סתיו ימי־הביניים

פרק 1
ססגוניותם העזה של החיים

כאשר היה העולם צעיר בחמש מאות שנה[1] לבשו כל אירועי החיים צורה מוגדרת ומובהקת הרבה יותר מאשר כיום. בין יגון לשמחה, בין אסון לאושר, הבדיל אז מרחק גדול יותר מאשר בימינו; כל חוויה התאפיינה עדיין באותה מידה של ישירוּת ונחרצוּת השמוּרה כיום לשמחה ולסבל בנפשם של ילדים. כל מאורע בחיים, כל מעשה, נוצק בתבנית ידועה ומפורשת, שהדגישה את החגיגיות וכובד־הראש שבאורח חיים מסודר בקפידה. הסקרמנטים[2] שיוו זוהר של מסתורין אלוהי לאירועים הגדולים בחיי האדם כגון לידה, נישואין ומוות. אך גם אירועים פחוּתים מהם בחשיבותם, כמו יציאתו של אדם למסע, או למלאכת־יומו, או לביקור, היו מלוּוים בשפע של ברכות, טקסים ואמירות.

לאסונות ולמחסור נמצא מזור הרבה פחות מאשר בימינו; הם היו עזים ואכזריים יותר. החולי היה היפוכה המובהק של הבריאות; הקור הנורא והחשיכה האימתנית של החורף היו בגדר מצוקה מוחשית בתכלית. כבוד ועושר הביאו עימם הנאה רבה יותר, שכן עמדו בניגוד עז פי כמה לעוני ולאומללות המשַוועים.

גלימה ססגונית, אש בהירה הבוערת באח, משקה המחמם את הלב, דיבורים של בדיחוּת הדעת ומיטה רכה – כל אלה הסבו אותה מידה של עונג שאנו מוצאים אולי רק ברומנים האנגליים הגדושים שמחת חיים. לכל אירועי החיים ניתן פומבי רב־פאר ואכזרי. המצורעים הרעישו ברעשניהם בעת שהסתובבו ברחובות, ערוכים בשורות; הקבצנים ייבבו בכנסיות והציגו לראווה את מומיהם הדוחים. כל מעמד, כל מסדר, כל משלח־יד התייחד בלבושו. האדונים רמי־המעלה לא יצאו מפתח ביתם בלי להתהדר בכלי נשקם ובמדיהם הססגוניים, ועוררו יראה וקנאה. הליכי משפט, קנייה ומכירה, חתונות והלוויות – כל אלה התנהלו בקולי קולות, בתהלוכות, בזעקות כאב, בזמרה ובנגינה. האוהב נשא עמו את סמל אהובתו לכל אשר יֵלך, חברי האגודות לא נפרדו מסמל האחווה שאליה השתייכו, ואנשי מחנהו של אדם רם־המעלה לבשו בגדים ונשאו מגינים שצבעיהם כצבעיו.

גם בחזותם של הערים והאזורים הכפריים ניכרו אותו ניגוד ואותה ססגוניות. בפאתי הערים לא נראו בתי חרושת אפרוריים ובתי מגורים סתמיים, פזורים ברישול, כמו היום; כל עיר היתה תחוּמה בחומה והצטיירה כתמונה מעוגלת, שבולטים בה ראשי המגדלים המחודדים. על בתי־האבן של בני האצולה או הסוחרים, גם הגבוהים והמוצקים שבהם, האפילו הכנסיות, שחלשו על הנוף העירוני במבניהן המַסיביים, המתנשאים כלפי מעלה.

כשם שהניגוד בין קיץ לחורף היה עז יותר מבימינו, כך היה גם ההבדל בין אור לחושך, בין דממה לרעש. בעיר המודרנית קשה למצוא את החושך בטהרתו, את הדממה בטהרתהּ; קשה לחוש את רושמו של אור קטן אחד, את רושמה של קריאה אחת הנשמעת מרחוק.

הניגודים האלה שנראו בכול, הצורות הצבעוניות שכפו את עצמן על התודעה, יצרו ריגושים ולהט מלאי תשוקה, שמצאו להם ביטוי באותה אווירה הפכפכה של התפרקות גסה ואכזריות קשה מזה, וחמלה עמוקה מזה, שבה התנהלו חיי היום יום בערים של ימי־הביניים.

אך קול אחד גבר תמיד על כל ההמולה שבחיים פעלתניים אלה, קול שמעולם לא התמזג ברעשים אחרים, קול שבשלו נעצר הכול לרגע והשתררה אווירה של משטר וסדר: קולם של פעמוני הכנסיות. פעמונים אלה היו כמו רוחות טובות שהכריזו פעם על אֵבל, פעם על שמחה, פעם על רגיעה, פעם על מהומה, פעם זימנו ופעם התריעו. ניתנו להם שמות, כמו "זַ'קלין השמֵנה" או "הפעמון רוּלַנט" (Roelant). התושבים זיהו את הקול הייחודי לכל צליל של פעמון ועמדו על משמעות צליליו הקלים והכבדים, ולמרות השימוש התכוף בפעמונים לא היה לב הבריות גס בהם. בעת הדו־קרב המפורסם שנערך בשנת 1455 בין שני אזרחי וַלנסיֶין (Valenciennes), שבשלו היו כל העיר וכל החצר הבורגונדית שרויים במתח אדיר, הדהד קולו של הפעמון הגדול כל עוד נמשך הקרב, "והוא היה מחריד למשמע אוזן",[3] אומר על כך הכרוניקן שַסטֶלֶן (Chastellain).1 במגדל של כנסיית "גבירתנו היקרה" (Onze Lieve Vrouwe) באנטוורפן תלוי עדיין פעמון האזעקה משנת 1316 הנקרא "אוֹרידה" (Orida), שם הנגזר מ"הוֹרידָה" (horrida), "הנוראה". "לגרום לבהלה" (“sonner l’effroy” או “faire l’effroy”), כך כונתה הפעלתו של פעמון האזעקה.2 המילה effroy, "בהלה",3 נגזרה במקורה מ־exfredus, שפירושו אי־שקט, ועל מצב זה הכריז הפעמון בהשמיעו את צלילי־האזעקה שלו, שגרמו לבהלה. נקל לשער איזה סחרור־חושים מחריש אוזניים שרר בפריס כאשר צלצלו כל פעמוני הכנסיות והמנזרים של העיר מבוקר עד ערב, ואפילו לילה שלם, כדי לבשר על בחירת אפיפיור חדש שאמור היה לשים קץ לסכיזמָה,[4] או כדי להכריז על הסכם השלום שנחתם בין בית בּוּרגיניוֹן (Bourguignon), ענף לבית בורגונדיה, לבין בית אַרמַניאק (Armagnac).4

גם התהלוכות הדתיות גרמו להתרגשות עמוקה בקרב הבריות. תהלוכות כאלה היו מתקיימות לפעמים יום אחר יום, במשך שבועות רבים, בזמנים הקשים שפקדו לא אחת את הערים והכפרים. צרפת ידעה משבר חמור במיוחד בימי הסכסוך הגורלי בין בית אורליאן (Orléans) לבין בית בורגונדיה, שבעקבותיו פרצה לבסוף מלחמת אזרחים גלויה. בשנת 1412 מניף שַרל השישי מלך צרפת את דגל המלחמה, הוא ה"אוֹריפְלַאם" (oriflamme), ויוצא יחד עם ז'אן ללא־חת (Jean sans Peur), דוכס בורגונדיה, לקרב על בית ארמניאק, שנחשב לבוגד בגלל האֲמָנָה שחתמו ראשיו עם אנגליה; אז מתפרסמת הוראה לערוך בפריס תהלוכות יום יומיות כל עוד נאלץ המלך לשהות על אדמת נכר. תהלוכות אלה מתחילות בסוף חודש מאי ונמשכות לאורכו של חודש יולי, ובכל פעם משתתפים בהן מסדרים אחרים, קבוצות או גילדות אחרות; מדי פעם נבחרים מסלולים אחרים ונישאים שרידים קדושים אחרים: "תהלוכות נוגעות ללב יותר מאלה לא נראו מאז ראשית ימי האדם עלי־אדמות".[5] כל המשתתפים, חברי פרלמנט ואזרחים עניים כאחד, הלכו יחפים ובלי להביא דבר מאכל אל פיהם; כל מי שיכול נשא נר או לפיד, ותמיד נלוו אליהם גם ילדים קטנים. מן הכפרים שמסביב לפריס הגיעו עובדי־אדמה עניים, להשתתף או להתבונן "בבכי מר, בנחלי דמעות ובמסירוּת רבה".[6] וכמעט בכל אחד מן הימים האלה ירד גשם זלעפות.5

השליטים זכו, בהיכנסם לעיר, לקבלת פנים מפוארת, שתוכננה בכל המיומנות ועושר הדמיון שעמדו לרשות המארגנים. והיו גם ההוצאות־להורג, שהתקיימו בתדירות גבוהה. הקסם האכזרי והחמלה הגסה שעורר הגרדום נעשו למרכיב חשוב במזונו הרוחני של העם. היה זה מופע ראווה שמוסר הַשׂכֵּל בצדו. למעשי שוד מחרידים קבע החוק עונשים מחרידים; בבריסל נקשר מבעיר־בעֵרות ורוצח צעיר לשרשרת מרותקת למוט הקבוע במרכזו של מעגל זרדים בוערים; אורכה של השרשרת אִפשר לו רק לחוג במעגל סביב האש. במילים נוגעות ללב הציג הפושע את עצמו כדוגמה ומופת "וריכך את לב הנוכחים במידה כזאת עד שהזילו דמעות של רחמים ושיבחו את מותו כמוות היפה ביותר שראו מימיהם".6 [7] בתקופת משטר האימה שהשליטו הבורגונדים בפריס נערף בשנת 1411 ראשו של האדון מַנסאר די בּוּאַ (du Bois) לבית אַרמניאק, שלא זו בלבד שסלח למבַצע פסק־הדין – שהיה מבקש על פי הנוהל מחילה מן הנידון־למוות – אלא גם התחנן בפניו שינשק אותו. "היה שם המון רב של אנשים, שכמעט כולם הזילו דמעות חמות".[8]7 לעיתים קרובות היו הקורבנות אנשים רמי־המעלה, ואז ידע העם סיפוק רב לאור גזר הדין החמור שנגזר עליהם ונוכח לדעת, באורח מוחשי ביותר, עד כמה בני־חלוף הם המעמד והגדוּלה עלי אדמות – אף יותר מאשר בזכות כל מוסר־השכל או ציור של מחול המוות, ה־danse macabre[9] הידוע. הרשויות מצדן עשו כל מאמץ כדי שהמופע יהיה רב רושם: ז'אן דה מונטֶגי (de Montaigu), ראש מִנהל החצר של המלך, שנפל קורבן לקנאתו של של ז'אן ללא־חת, הובל לגרדום בשבתו במרומי עגלה ושני חצוצרנים פוסעים לפניו; הוא היה לבוש במדי השרד שלו, ברדס, גלימה ומכנסיים צמודים, מחציתם לבנה ומחציתם אדומה, ודורבונות זהב לרגליו; דורבונות הזהב היו עדיין לרגליו כאשר נתלה גופו ערוף־הראש על חבל. הכומר העשיר ניקולא ד'אוֹרז'מוֹן (d’Orgemont), שנפל קורבן לנקמת בית אַרמניאק, הובל ב־1416 בעגלה לפינוי אשפה דרך רחובות פריס, לבוש גלימת ארגמן רחבה וחובש ברדס באותו צבע, כדי שיִצפה בעריפת ראשיהם של שניים מעמיתיו לפני שנשלח הוא עצמו למאסר עולם עם "לֶחֶם צַר וּמַיִם לָחַץ" (ישעיה ל', כ). לאחר שעורך הדין אוּדאר דה בּיסי (de Bussy) סירב להימנות עם חברי הפרלמנט ונענש על כך עונש כבד, הוּצא ראשו מקברו בצו מיוחד של לואי ה־11, הולבש בברדס ארגמן עם בטנת פרווה "על פי האופנה של חברי הפרלמנט",[10] והוצג לראווה בשוק של אֶסדֶן (Hesdin) ואיתו הסבר של חטאו בצורת שיר. המלך עצמו כותב על המקרה בהומור שחור.8

נדירות יותר מן התהלוכות וההוצאות־להורג היו דרשותיהם של מטיפים נודדים, שבאו מדי פעם לזעזע את ליבותיהם של הבריות. לנו, קוראי העיתונים, קשה לדמות לעצמנו את ההשפעה העצומה שנודעה למילה המדוברת על אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב וצמאים לדעת עוד ועוד. האח רישאר (Richard), המטיף העממי שהיה הכומר המוודה של ז'אן ד'ארק, נשא את דברו בפריס ב־1429 במשך עשרה ימים רצופים. הוא היה מתחיל את הטפתו בחמש לפנות בוקר ומסיים אותה בין עשר לאחת־עשרה בלילה, בדרך כלל ב"בית הקברות של התמימים" (des Innocents),[11] שבמעבריו המקוֹרים נמצא הציור המפורסם של "מחול המוות", ה־danse macabre. תוך כדי דרשתו היה עומד בגבו לסרקופגים הפתוחים, שהוצבו לכל אורכו של המעבר המקוּשת – ארונות־הקבורה שבהם נערמו העצמות והגולגלות לעיני כול. כאשר הודיע, בתום דרשתו העשירית, שזה היה נאומו האחרון מכיוון שלא קיבל רשות להמשיך להטיף, "בכו גדולים כקטנים בעצב כה עמוק, כאילו נכחו בהלווייתו של היקר שבקרוביהם, וגם הוא עצמו בכה".[12] לבסוף, כשעמד לעזוב את פריס, נפוצה השמועה שביום ראשון יטיף עוד פעם אחת בפרוור סן־דֶני (St. Denis); העם נהר לשם בערב שבת בקבוצות גדולות, לפחות ששת אלפים איש, כפי שנכתב ביומנו של אזרח פריס (Journal d’un bourgeois de Paris), וישן תחת כיפת השמים כדי להבטיח לעצמו מקום טוב.9

גם על הנזיר הפרנציסקני אנטואן פראדֶן (Fradin) נאסר להטיף בפריס, משום שיצא חוצץ נגד הממשלה הכושלת, אך דווקא בשל כך היה אהוב העם. יומם ולילה שמרו עליו במנזר הפרנציסקנים. נשים עמדו הכֵן, מצוידות באֵפר ואבנים ככלי נשק. הכול מלגלגים על ההודעה שאסרה על שמירה זו: מה כבר יודע המלך? כאשר מגורש פראדן לבסוף מן העיר מלווה אותו עם רב, אשר "הביע צער על לכתו בבכי ובאנחות רמות".[13]10

כאשר בא המטיף הדומיניקני וינסֶנטה פֶרֶר (Ferrer) לדרוש את דרשותיו באחת הערים, יוצאים לקראתו פשוטי העם, הפקידים הבכירים ואנשי הדת, לרבות הגמונים ובישופים, כדי לקבל את פניו בשירי הלל. הוא נודד ממקום למקום בלוויית המון גדול של מעריצים, היוצאים מדי ערב אחרי השקיעה בתהלוכות הלקאה עצמית בלוויית זמרה. בכל עיר מצטרפים אליו עוד ועוד מעריצים. את סידורי הלינה ואספקת המזון ההוא מפקיד בידי אנשים שיצאו להם מוניטין כיִשְרֵי־לב מאין כמוהם. במסעותיו נספחים אליו גם כמרים ממסדרים שונים כדי לסייע לו בשמיעת וידויים ובניהול המיסה. גם כמה נוטריונים מתלווים אליו כדי לערוך בו־במקום מסמכים המעידים על יישוב סכסוכים, אחרי שהביא לפיוס בין יריבים, כפי שעשה בכל מקום. ראש העיר הספרדית אוֹריאוּאֶלָה (Orihuela) מצהיר, במכתב להגמון של מוּרסיה (Murcia), שבעיר זו לבדה הביא המטיף הקדוש ל־123 התפייסויות, ביניהן 67 התפייסויות על מקרי רצח.11 בכל מקום שבו מטיף וינסנטה, מגינה עליו ועל מלוויו מחיצת עץ מפני ההמונים, המשתוקקים לנשק את ידו ואת גלימתו. אנשים שובתים מעבודה כשהוא מטיף את לקחו. רק לעיתים רחוקות אירע שלא הביא את שומעיו לידי דמעות; וכאשר דיבר על יום הדין, על עינויי הרשעים בגיהינום ועל ייסורי אדוננו ישו, היה הוא עצמו, ועמו כל הקהל, פורץ בבכי כה מר עד כי לא יכול לדבר זמן רב והיה עליו להמתין עד שיחדל הנהי. פושעים השתטחו בפניו אפיים ארצה קבל עם ועדה והתוודו בדמעות על חטאיהם הנוראים.12 כאשר נשא המטיף אוליביֶיה מַאיאר (Maillard) המפורסם באורליאן בשנת 1485 את דרשתו לקראת ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא, טיפסו כל כך הרבה אנשים על גגות הבתים, עד שהרעפנים נאלצו לעסוק במשך 64 יום בעבודות תיקון.13

האווירה היתה דומה לזו השוררת כיום בתהלוכות של צבא הישועה (Salvation Army) או בכנסי־ההתעוררות שמנהלים אנשי־דת בארצות הברית ובאנגליה, אך היא הקיפה קהלים גדולים ונרחבים הרבה יותר. כאשר מתאר הביוגרף של פֶרֶר את השפעתו של המטיף על ההמונים, אל לנו לחשוב שהוא מפריז בתיאורים מתחסדים; מונסטרֶלֶה (Monsterlet), הסופר המפוכח והיבש, מתאר כמעט באותה צורה את השפעתן של הדרשות שנשא האדם שכונה "האח תומא" – מי שהציג את עצמו כנזיר כרמליתי אך לבסוף התברר שלא היה אלא נוכל – בצפון צרפת ובפלנדריה ב־1428. גם לכבודו ערך מושל העיר קבלת פנים מפוארת ואנשי אצולה החזיקו ברסן פִּרדתו, וגם בגללו עזבו רבים בית ומשפחה – ביניהם אנשים רמי־המעלה שמונסטרֶלֶה נוקב בשמותיהם – על מנת להתלוות אליו. נכבדי העיר תלו לקישוט, סביב הבימה הגבוהה שהקימו למענו, את השטיחים היקרים ביותר שיכלו למצוא.

לבד מאזכוריהם של ייסורי ישו, יום הדין ותחיית המתים העמיקו דרשות המטיפים העממיים לחדור אל לב האנשים בדַבּרם נגד היוהרה והפגנת העושר לראווה. העם, כך אומר מונסטרֶלֶה, חיבב את האח תומא והיה אסיר תודה לו בעיקר משום שיצא חוצץ נגד כל פאר וקישוט, ועוד יותר מכך בשל מילות הגנאי שהטיח באצולה ובכמורה. כאשר נמצאו בקהל שומעיו נשים בנות המעמד הגבוה, שאת ראשיהן עיטרה תסרוקת ה"אֶנֶן" (hennin) הגבוהה והמחודדת, דמוית החרוט, היה מסית ילדים קטנים (בהבטחה שתינתן להם מחילה, טוען מונסטרֶלֶה) שיקראו לעברן: "הלאה החרוטים! הלאה החרוטים!"[14] נשים אלה לא העזו עוד להתהדר ב"אֶנֶן" והחלו לחבוש שביס כדרך הנזירות. אך הביוגרף הנאמן אומר על כך: "אבל כפי שהחילזון מכַנֵס את מחוֹשיו כאשר מתקרבים אליו ומוציא אותם שנית לאחר ששכך הזעם, כך עשו גם נשים אלה. זמן קצר לאחר שהמטיף ההוא עזב את האזור שָבוּ לסוּרָן, שכחו את הטפותיו וחזרו בהדרגה להתהדר כמקודם, אם לא למעלה מזה".[15]14

גם האח רישאר וגם האח תומא העלו את הבלי העולם הזה על המוקד במדורות ענקיות, כפי שעתידים היו אנשי פירנצה לעשות שישים שנה לאחר מכן, ובהיקף נרחב יותר, לבקשת הנזיר סַבוֹנרוֹלָה (Savonarola), ותוך כדי כך להשמיד יצירות אמנות שאין להן תחליף. אך בשנים 1428 ו־1429 שרפו תושבי פריס ואַרטוּאַ (Artois) רק קלפים, לוחות משחק, קוביות־הטלה למשחקי מזל, קישוטי שיער ותכשיטים, שגברים ונשים מסרו בידיהם מרצונם. לכל אורך המאה ה־15 היו שריפות אלה, גם בצרפת וגם באיטליה, ביטוי נפוץ ללהט הדתי שהציתו המטיפים בלבבות.15 זאת היתה התבנית הטקסית שבה נוצקה ההתנערות מהבלי העולם הזה של אלה המתחרטים על הוללותם: הרגש הדתי העמוק התבטא במעשה חגיגי משותף, בהתאם למגמה הכללית של אותם ימים, לשַוות לכל דבר צורה מסוגננת.

עלינו לנסות להעתיק את עצמנו לעולמם הרוחני של אנשים אלה ולנסות לתפוס עד כמה היו בני אותם דורות נוחים להשפעה, ובאיזו קלות התרגשו עד דמעות לשמע דברי הכאה על חטא, כדי להבין את ססגוניותם העזה של החיים באותה עת.

אֵבל לאומי נחשב אז לאסון גדול. בעת קבורתו של המלך שַרל השביעי יצא העם מגדרו מרוב צער כאשר קרבה אליו תהלוכת־ההלוויה: כל פקידי החצר "לבשו אֵבל כבד והיה זה מראה עצוב מאוד, ובכל העיר בכו האנשים וקוננו עד מאוד בצער ויגון על מות אדונם".[16] שישה בני אצולה צעירים, משרתי המלך, רכבו על סוסים מכוסים יריעות קטיפה שחורה, "ואלוהים יודע עד כמה התעצבו וכאבו בהתאבלם על אדונם!"[17] אחד הנערים לא אכל ולא שתה מרוב צער במשך ארבעה ימים, כך סיפרו אנשים שהדבר נגע ללִבם.16

אך לא רק רִגשת־הלב הנובעת מאֵבל, מהטפת מוסר או ממסתורי הדת מביאה את העם לידי בכי. גם בטקסים חילוניים מזילים האנשים דמעות לרוב. שליח מטעם מלך צרפת שהגיע אל חצרו של פיליפ הטוב (le Bon), דוכס בורגונדיה, פורץ שוב ושוב בבכי כאשר פונים אליו בדברים. כאשר עוזב ז'וּאָוּ דה קוֹאימבּרָה (Coïmbra), מלך פורטוגל הצעיר, את החצר הבורגונדית, בוכים כולם בקולי קולות, ובכי תמרורים נשמע גם כאשר מקבלים את פניו של יורש העצר הצרפתי במפגש בין מלכי אנגליה וצרפת באַרְדְר (Ardres). לואי ה־11 נראה מזיל דמעות בכניסתו לעיר הבורגונדית אַראס. שסטלן מתאר אותו, בשהוֹתוֹ בחצר הבורגונדית, כמייבב ובוכה כל הזמן.17 מובן שיש הגזמה רבה בתיאורים אלה; אפשר להשוותם ל"לא נשארה עין אחת יבשה בקרב הנוכחים" בכתבות בעיתונות של ימינו. ז'אן זֶ'רמֶן (Germain), ההגמון של שַאלוֹן (Chalon), המדווח על כנס השלום באַראס ב־1435, כותב שכל מי ששמע את הנאומים מרטיטי־הלב של השליחים נפל אפיים ארצה ברוב התרגשות ולא היה מסוגל לדבר אלא רק להיאנח, לייבב ולבכות.18 יש לשער שלא כך אירע במציאות, אך ההגמון חשב שכך היו הדברים צריכים להתנהל: בהגזמה ניכר יסוד של אמת. אלה הם אותם נחלי דמעות שניגרו מעיני הרומנטיקנים הרגשנים של המאה ה־18. הבכי נחשב למעשה של התעלות הנפש וגם לעניין שבטוּב טעם. יתר על כן: מי אינו מכיר את ההתרגשות העמוקה, עד כדי רעד ודמעות, שחשים לפעמים כאשר מגיע לביקור ברוב הוד והדר מלך או נסיך, גם אם אנו אדישים לגמרי לאישיותם כשלעצמה? בימים ההם הִתוֹספה להתרגשות המיידית הזאת הערצה כמעט־דתית לכל גילוי של פאר וגדוּלה, וכל אלה מצאו להם פורקן בדמעות אמת.

מי שלא עמד עדיין על ההבדל בסף הגירוי בין אנשי המאה ה־15 לבין בני זמננו יוכל ללמוד על כך מדוגמה בתחום שאינו קשור כלל לדמעות, אלא דווקא לרגזנות. לנו קשה לדמות לעצמנו משחק רגוע יותר משחמט, אך אוליביֶיה דה לה מארש (De La Marche), מזכירו של שַרל האמיץ, טוען שלעיתים קרובות אירע שבעֵת משחק השחמט פרצו בין הצדדים חילוקי דעות, שגרמו "אפילו לאדם השליו ביותר לאבד את סבלנותו".[18]19 מריבות בין בני מלכים בגלל משחק שחמט היו במאה ה־15 מוטיב שכיח באותה מידה כמו בסיפורי האגדות על קרל הגדול מאות שנים לפני כן.

חיי היום יום סיפקו אז כר נרחב לאירועים סוערים ולדמיונות ילדותיים. מי שחוקרים כיום את תולדות ימי־הביניים ומעדיפים לדלות מידע ממסמכים רשמיים בגלל חוסר אמינותם של הכרוניקנים דאז, עלולים לשגות שגיאה חמורה, שכן מסמכים אלה משַמרים מטבעם רק מעט מן ההבדלים בצליליהם ובגוניהם של החיים בזמננו ובימים ההם. הם מעלימים מעינינו את הפַּתוֹס העז של ימי־הביניים. מכל היצרים שרחשו בלב האנשים בתקופה ההיא מזכירים המסמכים הרשמיים רק שניים: תאוות הבצע ואהבת המדון והריב. האם אפשר לא להשתומם לנוכח העוצמה והעיקשות הבלתי־נתפסות כמעט של תאוות הבצע, חרחור המדָנים ויצר הנקמה המתגלים במסמכים המשפטיים בני אותם זמנים? את כל אלה נוכל להבין ולהסביר רק על רקע היצריוּת הכללית שהלהיטה אז את הבריות בכל תחומי החיים. הכרוניקנים הם חיוניים אפוא ליצירת תמונה אמיתית של התקופה, אף שהסבריהם לעובדות הם שטחיים לעיתים, או שהם טועים בהבנתן.

מבחינות רבות עדיין נצבעו אז החיים בצבעים של אגדה. אם סופרי החצר, אנשים מלומדים ומכובדים שהכירו את שליטיהם מקרוב, אינם מסוגלים לתאר את האישים רמי־המעלה האלה אלא כדמויות ארכאיות המעוררות יִראה שבקדוּשה, נוכל לשער מה עצום היה קסמהּ הזוהר של המלכות כפי שהצטייר בדמיונו הנאיבי של העם. הנה דוגמה לאותו צביון אגדתי, הלקוחה מרשומותיו של שסטלן. בנעוריו של שַרל האמיץ, בהיותו עדיין רוזן שַרוֹלֶה (Charolais), נסע בן־אצילים זה בהולנד מן העיר סלוּיס (Sluis) לעיר חוֹרקְם (Gorkum), שם נודע לו שאביו הדוכס ביטל את קִצבתו החודשית ואת שאר ההטבות שלו. שסטלן מתאר כיצד מכנס הרוזן את כל אנשי חצרו מגדול ועד קטון, עד לנערי המטבח, ומדווח להם על האסון שפקד אותו בנאום קורע לב, שבו הוא מביע כבוד לאביו שהוטעה, דאגה לשלום אנשיו ולרווחתם – ומוסר את רחשי אהבתו לכולם. לבעלי האמצעים שבהם הוא מציע להמתין יחד איתו לְמה שיועיד לו הגורל. לעניים שבהם הוא מציע לצאת לחופשי, ואם ישמעו שהדברים בחצר שבו על כנם, "חִזרו ותמצאו שוב את מקומכם ותהיו לי ברוכים, ואֲפַצֶה אתכם על סבלנותכם עִמָּדי". "או אז נשמעו קולות ופרצי בכי, והקריאות הצטרפו זו לזו ואמרו פה אחד: כולנו, כולנו, אדוני, נחיה ונמות יחד איתך".[19] שַרל מקבל את נאמנותם בהתרגשות רבה: "ובכן חיו ותסבלו, ואני אסבול ראשון לפני שיחסר לכם דבר".[20] אז קרבו אליו האצילים והציעו לו את רכושם, "האחד אומר: יש לי אלף, השני: לי יש רבבה, ואחרים: לי יש כך וכך ולי יש כך וכך לתת לך כדי להמתין איתך לבָּאות".[21] וכך נמשכו החיים כרגיל, ולא חסר ולוּ גם עוף אחד במטבח בגלל המצב החדש.20

מי שתיאר את האירוע באופן כה חי וצבעוני הוא כמובן שסטלן, ואין אנו יודעים באיזו מידה יצק את מה שאירע שם לתוך תבנית כה מסוגננת. החשוב מכול הוא שהשליט מצטייר לשסטלן במתכונת המיוחדת לשליטים בבלדה העממית, והדבר המכריע באירוע כולו, בעיני הכרוניקן הזה, הוא רגש הנאמנות ההדדית, המוּבע בפשטות של יצירה עממית מובהקת.

בעוד שמנגנון השליטה ותקציב המדינה לבשו כבר צורות מורכבות, נתפסת עדיין מדיניות השלטונות בתודעתו של העם באמצעות כמה דימויים פשוטים למדי. האִפיוּנים הפוליטיים כפי שהם מצטיירים בקרב העם הם אלה השכיחים בשירי הגבורה ובאגדות האבירים, וגם אישיותם של המלכים החיים באותה עת מצטמצמת בחשיבה העממית למספר מוגבל של טיפוסים, שכל אחד מהם תואם, במידה זו או אחרת, מוטיב בשיר או בסיפור הרפתקאות: המלך האציל וישר־הלב; המלך שיועציו הזדוניים מוליכים אותו שולל; המלך הנוקם את כבוד שושלתו שחוּלל; המלך הנקלע למצוקה ונתמך בידי נאמניו. הנתינים באותו סתיו של ימי־הביניים, הנאנקים תחת עול המסים, וקולם אינו נשמע בכל הנוגע לשימוש בכספים שנגבו מהם, חיים בחשש מתמיד פן יתבזבז הכסף, פן לא ישמש לרווחת ארצם ולשגשוגה. חשדנות זו כלפי מדיניות השליטים מִתַרגמת לדימוי הפשטני האומר כי המלך מוקף יועצים רודפי בצע וערמומיים, או שהפאר והעושר המוגזמים של חצרו הם המדרדרים את המצב במדינה. כך הופכים העניינים הפוליטיים בעיני העם לאירועים של סיפורי אגדה. הדוכס פיליפ הטוב היטיב להבין ללב העם כאשר ערך שורה של נשפים חגיגיים בעיר האג ב־1456, והציג לראווה בחדר שליד אולם האבירים כלי־בית יקרי ערך, שמחירם שלושים אלף מַרק במטבעות כסף, כדי להרשים את תושבי הולנד ופריזלנד לבל יחששו שאין לאֵל ידו לכבוש את בישופות אוּטרֶכט. תערוכה זו היתה פתוחה לכול. נוסף על כך הביא איתו מן העיר לִיל שני ארגזים ובהם מאתיים אלף מטבעות זהב. כל מי שרצה יכול לנסות להרים את הארגזים הללו, אך היה זה מאמץ שווא.21 האם אפשר להעלות על הדעת צירוף מיומן יותר של אשראי מדיני ובידור עממי?

בחייהם ובמעשיהם של השליטים ניכר לא פעם איזה פּן שיגיוני, המזכיר לנו את הח'ליפים באגדות אלף לילה ולילה. בעיצומם של מהלכים פוליטיים מחושבים בקור רוח עשויים שליטים אלה לפעול לעיתים בפזיזות חסרת אחריות, ואף לסכן את חייהם ואת פועלם בגלל גחמת־פתאום. אדווארד השלישי מלך אנגליה העמיד בסכנה את עצמו, את בנו ויורש כיסאו הנסיך מוויילס ואת עתיד ארצו כאשר תקף צי של אניות סוחר ספרדיות כנקמה על כמה מעשי פּירָטיוּת.22 בראשו של פיליפ הטוב עולה הרעיון להשיא לאחד הקַשָתים שלו את בתו של בעל מִבשלת־שיכר עשיר מן העיר לִיל. כאשר מתנגד לכך אבי הנערה ומערֵב בעניין את הפרלמנט בפריס, בוערת חמתו של הדוכס והוא קוטע לפתע את שהותו בהולנד לרגל עיסוקיו החשובים בענייני המדינה, ואף שהיה זה בתוך ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא, הוא מפליג באונייה תוך סיכון רב מרוטרדם לסלוּיס כדי להשיג את מבוקשו.23 פעם אחרת נתקף הדוכס זעם עד כדי אובדן עשתונות בגלל מריבה עם בנו, יוצא בחשאי את בריסל כמו תלמיד המשתמט מלימודים, ותועה בלילה ביער. כאשר הוא שב לבסוף לארמונו, מוטלת המשימה הרגישה להחזיר אותו לשגרת חייו על האביר פיליפ פּוֹ (Pot). איש־חצר זה מוצא את המילים המתאימות למשימה זו: "שלום אדוני, מה קורה היום? האם התחפשת למלך ארתור, או לאביר לַנסֶלוט?"[22]24

כמה מזכירה התנהגותו של אותו דוכס את זו של אחד הח'ליפים! כאשר מצווים עליו הרופאים לגלח את ראשו, הוא פוקד על כל האצילים לעשות כמוהו ומורה לפֶּטֶר ון האחֶנבַּך (van Hagenbach) להסיר את רעמת שערו של כל אציל לא־מגולח שייתקל בו.25 התנהגות דומה אנו מוצאים גם אצל מלך צרפת שַרל השישי בצעירותו, בעת שהוא רוכב – מחופש לאחד מפשוטי העם – על סוס אחד יחד עם ידידו כדי לצפות בתהלוכת כניסתה־לעיר של כלתו, איזַבֶּלָה מבַּוַוריה, ובהמולה שהשתררה הוא מוּכֶּה מכות נמרצות בידי חיל המשמר.26 משורר בן המאה ה־15 מתלונן על כך שהשליטים ממנים את ליצן החצר או את הנַגן שלהם ליועץ או לשר, כפי שאכן קרה לקוֹקינֶה השוטה מבורגונדיה (Coquinet le fou de Bourgogne).27

ניהול המדינה לא הוכפף עדיין במלואו למגבלות הביורוקרטיה והפרוטוקולים. בכל רגע היה בידי השליט לפטור את עצמו מכל אלה ולקבל הנחיות מדיניות מגורמים אחרים. בין שליטי המאה ה־15 היו כאלה שנועצו שוב ושוב בענייני המדינה בנזירים סגפניים, בעלי־חזיונות, ובמטיפים עממיים נודעים. דיוניסיוס (Dionysius), נזיר מן המסדר הקַרטוּזיאני,[23] וגם וינסנטה פֶרֶר, שימשו יועצים פוליטיים. המטיף אוליביֶיה מַאיאר, שהיה ידוע בכשרון הדיבור שלו, היה מעורב בחילופי־הדברים הסודיים ביותר בין חצרות המלוכה באירופה.28 כך נשמר המתח הדתי גם בדרגים הפוליטיים הגבוהים.

כאשר נשאו הבריות, בסוף המאה ה־14 ובתחילת המאה ה־15, את עיניהם כלפי מעלה וצָפו בחייהם ובגורלם של אנשי האצולה, קרוב לוודאי שהגיעו לכלל מסקנה ששם, באווירה רומנטית עקובה־מדם, מתרחשות טרגדיות נוראות, מלאות נפילות דרמטיות מפסגת השררה והעושר. באותו חודש ספטמבר 1399 שבו התכנס הפרלמנט האנגלי על מנת לשמוע שהמלך ריצ'רד השני ויתר על הכתר – לאחר שדודנו, הדוכס מלנקסטר, גבר עליו בקרב וכלא אותו – התכנסו האֶלֶקטורים הגרמנים במיינץ (Mainz) כדי להדיח את המלך שלהם, וֶנצֶל (Wenzel) מלוקסמבורג. מלך זה היה בלתי־יציב, נטול כושר־מנהיגות ונתון למצבי־רוח הפכפכים לא פחות מגיסו מלך אנגליה, אך ירידתו מגדולתו לא היתה כה דרמטית. וֶנצֶל נשאר מלך בוהמיה עוד שנים רבות, ואילו ריצ'רד המוּדח מת בכלא מוות מסתורי, שהזכיר את רציחתו־בכלא של אבי־סבו, אדווארד השני, שבעים שנה קודם לכן. האם לא היה הכתר נכס טרגי, הרֵה־סכנה? באימפריה השלישית בגודלה בעולם הנוצרי של אותה עת ישב על כס המלכות אדם מעורער בנפשו, שרל השישי, ועד מהרה היתה ארצו טרף לסכסוכי דמים בין הסיעות היריבות שבה. בשנת 1407 פרצה בגלוי היריבות בין בית אורליאן לבין בית בורגונדיה: לואי ד'אורליאן, אחיו של המלך, נרצח בידי שכיר חרב ביוזמת דודנו ז'אן ללא־חת, דוכס בורגונדיה. כעבור שתים־עשרה שנה באה הנקמה: ב־1419 קיפח ז'אן ללא־חת את חייו בידי רוצח בוגדני בעת התכנסות חגיגית על גשר מוֹנטרוֹ. שתי רציחות אלה של שליטים, שגררו אחריהן שובל בלתי פוסק של מעשי נקמה ואיבה, הטביעו את תולדות צרפת בים של שנאה קודרת במשך למעלה ממאה שנה. העם רואה את כל הצרות הנוחתות על ארצו כמשַקפות את המוטיב הדרמטי הגדול הזה; הוא איננו מסוגל לדַמות לעצמו סיבות אחרות מאלה האישיות, היצריות.

בתוך כל אלה הצטיירו הטורקים כאיוּם גדול מאי־פעם. כמה שנים קודם לכן, ב־1396, היכו הטורקים ליד ניקוֹפּוֹליס (בבולגריה של ימינו) את צבא האבירים הצרפתי המפואר, שיצא לקראתם בהנהגתו הנמהרת של אותו ז'אן ללא־חת, דוכס בורגונדיה, שהיה אז עדיין רוזן נֶוֶור (Nevers). ובינתיים היתה הנצרות מפולגת בגלל הסכיזמה, שאז מלאו לה עשרים וחמש שנה: שני אנשים מכתירים את עצמם לאפיפיור בעת ובעונה אחת, ובכל אחד מהם תומכות כמה מארצות המערב במלוא להט האמונה. כעבור זמן לא רב, ב־1409, כאשר ייכשל הקוֹנציל (מועצת הכנסייה) של פּיזָה (Pisa) כשלון מחפיר בנסותו ללכד שנית את הכנסייה הנוצרית, יהיו כבר שלושה אנשים שייאבקו על כס האפיפיורות. אחד מהם, פֶּדרוֹ דֶה לוּנָה (Pedro de Luna), האיש העיקש מאַרַגוֹן שהעם בצרפת כינה אותו "האפיפיור מן הירח" (Lune הוא "ירח" בצרפתית), החזיק בכהונה זו בעיר אוויניון (Avignon), בקראו לעצמו בנדיקטוס ה־13. האם לא היה בכינויו בפי העם הפשוט צליל של מחלת־ירח, של סהרוריות בלתי שפויה?

באותן מאות־שנים הסתובבו בין חצרות האצולה באירופה מלכים מוּדחים רבים, שהיו בדרך כלל דלי אמצעים ועתירי תוכניות, והקרינו את קסם המזרח שממנו באו: הם הגיעו מארמניה, מקפריסין, ואחרי זמן מה אפילו מקונסטנטינופול. כל אחד מהם נראה כדמות מתמונת "גלגל המזל", שאֵלת המזל החולשת עליו מפילה ממנו מלכים שכתר לראשם ושרביט המלוכה בידם (לוח 1). רֶנֶה ד'אַנז'וּ (d’Anjou) לא נמנה עימהם. הוא היה מלך ללא כתר, אך חי בנעימים בזכות נכסיו הרבים באַנז'וּ ובפרובנס. עם זאת לא היה מי שגילם את גורלם ההפכפך של רמי־המעלה כנסיך זה מבית המלוכה של צרפת, שפעם אחר פעם החמיץ הזדמנויות מן המבטיחות ביותר, שטען לכתר של הונגריה, סיציליה וירושלים ונחל רק תבוסות, ניצל כמה פעמים ברגע האחרון וידע מעצרים ממושכים. המלך־המשורר נטול הכתר, שהיה חובב שירה וכתבי יד מעוטרים במיניאטורות, היה מן הסתם אדם קל דעת, שאם לא כן היו תהפוכות־חייו מרפאות אותו מהרפתקנותו. כמעט כל ילדיו נפטרו, וגורלה של הבת היחידה שנשארה לו היה מר אף יותר מגורל אביה. בהיותה בת שש־עשרה נישאה מרגרט ד'אַנז'וּ, נערה מבריקה, שאפתנית ומלאה חיוניות, להנרי השישי מלך אנגליה, אדם רפה־שכל. החצר האנגלית היתה אז תופת של קנאה ושנאה. לא היה מקום בעולם שבו העמיקו חשדות בשארי־בשרו של המלך, האשמות נגד משרתיו רבי־העוצמה – ורציחות, בהסתר או בגלוי, מטעמי ביטחון או בשם הסיעה – לחלחל לתוך עמקי הזירה הפוליטית כמו באנגליה. שנים רבות חייתה מרגרט באווירה זו של רדיפה ופחד, עד אשר הגיע ריב־המשפחות בין בית לנקסטר, שעמו נמנה בעלה, לבין בית יורק, שושלתם של דודניו הרבים והפעלתנים, לשלב של אלימות גלויה ועקובה־מדם. אז איבדה מרגרט את הכתר ואת כל נכסיה. המעלות והמורדות של "מלחמת השושנים", שבה היה הסֵמל של בית יורק שושנה לבנה ושל בית לנקסטר שושנה אדומה, העמידו אותה בסכנות איומות וגזרו עליה עוני מרוד. כאשר היא מגיעה לבסוף לחוף מבטחים בחצר הבורגונדית מספרת מרגרט לכרוניקן החצר, שסטלן, את סיפורה הנוגע־ללב: כיצד היו היא ובנה הצעיר נתונים לחסדו של שודד דרכים; כיצד פעם אחת, בעת המיסה, כאשר רצתה לתת צדקה לעניים, נאלצה לבקש מטבע מקַשָּת סקוטי, "אשר הוציא באי־רצון ובצער גרוֹאט סקוטי [מטבע פחות ערך] מארנקו והלווה לה אותו".[24] הכרוניקן, שלִבו נכמר לשמע סבל כה רב, מקדיש לה כדי לנחמהּ את היכל בּוֹקַצ'ו (Temple de Bocace),29 "מסכת קטנה על אודות הגורל, המספרת על אופיו ההפכפך והמתעתע".[25] כמנהג הימים ההם סבר שסטלן שכדי להצהיל את פניה של בת המלך, שעברה תלאות כה קשות, מן הראוי שיציג בפניה שורה ארוכה של מקרי־מצוקה קודרים פי כמה שידעו בני אצולה שקדמו לה. איש משניהם לא יכול היה לדעת שהנורא מכול עדיין מצפה לה: בשנת 1471 הובסו בני לנקסטר סופית ליד טיוּקסבֶּרי (Tewkesbury), בנה היחיד נפל בקרב או נהרג מיד לאחריו, בעלה נרצח בסתר והיא עצמה נכלאה לחמש שנים ב"טַאוּאֶר" של לונדון, ולבסוף מכר אותה אדווארד הרביעי ללואי ה־11; על מנת להודות לו על שחרורה נאלצה מרגרט להעביר לו את ירושת אביה, המלך רֶנֶה.

אם זה היה גורלם של בני ובנות מלכים אמיתיים, כיצד לא יאמינו אזרחי פריס לסיפורים על כתרים אבודים ויציאה לגלוּת, שבאמצעותם ניסו כל מיני נוודים לזכות בתשומת לב ובחמלה? בשנת 1427 הופיעה בפריס קבוצת צוענים שהציגו את עצמם כחוזרים בתשובה המִתעַנים כדי לכפר על חטאיהם, "דוכס, רוזן ועוד עשרה אנשים, כולם רכובים על סוסים".[26] האחרים, כמאה ועשרים איש, הצטוו להישאר מחוץ לעיר. הם באו ממצרים, כך סיפרו, והאפיפיור גזר עליהם שבע שנות נדודים, שבהן לא יישנו גם לילה אחד במיטה, כדי לכפר על נטישתם את הדת הנוצרית. בצאתם למסע הנדודים מנו אלף ומאתיים איש, כך סיפרו, אך מלכם ומלכתם וכל האחרים מתו בדרך. כהמתקה יחידה של גזר דינם ציווה האפיפיור על כל הגמון וראש מנזר לתת להם עשר לירות של טוּר (Tour). אזרחי פריס באו בהמוניהם להעיף מבט בקבוצה המוזרה והניחו לנשים שבחבורה לקרוא את גורלם בכף ידם. תוך כדי כך עלה בידיהן להעביר את כספם של אזרחי פריס מארנקיהם לארנקיהן, "אם בכוח הקסמים ואם בדרך אחרת".[27]30

חייהם של בני האצולה עטו הילה של הרפתקנוּת ויִצריוּת, אך לא רק הדמיון העממי הוא שהִקנה להם צביון כזה. בדרך כלל אין האדם בן זמננו יכול לשוות בנפשו עד כמה חסרת־גבולות היתה נפש האדם בימי־הביניים ועד כמה היה סף־הגירוי שלה נמוך. כאשר שואבים מידע אך ורק ממסמכים רשמיים, הנחשבים בצדק לבעלי הנתונים האמינים ביותר להכרת ההיסטוריה, מצטיירת תמונה של ימי־הביניים שאינה שונה במהותה מתיאורי מהלכיהם המדיניים של שרים ושגרירים במאה ה־18. אך בתמונה כזאת חסר יסוד חשוב אחד: צבעהּ הבוהק של אותה יצריוּת עזה שפיעמה גם בלִבם של בני העם הפשוט וגם בלב השליטים. אין ספק שגם בזמננו קיים יסוד יצרי בפוליטיקה, אך כיום הוא נתקל – להוציא ימי מהפכות ומלחמות אזרחים – בבלמים ובמכשולים רבים יותר; הוא מתועל במאות דרכים למסלולים שנקבעו לו מראש באמצעות המנגנון המורכב של חיי החברה. במאה ה־15 מתאפיין עדיין המעשה הפוליטי באימפולסיביות רבה, המפֵרה פעם אחר פעם את שיקולי התועלת והחישוב הקר. כאשר מלוּוה אימפולסיביות זו בתחושת כוח, כמו בקרב השליטים, היא פועלת במשנֵה עוצמה. שסטלן מביע זאת בגלוי בלשונו המסוגננת. אין פלא, הוא אומר, שהשליטים מפַתחים לעיתים קרובות רגשות איבה עזים זה לזה, "שכן שליטים הם גברים, ענייניהם נעלים ומסוכנים ובמזגם שולטים יצרים רבים, כמו שנאה וקנאה, וליבם הוא אכן מקום מושבם של רגשות אלה בגלל תאוות השלטון שלהם".[28]31 האם אין זה דומה למה שתיאר ההיסטוריון בּוּרקהַרדט (Burckhardt) כ"פַּתוֹס השלטון" (Das Pathos der Herrschaft)?

מי שביקש לכתוב את תולדותיו של בית המלוכה הבורגונדי היה חייב להזכיר בדיווחיו שוב ושוב את מניע הנקמה, האָפֵל כַּבּימה המכוסה־שחורים שעליה היו מניחים את ארון המת – מניע שהיה כצליל־רקע לכל מעשה שנעשה בידי אנשים אלה, אכולי הנקמנות הקודרת והגאווה הפצועה. מצד שני, ברור שתהיה זו איוולת לראות את הדברים בפשטות יתֵרה, כפי שראתה אותם המאה ה־15. מובן שאין כל הצדקה לטענה שהגורם למאבק־הכוחות, שממנו צמחו חיכוכים בני מאות שנים בין בית המלוכה הצרפתי לבין בית הַבּסבורג, הוא סכסוך הדמים בין בית אורליאן לבין בית בורגונדיה, שני הענפים לבית וַלוּאַ (Valois). עם זאת עלינו להיות עֵרים, יותר מן המקובל באיתור סיבותיהם הפוליטיות והכלכליות של מהלכי ההיסטוריה, לעובדה שבעיני בני התקופה, בין אם צפו במתרחש מן הצד ובין אם לקחו חלק פעיל בריב הגדול, נראתה נקמת הדם כַּמניע המובהק המכתיב את פועלם וחורץ את גורלם של השליטים ושל המדינות. פיליפ הטוב הוא בעיניהם קודם כול הנוקם, "האדם שקידש מלחמה במשך שש־עשרה שנים כדי לנקום את קלונו של הדוכס ז'אן".[29]32 פיליפ לקח על עצמו את המשימה המקודשת "לנקום בכל העוצמה הכואבת והקטלנית את נקמת המת, עד כמה שאלוהים יתיר לו, ולשם כך יתמסר למשימה זו בלב ובנפש וייתן ביד הגורל את כספו ואת רכושו בשלמותם, כי לדעתו זו משימה גואלת, שייטב בעיני האֵל להגשימה מאשר לוותר עליה".[30] הכומר הדומיניקני, שהספיד את הדוכס הנרצח בהלווייתו בשנת 1419, עורר עליו זעם רב כאשר העז להצביע על חובתו של כל נוצרי לא לנקום.33 לה מארש טוען, שחובת הנקמה ושמירת הכבוד תואמות גם את משאלתן הפוליטית של הארצות שהדוכס שלט בהן: כל הארצות האלה זעקו יחד עמו לנקמה, הוא אומר.34

הסכם אַראס, שנחתם בשנת 1435 ואמור היה לכונן שלום בין צרפת לבין בורגונדיה, פותח בתיאור מעשי הכַּפָּרה ההכרחיים על הרצח במונטרו: יש להקים קפֶּלה בכנסייה של מונטרו במקום שבו היה ז'אן קבור בתחילה, ובקפֶּלה זו תיערך תפילת אשכבה מדי יום, עד סוף כל הדורות; באותה עיר יש להקים מנזר של המסדר הקַרטוּזיאני; יש להציב צלב על הגשר שבו בוצע הפשע; ויש לקיים מיסה בכנסיית המסדר הקַרטוּזיאני בדיז'ון, מקום קבורתם של דוכסי בורגונדיה.35 היה זה רק חלק מכל מעשי הכפרה וההשפלה הפומביים שדרש היועץ רוֹלאן (Rolin), בשמו של הדוכס: בכנסיות של מנזרים רבים, ולא רק במונטרו, אלא גם ברומא, בגֶנט, בדיז'ון, בפריס, בסַנטיַגוֹ דה קוֹמפּוֹסטֶלָה ובירושלים, יש לחרות באבן כתובות המספרות על המקרה.36

אין ספק ששאיפת הנקם, שלבשה צורות כה שונות, שלטה בקרב העם: כי מה היה קרוב יותר להבנתו של העם בכל הקשור במדיניותם של שליטיו מאשר מוטיבים פשוטים, קמאיים, של שנאה ונקמה? המסירוּת לשליט היתה בעלת אופי אימפולסיבי, נאיבי; היה בה רגש בלתי־אמצעי של נאמנות ושותפות־גורל. היתה זו כעין הרחבה של אותה תחושה עזה שחשו העֵדים אל פקיד בית המשפט והוואסאלים אל אדוניהם; אותה תחושה שהפכה בעת מדון וקרב ללהט שהשכיח מן הלב כל דבר אחר. היה זה רגש של השתייכות למחנה, לא למדינה. אכן, סתיו ימי־הביניים היה תקופה של מאבקים קשים בין מחנות. באיטליה התגבשו המחנות כבר במאה ה־13, בצרפת ובהולנד הם צצו בכל מקום במאה ה־14. כל מי שחוקר את תולדות התקופות האלה ודאי יראה כלוקים־בחסר את הסבריהם של ההיסטוריונים בני זמננו, המייחסים את היווצרות המחנות האלה אך ורק לנסיבות כלכליות־פוליטיות. הניגודים הכלכליים שהם מציעים לראות בהם את סיבת ההתפלגויות הנזכרות לעיל הם על פי רוב מבנים מֶכניים בלבד, שגם בעלי הכוונות הטובות ביותר לא יוכלו להסיק אותם מן המקורות. איש לא יכחיש שהיו סיבות כלכליות להיווצרות המחנות, אך מאחר שסיבות אלה אינן מציעות הסבר של ממש, נשאלת השאלה אם לא נוכל להגיע לתשובה מסַפּקת יותר אם נחפש את פשר המאבק בין המחנות בסוף ימי־הביניים בתחום הסוציולוגי־פסיכולוגי, לאו דווקא בתחום הכלכלי־פוליטי.

בעניין היווצרות המחנות אומרים המקורות בערך כך: בתקופה הפיאודלית ה"טהורה" התחוללו בכל מקום מריבות נפרדות, מוגבלות, שאין למצוא להן מוטיב כלכלי זולת קנאתו של צד אחד, החומד את נכסיו של הצד האחר. ולא רק בנכסים מדובר כאן, אלא גם בכבוד. גאוות השושלת, נקמנות ונאמנותם הנלהבת של תומכי כל אחד מן הצדדים הם המניעים הרגשיים העיקריים. אך ככל שמתחזק ומתרחב כוחה של המדינה, כן מגיעים ריבות משפחתיים אלה לקיטוב על פי ההשתייכות לרשות המדינית; אז נוצרת התגבשות למחנות, והתומכים עצמם רואים את סיבת ההתפלגות אך ורק כעניין של סולידריות ושל כבוד הקבוצה. האם יעיד הדבר על ראִייה מעמיקה יותר אם נטען שמדובר בניגודים כלכליים? כאשר אדם חד־עין בן אותה תקופה מצהיר שהוא אינו יכול למצוא סיבות סבירות לשנאה בין תומכי האֵם מַרגָרֶטָה לתומכי הבן וילֶם – שניהם חתרו להגיע לשליטה בפלנדריה ובדרום־הולנד,37 – אל לנו למשוך בכתפינו בזלזול ולחשוב שאנו חכמים ממנו. אכן, אין כל הסבר מסַפּק להתייצבותו של בית אֶחמונד (Egmond) לצד הבן ולתמיכתו של בית וַסֶנאר (Wassenaar) באֵם, שכן הניגודים הכלכליים המאפיינים את השושלות האלה הם בראש וראשונה תוצאה של מעמדם ביחס למלך – כשייכים למחנה זה או אחר.38

לאיזו עוצמה עשוי היה רגש הנאמנות לשליט להגיע – על כך אפשר לקרוא בכל עמוד מעמודי ההיסטוריה של ימי־הביניים. מי שחיבר את המחזה מַריקֶן וַן נימְוֶויכֶן (van Nimwegen) מראה לנו כיצד יוצאת דודתה המרשעת של מריקן מדעתה מרוב כעס, לאחר מריבה קולנית עם שכנותיה בעניין המאבק בין הדוכסים ארנולד ואדולף ון חֶלרֶה (van Gelre), מגרשת בחמת זעם את בת אחותה מביתה ואחר כך, מזועזעת מן השמועה שהדוכס הזקן, ארנולד, שוחרר מבית הכלא, היא מתאבדת. כוונת המחבר היתה להזהיר את הקורא מפני סכנותיה של נאמנות עיוורת לאחד המחנות. לשם כך הוא בוחר בדוגמה קיצונית: התאבדות שסיבתה היא עצם הנאמנות. זוהי דוגמה מוגזמת, כמובן, אך היא מוכיחה איזו עוצמה יצרית מייחס המחבר לדבֵקות היתֵרה במחנה מסוים.

אך יש גם דוגמאות מצודדות יותר. בחצות הלילה מפעילים חברי מועצת העיר אַבֶּוויל (Abbeville) את פעמוני הכנסייה לאחר שהגיע אליהן שליח מטעם שַרל רוזן שַרוֹלֶה ובפיו בקשה להתפלל למען החלמת אביו מחוליו. האזרחים המבוהלים נוהרים אל הכנסייה, מדליקים מאות נרות, כורעים ברך או משתטחים על הקרקע בבכי – וכך נמשך הדבר כל הלילה, בעוד הפעמונים מוסיפים להשמיע את קולם.39

בשנת 1429[31] עדיין תמכו אזרחי פריס בבית המלוכה האנגלי־בורגונדי, וכאשר הם שומעים שהמטיף רישאר, שעד לא מכבר ריגש אותם כל כך בדרשותיו, תומך למעשה בבית ארמניאק ומנסה לשכנע בסתר את אזרחי הערים האחרות לעבור אל מחנהו, הם מקללים אותו בשם האל ובשם כל הקדושים; את מטבע הבדיל שעליו חקוק שמו של ישו, זה שנתן להם רישאר, הם מחליפים בצלב אֶנדרוּ הקדוש (St. Andrew’s cross),[32] שהיה לסמל של בית בורגונדיה. הם מוצאים אף לנכון לחזור אל משחק הקוביה, שנגדו יצא האח רישאר חוצץ, "להכעיס",[33]40 כפי שכותב 'אזרח פריס' ביומנו.

אפשר היה להניח שהסכִיזְמָה בין אוויניון לבין רומא, אותו קרע נטול בסיס דוֹגמטי־דתי, לא יוכל לעורר להט דתי – על כל פנים לא בארצות המרוחקות משני מרכזים אלה, שלא היו מעורבות ישירות בפיצול ושבהן ידעו את שמותיהם של שני האפיפיורים, ותו לא. אך גם שם מתפתח הקרע לפילוג עז ואלים לשני מחנות, שאף הוצג כריב בין מאמינים למינים וכופרים בעיקר. כאשר נוטשת העיר בּריז' (Bruges) את האפיפיור שברומא ומצדדת באפיפיור שבאוויניון, עוזבים רבים מאזרחיה בית ועיר, משלח־יד וטובות הנאה, רק כדי שיוכלו לדבוק במחנה שלהם באוּטרֶכט או בליֶיז' (Liège), או בכל מקום אחר הנאמן לאוּרבַּן, האפיפיור שברומא.41 לפני הקרב ליד רוֹזבֶּקֶה (Rozebeke) ב־1382 התלבט מפקד הצבא האם עליו לצאת לקרב נגד המורדים הפלֶמיים תוך שהוא מניף את ה"אוֹריפלַאם", דגל המלכות הקדוש, שמותר היה להוציאו מנרתיקו אך ורק במלחמת קודש. לבסוף הוחלט להניף את הדגל, שכֵּן הפלֶמים הם תומכי אוּרבַּן, ועל כן הם מינים.42 כאשר ביקר פייר סלמון (Salmon), פוליטיקאי וסופר צרפתי, באוּטרֶכט, לא עלה בידו למצוא שם כומר שיניח לו להשתתף בתפילות של חג הפסחא, "מכיוון שאמרו שאני פרשתי מהדת ושאני מאמין בבנדיקטוס, אפיפיור השקר".[34] הוא הלך אפוא להתוודות לבדו בקפֶּלה כאילו היה עושה זאת באוזני הכומר, ואת המיסה הוא שומע במנזר של המסדר הקַרטוּזיאני.43

הצביון הרגשי של ההשתייכות למחנה והנאמנות לשליט התעצמו והלכו בהשפעת הסמלים למיניהם, הצבעים, השלטים, הסיסמאות והקריאות, שלפרקים התחלפו זה בזה ברצף ססגוני; לרוב היו אצורים בהם אלימות ורצח, אך לעתים בישרו על דברים משמחים יותר. לא פחות מאלפיים איש יצאו ב־1380 אל שערי העיר כדי לקבל את פניו של שַרל השישי הצעיר בכניסתו לפריס, כולם לבושים לבוש דומה, מחציתו בירוק ומחציתו בלבן. שלוש פעמים בין השנים 1411 ל־1413 נראתה פריס כולה מעוטרת לפתע בסמל מסוג מסוים, ואחר כך בסמל שונה: בתחילה בברדסֵי ארגמן וצלב אנדרו, אחר כך בברדסים לבנים, ואחר שוב שָלט הארגמן בכיפה. אפילו אנשי דת, נשים וילדים חבשו את הברדסים הללו. בעת שלטון האימים של הבורגונדים בפריס ב־1411 נוּדו כל אלה שהשתייכו לבית ארמניאק ונמנע מהם לקבל את לחם הקודש בתפילות יום ראשון, והכול לקול צלצול הפעמונים; על פסלי הקדושים תלו את צלב אנדרו – והיו אפילו כמרים, כך מספרים, שבעת המיסה או הטבילה לא היו מוכנים להצטלב בתנועת צלב של שתי וערב, כדוגמת ישו הצלוב, אלא רק בצורת צלב אנדרו האלכסוני.44

הלהט העיוור שבו דבקו האנשים במחנה שלהם, באדוניהם – ובעת ובעונה אחת גם בטובת עצמם – ביטא בחלקו גם את תחושת־הצדק המושרשת, הקשה כאבן, שאִפיינה את האדם הימי־ביניימי. הוא חי בביטחון בלתי מעורער בכך שלכל מעשה מגיע גמולו המלא. תחושת־הצדק היתה עדיין פַּגאנית בחלקה הגדול, והצורך בנקמה הוא שהוליד אותה. הכנסייה ניסתה אמנם לרסן את הדחף לעשות שפָטים ביריב על ידי שידול למתינות, לפיוס ולמחילה, אך היא לא העלימה את תחושת־הצדק. אדרבה, היא הקשיחה אותה, מאחר שהוסיפה ליֵצר הענישה את השנאה לחטא. לא אחת התפרש החטא בעיני האדם הימי־ביניימי היצרי כ"מה שעושה אויבי". בתחושת־הצדק נוצר עתה מתח קיצוני בין שני קטבים: בין התפיסה הברברית של עין תחת עין ושן תחת שן לבין הסלידה הדתית מן החטא. ובו בזמן גברה ההרגשה שעל המדינה לקחת על עצמה את התפקיד לפסוק עונשים כבדים לחוטאים. התחושה של חוסר ביטחון, של חששות, הביאה לכך שעם פרוץ כל משבר נקראו רשויות המדינה לנהוג ביד קשה, והדבר הפך לתופעה תמידית בסוף ימי־הביניים. ככל שהשתרשה בעם ההכרה שהפשע הוא לא רק סכנה לחברה אלא גם פגיעה במלכוּת שמים, כן הלכה ונמוגה התפיסה שאפשר לכפר על הפשע, תפיסה ששרדה אך בקושי, כשארית אידילית של תמימות מימים עברו. סתיו ימי־הביניים היה אפוא תקופת פריחה של עשיית־צדק כואבת ואכזריוּת משפטית. לאנשים לא היה ספק, ולוּ גם לרגע, שהעבריין ראוי לעונשו. הם חשו סיפוק עמוק מעצם העובדה שנעשה צדק בגלוי ובפומבי, ועל אחת כמה וכמה אם היה המבַצע השליט בכבודו ובעצמו. מדי פעם יצאו ראשי הרשויות למסעי שפָטים חסרי רחמים, אם בשודדים ובגנבים אחרים, אם במכשפות וקוסמים ואם בהומוסקסואלים.

הדבר המרשים אותנו יותר מכול במעשי האכזריות של מנגנון הצדק בסתיו ימי־הביניים אינו העיווּת החולני שבהם אלא ההנאה החייתית, הגסה, שנלוותה אליהם; היותם בידור־חוצות לעם. אזרחי מונס (Mons), למשל, קנו במחיר מופקע ראש כנופיית־שודדים אחד אך ורק למען התענוג שיפיקו מביתורו לארבעה רבעים, "מעשה שהביא לעם שמחה רבה יותר מקימתו־לתחייה של קדוש חדש, לוּ היתה בנמצא קימה־לתחייה כזאת".[35]45 בעת מעצרו של מקסימיליאן (Maximilian) קיסר גרמניה (ששלט בזמנו גם בבורגונדיה) בעיר בּריז' בשנת 1488 עמדה ברחבת השוק, במקום שהמלך יכול לראותה בבירור, מיטת עינויים על במה גבוהה. יתר על כן, העם לא שבע מלראות את העינויים שעוּנו פקידים בכירים שנחשדו בבגידה, וביקש לדחות את הוצאתם להורג על מנת ליהנות מעוד ועוד ייסורים.46

עד כמה הביא בְּליל זה של אמונה ותשוקת־נקמה לקיצוניות המנוגדת לרוח הנצרות מוכיח המנהג שרווח בצרפת ובאנגליה – לשלול מן הנידונים למוות לא רק את הסקרמנט של משיחה בשמן הקודש, אלא גם את הווידוי האחרון. איש לא ביקש להציל את נפשם, אלא להיפך: המגמה היתה להעצים את פחדם מן המוות על ידי כך שיועידו להם ייסורי נצח בגיהינום. לשווא ציווה האפיפיור קלֶמֶנס (Clemens) החמישי בשנת 1311 להתיר לנידונים למוות לפחות את טקס הווידוי והבעת החרטה על פשעיהם. המדינאי האידיאליסט בהשקפותיו פיליפ דה מֶזיֶיר (de Mézières) ניסה להשיג זאת גם הוא, תחילה אצל שרל החמישי מלך צרפת, אחר כך אצל שרל השישי. אך מזכירו האישי פּיֶיר ד'אורזֶ'מון, שאת "מוחו העיקש" (forte cervelle), אמר מֶזיֶיר, קשה להניע יותר מאשר לסובב את אבן הריחיים, התנגד – ושרל החמישי, המלך החכם ושוחר השלום, הצהיר שכל עוד הוא חי לא ישתנה המנהג הזה. רק כאשר צירף ז'אן זֶ'רסון (Gerson), תיאולוג ונגיד אוניברסיטת פריס, את קולו לזה של מזייר, תוך ציון חמישה שיקולים נגד המנהג הפסול, יצא מלפני המלך (ב־12 בפברואר 1397) צַו האומר שיש לאפשר לנידון למוות להתוודות. פּיֶיר דה קרַאוֹן (de Craon), שהודות למאמציו הוצא הצו, הציב צלב אבן ליד הגרדום של פריס; ליד צלב זה יכלו הנזירים הפרנציסקנים לחון את נשמותיהם של פושעים המתחרטים על פשעיהם.47 אך גם אז לא נעלם המנהג העממי הרוֹוח של שלילת הזכות הזאת; זמן קצר לאחר שנת 1500 נאלץ ההגמון של פריס, אֶטיֶין פּוֹנשיֶיה (Ponchier), לחדש את התקנה של קלמנס החמישי. בשנת 1427 נערכת בפריס תלייתו של רב־שודדים אחד. בעת הוצאתו להורג מגיע למקום פקיד בכיר, מנהל הכספים של המושל, כדי לפרוק את זעמו על הנידון למוות; הוא מונע ממנו את הזכות להתוודות, שאותה ביקש השודד לממש; בקללות וחרפות הוא עולה אחריו בסולם, מכה בו במקל ומתקוטט עם התליין מכיוון שזה האחרון קורא לקורבן לתת את דעתו על גאולת נפשו. התליין המבוהל מזדרז, החבל נקרע, הפושע המסכן נופל, שובר אחת מרגליו ואת צלעותיו ונאלץ לעלות שוב בסולם.48

בימי־הביניים לא היה זֵכר לכל אותן תובנות שתודות להן נעשתה תפיסת הצדק בימינו זהירה ומהוססת: מושג האחריות המוגבלת, ההבנה ששופט יכול לשגות, ההכרה שגם לחברה יש חלק בפשעו של היחיד, והשאלה אם אי אפשר להחזיר את העבריין למוטב במקום לגרום לו סבל. או, ליתר דיוק, תובנות אלה לא נעדרו כליל – אלא התגבשו, בלא שניתן להן ביטוי מילולי, והביאו לפרצי חמלה ומחילה ללא כל קשר לאשמה, ואלה הצליחו להבקיע את חומת הסיפוק האכזרי למראה הצדק הנעשה בפומבי. בעוד שאצלנו ניתנים עונשים קלים בהיסוס ומתוך תחושת אשמה מסוימת, ידע הצדק של ימי־הביניים רק שני קטבים: או עונש אכזרי ומחמיר, או חנינה. כאשר הוחלט על חנינה, נשאלה הרבה פחות מאשר בימינו השאלה אם ראוי הנאשם לחנינה מסיבות מיוחדות: אין זה משַנה במה הואשם האדם – גם אם היתה אשמתו ברורה ומוּכחת, תמיד היה מקום להעניק לו חנינה מלאה. בחנינות האלה לא תמיד הכריעה החמלה את כף המאזניים לטובת הפושע. כמה מוזרה נראית לנו האדישות שבה מדווחים בני אותה תקופה על כך שבהתערבותם של שארי־בשר נכבדים עשוי היה העבריין לקבל "מכתבי חנינה" (letters de remission)! אך רוב המכתבים האלה לא הוענקו לעבריינים שחטאם כבד מנשוא אלא לפשוטי העם, שלא היה להם מי שילַמד עליהם זכות בחלונות הגבוהים.49

הניגוד בין קשִי־לב לחמלה היה קיים גם בחיים שמחוץ לתחום המשפטי. קשי־לב מחריד כלפי מקופחים ונכים מן הצד האחד, וחמלה אין קץ ורגש עמוק של קִרבה־שבלב לחולים, לעניים ולחולי נפש מן הצד השני – אלה הן תופעות שאנו מכירים מן הספרות הרוסית. להנאה שמִן ההוצאות להורג נלווית תחושת־הצדק שבאה על סיפוקה (ובמידת־מה מצדיקה את ההנאה הזאת). אך לא ייאמן באיזו אכזריות, אטימות רגשית, לגלוג מרושע ושמחה־לאיד ילדותית צופים האנשים בסבלם של אלה שמזלם לא האיר להם פנים – וכאן חסר אפילו המרכיב המטהר של תחושת־הצדק הבאה על סיפוקה. הכרוניקן פייר דה פֶנֶן (de Fenin) מסיים את הסיפור על הריגתה של כנופיית שודדים במילים: "וכל זה היה מלווה בצחוק עליז, שכן כולם היו אנשים נחותי־דרגה".[36]50

בפריס התקיים בשנת 1425 מופע בידורי, שבו נלחמו ארבעה עיוורים עוטי־שריון על חזירון אחד. בימים שלפני המופע התהלכו העיוורים בעיר, עוטים אותו שריון; לפניהם צעדו מנגן בחמת חלילים ואדם הנושא דגל גדול, שעליו מצויר החזירון.51

דיֶיגו וֶלאסקֶס (Velazques) הראה לנו בציוריו את הבעת פניהן הנוגעת־ללב של הגמדוֹת (לוח 2), שמילאו בימיו בחצרם של מלכי ספרד את התפקיד שהיה שמור לשוטה־החצר במקומות אחרים. במאה ה־15 היו גמדות אלה מבוקשות מאוד בחצרות המלכים למטרות בידור ושעשוע. בהופעות ש"בין המנות" (entremets) שהוגשו לחוגגים, במשתאות הגדולים שנערכו בארמון, היו הגמדות מבצעות פעלולים ומציגות לראווה את נכוּתן. מאדאם ד'אוֹר (Madame d’Or), הגמדה בעלת השיער הזהבהב בחצרו של פיליפ דה בורגונדיה, היתה דמות ידועה במיוחד. במופעים שלה היתה נאבקת בליצן הַנְס (Hans).52 בשנת 1468, בנשף הכלולות של שרל האמיץ, דוכס בורגונדיה, ומרגרט מיורק, אחות מלך אנגליה אדווארד הרביעי, מופיעה מאדאם דה בּוֹגרַאן (Madame de Beaugrant), "הגמדה של העלמה מבורגונדיה", לבושה כרועת צאן ורכובה על אריה מוזהב (שעלה בגובהו על סוס). האריה עוּצב באופן שיכול היה לפתוח ולסגור את פיו ולשיר שיר ברכה; רועת הצאן הזעירה ניתנה במתנה לכלת הדוכס והוּשבה על השולחן.53 לא נשתמרו לנו קינות על מר גורלן של נשים קטנות אלה, אך מתוך פריטי־ההוצאות הנמנים בספרי החשבונות של החצר אנו יכולים להסיק כמה מסקנות. נוכל ללמוד מהם כיצד שלחה דוכסית אחת להביא גמדה מבית הוריה, כיצד ליוו האב או האם את בתם עד שהגיעה לחצר הדוכסית, וכיצד היו באים לבקר אותה מדי פעם, ובהזדמנות זו מקבלים מענק כספי: "עבור אביה של בֶּלוֹן השוטָה, שבא לבקר את בתו..."[37] האם שָב האב הביתה שמח וטוב לב, נהנה ממעמדה הנכבד של בתו בחצר הדוכסית? באותה שנה סיפק מסגר אחד מבְּלוּאַ (Blois) שתי רצועות־צוואר מברזל, אחת "כדי לקשור את בֶּלוֹן השוטָה והשנייה כדי לענוד לצוואר הקוֹפָה של הגברת הדוכסית".[38]54

על הטיפול בחולי הנפש באותה עת נוכל להקיש ממה שידוע לנו על קורותיו של שרל השישי, שבהיותו מלך זכה כמובן לטיפול טוב יותר מן השאר: כדי להחזיר חולה נפש מסכן לעשתונותיו לא חשבו אז על טיפול הולם יותר מאשר להפחידו באמצעות תריסר אנשים צבועים בשחור, מעין שֵדים שבאו לקחתו.55

בִּקשי־הלב של אותם ימים יש גם מידה מסוימת של תמימות, השמה לאַל כל גינוי שבפינו. בעת מגפת הדֶבֶר שפקדה את פריס מבקשים הדוכסים מבורגונדיה ומאורליאן לכונן בעיר את "חצר האהבה" (Cour d’amours), חוג לדיון בענייני אהבה שנועד להסיח את דעת ההמון מן הצפוי לו.56 בפסק הזמן שבין רציחותיהם המזעזעות של בני ארמניאק ב־1418 מייסדים אזרחי פריס בכנסיית אֶוּסטַסיוּס (Eustasius) הקדוש את "אחוות אנדרו הקדוש"; כל חבר באחווה זו, בין אם הוא כומר ובין אם לאו, עונד זֵר ורדים אדומים; הכנסייה מלֵאה ורדים ומדיפה ריח ניחוח "כאילו שטפו אותה במי ורדים".[39]57 כאשר הושם (בשנת 1461) קץ לציד המכשפות הנורא שפקד את אַראס, חוגג העם את נצחון הצדק בתחרות של מופעים על "חטאים ועונשם". הפרס הראשון הוא שושן צחור עשוי כסף; הפרס הרביעי – זוג תרנגולות מפוטמות; אבל הקורבנות עברו כבר מן העולם.58

כה עזים וססגוניים היו החיים בסתיו ימי־הביניים, עד כי הדיפו ריח מעורב של דם וּורדים. בהיותו כלוא בין פחדים נוראים לבין התבדחויות מן הסוג הילדותי ביותר, בין אכזריות מזעזעת לבין חיבה רגשנית, מיטלטל העָם לכאן ולכאן כענק שראשו ראש ילד. חייו עוברים עליו בין ניגודים קיצוניים, בין ויתור מוחלט על הנאות העולם הזה מזה לבין השתוקקות קדחתנית לרכוש ולתענוגות מזה, בין שנאה אפֵלה לחביבוּת לבבית.

על צִדם המצהיל־פנים של חיים אלה ידוע לנו אך מעט. נדמה שכל הרוך והתרוממות הנפש של המאה ה־15 התגלמו באמנות הציור והובעו בצלילותה הזכה של המוסיקה שהתחברה באותה עת. הצחוק של בני אותם דורות התאבֵּן, שמחת החיים הנלבבת שלהם ועליזותם התמימה שרדו רק בשירי העם ובמחזות הקומיים; אך די בכל אלה על מנת שנוסיף לגעגועינו על היופי האבוד של ימים עברו גם את הכיסופים לחדווה הקורנת מן הזמנים שבהם חיו ויצרו הציירים האחים ון אייק (van Eyck). אבל מי שמתעמק באמת בתקופה זו מתקשה לא אחת ללכוד את ההיבט השמח שלה, שכן בכל מקום, להוציא את תחום האמנות והמוסיקה, שולט החושך. בדרשותיהם מלאות־האזהרות של המטיפים, באנחותיה הלֵאות של הספרות הנשגבת, בדיווחיהם המונוטוניים של הכרוניקנים – בכל אלה זועקים חטאים מכל הסוגים והמינים ונשמעות קינותיהן של התלאות והמצוקה.

בזמנים שאחרי הרפורמציה לא התהדרו עוד שלושת החטאים העיקריים – גאווה, חימה ורדיפת בצע – באותן מחלצות של להט ארגמני ובאותה עזות־מצח חסרת בושה כבמאה ה־15. איזו התנשאות חסרת־גבולות אִפיינה אז את בית בורגונדיה! כל תולדותיה של שושלת זו, החל במעשה התעוזה האבירי שממנו צמח עושרו של פיליפ הראשון מבּוּרגוּנדיה, דרך קנאתו המרה של ז'אן ללא־חת ויֵצר הנקמה האפל שהשתלט על צאצאיו לאחר מותו, דרך הקיץ הארוך של האביר המפואר האחר, פיליפ הטוב, ועד לעיקשות המטורפת שהביאה לנפילתו של שרל האמיץ – האם אין הן אֶפּוס של גאווה הרואית? ארצותיהם נמנו עם אלה השוקקות־חיים יותר מכל האחרות במערב: בּוּרגוּנדיה השופעת כוחניות ויין, פּיקַרדי חמת המזג, פלַנדריה החמדנית והעשירה. אלה הן הארצות שבהן פורחות אמנויות הציור, הפיסול והמוסיקה – ושבהן שולטים חוקי נקמה נוראים וברבריוּת אלימה מאין כמוה בקרב האצילים ואזרחי הערים גם יחד.59

באותה תקופה נפוצה החמדנות יותר מכל חטא אחר. הגאווה והחמדנות ניצבות יחדיו – זו כחטאהּ של התקופה הישנה וזו כחטאהּ של התקופה החדשה. הגאווה היא חטאהּ של התקופה הפיאודלית וההייררכית, שבה אין הרכוש מחליף כמעט ידיים. תחושת הכוח אינה קשורה בעיקרה לרכוש; היא אישית יותר, ועל מנת שהכוח יזכה להכרה עליו להתבטא בהפגנת העושר לראווה, בפמליה גדולה של מקורבים, בעיטורים יקרי־ערך ובהתנהגותו המרשימה של בעל־הכוח. תחושתו של בן האצולה שהוא עולה על הזולת ניזונה מן התפיסה הפיאודלית־הייררכית המומחשת בצורה חיה: כריעת־הברך כאות הערצה ונאמנות, יראת־הכבוד החגיגית והפּאר מעורר־הפליאה. כל אלה ביחד חברו להרגשה שהעליונות על הזולת היא דבר קיים ועומד – ומוצדק מאין כמוהו.

ההתנשאות היתה חטא סמלי ודתי גם יחד; היא היתה מושרשת בכל השקפה על החיים ועל העולם. סוּפֶּרבִּיָה (Superbia), כשמה הלטיני, היא שורש כל רע; התנשאותו של לוּציפֶר, אותו "הֵילֵל בן שחר" התנ"כי שנפל משמַיִם ארצה, עומדת ביסודו ובסופו של כל חורבן. כך ראה זאת אוגוסטינוס הקדוש וכך המשיכו הדורות הבאים לדַמות לעצמם: ההתנשאות היא אֵם כל החטאים, שכן היא מצמיחה להם שורש וגזע.60

אך ליד הפסוק מכתבי הקודש המחזק השקפה זו: "כי בגאוה אבדו ומהומה רבה ובשפלות חסרון",[40]61 אנו מוצאים פסוק אחר: "החמדנות היא שורש כל רע".[41]62 אפשר היה אפוא לראות גם את החמדנות כאֵם כל חטאת, שכן המילה cupiditas, חמדנות, שאינה נמנית עם שבעת החטאים העיקריים, נתפסה באותה עת כזהה עם avaritia, רדיפת בצע, מילה שאכן הופיעה בגירסה אחרת של הטקסט.63 מתקבל הרושם שמאז המאה ה־13 התבצרה בלב האנשים האמונה שתאוות הבצע שלוחת הרסן היא המחריבה את העולם, ואמונה זו דחקה ממקומה את ההתנשאות כחטא הכבד ביותר. החומרה הראשונה־במעלה שהקצתה התיאולוגיה בימים עברו לסוּפֶּרבִּיָה נבלעה במקהלת הקולות המתחזקים, המייחסים את סִבלות כל הזמנים לתאוות הבצע הגוברת והולכת. אה, איך קילל אותה דנטה! "תאוות הבצע העיוורת"[42] קרא לה.

אלא שתאוות הבצע חסֵרה את האופי הסמלי והתיאולוגי של ההתנשאות; היא החטא החומרי הטבעי, היֵצר הגשמי הטהור. תאוות הבצע היא החטא של העידן שבו מחולל השימוש בכסף, המחליף ידיים כל העת, שינויים מפליגים בתנאים הדרושים להתהוותו של הכוח ולהתפרסותו. כבודו של אדם מוערך עתה על פי חישובים אריתמטיים. נוצר כר נרחב פי כמה לסיפוק תאוות שלוחות־רסן ולצבירת אוצרות. לאוצרות אלה אין עדיין אותו הֶעדֵר־מוחשיוּת דמוי רוח־רפאים שהוא תכונתו של האשראי הבנקאי בימינו; הזהב הנוצץ, המוחשי, תופס עדיין מקום ראשון־במעלה בדמיונם של הבריות. ולשימוש שעושים העשירים בעושרם אין עדיין אותה שגרה אוטומטית ומֶכנית של השקעה חוזרת, כבימינו: הסיפוק נמצא עדיין בקטבים המנוגדים של צבירה קמצנית מזה ובזבזנות הוללת מזה. בקוטב הבזבזנות הזדווגה רדיפת הבצע עם ההתנשאות מימים עברו. ההתנשאות היתה קיימת עדיין במלוא עוצמתה, המחשבה ההייררכית־פיאודלית לא איבדה מכוחה. תאוות הפאר והגנדור, ההידור ומפגני העושר המרשימים להטו עדיין במלוא עוּזם הארגמני.

דווקא הקשר עם ההתנשאות הפרימיטיבית הוא המַקנה לחמדנות של שלהי ימי־הביניים את אופייה הישיר, היצרי, הנמרץ, שנדמה שאבד לה בזמנים מאוחרים יותר. הדת הפרוטסטנטית והרנסנס שיוו לחמדנות ערך מוסרי: הם העניקו לה זכות־קיום כאמצעי יעיל לקידום טובת הפרט והכלל. אות הקלון שטבעו בה היטשטש והלך ככל שחדלו הבריות להאמין ללא סייג בשלילת הקניין הגשמי. אך בימי־הביניים המאוחרים עדיין היה העם משוכנע בקיומו של ניגוד מובהק בין החמדנות, שיסודה בחטא, לבין גמילות חסדים או עוני מרצון.

מן הספרות והכרוניקות של הימים ההם, החל בפתגמים וכלה בכתביהם של אנשי הדת, בוקעות ועולות שנאה מרה לעשירים ותלונות על חמדנותם של הנגידים וגדולי הממלכה. לפעמים נדמה כאילו היתה אז איזו מוּדעוּת עמומה למאבק בין המעמדות, המתבטאת בהתמרמרות מוסרית. בעניין זה מאפשרים לנו גם המסמכים הרשמיים וגם המקורות הספרותיים לחוש בעליל את צלילי החיים של אותה תקופה, אך מן המסמכים המשפטיים מזדקרת לעינינו ביתר שאת חמדנות מחוצפת ביותר.

בשנת 1436 עדיין היה זה בגדר האפשר שבאחת הכנסיות של פריס, שאותן הִרבו המתפללים לפקוד יותר מכל האחרות, הושעו התפילות למשך 22 יום אך ורק מכיוון שההגמון לא היה מוכן לקַדֵש אותה מחדש לפני שיקבל מספר מסוים של פרוטות מכמה קבצנים אשר חיללו את הכנסייה בדמם בעת התכתשות, ועניים מרוּדים אלה לא יכלו לעמוד בַּגזֵרה. אותו הגמון, ז'אק די שַטֶליֶיה (du Châtelier), היה ידוע כ"אדם יהיר וחמדן מאוד, חומרני הרבה יותר מן היאֶה למעמדו".[43] אך גם בימי יורשו, דֶני דה מוּלֶן (Moulins), קרה בשנת 1441 דבר דומה. במשך ארבעה חודשים אי אפשר היה לערוך לוויות או תהלוכות אֵבל ב"בית הקברות של התמימים", הנודע והמבוקש ביותר בפריס, מכיוון שההגמון דרש שיינתנו לו בתמורה לכך כספים רבים מכפי שיכלה הכנסייה לגייס. על הגמון זה אמרו שהוא "אדם המגלה מעט מאוד חמלה לַזולת אם אינו מקבל כסף או מתנה שוות ערך, ואפילו סיפרו עליו שהוגשו נגדו חמישים תביעות, כי אי אפשר היה להשיג ממנו שום דבר ללא משפט".[44]64 די לעקוב אחר תולדות "המתעשרים החדשים" של אותה תקופה, כגון משפחת ד'אורזֶ'מון על חמדנותה ותרגיליה המשפטיים השפָלים, על מנת להבין את זעמו האדיר של העם ואת החימה הגואָה ששפכו מטיפים ומשוררים על העשירים.65

העם לא יכול היה לראות את מנת־חלקו ואת אירועי אותה עת אלא כרצף בלתי־פוסק של ניהול כושל ועושק, מלחמות וביזה, התייקרויות, מחסור ומגפות. המלחמות נדמו אינסופיות, בערים ובכפרים שררה חרדה מתמדת מפני כנופיות מסוכנות, מנגנון הצדק היה נוקשה ובלתי אמין, ומעל כל אלה ריחף תמיד הפחד המשַתק מן הגיהינום, השטן והמכשפות. התחושה הכללית היתה של חוסר־ביטחון, שצבע את תפאוּרת החיים בצבעים קודרים. לא רק העניים ובני המעמד הנמוך לא ידעו מה יֵלד יום; גם האצולה והפקידים הבכירים היו נתונים בסכנה מתמדת, ותהפוכות־גורל קיצוניות פקדו אותם כמעט כדבר שבשגרה. מַתיֶיה ד'אֶסקוּשי (d’Escouchy) מחבל פּיקַרדי היה אחד הכרוניקנים הרבים שחיו במאה ה־15. מרשומותיו, שהיו פשוטות, מדויקות, בלתי־משוחדות ומתאפיינות בהערצה השכיחה לאידיאל האבירי ובנטייה המקובלת להטפת מוסר, יכולנו להסיק שהאיש היה כרוניקן מכובד, שהקדיש את עצמו למחקר היסטורי מדוקדק. אך אֵילו חיים חי האיש במציאות! תולדותיו ידועות לנו ממה שהתגלה למוציא־לאור של כתביו לאחר עיון במסמכים שונים.66 מתייה ד'אסקושי מתחיל את הקריירה המקצועית שלו כפקיד בעירייה, נעשה לחבר־מועצה ולבסוף נבחר למושבע ולנציב (prévôt) של העיר פֶּרון (Péronne), וכל זה מתרחש בין 1440 ל־1450. מתברר שכבר בראשית דרכו הוא מעורב בסכסוך ממושך עם משפחתו של היועץ המשפטי של העיר, ז'אן פרוֹמַן (Froment), סכסוך המתנהל בבית המשפט. פעם תובע היועץ המשפטי את ד'אסקושי באשמת זיוף ורצח, ופעם באשמת "התנהגות חריגה ותוקפנות".[45] ד'אסקוּשי מצדו מציק לאלמנת אויבו באיוּמים שיבצע בדיקות להוכחת היותהּ מכשפה, שכן בכך היא נחשדת. אלא שהאשה מצליחה להשיג צו המחייב את ד'אסקושי להעביר את הבדיקה לידי בית המשפט. העניין מובא בפני בית הדין העליון בפריס, וד'אסקוּשי נכלא בפעם הראשונה. עוד שש פעמים אנו מוצאים אותו עצור כנאשם, ופעם אחת היה כלוא כשבוי־חרב. בכל אחת מן הפעמים הוא מואשם בפלילים, ולא אחת אף נכבל בשרשראות כבדות. בתחרות על הגשת התלונות בין משפחת פרוֹמן לד'אסקוּשי חל מפנה בעקבות התנגשות אלימה, שבה פוצע בנו של פרוֹמן את ד'אסקושי, וכל אחד משניהם פונה לשכיר חרב שירצח את היריב. זמן מה לאחר שסכסוך ממושך זה שוקע בתהום הנשייה מגיע תורן של מִתקפות חדשות; הפעם נפצע ד'אסקוּשי מידי נזיר. שוב מוגשות תלונות הדדיות, וד'אסקוּשי עובר לגור בנֶל (Nesle), כנראה משום שנחשד במעשי פשע. אך דבר זה אינו מפריע לקריירה שלו לשגשג: הוא זוכה למשרה מכובדת בבית המשפט, נעשה חבר מועצה בעיר ריבּמוֹן (Ribemont), נבחר ליועצו המשפטי של המלך בסן־קֶנטֶן (Saint Quentin) ואף זוכה לתואר אצולה. לאחר פציעות נוספות, מעצרים חוזרים ונשנים וקנסות הוא יוצא למלחמה: בשנת 1465 הוא מצטרף אל צבא המלך במוֹנלֶרי (Montlhéry), הנאבק בשרל האמיץ, ונופל בשבי. עוד קרב אחד מותיר אותו נכה. אז הוא נושא אשה, אך אין זה אומר שהוא פותח דף חדש בחייו. באשמת זיוף חותמות הוא מוּבל לפריס "כגנב ורוצח",[46] ועתה הוא מעורב בסכסוך עם פקיד בכיר בעיר קוֹמפּיֶין (Compiègne), שהתבקש לבדוק את מעלליו; הוא מודה באשמה לאחר עינויים קשים ונמנע ממנו לערער, מורשע, נמצא לבסוף זכאי, מורשע שוב – עד שאין בידינו עוד מסמכים המדווחים על המשך חייו של אדם זה, המלאים משטמה ורדיפות.

כל אימת שאנו עוקבים אחר תולדותיהם של אנשים הנזכרים בשמותיהם במקורות מתקופה זו עולה תמונה דומה של חיים מלאי טלטלות עזות. קראו, למשל, את הפרטים שליקט החוקר פּיֶיר שַמפּיוֹן (Champion) על הגברים והנשים הנזכרים בשיר הצוואה (Testament) של המשורר פרנסוּאַ וִיוֹן (Villon),67 או את הערותיו של אלכסנדר טיטיי (Tuetey) ליומנו של אזרח פריס, שנכתב בידי אלמוני. בכל אלה אנו מוצאים אינסוף התדיינויות משפטיות, פשיעות, סכסוכים ורדיפות. ואלה הם חייהם של אנשים ששמם נמצא באקראי במסמכים משפטיים, כנסייתיים ואחרים. רשומות מאותה תקופה שיצאו מתחת ידיו של ז'אק די קלֶרק (du Clercq), שהן למעשה אוסף של דיווחים על מעשי פשע, או יומנו של פיליפ דה וינֵיי (de Vigneulles) שבו הוא מתאר את קורותיהם של אזרחי העיר מֶץ (Metz),68 עלולים לצייר תמונה שחורה מדי של הימים ההם. אפילו "מכתבי החנינה", המעלים את חיי היום יום בדייקנות ובחיוניות כה רבות, יכולים להאיר רק את הצד האפל של החיים בגלל צביונם הפלילי. כל דגימה מכל מקור שהוא מאשרת את התמונות הקודרות הללו.

זהו עולם של רוע. להבות השנאה והאלימות מיתמרות לגובה. לאי־הצדק יש כוח רב, השטן מאפיל בכנפיו השחורות על עולם קודר – ובקרוב צפוי יום הדין. אבל האנושות אינה חוזרת בה מחטאיה; הכנסייה נלחמת, מטיפים ומשוררים מקוננים ומזהירים, אך לשווא.

[1] [הספר נכתב ב־1919. הערה זו ושאר הערות העורך שלהלן מובאות בסוגריים מרובעים.] 
[2] [הסקרמנטים הם שבעת האירועים הטקסיים המציינים את החסד האלוהי היורד על המאמינים המשתתפים בהם: הטבילה, הווידוי, הקונפירמַציה, אכילת לחם הקודש, הכניסה בברית הכהונה, הבּיאָה בברית הנישואין ומשיחת הגוסס בשמן הקודש.]
[3] “laquelle fait hideux à oyr.” 
[4] [הפילוג בכנסייה הקתולית, שהביא לבחירתם־במקביל של כמה אפיפיורים (1378-1417).]
[5] “les plus piteuses processions qui oncques eussent été veues de aage de homme.” 
[6] “en grant pleur, en grans lermes, en grant devocion.” 
[7] “et tellement fit attendrir les coeurs que tout le monde fondoit en larmes de compassion. Et fus sa fin recommandée la plus belle que l’on avait oncques vue.” 
[8] “Foison de peuple y avoit, qui quasi tous ploroient à chaudes larmes.” 
[9] [תיאור מצמרר של המוות, המתגלם בדמות שלד מחריד־למראה המרקיד את האנשים אל קברם.]
[10] “selon la mode des conseillers de parlement.” 
[11] [על שם התינוקות התמימים והטהורים שציווה המלך הורדוס לשחוט בבית־לחם, לאחר שסוּפּר לו על "מלך היהודים" שנולד זה עתה (הבשורה על פי מתי ב', א-יח).] 
[12] “Les gens grans et petiz plouroient si piteusement et si fondement, comme s’ilz veissent porter en terre leurs meilleurs amis, et lui aussi.” 
[13] “crians et soupirans moult fort son departement.” 
[14] “au hennin! au hennin!” 
[15] “Mais à l’exemple du lymeçon, lequel quand on passe près de luy retrait ses cornes par dedens et quand il ne ot plus riens les reboute dehors, ainsy firent ycelles. Car en assez brief terme après que ledit prescheur se fust départy du pays, elles mesmes recommencèrent comme devant et oublièrent sa doctrine, et reprinrent petit à petit leur viel estat, tel ou plus grant qu’elles avoient accoustumé de porter.” 
[16] “vestus de deuil angoisseux, lesquelz il faisoit moult piteux veoir; et de la grant tristesse et courroux qu’on leur veoit porter pour la mort de leur dit maistre, furent grant pleurs et lamentacions faictes parmy toute ladicte ville.” 
[17] “Et Dieu scet le doloreux et piteux deuil qu’ilz faisoient pour leur dit maistre!” 
[18] “et que le plus saige y pert patience.” 
[19] “Lors oyt-l’on voix lever et larmes espandre et clameur ruer par commun accord: Nous tous, nous tous, monseigneur, vivrons avecques vous et mourrons.” 
[20] “Or vivez doncques et souffrez; et moy je souffreray pour vous, premier que vous ayez faute.” 
[21] “disant l’un: j’ay mille, l’autre: dix mille, l’autre: j’ay cecy, j’ay cela pour mettre pour vous et pour attendre tout vostre advenir.” 
[22] “Bonjour, monseigneur, bonjour, qu’est cecy? Faites-vous du roy Artus maintenant ou de messire Lancelot?” 
[23] [מסדר של נזירים מתבודדים וסגפנים, שהקדישו את חייהם להתבוננות עצמית ולתפילה, שנוסד בידי בּרוּנוֹ הקדוש בשנת 1084 והתקיים למעלה מ־800 שנה ללא כל שינוי באורח חייהם של חבריו; כל אחד מן המנזרים שהקימו הנזירים הקרטוּזיאנים משלהי המאה ה־11 ואילך, תחילה באיטליה ואחר כך בצרפת ובמקומות רבים אחרים באירופה, נקרא שַרטרֶז (Chartreuse), על שם תאי־ההתבודדות הראשונים שבנו לעצמם ברונו הקדוש וששת חבריו על צוק סלע נידח בשַרטרֶז שליד גרֶנוֹבּל.] 
[24] “qui demy à dur et à regret luy tira un gros d’Ecosse de sa bourse et le luy presta.” 
[25] “aucun petit traité de fortune, prenant pied sur son inconstance et déceveuse nature.” 
[26] “ung duc et ung conte et dix homes tous à cheval.” 
[27] “par art magicque ou autrement.” 
[28] “puisque les princes sont hommes, et leurs affaires sont haulx et agus, et leurs natures sont subgettes à passions maintes comme à haine et envie, et sont leurs coeurs vray habitacle d’icelles à cause de leur gloire en régner.” 
[29] “celluy qui pour vengier l’outraige fait sur la personne du duc Jehan soustint la gherre seize ans.” 
[30] “en toute criminelle et mortelle aigreur, il tireroit à la vengeance du mort, si avant que Dieu luy vouldroit permettre; et y mettroit corps et âme, substance et pays tout en l’aventure et en la disposition de fortune, plus réputant oeuvre salutaire et agréable à Dieu de y entendre que de le laisser.” 
[31] [הדבר היה בשלהי "מלחמת מאה השנים" (1337-1453) בין אנגליה לצרפת.] 
[32] [הצלב המלוכסן, דמוי האות X, שעליו נצלב לפי המסורת אנדרו הקדוש (השליח אנדריאס, אחיו של שמעון פטרוס), פטרונהּ של סקוטלנד. צלב זה מופיע על דגל סקוטלנד, ומשם הגיע אל דגל ה"יוניוֹן ג'ק" הבריטי.] 
[33] “en despit de luy” 
[34] “pour ce qu’ils disoient que je estoie scismatique et que je créoie en Benedic l’antipape” 
[35] “dont le peuple fust plus joyeulx que si un nouveau corps sainct estoit ressuscité.” 
[36] “et faisoit-on grant risée, pour ce que c’estoient tous gens de povre estat.” 
[37] “Au pere de Belon la folle, qui estoit venu veoir sa fille...” 
[38] “pour attacher Belon la folle et l’autre pour mettre au col de la cingesse de Madame la Duchesse.” 
[39] “comme s’il fust lavé d’eau rose” 
[40] “A superbia initium sumpsit omnis perditio” 
[41] “Radix omnium malorum est cupiditas” 
[42] “La cieca cupidigia!”
[43] “ung homme très pompeux, convoicteux, plus mondain que son estat requeroit.” 
[44] “homme très pou piteux à quelque personne, s’il recevoit argent ou aucun don qui le vaulsist, et pour vray on disoit qu’il avait plus de cinquante procès en Parlement, car de lui n’avoit on rien sans procès.” 
[45] “exces et attemptaz” 
[46] “comme larron et murdrier”