית בסוף השבוע שעבר? מבחינת פרנסיס, שאפילו הנחת המצרכים שלו על דלפק התשלום בסוּפֶּר בבֵּיי רִידְג' הביכה אותו, זה היה קצת יותר מדי. "חתיכת לילה," העיר הקופאי בפעם האחרונה שהיה שם. שישייה של בירת באדוויזר. שני תפוחי אדמה. דאודורנט.
בריאן אמר שהוא שם לב שהחברה שלו לא מסתובבת עם שום אירי אחר. היא היתה רק בת שמונה־עשרה. אפשר היה לחשוב שהיא תגיע עם חברה או בת דודה או משהו, אבל היא באה לבד. היה נראה לו שהיא לפחות תמצא איזה חבורה של בנות איריות לגור איתן. אלוהים יודע שהיו בנות כאלה בכל מקום. היא היתה אחות בתקופת הכשרה במונטפיורי, והתגוררה במעונות בית החולים עם נערה שחורה, אחות גם כן. האם ככה זה אצל האירים? כי הוא יצא עם נערה רוסייה במשך איזו תקופה, והיא הסתובבה רק עם רוסים אחרים.
"גם אני אירי," אמר סטנהופ, "אבל ממזמן."
זה היה עוד משהו שהוא גילה באמריקה. כולם היו אירים, אבל ממזמן.
"אולי זה סימן לחוכמה, שהיא מתרחקת מהחברֶ'ה שלנו," אמר פרנסיס בארשת רצינית. לקח לסטנהופ רגע להבין.

 
בטקס סיום הלימודים עמד ראש העיר לינדסי על הבמה, וממקומו בשורה השלישית חשב פרנסיס כמה מוזר לראות פנים אל פנים מישהו שעד כה ראית רק בטלוויזיה. פרנסיס נולד בניו יורק, החזירו אותו לאירלנד כפעוט, והוא שב כמה ימים לפני יום הולדתו התשעה־עשר ובכיסו עשרה דולרים אמריקניים ואזרחות. אחי אביו, פטסי, אסף אותו משדה התעופה ג'יי־אף־קיי, נטל את התיק של פרנסיס מידו והשליך אותו למושב האחורי. "ברוך הבא הביתה," הוא אמר. עצם הרעיון שהמקום הזר וההומה הזה הוא ביתו הדהים אותו. ביומו המלא הראשון באמריקה הציב אותו פטסי לעבודה מאחורי הבר, בפאב שהיה בבעלותו בשדרה השלישית פינת רחוב 80 בביי רידג'. תלתן ממוסגר נתלה מעל הדלת. בפעם הראשונה שאישה נכנסה וביקשה ממנו בירה, הוא נטל כוס קוקטייל גבוהה והניח אותה לפניה. "מה זה?" היא שאלה. "חצי בירה?" היא הביטה בהמשך הבר, באנשים האחרים שישבו שם, גברים כולם, לפני כולם היו מונחות כוסות בירה.
הוא הראה לה את כוס הבירה. "זה מה שאת רוצה?" הוא שאל. "למלא את הכול?" וכעת היא הבינה, סוף־סוף, שהוא היה חדש בפאב, חדש באמריקה, והיא רכנה אליו, חפנה את פניו והסיטה את השיער ממצחו.
"זאת הכוס הנכונה, מותק," היא אמרה.
יום אחד, כשפרנסיס כבר היה בניו יורק בערך שנה, זוג שוטרים צעירים נכנסו. היה להם רישום של מישהו שהם חיפשו, והם רצו לדעת אם מישהו בפאב מזהה אותו. הם התלוצצו עם פטסי, עם פרנסיס, זה עם זה. כשהם עמדו לצאת, פרנסיס אזר קצת מהחטטנות האמריקנית הזאת. עד כמה קשה להפוך לשוטר? איך המשכורת? במשך כמה שניות הוא לא הצליח לקרוא את פניהם. זה היה פברואר, פרנסיס לבש סוודר ישן שהיה של פטסי פעם, והרגיש עלוב ביחס לשוטרים בז'קטים המגוהצים שלהם ובכובעי המצחייה שניצבו בגאווה על קודקודיהם. לבסוף, הנמוך בין השניים סיפר שלפני שהפך לשוטר הוא עבד בשטיפת מכוניות אצל הבן דוד שלו בפְלַאשִינג אַוֵונְיוּ. גם כשהכול נעשה אוטומטי המתזים עדיין השפריצו עליו, ובחורף הוא היה מסיים את היום קפוא כולו. זה היה אכזרי מדי. וחוץ מזה שהרבה יותר מוצלח לספר לבנות שאתה שוטר מאשר שאתה עובד בשטיפת מכוניות.
השוטר הצעיר השני נראה אחוז גועל קל. הוא הצטרף למשטרה כי אבא שלו היה שוטר. ושניים מדודיו. וסבא שלו. זה אצלו בדם.
פרנסיס חשב על כך באותו חורף, ובחן ביתר תשומת לב את השוטרים בשכונה, ברכבת התחתית, במחסומים, בטלוויזיה. הוא ניגש לתחנת משטרה מקומית כדי לשאול על המבחן, על העיתוי, איך כל זה עובד ומתי. כשפרנסיס הזכיר זאת באוזני דוד פטסי, פטסי אמר שזה רעיון טוב, שהוא יצטרך לעבוד רק עשרים שנה ואז יקבל פנסיה. פרנסיס שם לב שפטסי אמר "עשרים שנה" כאילו זה כלום, הרף עין, אם כי באותה העת זה היה יותר משנות חייו של פרנסיס על פני האדמה. כעבור עשרים שנה, כל עוד הוא לא ייהרג, הוא יוכל לעשות משהו אחר אם ירצה. הוא ראה את חייו מתחלקים לגושים של עשרים, ולראשונה תהה כמה גושים כאלה הוא יקבל. החלק הטוב ביותר היה שהוא עדיין יהיה צעיר, אמר פטסי. הוא הצטער שלא חשב על כך בעצמו כשהיה בגילו של פרנסיס.

 
לאחר טקס סיום הלימודים הכיתה שלו חולקה לקבוצות שיערכו אימונים בשטח באזורים שונים של העיר. הוא ושלושים אחרים, בריאן סטנהופ ביניהם, נשלחו לבְּרוֹנְסְוִויל ואז לבְּרוֹנְקְס, שם התחילה העבודה האמיתית. פרנסיס כבר היה אז בן עשרים ושתיים. בריאן היה רק בן עשרים ואחת. פרנסיס לא הכיר את בריאן היטב, אבל כשנשא את עיניו לצד השני של החדר בשעת ההתכנסות וראה פנים מוכרות — היה בזה משהו מעודד. עד כה שום דבר לא התרחש כפי שאמרו להם שיתרחש. התחנה עצמה היתה ההפך המוחלט ממה שפרנסיס דמיין כשהחליט להגיש מועמדות לבית הספר לשוטרים. החלק החיצוני היה רע כשלעצמו — חזית הבניין התפוררה והתקלפה, היא היתה מכוסה לשלשת ציפורים ועטורת חוטי תיל — אך פנים הבניין היה גרוע ממנה. בכל התחנה כולה לא היה משטח אחד שלא היה טחוב או דביק או מתקלף. הרדיאטור בחדר הישיבות היה שבור לשניים, ומישהו תחב מחבת ישנה תחתיו כדי לאסוף את המים שנזלו ממנו. טיח נשר מהתקרה וצנח על השולחנות שלהם, על ראשיהם, על הניירת. שלושים פושעים נדחפו לתוך תאי המעצר שנועדו לשניים או לשלושה. במקום לצוות אותם לבני זוג מנוסים, כל הטירונים נשלחו לבצע את המשימות שלהם עם טירונים אחרים. "עיוור מוביל עיוור," התבדח סמל ראסל, והבטיח שזה רק לזמן קצר. "אל תעשו שום דבר טיפשי."
כעת גליסון וסטנהופ התרחקו מהבניין שבער באש חנוקה ופנו צפונה. מרחוק נשמע צלצול של אזעקת שריפה נוספת. שני אנשי הסיור הצעירים ידעו היכן עוברים גבולות המחוז שלהם על המפה, אך איש מהם עדיין לא ראה את הגבולות הללו במו עיניו. רכבי הסיור הוקצו על פי ותק, והסיור של שמונה־עד־ארבע היה עתיר אנשים בעלי ותק. הם היו יכולים לנסוע באוטובוס עד לקצה הרחוק ביותר ואז ללכת בחזרה, אבל סטנהופ אמר שהוא שונא לנסוע באוטובוס במדים, הוא שנא את המתח שהתלקח פתאום כשעלה מהדלת האחורית וכל הפנים פנו אליו בבת אחת ובחנו אותו.
"אם ככה, בוא נלך," הציע פרנסיס.
כעת הם צעדו יחד, בלוק אחר בלוק, לכל אחד מהם אַלָּה, אזיקים, מכשיר קשר, נשק, תחמושת, פנס, כפפות, עיפרון, פנקס, צרור מפתחות מתנודד על החגורה ונהר של זיעה זורם על הגב. בחלק מהבלוקים לא היה דבר מלבד פסולת בנייה ומכוניות שרופות, והם סקרו את ההריסות בעיניהם וחיפשו אחר תנועה. ילדה זרקה כדור טניס על חזית של בניין ותפסה אותו בעת שניתר. זוג קביים חסם את דרכם, וסטנהופ בעט בהם. כל בניין שנותר בו ולו קיר חלקי שעמד על תלו כוסה בגרפיטי. כתובת על גבי כתובת על גבי כתובת, לולאות ופיתולים צבעוניים שרמזו על תנועה, הביעו חיים, וכשהבטת בהם יחד הם נראו בהירים במידה כמעט אלימה על רקע התפאורה שהיתה אפורה בעיקרה.
הסיור של שמונה־עד־ארבע היה מתנה, פרנסיס ידע זאת. אלא אם כן היו צווי בית משפט שעליהם להוציא לפועל, היה סיכוי סביר לשקט ושלווה עד לארוחת הצהריים. כשפנו לבסוף לסָאוּתֶ'רְן בּוּלֵוַורד, הרגישו כמו מטיילים שחצו מדבר, והם אסירי תודה על שהגיעו לסוף הדרך. הרחובות הצדדיים היו כמעט ריקים, דמויי רפאים, ואילו השדרה היתה עמוסת מכוניות חולפות, חנות להלבשה גברית שנמכרו בה חליפות בכל צבעי הקשת, שורה של חנויות לממכר אלכוהול, חנות של מוצרי נייר, סַפָּר, פאב. ממרחק הבהבו לעברם בברכה פנסיו של רכב סיור, ואז הוא נסע משם הלאה.
"אשתי בהיריון," אמר סטנהופ לאחר זמן מה שאיש מהם לא אמר דבר. "היא אמורה ללדת סביב חג ההודיה."
"הנערה האירית?" שאל פרנסיס. "התחתנת איתה?" הוא ניסה להיזכר: האם הם היו מאורסים אז כשלמדו בבית הספר לשוטרים וסטנהופ סיפר לו עליה? הוא ספר את החודשים עד נובמבר — מרחק של ארבעה חודשים בלבד.
"כן," אמר סטנהופ. "לפני שבועיים." חתונה בעירייה. סעודה ברחוב 12 במסעדה צרפתית שקרא עליה בעיתון, הוא נאלץ להצביע על המנות בתפריט כי לא ידע לבטא את שמה של אף אחת מהן. אן נאלצה להחליף את התלבושת שלה ברגע האחרון, כי השמלה שתכננה ללבוש כבר היתה הדוקה מדי.
"היא רוצה שכומר יחתן אותנו אחרי שהתינוק ייוולד. לא הצלחנו למצוא כנסייה שֶׁתְּחַתֵּן אותנו במהירות כזאת, גם כשהם ראו את הבטן שלה. אן אומרת שאולי היא תימצא כומר שיקדש את הנישואים שלנו ויטביל את התינוק באותו היום. בסופו של דבר, אתה יודע."
"נשוי זה נשוי," אמר פרנסיס, ובירך אותו מקרב לב. הוא קיווה שסטנהופ לא ראה שלרגע הוא ניסה לחשב. לא היה אכפת לו, למען האמת, זה היה רק הרגל מהבית, הרגל שיאבד, ללא ספק, ככל שתתארך שהותו באמריקה. אנשים הלכו כאן לכנסייה בחולצת טריקו ובמכנסיים קצרים. לא מזמן הוא ראה אישה נוהגת במונית. אנשים הסתובבו בטיימס סקוור בתחתוני בוקסר.
"אתה רוצה לראות אותה?" שאל סטנהופ, והוריד את כובעו. שם, תחוב בתוך הבטנה, היה תצלום של אישה בלונדינית יפה עם צוואר דק וארוך. לידו היה כרטיס תפילה של סנט מייקל. לצד השניים נתחבה בבטנת הכובע גם תמונה של בריאן סטנהופ הצעיר עם בחור נוסף.
"מי זה?" שאל פרנסיס.
"אחי, ג'ורג'. זה שנינו באצטדיון שֵׁי."
פרנסיס לא חשב לשים תמונות כלשהן בכובע שלו עדיין, אף שגם לו היה כרטיס תפילה של סנט מייקל מקופל בארנק. פרנסיס ביקש את ידה של לינה טִיאוֹבָּלְדוֹ ביום שבו סיים את בית הספר לשוטרים, והיא נענתה לו. כעת דמיין את עצמו באותו המצב בקרוב, איך יספר לאנשים שעומד להיוולד לו ילד. לינה היתה חצי פולנייה וחצי איטלקייה, ולעתים כשהתבונן בה — כשחיפשה משהו בתיקה, או כאשר קילפה תפוח, אצבעה מובילה את הלהב — היה נחרד לפתע לנוכח המחשבה שכמעט לא פגש בה. מה היה קורה אם לא היה מגיע לאמריקה? מה היה קורה אם הוריה לא היו מגיעים לאמריקה? איפה עוד, מלבד אמריקה, פולני ואיטלקייה היו נפגשים ומביאים לעולם נערה כמו לינה? מה היה קורה אילולא היה בפאב בבוקר שבו היא נכנסה ושאלה אם הוריה יוכלו לשכור את החדר האחורי למסיבה? אחותה עמדה לצאת לקולג', היא סיפרה לו. היא קיבלה מלגה מלאה, כל כך חכמה היא היתה.
"אולי זו תהיי את, כשתסיימי את התיכון," פרנסיס אמר, והיא צחקה, אמרה שסיימה את בית הספר שנה קודם לכן, שהקולג' לא נועד לה, אבל זה בסדר גמור כי היא אהבה את העבודה שלה. היה לה ראש מלא בתלתלים פראיים, כתפיים שחומות מעל משהו נטול כתפיות שלבשה. היא עבדה במאגר עיבוד המידע של ג'נרל מוטורס בשדרה החמישית, רק כמה קומות מעל אף־איי־או שוורץ. הוא לא ידע מה זה אף־איי־או שוורץ. הוא היה באמריקה רק כמה חודשים.
"אנשים כל הזמן שואלים אותי אם אנחנו מתכוונים להישאר בעיר," אמר סטנהופ. "אנחנו בקווינס עכשיו, אבל הדירה שלנו קטנה."
פרנסיס משך בכתפיו. הוא לא ידע דבר על העיירות שמחוץ לעיר, אבל הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו חי בדירה עד סוף ימיו. הוא דמיין אדמה. גינה. מרחב נשימה. כל שידע היה שאחרי החתונה הוא ולינה יגורו אצל הוריה כדי לחסוך כסף.
"שמעת פעם על עיירה בשם גילאם?" שאל סטנהופ.
"לא."
"לא, גם אני לא. אבל הבחור הזה, ג'אפי? נראה לי שהוא סמל? הוא אמר שזה במרחק של בערך שלושים קילומטרים מכאן בסך הכול, ויש הרבה חבר'ה שעובדים כאן וגרים שם. הוא אומר שלכל הבתים שם יש מדשאות גדולות, וילדים מחלקים שם את העיתונים על אופניים, ממש כמו 'משפחת בריידי'."
"איך אמרת שקוראים לזה?" שאל פרנסיס.
"גילאם," אמר סטנהופ.
"גילאם," חזר פרנסיס.
בלוק אחד לאחר מכן סטנהופ אמר שהוא צמא, ושבירה לא תהיה הרעיון הכי גרוע. פרנסיס העמיד פנים שלא שמע את ההצעה. שוטרי הסיור בברונסוויל שתו בזמן העבודה מדי פעם, אבל רק כשישבו בניידות המשטרה, לא באוויר הפתוח. הוא לא היה פחדן, אבל הם היו רק בתחילת הדרך. אם אחד מהם יסתבך בצרות, הם לא יצאו מזה בלי פגע.
"לא הייתי מתנגד לאחד מהמשקאות האלה עם הגלידה בפנים," אמר פרנסיס. כשנכנסו לדיינר פרנסיס חש בחום שנלכד שם נושב עליו, למרות הדלת שהוחזקה פתוחה בעזרת לבנים. הקשיש שמאחורי הדלפק חבש כובע נייר שהצהיב, ועל צווארו נקשרה עניבת פרפר שנטתה על צדה. זבוב שחור שמן התעופף סביב ראשו, אחוז טירוף, בעת שהזקן העביר את מבטו שוב ושוב בין שני השוטרים.
"השתייה קרה, חבר? החלב טוב?" שאל סטנהופ. קולו ורוחב כתפיו מילאו את הדממה, ופרנסיס הביט מטה בנעליו, ואז אל משטח הזכוכית שנשזר סדקים, והוחזק על עומדו בסרט דביק. זו היתה עבודה טובה, הוא אמר לעצמו. עבודה מכובדת. התהלכו שמועות על כך שלא יהיה מחזור 1973 בעיר שתקציבה שוסע, אבל המחזור שלו שרד איכשהו.
בדיוק אז התעוררו מכשירי הקשר שלהם לחיים. בבוקר מישהו התלוצץ שם, היתה איזו קריאת שווא ומענה, אבל הפעם זה היה שונה. פרנסיס הגביר את הווליום. אש חיה נורתה, וככל הנראה מתרחש ממש עכשיו שוד בסאות'רן בולוורד 801. פרנסיס הביט בדלת בית הקפה. 803. האיש שמאחורי הדלפק הצביע על הקיר, במה שהיה ככל הנראה הצד השני. "דומיניקנים," הוא אמר, והמילה צפה באוויר, ריחפה שם.
"לא שמעתי יריות. אתה?" אמר פרנסיס. המוקדן חזר על הקריאה. רעד עבר בגרונו של פרנסיס ומשם אל מפשעתו, אך הוא גישש אחר מכשיר הקשר שלו ונע לעבר הדלת.
פרנסיס הוביל, סטנהופ היה ממש מאחוריו, שני הטירונים פתחו את נרתיקי הנשק שעל הירכיים שלהם בדרכם אל הדלת של חנות המכולת. "לא כדאי שנחכה?" שאל סטנהופ, אבל פרנסיס המשיך להתקדם, מעבר לצמד הטלפונים הציבוריים, לעבר מאוורר מסורג שחבט ללא הועיל באוויר. "משטרה!" הוא צעק, ושניהם נכנסו פנימה אל החנות. אם היו שם לקוחות כלשהם בעת שאירע השוד, לא היה להם כל סימן כעת.
"גליסון," אמר סטנהופ, ונד בראשו לעבר חפיסות הסיגריות המוכתמות בדם מאחורי הקופה היחידה שלפניהם. דוגמת הדם המחישה את עוצמת פעימות הלב של בעליו: דם שנראה יותר סגול מאשר אדום הגיע עד לתקרה המוכתמת ממים, ונח בכבדות סמיכה על המאוורר החלוד. פרנסיס הביט במהירות על הרצפה שמאחורי הקופה, ואז עקב אחר הנתיב המזוויע שעבר שם, עד שהגיע אל הגבר ששכב שם על צדו לפני ארון השירות, פניו רפויות, וכמות מעוררת תדהמה של דם נקווית לצדו. סטנהופ הזעיק עזרה, ופרנסיס הצמיד שתי אצבעות לחלל הרך שתחת הלסת של האיש. הוא יישר את זרועו של האיש והניח את אותן שתי אצבעות על מפרק כף ידו.
"חם מדי בשביל זה," אמר סטנהופ והזעיף את מבטו לעבר הגופה שעל הרצפה. הוא פתח את המקרר שלידו, הוציא ממנו בקבוק בירה, חלץ ממנו את הפקק כנגד קצה מדף וגמע ממנו ארוכות. פרנסיס חשב על העיירה שסטנהופ הזכיר, חשב איך יצעד שם בכפות רגליים יחפות על דשא קריר ולח. לא היתה לו שום דרך לצפות לאן יובילו אותו חייו. לא היתה שום דרך אמיתית לאדם לנסות משהו, לראות אם זה מוצא חן בעיניו — המילים שבחר בהן כשאמר לדוד שלו פטסי שהתקבל לבית הספר לשוטרים — כי אתה מנסה את זה ומנסה את זה ומנסה את זה עוד קצת, ואז פתאום זה מי שאתה. רגע אחד הוא עמד בבִּיצה בצד השני של האוקיינוס האטלנטי, ולפתע פתאום הוא מגלה שהוא שוטר. באמריקה. בשכונה הגרועה ביותר בעיר הידועה ביותר בעולם.
פניו של האיש המת הלכו והאפירו, ופרנסיס חשב כמה נואש הוא נראה, הדרך שבה הצוואר שלו נמתח מעלה, כמו אדם טובע שמנסה להגיע אל פני המים. זו היתה רק הגופה השנייה שלו. הראשונה צפה על פני המים באפריל, לאחר החורף בנמל ניו יורק. לא היתה כל דרך לזהות מי זה היה, ואולי לכן זה נראה לו בקושי אמיתי. הסגן שהביא אותו לשם אמר לו שהוא יכול להקיא מעבר לדופן הסירה אם הוא צריך, אבל פרנסיס אמר שהוא בסדר. הוא חשב על מה שאמרו האחים הנוצרים על הגוף שהוא בסך הכול כלי שיט, והנשמה שהיא האור שמאיר לאדם את הדרך. הגופה הראשונה ההיא, חתיכה של בשר נפוחה ממים, שנגררה מעלה אל משטח העץ של הסירה, נפרדה מהנשמה שהיתה בה זמן רב לפני שעיניו של פרנסיס שזפו אותה, אבל הגופה הזאת — אט־אט ראה פרנסיס כיצד היא נפרדת. בארץ הישנה מישהו היה פותח את החלון כדי לתת לנשמה לעוף החוצה, אבל כל נשמה שתשתחרר כאן בדרום ברונקס תוכל רק להיחבט בין ארבעה קירות עד שתותש ותקמול בחום ותישכח.
"תחזיק את הדלת פתוחה, טוב?" קרא פרנסיס, "אני בקושי נושם."
ואז פרנסיס שמע משהו — וקפא. הוא הניח את ידו על האקדח.
סטנהופ הביט בו בעיניים פעורות. ואז שוב, הקול הזה, הרך כלחישה, של נעל ספורט על הלינוליאום, מאזין להם בעת שפרנסיס מאזין לו, שלושה לבבות גועשים בכלובי צלעותיהם, ועוד אחד דומם. "צא משם עם הידיים למעלה," קרא פרנסיס, ואז, בבת אחת, הם ראו אותו: מתבגר צנום וגבוה בגופייה לבנה, מכנסיים קצרים לבנים, נעלי ספורט לבנות, מתחבא במרווח הצר שבין המקרר והקיר.

 
שעה לאחר מכן פרנסיס אחז בידיו של הילד, גִלגל כל אצבע בדיו ואז על הכרטיסייה, ואז ארבע אצבעות יחד, ואז האגודל. קודם יד שמאל, ואז ימין, ואז שמאל שוב, שלוש כרטיסיות בסך בכול — מקומית, מדינית, פדרלית. לאחר הכרטיסייה הראשונה היה קצב שהתלווה לזה, כמו ריקוד עתיק: תפוס, גלגל, שחרר. ידיו של הילד היו חמות אך יבשות, ואם הוא היה לחוץ — פרנסיס לא הבחין בכך. סטנהופ כבר כתב את הדוח שלו. בעל חנות המכולת מת זמן רב לפני שהגיע האמבולנס, ועכשיו הנה גם הרוצח, ידיו רכות כשל ילד, ציפורניו מטופחות למשעי, נקיות. ידיו של הילד היו רפויות, גמישות. בכרטיסייה השלישית הילד כבר ידע מה לעשות, הוא התחיל לעזור.
לאחר מכן, אחרי כל הניירת, השוטרים הוותיקים אמרו שנהוג להוציא שוטר לחגוג את המעצר הראשון שלו. המעצר נזקף לזכותו של פרנסיס, אבל הם הזמינו גם את סטנהופ וקנו לו משקה אחר משקה, ואחרי כל משקה הוא סיפר את אותו הסיפור קצת אחרת. הילד יצא החוצה ואיים עליהם. הדם זרם מכל הקירות. סטנהופ חסם את היציאה בזמן שפרנסיס נאבק בפושע וריתק אותו ארצה.
"השותף שלך," אמר אחד השוטרים הוותיקים לפרנסיס. "הוא יצירתי."
סטנהופ ופרנסיס הביטו זה בזה. הם היו שותפים?
"אתם שותפים עד שהקפטן יגיד אחרת," אמר השוטר הוותיק.
הטבח יצא מהמטבח עם מגשים עמוסים לעייפה בהמבורגרים, אמר להם שזה על חשבון הבית.
"אתה כבר הולך הביתה?" אמר סטנהופ לפרנסיס מעט לאחר מכן.
"כן וכדאי שגם אתה תלך. לך הביתה. אשתך בהיריון. היא מחכה לך."
"האישה בהיריון היא בדיוק הסיבה שהוא נשאר כאן," התפרץ אחד האחרים.

 
הנסיעה לביי רידג' ברכבת התחתית ארכה שעה ורבע. ברגע שפרנסיס נכנס הוא פשט את בגדיו, נשאר בתחתונים וטיפס אל המיטה שפטסי דחס למענו לסלון שלו. מישהו קרא לאמא של הילד. מישהו אחר הסיע אותו לבית המעצר. הוא אמר שהוא צמא, אז פרנסיס הביא לו שתייה מהמכונה. הילד גמע את המשקה ואז שאל אם הוא יכול למלא את הפחית במים מהברז. פרנסיס הלך לשירותים ומילא אותה. "אתה אידיוט," אמר אחד הבחורים בבגדים האזרחיים. עדיין היה עליו ללמוד את השמות של כולם. מי יודע? אולי בעל חנות המכולת עשה לילד משהו רע. אולי הגיע לו מה שקרה לו.
פטסי היה בחוץ איפשהו. פרנסיס התקשר ללינה, התפלל שהיא זו שתרים את השפופרת והוא לא יצטרך לדבר קודם עם אמא שלה.
"קרה משהו היום?" היא שאלה לאחר ששוחחו דקות אחדות. "אתה לא מתקשר כל כך מאוחר בדרך כלל." פרנסיס הביט בשעון וגילה שכבר כמעט חצות. הניירת והבירות לקחו יותר זמן ממה שחשב.
"סליחה. תחזרי לישון."
היא שתקה במשך זמן רב כל כך שהוא חשב שהיא אכן חזרה לישון.
"פחדת?" היא שאלה. "אתה חייב לספר לי."
"לא," הוא אמר. והוא באמת לא פחד, או שלפחות לא החשיב את מה שהרגיש כפחד.
"אז מה?"
"אני לא יודע."
"אל תשקע בזה, פרנסיס," היא אמרה, כאילו האזינה למחשבותיו. "יש לנו תוכנית, לך ולי."