איפה הכובע שלי?

הערת המחברת

עד היום כתבתי בסך־הכל עשרה מחזות.¹ את הראשון כתבתי ביולי 1964, ואת האחרון באוגוסט 1988. הראשון נכתב עבור אדריאנה אַסטִי, והאחרון עבור ג'וּליאנה לָזָריני. את האחרים שבאמצע לא כתבתי עבור אף־אחד.

הראשון היה "התחתנתי איתָּך בשביל השמחה"; אני מאמינה שהוא המחזה הכי שמח שלי. "הריאיון" הוא האחרון.

את הראשון כתבתי מיד אחרי שעניתי על שאלה שמגזין תיאטרון הפנה לסופרים: מדוע אינכם כותבים מחזות? עניתי שלא כתבתי משום שאיני מצליחה לדמיין מחזה שנכתב על־ידִי מבלי לתעב אותו מיד. זו היתה אמת־לאמיתה. המחשבה על מחזה אפשרי שלי השרתה בי אי־נחת עמוקה. אחרים ענו שמחזות לא מתאימים להם, וסיפקו מִגוון הסברים. ומיד אחר־כך התיישבו לכתוב מחזות. כך גם אני. אותה שאלה במגזין ההוא הולידה כמה וכמה מחזות.²

באותם ימים, כשהופיע הגיליון עם התשובות השונות, באה אלי השחקנית אדריאנה אַסטִי, שהכרתי היטב, ואמרה לי לכתוב מחזה שבו יהיה לה תפקיד. אמרתי לה שאני מוצאת שזה בלתי־סביר. אחר־כך נסעתי לכפר. הייתי שם לבדי והשתעממתי, והתחלתי לחשוב איזה סוג של מחזה אוכל לכתוב. הייתי סקרנית לראות אם אותה אי־נחת תישאר או תיעלם.

תחילה עלו בראשי הדברים הבאים: פָּניהָ של אדריאנה אַסטִי וחיוכה האירוני; ותיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטוֹרינו, שבו ביקרתי לראשונה כשהייתי בת שמונה וראיתי מחזה שהיה נפלא בעיני: לא זכרתי ממנו דבר מלבד שמו, "פֶּג חמדת־לבי",3 ובחורה רזה עם כובע קש גדול. אולי לכן התחלתי לכתוב קומדיה הנפתחת בכובע. ברפליקות הראשונות אכן מופיע כובע, אבל הוא הפך לכובע של גבר. אט־אט, תוך כדי כתיבה, נעלם תיאטרון קָרִינְיָאנוֹ. לא חשתי שום אי־נחת. הפכתי את אדריאנה אַסטִי לבחורה דקה ושברירית; היא כבר היתה ממילא דקה ושברירית, אבל הפכתי אותה לדקה עוד יותר, שברירית עוד יותר, וקטנה עוד יותר מכפי שהיתה. עיצבתי ממנה בחורה קטנה מאוד, מבולגנת ואבודה מאוד. ראיתי שיוצא מזה מחזה עליז. אין לי מושג איך הוא יצא עליז. אני לא הייתי עליזה. אבל אולי הוא יצא עליז בשל אותה פליאה גדולה ושמֵחה שאַת חשה כשאַת עושה משהו שפקדת על עצמך לא לעשות לעולם. או אולי הוא יצא עליז כי כתבתי אותו בחופזה, מבלי לתת לעצמי לשאוף עצבות, או עצרתי לשאוף אותה רק לרגעים קצרים. כתבתי אותו בחופזה מחשש שלא אצליח לסיים אותו. בחופזה ומתוך שעמום. ידעתי היטב שלעולם אסור לכתוב מתוך שעמום: השעמום הוא כמעט תמיד עקר. אסור לציית לשעמום. אבל לאט־לאט, תוך כדי הכתיבה, נעלם השעמום. סיימתי את המחזה תוך שבוע. כשאת כותבת את לפעמים קופאת על מקומך, לפעמים הולכת ולפעמים רצה. בפעם הזאת לא הרגשתי שאני רצה אלא שאני גולשת. הפקדתי את עצמי ביד המקרה, כמו כשהייתי צעירה מאוד וכתבתי בעיוורון מבלי לדעת לאן לעזאזל אני רוצה להגיע. נראָה לי ששבתי וצללתי אל ילדותי.

זו היתה קומדיה של מונולוגים אינסופיים. חשבתי ששום שחקנית לעולם לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. בתור מחזה נראתה לי הקומדיה חסרת־תכלית לחלוטין.

הבית שבו שהיתי היה חדש ועדיין לא הותקן בו טלפון. כדי לטלפן היה צריך ללכת כעשרים דקות דרך שבילים בין כרמים. הטלפון הציבורי היה בבית־קפה ברחוב. לא היה חיוג ישיר, וכדי לטלפן לרומא היה צריך לקבוע פגישה טלפונית ולחכות כמה שעות. טלפנתי כמה פעמים לאדריאנה אַסטִי. פעם אחת כדי לומר לה שסיימתי מחזה, אבל המונולוגים ארוכים מדי והיא לא תצליח ללמוד אותם בעל־פה. היא אמרה לי לשלוח לה אותו, ואני שלחתי אותו. בזמן שְׁהִייתי בבית־הקפה, ובזמן שצעדתי הלוך ושוב בין הכרמים, גיליתי שלמעשה נקשרתי באיזה אופן לאותה קומדיה שכתבתי מתוך שעמום, ובחופזה, ותוך שאני גולשת ומפקידה את עצמי ביד המקרה, וקיוויתי מאוד שמישהו יציג אותה. בפעם אחרת טלפנתי ואדריאנה אַסטִי אמרה לי שהמחזה מתאים לה מאוד, וכי אין לה שום בעיה עם המונולוגים הארוכים כל־כך.

כשחזרתי לרומא נתתי את המחזה לקריאה לאלזה מורנטה, והיא כלל לא אהבה אותו. היא הזמינה אותי ואת אדריאנה אַסטִי לארוחת־ערב במסעדה, כדי שנדע עד כמה היא לא אוהבת את המחזה. היא מצאה שהוא אווילי, טיפשי, סכריני, מצועצע ומזויף. היא פנתה אלי ואמרה: "אומר לך את האמת". כך נהגה לומר ולחזור ולומר כשנזפה במישהו. באותו ערב היו התוכחות שלה חריפות וחמורות מאוד, כאילו לא כתבתי מחזה גרוע, אלא עשיתי מעשה מכוער. היא כעסה עלי, אבל גם על אדריאנה אַסטִי, שנראתה לה באיזה אופן שותפה לאותו מעשה נפשע. אבל היא כעסה בעיקר עלי. את המשפט "אומר לך את האמת", מבוטא בקול הכסוף והמצטלצל שלה, שמעתי כמה פעמים במהלך אותה ארוחה, ליד השולחן באותה מסעדה, שעמד בחוץ מתחת לפרגולה, באוויר הקריר והלח של סוף ספטמבר. היו לי עם אלזה יחסים דומים מאוד לאלה שהיו לי עם אחותי. כשהיא כעסה עלי ונזפה בי נאלמתי דום, כי כל מה שיכולתי לומר נראה לי ערמת סמרטוטים. אותו דבר היה קורה לי עם אחותי. אהבתי את אלזה וכל מה שהגיע ממנה היה טוב בעיני, גם כשהכאיב לי. הרגשתי שבזעמיה יש תמיד משהו שמעניק בריאות וכוח. היית יוצאת מזעמיה המומה ודְהוּמה, מרגישה את עצמך כמו כלב שנפל לתעלה ומטפס ליַבָּשה ומנער את פרוותו. יצאת המומה, אבל לא פצועה ולא מושפלת. באותו ערב, כמו בפעמים רבות אחרות, חשבתי שלהיות עם אלזה הוא בשבילי כמו להיות עם אחותי. הזעמים של אחותי היו, כמו אלה של אלזה, אלימים, אימפולסיביים, ונדיבים. הם לא השאירו אחריהם לא חתכים, לא פצעים, ולא דם. בהזדמנות הזאת ידעתי שהזעמים הללו לא יניעו אותי לשנות את המחזה שלי או לשכתב אותו, אלא רק לשקול ביסודיות את השמדתו המוחלטת. הדבר המוזר הוא שהשמדה מוחלטת עשויה להיות מועילה ביותר לכותב, לא פחות משעשויה להועיל לו ביותר דעה חיובית לגמרי. מי שכותב הינו יהיר ומדוכא כאחד. השמדות ודעות חיוביות מלַוות אותו ומסייעות לו, מזינות אותו, תומכות בו כשהוא מיטלטל מצד אל צד, בין דיכאונות לחלומות תהילה. ואילו מה שמֵרֵעַ באמת למי שכותב הוא אדישות ישנונית, אטומה, סגרירית ומנומסת. שבתי וקראתי עכשיו את המחזה שלי בעיניה של אלזה ומצאתי שהוא כפי שאמרה. אווילי, סכריני, מצועצע, ואולי מזויף. ניצלו מכך בעיני רק כמה קטעים קצרים, כאלה שהתגנבו אליהם עובדות ודמויות מחיי. חשבתי שאולי חמקו הקטעים האלה מתשומת־לבה של אלזה. לא קרעתי את המחזה, ולא הנחתי אותו במגירה. הייתי קשורה אליו. המשכתי להשתוקק לראות אותו בתיאטרון. הציגו אותו בחורף. אדריאנה אַסטִי שיחקה.

כעבור זמן קצר כתבתי מחזה שני. הוא נקרא "המודעה". הוא דומה לקוֹדמוֹ במבנה, עם מונולוגים אינסופיים, אך הוא שונה במהותו ובצבעו. היה לו צבע קודר. היו בו קטעים קומיים אבל לא היתה שום עליזות. שוב נתתי אותו לאלזה לקריאה, והיא אמרה לי שהוא מעט טוב יותר מהקודם. אמרה לי שמרגישים בו "כאב אמיתי". אבל אמרה לי שלא אכתוב יותר מחזות, כי הם לא הצד החזק שלי. לא בדיוק כך התבטאה, איך התבטאה אני לא זוכרת, אבל זו היתה המשמעות. בינתיים קרה לי משהו. מצאתי שלפעמים קשה לי לכתוב רומאנים וסיפורים. העדפתי לנסות לכתוב מחזות. במחזות יכולתי להשתמש בגוף ראשון בצורה לא־אוטוביוגרפית. הדבר העניק לי תחושה של חופש גדול. להגיד "אני" היה יכול גם גבר, או יכלה לומר את זה אשה שונה ממני לגמרי. המחזות הפכו לדידי לאמצעי ביטוי. כך כתבתי במשך הזמן כמה מחזות. אלזה לא קראה אותם. השנים חלפו, ואותו ערב שבו גערה בי קשות במסעדה ההיא נראה לי יפה ורחוק. "אומר לך את האמת". המלים הללו נשמרות בזיכרוני, אבל צליל קולה אבד.

כשהיינו אוכלות בערב במסעדות, היתה אלזה מזמינה תרד ומבקשת שיהיה "רותח". היא היתה חוזרת פעמיים או שלוש פעמים על "רותח" בקול מצווה ומצטלצל ומכווצת את גבותיה. אבל עכשיו כבר לא יצאה לארוחות־ערב, או לפחות לא אתי. כבר לא התרגזה יותר על האנשים סביבה. היא היתה חולה ומרירה מכדי להתעסק בלהט ובכעס במכריה ובטעויות שלהם. הכל, האנשים והטעויות והרעיונות המטופשים והפטפוטים, הכל נראה מן־הסתם מרוחק וחסר־תוחלת ודומה לנחיל יבחושים. וכזה הוא היה. כזה הוא היה, שם, במקום שבו היא היתה עכשיו. מזמן־מזמן כבר לא שמעתי את קולה הכסוף והמצטלצל, בארוחת־ערב, בלחות הלילית. "רותח. אני רוצה אותו רותח". "עכשיו אומר לך את האמת".

לא כתבתי מחזות רבים. עשרה בלבד, במהלך שנים רבות.

לפעמים הציגו את המחזות שלי. ישבתי באולם בתוך הקהל, ולעתים אהבתי את המלים שכתבתי, ולעתים שנאתי אותן. אחת הקומדיות שלי הוצגה בתיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטורינו. זה היה התיאטרון של ילדותי. התיאטרון שבו ראיתי את "פֶּג חמדת־לבי". זכרתי תמיד את המושבים עם הקטיפה האדומה, את התאים, את המראות, את המסך בעל שפת הזהב. אבל מאחר שהוצג עכשיו מחזה שלי, נראה לי שלא נותר באולם דבר מאותו הוד קדומים. המחזה שלי הפך אותו לדידי למקום מֶסמורטט וביתי גם יחד. לא הבחנתי יותר לא בהדר ולא ביוקרה. וחוץ מזה, עכשיו גם הכרתי את כל מה שנמצא בתיאטרון מאחורי המסך. את הכבלים השחורים העבים המתוחים על הרצפה. את סולמות הברזל בפינות. את המסדרונות הארוכים והצרים. אבל בעיקר את הפחד שחשים בתיאטרון כותבי המחזות, את הפחד שהקהל באולם ישתעמם, או יקרה משהו בלתי־צפוי. אותו פחד שגם השחקנים חשים. הוא מושל באמצע מושבי הקטיפה האדומה ומתפשט אל מעבר למסך. הקהל מתעלם ממנו, אבל מי שקשורים באיזה אופן במחזה מכירים אותו היטב. האדם שכתב את המחזה בולש אחר הבעות הפנים של הקהל ומאזין ללחישותיו. לעתים הלחישות נתעבות.

עכשיו כבר חשבתי על מחזות כפי שחשבתי על רומאנים, על סיפורים. נקודת המוצא היתה זהה. מה שבא אחר־כך היה שונה. את כותבת רומאן, וכשאת גומרת אותו את מציעה אותו לבית־הוצאה. אם הם מפרסמים אותו, הכל עובר יחסית חלק. את לא שונאת אף־אחד. או שאת עלולה לשנוא את ההוצאה, כי הכריכה מכוערת, או שהטקסט בגב הספר מטופש, או שהספר שלך נשכח מהר ומפסיקים לשלוח אותו לחנויות־הספרים, או שבסוף לא משלמים לך מה שמגיע לך. אבל את עדיין שונאת אדם אחד בלבד, את המו"ל. ואילו כשמחזה עולה על הבמה, נגזר עלייך לאהוב או לשנוא אנשים רבים. את השחקנים, את הבמאי ואת שלל האנשים המסתובבים בתיאטרון. אַת אוהבת אותם או שונאת אותם. יתר על כן, אם רומאן אינו מצליח, רק שניים סובלים מכך, המו"ל ואת־עצמך. אם הוא מצליח, שניכם חוגגים. אבל אם מחזה נכשל, מעיקות עלייך העוינות והאומללות של אנשים רבים. ואם מתמזל מזלך, אם מוחאים כפיים, אם העיתונים משבחים, את חולקת את שמחתך עם אנשים רבים. וקהל התיאטרון יושב מול עינייך, קהל נראֶה ומוחשי, קהל ששכחת ממנו לחלוטין כשכתבת את המחזה שלך, אבל עכשיו הוא יושב באולם ומטיל עלייך אימה שמא ישתעמם. ספרים יכולים להתפוגג להם בשקט ושלווה. המחזות מצמיחים לכותביהם הסתעפויות עזות של אהבה ושל שנאה, המפלסות את דרכן בלב הרעש.

במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ.

בדרך־כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. אבל התיאטרון עושה לך תרגילים מלוכלכים. למי שהפיקו את המחזה לא תמיד היה אכפת שאמרתי שדמיינתי נשים קטנות, והם בחרו לתפקיד אפילו שחקניות גבוהות ושמנות. ולפעמים חשבתי על אנשים עניים, אבל על הבמה הופיעו אנשים בבגדים יפהפיים ובאווירה עשירה מאוד. מחיתי, אבל לא התחשק לי לריב. הם יַענו שלתיאטרון יש חוקים משלו. לפעמים אלו חוקים אבסורדיים וחסרי־הסבר, הנושאים אותנו הרחק ממה שנולד בדמיוננו.

יום אחד הגיע אלי בחור בשם לוּקָה קוֹפּוֹלָה. הוא היה קטן־קומה, בעל משקפי קרן גדולים ובלורית שחורה שרקדה על עיניו. הוא לבש חולצת טריקו כחולה. ראיתי אותו פעם אחת בבית של אלזה. הם היו חברים. עכשיו הוא היה במאי תיאטרון. ביום שהגיע אלי אלזה כבר היתה מתה בערך שנה. הוא אמר לי שקרא קומדיה קצרה שלי בשם "דיאלוג", היא מצאה חן בעיניו, והוא רוצה להעלות אותה. "דיאלוג" כבר הוצגה, לפני שנים, בטלוויזיה ובתיאטרון. שמחתי מאוד שהבחור הזה אהב את המחזה ורוצה להעלות אותו שוב. לרגע חשבתי שאלזה מחלה לי באמצעות החבר הזה שלה. אבל זו היתה מחשבה מטופשת וטיטאתי אותה מיד. היא לא מחלה לי על כלום.

לוּקָה קוֹפּוֹלָה ואני נעשינו חברים. לא דיברנו רק על מחזות אלא על הכל. הרגשתי נוח בחברתו ושכחתי שאני זקנה והוא צעיר. ערב אחד בא לבקר אותי עם חבר שלו, השחקן גַ'נקַרלוֹ פְּרָאטי. שוחחנו שעות ארוכות באותו ערב, במרפסת של דירתי.

את "דיאלוג", הקומדיה שלי שאהב, הוא העלה על הבמה בקליארי כעבור כמה חודשים. הוא היה עצבני מאוד ועליז מאוד.

לוּקָה קוֹפּוֹלָה והחבר שלו גַ'נקַרלוֹ פְּרָאטי נרצחו בקיץ האחרון בעיירה הסיציליאנית מָצָארָה דֶל וָאלוֹ. הם הוכו, רדפו אחריהם כשברחו, ואז נרצחו, בלילה, על חוף הים. הרקע, המלכודת והרצח מזכירים את הרצח של פאזוליני.

לוּקָה קוֹפּוֹלה היה אדם ששוחחתי אתו ארוכות ובשמחה. גם היום קורה שאני שואלת אותו שאלות. "הריאיון" הוא מחזה שכתבתי זמן קצר לאחר מותו. אני מקדישה אותו לו.

את "הריאיון" כתבתי כדי שג'וליה לָזָריני, שחקנית שאני מעריצה ואוהבת, תוכל להשתתף בהצגה. חשבתי על ג'וליה לזריני כמו שחשבתי על אדריאנה אַסטִי בשנים ההן, הרחוקות עכשיו מאוד. חשבתי על ג'וליה לזריני, וניסיתי לעצב בתוכי מחדש את דיוקנה, את עיניה, את אופן התנהלותה בעולם. ראיתי אותה קטנה, שקטה, עדינה ושברירית, וניסיתי לטוות עלילה סביב שבריריותה. בניתי אותה גם פזורת־דעת, לא־מנוסה ואבודה. על־כל־פנים, גם כשכותבים רומאנים, סיפורים, קורה שמתרכזים בַּמחשבה בדמות או בכמה דמויות אמיתיות. זה כלל לא שונה.

במחזה הזה יש שלוש דמויות על הבמה, ושלוש שרק מדברים עליהן. הן אלה והן אלה מהותיות.

במחזות שלי, בכולם, כמו גם כאן, יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק.

"הריאיון" הוצג בתיאטרון פיקולו במילנו בחודש מאי האחרון. נכחתי בהצגה בשני ערבים, ואלה היו אלו שני ערבים מאושרים מאוד. אני הייתי מאושרת וכך גם האחרים. הבמאי היה קרלו בָּטִיסטוֹני. השחקנים היו ג'וליה לזריני, אַלֶסנדרו הַבֶּר, אוֹרסֶטָה דֶה רוֹסי וג'וּליה זָאנוֹני.

בכל מה שאנו כותבים, בין שרומאנים, בין שמחזות, ובין שדברים אחרים, חבוי ומשתמר הזמן שחלפנו בו בזמן הכתיבה. במחזות משתמר הזמן הזה באופן יותר נרחב ויותר בעוצמה. למחזות יש 'לפני' ו'אחרי'. יש להם סְפָחים ארוכים, והמון מקומות ואנשים חגים סביבם. מחזות מסוימים אולי כבר אינם חשובים לנו במיוחד, אבל מה שחבוי ומשתמר בהם, ומה שחג סביבם, יישאר יקר לנו תמיד. בתים או חדרים שבהם התגוררנו כשכתבנו אותם או חשבנו עליהם. לפעמים אלו בתים או חדרים שנאסר עלינו לחזור אליהם, או שאיננו רוצים בכך. עיירות שלא נחזור אליהן. תיאטראות. כבלים שחורים עבים המתוחים על הרצפה. חברים שהפסקנו לבקר. קולות שהאזנו להם במסירות וצלילם אבד. פנים אהובות. זכר המתים.

יולי 1989

הערה על "התחתנתי איתָּך בשביל השמחה"

בקיץ האחרון כתבתי את המחזה הקטן הזה.4 מעולם לא כתבתי מחזות. התחלתי רבים, אבל בדרך־כלל הפסקתי אחרי הרפליקה הראשונה. בדרך־כלל קרה לי שאחרי שתי שורות נתקפו הדמויות שלי ברצון עז לשתוק. עם דומייה לא כותבים מחזות. אלא שהפעם גיליתי שהדמויות מדברות, והדבר נראה לי נס. למען האמת, הבחנתי שהן מדברות יותר מדי. היתה סכנה שאתן לעצמי להיסחף ולהיות מוצפת בגל הדיבור שלהן. הקלות והמהירות שבהן הן־עצמן דיברו ואני כתבתי עוררו בי חשד. קלות כזאת עשויה לנבוע לא מחדוות היצירה, אלא מעיוורון של חסרת־ניסיון.
וחוץ מזה, בכל פעם שניסיתי לכתוב מחזה, הרגשתי מאובנת וקפואה מרוב ביישנות, מבוכה ודחייה. גם הפעם חשתי דחייה ומבוכה בשורות הראשונות. לא רציתי להתחשב בכך והמשכתי בכל־זאת. אבל פתאום הבנתי ממה נולדה התחושה הזאת. היא נולדה מן העובדה שבשעה שכתבתי חשבתי על קהל הצופים; זאת־אומרת, חשבתי על קהל.
בשעה שכתבתי סיפור או רומאן, לא חשבתי על קהל, או ליתר דיוק, מה שהיה לנגדי, ובידו הפקדתי את מה שכתבתי, לבש צורה של חבורת צללים מטושטשים ללא גוף, מעין ענן מעורפל ועמום, שהתערבבו בו חברים, אנשים אהובים, וזרים שנקשרתי אליהם בהבנה חשאית; ומערכת היחסים שלי עם הענן העמום הזה היתה חשאית, עמוקה ופרטית לגמרי. ואילו כשכתבתי משהו שלא היה רומאן אלא מחזה, היה לנגדי הזולת לא בדמות ענן עמום, אלא כחבורת אנשים אמיתיים וגשמיים, זרים לי ובאופן כלשהו עוינים, ומערכת היחסים שלי עם חבורת האנשים האמיתיים הזאת, כלומר עם הקהל, היתה לא עמוקה ולא חשאית אלא גלויה, שטחית ורגילה, ומערכת יחסים כזו עוררה בי אי־נוחות והשרתה בי ביישנות וגועל. כך הבנתי מדוע עד כה לא כתבתי מחזות.
תחושת אי־הנוחות שלי היתה אבסורדית, וידעתי זאת היטב. למעשה, האנשים שלהם ייעדתי את הרומאנים שלי כדי שיקראו אותם היו ממש אותם אנשים שבידיהם מפקידים מחזה כדי שיוכל להישמע. ובכל־זאת, חשתי אותה אי־נוחות, ואיש לא היה אשם בה: לא אני, לא האחרים. ניסיתי להשתחרר ממנה, ואט־אט, תוך כדי כתיבה, שכחתי שאיני כותבת סיפור אלא מחזה. אבל אני מאמינה שפגמים מסוימים במחזה שלי אכן נובעים מאותה תחושה ראשונית של דחייה ושל אי־נוחות.
ככל הנוגע לי, מערכת היחסים שלי עם התיאטרון היתה כדלהלן:
בגיל שש לקחו אותי לתיאטרון בפעם הראשונה, וראיתי מחזה בשם "פֶּג חמדת־לבי", וחשתי רגש עז: רגש שהתערבבו בו האירועים הדרמטיים של המחזה ותפארתו של אולם התיאטרון - שאני מאמינה שהיה תיאטרון קָרִינְיָאנוֹ בטוֹרינו - עם המראות, והקטיפה האדומה והעיטורים המוזהבים, אשר הותירו בי תחושה ייחודית של הוד ופאר.
אחר־כך, בפעמים אחרות בילדותי, לקחו אותי שוב לתיאטרון, אבל לא חשתי רגש עז, ואט־אט שכחתי מה קרה ב"פֶּג חמדת־לבי", זכרתי רק שכל הזמן היתה על הבמה בחורה עם כובע קש ענק.
באותה תקופה, עדיין תחת השפעת הקסם של "פֶּג", ניסיתי לכתוב משהו שקראתי לו "דיאלוג", אבל בבית אמרו לי שזה לא דיאלוג אלא מחזה, כי לא דיברו בו שתי דמויות אלא דמויות רבות, ולמען הדיוק דיברו שם כל הדמויות של הבית שלי, בשמותיהן האמיתיים, ואמרו משפטים שנהגו לומר במציאות. לא הצלחתי להשלים את ה"דיאלוג" הזה, גם מפני שלא קרה בו שום דבר, הדמויות פשוט נכנסו ויצאו ואמרו את המשפטים הרגילים שלהן, וברגע שמיציתי את האוסף הקטן הזה של המשפטים הנדושים לא ידעתי מה להוסיף. על־כל־פנים, זה היה הניסיון הנרחב ביותר שלי במחזה, כי בהמשך, כאמור, עצרתי תמיד אחרי השורות הראשונות, או אחרי שכתבתי "שולחן, דלת בצד שמאל": בנקודה זו תמיד עצרתי ושאלתי את עצמי, "למה בצד שמאל? למה לא מימין?" ככה היה עד לקיץ האחרון.
בכל פעם שהזדמן לי ללכת לתיאטרון במהלך חיי חשבתי תמיד שאני לא יכולה אפילו לקוות שאכתוב מחזה קטן, כי זה בלתי־אפשרי מבחינתי.
אבל מעולם לא הרביתי לבקר בתיאטרון, ואין לי שום סוג של תרבות תיאטרונית.
קראתי ושבתי וקראתי את המחזות שאהבתי, קראתי אותם כסיפורים ומעולם לא התעניינתי בבעיות של ביצועם על במה.
ובעצם, אם להודות על האמת, הצפייה שלי בתיאטרון היתה תמיד רשלנית ופזורת־דעת מיסודה. עכשיו אני חושבת שמתחת לאותה רשלנות הסתתר איזה סוג של תסביך נחיתות. אולי מאז ימי "פֶּג" נראה לי התיאטרון כעולם מלכותי ואפוף הוד, לא־מושג ואסור לבני־תמותה.
לפני כמה שנים, בלונדון, הלכתי ערב אחד לראות מחזה בשם "מנהל הבית". הוא נראה לי טוב מאוד. ולא רק שנראה לי טוב מאוד, אלא חשבתי שאולי הייתי רוצה ויכולה לכתוב מחזה כזה. מאחר שאיני מיטיבה להבין אנגלית, חזרתי אליו פעמיים נוספות, ואחר־כך הלכתי לצפות במחזות אחרים של אותו מחזאי, שהוא הרולד פינטר. כשחזרתי לאיטליה חשבתי שאני היחידה שמכירה אותו, אלא שאחר־כך גיליתי שהוא מפורסם מאוד.
ברומא, לפני כמה חודשים, ולמען הדיוק ביוני האחרון, באה אלי חברה שהיא שחקנית וביקשה שאכתוב עבורה מחזה. לשחקנית הזאת קוראים אדריאנה אַסטִי.
זמן קצר לאחר שחברתי ביקרה אותי הלכתי לדיון על סופרים ותיאטרון. היה שם מישהו שאמר כך: סופרים לא כותבים לתיאטרון כי יש להם פחד קהל. חשבתי שזה נכון, אבל שטעות להאמין שפחד כזה הוא דבר נחות או בזוי. פחד כזה אי־אפשר לסלק רק בכך שאוזרים אומץ. חשבתי שסופרים מפחדים לא רק מהקהל, אלא גם מהשחקנים, מהבמאים, מהאורות ומהרעש, מכל מה שקורה לְמחזה כשמעלים אותו על הבמה. ולסופרים, כדי לכתוב, אסור לפחד: כלומר, אסור שתחושות חיצוניות יפריעו להם ויטרידו אותם. יתר על כן, כאשר סופר מתמודד עם התיאטרון, לא מדובר בפחד נדוש מכישלון, אלא במשהו אחר. מדובר בפחד לא להיות מסוגל להחליף, בתוך נפשו שלו, מערכת יחסים פרטית וחשאית, כמו זו של הסופר עם זולתו - זו שיש לנו עם האנשים שלהם אנו כותבים - במערכת יחסים ציבורית, נטולת־בושה, רועשת וחשופה לאור יום.
אפשר לומר לי שאינספור סופרים כתבו לתיאטרון בלי לחוש אי־נוחות או דחייה. אבל כיום, במציאות שבה אנו חיים, אינטימיות ופרטיות הם נכסים יקרי־ערך הנרמסים ונמחצים בלי־הרף לנגד עינינו. מערכת היחסים של סופר עם הקהל שלו היא עדיין אחד הנכסים האנושיים הבודדים ששרדו ושבכוחנו להציל.
באשר למחזה הקטן שכתבתי בקיץ שעבר, אומר רק שהוא אינו, וגם אינו מתיימר להיות, יותר מסיפורון קטן. לא קורה בו כלום, ואין בכך כל רע. אבל גם אין לו שום משמעות, ונראה לי שאני חייבת להתנצל על כך, כי היעדר משמעות מוביל תמיד, ובצדק, לאכזבה. ובכל־זאת, נהניתי לכתוב אותו, ולכן אני מקווה שמישהו ייהנה מעט לצפות בו. נהניתי, אף שכאמור, בהתחלה נפלתי טרף לרכרוכיות ולדחייה.
אבל נותרה בי ההשתוקקות לכתוב מחזה ממשי, אמיתי, בוגר, רציני, עם כל הזרמים התת־קרקעיים והמשמעויות שאמורים להיות בדבר כזה. איני יודעת אם אכתוב אותו אי־פעם. עכשיו אני בלי ספק יודעת שכדי לכתוב מחזות יש צורך לשכוח שיהיו קולות, אנשים ורעשים, ויש לבקש אותה מערכת יחסים פרטית עם הזולת שתזרום באפלה ובשתיקה, אותה מערכת יחסים פרטית שהיא היחידה המאפשרת יצירה.
את המחזה הזה, הראשון שלי, אני מקדישה לשחקנית אדריאנה אַסטִי. אילו לא היתה באה אלי באותו יום, לבקש ממני לכתוב מחזה, לא הייתי כותבת שום מחזה, או אולי הייתי עוצרת, כמו תמיד, אחרי שתי שורות. היא מי שהניעה אותי להתגבר על הביישנות ועל הדחייה. שכן באמצעות דמותה, שהיתה חלק מחיי היומיום שלי, יכולתי לחשוב על תיאטרון כעל דבר יומיומי ורגיל. יכולתי לחשוב עליו בתוך מערכת יחסים פרטית. באותו יום ריחפו מחשבותי בעצלתיים סביב דמותה של חברתי, סביב שערה, עיניה, שמלתה, צעדיה. לבסוף מצאה דמותה את מקומה בְּסיפור שצמח סביבה.
כמובן, זה היה רק גורם מזדמן חיצוני, ובאמת דחף אותי לכתוב מחזה צורך שהיה קשור ישירות לכתיבה שלי, כלומר, שאיפה להיחלץ מן האוטוביוגרפיה (למעשה, בזמן האחרון אני מצליחה לכתוב רק בצורה שהיא לגמרי אוטוביוגרפית; תמיד כתבתי בגוף ראשון, אבל בזמן האחרון מאיים אותו גוף ראשון להפוך להיות אובססיבי). אולם הגורם החיצוני היה משמעותי עבורי ואני רוצה להדגיש אותו.
 
1966

התחתנתי איתָּך בשביל השמחה
קומדיה בשלוש מערכות
[יולי 1965]
 
 
הדמויות:
פְּיֶטרוֹ
ג'וּלְיָאנָה, אשתו של פייטרו
ויטוֹריה, משרתת
אמא של פייטרו
גִ'ינֶסְטְרָה, אחותו של פייטרו
 
 
מערכה ראשונה
 
 
פייטרו הכובע שלי, איפה הכובע שלי?
ג'וליאנה יש לך כובע?
פייטרו היה לי. עכשיו אני כבר לא מוצא אותו.
ג'וליאנה אני לא זוכרת את הכובע הזה.
פייטרו אולי אני לא יכול להזכיר לך אותו. לא חבשתי אותו הרבה זמן. אנחנו מכירים רק חודש.
ג'וליאנה אל תדבר ככה, "אנחנו מכירים רק חודש", כאילו אני לא אשתך.
פייטרו את אשתי שבוע אחד. בשבוע הזה, ובכל החודש שעבר, לא חבשתי אף־פעם את הכובע. אני חובש אותו רק כשיורד גשם חזק, או כשאני הולך ללוויה. היום יורד גשם, ואני צריך ללכת ללוויה. זה כובע חום, רך. כובע טוב.
ג'וליאנה אולי הוא בבית של אמא שלך.
פייטרו אולי. לא ראית במקרה, בין כל הדברים שלי, כובע?
ג'וליאנה לא. אבל שמתי את כל הדברים שלך בנפטלין. יכול להיות שגם את הכובע הזה. אתה הולך ללוויה? מי מת?
פייטרו מת מישהו. כמה ימים ויטוריה איתנו?
ג'וליאנה מיום רביעי. שלושה ימים.
פייטרו ואת מיד אמרת לה לשים את בגדי החורף שלנו בנפטלין?
ג'וליאנה את שלך. לי בגדי חורף אין. יש לי חצאית, סוודר ומעיל־גשם.
פייטרו שמת בנפטלין את כל בגדי החורף שלי? מיד?
ג'וליאנה מיד.
פייטרו גאוני. מבריק. אבל עכשיו צריך לדוג משם את הכובע שלי. אני צריך ללכת ללוויה הזאת. עם אמא שלי.
ג'וליאנה תגיד לי מי מת.
פייטרו מת אחד שקוראים לו לַמְבֶּרטוֹ גֶ'נוֹבָה. הוא היה חבר של ההורים שלי. הוא מת שלשום, פקקת בעורק הכלילי, פתאום, בחדר־האמבטיה, בזמן שהתגלח.
ג'וליאנה לַמבֶּרטוֹ גֶ'נוֹבָה? הכרתי אותו. הכרתי אותו טוב מאוד. הוא מת?
פייטרו כן.
ג'וליאנה בחדר־האמבטיה! למברטו ג'נובה! אני הכרתי אותו, אני אומרת לך! הכרתי אותו טוב מאוד! פעם הוא אפילו הלווה לי כסף.
פייטרו בלתי־אפשרי. הוא היה קמצן גדול.
ג'וליאנה אבל לי הוא הלווה כסף. הוא היה מאוד מאוהב בי.
פייטרו ויטוריה! תראי אם את מצליחה למצוא כובע! כובע חום, רך, כולו פרוותי! הגברת אומרת שאולי שמת אותו בנפטלין.
ויטוריה נכנסת. אז הוא בטח יהיה בארון של ארבע העונות.
פייטרו מה זה ארון של ארבע העונות?
ג'וליאנה הארון במסדרון. יש לו ארבעה תאים. ויטוריה אומרת שככה קוראים לארון כזה.
ויטוריה אבל צריך סולם. אני צריכה ללכת להביא אותו מהמרתף. הם למעלה, בגדי החורף, ועל הכיסא אני לא מגיעה אליהם.
פייטרו איך יכול להיות קשה כל־כך לקבל בחזרה את הכובע שלך?
ויטוריה יוצאת.
ג'וליאנה אתה יודע מתי ראיתי אותו בפעם האחרונה?
פייטרו אבל אולי לא ראית אותו אף־פעם!
ג'וליאנה לא דיברתי על הכובע. דיברתי על למברטו ג'נובה. אתה יודע מתי ראיתי אותו, את למברטו ג'נובה, בפעם האחרונה?
פייטרו מתי?
ג'וליאנה כמה ימים לפני שפגשתי אותך. זה היה בינואר. יצאתי להסתובב בגשם, והיה לי חשק אדיר למות. הלכתי על גשר והתכוונתי לזרוק את עצמי לנהר, וחשבתי להשאיר את מעיל־הגשם על המעקה של הגשר, עם מכתב בכיס של המעיל לחברה שלי אֶלֶנה, כי ככה ייתנו לה את המעיל. בעצם זה מעיל יפה, והיה לי חבל שהוא יֵלך לאיבוד.
ויטוריה חוזרת. הנה הכובע שלך, אדון. יוצאת.
פייטרו לעזאזל, כמה הוא מסריח מנפטלין. חובש אותו.
ג'וליאנה ואז אני רואה אותו, את למברטו ג'נובה, מגיע על הגשר, קטן־קטן, עם הלחיים השמנמנות שלו, עם החיוך שלו...
פייטרו לא. הלַמברטו ג'נובה שלך הוא לא זה שאני הכרתי.
ג'וליאנה למה, זה שאתה הכרת לא היה קטן, עם זוג לחיים שמנמנות?
פייטרו לא.
ג'וליאנה אבל שלי דווקא היה קטן, עם שיער לבן לגמרי, וזוג לחיים שמנמנות. אז אתה יודע, אמרתי לך, באותו בוקר, ברגע שראיתי אותו, חשבתי: "לעזאזל, אני חייבת לו כסף", וחשבתי, "נקווה שהוא יזמין אותי לארוחת־צהריים", ואחר־כך חשבתי עוד, "בינתיים אני לא אתאבד". למעשה הוא לקח אותי לארוחת־צהריים. אתה יודע איפה?
פייטרו איפה?
ג'וליאנה במסעדת גְרוֹטֶה דֶל פִּיצ'וֹנֶה. ובזמן שאכלנו חשבתי, "האיש הזה כאן מאוד מאוהב בי, ואולי אני בכלל אתחתן אתו, וככה הוא ישלם את כל החובות שלי, ואני אהיה רגועה, יהיה לי חם עם הזקֵן הקטן הזה, ההוגן, הטוב, הרגוע, הוא יהיה כמו אבא בשבילי". ככה חשבתי.
פייטרו ללמברטו ג'נובה שלי היו אשה וילדים.
ג'וליאנה גם לשלי היו אשה וילדים. אבל אולי הוא היה מוכן להתגרש.
פייטרו אין באיטליה גירושים.
ג'וליאנה הוא היה יכול לנסוע לחוץ־לארץ. הוא היה מאוד מאוהב בי. הוא אמר שאף־פעם לא הרגיש משיכה חזקה כזאת לאשה.
פייטרו ואחר־כך?
ג'וליאנה אחר־כך, מה?
פייטרו אחר־כך, אחרי גְרוֹטֶה דֶל פִּיצ'וֹנֶה?
ג'וליאנה אחר־כך שום דבר. אחר־כך הוא לקח אותי הביתה במכונית שלו. אמרתי לו שיעזור לי למצוא עבודה, ואז הוא אמר לי שיכיר לי חברה שלו, מרקיזה שיש לה בית־אופנה גדול, אולי היא מחפשת מוכרת.
פייטרו למברטו ג'נובה שלי היה רופא. לא היתה לו חבֵרה בעלת בית־אופנה, בהחלט לא, הוא היה עסוק מאוד ולא היה לו זמן לבזבז על בחורות. הוא היה אדם רציני מאוד, איש מקצוע מוערך מאוד, הוא היה חבר של ההורים שלי, בקיצור, הוא לא היה מי שאת מדברת עליו. עכשיו אני חייב ללכת, כי אמא שלי מחכה לי. אנחנו חייבים ללכת ללוויה הזאת.
ג'וליאנה איזו שמחה, ללכת ללוויה עם אמא שלך.
פייטרו למה את מדברת תמיד על אמא שלי בטון לעגני?
ג'וליאנה לא, רק אמרתי איזו שמחה ללכת ללוויה בחברת אשה משמחת כמו אמא שלך.
פייטרו את יכולה, בבקשה, לעזוב את אמא שלי בשקט?
ג'וליאנה אתה לא רוצה לדעת אם הלכתי אחר־כך לאותה חברה של למברטו ג'נובה שלי בעניין העבודה הזאת?
פייטרו ספרי לי, אבל תזדרזי, כי אני מאחר.
ג'וליאנה לא הלכתי, כי אחר־כך פגשתי אותך. אבל אתה מבין שכשפגשתי אותך הייתי מוכנה להתחתן עם כל אחד. גם עם למברטו ג'נובה עם הלחיים השמנמנות הנפוחות־נפוחות שלו ועם עיני הינשוף שלו. עם כל אחד. הייתי מוכנה לכל דבר.
פייטרו סיפרת לי.
ג'וליאנה לכל דבר. רציתי לצאת מהמצב ההוא. על החיים ועל המוות.
פייטרו הבנתי.
ג'וליאנה ככה התחתנתי אתך. גם בשביל הכסף. הבנת?
פייטרו כן.
ג'וליאנה ואתה התחתנת אתי גם מתוך רחמים. נכון שהתחתנת אתי גם מתוך רחמים?
פייטרו נכון. יוצא.
ג'וליאנה צועקת אחריו. לכן הנישואים שלנו הם דבר לא יציב!
ויטוריה נכנסת. מה להכין לצהריים?
ג'וליאנה חצילים בפרמזן.
ויטוריה גם היום?
ג'וליאנה כן. גם היום. למה?
ויטוריה אני פה כבר שלושה ימים, וכל יום הכנו חצילים בפרמזן. את לא קמה, גברת?
ג'וליאנה בינתיים לא.
ויטוריה האדון העורך־דין יחזור מאוחר?
ג'וליאנה לא יודעת. הוא הלך ללוויה.
ויטוריה מישהו מת?
ג'וליאנה מת מישהו שקוראים לו למברטו ג'נובה. גם אני הכרתי אותו, אבל אולי למי שאני הכרתי לא קראו למברטו, אולי קראו לו אָדַלבֶּרטוֹ, אני לא זוכרת טוב... אין לי זיכרון לשמות. לך יש זיכרון טוב?
ויטוריה לי כן. יש לי זיכרון מדהים. כשהלכתי לבית־ספר למדתי הכל מיד, את הנהרות, את ערי הבירה, את המלחמות, הכל הכל. המורה אמרה: נשמע את ויטוריה, היא יודעת טוב כל־כך את השמות של ערי הבירה. הייתי שמחה להמשיך ללמוד. אבל הפסקתי בסוף כיתה דל"ת, אחר־כך הייתי חייבת ללכת לעבוד בשדות. היינו תשעה אחים.
ג'וליאנה אני דווקא לא אהבתי אף־פעם ללמוד, ואמא שלי רצתה שאהיה מורה, אבל אני רציתי להיות שחקנית או רקדנית. לכן ברחתי מהבית בגיל שבע־עשרה.
ויטוריה ברחת? ולא חזרת יותר אף־פעם?
ג'וליאנה אני חוזרת לפעמים, אבל לעתים רחוקות. אני לא מסתדרת עם אמא שלי. ברגע שאנחנו יחד, אנחנו מתחילות מיד לריב. אכזבתי אותה, כי לא נעשיתי לא מורה, לא שחקנית, לא רקדנית.
ויטוריה אבל עכשיו, כשאת נשואה, אמא שלך תהיה מרוצה?
ג'וליאנה כתבתי לה שאני מתחתנת. היא ענתה לי להיזהר כי מסתובבים הרבה נוכלים. אמא שלי פֶּסימיסטית גדולה.
ויטוריה אבל לא נסעת להכיר לה את העורך־דין?
ג'וליאנה עוד לא. שלחתי לה כסף. אבל את יודעת, אני מאוד מפחדת שאמא שלי לא תשתמש בו, בכסף ששלחתי לה. אני מפחדת שהיא תקנה בו איגרות־חוב נושאות־ריבית. בשבילי. ליום שיהיה לי צורך. תמיד היה לה טירוף לשים את הכסף על איגרות־חוב, ברגע שהצליחה לחסוך משהו.
ויטוריה באמת מסתובבים המון נוכלים, אמא שלך צודקת. אני הייתי מאורסת שלוש פעמים, ובכל השלוש זה נגמר רע, כי הם לא היו אנשים הגונים, ואמא שלי לא היתה מרוצה כל־כך. אני ידעתי להקשיב לאמא שלי. אני מוכנה ללכת באש ובמים בשביל אמא שלי.
ג'וליאנה איפה הבית שלך?
ויטוריה הבית שלי בפָרָה סַבִּינָה. יום אחד אני אקח אותך לשם אתי. את אוהבת חזירים? השנה היה לנו חזיר כל־כך יפה שכולם קינאו בנו. אבל עכשיו תני לי ללכת לעבוד. את מחזיקה אותי פה בדיבורים, ואחר־כך אני אפגר בעבודה.
ג'וליאנה את לא יכולה להישאר לדבר עוד קצת? הבית כבר נקי כל־כך, ניקית אותו אתמול. את יודעת, אף־פעם לא היתה לי עוזרת. את הראשונה שלי. אני מוצאת שנוח מאוד שיש עוזרת בבית.
ויטוריה גילית את אמריקה!
ג'וליאנה ממש נוחות מדהימה.
ויטוריה לא היתה לכם עוזרת בבית של אמא שלך?
ג'וליאנה אפילו לא בחלומות.
ויטוריה אני חוץ־מזה גם טובה בכל העבודות. אני לא יודעת איך אני מצליחה לעשות הכל טוב כל־כך. בבתים שהייתי, תמיד התגעגעו אלי אחרי שעזבתי.
ג'וליאנה אמא שלי גרה בצפון, במחוז רומניה, בכפר שנקרא פְּיֶבֶה דִי מוֹנטֶסֶקוֹ. אני נולדתי שם. בבית קטנטן, חשוך, לח, ואמא שלי מילאה את כולו ברהיטים, עד שלא יכלו לזוז בפנים. אמא שלי ואני ישנו במיטה ענקית, תחת שמיכה צהובה. אמא שלי תופרת מכנסיים.
ויטוריה מכנסיים? אמא שלך?
ג'וליאנה כן.
ויטוריה אז את כמעט כמוני! גם את נולדת ענייה!
ג'וליאנה רק שלנו לא היה חזיר. לא היו לנו אפילו תרנגולת או ארנב. לא היה לנו שום כלום. היינו עניות נורא, וכל כמה זמן אמא שלי חצתה את הכפר והלכה לבקש קצת כסף מאבא שלי, שהיתה לו מכולת. אבא שלי חי עם אשה אחרת, והיו לו עם האשה הזאת המון ילדים. ככה שגם לו לא היה הרבה כסף. הם היו רבים, הוא ואמא שלי, במכולת, וכל הילדים של אבא שלי היו נבהלים, והאשה האחרת, רזה, כמו מוט, עם ערמה מדובללת של שיער שחור מקורזל, היתה מתחילה גם היא לצעוק נגד אמא שלי, ומנופפת בזרועות הארוכות־ארוכות שלה... אמא שלי הסתלקה משם וכולה זועמת, קטנה־קטנה, עקומה, עם המטרייה מתחת לבית־השחי, ועם תיק מלא בקפה ובסוכר, כי פסטה וסוכר וקפה אבא שלי נתן לה, אבל היא רצתה גם קצת כסף. היא חזרה הביתה, עדיין מלאה זעם, אדומה, והתחילה להסתובב במרץ בבית, קטנה־קטנה, בחלוק יפני שאבא שלי נתן לה במתנה כשהם עוד היו יחד... היא בישלה דייסות של סובין בחלב, כי אבא שלי נתן לה תמיד הרבה סובין, וחוץ מזה כל־מיני בישולים, כל־מיני לפתנים משזיפים ותפוחים, ואת כל השאריות של הדברים שהיא בישלה היא שמה בהמון סירים וספלים על אדן החלון. היתה לה תמיד על אדן החלון שורה של סירים. וחוץ מזה היה לה גם שיגעון לעיתונים ישנים, היא שמרה את כל העיתונים, היתה לה ערמה מתחת למיטה, מתחת לשולחנות, והיא אהבה לגזור דפים מסוימים או תמונות ולהדביק אותם על הקירות. מעל למיטה היו כל גזרי העיתונים עם תמונות של פְּיֶרִינוֹ גַמבָּה, ילד הפלא ההוא שניצח על תזמורת. אני ברחתי בגיל שבע־עשרה. אבא שלי נתן לי כסף.
ויטוריה ואז?
ג'וליאנה אז ברחתי, והגעתי לרומא, לחברה שלי אֶלֶנָה, שהיתה מוכרת בחנות למכשירי־כתיבה. ברחתי כי רציתי להפוך להיות שחקנית, או אפילו רקדנית. וגם כי כבר לא רציתי לראות יותר את כל הסירים האלה וכל העיתונים האלה. ואמא שלי, כשראתה שברחתי, רצה לאבא שלי להגיד לו שהוא צריך לרדוף אחרי. ואבא שלי אמר לה שהוא אפילו לא חולם לעשות את זה, ואולי יהיה לי מזל, אולי באמת אהפוך להיות שחקנית מפורסמת, ואתמוך בכולם, בו, באמא שלי, באשה האחרת שיש לו ובילדים שלהם. ואמא שלי חזרה הביתה, ובטח התנחמה במחשבה שאולי אהפוך להיות כמו פיירינו גַמבָּה, או כמו גְרֶטָה גַרבּוֹ.
ויטוריה ואת בינתיים?
ג'וליאנה אני בינתיים הייתי כאן, ובתקופה הראשונה הרגשתי מאושרת כי לא הייתי יותר בפְּיֶבֶה דִי מוֹנטֶסֶקוֹ, אלא הייתי ברומא, בחדר שהיה לאלנה בקַמְפּוֹ דֵי פְיוֹרִי. לא ידעתי מה לעשות כדי להפוך לשחקנית, אבל חשבתי שמספיק שאלך ברחוב, כי מישהו יעצור אותי ויגיד: את בדיוק מה שאני מחפש לסרט שלי! אז בהתחלה לא עשיתי כלום, הסתובבתי ברחובות וחיכיתי, וגמרתי את הכסף שאבא שלי נתן לי. אחר־כך התחלתי גם אני לעבוד בחנות למכשירי־הכתיבה. ואז יום אחד הפכתי בקבוק דיו גדול על שמלה של לקוחה. לא עשיתי את זה בכוונה, הוא היה כבד מאוד והחליק לי מהיד. איך שבעלת החנות התרגזה! היא פיטרה אותי מיד.
ויטוריה אלא מה!
ג'וליאנה זאת לא היתה אשמתי, עמדתי על סולם נמוך והגברת היתה ממש לידו, הבקבוק לא היה סגור טוב, וכל הדיו נשפך על השמלה של הגברת. ניסינו לנקות את הכתמים בעזרת חלב, אבל זה לא עזר. כמה שהיא התרגזה, הגברת הזאת, וכמה כולם התרגזו! הם פיטרו אותי. נשארתי קצת בלי עבודה, ואחר־כך לקח אותי מישהו שהיתה לו חנות תקליטים, אחד שקראו לו פָּאוֹלוּצ'וֹ. הוא היה מאוד מאוהב בי.
ויטוריה ואת?
ג'וליאנה אני לא. בחנות התקליטים יצא לי להכיר מישהו. מישהו שבא תמיד להאזין לתקליטים. היה לו שפם שחור, ארוך, פנים חיוורות, עם עיניים שחורות עצובות־עצובות. הוא אף־פעם לא צחק.
ויטוריה אף־פעם?
ג'וליאנה אף־פעם. היה לו סוודר גדול שחור, עם זמש בשוליים, גם הוא שחור. סוודר יפהפה. אני חושבת שקודם־כל התאהבתי בסוודר הזה.
ויטוריה ואחר־כך?
ג'וליאנה אחר־כך התאהבתי גם בו. קראו לו מָנוֹלוֹ. ואלנה אמרה לי: לא, לא, אל תתאהבי בטיפוס הזה! הוא לא מוצא חן בעיני! כל־כך שחור, כל־כך שחור, נראה כמו האביר השחור! ואני אמרתי: ומי זה האביר השחור? והיא אמרה: לא יודעת.
ויטוריה ואז?
ג'וליאנה אז המנולו הזה ישב תמיד בְּכורסה, בחנות התקליטים, האזין למוזיקה ועישן מקטרת, והעיניים השחורות שלו שוטטו סביב, עצובות כל־כך, עצובות כל־כך. ואחר־כך הוא לקח אותי פעם אחת לבית שלו. היתה לו דירה בוִיָה ג'וּליה. הוא גר לבד, עם חתול.
ויטוריה שחור?
ג'וליאנה לבן. חתול לבן, שמן כמו כבשה, עם זנב שאף־פעם לא נגמר. בכלל לא עשינו אהבה באותה פעם. הוא הכין לי תה. ואחר־כך נשאר שם עם החתול על הידיים, ליטף אותו, והסתכל בי עם הפנים האלה שלו הכל־כך עצובות... ואני ישבתי על השטיח, ואהבתי אותו, ונמסתי מדכדוך. הוא אמר לי שהוא לא מסוגל לאהוב יותר. כי הוא חושב תמיד על אשתו שעזבה אותו. לאשתו קראו טוֹפַּצְיָה.
ויטוריה ולמה היא עזבה אותו?
ג'וליאנה כי היא היתה אשה חסרת־מנוחה, מתוסבכת, ונמאס לה מהר מגברים, וברגע שהיה לה אחד, מיד רצתה אחר. ככה הוא אמר לי. והוא אמר לי שמדי פעם הטוֹפַּצְיָה הזאת היתה צצה בחזרה אצלו בבית, עייפה, תשושה, מיואשת, היתה מטגנת לעצמה כמה ביצים, עושה אמבטיה, ושוב נעלמת. היא ברחה במכונית. היא היתה משוגעת על מכוניות. כל הזמן החליפה מכוניות. היא טסה במכונית כמו משוגעת, והוא תמיד פחד שהיא עלולה להרוג את עצמה.
ויטוריה איזה אנשים מוזרים!
ג'וליאנה הוא דווקא לא היה יכול לסבול מכוניות. הוא היה עשיר, עשיר מאוד, כי להורים שלו היו אדמות. אבל הוא לא אהב כסף, הוא אהב לחיות כמו עני בדירה הקטנה הזאת, ששמר בה על הסדר והניקיון בעצמו. הוא כתב. הוא היה סופר. פִּרסם שני רומאנים וספר שירה. ספר השירה נקרא 'הסלמנדרה חסרת־התועלת'. רומאן אחד שלו נקרא 'אביב עם מַלָח'. והשני נקרא: 'קח אותי מכאן ישו'.
ויטוריה קח אותי מכאן ישו?
ג'וליאנה ניסיתי לקרוא אותם. אבל לא הבנתי מלה. נתתי אותם גם לאלנה, וגם היא לא הבינה כלום. והיא אמרה לי כל הזמן: לא, לא, האיש הזה לא מוצא חן בעיני! לאלנה יש אף ארוך־ארוך וגדול, וכשמשהו לא נראה לה, האף הזה נעשה עוד יותר גדול ויותר ארוך, והוא מתקמט כולו. כשהוא מתקמט הוא לא נעשה קצר יותר, הוא נעשה עוד יותר גדול ויותר ארוך, עניין מוזר. היא אמרה: לא, לא, הוא לא מוצא חן בעיני! הוא לא מוצא חן בעיני האיש הזה! הוא אפילו לא עושה אהבה, אולי הוא לא יכול, אולי הוא לא גבר! הכנסת את עצמך לדייסה מגעילה! קח אותי מכאן ישו!
ויטוריה ואת?
ג'וליאנה מפני שבהתחלה באמת אפילו לא עשינו אהבה. המשכנו ככה קצת. אני באתי לבקר אותו בערבים, ישבתי שם על השטיח, הוא ליטף את החתול, האזין לתקליטים, שתה תה. ואמר שהוא כל־כך עצוב שהוא לא מסוגל לאהוב אותי. ואני הרגשתי שהדכדוך גומר אותי.
ויטוריה ואחר־כך?
ג'וליאנה אחר־כך הוא אמר לי לבוא לגור אצלו. ואלנה היתה מיואשת. ואני אפילו לא חלמתי שאוכל להגיד לו לא. ככה הלכתי לגור אתו, ואז, סוף־כל־סוף, עשינו אהבה. ובבוקר הוא אמר לי לא לקום, שאין טעם לקום, וככה הפסקתי ללכת לחנות, ואיבדתי את העבודה.
ויטוריה ואז הוא כבר אמר שהוא אוהב אותך?
ג'וליאנה לא. הוא כל הזמן אמר שהוא לא אוהב אותי. הוא דיבר אתי כל הזמן על אשתו טוֹפַּצְיָה. כמה היא חכמה, כמה היא יפה, וכמה יש לה סגנון. לי, לעומת זאת, לא היה שום סגנון. ואני הרגשתי אומללה. אף־פעם בחיים שלי לא הייתי אומללה, זאת היתה הפעם הראשונה. כשהייתי עם אמא שלי, בפְּיֶבֶה דִי מוֹנטֶסֶקוֹ, לא הייתי אומללה. נמאס לי, אבל לא הייתי אומללה. ועכשיו דווקא הייתי אומללה מאוד. ואיבדתי את כל החברים שלי, כמעט אף־פעם לא פגשתי את אלנה, וכשפגשתי אותה היא לא התייחסה אלי יפה, היא אמרה לי שהרסתי לעצמי את החיים, ופאולוצ'ו, זה מחנות התקליטים, גם אותו לא פגשתי יותר. נשארתי כל היום במיטה, או ישבתי על השטיח, ליטפתי את החתול, וחשבתי... למדתי לחשוב. נעשיתי אדם אחר.
ויטוריה ובינתיים הוא?
ג'וליאנה הוא ישב בינתיים מול מכונת־הכתיבה, ותיקתק בכל פעם מלה אחת. אחר־כך הוא שם תקליט. איזה מוזיקה עצובה, עצובה. בצהריים הלכנו לפעמים למסעדה הקטנה למטה, ולפעמים הוא בישל. בניקיון הבית הוא טיפל. בניקיון של הבית הוא הצטיין כמו אשה.
ויטוריה הוא גם גיהץ?
ג'וליאנה גיהץ, תפר כפתורים, הכל הכל. הוא גר לבד, הוא למד. לפעמים חשבתי: "מי יודע אם הוא יתחתן אתי?" אבל זאת היתה מחשבה מעורפלת, מבולבלת, לא העזתי לדבר על זה, גירשתי אותה מיד, בלעתי אותה, כמו שבולעים ביס גנוב. כדי להתחתן אתי הוא היה צריך להתגרש. בחוץ־לארץ.
ויטוריה וילדים, מטוֹפַּצְיָה, לא היו לו?
ג'וליאנה לא. אבל תארי לעצמך שהייתי שואלת אותו אם הוא יתחתן אתי. אפילו לא היה מה לדבר על כך. הוא לא אהב אותי, אמרתי לך. הוא חשב שאין לי סגנון. ואני, מהצער שאין לי סגנון, נמסתי, נאכלתי כמו נר, נעשיתי מכוערת, רזה, חיוורת. וחלמתי כל הזמן על עטלפים ונחשים. ושאלתי אותו בבוקר: למה אני חולמת כל הזמן על עטלפים ונחשים?
ויטוריה והוא?
ג'וליאנה הוא כלום. הוא משך בכתפיים. לא היה לו אכפת ממני. שום דבר שאמרתי לא נראה לו. הוא חשב תמיד שאני מדברת דברים בנאליים.
ויטוריה אבל למה נשארת אתו אם הוא התייחס אלייך ככה?
ג'וליאנה כי לא יכולתי להתנתק ממנו. לא יכולתי לזוז. הייתי מכושפת. וחוץ מזה, הוא לא התייחס אלי רע, לפעמים היה טוב אלי, היתה רק האדישות שלו, האדישות... גרתי אתו יותר משלושה חודשים, ואז שמתי לב שאני מצפה לתינוק.
ויטוריה אוי! ואז?
ג'וליאנה אמרתי לו, והוא אמר שאני טועה, שזה בלתי־אפשרי. הוא אמר את זה משוכנע כל־כך, שגם אני התחלתי לחשוב שזה בלתי־אפשרי ואני טועה. ובוקר אחד התעוררתי והוא לא היה יותר. חיפשתי אותו בכל מקום והוא לא היה. ומצאתי מכתב על השולחן במטבח. הוא אמר שהוא נסע לאיזה זמן להורים שלו. הוא לא השאיר כתובת. הוא אמר שלא אחכה לו, כי הוא לא יודע מתי יחזור. אבל הוא אמר שאני יכולה להישאר קצת בדירה, אם אני רוצה, אבל רק עד ספטמבר, כי אחר־כך הוא נתן אותה בשכירות־משנֶה לאיזה אמריקנים. אני לא ידעתי כלום על האמריקנים האלו. הוא לא דיבר אתי עליהם אף־פעם.
ויטוריה ואת? מה את עשית אז?
ג'וליאנה הוא השאיר לי קצת כסף במגירה במזנון. בקושי משהו. שלושים־אלף לירות.
ויטוריה מעט.
ג'וליאנה כן. פרצתי בבכי, אני לא יודעת כמה בכיתי, בכיתי יומיים או שלושה, בלי לאכול ובלי לישון. מדי פעם הלכתי לחדר־האמבטיה ושטפתי את הפנים במים קרים. אחר־כך חזרתי למיטה, ושוב התחלתי לבכות. עכשיו כבר הייתי בטוחה שיש לי תינוק, כי בכל פעם שהדלקתי סיגריה חטפתי בחילה! לא היה לי אף־אחד שאוכל לבכות אתו, נאלצתי לבכות לבד. אלנה היתה בחופשה, כי היה קיץ, היה סוף יולי. ניסיתי לטלפן לפאולוצ'ו, ההוא מהתקליטים, והוא לא ענה. לא היה לי אף־אחד פרט לחתול. מנולו לא לקח אותו אתו. ככה העברתי את השעות בליטוף הזנב של החתול, אני בכיתי, והוא יילל... הוא היה חתול מלא רגש. נראה שהוא רוצה לנחם אותי ביילול שלו.
ויטוריה ואז?
ג'וליאנה ואז כלום, יום יפה אחד הפסקתי לבכות ויצאתי לקנות קצת אוכל, לחתול ולי. עברו עוד כמה ימים והלכתי הרבה, הסתובבתי ברחובות בשמש, כי קיוויתי שאם אלך ואתעייף, התינוק יתפוגג. אבל הימים עברו והתינוק נשאר. ויום אחר חזרתי עם סל מלא אפרסקים, כי לא התחשק לי לאכול שום דבר אחר, רק אפרסקים. וראיתי, בחצר, בחורה שוטפת מכונית בספוג. המכונית היתה מטונפת מאוד, וגם הבחורה היתה מטונפת במכנסיים הקצרים הלבנים, המטונפים לגמרי, והחולצת־טריקו המיוזעת. והבחורה הביטה בי, ואני הבטתי בה, וכלום, עליתי הביתה, ואחרי קצת שמעתי את המפתח מסתובב, וראיתי מולי את הבחורה המטונפת. שאלתי אותה: סליחה, מי את? והבחורה אמרה: אדון מָנוֹלוֹ פְּיֶרפֶדֶריצ'י לא נמצא? ואני עניתי: לא, למה? ומי את? והבחורה אמרה: אני אשתו. ואני אמרתי: טוֹפַּצְיָה! והתאבנתי מרוב הלם.
ויטוריה זאת היתה טוֹפַּצְיָה!
ג'וליאנה כן. אילו ידעת כמה חשבתי על הטוֹפַּצְיָה הזאת, כמה ניסיתי לדמיין אותה! והנה היא כזאת! בחורה מטונפת, עם רגליים שמנות, עיניים כחולות, שיער בלונדיני מפוזר על העורף, טריקו פסים מיוזעת. היא אמרה לי: יפריע לך אם אעשה אמבטיה?
ויטוריה ואז?
ג'וליאנה אז אמרתי לה: את לא רוצה גם כמה ביצים מטוגנות? והיא פרצה בצחוק ואמרה: למה לא? אבל קודם אעשה אמבטיה. והיא עשתה אמבטיה, ואחר־כך יצאה בחלוק־הרחצה של מנולו, והתיישבה על השטיח בסלון, קרוב אלי. ואז סיפרתי לה הכל. למישהי אחרת, לאותה טוֹפַּצְיָה שדמיינתי, שהיתה יפה, לעגנית, מתנשאת, לא הייתי מספרת כלום. אבל לזאת שכאן, לבחורה הגדולה הזאת, התחשק לי לספר הכל, כמו שאני מספרת עכשיו לך. ואמרתי לה: אבל למה זרקת אותו? והיא אמרה: אני זרקתי אותו? אין מצב שאני זרקתי אותו! הוא מי שזרק אותי. הבנת? ככה היא דיברה. לא היה לה שום סגנון.
ויטוריה לא היה לה סגנון?
ג'וליאנה בכלל לא. והיא אמרה לי: הוא זרק אותי קצת אחרי שהתחתנו. אמר שהוא לא יכול לאהוב אותי. בהתחלה הייתי מיואשת, אבל אחר־כך תפסתי את עצמי בידיים ומצאתי עבודה. אני צלמת. אני מסתובבת במכונית ומצלמת לשבועון. לפעמים אני מגיעה לכאן. אני נחה קצת, עושה אמבטיה, אם הוא כאן אנחנו מפטפטים, כי נשארנו חברים ואני לא נוטרת לו. הוא גבר שלא מסתדר כל־כך טוב עם נשים. ככה היא אמרה, ואני הרגשתי הקלה, הרגשתי משוחררת, קלילה, כי בכל אותם חודשים גדלה בתוכי מועקה איומה, חשבתי שהוא לא אוהב אותי כי אני טיפשה, בנאלית, ווּלגרית, ומפני שאין לי סגנון. אמרתי את זה לטוֹפַּצְיָה, והיא פרצה בצחוק ואמרה לי: גם לך הוא אמר שאין לך סגנון? לי הוא אמר את זה תמיד. כמה צחקתי אז! כמה צחקנו שתינו!
ויטוריה ואחר־כך?
ג'וליאנה אחר־כך הכנו ביצים מטוגנות, אכלנו את כל האפרסקים והלכנו לישון. ולפני שנרדמה אמרה לי טוֹפַּצְיָה: מחר נחשוב מה את יכולה לעשות עם התינוק. אם את רוצה לשמור אותו, אני אעזור לך לגדל אותו, כי לי יש רחם אחורי ואני לא יכולה להביא ילדים. ואני כשנרדמתי חשבתי: "כן, כן, אני אשמור את התינוק הזה: אני אעבוד! טוֹפַּצְיָה תעזור לי למצוא עבודה! גם אני אהיה צלמת!" אבל בבוקר, כשהתעוררתי, פרצתי בבכי ואמרתי: לא, טוֹפַּצְיָה, לא! אני לא מרגישה שאני יכולה ללדת את התינוק הזה! אין לי בית, אין לי עבודה, אין לי כסף, אין לי כלום! והיא אמרה: טוב. ולקחה אותי לרופא הונגרי, חבר שלה, והוא עשה לי הפלה.
ויטוריה ואחר־כך?
ג'וליאנה אחר־כך הייתי כמה ימים במיטה, וטוֹפַּצְיָה טיפלה בי. וכשהרגשתי טוב, הסתובבתי איתה בעיר, וחיכיתי במכונית, כשהיא היתה בפגישות העבודה שלה. היא היתה פעילה מאוד, טוֹפַּצְיָה, עשתה המון דברים, בזמנה הפנוי לקחה שיעורי רוסית, סולפג', חתירה, אני לא יכולה לספר לך כמה דברים היא עשתה. היא גם הלכה לשחות בבריכה. אני, כשהלכתי לבריכה, נכנסתי למים רק עד למותניים, כי אני לא יודעת לשחות, ואני מפחדת. אחר־כך חיכיתי בשמש, על כיסא־נוח. כמה נהניתי איתה! היא מילאה אותי שמחה! אף־פעם לא היתה לי חברה, חוץ מאלנה. ברגעים שהייתי לבדי, על כיסא־נוח בבריכה, בזמן שטוֹפַּצְיָה שחתה, חשבתי משהו, ובינתיים אמרתי לעצמי: "את הדבר הזה שעכשיו חשבתי אני צריכה לזכור, כי עוד מעט תבוא טוֹפַּצְיָה ואני אספר לה". והנה היא מגיעה, טוֹפַּצְיָה, בשיער הספוג מים שלה, כי היא שחתה תמיד בלי כובע, ובביקיני הכחול הדהוי שלה ועם הרגליים השמנות שלה. פרט לרגליים היה לה גוף יפה. אבל לא היה לה שום סגנון.
ויטוריה אבל מה זאת־אומרת שאין לך סגנון?
ג'וליאנה זאת־אומרת שאין לך סגנון. כשאת לוקחת הכל בקלות, כשמה שבא בא. בקיצור, אני וטוֹפַּצְיָה הסתדרנו טוב, ונהניתי איתה כמו שלא נהניתי עם אף־אחד אחר. הכל נראה לי קל איתה. היא לא עשתה עניין משום דבר. היא היתה אחת שידעה לא לעשות עניין. אלא שאחר־כך חזרה אלנה, סיפרתי לה הכל, והיא פרצה בבכי. אלנה לא יודעת לא לעשות עניין. היא בכתה הרבה, אלנה, היא אחת שבוכה, ויש לה אף ארוך־ארוך, שכשהיא בוכה הוא מתארך עוד יותר, וכולו נהיה כתמים ורטיבות, וכל הבכי הזה עלה לי על העצבים. היא אמרה: ידעתי, ידעתי! ידעתי שככה זה ייגמר. ואיך תסתדרי עם ילד? עניתי לה: אבל הפלתי אותו! והיא אמרה: כן, הפלת אותו, בסדר, אבל מה תעשי בפעם הבאה שזה יקרה לך? מה תעשי? קח אותי מכאן ישו! ואני, עם אלנה, לא נהניתי. אמרתי לה את זה. אמרתי לה: אני כבר לא נהנית איתך! אני נהנית רק עם טוֹפַּצְיָה! והיא קינאה מאוד בטוֹפַּצְיָה. ואמרה: נעשית רעה! גם נעשית רעה! אחר־כך טוֹפַּצְיָה עזבה. היתה צריכה לנסוע לאמריקה, בשביל השבועון שלה. ככה חזרתי לבית של אלנה. רציתי לקחת אתי את החתול של מנולו, אבל אלנה לא רצתה אותו, כי אמרה שהיא לא רוצה שום דבר של מנולו בבית שלה, אפילו לא חתול, לכן נתתי אותו לשוערת. ואחר־כך התחילה תקופה איומה, כי טוֹפַּצְיָה כבר לא היתה, ולא היתה לי עבודה, ואלנה עם האף הארוך שלה בכתה עלי, ואמרה לי שאולי אעשה טוב אם אחזור לפְּיֶבֶה דִי מוֹנטֶסֶקוֹ, אחרת אידרדר לעוד בלגן מכוער עם איזה טיפוס מושחת, ואני הסתובבתי ברחובות וחיכיתי שיקרה לי משהו. טוֹפַּצְיָה השאירה לי קצת כסף, וגם מכתב לחבר שלה בעל חנות עתיקות, אבל הוא לא לקח אותי לחנות שלו, כי כבר היתה לו מוכרת, וגם לפאולוצ'ו מחנות התקליטים כבר היתה מישהי אחרת. ובינתיים אני לאט־לאט הפסקתי להיות מאוהבת במנולו, אבל להפסיק להיות מאוהבת זה נורא, כל הגברים נראים לך טיפשים, את לא יודעת איפה תקועים אלו שאפשר לאהוב. ואז יום אחד פגשתי חבר של טוֹפַּצְיָה, צלם, והוא לקח אותי למסיבה. המסיבה היתה בבית בוִיָה מַרגוּטָה, בית מלא מדרגות וסולמות־מדרגות, ועם תקרות משופעות. היו שם המון אנשים, כולם ישבו על הסולמות האלה, אכלו נקניקיות בעדשים, שתו יין אדום ורקדו. אני הייתי קצת אבודה, כי פרט לאותו צלם לא הכרתי אף־אחד. אבל אחרי ששתיתי קצת יין כבר לא הרגשתי אבודה, ונעשיתי שמחה ועליזה. ושם, באותה מסיבה, פגשתי את פייטרו. הוא ישב על המדרגה התחתונה ופיטפט עם בחורה במכנסיים כתומים, שאחר־כך נודע לי שהיא בת־דודה שלו. ובסוף הייתי שיכורה לגמרי, לא מצאתי כבר את הצלם, ורקדתי לבד עם הנעליים ביד. והסתובב לי הראש, ונפלתי ממש ליד המכנסיים הכתומים האלו. ואמרתי: תזכרי שעם מכנסיים לא נועלים עקבים גבוהים! וצריך לזכור שלארגן לעצמך מכנסיים בצבע הזה זה רעיון מזעזע! אין לך שום סגנון! וזאת שם צחקה, צחקה... אני התעלפתי.
ויטוריה התעלפת?
ג'וליאנה לא התעלפתי, טוב, לא הבנתי כלום, זה היה היין. ומצאתי את עצמי על מיטה, בחדר של בעלי־הבית, צייר נחמד מאוד ואשתו. ופייטרו החזיק לי את הראש, ונתן לי לשתות קפה. שאלתי מיד אם הקאתי. היה מצער אותי להקיא מול האנשים הכל־כך אדיבים האלה. הם אמרו לי שלא. הבחורה במכנסיים הכתומים עשתה עלי רוח עם עיתון. ואחר־כך פייטרו לקח אותי הביתה. כבר לא הייתי בכלל שיכורה, הייתי קצת מושפלת, ועצובה. הוא עלה יחד אתי.
ויטוריה עלה אל אלנה?
ג'וליאנה כן, אבל אלנה לא היתה שם באותם ימים, כי היתה אצל קרובה שלה, שעברה ניתוח בבטן. פייטרו נשאר שם. סיפרתי לו הכל. אחר־כך בבוקר הוא הלך לעשות אמבטיה בבית אצל אמא שלו, כי אצלנו היה הדוד מקולקל. ואני חשבתי: "הוא לא יחזור יותר". אבל אחרי כמה שעות הוא חזר, עם שקית מהסופרמרקט, מלאה אוכל. וגרנו יחד עשרה ימים, עד שאלנה חזרה. ובאותם עשרה ימים שאלתי אותו כל פעם: אתה חושב שיש לי סגנון? והוא אמר: לא. גם הוא חשב שאין לי סגנון. אבל אתו לא היה אכפת לי. אמרתי לו כל מה שעלה לי בראש. אף־פעם לא שתקתי. והוא אמר כל פעם: אבל את אף־פעם לא שותקת לרגע. את מנפחת לי את הראש!
ויטוריה בטוח שאת יכולה לנפח ראשים.
ג'וליאנה ואחר־כך, כשאלנה עמדה לחזור, אמרתי לו: חבל, עכשיו לא תוכל להישאר כאן יותר, אלנה המשעממת הזאת חוזרת, וחוץ מזה, הבית שלה. והוא אמר: כן. חבל. ואני אמרתי לו: תתחתן אתי. כי אם אתה לא תתחתן אתי, מי יתחתן אתי?
ויטוריה והוא, מה הוא אמר?
ג'וליאנה הוא אמר: נכון. והתחתן אתי.
ויטוריה אפשר להגיד שהיה לגברת מזל מטורף! אחרי שעברת כל־כך הרבה, היה לך ממש מזל מדהים!
ג'וליאנה אני עוד לא יודעת אם זה היה מזל.
ויטוריה זה לא היה מזל? להתחתן עם עורך־דין יפה, צעיר, עם הרבה כסף, את, הענייה? את, שלא ידעת איך להמשיך הלאה?
ג'וליאנה כן, לא ידעתי. היו לי חובות מעל לראש. לא היתה לי עבודה. וחוץ מזה גם לא היה לי יותר מדי חשק לעבוד. אמרתי לו, לפייטרו: כן. אני אתחתן אתך, אבל אני מפחדת שאני לא אוהבת אותך! אתך זה לא כמו עם מנולו! עם מנולו הייתי כמו מכושפת! והוא אמר: לא נורא. וכשאלנה חזרה הביתה אמרתי לה: את יודעת, מצאתי מישהו שיתחתן אתי. והיא: מישהו שיתחתן איתך? אוי, מתחילים עכשיו מחדש עוד בלגן, אוי, רחמנות עלי! קח אותי מכאן ישו! היא לא רצתה להאמין שיש מישהו שיתחתן אתי. וכשפייטרו הגיע, היא תקעה בו את העיניים הקטנות שלה, את האף שלה, כאילו היא רוצה לדקור אותו. ואחר־כך אמרה: נו, מי־יודע, אולי הזה דווקא לא קח אותי מכאן ישו. הזה נראה בן־אדם הגון! ואני אמרתי: אבל אני לא מרגישה מכושפת! והיא אמרה: לכי לעזאזל!
ויטוריה גם היא צדקה.
ג'וליאנה יכול להיות.
ויטוריה אלוהים, כמה מאוחר, אני מוכרחה להתחיל לבשל. עוד מעט יחזור העורך־דין וארוחת־הצהריים עוד לא מוכנה.
ג'וליאנה אני אגיד לו שזאת אשמתי, שאני גרמתי לך לפטפט קצת.
ויטוריה את גרמת לי לפטפט? אני אפילו לא פתחתי את הפה! את דיברת כל הזמן. כמה את מדברת! את תמיד מדברת ככה?
ג'וליאנה תמיד.
ויטוריה אבל כשאת מדברת ככה, את לא נעשית צמאה?
ג'וליאנה כן. תביאי לי כוס חלב.
ויטוריה עכשיו את רוצה חלב? עכשיו צהריים!
ג'וליאנה אני אוהבת מאוד חלב.
ויטוריה חוזרת עם כוס חלב. אחר־כך יוצאת. נכנס פייטרו.
פייטרו אוסף משהו מהרצפה. מה זה? הפיג'מה שלי? למה ויטוריה עוד לא סידרה את החדר?
ג'וליאנה איך היא יכלה לסדר את החדר, אתה לא רואה שאני עוד במיטה?
פייטרו ואת לא חושבת שאת צריכה לקום?
ג'וליאנה פיטפטתי קצת עם ויטוריה. סיפרתי לה על החיים שלי. היא נשארה להקשיב, לא החסירה אפילו הברה. אתה, לעומת זאת, כשאני מדברת, לא מקשיב לי. הבוקר יצאת בזמן שדיברתי. אפילו שאמרתי משהו חשוב.
פייטרו אה, באמת? מה אמרת לי?
ג'וליאנה אמרתי לך שאני לא רואה, בין שנינו, סיבה רצינית לחיות יחד.
פייטרו אמרת לי את זה?
ג'וליאנה כן.
פייטרו אין לנו שום סיבה רצינית לחיות יחד? ככה את חושבת?
ג'וליאנה ככה אני חושבת. לדעתי אתה אדם קל־דעת מאוד. בכך שהתחתנת אתי הוכחת קלות־דעת עצומה.
פייטרו אני בכלל לא קל־דעת. אני אדם שיודע תמיד מה שהוא עושה.
ג'וליאנה יש לך דעה מצוינת על עצמך!
פייטרו אולי.
ג'וליאנה אני לעומת זאת אף־פעם לא יודעת מה אני עושה. אני עושה טעויות חמורות אחת אחרי השנייה. וחוץ מזה, איך אתה יכול להגיד שאתה יודע תמיד מה שאתה עושה? עד עכשיו לא עשית כלום. שום דבר חשוב, זאת־אומרת. להתחתן אתי היה הדבר החשוב הראשון בחיים שלך.
פייטרו לפני שפגשתי אותך הייתי על סף חתונה לפחות שמונה־עשרה פעמים. אבל תמיד נסוגתי. כי גיליתי בנשים האלו משהו שגרם לי צמרמורת. גיליתי, בעומק הנפש שלהן, עוקץ. הן היו צרעות. כשמצאתי אותך, וראיתי שאת לא צרעה, התחתנתי איתך.
ג'וליאנה בצורה שאתה אומר שאני לא צרעה יש משהו שפוגע בי. אתה רוצה לומר שאני חיית מחמד ביתית, לא מזיקה, מנומסת? פרפר?
פייטרו אמרתי שאת לא צרעה. לא אמרתי שאת פרפר. את תמיד מוכנה לעשות מעצמך משהו חינני.
ג'וליאנה אני לא חושבת שפרפרים חינניים. אני חושבת שהם נתעבים. אני כמעט מעדיפה צרעות. פוגע בי שאתה חושב שאין לי עוקץ. זה נכון, אבל זה פוגע בי.
פייטרו פוגעת בך האמת? האמת לא אמורה אף־פעם לפגוע. אם את נעלבת מהאמת, זה אומר שעוד לא התבגרת. זה אומר שעוד לא למדת לקבל את עצמך. אבל עכשיו אני מציע לך לקום, להתרחץ ולבוא לאכול. המרק כבר אמור להיות מוכן עכשיו.
ג'וליאנה אין מרק. ואני לא יודעת אם אתרחץ. כשאני מדוכדכת אין לי חשק להתרחץ. הפלת עלי דכדוך.
פייטרו הפלתי עלייך דכדוך? אני?
ג'וליאנה חזרת כל־כך נפוח מהלוויה הזאת.
פייטרו אני לא נפוח.
ג'וליאנה אתה נפוח, בטוח בעצמך, מלא בוז ובלתי־נסבל. לפי איך שאתה מדבר עלי אפשר לחשוב שאתה מכיר אותי כמו את כף היד שלך.
פייטרו אני באמת מכיר אותך כמו את כף היד שלי.
ג'וליאנה עוד לא עבר חודש מאז שנפגשנו, ואתה מכיר אותי כמו את כף היד שלך? אבל אם אנחנו אפילו לא מכירים טוב, למה התחתנו! רק את זה אנחנו עושים, רק שואלים את עצמנו למה, מהבוקר עד הערב!
פייטרו את. אני לא. אני לא שואל את עצמי כלום. את אדם עם ראש מבולבל. אני לא. אני רואה צלול. אני רואה צלול ורחוק.
ג'וליאנה תראה איזה דעה מצוינת יש לך על עצמך! ביטחון מדהים! "אני רואה צלול ורחוק!" אני אומרת לך שאנחנו בערפל! אנחנו בערפל מעל לראש! אנחנו לא רואים עשרה סנטימטרים מהאף שלנו!
פייטרו למלא לך את האמבטיה?
ג'וליאנה אֶה?
פייטרו למלא לך את האמבטיה? אם תעשי אמבטיה אולי יתנקה לך הראש. טוב להתרחץ. לסלק רעלים. לנקות את הראש.
ג'וליאנה אתה לא חולה ניקיון? תגיד לי מיד, כי אני שונאת חולי ניקיון.
פייטרו בטח. אני חולה ניקיון. לא ידעת?
ג'וליאנה אני לא חושבת שאתרחץ. אני יותר מדי מדוכדכת. אני מפחדת שאתה יותר מדי בלתי־נסבל! בדיוק הטיפוס שאני שונאת! הולכת לחדר־האמבטיה. שומעים את המים זורמים לאמבטיה. חוזרת. אני חושבת שהנישואים הם מוסד מהגיהינום! צריך לחיות יחד תמיד, כל החיים! אבל למה התחתנתי אתך? מה עשיתי? איפה היה הראש שלי כשתפסתי אותך?
פייטרו החלטת לעשות אמבטיה?
ג'וליאנה לא אמרת שאני צריכה לעשות אמבטיה?
פייטרו זאת לא היתה פקודה. זאת היתה עצה.
ג'וליאנה יפה מאוד. עוד חסר לי שתיתן לי פקודות!
פייטרו אז את חושבת שאני בלתי־נסבל?
ג'וליאנה כן. אני חוששת שכן. אתה כל־כך רגוע, כל־כך שלֵו, כל־כך נפוח! "אני מכיר אותך כמו את כף היד שלי!" - "אני רואה צלול ורחוק!" ואם אתה לא מכיר אותי בכלל? ואם עשית טעות חמורה? ואם בוקר בהיר אחד תגלה שאני מלאה בארס מוחבא? אז? מה תעשה אז?
פייטרו אני אזרוק אותך. זה הגיוני.
ג'וליאנה הגיוני! הולכת לחדר־האמבטיה וחוזרת. קדחת הגיוני. אתה התחתנת אתי עכשיו, ואתה תישאר אתי, תישאר אתי כמו שאני! אפילו שאני אחרת לגמרי ממה שחשבת, אתה חייב בכל־זאת להישאר אתי, כל החיים! לא אמרתי לך שהנישואים הם מוסד שטני?
פייטרו זהירות. את דורכת על הפיג'מה שלי.
ג'וליאנה אני דורכת עליה כי אני רוצה לדרוך עליה! כי אני לא יכולה לסבול אותך!
ויטוריה נכנסת. את עוד לא לבושה? שמתי את המרק על השולחן!
ג'וליאנה את המרק? לא אמרנו שלא נכין מרק?
ויטוריה הכנתי קצת מרק חם. הכנתי אותו בשבילי, כי היה לי קר, וכשקר לי אני אוהבת קצת מרק. וכיוון שכבר הכנתי, הכנתי גם בשבילכם. אבל עכשיו, אם לא תאכלו אותו, הוא יתקרר. לי לא אכפת, כי כבר אכלתי שתי קערות מלאות, אני מסודרת.
פייטרו בואי לאכול. אמבטיה תעשי אחר־כך.
ג'וליאנה הנה, אם אני אעשה אמבטיה אחרי האוכל אני אמות. אתה רוצה אותי מתה? הולכת לחדר־האמבטיה.