הספרייה בפריז
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הספרייה בפריז
מכר
אלפי
עותקים
הספרייה בפריז
מכר
אלפי
עותקים

הספרייה בפריז

4.6 כוכבים (56 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: The Paris Library
  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 427 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 7 דק'
  • קריינות: שירה פרבר
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 58 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פריז, 1939: זו תקופה נהדרת לאודיל הצעירה. החיים נפתחים בפניה כמו ספר אהוב. יש לה בן זוג יקר, קצין משטרה מבטיח. יש לה עבודה שהיא נהנית בה, בספרייה האמריקאית בפריז. הספרים והסופרים, הסטודנטים, אנשי הרוח שהיא פוגשת – כולם מסחררים את ראשה. מה עוד יכולה לבקש לעצמה אישה כמוה?

עולמה של אודיל מתהפך באחת כשהעיר נכבשת על ידי הנאצים. עתה, עליה להילחם על כל מה שיקר לה, על כל מה שהיה עד לפני רגע מובן אליו. לרבות הספרייה, מרכז חייה. האם ניתן להשאיר אותה פתוחה למרות מוראות המלחמה? האם עבור ספר שווה לסכן חיים?

אודיל יוצאת למאבק, עם חבריה הספרנים. הם יודעים: בפריז הכבושה כל החלטה שתקבל הרת גורל, וכל צעד עלול להניח אותך בצד הלא נכון של ההיסטוריה. 

הספרייה בפריז מאת ג'נט סקזליאן צ'ארלס זכה להצלחה עולמית מסחררת, היה לרב מכר של הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט והיו-אס-אי טודיי, וזכויות התרגום שלו נמכרו לשלושים מדינות.

פרק ראשון

1
אוֹדיל
פברואר 1939, פריז

מספרים הסתחררו בראשי כמו כוכבים. 823. המספרים הללו היו המפתח לחיים חדשים. 822. מערכי כוכבים של תקווה. 841. הם צעדו בסך אל מול עיני מאוחר בלילה בחדר השינה שלי, בבוקר בדרך לקנות קרואסונים — 810, 840, 890 — סדרה אחר סדרה. הם ייצגו חירות, את העתיד. יחד עם המספרים למדתי את ההיסטוריה של הספריות, חזרתי אחורה בזמן עד למאה השש־עשרה. באנגליה, הנרי השמיני היה עסוק בקיצוץ ראשיהן של נשותיו, ואילו המלך שלנו, פרנסואה, ערך שינויים מודרניים בספרייה שלו ופתח את שעריה בפני מלומדים. האוסף המלכותי שלו היווה את ראשיתה של הבּיבְּלִיוֹטֵק נַסְיוֹנַל, הספרייה הלאומית. עכשיו ישבתי ליד שולחן הכתיבה בחדר השינה שלי והתכוננתי לקראת ריאיון העבודה בספרייה האמריקאית. עברתי על הרשימות שלי בפעם האחרונה: נוסדה ב-1920; היתה הספרייה הראשונה בפריז שאִפשרה גישה לציבור הרחב; מנויים משלושים מדינות, רבע מהם צרפתים. נאחזתי בכוח בעובדות ובמספרים הללו בתקווה שהם יגרמו לי להיראות בקיאה ומתאימה למשרה בעיני המנהלת.

יצאתי מהדירה של משפחתי ברוּ דֵה רוֹם המפויח, מול תחנת הרכבת סַן לַאזַאר אפופת עשן הקטרים. הרוח בידרה את שערי ותחבתי קווצות תועות תחת שולי כובע הבּרֶט הסרוג שלי. ראיתי את כיפת השנהב של כנסיית סַן אוֹגוּסטָן ממרחק. דת, 200. הברית הישנה, 221. והברית החדשה? חיכיתי, אבל המספר סירב לצוץ במוחי. מרוב מתח שכחתי עובדות פשוטות. שלפתי את המחברת מהתיק. אה, כן, 225. ידעתי את זה.

הנושא שהכי אהבתי בלימודי הספרנות היה שיטת דְיוּאִי למיון וסימון ספרים. את השיטה הגה הספרן האמריקאי מֶלוויל דיואי ב-1873, ובבסיסה עומדת חלוקה לעשרה תחומים שמאפשרים לארגן את ספרי הספרייה על המדפים לפי נושאים. לכל נושא יש מספר, וכך הקוראים יכולים למצוא בספרייה כל ספר. לדוגמה, מאמא התגאתה להפליא ב-648 שלה (משק בית). פאפא לעולם לא היה מודה בזה, אבל הוא התענג בכל מאודו על 785 (מוזיקה קאמרית). אחי התאום היה יותר טיפוס של 636.8, ואילו אני עצמי העדפתי 636.7. (חתולים וכלבים, בהתאמה.)

הגעתי אל לוֹ גְרַאן בּוּלֵוַואר, השדרה הגדולה, שם, במעבר מהיר בן רחוב אחד, העיר פשטה מעליה בבת אחת את בגדי העבודה שלה ועטתה מעיל מינק מסוגנן. ריחו הגס של הפחם התפוגג, ואת מקומו תפס ניחוח הדבש היסמיני של הבושם ג'וי, אשר ריחף סביב כל הנשים שהתמוגגו מתצוגת השמלות בחלון הראווה של נינה ריצ'י ומכפפות העור הירוקות של קיסְלַב. בהמשך הרחוב עברתי בין מוזיקאים שיצאו מהחנות שמכרו בה חוברות תווים מקומטות, חלפתי על פני הדלת הכחולה של המבנה הבארוקי ופניתי לרחוב צדדי וצר. הכרתי את הדרך בעל פה.

אהבתי את פריז, עיר צופנת סודות. כמו כריכות של ספרים, שחלקן מעור וחלקן מבד, כל דלת פריזאית היתה עבורי שער כניסה אל עולם בלתי צפוי. כל חצר היתה יכולה להחביא אסופת אופניים או שוער מדושן חמוש במטאטא. במקרה של הספרייה, דלת העץ המסיבית נפתחה אל גן סודי. אל אחוזת הלבנים והשיש הוביל שביל מחלוקי נחל לבנים, שהיה תחום מעברו האחד בפרחי פטוניה ומעברו האחר במדשאה. עברתי במפתן הדלת, תחת דגלי צרפת וארצות הברית שהתבדרו ברוח זה לצד זה, ותליתי את הז'קט שלי על מתלה המעילים הרעוע. שאפתי אל ריאותי את הריח המשכר ביותר בעולם — ניחוחם הטחוב של ספרים ישנים מעורבב בריח דפי נייר עיתון פריכים — והרגשתי שהגעתי הביתה.

הקדמתי מעט, ובזמן שנותר עד שעת הריאיון שוטטתי סביב דלפק השאלת הספרים, שם ניצב הספרן האדיב תמיד והאזין לשאלות המנויים ("תגיד לי, חבר, איפה גבר יכול למצוא בפריז סטייק הגון?" שאל מבקר חדש במגפי קאובוי. "למה שאני אשלם את הקנס כשאפילו לא גמרתי לקרוא את הספר?" תהתה מאדאם סימון הבעייתית), ונכנסתי אל השקט של אולם הקריאה החמים והנעים.

פרופסור כהן ישבה וקראה עיתון ליד שולחן שניצב בסמוך לחלונות הצרפתיים. נוצת טווס עליזה עיטרה את שערה הכרוך בפקעת על עורפה; מר פְּרַייס־ג'וֹנְס נראה שקוע בהרהורים בין דפי ה"טיימס" שלו והפריח טבעות עשן ממקטרתו. בדרך כלל הייתי אומרת שלום, אבל הייתי מתוחה מדי לקראת הריאיון שלי וחיפשתי מקלט באזור האהוב עלי בין מדפי הספרים. תמיד אהבתי להיות מוקפת בסיפורים, בין שהיו עתיקי יומין ובין שראו אור רק בחודש שעבר.

חשבתי לעלעל ברומן או שניים ולנסות למצוא משהו שאחי יאהב. לאחרונה קרה יותר ויותר שהתעוררתי בשעות הלילה ושמעתי אותו מקליד במרץ את העלונים שלו. כשרֵמי לא כתב מאמרים על חובתה של צרפת לסייע לפליטים שנמלטו מספרד בגלל מלחמת האזרחים, הוא טען בלהט שהיטלר עוד ישתלט על אירופה בדיוק כפי שנגס בצ'כוסלובקיה. הדבר היחיד שגרם לו לשכוח מדאגותיו — כלומר, מדאגותיהם של אחרים — היה ספר טוב.

העברתי את אצבעותי על שדרות הספרים, בחרתי אחד ופתחתי אותו בפסקה אקראית. אף פעם לא שפטתי ספר על פי ההתחלה שלו. זה הזכיר לי קצת פגישה עם גבר שהיתה לי פעם, שהיתה הראשונה וגם האחרונה, כששנינו חייכנו חיוכים רחבים מדי. לא, העדפתי לפתוח ספר חדש במקום כלשהו באמצע שבו הסופר לא השתדל להרשים אותי. "ישנם מחשכים בחיים וישנן גם נקודות אור," קראתי. "את אחת מנקודות האור."1 וִוי, מֵרְסי, מר סטוֹקֵר. זה מה שהייתי אומרת לרמי לו יכולתי.

עכשיו כבר איחרתי. מיהרתי אל דלפק ההשאלה, שם החתמתי את כרטיס הקוראת שלי והחלקתי את "דרקולה" לתוך התיק. המנהלת חיכתה. שערה הערמוני היה אסוף בפקעת כתמיד ועט כסוף ניצב הכֵן בידה.

כולם שמעו על מיס רִידֵר. היא כתבה מאמרים לעיתונים והדהימה מאזינים ברדיו כשהזמינה את כולם להגיע לספרייה — סטודנטים, מורים, חיילים, זרים וצרפתים. היא היתה נחושה שבספרייה תמיד יימצא מקום לכולם.

"אני אודיל סוּשֵה. מצטערת על האיחור. דווקא הגעתי מוקדם, אבל פתחתי איזה ספר..."

"לקרוא זה מסוכן," אמרה מיס רידר בחיוך ידעני. "בואי ניכנס למשרד שלי."

חציתי בעקבותיה את אולם הקריאה, על פני קוראים בחליפות אלגנטיות שהנמיכו את עיתוניהם כדי לבחון טוב יותר את המנהלת המפורסמת. המשכנו לטפס במעלה גרם המדרגות הלולייני ואז פסענו לאורך מסדרון באגף ה"עובדים בלבד" המקודש, עד שלבסוף הגענו למשרדה, שהדיף ריח קפה. על הקיר היה תלוי צילום אווירי גדול של עיר שרחובותיה נראו כמו לוח דמקה, שונים כל כך מרחובותיה הפתלתלים והמתעקלים של פריז.

היא הבחינה בעניין שגיליתי בתמונה ואמרה, "זאת וושינגטון הבירה. עבדתי פעם בספריית הקונגרס." היא החוותה לי לשבת והתיישבה מאחורי שולחנה, שהיה מכוסה מסמכים — חלקם ניסו לחמוק מהמגש, ואחרים נשארו במקומם הודות למשקלו של מחורר דפים כבד. בפינה ניצב טלפון שחור בוהק. ליד מיס רידר עמד כיסא ועליו ערימת ספרים. זיהיתי רומנים של הסופרות אִיזַק דינְסֶן ואדית ווֹרטוֹן. סימנייה — סרט ססגוני, למען האמת — קרצה מכל אחד מהם והזמינה את המנהלת לחזור.

איזו מין קוראת היתה מיס רידר? בניגוד אלי, היא לעולם לא היתה משאירה ספרים פתוחים כשפניהם מטה מפני שבדיוק לא הצליחה למצוא סימנייה. היא לעולם לא היתה זונחת אותם בערימה תחת מיטתה. היא ודאי קראה ארבעה או חמישה במקביל. ספר אחד בתיק לנסיעות באוטובוס ברחבי העיר; ספר נוסף שידיד יקר ביקש שתחווה עליו את דעתה; עוד אחד שאיש לא יֵדע עליו לעולם, עונג אסור לשעות אחר צהריים גשומות של יום ראשון —

"מי הסופר האהוב עלייך?" שאלה מיס רידר.

מי הסופר האהוב עלייך? שאלה בלתי אפשרית. איך בן אדם אמור לבחור רק אחד? למעשה, דודה שלי קַארוֹ ואני יצרנו קטגוריות — סופרים מתים, סופרים חיים, סופרים זרים, סופרים צרפתים, וכדומה — כדי להימנע מההכרח להחליט. חשבתי על הספרים שנגעתי בהם רק לפני כמה רגעים באולם הקריאה, ספרים שנגעו בי. הערצתי את דרך החשיבה של ראלף ווֹלדוֹ אֵמרסוֹן, שאמר: "אינני לבדי כשאני קורא וכותב, אף שאין איש לצדי", וכך הרגשתי גם ביחס לג'יין אוסטן. אף שכתבה את הרומנים שלה במאה התשע־עשרה, עבור נשים מודרניות רבות המצב נותר בדיוק כפי שהיה אז: גורלות שנחתמו על ידי האדם שנישאו לו. לפני שלושה חודשים, כשהודעתי להורי שאני לא צריכה בעל, פאפא השמיע נחרת לעג והתחיל להזמין אלינו עמיתים זוטרים לעבודה לכל ארוחת צהריים של יום ראשון. וכמו שאמא הגישה אל השולחן את תרנגול ההודו הממולא שהכינה, היה פאפא מציג כל אחד מהם על מגש: "מארק אף פעם לא פספס ולו יום עבודה אחד, אפילו כשהיתה לו שפעת!"

"את קוראת ספרים, כן?"

פאפא התלונן לעתים קרובות שהפה שלי עובד מהר יותר מהמוח שלי. בהבזק תסכול מהיר, השבתי על שאלתה הראשונה של מיס רידר.

"הסופר המת האהוב עלי הוא דוסטויבסקי, כי אני ממש אוהבת את הדמות של רַסקוֹלניקוֹב. הוא לא היחיד שרוצה להוריד למישהו גרזן על הראש."

דממה.

למה לא נתתי לה תשובה נורמלית? לדוגמה, זוֹרַה ניל הַרסְטוֹן, שהיא הסופרת החיה האהובה עלי.

"היה לי לכבוד לפגוש אותך." פניתי לעבר הדלת בידיעה שהריאיון הסתיים.

בדיוק כשאצבעותי נשלחו אל ידית הפורצלן העגולה, שמעתי את מיס רידר אומרת, "'התמסר לחיים, ישר, בלי להתפלסף; ואל תדאג — זה יסחף אותך ישר אל החוף וגם יעמיד אותך על הרגליים.'"2

השורה האהובה עלי מתוך "החטא ועונשו". 891.73. הסתובבתי.

"רוב המועמדים אומרים ששייקספיר הוא האהוב עליהם," היא אמרה.

"הסופר היחידי שקיבל מספר עשרוני של דיואי במיוחד בשבילו."

"כמה אומרים 'ג'יין אייר'."

או, זאת יכלה להיות תשובה נורמלית. למה לא אמרתי שרלוט ברונטה, או כל אחות אחרת לבית ברונטה? "אני אוהבת גם את ג'יין. האחיות ברונטה חולקות מספר — 823.8."

"אבל התשובה שלך מצאה חן בעיני."

"באמת?"

"אמרת מה שהרגשת, לא מה שחשבת שאני רוצה לשמוע."

זאת היתה האמת.

"אל תפחדי להיות שונה." מיס רידר רכנה לפנים. מבטה — נבון, יציב — פגש בשלי. "למה את רוצה לעבוד כאן?"

לא יכולתי לגלות לה את הסיבה האמיתית. זה היה נשמע נורא. "למדתי בעל פה את כל המערכת העשרונית של דיואי וסיימתי את לימודי הספרנות בהצטיינות יתרה."

היא העיפה מבט בטופס המועמדת שלי. "יש לך קורות חיים מרשימים, אבל לא ענית על השאלה שלי."

"אני קוראת קבועה כאן. אני אוהבת אנגלית —"

"זה ברור לי," היא אמרה, ורמז קל לאכזבה הדהד בקולה. "תודה רבה שהגעת. נודיע לך בכל מקרה בעוד כמה שבועות. אני אלווה אותך החוצה."

כשחזרתי לחצר, נאנחתי בתסכול. אולי הייתי צריכה להודות בסיבה שבגללה רציתי את העבודה.

"מה קרה, אודיל?" שאלה פרופסור כהן. אהבתי את סדרת ההרצאות העמוסות עד אפס מקום שלה, "ספרות אנגלית בספרייה האמריקאית". היא עמדה שם ברדיד הסגול הייחודי שהפך לסימן ההיכר שלה וגרמה גם לספרים מרתיעים כמו "בֵּיאוֹוּלף" להיראות נגישים. ההרצאות שלה היו מלאות חיים ומתובלות בקורטוב הומור ערמומי. ענני עבר שערורייתי ריחפו בעקבותיה בכל אשר הלכה, בדיוק כמו תווי הלילך המבושמים של הפַּארְפום האהוב עליה. אמרו שהיא היתה במקור ממילאנו. פרימה בלרינה שוויתרה על חיי הכוכבות (ועל בעלה השמנמן) וברחה לבירת קונגו בְּרָזַוִויל עם המאהב שלה. כשחזרה לפריז — לבדה — היא למדה בסורבון, ושם, כמו סימון דה בּוֹבוּאַר, היא עברה את הלַ'אגְרֵגָסיוֹן, בחינת הסיום הבלתי אפשרית כמעט של המדינה, והוסמכה ללמד ברמה הגבוהה ביותר.

"אודיל?"

"עשיתי מעצמי צחוק בריאיון העבודה שלי."

"אישה צעירה וחכמה כמוך? אמרת למיס רידר שאת לא מפספסת אף אחת מההרצאות שלי? הלוואי שהסטודנטים שלי היו נאמנים כל כך!"

"לא חשבתי לציין את זה."

"תכניסי את כל מה שאת רוצה לומר לה למכתב תודה."

"היא לא תבחר בי."

"החיים הם שדה קרב. את חייבת להילחם על מה שאת רוצה."

"אני לא בטוחה..."

"טוב, אני כן בטוחה," אמרה פרופסור כהן. "את חושבת שהגברים המיושנים בסורבון קיבלו אותי לעבודה בלי להניד עפעף? עבדתי קשה מאוד כדי לשכנע אותם שאישה יכולה להעביר קורסים באוניברסיטה."

נשאתי את מבטי. לפני כן הבחנתי רק ברדיד הסגול שעטתה הפרופסור. עכשיו ראיתי גם את עיני הפלדה שלה.

"התמדה היא לא דבר רע," היא המשיכה, "אם כי אבא שלי היה מתלונן כל הזמן שאני תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה."

"גם אבא שלי מתלונן על זה. הוא קורא לי 'הבלתי מתפשרת'."

"אז כדאי שתנצלי את הסגולה הזאת שלך כמו שצריך."

היא צדקה. הגיבורות בספרים האהובים עלי אף פעם לא ויתרו. זה בהחלט היה רעיון טוב לרכז את כל המחשבות שלי במכתב. כתיבה קלה יותר מדיבור פנים אל פנים. אפשר למחוק דברים ולהתחיל מחדש אפילו מאה פעמים אם צריך.

"את צודקת," אמרתי לה.

"בוודאי שאני צודקת! אני אגיד למנהלת שאת תמיד שואלת את השאלות הכי טובות בהרצאות שלי, ואת תדאגי לכתוב לה הכול." ובמילים אלה היא הסתובבה בהצלפת רדיד וצעדה אל תוך הספרייה.

לא משנה כמה שפופה הרגשתי, בספרייה האמריקאית בפריז, או האֵי־אל־פי, תמיד היה מישהו שהצליח להרים אותי ולהחזיר אותי לאיזון. הספרייה הזאת היתה יותר מלבנים וספרים; הדבק שהחזיק הכול יחד היו אנשים שהתעניינו זה בזה. העברתי שעות גם בספריות אחרות, בין כיסאות העץ הנוקשים שלהן וה"בונז'ור, מדמואזל", או "אוֹ רֵבוּאַר, מדמואזל", שנאמרו בנימוס. לא היה שום דבר רע בספריות הצרפתיות, אבל חסרה בהן אחוות הרעים שמאפיינת קהילה אמיתית. הספרייה האמריקאית היתה כמו בית.

"אודיל! חכי!" זה היה מר פרייס־ג'ונס, הדיפלומט האנגלי שפרש לגמלאות, ועל צווארו התנוססה כמו תמיד עניבת פרפר בדוגמת פֵּייזְלי. בעקבותיו מיהרה גברת טֵרנְבּוֹל, אחראית הקטלוג, עם הפוני האפור־כחול המעוקם שלה. פרופסור כהן בטח אמרה להם שאני מצוברחת.

"שום דבר לא אבוד." הוא טפח על גבי במבוכה. "את תכבשי את המנהלת בסופו של דבר. פשוט תכתבי רשימה של הטיעונים שלך, כמו שכל דיפלומט ששווה משהו היה עושה."

"תפסיק לעטוף את הילדה בצמר גפן!" אמרה לו גברת טרנבול. היא פנתה אלי ואמרה, "אני באה מקנדה, מהעיר וִינִיפֶּג, וכולם שם רגילים להתמודד עם קשיים. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. טמפרטורות של מינוס ארבעים מעלות בחורף, ולא תשמעי אף אחד מאיתנו מתלונן על זה, בניגוד לאמריקאים..." היא נזכרה לבסוף בסיבה שבגללה יצאה החוצה מלכתחילה — ההזדמנות לרדות במישהו — וזקרה אצבע גרומה מול פני. "תרימי ראש ותתקשחי קצת, ואל תסכימי לקבל סירוב!"

חייכתי מתוך הבנה שבית הוא מקום שאין בו סודות. אבל חייכתי, וזה כבר היה שיפור.

כשחזרתי לחדרי כל המתח שחשתי כבר התפוגג, וכתבתי:

גברת רידר היקרה,

תודה לך שהקדשת לי מזמנך. שמחתי מאוד לגשת לריאיון. הספרייה היא המקום החשוב לי ביותר בפריז. כשהייתי קטנה, דודה שלי קרוֹלין היתה לוקחת אותי לשעת סיפור באי־פי־אל. בזכותה למדתי אנגלית והתאהבתי בספרייה. דודתי כבר לא איתנו, אבל אני ממשיכה לחפש את הפנים שלה ברחבי הספרייה. אני פותחת ספרים וקוראת את כרטיסי ההשאלה שלהם בתקווה שאראה את השם שלה שם. כשאני קוראת את הרומנים שהיא קראה אני מרגישה כאילו אנחנו עדיין קרובות.

הספרייה היא מקום המפלט שלי. אני תמיד מוצאת בה פינה משלי בין המדפים, מקום לקרוא ולחלום. אני רוצה לוודא שכולם יזכו בהזדמנות הזאת, ובייחוד האנשים שמרגישים שונים וזקוקים למקום שישמש להם בית.

חתמתי בשמי וסיימתי את הריאיון סופית.

עוד על הספר

  • שם במקור: The Paris Library
  • תרגום: מור רוזנפלד
  • הוצאה: תכלת
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2021
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 427 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 7 שעות ו 7 דק'
  • קריינות: שירה פרבר
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 58 דק'
הספרייה בפריז ג'נט סקזליאן צ'ארלס

1
אוֹדיל
פברואר 1939, פריז

מספרים הסתחררו בראשי כמו כוכבים. 823. המספרים הללו היו המפתח לחיים חדשים. 822. מערכי כוכבים של תקווה. 841. הם צעדו בסך אל מול עיני מאוחר בלילה בחדר השינה שלי, בבוקר בדרך לקנות קרואסונים — 810, 840, 890 — סדרה אחר סדרה. הם ייצגו חירות, את העתיד. יחד עם המספרים למדתי את ההיסטוריה של הספריות, חזרתי אחורה בזמן עד למאה השש־עשרה. באנגליה, הנרי השמיני היה עסוק בקיצוץ ראשיהן של נשותיו, ואילו המלך שלנו, פרנסואה, ערך שינויים מודרניים בספרייה שלו ופתח את שעריה בפני מלומדים. האוסף המלכותי שלו היווה את ראשיתה של הבּיבְּלִיוֹטֵק נַסְיוֹנַל, הספרייה הלאומית. עכשיו ישבתי ליד שולחן הכתיבה בחדר השינה שלי והתכוננתי לקראת ריאיון העבודה בספרייה האמריקאית. עברתי על הרשימות שלי בפעם האחרונה: נוסדה ב-1920; היתה הספרייה הראשונה בפריז שאִפשרה גישה לציבור הרחב; מנויים משלושים מדינות, רבע מהם צרפתים. נאחזתי בכוח בעובדות ובמספרים הללו בתקווה שהם יגרמו לי להיראות בקיאה ומתאימה למשרה בעיני המנהלת.

יצאתי מהדירה של משפחתי ברוּ דֵה רוֹם המפויח, מול תחנת הרכבת סַן לַאזַאר אפופת עשן הקטרים. הרוח בידרה את שערי ותחבתי קווצות תועות תחת שולי כובע הבּרֶט הסרוג שלי. ראיתי את כיפת השנהב של כנסיית סַן אוֹגוּסטָן ממרחק. דת, 200. הברית הישנה, 221. והברית החדשה? חיכיתי, אבל המספר סירב לצוץ במוחי. מרוב מתח שכחתי עובדות פשוטות. שלפתי את המחברת מהתיק. אה, כן, 225. ידעתי את זה.

הנושא שהכי אהבתי בלימודי הספרנות היה שיטת דְיוּאִי למיון וסימון ספרים. את השיטה הגה הספרן האמריקאי מֶלוויל דיואי ב-1873, ובבסיסה עומדת חלוקה לעשרה תחומים שמאפשרים לארגן את ספרי הספרייה על המדפים לפי נושאים. לכל נושא יש מספר, וכך הקוראים יכולים למצוא בספרייה כל ספר. לדוגמה, מאמא התגאתה להפליא ב-648 שלה (משק בית). פאפא לעולם לא היה מודה בזה, אבל הוא התענג בכל מאודו על 785 (מוזיקה קאמרית). אחי התאום היה יותר טיפוס של 636.8, ואילו אני עצמי העדפתי 636.7. (חתולים וכלבים, בהתאמה.)

הגעתי אל לוֹ גְרַאן בּוּלֵוַואר, השדרה הגדולה, שם, במעבר מהיר בן רחוב אחד, העיר פשטה מעליה בבת אחת את בגדי העבודה שלה ועטתה מעיל מינק מסוגנן. ריחו הגס של הפחם התפוגג, ואת מקומו תפס ניחוח הדבש היסמיני של הבושם ג'וי, אשר ריחף סביב כל הנשים שהתמוגגו מתצוגת השמלות בחלון הראווה של נינה ריצ'י ומכפפות העור הירוקות של קיסְלַב. בהמשך הרחוב עברתי בין מוזיקאים שיצאו מהחנות שמכרו בה חוברות תווים מקומטות, חלפתי על פני הדלת הכחולה של המבנה הבארוקי ופניתי לרחוב צדדי וצר. הכרתי את הדרך בעל פה.

אהבתי את פריז, עיר צופנת סודות. כמו כריכות של ספרים, שחלקן מעור וחלקן מבד, כל דלת פריזאית היתה עבורי שער כניסה אל עולם בלתי צפוי. כל חצר היתה יכולה להחביא אסופת אופניים או שוער מדושן חמוש במטאטא. במקרה של הספרייה, דלת העץ המסיבית נפתחה אל גן סודי. אל אחוזת הלבנים והשיש הוביל שביל מחלוקי נחל לבנים, שהיה תחום מעברו האחד בפרחי פטוניה ומעברו האחר במדשאה. עברתי במפתן הדלת, תחת דגלי צרפת וארצות הברית שהתבדרו ברוח זה לצד זה, ותליתי את הז'קט שלי על מתלה המעילים הרעוע. שאפתי אל ריאותי את הריח המשכר ביותר בעולם — ניחוחם הטחוב של ספרים ישנים מעורבב בריח דפי נייר עיתון פריכים — והרגשתי שהגעתי הביתה.

הקדמתי מעט, ובזמן שנותר עד שעת הריאיון שוטטתי סביב דלפק השאלת הספרים, שם ניצב הספרן האדיב תמיד והאזין לשאלות המנויים ("תגיד לי, חבר, איפה גבר יכול למצוא בפריז סטייק הגון?" שאל מבקר חדש במגפי קאובוי. "למה שאני אשלם את הקנס כשאפילו לא גמרתי לקרוא את הספר?" תהתה מאדאם סימון הבעייתית), ונכנסתי אל השקט של אולם הקריאה החמים והנעים.

פרופסור כהן ישבה וקראה עיתון ליד שולחן שניצב בסמוך לחלונות הצרפתיים. נוצת טווס עליזה עיטרה את שערה הכרוך בפקעת על עורפה; מר פְּרַייס־ג'וֹנְס נראה שקוע בהרהורים בין דפי ה"טיימס" שלו והפריח טבעות עשן ממקטרתו. בדרך כלל הייתי אומרת שלום, אבל הייתי מתוחה מדי לקראת הריאיון שלי וחיפשתי מקלט באזור האהוב עלי בין מדפי הספרים. תמיד אהבתי להיות מוקפת בסיפורים, בין שהיו עתיקי יומין ובין שראו אור רק בחודש שעבר.

חשבתי לעלעל ברומן או שניים ולנסות למצוא משהו שאחי יאהב. לאחרונה קרה יותר ויותר שהתעוררתי בשעות הלילה ושמעתי אותו מקליד במרץ את העלונים שלו. כשרֵמי לא כתב מאמרים על חובתה של צרפת לסייע לפליטים שנמלטו מספרד בגלל מלחמת האזרחים, הוא טען בלהט שהיטלר עוד ישתלט על אירופה בדיוק כפי שנגס בצ'כוסלובקיה. הדבר היחיד שגרם לו לשכוח מדאגותיו — כלומר, מדאגותיהם של אחרים — היה ספר טוב.

העברתי את אצבעותי על שדרות הספרים, בחרתי אחד ופתחתי אותו בפסקה אקראית. אף פעם לא שפטתי ספר על פי ההתחלה שלו. זה הזכיר לי קצת פגישה עם גבר שהיתה לי פעם, שהיתה הראשונה וגם האחרונה, כששנינו חייכנו חיוכים רחבים מדי. לא, העדפתי לפתוח ספר חדש במקום כלשהו באמצע שבו הסופר לא השתדל להרשים אותי. "ישנם מחשכים בחיים וישנן גם נקודות אור," קראתי. "את אחת מנקודות האור."1 וִוי, מֵרְסי, מר סטוֹקֵר. זה מה שהייתי אומרת לרמי לו יכולתי.

עכשיו כבר איחרתי. מיהרתי אל דלפק ההשאלה, שם החתמתי את כרטיס הקוראת שלי והחלקתי את "דרקולה" לתוך התיק. המנהלת חיכתה. שערה הערמוני היה אסוף בפקעת כתמיד ועט כסוף ניצב הכֵן בידה.

כולם שמעו על מיס רִידֵר. היא כתבה מאמרים לעיתונים והדהימה מאזינים ברדיו כשהזמינה את כולם להגיע לספרייה — סטודנטים, מורים, חיילים, זרים וצרפתים. היא היתה נחושה שבספרייה תמיד יימצא מקום לכולם.

"אני אודיל סוּשֵה. מצטערת על האיחור. דווקא הגעתי מוקדם, אבל פתחתי איזה ספר..."

"לקרוא זה מסוכן," אמרה מיס רידר בחיוך ידעני. "בואי ניכנס למשרד שלי."

חציתי בעקבותיה את אולם הקריאה, על פני קוראים בחליפות אלגנטיות שהנמיכו את עיתוניהם כדי לבחון טוב יותר את המנהלת המפורסמת. המשכנו לטפס במעלה גרם המדרגות הלולייני ואז פסענו לאורך מסדרון באגף ה"עובדים בלבד" המקודש, עד שלבסוף הגענו למשרדה, שהדיף ריח קפה. על הקיר היה תלוי צילום אווירי גדול של עיר שרחובותיה נראו כמו לוח דמקה, שונים כל כך מרחובותיה הפתלתלים והמתעקלים של פריז.

היא הבחינה בעניין שגיליתי בתמונה ואמרה, "זאת וושינגטון הבירה. עבדתי פעם בספריית הקונגרס." היא החוותה לי לשבת והתיישבה מאחורי שולחנה, שהיה מכוסה מסמכים — חלקם ניסו לחמוק מהמגש, ואחרים נשארו במקומם הודות למשקלו של מחורר דפים כבד. בפינה ניצב טלפון שחור בוהק. ליד מיס רידר עמד כיסא ועליו ערימת ספרים. זיהיתי רומנים של הסופרות אִיזַק דינְסֶן ואדית ווֹרטוֹן. סימנייה — סרט ססגוני, למען האמת — קרצה מכל אחד מהם והזמינה את המנהלת לחזור.

איזו מין קוראת היתה מיס רידר? בניגוד אלי, היא לעולם לא היתה משאירה ספרים פתוחים כשפניהם מטה מפני שבדיוק לא הצליחה למצוא סימנייה. היא לעולם לא היתה זונחת אותם בערימה תחת מיטתה. היא ודאי קראה ארבעה או חמישה במקביל. ספר אחד בתיק לנסיעות באוטובוס ברחבי העיר; ספר נוסף שידיד יקר ביקש שתחווה עליו את דעתה; עוד אחד שאיש לא יֵדע עליו לעולם, עונג אסור לשעות אחר צהריים גשומות של יום ראשון —

"מי הסופר האהוב עלייך?" שאלה מיס רידר.

מי הסופר האהוב עלייך? שאלה בלתי אפשרית. איך בן אדם אמור לבחור רק אחד? למעשה, דודה שלי קַארוֹ ואני יצרנו קטגוריות — סופרים מתים, סופרים חיים, סופרים זרים, סופרים צרפתים, וכדומה — כדי להימנע מההכרח להחליט. חשבתי על הספרים שנגעתי בהם רק לפני כמה רגעים באולם הקריאה, ספרים שנגעו בי. הערצתי את דרך החשיבה של ראלף ווֹלדוֹ אֵמרסוֹן, שאמר: "אינני לבדי כשאני קורא וכותב, אף שאין איש לצדי", וכך הרגשתי גם ביחס לג'יין אוסטן. אף שכתבה את הרומנים שלה במאה התשע־עשרה, עבור נשים מודרניות רבות המצב נותר בדיוק כפי שהיה אז: גורלות שנחתמו על ידי האדם שנישאו לו. לפני שלושה חודשים, כשהודעתי להורי שאני לא צריכה בעל, פאפא השמיע נחרת לעג והתחיל להזמין אלינו עמיתים זוטרים לעבודה לכל ארוחת צהריים של יום ראשון. וכמו שאמא הגישה אל השולחן את תרנגול ההודו הממולא שהכינה, היה פאפא מציג כל אחד מהם על מגש: "מארק אף פעם לא פספס ולו יום עבודה אחד, אפילו כשהיתה לו שפעת!"

"את קוראת ספרים, כן?"

פאפא התלונן לעתים קרובות שהפה שלי עובד מהר יותר מהמוח שלי. בהבזק תסכול מהיר, השבתי על שאלתה הראשונה של מיס רידר.

"הסופר המת האהוב עלי הוא דוסטויבסקי, כי אני ממש אוהבת את הדמות של רַסקוֹלניקוֹב. הוא לא היחיד שרוצה להוריד למישהו גרזן על הראש."

דממה.

למה לא נתתי לה תשובה נורמלית? לדוגמה, זוֹרַה ניל הַרסְטוֹן, שהיא הסופרת החיה האהובה עלי.

"היה לי לכבוד לפגוש אותך." פניתי לעבר הדלת בידיעה שהריאיון הסתיים.

בדיוק כשאצבעותי נשלחו אל ידית הפורצלן העגולה, שמעתי את מיס רידר אומרת, "'התמסר לחיים, ישר, בלי להתפלסף; ואל תדאג — זה יסחף אותך ישר אל החוף וגם יעמיד אותך על הרגליים.'"2

השורה האהובה עלי מתוך "החטא ועונשו". 891.73. הסתובבתי.

"רוב המועמדים אומרים ששייקספיר הוא האהוב עליהם," היא אמרה.

"הסופר היחידי שקיבל מספר עשרוני של דיואי במיוחד בשבילו."

"כמה אומרים 'ג'יין אייר'."

או, זאת יכלה להיות תשובה נורמלית. למה לא אמרתי שרלוט ברונטה, או כל אחות אחרת לבית ברונטה? "אני אוהבת גם את ג'יין. האחיות ברונטה חולקות מספר — 823.8."

"אבל התשובה שלך מצאה חן בעיני."

"באמת?"

"אמרת מה שהרגשת, לא מה שחשבת שאני רוצה לשמוע."

זאת היתה האמת.

"אל תפחדי להיות שונה." מיס רידר רכנה לפנים. מבטה — נבון, יציב — פגש בשלי. "למה את רוצה לעבוד כאן?"

לא יכולתי לגלות לה את הסיבה האמיתית. זה היה נשמע נורא. "למדתי בעל פה את כל המערכת העשרונית של דיואי וסיימתי את לימודי הספרנות בהצטיינות יתרה."

היא העיפה מבט בטופס המועמדת שלי. "יש לך קורות חיים מרשימים, אבל לא ענית על השאלה שלי."

"אני קוראת קבועה כאן. אני אוהבת אנגלית —"

"זה ברור לי," היא אמרה, ורמז קל לאכזבה הדהד בקולה. "תודה רבה שהגעת. נודיע לך בכל מקרה בעוד כמה שבועות. אני אלווה אותך החוצה."

כשחזרתי לחצר, נאנחתי בתסכול. אולי הייתי צריכה להודות בסיבה שבגללה רציתי את העבודה.

"מה קרה, אודיל?" שאלה פרופסור כהן. אהבתי את סדרת ההרצאות העמוסות עד אפס מקום שלה, "ספרות אנגלית בספרייה האמריקאית". היא עמדה שם ברדיד הסגול הייחודי שהפך לסימן ההיכר שלה וגרמה גם לספרים מרתיעים כמו "בֵּיאוֹוּלף" להיראות נגישים. ההרצאות שלה היו מלאות חיים ומתובלות בקורטוב הומור ערמומי. ענני עבר שערורייתי ריחפו בעקבותיה בכל אשר הלכה, בדיוק כמו תווי הלילך המבושמים של הפַּארְפום האהוב עליה. אמרו שהיא היתה במקור ממילאנו. פרימה בלרינה שוויתרה על חיי הכוכבות (ועל בעלה השמנמן) וברחה לבירת קונגו בְּרָזַוִויל עם המאהב שלה. כשחזרה לפריז — לבדה — היא למדה בסורבון, ושם, כמו סימון דה בּוֹבוּאַר, היא עברה את הלַ'אגְרֵגָסיוֹן, בחינת הסיום הבלתי אפשרית כמעט של המדינה, והוסמכה ללמד ברמה הגבוהה ביותר.

"אודיל?"

"עשיתי מעצמי צחוק בריאיון העבודה שלי."

"אישה צעירה וחכמה כמוך? אמרת למיס רידר שאת לא מפספסת אף אחת מההרצאות שלי? הלוואי שהסטודנטים שלי היו נאמנים כל כך!"

"לא חשבתי לציין את זה."

"תכניסי את כל מה שאת רוצה לומר לה למכתב תודה."

"היא לא תבחר בי."

"החיים הם שדה קרב. את חייבת להילחם על מה שאת רוצה."

"אני לא בטוחה..."

"טוב, אני כן בטוחה," אמרה פרופסור כהן. "את חושבת שהגברים המיושנים בסורבון קיבלו אותי לעבודה בלי להניד עפעף? עבדתי קשה מאוד כדי לשכנע אותם שאישה יכולה להעביר קורסים באוניברסיטה."

נשאתי את מבטי. לפני כן הבחנתי רק ברדיד הסגול שעטתה הפרופסור. עכשיו ראיתי גם את עיני הפלדה שלה.

"התמדה היא לא דבר רע," היא המשיכה, "אם כי אבא שלי היה מתלונן כל הזמן שאני תמיד חייבת לומר את המילה האחרונה."

"גם אבא שלי מתלונן על זה. הוא קורא לי 'הבלתי מתפשרת'."

"אז כדאי שתנצלי את הסגולה הזאת שלך כמו שצריך."

היא צדקה. הגיבורות בספרים האהובים עלי אף פעם לא ויתרו. זה בהחלט היה רעיון טוב לרכז את כל המחשבות שלי במכתב. כתיבה קלה יותר מדיבור פנים אל פנים. אפשר למחוק דברים ולהתחיל מחדש אפילו מאה פעמים אם צריך.

"את צודקת," אמרתי לה.

"בוודאי שאני צודקת! אני אגיד למנהלת שאת תמיד שואלת את השאלות הכי טובות בהרצאות שלי, ואת תדאגי לכתוב לה הכול." ובמילים אלה היא הסתובבה בהצלפת רדיד וצעדה אל תוך הספרייה.

לא משנה כמה שפופה הרגשתי, בספרייה האמריקאית בפריז, או האֵי־אל־פי, תמיד היה מישהו שהצליח להרים אותי ולהחזיר אותי לאיזון. הספרייה הזאת היתה יותר מלבנים וספרים; הדבק שהחזיק הכול יחד היו אנשים שהתעניינו זה בזה. העברתי שעות גם בספריות אחרות, בין כיסאות העץ הנוקשים שלהן וה"בונז'ור, מדמואזל", או "אוֹ רֵבוּאַר, מדמואזל", שנאמרו בנימוס. לא היה שום דבר רע בספריות הצרפתיות, אבל חסרה בהן אחוות הרעים שמאפיינת קהילה אמיתית. הספרייה האמריקאית היתה כמו בית.

"אודיל! חכי!" זה היה מר פרייס־ג'ונס, הדיפלומט האנגלי שפרש לגמלאות, ועל צווארו התנוססה כמו תמיד עניבת פרפר בדוגמת פֵּייזְלי. בעקבותיו מיהרה גברת טֵרנְבּוֹל, אחראית הקטלוג, עם הפוני האפור־כחול המעוקם שלה. פרופסור כהן בטח אמרה להם שאני מצוברחת.

"שום דבר לא אבוד." הוא טפח על גבי במבוכה. "את תכבשי את המנהלת בסופו של דבר. פשוט תכתבי רשימה של הטיעונים שלך, כמו שכל דיפלומט ששווה משהו היה עושה."

"תפסיק לעטוף את הילדה בצמר גפן!" אמרה לו גברת טרנבול. היא פנתה אלי ואמרה, "אני באה מקנדה, מהעיר וִינִיפֶּג, וכולם שם רגילים להתמודד עם קשיים. זה מה שהופך אותנו למי שאנחנו. טמפרטורות של מינוס ארבעים מעלות בחורף, ולא תשמעי אף אחד מאיתנו מתלונן על זה, בניגוד לאמריקאים..." היא נזכרה לבסוף בסיבה שבגללה יצאה החוצה מלכתחילה — ההזדמנות לרדות במישהו — וזקרה אצבע גרומה מול פני. "תרימי ראש ותתקשחי קצת, ואל תסכימי לקבל סירוב!"

חייכתי מתוך הבנה שבית הוא מקום שאין בו סודות. אבל חייכתי, וזה כבר היה שיפור.

כשחזרתי לחדרי כל המתח שחשתי כבר התפוגג, וכתבתי:

גברת רידר היקרה,

תודה לך שהקדשת לי מזמנך. שמחתי מאוד לגשת לריאיון. הספרייה היא המקום החשוב לי ביותר בפריז. כשהייתי קטנה, דודה שלי קרוֹלין היתה לוקחת אותי לשעת סיפור באי־פי־אל. בזכותה למדתי אנגלית והתאהבתי בספרייה. דודתי כבר לא איתנו, אבל אני ממשיכה לחפש את הפנים שלה ברחבי הספרייה. אני פותחת ספרים וקוראת את כרטיסי ההשאלה שלהם בתקווה שאראה את השם שלה שם. כשאני קוראת את הרומנים שהיא קראה אני מרגישה כאילו אנחנו עדיין קרובות.

הספרייה היא מקום המפלט שלי. אני תמיד מוצאת בה פינה משלי בין המדפים, מקום לקרוא ולחלום. אני רוצה לוודא שכולם יזכו בהזדמנות הזאת, ובייחוד האנשים שמרגישים שונים וזקוקים למקום שישמש להם בית.

חתמתי בשמי וסיימתי את הריאיון סופית.