ספר החברים האבודים

1
הני גוסט - לואיזיאנה, 1875

החלום מעיר אותי משינה שקטה, כמו שהוא העיר אותי הרבה פעמים וסחף אותי כמו אבק. אני מתעופפת רחוק, חוזרת שתים־עשרה שנים אחורה, והגוף שלי משתנה והופך מגוף שהוא כמעט של אישה לגוף של ילדה קטנה, רק בת שש שנים. אני לא רוצה לראות את זה, אבל אני רואה את מה שראיתי אז בעיניים של ילדה קטנה.

אני רואה קונים מתגודדים בשוק העבדים כשאני מציצה דרך הרווחים בגדר הכלונסאות של המכלאה. עכשיו חורף וקר, ואני עומדת על העפר הקר שהמון כפות רגליים רמסו אותו לפני שתי כפות הרגליים שלי. כפות רגליים גדולות כמו של אימא וכפות רגליים קטנות כמו שלי וכפות רגליים קטנטנות כמו של מרי אנג'ל. עקבים ואצבעות שהשאירו חריצים באדמה הרטובה.

כמה אנשים היו כאן לפניי? אני שואלת את עצמי. כמה אנשים שהלב שלהם הלם והשרירים שלהם היו מכווצים, אבל לא היה להם שום מקום לברוח אליו?

אולי אלפי אנשים. המון עקבים והמון אצבעות רגליים. אני לא יודעת לספור במספרים כל כך גדולים. רק לפני כמה חודשים גמרתי להיות בת חמש והתחלתי להיות בת שש. עכשיו חודש פַבּוּאַר — וזאתי מילה שאני לא מצליחה לבטא אותה נכון. אף פעם. הפה שלי מתעוות ופולט את הצלילים פב־בּו־בּו־בּו־אר, פועה כמו כבשה. האחים והאחיות שלי תמיד הציקו לי בגלל זה, כל השמונה, אפילו אלה שצעירים ממני. בדרך כלל היינו הולכים מכות כשאימא יצאה עם קבוצות העבודה אל השדות או הלכה למטווייה בשביל לטוות צמר ולארוג בד.

הבקתת עץ שלנו הייתה מתנדנדת ומיטלטלת עד שבסוף מישהו נפל מהדלת או מהחלון והתחיל לצרוח, ואז הגיעה טאטי הזקנה עם מקל מקנה סוכר ביד והייתה אומרת: "אם אתם לא תסתמו את הפה ברגע זה אני תכף יחטיף לכם עם השוט הזה." ואז היא הייתה חובטת בישבנים וברגליים, אבל רק כמו במשחק, ואנחנו היינו מתחילים להתרוצץ ולהיתקל אחד בשני כמו גדיים קטנים שיוצאים בדילוגים מהשער. והיינו זוחלים מתחת למיטות ומנסים להתחבא, והברכיים והמרפקים שלנו היו מציצים מכל פינה.

היא לא יכולה לעשות את זה יותר. את כל הילדים של אימא שלי לקחו ממנה, ביחידים או בזוגות. גם דודה ג'ני אנג'ל ושלוש מארבע הבנות שלה. גם אותן לקחו. הן נמכרו בשוקי עבדים כמו השוק הזה, מדרום לואיזיאנה כמעט עד טקסס. המוח שלי מתאמץ לשמור בראש את כל המקומות שהיינו בהם, ואיך המספר שלנו מידלדל יום אחרי יום, כשאנחנו צועדים מאחורי העגלה של גֶ'פּ לואץ', שלשלאות עבדים מושכות את המבוגרים במפרקי הידיים, ולנו הילדים אין ברירה חוץ מללכת אחריהם.

אבל הלילות הם הכי איומים. אנחנו רק מקוות שג'פ לואץ' יירדם מהר אחרי הוויסקי והמסע היומי. מתי שהוא לא נרדם, אז קורים הדברים הרעים — לאימא וגם לדודה ג'ני, ועכשיו רק לאימא, אחרי שדודה ג'ני נמכרה. רק אימא ואני נשארנו עכשיו. אנחנו שתינו ומרי אנג'ל, הבת הקטנה של דודה ג'ני.

בכל הזדמנות שרק יש אימא אומרת לי באוזן את אותן מילים — מי נלקח מאיתנו ומה השמות של הקונים שלקחו אותם מהדוכן של המכירה הפומבית, ולאן הם לקחו אותם. אנחנו מתחילות בדודה ג'ני ובשלוש הבנות הגדולות שלה, ואז מגיע תור האחים והאחיות שלי, מהגדול לקטן: הרדי נמכר בביג קריק לאיש בשם לֶבּאס מווּדְוויל. הֶט וג'אט נמכרו לאיש בשם פַּלְמֶר מבּיג ווּדס...

פְראט, אֶפֶם, אַדי, איסטר, אַייק והתינוקת רוז נתלשו מהזרועות של אימא במקום שקוראים לו בּתאני. התינוקת רוז צרחה, ואימא נאבקה והתחננה ואמרה: "צריך למכור אותנו יחד. התינוקת לא גמולה! התינוקת לא..."

עכשיו אני מתביישת בזה, אבל אני נצמדתי לחצאיות של אימא וצרחתי: "אימא, לא! די!" הגוף שלי רעד, והמחשבות שלי התרוצצו במעגלים פראיים. פחדתי שייקחו גם את אימא, ואז נישאר רק אני והבת דודה מרי אנג'ל כשהעגלה תמשיך לנסוע.

ג'פ לואץ' מתכוון להפוך את כולנו לכסף שהוא יכניס לכיס שלו, עד שהוא יגמור למכור את כולנו, אבל הוא מוכר רק אחד או שניים בכל מקום, בשביל להסתלק במהירות. הוא אומר שהדוד שלו נתן לו רשות לעשות את זה, אבל זה לא נכון. האדון והגיברת שלנו התכוונו שהוא יעשה את מה שעשו אנשים בכל רחבי דרום לואיזיאנה מאז שהתקדמו ספינות התותחים של היאנקים במעלה הנהר מניו אורלינס — לקחו את העבדים שלהם מערבה כדי שחיילי צבא האיחוד לא ישחררו אותנו מעבדות. הם התכוונו שנסתתר באדמות גוסט בטקסס עד סוף המלחמה. בגלל זה הם שלחו אותנו עם ג'פ לואץ', אבל הוא גנב אותנו.

"אדון גוסט יבוא לחפש אותנו ברגע שהוא ישמע שג'פ לואץ' עבד עליו," הבטיחה אימא שוב ושוב. "וזה לא משנה שג'פ הוא האחיין של הגיברת. האדון ישלח את ג'פ לצבא להילחם. הסיבה היחידה שג'פ לא לובש עדיין את המדים האפורים היא שהאדון שילם כסף בשביל שלא יגייסו אותו לצבא. אבל העניין הזה יביא לזה סוף, וכולנו ניפטר מג'פ. חכי ותראי. וזאתי הסיבה שאנחנו מדקלמות את השמות, בשביל שנדע איפה לאסוף את האבודים כשהאדון יבוא. תשמרי אותם טוב־טוב בזיכרון, בשביל שתוכלי להגיד אותם אם ימצאו אותך ראשונה."

אבל עכשיו התקווה קלושה ועמומה כמו האור החורפי שבוקע דרך העצים המחטניים של מזרח טקסס כשאני כורעת בתוך המכלאה בשוק העבדים. נשארנו כאן רק אימא ואני ומרי אנג'ל, ואחת מאיתנו תלך מכאן היום. אחת לפחות. עוד מטבעות בכיס, ומי שלא תימכר תמשיך לצעוד מאחורי העגלה של ג'פ לואץ'. ושוב הוא ישלח את היד אל הבקבוק וישמח שהצליח לצאת מזה בשלום עוד פעם אחת, לגנוב מעצמו ומבשרו. כל המשפחה של הגיברת — כל משפחת לואץ' — כולם תפוחים רקובים, אבל ג'פ הוא הכי רקוב, יותר גרוע אפילו מהגיברת. היא השטן, וגם הוא.

"בואי הנה, הני," אומרת אימא. "בואי לכאן. קרוב."

ופתאום הדלת נפתחת, ואיש אחד לופת את הזרוע הקטנה של מרי אנג'ל, ואימא נצמדת אליה, והדמעות מתחילות לזרום כמו נהר כשהיא לוחשת לעובד של המוכר, שהוא גדול כמו הר וכהה כמו עין של איל: "אנחנו לא שלו. גנבו אותנו מהאדון ויליאם גוסט מאחוזת גוזווד, ליד דרך הנהר דרומית לבאטון רוז'. לקחו אותנו משם... אנחנו.... אנחנו..."

היא כורעת על הברכיים, מתקפלת מעל מרי אנג'ל כאילו היא הייתה מכניסה את הילדונת הזאת לתוך הגוף שלה אם היא רק הייתה יכולה. "בבקשה, בבקשה! האיש הזה כבר מכר את אחותי ג'ני ואת כל הבנות שלה חוץ מהקטנה הזאתי, וגם את כל הילדים שלי חוץ מהני שלי. אנחנו האחרונות. תמכרו אותנו ביחד, את כל השלוש. תגיד לאדון שלך שהקטנה הזאתי חולנית. תגיד לו שצריכים למכור אותנו יחד. את שלושתנו. רחמים, בבקשה ממך! תגיד לאדון שלך שגנבו אותנו מהאדון שלנו ויליאם גוסט מאחוזת גוזווד, ליד דרך הנהר. אנחנו רכוש גנוב. גנבו אותנו."

הגניחה של האיש זקנה ועייפה. "אני לא יכול לעשות כלום. אף אחד לא יכול לעשות כלום. את רק מקשה על הילדה. את רק מקשה. שתיים צריכות ללכת היום. לשני מקומות שונים. כל פעם אחת אחרת."

"לא." העיניים של אימא נעצמות חזק, ואחר כך נפקחות שוב. היא מרימה אותן אל האיש, יורקת מילים ודמעות ורוק ביחד. "תגיד לאדון שלי ויליאם גוסט — מתי שהוא יבוא לכאן ויחפש אותנו — לפחות תגיד לו לאן לקחו אותנו. תגיד לו מי לקח אותנו ולאן הוא הלך. האדון גוסט ימצא אותנו. הוא ייקח אותנו לתפוס מחסה בטקסס. את כולנו יחד."

האיש לא עונה, ואימא מסתובבת אל מרי אנג'ל ומוציאה במהירות חתיכת בד חום שגזרנו מהאמרה של תחתונית החורף הכבדה של דודה ג'ני אנג'ל בזמן שחנינו עם העגלה. אימא ודודה ג'ני אנג'ל הכינו בידיים שלהן חמישה־עשר שקיקים קטנים שהן קשרו בחוטי יוטה שהן גנבו מהעגלה.

בתוך כל שקיק יש שלושה חרוזי זכוכית כחולים מהשרשרת שסבתא תמיד שמרה עליה מכל משמר. החרוזים האלה היו הדבר הכי יקר שלה. הם עשו איתה את כל הדרך מאפריקה. משמה לקחו את סבתא וסבא שלי. היא הייתה מספרת את הסיפור בלילות החורף ליד נר החֵלב, כשכולנו נאספנו מסביבה בתוך הטבעת של האור. אז היא הייתה מספרת לנו סיפורים על אפריקה, שמה חיה המשפחה שלנו לפני שהיא הגיעה לכאן. שמה הם היו מלכות ונסיכים.

צבע כחול אומר שכולנו הולכים בדרך האמת. שהמשפחה מסורה אחד לשני, לנצח נצחים, זה מה שהיא הייתה אומרת, ואחרי זה הפינות של העיניים שלה היו מתכווצות, והיא הייתה מוציאה את השרשרת עם החרוזים ונותנת לנו להעביר אותה במעגל, להחזיק את המשקל שלה בידיים שלנו. להרגיש חתיכה זעירה מהמקום הרחוק ההוא... ואת המשמעות של הצבע הכחול.

שלושה חרוזים מוכנים ללכת עם הבת הדודה הקטנה שלי, עכשיו.

אימא תופסת חזק את הסנטר של מרי אנג'ל. "זאתי הבטחה." אימא דוחפת את השקיק לשמלה של מרי אנג'ל וקושרת את החוטים מסביב לצוואר הרזה של הילדונת, שהוא עדיין דק מדי בשביל הראש שמעליו. "תשמרי על זה קרוב אלייך, מתוקונת. גם אם זה הדבר היחיד שתעשי, תשמרי על זה. זה הסימן של המשפחה שלך. אנחנו נראה שוב אחד את השני בחיים האלה, ולא משנה אחרי כמה זמן מעכשיו. ככה כל אחד מאיתנו יכיר את השני. גם אם יעבור הרבה זמן, ואת תהיי גדולה, נכיר אותך בכל זאת לפי החרוזים. תקשיבי לי. את שומעת את דודה מיטי עכשיו?" היא עושה תנועה בידיים שלה. חוט ומחט. חרוזים על חוט. "יום אחד אנחנו נשחיל שוב את כל החרוזים על חוט אחד. בעולם הזה, אם זה רצון האל, או בעולם הבא."

מרי אנג'ל הקטנה לא עושה כן עם הראש ולא מעפעפת ולא מדברת. פעם היא הייתה מפטפטת עד שכאבו לך האוזניים, אבל היא כבר לא. דמעה גדולה זולגת על העור השחום שלה כשהאיש סוחב אותה החוצה, והזרועות והרגליים שלה נוּקשות כמו בובות עץ מגולפות.

ואז הזמן קופץ. אני לא יודעת איך, אבל אני שוב ליד הקיר, מציצה בין הכלונסאות כשגוררים את מרי אנג'ל בחצר. הנעליים הקטנות והחומות שלה משתלשלות באוויר. אלה הנעליים הגבוהות שכולנו קיבלנו בתיבות חג המולד רק לפני חודשיים, הנעליים שתפר לנו בגוזווד גרוב דוד אירה הבורסקאי, זה שתיקן את הרתמות ושתפר את כל נעלי חג המולד החדשות האלה.

אני חושבת עליו ועל הבית כשאני מסתכלת בנעליים הקטנות של מרי אנג'ל על דוכן המכירה הפומבית. רוח קרה נושבת על הרגליים הרזות שלה כשהשמלה שלה מתרוממת, והאיש אומר שיש לה ברכיים יפות וישרות. אימא רק בוכה. אבל מישהו חייב להקשיב ולשמוע מי לוקח את מרי אנג'ל. מישהו צריך להוסיף אותה לדקלום.

אז אני מקשיבה.

נראה שעובר רק רגע אחד לפני שכף יד גדולה לופתת את הזרוע שלי, ופתאום אני זאתי שגוררים אותה על הרצפה. הכתף שלי מתפוקקת. העקבים של הנעליים של חג המולד חורצים תלמים בעפר כמו להבים של מחרשה.

"לא! אימא! תעזרי לי!" הדם שלי משתולל. אני נאבקת וצורחת, לופתת את הזרוע של אימא, והיא לופתת את שלי.

אל תרפי, העיניים שלי אומרות לה. ופתאום אני מבינה את המילים של האיש הגדול ולמה הן שברו את אימא. שתיים צריכות ללכת היום. לשני מקומות שונים. כל פעם אחת אחרת.

זה היום שבו קורה הדבר הכי נוראי. זה היום האחרון שלי עם אימא. שתיים נמכרות כאן, ואחת ממשיכה עם ג'פ לואץ' בשביל להימכר במקום הבא בדרך. הקיבה שלי עולה למעלה וצורבת את הגרון, אבל אין בפנים שום דבר שאפשר להקיא. אני עושה פיפי על הרגל שלי, והנוזל ממלא את הנעל ומרטיב את העפר.

"בבקשה! בבקשה! את שתינו יחד!" מתחננת אימא.

האיש בועט בה בכוח, והידיים שלנו נקרעות אחת מהשנייה. הראש של אימא פוגע בקורות, והיא מתקפלת לתוך החריצים הקטנים שהשאירו כל הכפות רגליים, והפנים שלה שקטות כאילו היא נרדמה. שקיק חום קטנטן משתלשל מהיד שלה. שלושה חרוזים כחולים מתגלגלים על העפר.

"אם את תעשי לי צרות, אני אירה בה איפה שהיא שוכבת." הקול מתרוצץ מעליי כמו רגליים של עכביש. לא העובד של סוחר העבדים תפס אותי. זה ג'פ לואץ'. לא סוחבים אותי אל דוכן המכירות הפומביות. לוקחים אותי לעגלה של השטן. אני זאתי שהוא מתכוון למכור במקום הבא.

אני תולשת את עצמי ממנו, מנסה לרוץ בחזרה אל אימא, אבל הברכיים שלי רכות כמו עשבים רטובים. אני נופלת ומושיטה את האצבעות אל החרוזים, אל אימא.

"אימא! אימא!" אני צורחת וצורחת...

***

זה הקול שלי שמעיר אותי מהחלום על היום הנוראי ההוא, כמו תמיד. אני שומעת את הצרחה, מרגישה איך היא צורבת את הגרון שלי. אני מתחילה להיאבק בידיים הגדולות של ג'פ לואץ' וצורחת אל אימא, שהעיניים שלי לא ראו אותה כבר שתים־עשרה שנה, מאז שהייתי ילדה בת שש.

"אימא! אימא! אימא!" המילה נשפכת מהפה שלי עוד שלוש פעמים ונודדת בשדות החשוכים והדוממים של אחוזת גוזווד גרוב, ואז אני חושקת את השפתיים ומסתכלת אחורה, לעבר בקתת האריסים. אני מקווה שהם לא שמעו אותי. חבל שאני אעיר מישהו בגלל החלומות הסהרוריים שלי. יום עבודה קשה מצפה לי ולטאטי הזקנה ולמי שנשאר מהילדים האסופים שהיא גידלה בשנים הארוכות שעברו, מאז שהמלחמה נגמרה ולא היו לנו אימהות ואבות שיבקשו אותנו.

מכל האחים והאחיות שלי, מכל המשפחה שג'פ לואץ' גנב, אני הייתי היחידה שהאדון גוסט קיבל בחזרה, וזה רק בגלל שהיה לי מזל והאנשים במכירה הפומבית הבאה הבינו שאני רכוש גנוב וקראו לשריף שיחזיק בי עד שהאדון יוכל לבוא. בגלל שהייתה מלחמה, ובגלל שאנשים נדדו לכל עבר בשביל לברוח ממנה, ובגלל שאנחנו ניסינו להתקיים בקושי מאדמת הבור של טקסס, לא הייתה שום אפשרות לחזור ולהתחיל לחפש את כולם. הייתי ילדה ולא היה איתי אף אחד מהמשפחה שלי מתי שחיילי האיחוד הגיעו בסוף למקום המחסה שלנו בטקסס והכריחו את האדון ואת הגיברת גוסט לקרוא בקול את מסמכי השחרור ואמרו להם שהמלחמה נגמרה, אפילו בטקסס. העבדים יכולים ללכת עכשיו לאיפה שהם רוצים.

הגיברת שלנו הזהירה את כולנו שלא נצליח ללכת אפילו חמישה מייל לפני שנגווע ברעב או ששודדי דרכים יהרגו אותנו או שאינדיאנים יקרקפו אותנו, ושהיא מקווה שזה מה שיקרה לנו אם נהיה כפויי טובה וטיפשים מספיק בשביל לעשות דבר כזה ולהסתלק. עכשיו, אחרי שהמלחמה נגמרה, כבר לא צריך יותר לתפוס מחסה בטקסס, ועדיף לנו שנחזור ללואיזיאנה איתה ועם האדון גוסט — שמעכשיו עדיף שנקרא לו כמה זמן מר גוסט, ולא האדון גוסט, בשביל לא להרגיז את חיילי האיחוד ששורצים בכל מקום כמו כינים. מתי שנחזור לאחוזה, לגוזווד גרוב, לפחות יהיו לנו האדון והגיברת שישמרו עלינו ויאכילו אותנו וילבישו בגדים על הגוף המסכן שלנו.

"ואתם הילדים, לכם אין שום ברירה בעניין," אמרה לאלה מאיתנו שלא היו להם הורים. "אתם תחת אחריותנו, ומובן שנואיל לקחת אתכם מהערבות הנידחות של טקסס בחזרה אל גוזווד גרוב, עד שתגיעו לבגרות או עד שאחד ההורים שלכם יבוא לחפש אתכם."

למרות ששנאתי את הגיברת ולמרות ששנאתי לעבוד בבית בתור השומרת והצעצוע של מיסי לַווינְיָה הקטנה, שהייתה צרה צרורה בפני עצמה, זכרתי את ההבטחה שאימא הבטיחה לי רק שנתיים לפני זה בשוק העבדים. היא תבוא לחפש אותי הכי מוקדם שהיא תוכל. היא תמצא את כולנו, וכולנו נשחיל שוב את החרוזים על המחרוזת של סבתא.

אז בגלל זה אני הסכמתי, אבל התקווה לא נתנה לי מנוחה. והחוסר מנוחה דרבן אותי לשוטט בלילה והביא עליי חלומות רעים על ג'פ לואץ' ועל איך שאני מסתכלת ורואה איך גונבים את בני המשפחה שלי ואיך שאימא שוכבת על העפר במכלאה בשוק העבדים. מתה, ככל שהיה ידוע לי אז.

ככל שידוע לי גם עכשיו.

אני מסתכלת למטה ורואה ששוב הלכתי מתוך שינה ושעכשיו אני עומדת בחוץ, על הגדם של העץ פקאן העתיק. שדה טרי משתרע מסביבי, והגידולים של העונה עדיין עדינים ודקים בשביל שיכסו את האדמה. סרטים של אור ירח צונחים מעל שורות הצמחים, ככה שהאדמה היא כמו נול ענק, וחוטי השתי כבר מושחלים, אבל מחכים לאורגת שתבוא ותשליך את הבוכייר מצד לצד ושתארוג את הבד כמו שהשפחות ארגו אותו לפני המלחמה. המטוויות ריקות עכשיו, כשאפשר לקנות בחנות את בדי הכותנה הזולים שמגיעים מהבתי חרושת בצפון. אבל בימים שלפני המלחמה, מתי שהייתי ילדה קטנה, היה צריך לסרוק את הכותנה, לסרוק את הצמר. לטוות את החוטים כל לילה אחרי שחזרת מהשדה. אלה היו החיים של אימא בגוזווד גרוב. ככה היא נאלצה לחיות אם היא לא רצתה לחטוף מהגיברת.

העץ הכרות הזה — בדיוק העץ הכרות הזה — זה המקום שבו עמד הנוגש, השקיף על קבוצות העבדים שעבדו בשדה, עם הפרגול מהעור של הפרה שהשתלשל מהיד שלו כמו נחש שעומד להכיש, ושמר שכולם יקטפו את הכותנה בשורות מסודרות. אם מישהו פיגר מאחורה, אם מישהו ניסה לנוח רגע, הנוגש תכף ידע למצוא אותו. אם האדון גוסט היה בבית, האיש הזה היה חוטף רק הצלפה קלה בפרגול. אבל אם האדון גוסט היה בניו אורלינס, שמה הוא החזיק את המשפחה האחרת שלו, שכולם ידעו עליה אבל אף אחד לא העז לדבר עליה, אז היה כדאי להיזהר. אז המלקות היו קשות, כי הגיברת לקחה עליה את הפיקוד. הגיברת לא אהבה את זה שלבעלה יש בניו אורלינס אישה מוחזקת ובת שהצבע שלה שחום בהיר. שכונות כמו פוֹבּוּר מַרינְיִי וטְרֶמֶה — שמה בעלי המטעים העשירים החזיקו את הפילגשים ואת הילדים שלהם. בחורות מגונדרות, רבע אפריקניות ושמינית אפריקניות. נשים עם עצמות עדינות ועור שחום, נשים שגרו בבתים יפים ושגם להן היו עבדים שטיפלו בהן.

כל הצורות חיים הישנות האלו כמעט נעלמו לגמרי בשנים שעברו מאז שנגמרה המלחמה של מר לינקולן. נוגש העבדים והפרגול שלו, אימא וקבוצות העבודה בשדה, שעבדו מעלות השמש ועד שהיא שקעה, אזיקי הרגליים והמכירות הפומביות כמו זאתי שגזלה ממני את המשפחה שלי — כל הדברים האלה קיימים רק בפינות נידחות בראש שלי.

לפעמים כשאני מתעוררת אני חושבת שכל בני המשפחה שלי היו רק משהו שהעמדתי פנים שיש לי, שהם לא היו קיימים אף פעם במציאות. אבל אז אני נוגעת בשלושת החרוזים מהזכוכית שתלויים על חבל על הצוואר שלי, ואני מדקלמת את השמות שלהם: הרדי נמכר בביג קריק לאיש אחד מוודוויל. הט וג'אט...

את כל השמות עד לתינוקת רוז ומרי אנג'ל. ואימא.

זה קרה באמת. היינו קיימים במציאות. היינו משפחה. כולנו היינו יחד.

אני מסתכלת רחוק, מתנדנדת בין הגוף של הילדה בת השש לגוף של הנערה שהיא כבר בת שמונה־עשרה, אבל לא כל כך שונה. עדיין רזה כאילו עשו אותי ממקלות.

אימא אמרה תמיד: הני, אם תעמדי מאחורי המוט של המטאטא, אני לא אוכל אפילו לראות אותך שם. ואז היא הייתה מחייכת ונוגעת בפנים שלי ולוחשת: אבל את ילדה יפהפייה. תמיד היית יפה. אני שומעת אותה כאילו היא כאן, לידי. סל נצרים לבן תלוי על הזרוע שלה, והיא הולכת אל הגן ירק הקטן שמאחורי הבקתה הקטנה שלנו, האחרונה בשורת הבקתות שבמגורי העבדים.

ובאותה מהירות שאני מרגישה אותה שם, ככה היא נעלמת שוב.

"למה לא באת?" המילים בוקעות מהפה שלי ומרחפות באוויר הלילה. "למה לא באת אל הבת שלך? את לא באה." אני צונחת על השפה של הבול עץ ומשקיפה לעבר העצים שסמוכים לדרך ושהגזעים העבים שלהם מוסתרים במעטה של אור ירח וערפל.

נדמה לי שאני רואה משהו בתוך הערפל. יכול להיות שזאתי רוח רפאים. יותר מדי אנשים קבורים מתחת לאדמת גוזווד, אומרת טאטי הזקנה כשהיא מספרת לנו סיפורים בבקתת האריסים בלילה. יותר מדי דם וסבל נשארו כאן. במקום הזה יהיו תמיד רוחות רפאים.

סוס צוהל בשקט. אני רואה פרש רוכב בדרך. גלימה כהה מכסה את הראש ומרחפת ברוח, קלילה כמו עשן.

אולי זאתי אימא שלי, שבאה לחפש אותי? אולי זאתי אימא שלי שבאה להגיד לי: את כמעט בת שמונה־עשרה, הני. למה את עדיין יושבת על הגזע הזה? אני רוצה ללכת אליה. לברוח איתה.

אולי זה האדון? אולי האדון חזר הביתה אחרי שהוא חילץ שוב את הבן הנבזה שלו מצרות?

אולי זאתי רוח רפאים, שבאה לגרור אותי ולהטביע אותי בנהר?

אני עוצמת את העיניים, מטלטלת את הראש בשביל לראות טוב. אני מסתכלת שוב. אין שם שום דבר חוץ מערפל.

"ילדה?" הלחישה של טאטי בוקעת מרחוק, מודאגת, זהירה. "ילדה?" לא משנה בת כמה את, אם טאטי גידלה אותך, בשבילה את תישארי ילדה. אפילו הילדים האסופים שגדלו ועברו מכאן, בשבילה הם עדיין ילדים, אם הם באים לבקר.

אני מטה את האוזן, פותחת את הפה בשביל לענות לה, אבל אני לא מצליחה.

יש שם מישהו — יש אישה ליד העמודים הגבוהים של שער אחוזת גוזווד. היא עומדת על הרגליים עכשיו. האלונים מתלחשים מעליה, כאילו העצמות הזקנות שלהם דואגות בגלל שהיא הגיעה לשביל. ענף נמוך נתפס בברדס שלה, והשיער הארוך והכהה שלה גולש ממנו.

"א... אימא?" אני אומרת.

"ילדה?" לוחשת טאטי שוב. "את שם?" אני שומעת אותה ממהרת. המקל הליכה שלה נוקש מהר יותר ויותר, עד שהיא מוצאת אותי.

"אני רואה את אימא באה."

"את חולמת, מותק." האצבעות המיובלות של טאטי נכרכות בעדינות מסביב למותניים שלי, אבל היא שומרת על מרחק. לפעמים החלומות שלי נגמרים בריב. כשאני מתעוררת אני בועטת ושולפת ציפורניים בשביל לסלק את היד של ג'פ לואץ' מהזרוע שלי. "ילדה, את בסדר. את רק הלכת בחלום. תתעוררי עכשיו. אימא לא כאן, אבל טאטי כאן. ממש לידך. אין שום סכנה."

אני מפנה את העיניים מהשער, ושוב שולחת אליו מבט. האישה נעלמה, ולמרות שאני מאמצת את העיניים בשביל לראות, אני לא מצליחה לראות אותה.

"תתעוררי עכשיו, ילדה." באור הירח הפרצוף של טאטי נראה בגוון החום־אדמדם של עץ ברוש שנדלה מהמים העמוקים. הוא כהה על רקע מצנפת המוסלין שמכסה את השיער הכסוף שלה. היא מורידה רדיד מהזרוע שלה ועוטפת בו את הגוף שלי. "את יצאת לשדה בלחות כזאתי! עוד תחטפי דלקת ריאות! ואז עם מי ג'ייסון יתחתן?"

טאטי נועצת בי את המקל שלה, מציקה לי. אין דבר שהיא רוצה יותר מזה שג'ייסון ואני נתחתן. אחרי שייגמרו עשר השנים של חוזה האריסות עם האדון, אחרי שהקרקע תהיה שלה, טאטי זקוקה למישהו להוריש לו אותה. אני והתאומים, ג'ייסון וג'ון, אנחנו האחרונים בילדים האסופים שלה. נשארה רק עוד עונה חקלאית אחת עד סוף החוזה, אבל ג'ייסון ואני? שנינו גדלנו בבית של טאטי כמו אח ואחות. קשה לראות דברים בצורה אחרת, אבל ג'ייסון הוא בחור טוב. פועל הגון, אפילו אם גם הוא וגם אחיו ג'ון באו לעולם הזה עם מוח קצת יותר איטי משל רוב הבני אדם.

"אני לא חולמת," אני אומרת כשטאטי גוררת אותי מהבול עץ.

"בטח שלא. ועכשיו בואי, תחזרי. יש לנו עבודה שמחכה לנו בבוקר. אני אקשור את הקרסול שלך למיטה אם את לא תפסיקי לעשות לי צרות בלילה. בזמן האחרון המצב נהיה עוד יותר גרוע. את הולכת בחלום יותר משהלכת כשהיית ילדה קטנה."

אני מנסה להשתחרר מהזרוע של טאטי, נזכרת בכל הפעמים שעזבתי את העריסה של מיסי לוויניה כשהייתי ילדה והתחלתי לשוטט והתעוררתי מהמכות של הגיברת, שחבטה בי בכף מעץ או הלקתה אותי בשוט רכיבה או הרביצה לי בוו של סיר ברזל מהאח. כל דבר שרק היה בהישג יד.

"עכשיו תהיי בשקט. את לא יכולה לשלוט בזה." טאטי מתכופפת וחופנת קומץ עפר בשביל להשליך אותו מאחורי הכתף שלה. "תשאירי את זה מאחורייך. יום חדש מגיע, ויש המון עבודה. קדימה, בואי תזרקי את החופן העפר שלך בעצמך, ליתר ביטחון."

אני עושה את מה שהיא אומרת ומסמנת את סימן הצלב על החזה שלי, וגם טאטי עושה את זה. "האב, הבן ורוח הקודש," אנחנו לוחשות ביחד. "הדריכו אותנו והגנו עלינו. שמרו עלינו מלפנים ומאחור. לעולמי עד. אמן."

היה אסור לי לעשות את זה — אסור להביט אחורה ולחפש רוח רפאים אחרי שזרקת אדמה בינך לבינה — אבל אני בכל זאת עושה את זה. אני מציצה לעבר הדרך.

אני קופאת במקום.

"מה את עושה?" טאטי כמעט מועדת כשאני נעצרת בפתאומיות כזו.

"אני לא חלמתי," אני לוחשת, ולא רק מסתכלת. אני מראה באצבע, אבל היד שלי רועדת. "הסתכלתי עליה."