מלאכיה נרדמו כולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלאכיה נרדמו כולם
מכר
מאות
עותקים
מלאכיה נרדמו כולם
מכר
מאות
עותקים

מלאכיה נרדמו כולם

4.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 378 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 18 דק'

מירה מגן

מירה מגן (נולדה ב-1950) היא סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005. 

את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות. ספרה הראשון שהתפרסם ב-1994 "כפתורים רכוסים היטב" נערך בידי יגאל שוורץ ויצא בסדרת "צד התפר". ידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1998 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". הרומן השני שלה "בשוכבי ובקומי אישה" יצא בשנת 2000.

ספריה תורגמו לשפות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היא זכתה בכמה פרסים, בהם פרס קרן אולשוונג (1995) ופרס לסופרים עבריים ע״ש ראש הממשלה לוי אשכול (2005). 

מספריה:
כפתורים רכוסים היטב, הוצאת כתר, 1994
אל תכה בקיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
בשוכבי ובקומי, אישה, הוצאת כתר, 2000
מלאכיה נרדמו כולם, הוצאת כתר, 2003
פרפרים בגשם, הוצאת כתר, 2005
ימים יגידו, אנה הוצאת כתר, 2008
וודקה ולחם, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010
עיניים כחולות מדי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
אחותו של הנגר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2015
מיכאלה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018
אהבה יד ראשונה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2022

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3pabt6h3

תקציר

שני אירועים מטלטלים את חייה של מוריה, המתנהלים לכאורה על מי מנוחות. פגישה אקראית עם נגן רחוב והידרדרות במצבו הבריאותי של אביה מעמתות אותה עם שאלת הנאמנות לבעלה ולשני ילדיה וגורמות לה לתהות על מקומה של הילדות בחייה ועל קשריה המורכבים עם ארבע אחיותיה ואחיה, הנפש הקרובה אליה יותר.

בשפה פיוטית טווה מירה מגן רומן עשיר בתובנות, חכם ומרעיש על אישה שמבוע השאלות שהולך ומציף את חייה גורר אותה אל חקירה מעמיקה של ההוויה שלה, של האהבה ותהומות הנפש שהיא מזמנת, של החמלה ושל האפשרות לגאול אדם אחר במעשה ובדיבור. מוריה נדרשת להגדיר מחדש את גבולותיה כאישה וכאדם ואת גבולות המימוש העצמי והמחיר שהוא גובה בעולם שמלאכים המופקדים עליו נרדמו כולם על משרמתם.

מלאכיה נרדמו כולם הוא ספרה הרביעי של מירה מגן. ספרה הקודם, "בשוכבי ובקומי, אישה", היה רב מכר גדול ואחד מחמשת המועמדים לפרס ספיר לספרות לשנת 2001. קדמו לו קובץ הסיפורים רב המכר "כפתורים רכוסים היטב" והרומן "אל תכה בקיר".

פרק ראשון

פרק ראשון

הן יצאו אל הרחוב והאור התנפל עליהן כאילו ארב להן. נעמי הגביהה יד להגן על עיניה וצל ידה נפל על הדרך סביל, מוותר, כנוע. הן לא ראו אותי צופָה בהן מהחלון, אבל אני ראיתי את שמלותיהן הפשוטות, את צוואריהן הבלועים בבגד, וידעתי, להן אין במה להתבייש.
פניהן מורכנים אל הדרך, התרחקו. השיער של נעמי שחור וצנוח על כתפיה, של חני קצר, נתון בכובע צמר גס והדוק.
תריסר עצי אִזדרכת יעברו עד שיגיעו אל התחנה. אור עז ונוקב פלש מבעד לענפים, נימר את השמלות, הבהיק אישוני ציפורים ועיגולי פרי קשים. הפריחה הסגולה בערה אבל עיניהן היו במדרכה.
נעמי חוסכת מעצמה את הכאב הכרוך ביופי כי היופי, ממה בא לו יופיו אם לא מארעיותו, והיא ממילא ראשה ורובה בארעי ובאוזל.
וחני? אחרי שנים שאין לה רגע להביט ביופי, התרגלה וכבר איננה מתבוננת בכל שאינו צריך לה, שפטור מדאגתה ולא מבקש דבר.
גרומה, צווארה שלוח לפניה, נטוי כלפי משימותיה, רגליה נחושות לחטוף נתחי זמן, בולעות את האריחים שניים שניים. רגע פנוי ממעשים אין לה ולא היתה באה אלי היום אלמלא סוּפַּח אבא לרשימת נצרכיה, הללו שאלוהים גרע מהם ממון, בריאות או אוזן קשבת. גם לא היתה מצרפת אליה את נעמי לולא רצתה לזכַּוֹתה. לעולם אין לדעת מה יכריע את הכף בחשבון הגדול, ולא יזיק לנעמי שיתווספו לה מעשים שיטו את הכף לטובתה.
חלה ירידה אצל אבא, הן אמרו. אנחנו שישה, אם כל אחד מאתנו ייקח על עצמו יום בשבוע נכסה את רוב הבדידות שלו, והעיקר, יהיה לו משהו לחכות לו.
"את מקבלת על עצמך לדבר עם שלושת האחרים, מוריה?"
שני זוגות עיניים ננעצו בי, האחד ערני ולהוט, לכוד ברשת קמטים צפופה, השני מרוחק וטרוד ועפעפיו חלקים.
"אני מקבלת," אמרתי, אף על פי שלא הבנתי למה העיקר הוא משהו לחכות לו. מה יתרונו של המשהו שטרם בא על החיים הנחֶיים כרגע. כאילו העכשיו אין לו כלום משלו וכאילו כשיגיע המשהו שחיכה לו, לא ייהפך גם הוא לעכשיו.
הן מתרחקות, קטֵנות ומתכווצות, עיניהן בפרחים הנרמסים תחת נעליהן. נעלי בורדו יש לנעמי, מכסות את כפות רגליה המושלמות, שעד היום כלום לא יצא לה ממושלמותן. של חני שחורות, סתם שחורות, שישה חורים, שרוך, סוליה שטוחה, חרטום אליפטי רחב. פעם ביומיים היא מצחצחת שלא יתבלו, כי מאין יש לה כסף לנעל חדשה, וממילא לוּ שאלו את הרגל היתה מבכרת את הישנה שיש בה שקערורית לכל ציפורן סוררת, יבלת או עור שלא שויף. נעליים חדשות נועדו לעיניהם של אחרים, והיא איך יהיה לה זמן לעיניהם של אחרים? די לה בעשרת זוגות העיניים של ילדיה שנשואות אליה, הרי גם את קמצוץ הזמן שהיא מעניקה לעיניו התועות של אלעזר בעלה היא גונבת מהם, ומרוב עיניים לא נותר לה זמן לעיניה שלה ואין מי שימנע משקיקי עפעפיה לתפוח ולדחוק את עור הרקות, לצופפו ולעשותו קווים קווים.
משהו לחכות לו. כאילו לא די בזה שפקחת את עינייך בבוקר, שהלשון נעה בפיך, שהצלחת לשרוך את הנעל, שהלכת לשירותים והכול עבד.
פרחי האזדרכת הכחילו, בבת אחת הועם האור ואיבד כוח כמו נטתה הארץ על צִדה לפתע. הן כבר עומדות בתחנה או נאספו אל האוטובוס, נעל בורדו, נעל שחורה, חרטום אליפטי. עמדתי בחלון, קולות של סוף היום בעיר שיריעתם הקדושה ביותר של השמים מתוחה מעליה. בשעה הזו גם אלה שמצחצחים את נעליהם לכבוד המשיח כבר אוספים רגליהם מחוצותיה. עוד מעט יבלע החושך את האזדרכות והפולקסוואגן של יובל תגיע. בינתיים אשטוף את הספלים ואתקשר אל שלושת האחרים, שרה'לה, מוּלי ותהילה, ולכל אחד לחוד אומר שחלה ירידה ושצריך משהו לחכות לו.
כאילו הציפייה התלויה על חוט הזמן היא עילת הקיום וטעמו.
חני הסתפקה במים, היא מפקפקת בכשרותם של הכלים שלי, ספלה נותר יבש כמו שפתיה. על הספל של נעמי נקמרה טביעת משחה חיוורת, וזלין שנסחט משפופרת שתווית בית המרקחת שבו היא עובדת הוטבעה עליה, כשם שהוטבעה על שפופרת הקרם המשוח על ידיה הענוגות. ידי אישה שלא סחטה כביסת תינוקות מעולם, שלא נשאה ילד בזרועותיה, שלא אימצה את כפה להגן עליו מפני הרוח, מפני הגשם, מפני המון אדם בכיכר, שלא קִרצפה דייסה חרוכה מקַלָחות וסירים. ידיים שלא צברו סימנים שצוברת יד שמתכנסת או נקמצת, נשלֶוֶות או נועצת ציפורניים בתוך כפו של גבר.
שתיהן לא נגעו בעוגה, האחת מפני אלוהים והאחרת מפני הגִזרה. את תפוח העץ חצו ביניהן, חני נגסה עד ליבת התפוח ונעמי חתכה לה פלחים דקים והחליקה אותם בזהירות אל פיה שלא יגררו אִתם משיחות וזלין מהשפתיים.
חלה ירידה, אמרה חני. ועל סמך מה קבעה חני ששתיקותיו המתארכות הן ירידה? הוא שותק כי חדל לסמוך על המילים, גם לפני שאִכזבו אותו המילים לא היה דברן גדול. בכל משפחה ישנה דאגנית אחת שתמיד תתריע על משהו. מישהי שלעולם תחושי אסון או אשמה במחיצתה ומצפונך יכך גם על חטאים שלא חטאת.
את קונה לך עוגה ברחוב ומתנצלת על אהבתך את עצמך ורגע אחר כך מתקוממת על התנצלותך וקונה לך עוד שתיים.
ודווקא על השעה שיש לי עם ואלרי אני לא מתנצלת כי חטאים כבדים זה או או, או שלא חוטאים אותם, או שחוטאים ואז שום הצטדקות לא תקל את דינך ולא תגרע כזית מקלונך. איך אסביר לחני שמה שקרה לי עם ואלרי התנפל עלי כמו הוריקן, אני הרי לא פזיזה ולא קלת דעת ולא הייתי נעצרת ברחוב להאזין לסקסופון שלו לוּ ידעתי שיקטע את נגינתו, יחמיא לידי ויאמר לי שהן משהו מיוחד. מישהו יכול לנחש מסימוּר העשב, מתימור האבק הראשון, את נחשול הסערה המתרגש להסתער ולפרוע? מה תבין חני אם אתאר לה איך פישקה השין את שפתיו, איך עמדתי שם וקיוויתי שיאמר עוד שין או שתיים, אבל הוא החזיר את הסקסופון אל פיו ופיית הכלי חושקה בטבעת בשר כהה ומלאה דם. אם היו אותות לסופה הממשמשת הם היו קלושים, הרוח לא נתנה רמז שנחיריה של סופה מטלטלת נשפו אותה.
הערב התמהמה, השקיעה תלתה על הרחוב כילה חיוורת ועִמעמה את האזדרכות. יובל יחזור כשהחושך יהיה מלא, לא סוגרים חנויות ספרים לפני השעה שמונה. עמדתי בחלון כאילו אני מצפה למשהו ולא ציפיתי למאום, להפך, קיוויתי שלא יקרה כלום, שהערביים יתארכו והלילה לא יתנפל. בשעה הזו בוקעים צלילי קטיפה מהסקסופון של ואלרי, מחליקים במורד רחוב בן יהודה ונזִרים לרוח בכיכר ציון. אבל הפסיעות של שירה כבר הקישו, תק תק קצוב, וכבר צצה דמותה תחת האזדרכת החמישית.
נעליים גבוהות, שחורות, פרסות ברזל מסומרות דופקות באבני המדרכה. רגליים דקות, קרסול של בלרינה נתון בנעל גסה משתתף במרד. מתחת לאזדרכת השלישית עצרה, אגרה אוויר, הביטה בציפורים המתקוטטות בצמרת והמשיכה ללכת. נצמדתי למשקוף שלא תבחין בי, אבל היא הבחינה.
"מה יש לך לעמוד בחלון?" חילצה כתף מילקוט הגב שלה, "רק אל תגידי לי שדאגת לי, אני לא סובלת שדואגים לי."
"לא דאגתי, הסתכלתי על הערב באיזו פתאומיות הוא מגיע."
לולא היתה קצרת רוח הייתי מספרת לה איך בבת אחת החשיך הכול, כאילו נשלחו אצבעות מהרקיע, אספו את כילת האור וכיבו את השמים. איך מתחו העורבים קו חד ושחור על האופק, סימנו את גבולו של היום וצללו אל הברושים.
היא התיישבה על הספה, חלצה את נעלי המלחמה ושאלה מי היה כאן. הסירה את גרביה ובהונותיה היחפות טבעו עיגולים לחים על הרצפה.
"שתי דודות שלך."
"נו, השתיים עם הפרצוף תשעה באב, חני ונעמי. מה הן רצו, שתחזירי אותנו בתשובה?" בחנה את הכוסות והשיירים וצחקה.
"הן אמרו שחלה ירידה אצל סבא."
"חלה ירידה?"
צחוקה התכווץ, נרתע מעצמו, ופיה התכנס והוצר. היא קימטה את אצבעות רגליה הלבנות ואמרה שמרגע שנולדים מתחילה ירידה וכל החיים הם ניסיון אחד דפוק להסתיר אותה. ובכלל, למה הבן אדם מתאמץ להגיע אל הזקִנה אם זה מה שמחכה לו שם. כולם משחקים, היא לפחות תהיה שחקנית עם קבלות ומשכורת, אם ממילא נולדה כזאתי קוקו, לפחות שיצא לה מזה משהו.
היא משכה את השרוולים, גילתה ידיים לבנות ורזות, מפרקי אצבעות צנומים, רכים, ילדותיים. עוד לא נגמלה מהשחלת אצבע בנחיר, מהתפחת שלפוחיות מסטיק על השפתיים, ממבוכת הבשלתם של איבריה, וכבר נערכת לתבוסה שימיט הזמן. "ואת, גם כן, מה את עומדת ככה בחלון ושורפת זמן, לא חבל לך? גם את בזמן האחרון לא בדיוק בפוקוס." נתנה בי עין בוחנת, אספה את נעליה, אחת בכל יד, הלכה יחפה לחדרה, סגרה אחריה את הדלת ולחצני הטלפון שלה תִקתקו.
מתחת לפלורוסנט של בית המרקחת ברחוב בן יהודה מישהו מוחה את רוּקו מפיית הסקסופון, כורע אל מזוודת הכלי ואוסף צרור נקוב. למטה, בכיכר ציון, מתפוגגים הצלילים של באה מנוחה ליגע, או בארץ אהבתי, או פּיֶיר ונַטַשָה בוכים. הלב חורק, הברך הכורעת חורקת, שלושה רחובות משם חורקים הסורגים של חנות הספרים.
הספלים ששתו בהם עדיין על השולחן, ליבת התפוח מחלידה, וצריך להתקשר למולי, לשרה'לה ולתהילה ושלוש פעמים לומר חלה ירידה ומשהו לחכות לו.
שירה אמרה שאני לא בפוקוס ובינתיים שום מנוחה לא באה ליגע.
יובל נכנס ושאל מי היה כאן. רגע הניח עלי יד, חמש אצבעות, חמש טביעות נועם חטופות בכתף. גם הוא ניחש. "משהו בקשר לאבא שלך? טוב, עד שתעדכני את האחים שלך אני מכין סלט."
יום שלם היה בחנות ועודו מדיף ריח עָרֵב של גוף. בימים שבהם הלכו ידי ונכרכו מאליהן סביב עורפו, מחבקות אותו לכבוד שום כלום, נשמתי מהצוואר שלו, מהחזה, מהשחי, ניקיון קריר ויבש.
עכשיו מיהרו אצבעותיו להסתלק ממני, ככה התרגלה ידו מאז חשה בגֵו המתקפד, בשריר הנרתע. לפעמים היד יודעת ראשונה.
ומה יועיל לי שאחזור ואהפוך במה שהיה, ממילא יש לי עכשיו על ראשי שלושה שעלי לבשר להם שחלה ירידה.
"היי, מוריה!" צהלה תהילה, אחותנו הקטנה, ומילאה את האפרכסת.
התחלתי בה, בבת הזקונים של אבא. קל יותר להגיד "חלה ירידה" למי שהירידה ממנה והלאה, למי שחייה הם פיסות קיום עליזות, זיקוקי שמחה מתלקחים וכבים.
"הבן שלך פה, במקרה," צחקה. "גיוֹ, אמא שלך בטלפון."
היתה בת שבע עשרה כשגיורא נולד. עוד היתה חנוטה בתלבושת הכחולה של בית הספר, שדיה מילאו את הבד הגס, פערו פרצות בין הכפתורים. תשימי לך סיכת ביטחון שם. שמתי, מה לעשות שהיא נפתחת לי? אז תשימי אחת יותר גדולה. בדרכה מבית הספר הביתה נכנסה לשירותים של העירייה וסכרה את פתחי חולצתה, כשיצאה מהבית אל הרחוב נפרצו החללים וגילו חזיית כותנה זולה וגדושה. בימים שנאותה להיות השמרטפית שלו קיבלה בגדים בתמורה, זוג גרביים עבור שעה, צעיף צמר עבור שעתיים.
עשרים שנה עברו מאז הושיבה אותו על ירכיה, שישקיע את תליון הזהב שלה במִפתח חולצתה, משתוקקת לאצבעותיו הלחות.
הוא ליחך את לוחות הברית שקיבלה לבת מצווה שלה והיא הרכינה אליו את החריץ שידחק את הלוחות בתוכו ויחלץ אותם באצבעות רוק קטנטנות. מי אוהב את גיו? תילה.
ומה יש לו לחפש אצלה עכשיו? הדירה השכורה שלו בקצה האחר של תל אביב, שילך לבלות עם שני הסטודנטים שמתגוררים אתו שם, גם הם לומדים משפטים, גם הם מגודלי שיער ולובשים טי שֶרטס, גם הם תאבי ריגושים ורעבונם לחיים טרם הושבע.
היה לי חם, האוויר עמד, חושך סמיך הֶעֱלים את האזדרכות ובלע את החצר. שחור וכבד הצמיד הלילה את מצחו לחלון, צופה בנו מבחוץ, נושם נשימה כבדה ולחה, חוסם את הרוח, כאילו לא די לנו בכובד שמבפנים.
"מה הוא עושה אצלך?"
"ביקורי קרובים. קפץ לראות מה שלום דודתו הקשישה."
צחוקה בִּעבע עמוק וחם.
"אם כבר מדברים על קשישים, אז חלה ירידה אצל אבא."
"מה, הוא נעשה סנילי או משהו? תעשה לי כרגיל, גיוֹ, כן, גם הסוכר כרגיל, שתיים גדושות."
הסוכר כרגיל. כמה פעמים כבר המתיק לה עד שנהיה לו הדבר להרגל? היא בת שלושים ושמונה ויש לה קימונו אדום ותלתלים סמיכים שיורדים לה עד החזה. והוא בן עשרים ואחת. כבר יודע איפה מרתיחים אצלה מים, איפה הכפיות, כמה סוכר. מי אוהב את גיו.
"רוצה לדבר עם אמא שלך?"
דינג דינג שִקשקה כפית, בחשה, הקישה בחרסינה. "לא, אני אתקשר אליהם אחר כך."
אליהם. יש אַת ואני, וישנם הם. הלכתי לחלון שהלילה נשען עליו והלילה לא נרתע מפני ולא נסוג, נדבק למשקופים, לח ומעיק.
שום סיוט לא ביעת את העורבים, שום משק כנפי עוף לא עלה מהצמרות, שום רוח לא אוושה בעלים, כאילו עשה הלילה קנוניה עם הלב ונהיה מר וכבד כמוהו. בלעתי את רוקי ואמרתי לה בפה יבש שאבא צריך שיהיה לו משהו לחכות לו.
"טוב, מי בעולם לא צריך משהו לחכות לו?" שאלה ואמרה שתקפוץ כשתוכל ומה דעתי על שזיפים מיובשים בשבילו, או דבֵלים? או משהו מהפירות האלה שאוגרים סוכר וכל מיני ויטמינים, ואם הפירות האלה הם אתגר קשה מדי לשיניים שלו, אפשר להשרות לו במים. "ואת יודעת מה, כשאני חושבת על זה, למה בעצם צריך משהו לחכות לו?" בכל מקרה היא תקפוץ, "אבל כמו שאת יודעת, אני לא יכולה להתחייב על יום קבוע, הפרויקטים שלי צצים מהיום להיום. אוי, שוב מילאת ככה את הספל? טיפשון, זה לא בשביל הבדלה. לא נורא, עזוב, ננגב אחר כך."
יובל קצץ בצל ירוק במטבח, טבעות קטנות ומדויקות, חצה עגבניות שֶרי, פרס מטבעות מלפפון ושרק בשלכת נושב כבר הסתיו. השלכת עוד לא החלה, הסתיו עוד לא נושב, ואין טעם לשאול למה הלילה ולמה מכל השירים שבעולם בחר את תוגת השער שיחרוק לו דוּמם, ולמה הוא שורק את התוגה הזו בכל מאודו, ולמה קפץ עלינו סתיו שאין לו דבר עם גלגל החמה ורוחות השמים.
אחרי שנאכל אספר לו על גיורא.
טיפשון, מי אוהב את גיו. היתה מודל של צייר אחד, ז'קו, ישבה בסטודיו שלו על קפלי קטיפה או סאטן, עירומה, משוכלת שוקיים, והוא צייר את הצל שמטילים קימורי חמוקיה על הבד לאורו של צוהר פתוח, או נרות שהדליק לכבודה, או חמש נורות של מאה ואט שכוונו אליה. אחר כך התחתן אִתה והם גרו מעל הסטודיו שלו בדירת חדר וחצי ששכרו. היא סיפרה שיותר מהכול אהב את אוזניה, "מכל הדברים הטובים שאלוהים העניק לי, אהב דווקא את שתי פרוסות הבשר הדקיקות האלה." כעבור כמה חודשים התברר לה שאהב חלקי בשר נוספים אצל נשים אחרות.
היא ארזה את ארבעת הקימונוס שלה, את תחתוני התחרה שרכשה לכבוד נישואיה, קנתה בחנות לממכר הפתעות אוזן של פלסטיק עם פיסת מגנט, הצמידה למקרר וכתבה לו: "האוזניים המקוריות עוזבות, שיהיה לך משהו במקום." לא השאירה לו כתובת, לא חילקו ביניהם רכוש כי לא היה מה לחלק. סדיני הקטיפה והסאטן נשארו אצלו ומודלים אחרים ישבו עליהם, ממילא כבר היו דהויים מהמאה ואטים כפול חמש שאיכלו את צבעם. היום היא תופרת תלבושות לתיאטרון, לפעמים מדגמנת בגדי חוף עבור חנויות למידות גדולות, לעתים רחוקות פונה אליה שוליית מכחולים והיא נענית. גם החלה לצייר אקוורלים מופשטים, ופעם ביום היא פוסעת ברחוב אבן גבירול ואם עיניה קולטות צוואר גברי שלא סב אחריה, היא נושפת אוויר בשפתיים מופשלות ואומרת שזה לא היום שלה.
אבא השתומם על אלוהים שצייד אותה בגורמי סיכון מופרזים כל כך. קומתה הִקדימה את שנותיה, תלתליה הגיעו לשולי מגבעתו, גפיה מרדו בסדר הנאות, גִצֵי פרא בערו בעיגולי התום שבעיניה והשכיחו שהיא בסך הכול בת שתים עשרה. אמא הציעה בגדים מבליעים, אוהלי בד כהים, והיא סירבה. "מה קרה לכם? אני יהיה בת מאה ואני לא ילבש דבר כזה," עיוותה את פניה וצופפה את איבריה בחולצה ההדוקה של התלבושת האחידה, חולצה שנגזרה למידותיהן הממוצעות של בנות חמש עשרה. השכנים בחצר אמרו שהיא גבוהה מדי ושהשפתיים שלה רטובות תמיד, ומה, אי אפשר להשיג לה איזה גומייה לאסוף את כל התלתלים האלה? ושביום כיפור היא תצטרך להכות חזק חזק על החזה שלה ב"על חטא שחטאנו לפניך בנטיית גרון ושיקור עין". היא הועברה מבית ספר לבית ספר, וכשנואשו רשמו אותה לפנימייה חרדית לבנות וקיוו שהתיקון שלה יבוא במחיצתן של בנות מינה. כשבאה לחופשת שבת כעבור שבועיים, הבחינו שמרטה את גבותיה והִדקיקה אותן, ותחמה את שפתי השזיף שלה בעיפרון כהה. כשהשלים הגביע את סיבובו אצל השפתיים של כולם, גמעה גמיעה עמוקה ולגמה את השארית. "ראית איזה שלוק?" לחשה חני לנעמי והפזילה עין משתאה אל הגביע הריק. אבא שוחח אִתה בעיניים מושפלות, לא הֵישיר אליה את משקפיו, כאילו הוא אנוס לעמוד מול מערומיה.
הוא ציטט באוזניה פסוקים בשבח הצניעות ואמר לה שכבודה בת מלך פנימה.
"אבל אני לא בת מלך, אבא, אתה בסך הכול פקיד בביטוח הלאומי, שכחת?"
בינו לבינו ידע שהוא זורה את פסוקיו לרוח, מתענה עם ה"חושׂך שבטו", לא מסוגל לאכוף את מרותו ומתיירא מהחשבון שיוגש לו אחרי מאה ועשרים. פעם אחת ויחידה אחז בשבט הזה ופקד עליה, אַת חוזרת בעשר בדיוק, לא דקה אחת אחר כך. והיא חזרה חמישים וחמש דקות אחר כך. כשנכנסה ראה את לחייה הלוהבות והבין כמה עלוב ורופס שבטו, ושתק ולא אמר לה מילה. אמא אמרה, "את תגמרי לא טוב אם תמשיכי ככה," והיא שאלה מה זה לגמור טוב, "ותגידו לי, אתם באמת חושבים שדירה צפופה וסובארו סטיישן משומשת זה לגמור טוב?"
הם לא יכלו לנחש אז שמכל השישה שנולדו להם רק חני תגמור טוב, תינשא לאיש ירא שמים, תתעבר כל שנה ותוסיף עשרה צאצאים לעולם. אמנם לא נעלמו מהם הקווים הצפופים שנחרצו בעור פניה של חני, שלא מרוב שמחה ואושר באו לה, אבל ממילא לא עמדה שאלת אושרה על הפרק, כי האדם לא נועד להיות מאושר. יש דרך וצריך לילך בה, ואדם לעמל יולד, וזה כל האדם.
שישה ילדים הולידו הורינו ובצעו את הונם הנפשי לשישה נתחים שווים, אותו שַד נחלץ לכולם, אותה יד כיסתה תריסר רגליים בלילות, אותו פה נזף ונישק, אותו חדר ילדים, אותו חלון, אותה דרך נשקפה לכולם מבעדו.
אז איך זה שכשנפתחה להם הדלת נפוצו איש לדרכו ומשישה נשארה אחת? יובל פרס לחם, שבבים של קרום טרי ניתזו על קרש החיתוך, שרווליו מקופלים עד המרפק, שְׂער אמותיו רטוב. חמש טביעות נועם עשו לי אצבעותיו בכתף והלוואי וייגע בי שוב. הלחם נענה לו, הבצק פחוס ונקמר, מקבל את תבנית היד.
אחרי שנאכל אספר לו על הבן שלו, למי הוא מוזג הלילה קפה.
היתה בת חמש עשרה כשבא אלינו יובל בפעם הראשונה הביתה. היא נעצה בו עיניים עירומות, העבירה לשון לחה על שפתותיה וכשהלך אמרה, "בטח כל הגוף רועד לך כמו לולב כשהוא מנשק אותך."
"כל הגוף? רק הציפורן של הזרת," צחקתי.
בלילות הבאים חיכתה לי ערה במיטתה. "נו, רעדה לך היום הציפורן? אני מבטיחה לך, כשאני אתנשק עם מישהו, ירעדו לי עשרים ציפורניים וגם דברים אחרים."
שתיים סוכר. כרגיל. עזוב, ננגב אחר כך. ינגבו אחר כך, אחרי מה? "ילד מקסים," אמרה עליו האחות בטיפת חלב, "יותר מדי יפה בשביל העולם הזה." אחיות של טיפת חלב לומדות משהו על הסכנות האורבות לילדים יפים. "דוריס, שולה, בואו תראו, לא מלאך?" דוריס ושולה במדיהן הירוקים באו לראות ואישרו, "צודקת, מלאך." המלאכים שידעו האחיות ההן היו יצורים חֲלָקֵי לחיים עם שיני חלב שלא פרצו עוד את החניכיים. מלאכים קשישים, תשושים וקמוטי מצח לא נכללו בקטלוגים של טיפת חלב.
מי מלמד את המלאכים להישמר מכנפות קימונו אדום? איש לא מלמד, כשם שאיש לא מלמד להישמר מזה שהולך אל דירתו השכורה לאכול נקניק עם לחם שחור, להבעיר את גרונו בוודקה, לעמוד בחלון הדרומי ולנער סיגריה אל הוואדי החשוך.
כשיכַלה את הסיגריה שלו יגיף את החלון, יפייס את הסקסופון שלו וינשוף לתוכו תווים של ארץ מולדתו, אחר כך ינגב את רוקו מהפייה החלולה וימרק את הכלי אל יומו הבא.
ריחו של הבצל הירוק כָּריח שהדיפו הערוגות של המורה לחקלאות, בצלים מורישים לצאצאיהם את ריחם. אם יש ילדים לוואלרי, ישנם בעולם עוד פיות נושפי שין כשין המשי שלו. לא שאלתי אותו אם יש לו וגם לא אשאל.
יובל הוריש לגיורא נצנוץ זהב בריסיו. יותר מדי יפה לעולם הזה, אמרו האחיות של טיפת חלב והן יודעות על מה הן מדברות.
יש להן לוחות שמגדירים משקל, אורך והיקף ראש. יופי שסוטה מהסולם מסוכן לא פחות מרגל קצרה או מגולגולת רחבה מדי.
הסלט כבר מוכן, המלח סוֹפֵחַ אליו את עסיס העגבנייה, הלחם פרוס, השולחן ערוך, אבל יש לי עוד שניים לספר להם שחלה ירידה, והלילה עוד לא אסף את מרפקיו מהחלון ויובל עוד עם השיר ההוא, הן אפשר, הן אפשר, שריקתו מתפתלת, רגע מעצימה ורגע נחלשת, תקיפה ומוותרת, כאילו מבקשת על נפשה ונשרקת ממנו בעל כורחו.
שרה'לה לא היתה בבית. עשהאל לא ידע לאן הלכה ומתי תשוב.
"אתה באמצע האוכל, אז נדבר אחר כך."
הוא בלע וכִחכח, "מה פתאום, האוכל יחכה." הוא סועד לבדו, היא תחזור כשתחזור, תחטוף פרוסה בעמידה או תיתקף בולמוס ותכין לעצמה כירה גדולה. הוא חילץ שיירים שנתקעו בין שיניו ובלע, והקול העולה מהגרון היה מלופף במזון היורד אליו. לא צריך לראות בשביל לדעת שפיקת גרגרתו עולה ויורדת, מבליטה ומבליעה נמשים בצווארו. עור של ג'ינג'י, מתייבש, מתחספס, מתקמט מוקדם מדי. שרה'לה, שבאה לעולם ארבע שנים לפָניַ, מה היא לא עושה כדי לעכב את הכימשון הזה, קונה לו מסנני קרינה מספר שישים שימשח על פניו ועל צווארו, קונה לו משקפי שמש שלא יכווץ את העיניים ויוסיף קמטים על הקמטים שמתנפלים ממילא. הזקִנה משגרת סנוניות, שרה'לה מניסה אותן והן שבות. צווארה שלה עוד שֵישי ולבן. היא בזה לזמן, מערימה עליו ומשטה בו, שותה תה ירוק, מונה שומנים ופחמימות, שניים סוכרזית, דיאט קולה, פרי אחד ביום. סיגלה לעצמה הילוך תמיר, זוקר ראש ומותח פימה, הבהירה את שערה וגזזה אותו קופצני ולא סימטרי.
"את יפה, קל לך יותר בחיים. נקודה," היא אומרת. "העולם נהיה דלתות אוטומטיות, עוד לא נגעת במשהו והחיים נפתחים לקראתך." היא מלמדת באוניברסיטה ספרות של תור הזהב בספרד, מלעיטה את הסטודנטים שלה באבן גבירול, ומאמינה שלא היו מקשיבים לה כמו שהם מקשיבים לולא מראיה הטובים.
ככל שהיא מצעירה היא מתקשה יותר לשאת את הפער הנכִרֶה בינה ובין עשהאל, והזמן שאיננו שוכח את הבזים לו אורב לה ולוכד אותה דווקא בפער ההוא. די לה שתלך עם עשהאל ברחוב והזמן יגיח לקראתה מתוך מראה לא צפויה ויתנפל. להרף עין יהיה הצוואר הבלוי שבמראה זר לה, שבריר שנייה יעבור עד שתזהה את הגבר המזדקן שאוחז לה במרפק ותתכווץ, תיבהל מהקשר שלה אליו ומעצמה שככה נבהלה.
אבל לא המראות הבלתי צפויות שנותנות מושג פתאומי על הזמן חיסלו את ארוחות הערב המשותפות. שרה'לה אמרה שהעולם נהיה דלתות נפתחות, ומה שראתה מבעד לדלתות הללו עשה אותה קִצרת רוח כלפי הדלת המוכרת. "תראי מה זה, יוצאים למסע המשותף הזה בגיל עשרים, וזה רק מזל, מה מזל, נס, אם ממשיכים באותו קצב. תסכימי אתי שלכל נשמה יש טמפרמנט משלה, אז שאני אמנע מעצמי כל כך הרבה חיים שיכולים להיות לי בגלל שבעלי מסתפק בהרבה פחות?" היא מתרוצצת מסדנה לסדנה, יוגה, שיאצו, מדיטציה, שלווה מודעת, שלווה לא מודעת, ומוכנה להישבע שיש בעולם אושר והוא בהישג ידם של אלה שידם נמתחת דייה כדי לגעת בו, והיא כבר נתנה קפיצה אדירה בכיוון, זאת אומרת האושר כבר לא כל כך רחוק כמו שהוא היה, נגיד, לפני עשר שנים, וזה ששלושת הילדים בגרו והם מעבידים פחות את המצפון, מה יש לומר, עושה את האושר נגיש יותר והיא כבר חשה אותו בראשי אצבעותיה.
אבל אין שמץ קשישות בקולו של עשהאל. קול גברי, איתן, שלֵו. "במה זכיתי?" הוא שואל. אלמלא העגבניות המתרפטות בסלט הייתי מחליפה אתו כמה מילים ולא מסתפקת ב"חלה ירידה"
הזאת, ולוּ רק כדי לשמוע את הבס–בריטון שלו, צוק יציב בין הנחשולים הקוצפים סביבותינו. דווקא עשהאל, בעלה של אחותי התוססת שנמתחת על בהונותיה לגעת באושר, מתבונן בעולם בשלווה של מי שחדל לחפש בו קמצוץ של היגיון. מאז נגמל מהעישון הוא מוצץ סוכריות, בוקר וערב וכל יום תמיד צמודה לו סוכרייה לַחֵך ויש לו מלאי קבוע בתיקו ובכיסו. שרה'לה אומרת שעם השנים נעשים אלרגיים לרעשים שהשני משמיע, ושצקצוקי המציצה שלו הורגים אותה. היא שומעת אותו בולע את רוקו ומטפסת על קירות, וכשהוא מעביר את הסוכרייה אל מתחת ללשון והיא נוקשת לו בשיניים, זה מקפיץ לה את כל הפיוזים. "מוריה, הקליקים האלה בשיניים מוציאים אותי מדעתי, ואם אני עושה נגיד איזו חריקה עצבנית עם הנעל, המסכן הזה מוצץ את הסוכרייה בלי להזיז אותה, דבוקה לו לאן שהיא דבוקה. את מבינה עד לאיזה אבסורד זה מגיע? אני רגישה לכל קול שהוא משמיע והוא רגיש לרגישויות שלי, ואנחנו מסתבכים בפלונטר של עצמנו ומי זוכר אז משהו מכל הטריקים שמלמדים בסדנאות של השלווה והמדיטציה והיוגה. וזה מגיע לזה שגם כשאין לו סוכרייה בפה אני דרוכה ועוקבת אחרי היד שלו אם היא בדרך אל הכיס של הסוכרייה או אל הכיס של הממחטה, ולמסכן הזה אין רגע מנוחה ממני ולי אין רגע מנוחה מהמצפון." עשהאל לא מופתע מאשתו, כאילו צפה שנכסיה הטבעיים ישביחו עם השנים ויטלטלו אותה.
אנשים אומרים, לא חבל? עם כישרון כזה של ראיית הנולד היית משקיע בבורסה ונהיה מיליונר. כשהתחתנתם היתה בינונית כזאת, העולם היה מלא נשים כמוה, ופתאום יצא הברבור. עשהאל צוחק, הוא וראיית הנולד? הוא הרי מתעסק בראיית מה שנקבר. יותר משני עשורים הוא מלמד היסטוריה באוניברסיטת הנגב, שני מסדרונות מהאולם שבו מרצה שרה'לה על שלמה אבן גבירול.
"חביתה או עין, מוריה?"
"חביתה." יובל יודע להשחים חביתות, להפוך אותן באוויר ולשמר עיגול מושלם.
חביתה מושלמת צריכה את הזמן שלה ובינתיים אפשר לספר לעשהאל מה שסיפרו חני ונעמי על אבא.
עשהאל יודע משהו על ואלרי. לאיש בעולם לא סיפרתי מלבדו.
גם לו לא ממש סיפרתי, רק רמזתי שאירעה רעידת אדמה קטנה בחיי. מכל האנשים שבעולם לעשהאל. אני שחלקתי עם יובל את כל מיליוני רגעי, כשבא רגע שאת קורותיו לא יכולתי לחלוק עמו הלכתי אל גיסי שטביעות פסיעותיו בעולם ישרות וצנועות כמו אלה של בעלי, שגם הוא לא בא בתביעות מופרזות אל החיים ולא משתומם עליהם כשהם עולבים בו. ולא הייתי מספרת לו אלמלא נקלעתי לדרום בעניין עסקת חליפין שהוצעה לי וקפצתי אליו לאוניברסיטה, ומרגע שעמדתי מולו לא העמדתי פנים ששלומי כתמול שלשום. הוא הִשקה פיקוס פרוע, גבו אל הדלת שאל, "מה אפשר לעזור?" עקר גבעול סורר, קמץ את ידו על הפסולת שניכש ונפנה לנכנס, "את?! לא מאמין."
"אני." הסתכלתי על גבותיו הדהויות והעבותות, אחת היתה פרועה וזיקרה קווצת שיער. שלחתי אצבע אל הגבה הפרועה, שיטחתי אותה וחשתי את העור החם תחתיה. הוא חייך, רגיל שמיישרים לו את צווארונו, מקפלים חפת שרוול שהתרשל בקיפולו, רוכסים כפתור מדולג בחולצתו. הוא השליך את הגבעול הנבול והושיט לי יד שעפר חִספס אותה, "אהלן, איזו הפתעה."
עיניו דיונות חומות ורכות, הגבינים הצהבהבים מנהירים אותן ומבהירים. שמש התעכבה בחלון, ליהטה את נחושת שערו והשחימה את ריבוא נמשיו. עלי הפיקוס בחלונו היו עבותים וגסים, הזכירו לי פיקוסים אחרים והפניתי פני מהם.
"קפה? תה?" לחץ על הקומקום ונשמעה נקישה בדלת.
סטודנטית ממושקפת נכנסה, סנטרה זרוע פצעי בגרות, רגליה עבות, פס תחתונים חרץ בבשרה ובלט ממכנסי הלייקרה שלבשה.
"איך זה יכול להיות שיש רק עותק אחד מהספר שאמרת לנו לקרוא והעותק הזה בהשאלה מתמדת?"
עשהאל האזין לקובלנתה ולא הסיט את עיניו מפניה לָתוּר את נשיותה.
"איך בדיוק אני אמורה להיבחן על הֶרודוטוס אם אלף שנים ייקח לי להשיג את הספר?"
"תשתמשי בשלי ותחזירי לי בתוך יומיים." שלף ספר מהמדף שמאחוריו והושיט לה, והיא הסמיקה והחטטים המכרכמים את פניה הסגילו.
"היא צודקת," אמר אחרי שהלכה. "אני מקווה שיש לה חברה טובה שתציע לה להחליף את המכנסיים האלה בזוג רפוי יותר."
הוא הניח שגורלה די עלוב בזירת העלומים המתפרצים בקמפוס.
לא קשה לנחש שאין דלתות אוטומטיות בעולמה, שאת דלתותיה היא הודפת במרפקה העבה, משעינה את כל כובד צדודיתה, חזה וירכה, שלא ייהדפו אליה בחזרה וייטרקו בפניה. שותק מצץ את הסוכרייה, אולי עוד הרהר בסטודנטית שהגומי חורץ בעגבותיה.
בלילה כשהיא מתפשטת בחדרה במעונות היא רואה את לובן איבריה הכבדים, את הסימנים שחרש הגומי בבשרה, את תפרחת סנטרה, ומחליטה שגם הערב לא תגלח את רגליה, כי היום הזה כבר עבר ויש עוד לילה שלם עד מחר, ובין לבין לא יתרחש דבר.
אחרי שהפכנו בגורלה של הסטודנטית חזרנו אל גורלותינו שלנו והוא שאל "ומה אצלך, גיסתי?" ועניתי "ככה, ככה".
שרה'לה לא משרכת דרכיה. "ארבעים ושש שנים אני בעולם ועשהאל הוא הגבר היחיד שידעתי," היא מתוודה. "אבל זה יהיה שקר אם אגיד שלא מרתק אותי הכמעט הזה, חוט השערה הזה שמתוח על שפת המים הגנובים. ותאמיני לי, גם אם הצימאון יְיַבֵּש אותי ויקרע לי את הגרון, אני בחיים, אבל בחיים, לא אשתה מהמים הגנובים."
עכשיו הוא סועד לבדו. אשתו עם לשונה החרבה מתרוצצת על גדותיו של איזה פלג גנוב והוא שומע ממני על הירידה שחלה, על משהו לחכות לו, על הבדידות שצריך לכסותה, ומדפדף ביומנו לסמן לו יום להגיע אל אבא. ואחרי שסימן מה שסימן הוא משתהה, מהסס, וזהיר זהיר שואל, "ואצלך, גיסתי, העניינים עוד ככה ככה?"
שירה שואלת אם נהייתי אמרגנית האירועים של סבא. היא משכה רצועת חסה מהסלט וגררה אותה אל פיה כמו אטריית מקרוני, "אם סבא לא היה עושה עניין מהמכנסיים שלי ומאיך שאני נראית, הייתי גם אני קופצת אליו. הוא בסך הכול נורא מתוק, סבא, אבל הוא לוקח ללב."
"מה יקרה אם תלבשי חצאית לשעה?" העז יובל.
"להתחפש? רק בתיאטרון. מי שרוצה אותי, שיקבל אותי כמו שאני. סבא משקשק מהחשבון שידפקו לו בשמים בגלל איך שהנכדה שלו נראית. תגידו לו שלא מחייבים על נכדים, לא מנכים מס על דור שלישי. את מה שמגיע לאלוהים בגללי הוא יגבה מכם, ועד כמה שהבנתי הוא טיפוס הגון, לא גובה פעמיים."
"נאכל, החביתות מתקררות," קטעתי אותה לפני שתרוקן על אלוהים אשפת חִצים מרירה. מי יעזור לה להסתדר עם החשבון שיוגש לה בבוא היום? בינתיים היא מתנפלת על החביתה, לא יְרֵאָה שום חשבון, וגם המס שאלוהים יגבה מאתנו בשל מעללי ילדינו לא פוגם בתאבונה.
"גיורא היה מת על החביתה הזאת," התענגה ושפתיה הבהיקו משמן.
"אם כבר הזכרת את גיורא, הוא עורך עכשיו ביקור אצל הדודה שלך."
"אצל הציירת המדופלמת עתירת האשכולות? מה יש לו לחפש אצלה? אם חסרות לו צרות אני יכולה לתרום לו כמה."
שירה רזה וחיוורת, לסתותיה משופות, הגומות תחת עיניה אפלות, העפעפיים מאורכים, הריסים כהים וסמיכים. ילדה שמודיליאני היה נותן שנה מחייו הקצרים בשביל לציירה. לך תבין למה היא דורכת בעולם בנעליים קשות כל כך, כאילו כדי לשרוד צריך להציג קונטרה מגושמת, מרעישה, מסומרת. והחולצה השחורה? והמכנסיים השחורים? והסרט השחור שאוגד את שערה? וצמיד הקטיפה השחור, והטבעת? שחור, קצהו האַלים של הצבע, גבולם הבוטה של הצבעים כולם.
"מה את מסתכלת עלי? שוב חסרים לי ויטמינים? אם היו חסרים לי היה נושר לי השיער, היו נשברות לי ציפורניים, היו לי פצעים בלשון."
יללה של אמבולנס התפרצה לרחוב, כרוז האסונות שועט לדרכו וזורה בהלה, רק פרחי האזדרכת בשלהם, כמו אין מלחמה בעולם, עם אמבולנס ובלעדיו, נושרים לארץ, כבדים מטל, ניתקים בלילה ופורשים שמיכת פרחים רטובה על המדרכה. יובל טבל לחם בסלט וסיפר על סופר אחד ששוטט בחנות למעלה משעה, לבסוף קנה את ספרו שלו ועד שלא חתם על ההמחאה לא זיהה אותו איש.
והמסכן הזה, שאין קונים לספרו וגם איש אינו מזהה אותו, אסף את שתי חרפותיו, דחק את ספרו תחת שחיו והלך. "ויותר מהֵמָּה, בתי, היזהרי מעֲשׂות ספרים הרבה." יובל רוכן אל שירה אבל היא עגומה ושותקת, גורלו של הסופר טורד אותה, או גורלות אחרים.
"מה יש לגיורא לחפש אצלה?" התנערה בבת אחת. "הוא לא תופס שהיא מנצלת אותו? מפעילה עליו את השטיקים החבוטים שלה בשביל לבדוק אם היא שווה עוד משהו בשוק הבשר. מה'כפת לי, שכל אחד יאכל את החרא שבישל." חרצה בסכין בעלה של חסה פסים דקים לאורך, לרוחב, עשתה בו ריבועים זעירים. מחלפת שיער ניתקה מהסרט, ירדה על הלחי, מברישה בקצותיה את הצלחת, והיא, שקועה בהקטנת הריבועים ובכתישתם, לא סילקה אותה. יובל עקב אחר האצבעות המאומצות על הסכין. לא מעט היה נותן בשביל לדעת מה קודח בה ודוחק באצבעותיה להצמיד סכין אל חוטי הירק ולנסרם. בסך הכול בת שש עשרה וכבר שרוט קוּר דאגה דקיק לרוחב מצחה, מזל שעורה לא מצמיח חטטים כמו העור של הסטודנטית של הרודוטוס, תלאת התבגרות אחת נחסכה ממנה, אם כי איש לא הבטיח שצַחוּת פניה ובָרוּתָם לא תזמן לה תלאות ממין אחר.
היא הסירה כלים מהשולחן, "עזוב, אבא, אני שוטפת," משכה שרוולים וידיה הרזות הקציפו בועות על הצלחות והתפיחו בלוני סבון שקופים. פיזמה אַל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, וטופפה ברגל יחפה. יובל ואני פינינו את השולחן, הוא את החמאה, אני את הלחם, הוא את הסכו"ם, אני את המלח, נשארה הריבה לבדה ושנינו שלחנו אליה ידיים, הוא הזניק את שלו, סגר עליה לפני וחייך, ניגב את פי הצנצנת ורכן למקרר לארגן בו את המצרכים.
הא יובל. הלוואי תניח עלי עוד פעם את ידך, שמה בגומת הצוואר, במקום שיוצאת העצם שחוברת לכתף, במקום שלמטה ממנו מתגבע השד.
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אל תחכי שיד תבוא, הביאי אותה. אבל את הרי לא תגידי לו בוא, שים ידך עלי כמו קודם, כמו פעם, כמו שהיה לפני שהפסיק להיות. ולמי יש כוח להתקשר עכשיו למולי ולדקלם לו את ה"חלה ירידה" ו"המשהו לחכות לו". שירה אמרה שאני לא בפוקוס ושכל אחד יאכל את החרא שבישל. תְנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, טף טף טופפת רגלה העירומה, צלחות עומדות בשורה עורפית על סבכת הייבוש, היא מניעה אגן צר, מפתלת גו צנום, ויובל מפזם אִתה. גם היא כבר נקרשת כשנוגעים בה, זוקרת קוצים. פעם, כשעוד הפקידה את כפה בכפי, קטנטונת, שקופה, אצבעות ציפוריות, מצאנו קיפוד זוחל בעשב. "תראי!" נשאה אישונים צלולים אל משקפי השמש שלי, כרעה לאדמה וקראה, "אברהם, אל תלך לשם, כי הזאב יאכל אותך ה…ם!" פה קטן, שיני חלב פניניות. גיורא סובב את אופניו ובא להתקהל אתנו על היצור המכודרר. פעמון אופניו צלצל גלין גלין והקיפוד הצטנף, זקר את חודיו, חיכך את חרטומו בחול ונהיה שונית אלמוגים מאובנת, ולגיורא אבדה התלהבותו, "צב יותר שווה ממנו," הִפנה את אופניו אל הדרך. אברהם, אל תלך לשם, שידלה שירה את השונית, שולחת אצבע גפרורית לגעת, "אאו, איזה דוקר," מצצה נקודת דם באצבעה. הלכנו למכולת וחזרנו, ואברהם כן הלך לשם ושוב לא ראינו אותו, רק גומה קטנה כבושה בעשב. "אין דבר, הוא יחזור," נשאה עיניים צלולות אל המשקפיים הסוככים על עיני ואמרתי לה בלי לומר, הלוואי שתישארי ככה, ילדה, לא חושדת באור ולא מתייראת מהגלוי והמפורש. אבל גדלת.
אם אגע בך עכשיו יזנקו קשתות כתפייך. גם את כבר רכשת לך משקפי שמש, עדשות רבועות כהות. אמרו לך שנותנים שניים במחיר של אחד אז קנית שניים. "את לא חושבת שזאת מציאה לא נורמלית?" "כן, מציאה," אמרתי, והצטערתי שכבר מכאיב לעינייך העולם בעירומו ואת שמה חיץ מאפיל בינך ובינו.
"אבא לא בבית," אמרה טליה, "וגם אמא לא." היא לא ידעה מתי הם ישובו.
"מה את עושה לבד בבית, טליה?"
"אני לא לבד, אני עם שוקו. את לא שומעת איך היא נובחת? עשו לה אתמול חיסון אז היא מעוצבנת." את סנטרה וחיתוך דיבורה ירשה טליה ממולי ואת עורה הבהיר מסמדר. גֶנים אחרים של אמה לא הספיקו להשתרש בה, הרחם של סמדר פלט אותה אחרי שישה וחצי ירחי היריון והניחהּ על מפתנו של העולם כשהיא נמוכת קומה, קצרת ראייה וגימורה טרם הושלם. משקפיים כבדי עדשות מקשיתים ידיות מתכת דקות על אוזניה הקטנות ומתווכים בין עיניה הכחולות ובין העולם. כשנשברים לה המשקפיים היא מצמצמת עיניים ומלווים אותה בדרך ואומרים לה תיזהרי אבן, תרימי רגל יש מדרגה, זוזי ימינה שלא תיכנסי בעמוד. סמדר משוטטת באתרים וירטואליים, מאמינה שיש בעולם מי שבידו לשחרר עיניים כחולות מהזכוכיות המעיבות עליהן.
היא נולדה למולי ולסמדר כשהיו בני שלושים ואחת שניהם.
הוא כבר היה רופא והיא עורכת דין, גם דירה במושבה הגרמנית כבר היתה להם, ושתי מכוניות. ילדים אחרים לא נולדו להם.
"את רוצה שאני ימסור להם משהו? אני רושמת כל מי שמתקשר. רגע, חכי, אני שומעת את האוטו של אבא." הניחה את השפופרת ורצה לוודא ורטינותיה של שוקו בקעו מן השפופרת ובבת אחת נהיו נביחות נמרצות.
"היי, ילדה," אמר מולי ושמעתי נשיקה שנתן ונשיקה שקיבל.
"אבא, שוקו עשתה היום על השטיח. ניקיתי הכול. זה בגלל שהיא חולה, לא?"
שוב ביעתו אמבולנס או מכונית משטרה את הרחוב, סוכני האסונות מכריזים שמשהו השתבש, מישהו נחנק, או נדרס, או הניח צינור עם חוטים, או משך נצרה בחגורת בטן. שוקו נבחה כי יש מלחמות בעולם ומולי שידל אותה, די, די שוקו, עד שחדלה והשמיעה יבבה אחת עמומה ושיהוק ששחרר את האוויר שנבלע עם הבכי.
"חלה ירידה אצל אבא," אמרתי לו, כאילו מדובר בתסמונת של מחלה קשה. את אומרת "חלה" וכבר צולעים על קביהם אחרייך מיני חולי וחיל וחלחלה. מולי שמע ושתק, מעסה כנראה את קרקפתה של שוקו, מניח עליה אצבעות ששיער דק צומח על פרקיהן והקוער ביניהן יבש, מאוכל מנוזלי חיטוי ומטַלק של כפפות סטריליות.
מיום שידע להגיד כלב התחנן אל אבא ואל אמא שיסכימו לצרף הולך על ארבע למשפחתנו, ואפילו בן כלאיים מזן נחות.
הם אמרו לו, עוד פה להאכיל? איפה נשים אותו? שישה ילדים בדירת שני חדרים וסלון, שבעים ושניים מטרים מרובעים ברוטו, וכלב?! וחוץ מזה, יש משהו לא יהודי בכלב, כתוב בפירוש "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". כאילו בחתול או בתוכי יש משהו יהודי. הוא התחנן, הם סירבו, עד שיום אחד חזר מבית הספר ופקעת שחורה נשמה בין כפותיו, גור בן יומו, לח ורועד.
אמא אמרה שילך ויחזיר את הדבר הזה למקום שממנו לקח אותו.
עיני הפקעת הצנופה נעצמו ונפקחו, דוק כחלחל ורטוב, ומולי הידק אותה אל גופו ואמר, אז אני ילביש לו כיפה וציצית ואני ישמור שהוא לא יאכל שום דבר בחוץ. אמא הפכה פניה לכיור, שחררה גל צחוק אל הסירים ואמרה שגם ככה קשה להסתדר עם בלגן של שישה ילדים, אז להביא עוד וילדֶע חַיֶה שלא מבין מה שאומרים לו, וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, יהודים לא מגדלים כלבים.
אז מה, פינקלשטיין וזמֶֶל הם לא יהודים? חנק את בכיו ושלף את הקלף האחרון שברשותו, תרשו לי את הגור הזה ואל תקנו לי שום דבר ליום הולדת עד שאני יהיה בר מצווה. אתה בסך הכול בן שבע, שמואל, אתה יודע מה זה שישה ימי הולדת? וכל זה בשביל כלב? היא הפכה בעסקה, והוא ראה שהיא שותקת וסבר שנסתתמו טענותיה. דמעות השמחה זלגו על אוזני הגור ומשולשי הפרווה הזעירים הצטמררו מהטפטוף החם והזדקפו למשמע השם "שִמחֶה", במלעיל, שהוענק להם טבול בבכי. מה זה שש מתנות, כלום, לחש לצרור השחור שבחיקו, סך הכול שלוש ועוד שלוש, כלום. אמא ראתה את שִׂמחֶה כורה אוזנו למחיר ששולם בעדו וגמרה בלבה להיפטר ממנו בעודו עולל כלבים, לפני שנפשו תיקשר בנפשו.
מולי ידע שאחד דינו של שׂמחֶה אם ישחרר את שלפוחיתו בבית וארז אותו עד צווארו בניילון, שיפריש את פסולתו בשקית, וכשיצאו לחצר שחרר אותו שיְיַבֵּש את רגליו שהשתכשכו בפִרשוֹ, ירגיל את רגליו לאדמה וילמד את חוטמו את צפונותיה. יומיים בלבד ארכה התפעמותו של שמחה מגמילות החסדים שנהגו בו, אחר כך התרגל. וכיוון שהיה תינוק כלבים לא ידע לקרוא את פניהם של האנשים והיה שְווה נפש למבטים שיידתה בו אמא, מוליכה את אישוניה לצדדים ומביטה בו באלכסון מפינות עיניה.
הוא קִרטע על הרצפה והניילון איוֵוש ורשרש והפיק רקיעות רגוזות מנעלי הבית שלה. השקיות נשחקו ונסדקו והוחלפו בוקר וערב, ושמחה מצא עצמו פעם בניילון של אופנת גאולה ופעם בניילון של בייבי זול, אבל כשם שלא ידע לקרוא את שמות בתי האופנה שנארז בהם, גם לא ידע מה פירוש המילים אוך, אין לי עצבים אליו, ושתדע לך שאני לא צוחקת. אילו הבין לא היה מדשדש למטבח ומרחרח לה את הפרווה של נעלי הבית. היא בעטה באוויר, הוא נבח מולה להוכיחהּ והיא הניפה מצקת ואמרה האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט, והמצקת הזקורה התוותה סימן קריאה באוויר והעידה שגמלה בה החלטה בקשר לדייר המשנה שלנו.
את הקנוניה נגד שמחה קשרה עם קובי הגנן. לא היה מי שידע טוב ממנה את עומק שנתם של הנמים שישה בחדר. חני, נעמי ושרה'לה במיטות התלויות מהקיר, מולי, אני ותהילה בקומות התחתונות, ושמחה בארגז של סיידר הגליל תחת המיטה של מולי.
שתים עשרה אוזניים שהסכינו לנחיריים סתומים, גריפות נזלת, יִפחות פתע ויקיצות מסויטות, מילים שניתקות מעצמן ונפלטות לחשכה, צירים חורקים, צִקצוקי אגודלים נמצצים, זרִזוף גשם במרזב ונהמת רוח בחלון. רשרוש של שקית ניילון לא מעלה ולא מוריד להמיות המוכפלות בשש ולרחשיו המגוונים של העולם המשיק לחלון.
אבל צווחת ה"איפה שמחה?" של הבוקר ההוא חדרה את אוזנינו שהסכינו לכול, טרפה את חלומותינו והשליכה מעלינו את השמיכות. ארגז סיידר הגליל עמד ריק בין המיטות, ומולי התרוצץ בבית יחף ופרוע, גוחן תחת מיטות, משתחל תחת המזנון, גורר כיסאות והופך סדרי עולם. חיוור, הפיג'מה שלו פתוחה, צלעותיו הצרות מצטמצמות ומתרחבות עם נשימותיו החטופות.
שמחה עזב אותנו, אמרה לו אמא, אוחזת בכתפו. מקטנה עד גדולה הצטופפנו בסלון וכיוַונו חמישה זוגות עיניים אל דמעותיו הגדולות ואל היד עם פתיתי הקוטג' שאחזה בכתפו החשופה.
"שמחה עזב." כאילו מסיבות השמורות עמו ארז דייר המשנה שלנו את חפציו והחליט לעקור למעון אחר.
"איפה הוא?" תבע מולי וסובב את כתפו בתנועת הברגה להיחלץ מהיד שנחשדה בארגון העקירה של שמחה, ופירור קוטג' נשר מהאגודל של אמא ודבק בכתפו.
"קובי דואג לו, הוא יביא אותו למקום של צער בעלי חיים."
יחף ופרוע זינק מולי לדלת לתפוס את קובי עם שִביוֹ, אבל היא עמדה בינו ובין הדלת ואמרה שאין בשביל מה ללכת, שמחה כבר מבלה עם בני מינו, ובינינו, לא מגיע לשמחה שיהיו לו חיים נורמליים? מי רוצה לעבור את החיים בתוך שקית ניילון? וצפוף אצלנו במילא, וגם כמו שאמרתי לך, יהודים לא מגדלים כלבים, והשם נתן וקובי לקח, ואתם, אם לא תלכו כולכם ברגע הזה להתלבש תאחרו לבית הספר, ועם כל הכבוד, שום כלב לא שווה את זה ששישה ילדים יאחרו לתפילה בגללו. בזינוק שהקפיץ את שערו ופיזר אותו כמו קיסמי דוּק התנפל מולי על הארגז, בעט בו ומעך אותו, הקרשים חרקו, נאקו ונעקרו, והוא נעמד מעל משכנו החרב של שמחה וצעק, אני שורף את זה עכשיו, אתם שומעים? כמו אשת פוטיפר נשארה אמא עם שרוולו הריק בידה כשתפסה בו לעכבו בדרך אל הגפרורים. הוא התפתל לנער עצמו מאחיזתה וצרח גפרורים גפרורים. נושכת שפתיים עטפה את הגב הצנום וכרכה ידיה על חזהו העירום והוא בכה גפרורים, גפרורים. שתיקתה ושפתיה הנשוכות ניבאו שפרשת שמחה תצטרף אל הפרשיות הנדירות שבהן לוו צעדי אכיפה כואבים בפרסי תנחומים.
בשובו מבית הספר חיכה למולי קורקינט חדש. בחירוק שיניים קרע את הניילון שעטף את הגלגלים והניח רגל גסה על משטח הפלסטיק. הקורקינט, כיוון שנולד מן העוול, עליו הוטל התיקון.
עד שהחשיך הריץ עצמו על שני הגלגלים הללו מן המחסן אל המקלט, אל חדר ההסקה, מפשיל את ענפי היערה, וכשהתברר לו שהישועה לא תבוא רכובה על קורקינט, לא מצא בו כל חפץ ובעט אותו אל מתחת למיטתו.
היינו צריכים לחתוך מההתחלה, אמר אבא, בחינוך אין פַּרוֶוה, לא צריך להיות לא. ואמא אמרה שכלבים זה צרות כשהם ישנם, וצרות יותר גדולות כשהם אינם, כלב נשאר כלב.
"ילדה טובה, ילדה טובה," אומר מולי לשוקו. ילדה, כלבה שכילתה כבר שני שלישים מחייה ומילאה עשור. ביום שפקחה טליה את עיניה קצרות הרואי חשה בהבלו של יצור נושם סמוך לעריסתה.
ושוקו? זו קיבלה את שמה מצבע הדייסות שבישלו אז לטליה, באותה מידה יכלה להיקרא מַטֶרנה או במבה, להבדיל משִמחֶה ששמו הטיל עליו את חובת השימוח. כשם ששמואל נהיה עם השנים מולי ופטר את האל משמו, גם לכלבתו נתן שם שפטור מחובות כלפי אלוהים ואדם.
עכשיו ששמע שחלה ירידה אצל אבא אמר שאף אדם לא פטור מזה, "ובקשר לביקורים אצלו, את יודעת, הוא ואני בארבע עיניים, לא קל לו ולא קל לי."
צודק. כשמולי מגיע אל אבא, שורת האכזבות שהנחיל לו משתרכת אחריו ומצטופפת אתו בחדרו הקטן של אבא, ואם הם יוצאים אל האכסדרה רחבת הידיים, משקיפה עדת הקשישים כולה מכורסאותיה על פחי הנפש של שטיין, שעד שנהיה לו בן דוקטור, הדוקטור הזה לא מואיל לשים כיפה על ראשו כשהוא בא אליו.
אבל הוא ילך אליו, ודאי שילך אליו, ראשית, מפני שאבא כבר הבין שיש מעוות שלא יוכל לתקון, ושנית, גם האכזבות הן כבר לא מה שהיו, הבדידות הצליחה להוציא מהן את כל המיץ.
"ומה אתך, מַרִיָה? מזמן לא שמענו."
"אני? טאץ' ווד."
מַרִיָה. אם כל הקדושים. מתק המים הגנובים ששתינו בלילות של "תזיזי קצת את הכרית שלך", "לא, תזיז אתה". מַרִיָה. טומאת שפתיים שהעברנו בינינו בחשאי, נשמרים שלא תיפול ברווח הדק שבין כר לכר, שלא תתגלגל אל אוזניהם של "את אביך ואת אמך"
וינועו אמות הסִפּים של השבעים ושניים מטר מרובע.
מריה, כוכב מזדהר בשמים זרים ומופלאים, הרחק מהבלוק שלנו וממגרש החניה. רק בלילות חורף סוערים, כשרעמו מרכבות המלאכים, שעטו ברקיע והציתו ברקים, התיירא מהשמים, חשש להתגרות בצְבָאָם הזועף וקרא לי אחותי, משאיר את מריה המתוקה בחוץ, רועדת מקור בצינת הנצח.
"ספרי לסבתא טאץ' ווד, רק פתחת את הפה הבנתי שיש עננים."
"עננים, כמו שהם באים ככה הם מתפזרים, מולי."
הוא שאל איך גיורא, ואמרתי בסדר, חיים של סטודנט, אתה יודע. מי אוהב את גיו? עזוב, ננגב אחר כך, כבר ניגבו? אחרי מה? יותר מדי יפה לעולם הזה. ותהילה, שתקשור את כנפות הקימונו שלה, גם למעלה, ואם זה לא נסגר, אז יש סיכות ביטחון בעולם.
עוד היתה במיטת סורגים כשמולי ואני שילבנו ידיים, משלשלת רגליים שמנמנות ברווחים, תל חיתולים תפוח בין רגליה, צופה בארבע אחיותיה ובאחִיה, אַני, נומי, שָאָלֶה, מוֹאִיָה, מוּאֵל.
כשהסתפח אלינו שׂמחֶה פשטה יד בין הסורגים והציעה לו את המוצץ, ושמחה, מוחמא מאחוות התינוקות, הגביה עצמו על אחוריותיו ורחרח את פטמת הגומי המרופטת. כשנעלם כלעומת שבא הציעה למולי את המוצץ לנחמו.
מולי יודע שיש עננים אבל לא דוחק את רגלו בין הדלת למשקוף, אם לא פותחים לו הוא לא נכנס. ולא פתחתי לו הפעם ושאלנו והשבנו על שלומם של האחרים. מה שלום יובל? בסדר.
ואיך סמדר? בסדר, את מכירה אותה, כמה שיש לה כישרון ככה יש לה אמביציה. וגיורא ושירה? כבר שאלת, בסדר. וטליה? בסדר, חיה בשלום עם העולם והעולם מחזיר לה שלום. ואתה? בסדר.
בסדר. מילה מופלאה. איך את? אני בסדר. מה זה אומר, שאני מאורגנת? שאני בתוך השורה? בתוך הסדר? שחיי מיושבים, מיושרים, שיש בהם סדר וארגון ושיטה, ותקינות, ודבר דבור על אופניו? ואם מתנגנים לי בראש צלילי סקסופון שנשפו שפתיים זרות, אז אני בסדר יורד? בית, סמך, דלת, ריש. ארבע אותיות שמהן עשוי הריק הסתום שמכסה על סדר שנפרע, על לב שטולטל, על ערגה קורעת.
אבל מולי לא אידיוט. גם הוא אומר בסדר ובוהנו מתקמטת בנעלו ויש לו טעם חמוץ בפיו. גם הוא יודע שפעם, לפני היות ה"בסדר", בחשו ארבע ידיים בשמיכות המעורבבות, הי, משכת את שלי, לא נכון, זאת שלך, כרים התעופפו בחדר, בטן כאבה מצחוק ופה לחש סוד עם ריח חביתה. אתה על ידי, מולי, ואני על ידך, והשמים שיפחידו ויפציצו אותנו עם כמה רעמים וברקים שהם רוצים, לכל היותר נתפלל אל המלאך גבריאל ובבוקר נמצא את איברינו שלמים ונדע שהוא הושיע.
דלת נפתחה, שוקו נבחה, מולי אמר, "היי, אני בטלפון עם מַרִיָה," וטליה אמרה, "אמא, היא עשתה היום על הרצפה."
"רק אל תגידי לי שעל השטיח."
הסקנדל שרקחה שוקו קטע את חילופי ה"בסדר" שלי עם מולי.
החיים ותלאותיהם חזקים יותר מדיבורים על החיים, ובבית של מולי יש שטיח עבודת יד מאפגניסטן וריצוף של שיש איטלקי, ורק אלוהים יודע איך שכחה שוקו את כל אלה ונתנה דרור לסוגריה.
רק אלוהים יודע.
היֹה היו פעם שישה ילדים בחדר, ואלוהים היה הילד השביעי.
ילד גדול וחכם ששמר עליהם מכל רע. מיום ליום גדלו הילדים ואלוהים הלך והתכווץ, הלך וקטן עד שהלך לאיבוד. הם יצאו לחפש אחריו, התפזרו ואיבדו זה את זה, ועד היום הם מבקשים את אלוהים ואיש את אחיו.
שירה שוחחה בטלפון, קצת לחשה, הרבה שתקה, צחקה, נזפה, הרדיו טייפ שלה שר יֶלוֹ סַבּ מַרין, יֶלוֹ סַבּ מַרין. שנים משייטת הצוללת הצהובה בתהומות, חותרת במצולות הזמן ושוברת את גליה הגואים על לבבות בני שש עשרה.
יובל ישב על הספה, מאזין לחדשות, אני בכורסה, חושבת על מה נשוחח כשיסתיימו החדשות. עיכוס עכוזים מתגרה פִּרסם קוקה קולה, כפתור טבור וחלקת בטן פרסמו טמפונים עם מוליך מפלסטיק, תרנגול שוקק פרסם מרק עוף, ובתוך צִווחת הקוקוריקו שאלתי, "נו, מה אתה אומר על קשרי המשפחה שמטפח גיורא עם הדודה שלו?"
"לא מודאג, סומך עליו, תסכימי אתי שיש בה משהו מרתק."
פרש את זרועותיו על כרי הספה.
"תסביר." הזדקפתי והיתה צביטה בסרעפת או בוושט, או באיזה משהו לא הרחק מהלב.
"היא יותר מדי אישה. כל מה שיש בנשים יש לה בהגזמה. איך להגיד? היא מין תרכיז של אישה."
"תרכיז? זאת אומרת שאם נדלל נוכל להפיק ממנה עשר גרסאות חיוורות שלה? ציצים יותר קטנים, תחת יותר שקוע, בטן יותר שטוחה?"
הוא תהה ממתי נהיה לי פֶּה כזה והניח עלי יד במקום שהניח קודם, בשורש הצוואר, בגומת הכתף. לא נרתע מהגֵו המתקשח, אמר שתהילה היא שגיאה של אלוהים, אמנם שגיאה מרתקת, אבל לא אחת שהיית רוצה שיהיה לך עסק אִתה.
"גם לא ללילה אחד?"
ידו כיתרה את הצוואר שלי ועיסתה מתחת לסנטר במקום שהדופק יצא מגדרו. ראה אותה לראשונה כשהיתה בת חמש עשרה וריחם על אבא. ידע ששגיאות כאלה של אלוהים לא יינשאו לאברכים, לא ילבשו חלוקי כותנה רחבים ולא יהיה להן כיסא שמור בבית הכנסת. מי אוהב את גיו. ויובל מבין אותו. ואני, באיזו זכות נצבטים לי הסרעפת או הוושט או המשהו הקרוב ללב, כאילו לא מתייפח לי סקסופון בנשמה, כאילו פּיֶיר ונטַַשָה לא בוכים ברחוב בן יהודה ובכיים משיג אותי איפה שלא אהיה, על יד הכיור, במרפסת, בשירותים, כאילו לא יוצא לבי אל האצבעות המרכינות את הקלידים, ואל החלון בשכונה שמול ג'בל מוּכַּבַּר או צוּר בּאהר או איך שלא קוראים לכפר הזה.
טוב שהיה לאבא מי שירחם עליו בשל מה שצפוי לו מבת זקוניו. אני, במקום לרחם, שועשעתי מאחותי הקטנה שמוקדם מאוד היה לה מכל דבר יותר ממה שהיה לאמא. "מה את צוחקת,"
התרעמה חני, "את הכי יפה בבית הזה אז קל לך לצחוק. כאילו לא ידעת שאומרים שמוריה הכי יפה בבית של השטיינים." היא הציעה שיגבילו את הקטנה בחמאה ובלחם, השוותה את צדודיתה הכחושה לזו של תהילה, ניחשה שפער הקימורים שביניהן הִנו אפס קצהו של מה שיבדיל ביניהן בעתיד והקפידה שלבניה הנזיריים ועלובי המידות לא ייתלו על החבל בסמיכות לאלה של תהילה. שרה'לה, לעומת זאת, משכה מכך טובה לעצמה ואמרה שמזל שיש עוד שמנה במשפחה, ככה יבינו כולם שזה מהתורשה ולא מהאוכל ויפסיקו לספור לה כל פירור שהיא מכניסה לפה. נעמי שכבר נודע לה שרגליה רגלי איילה שלוחה עקבה אחר קרסוליה המתעבים של הקטנה ואחר שוקיה המתמלאות ונרגעה, יודעת שייחודה לא מתקפח.
הידיים של יובל שמוטות על הספה, שׂער אמותיו יבש, פרוע, נעלו מתנועעת, יושב רגל על רגל, שוק על ירך.
"רוצה קפה?"
הוא רצה, או רק רצה לְרַצוֹת. שוב לא דיברנו על תהילה, גם לא על גיורא שהבטיח להתקשר ולא קיים. בטלוויזיה הקרינו סרט על מריה קאלאס, על המגפיים שהיו לה, על הדיאטה, על אונסיס שאהב אותה יותר מכול ואחר כך אהב את ז'קלין קנדי יותר. על קנאתה ועל קוצר ראייתה ומשקפיה שנמכרים עכשיו במכירה פומבית יחד עם מחוכיה וביריות הגרביים שלה. תפארתו של הנצח נמדדת במחיריהם של אבזם חזייה, שרוך נעל וממחטה משומשת.
ולי יש במשרדי פקידה חרוצה ששמה מאיה, שמשתוקקת להיות מריה קאלאס או מישהי כמוה. היא באה בבוקר למשרד לבושה במה שלובשות כוכבות, מייחלת שבדרכה לאוטובוס או ממנו תצוד אותה עינו של מישהו שנוגע בקלעים שמאחוריהם רובצת התהילה.
אלא שאלה שמחוברים לנצח לא נוסעים באוטובוסים ולא פוקדים משרדי תיווך בינוניים. אבל מאיה לא דוחקת בזמן, היא יודעת שחיטוביה המושלמים לא נוצרו לשווא ושביום מן הימים יוצעו למכירה תחתוניה ומסרקות שערה על פי לוח התעריפים של הנצח.
ובאמת, מי יכחיש שטבעו של העולם הוא כזה שיופייה של אישה מקיץ אותו מאדישותו, אפילו עולם שבז ליופי כמו שבזה לו אמא.
יופי שמופי, אמרה, מדפדפת בחופזה במגזינים של רופא השיניים, מתבוננת ביפהפיות ונדה להן, "מסכנות, אלוהים נתן להן אריזה כזאת, הרבה רחמי שמים הן יצטרכו כשהאריזה שלהן תתקמט ותתכסה כתמים. כל היופי שמופי הזה הוא בסך הכול השק שאורז את הנשמה, וירחם השם על מי שעושה כזה עסק מהשק שלה."
הרופא אמר, "גברת שטיין והילדה, בבקשה להיכנס," והיא הניחה את היופי שמופי על הכיסא, וכשחזרנו להמתין בחוץ עד שהזריקה תשפיע שבה אל האריזות שהשאירה על הכיסא ועד שהתאבנו לי הלשון והשפתיים הפכה דף אחר דף. "גברת שטיין, הילדה שלך יפה," אמר רופא השיניים והיא הקדירה את פניה וענתה לו, "אבל זה לא העיקר, דוקטור." הדוקטור קרץ לי כאילו הוא ואני יודעים משהו שנעלם ממנה.
"מה העיקר?" שאלתי עם לחי נפוחה ונחיר משותק כשיצאנו.
"יראת שמים ולהיות בן אדם," ענתה קצרות בנימה שלא עודדה את שגשוגה של השיחה, ובבת אחת התרתחה, "מה את חושבת, שלהן לא מגרד באצבעות של הרגליים? שהן לא מחטטות באף?"
"מי?"
"אלה, מהעיתונים. את חושבת שהן לא הולכות לבית שימוש?"
"בטח שהם הולכות," אמרתי ונתתי לה יד. צל אריזתה העלובה הלך לפנינו על המדרכה, יגע וכבד צעד.
מריה קאלאס התפוגגה אל הכלום, יובל קרא עיתון, ואני יצאתי אל המרפסת שנפתחת מחדר השינה מזרחה ומשקיפה על מדבר יהודה, ומסובבת את הבית לאורכו ועוברת על פני חלונה של שירה ומגיעה אל חזית הבית ומשקיפה על האזדרכות. כלבים נבחו בוואדי, תלו צעקות חלולות על מיתרי אוהלם של הבדואים, צלחות שקשקו בכיור של דירה אחרת, צחוקה של שירה, קצר וחד, קפץ מחלונה אל המרפסת, נבהל מעצמו, חזר אל החדר וחדל. לא העליתי אור במרפסת, פרחי הגרניום היו שחורים בחושך. הגרניום שימים רבים כל כך שכחתי את צימאונו לא נטר לי ולא לימד אותי לקח והוציא פרחי אודם.
דלת חדר השינה איוושה במסילתה, יד הונחה עלי והכתף לא התקפדה הפעם וקיבלה עליה גם את היד האחרת.
"את באה לישון?"
הירח רחק מאוד, דיסקית אור שטוחה, בוהק מתנשא, פגום ומתמעט. אולי הוא חסוד ונדיב יותר אל המתבונן בו מחלונו שבקומה הרביעית בארמון הנציב.
"אני באה."
מלוא כפה נפרשה היד על גבי, מזמינה פנימה, סבלנית ומתונה.
"מַרִיָה," קרא לי מולי הלילה, פירור מהלחם שפיזרנו בדרך כשיצאנו מביתנו הקט אל היער לחפש את אלוהים.

מירה מגן

מירה מגן (נולדה ב-1950) היא סופרת ישראלית, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת 2005. 

את ספריה החלה לכתוב כאשר עבדה כאחות. ספרה הראשון שהתפרסם ב-1994 "כפתורים רכוסים היטב" נערך בידי יגאל שוורץ ויצא בסדרת "צד התפר". ידע המקצועי שלה משתקף בספריה השונים כמו "בשוכבי ובקומי אישה" ו"פרפרים בגשם". הרקע הדתי שלה בא לידי ביטוי בספריה: "כפתורים רכוסים היטב", שעליו זכתה בשנת 1998 בפרס קרן אולשוונג, ו"אל תכה בקיר". הרומן השני שלה "בשוכבי ובקומי אישה" יצא בשנת 2000.

ספריה תורגמו לשפות: גרמנית, צרפתית ואיטלקית. היא זכתה בכמה פרסים, בהם פרס קרן אולשוונג (1995) ופרס לסופרים עבריים ע״ש ראש הממשלה לוי אשכול (2005). 

מספריה:
כפתורים רכוסים היטב, הוצאת כתר, 1994
אל תכה בקיר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1997
בשוכבי ובקומי, אישה, הוצאת כתר, 2000
מלאכיה נרדמו כולם, הוצאת כתר, 2003
פרפרים בגשם, הוצאת כתר, 2005
ימים יגידו, אנה הוצאת כתר, 2008
וודקה ולחם, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2010
עיניים כחולות מדי, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2012
אחותו של הנגר, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2015
מיכאלה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018
אהבה יד ראשונה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2022

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3pabt6h3

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 2003
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 378 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 6 שעות ו 18 דק'
מלאכיה נרדמו כולם מירה מגן

פרק ראשון

הן יצאו אל הרחוב והאור התנפל עליהן כאילו ארב להן. נעמי הגביהה יד להגן על עיניה וצל ידה נפל על הדרך סביל, מוותר, כנוע. הן לא ראו אותי צופָה בהן מהחלון, אבל אני ראיתי את שמלותיהן הפשוטות, את צוואריהן הבלועים בבגד, וידעתי, להן אין במה להתבייש.
פניהן מורכנים אל הדרך, התרחקו. השיער של נעמי שחור וצנוח על כתפיה, של חני קצר, נתון בכובע צמר גס והדוק.
תריסר עצי אִזדרכת יעברו עד שיגיעו אל התחנה. אור עז ונוקב פלש מבעד לענפים, נימר את השמלות, הבהיק אישוני ציפורים ועיגולי פרי קשים. הפריחה הסגולה בערה אבל עיניהן היו במדרכה.
נעמי חוסכת מעצמה את הכאב הכרוך ביופי כי היופי, ממה בא לו יופיו אם לא מארעיותו, והיא ממילא ראשה ורובה בארעי ובאוזל.
וחני? אחרי שנים שאין לה רגע להביט ביופי, התרגלה וכבר איננה מתבוננת בכל שאינו צריך לה, שפטור מדאגתה ולא מבקש דבר.
גרומה, צווארה שלוח לפניה, נטוי כלפי משימותיה, רגליה נחושות לחטוף נתחי זמן, בולעות את האריחים שניים שניים. רגע פנוי ממעשים אין לה ולא היתה באה אלי היום אלמלא סוּפַּח אבא לרשימת נצרכיה, הללו שאלוהים גרע מהם ממון, בריאות או אוזן קשבת. גם לא היתה מצרפת אליה את נעמי לולא רצתה לזכַּוֹתה. לעולם אין לדעת מה יכריע את הכף בחשבון הגדול, ולא יזיק לנעמי שיתווספו לה מעשים שיטו את הכף לטובתה.
חלה ירידה אצל אבא, הן אמרו. אנחנו שישה, אם כל אחד מאתנו ייקח על עצמו יום בשבוע נכסה את רוב הבדידות שלו, והעיקר, יהיה לו משהו לחכות לו.
"את מקבלת על עצמך לדבר עם שלושת האחרים, מוריה?"
שני זוגות עיניים ננעצו בי, האחד ערני ולהוט, לכוד ברשת קמטים צפופה, השני מרוחק וטרוד ועפעפיו חלקים.
"אני מקבלת," אמרתי, אף על פי שלא הבנתי למה העיקר הוא משהו לחכות לו. מה יתרונו של המשהו שטרם בא על החיים הנחֶיים כרגע. כאילו העכשיו אין לו כלום משלו וכאילו כשיגיע המשהו שחיכה לו, לא ייהפך גם הוא לעכשיו.
הן מתרחקות, קטֵנות ומתכווצות, עיניהן בפרחים הנרמסים תחת נעליהן. נעלי בורדו יש לנעמי, מכסות את כפות רגליה המושלמות, שעד היום כלום לא יצא לה ממושלמותן. של חני שחורות, סתם שחורות, שישה חורים, שרוך, סוליה שטוחה, חרטום אליפטי רחב. פעם ביומיים היא מצחצחת שלא יתבלו, כי מאין יש לה כסף לנעל חדשה, וממילא לוּ שאלו את הרגל היתה מבכרת את הישנה שיש בה שקערורית לכל ציפורן סוררת, יבלת או עור שלא שויף. נעליים חדשות נועדו לעיניהם של אחרים, והיא איך יהיה לה זמן לעיניהם של אחרים? די לה בעשרת זוגות העיניים של ילדיה שנשואות אליה, הרי גם את קמצוץ הזמן שהיא מעניקה לעיניו התועות של אלעזר בעלה היא גונבת מהם, ומרוב עיניים לא נותר לה זמן לעיניה שלה ואין מי שימנע משקיקי עפעפיה לתפוח ולדחוק את עור הרקות, לצופפו ולעשותו קווים קווים.
משהו לחכות לו. כאילו לא די בזה שפקחת את עינייך בבוקר, שהלשון נעה בפיך, שהצלחת לשרוך את הנעל, שהלכת לשירותים והכול עבד.
פרחי האזדרכת הכחילו, בבת אחת הועם האור ואיבד כוח כמו נטתה הארץ על צִדה לפתע. הן כבר עומדות בתחנה או נאספו אל האוטובוס, נעל בורדו, נעל שחורה, חרטום אליפטי. עמדתי בחלון, קולות של סוף היום בעיר שיריעתם הקדושה ביותר של השמים מתוחה מעליה. בשעה הזו גם אלה שמצחצחים את נעליהם לכבוד המשיח כבר אוספים רגליהם מחוצותיה. עוד מעט יבלע החושך את האזדרכות והפולקסוואגן של יובל תגיע. בינתיים אשטוף את הספלים ואתקשר אל שלושת האחרים, שרה'לה, מוּלי ותהילה, ולכל אחד לחוד אומר שחלה ירידה ושצריך משהו לחכות לו.
כאילו הציפייה התלויה על חוט הזמן היא עילת הקיום וטעמו.
חני הסתפקה במים, היא מפקפקת בכשרותם של הכלים שלי, ספלה נותר יבש כמו שפתיה. על הספל של נעמי נקמרה טביעת משחה חיוורת, וזלין שנסחט משפופרת שתווית בית המרקחת שבו היא עובדת הוטבעה עליה, כשם שהוטבעה על שפופרת הקרם המשוח על ידיה הענוגות. ידי אישה שלא סחטה כביסת תינוקות מעולם, שלא נשאה ילד בזרועותיה, שלא אימצה את כפה להגן עליו מפני הרוח, מפני הגשם, מפני המון אדם בכיכר, שלא קִרצפה דייסה חרוכה מקַלָחות וסירים. ידיים שלא צברו סימנים שצוברת יד שמתכנסת או נקמצת, נשלֶוֶות או נועצת ציפורניים בתוך כפו של גבר.
שתיהן לא נגעו בעוגה, האחת מפני אלוהים והאחרת מפני הגִזרה. את תפוח העץ חצו ביניהן, חני נגסה עד ליבת התפוח ונעמי חתכה לה פלחים דקים והחליקה אותם בזהירות אל פיה שלא יגררו אִתם משיחות וזלין מהשפתיים.
חלה ירידה, אמרה חני. ועל סמך מה קבעה חני ששתיקותיו המתארכות הן ירידה? הוא שותק כי חדל לסמוך על המילים, גם לפני שאִכזבו אותו המילים לא היה דברן גדול. בכל משפחה ישנה דאגנית אחת שתמיד תתריע על משהו. מישהי שלעולם תחושי אסון או אשמה במחיצתה ומצפונך יכך גם על חטאים שלא חטאת.
את קונה לך עוגה ברחוב ומתנצלת על אהבתך את עצמך ורגע אחר כך מתקוממת על התנצלותך וקונה לך עוד שתיים.
ודווקא על השעה שיש לי עם ואלרי אני לא מתנצלת כי חטאים כבדים זה או או, או שלא חוטאים אותם, או שחוטאים ואז שום הצטדקות לא תקל את דינך ולא תגרע כזית מקלונך. איך אסביר לחני שמה שקרה לי עם ואלרי התנפל עלי כמו הוריקן, אני הרי לא פזיזה ולא קלת דעת ולא הייתי נעצרת ברחוב להאזין לסקסופון שלו לוּ ידעתי שיקטע את נגינתו, יחמיא לידי ויאמר לי שהן משהו מיוחד. מישהו יכול לנחש מסימוּר העשב, מתימור האבק הראשון, את נחשול הסערה המתרגש להסתער ולפרוע? מה תבין חני אם אתאר לה איך פישקה השין את שפתיו, איך עמדתי שם וקיוויתי שיאמר עוד שין או שתיים, אבל הוא החזיר את הסקסופון אל פיו ופיית הכלי חושקה בטבעת בשר כהה ומלאה דם. אם היו אותות לסופה הממשמשת הם היו קלושים, הרוח לא נתנה רמז שנחיריה של סופה מטלטלת נשפו אותה.
הערב התמהמה, השקיעה תלתה על הרחוב כילה חיוורת ועִמעמה את האזדרכות. יובל יחזור כשהחושך יהיה מלא, לא סוגרים חנויות ספרים לפני השעה שמונה. עמדתי בחלון כאילו אני מצפה למשהו ולא ציפיתי למאום, להפך, קיוויתי שלא יקרה כלום, שהערביים יתארכו והלילה לא יתנפל. בשעה הזו בוקעים צלילי קטיפה מהסקסופון של ואלרי, מחליקים במורד רחוב בן יהודה ונזִרים לרוח בכיכר ציון. אבל הפסיעות של שירה כבר הקישו, תק תק קצוב, וכבר צצה דמותה תחת האזדרכת החמישית.
נעליים גבוהות, שחורות, פרסות ברזל מסומרות דופקות באבני המדרכה. רגליים דקות, קרסול של בלרינה נתון בנעל גסה משתתף במרד. מתחת לאזדרכת השלישית עצרה, אגרה אוויר, הביטה בציפורים המתקוטטות בצמרת והמשיכה ללכת. נצמדתי למשקוף שלא תבחין בי, אבל היא הבחינה.
"מה יש לך לעמוד בחלון?" חילצה כתף מילקוט הגב שלה, "רק אל תגידי לי שדאגת לי, אני לא סובלת שדואגים לי."
"לא דאגתי, הסתכלתי על הערב באיזו פתאומיות הוא מגיע."
לולא היתה קצרת רוח הייתי מספרת לה איך בבת אחת החשיך הכול, כאילו נשלחו אצבעות מהרקיע, אספו את כילת האור וכיבו את השמים. איך מתחו העורבים קו חד ושחור על האופק, סימנו את גבולו של היום וצללו אל הברושים.
היא התיישבה על הספה, חלצה את נעלי המלחמה ושאלה מי היה כאן. הסירה את גרביה ובהונותיה היחפות טבעו עיגולים לחים על הרצפה.
"שתי דודות שלך."
"נו, השתיים עם הפרצוף תשעה באב, חני ונעמי. מה הן רצו, שתחזירי אותנו בתשובה?" בחנה את הכוסות והשיירים וצחקה.
"הן אמרו שחלה ירידה אצל סבא."
"חלה ירידה?"
צחוקה התכווץ, נרתע מעצמו, ופיה התכנס והוצר. היא קימטה את אצבעות רגליה הלבנות ואמרה שמרגע שנולדים מתחילה ירידה וכל החיים הם ניסיון אחד דפוק להסתיר אותה. ובכלל, למה הבן אדם מתאמץ להגיע אל הזקִנה אם זה מה שמחכה לו שם. כולם משחקים, היא לפחות תהיה שחקנית עם קבלות ומשכורת, אם ממילא נולדה כזאתי קוקו, לפחות שיצא לה מזה משהו.
היא משכה את השרוולים, גילתה ידיים לבנות ורזות, מפרקי אצבעות צנומים, רכים, ילדותיים. עוד לא נגמלה מהשחלת אצבע בנחיר, מהתפחת שלפוחיות מסטיק על השפתיים, ממבוכת הבשלתם של איבריה, וכבר נערכת לתבוסה שימיט הזמן. "ואת, גם כן, מה את עומדת ככה בחלון ושורפת זמן, לא חבל לך? גם את בזמן האחרון לא בדיוק בפוקוס." נתנה בי עין בוחנת, אספה את נעליה, אחת בכל יד, הלכה יחפה לחדרה, סגרה אחריה את הדלת ולחצני הטלפון שלה תִקתקו.
מתחת לפלורוסנט של בית המרקחת ברחוב בן יהודה מישהו מוחה את רוּקו מפיית הסקסופון, כורע אל מזוודת הכלי ואוסף צרור נקוב. למטה, בכיכר ציון, מתפוגגים הצלילים של באה מנוחה ליגע, או בארץ אהבתי, או פּיֶיר ונַטַשָה בוכים. הלב חורק, הברך הכורעת חורקת, שלושה רחובות משם חורקים הסורגים של חנות הספרים.
הספלים ששתו בהם עדיין על השולחן, ליבת התפוח מחלידה, וצריך להתקשר למולי, לשרה'לה ולתהילה ושלוש פעמים לומר חלה ירידה ומשהו לחכות לו.
שירה אמרה שאני לא בפוקוס ובינתיים שום מנוחה לא באה ליגע.
יובל נכנס ושאל מי היה כאן. רגע הניח עלי יד, חמש אצבעות, חמש טביעות נועם חטופות בכתף. גם הוא ניחש. "משהו בקשר לאבא שלך? טוב, עד שתעדכני את האחים שלך אני מכין סלט."
יום שלם היה בחנות ועודו מדיף ריח עָרֵב של גוף. בימים שבהם הלכו ידי ונכרכו מאליהן סביב עורפו, מחבקות אותו לכבוד שום כלום, נשמתי מהצוואר שלו, מהחזה, מהשחי, ניקיון קריר ויבש.
עכשיו מיהרו אצבעותיו להסתלק ממני, ככה התרגלה ידו מאז חשה בגֵו המתקפד, בשריר הנרתע. לפעמים היד יודעת ראשונה.
ומה יועיל לי שאחזור ואהפוך במה שהיה, ממילא יש לי עכשיו על ראשי שלושה שעלי לבשר להם שחלה ירידה.
"היי, מוריה!" צהלה תהילה, אחותנו הקטנה, ומילאה את האפרכסת.
התחלתי בה, בבת הזקונים של אבא. קל יותר להגיד "חלה ירידה" למי שהירידה ממנה והלאה, למי שחייה הם פיסות קיום עליזות, זיקוקי שמחה מתלקחים וכבים.
"הבן שלך פה, במקרה," צחקה. "גיוֹ, אמא שלך בטלפון."
היתה בת שבע עשרה כשגיורא נולד. עוד היתה חנוטה בתלבושת הכחולה של בית הספר, שדיה מילאו את הבד הגס, פערו פרצות בין הכפתורים. תשימי לך סיכת ביטחון שם. שמתי, מה לעשות שהיא נפתחת לי? אז תשימי אחת יותר גדולה. בדרכה מבית הספר הביתה נכנסה לשירותים של העירייה וסכרה את פתחי חולצתה, כשיצאה מהבית אל הרחוב נפרצו החללים וגילו חזיית כותנה זולה וגדושה. בימים שנאותה להיות השמרטפית שלו קיבלה בגדים בתמורה, זוג גרביים עבור שעה, צעיף צמר עבור שעתיים.
עשרים שנה עברו מאז הושיבה אותו על ירכיה, שישקיע את תליון הזהב שלה במִפתח חולצתה, משתוקקת לאצבעותיו הלחות.
הוא ליחך את לוחות הברית שקיבלה לבת מצווה שלה והיא הרכינה אליו את החריץ שידחק את הלוחות בתוכו ויחלץ אותם באצבעות רוק קטנטנות. מי אוהב את גיו? תילה.
ומה יש לו לחפש אצלה עכשיו? הדירה השכורה שלו בקצה האחר של תל אביב, שילך לבלות עם שני הסטודנטים שמתגוררים אתו שם, גם הם לומדים משפטים, גם הם מגודלי שיער ולובשים טי שֶרטס, גם הם תאבי ריגושים ורעבונם לחיים טרם הושבע.
היה לי חם, האוויר עמד, חושך סמיך הֶעֱלים את האזדרכות ובלע את החצר. שחור וכבד הצמיד הלילה את מצחו לחלון, צופה בנו מבחוץ, נושם נשימה כבדה ולחה, חוסם את הרוח, כאילו לא די לנו בכובד שמבפנים.
"מה הוא עושה אצלך?"
"ביקורי קרובים. קפץ לראות מה שלום דודתו הקשישה."
צחוקה בִּעבע עמוק וחם.
"אם כבר מדברים על קשישים, אז חלה ירידה אצל אבא."
"מה, הוא נעשה סנילי או משהו? תעשה לי כרגיל, גיוֹ, כן, גם הסוכר כרגיל, שתיים גדושות."
הסוכר כרגיל. כמה פעמים כבר המתיק לה עד שנהיה לו הדבר להרגל? היא בת שלושים ושמונה ויש לה קימונו אדום ותלתלים סמיכים שיורדים לה עד החזה. והוא בן עשרים ואחת. כבר יודע איפה מרתיחים אצלה מים, איפה הכפיות, כמה סוכר. מי אוהב את גיו.
"רוצה לדבר עם אמא שלך?"
דינג דינג שִקשקה כפית, בחשה, הקישה בחרסינה. "לא, אני אתקשר אליהם אחר כך."
אליהם. יש אַת ואני, וישנם הם. הלכתי לחלון שהלילה נשען עליו והלילה לא נרתע מפני ולא נסוג, נדבק למשקופים, לח ומעיק.
שום סיוט לא ביעת את העורבים, שום משק כנפי עוף לא עלה מהצמרות, שום רוח לא אוושה בעלים, כאילו עשה הלילה קנוניה עם הלב ונהיה מר וכבד כמוהו. בלעתי את רוקי ואמרתי לה בפה יבש שאבא צריך שיהיה לו משהו לחכות לו.
"טוב, מי בעולם לא צריך משהו לחכות לו?" שאלה ואמרה שתקפוץ כשתוכל ומה דעתי על שזיפים מיובשים בשבילו, או דבֵלים? או משהו מהפירות האלה שאוגרים סוכר וכל מיני ויטמינים, ואם הפירות האלה הם אתגר קשה מדי לשיניים שלו, אפשר להשרות לו במים. "ואת יודעת מה, כשאני חושבת על זה, למה בעצם צריך משהו לחכות לו?" בכל מקרה היא תקפוץ, "אבל כמו שאת יודעת, אני לא יכולה להתחייב על יום קבוע, הפרויקטים שלי צצים מהיום להיום. אוי, שוב מילאת ככה את הספל? טיפשון, זה לא בשביל הבדלה. לא נורא, עזוב, ננגב אחר כך."
יובל קצץ בצל ירוק במטבח, טבעות קטנות ומדויקות, חצה עגבניות שֶרי, פרס מטבעות מלפפון ושרק בשלכת נושב כבר הסתיו. השלכת עוד לא החלה, הסתיו עוד לא נושב, ואין טעם לשאול למה הלילה ולמה מכל השירים שבעולם בחר את תוגת השער שיחרוק לו דוּמם, ולמה הוא שורק את התוגה הזו בכל מאודו, ולמה קפץ עלינו סתיו שאין לו דבר עם גלגל החמה ורוחות השמים.
אחרי שנאכל אספר לו על גיורא.
טיפשון, מי אוהב את גיו. היתה מודל של צייר אחד, ז'קו, ישבה בסטודיו שלו על קפלי קטיפה או סאטן, עירומה, משוכלת שוקיים, והוא צייר את הצל שמטילים קימורי חמוקיה על הבד לאורו של צוהר פתוח, או נרות שהדליק לכבודה, או חמש נורות של מאה ואט שכוונו אליה. אחר כך התחתן אִתה והם גרו מעל הסטודיו שלו בדירת חדר וחצי ששכרו. היא סיפרה שיותר מהכול אהב את אוזניה, "מכל הדברים הטובים שאלוהים העניק לי, אהב דווקא את שתי פרוסות הבשר הדקיקות האלה." כעבור כמה חודשים התברר לה שאהב חלקי בשר נוספים אצל נשים אחרות.
היא ארזה את ארבעת הקימונוס שלה, את תחתוני התחרה שרכשה לכבוד נישואיה, קנתה בחנות לממכר הפתעות אוזן של פלסטיק עם פיסת מגנט, הצמידה למקרר וכתבה לו: "האוזניים המקוריות עוזבות, שיהיה לך משהו במקום." לא השאירה לו כתובת, לא חילקו ביניהם רכוש כי לא היה מה לחלק. סדיני הקטיפה והסאטן נשארו אצלו ומודלים אחרים ישבו עליהם, ממילא כבר היו דהויים מהמאה ואטים כפול חמש שאיכלו את צבעם. היום היא תופרת תלבושות לתיאטרון, לפעמים מדגמנת בגדי חוף עבור חנויות למידות גדולות, לעתים רחוקות פונה אליה שוליית מכחולים והיא נענית. גם החלה לצייר אקוורלים מופשטים, ופעם ביום היא פוסעת ברחוב אבן גבירול ואם עיניה קולטות צוואר גברי שלא סב אחריה, היא נושפת אוויר בשפתיים מופשלות ואומרת שזה לא היום שלה.
אבא השתומם על אלוהים שצייד אותה בגורמי סיכון מופרזים כל כך. קומתה הִקדימה את שנותיה, תלתליה הגיעו לשולי מגבעתו, גפיה מרדו בסדר הנאות, גִצֵי פרא בערו בעיגולי התום שבעיניה והשכיחו שהיא בסך הכול בת שתים עשרה. אמא הציעה בגדים מבליעים, אוהלי בד כהים, והיא סירבה. "מה קרה לכם? אני יהיה בת מאה ואני לא ילבש דבר כזה," עיוותה את פניה וצופפה את איבריה בחולצה ההדוקה של התלבושת האחידה, חולצה שנגזרה למידותיהן הממוצעות של בנות חמש עשרה. השכנים בחצר אמרו שהיא גבוהה מדי ושהשפתיים שלה רטובות תמיד, ומה, אי אפשר להשיג לה איזה גומייה לאסוף את כל התלתלים האלה? ושביום כיפור היא תצטרך להכות חזק חזק על החזה שלה ב"על חטא שחטאנו לפניך בנטיית גרון ושיקור עין". היא הועברה מבית ספר לבית ספר, וכשנואשו רשמו אותה לפנימייה חרדית לבנות וקיוו שהתיקון שלה יבוא במחיצתן של בנות מינה. כשבאה לחופשת שבת כעבור שבועיים, הבחינו שמרטה את גבותיה והִדקיקה אותן, ותחמה את שפתי השזיף שלה בעיפרון כהה. כשהשלים הגביע את סיבובו אצל השפתיים של כולם, גמעה גמיעה עמוקה ולגמה את השארית. "ראית איזה שלוק?" לחשה חני לנעמי והפזילה עין משתאה אל הגביע הריק. אבא שוחח אִתה בעיניים מושפלות, לא הֵישיר אליה את משקפיו, כאילו הוא אנוס לעמוד מול מערומיה.
הוא ציטט באוזניה פסוקים בשבח הצניעות ואמר לה שכבודה בת מלך פנימה.
"אבל אני לא בת מלך, אבא, אתה בסך הכול פקיד בביטוח הלאומי, שכחת?"
בינו לבינו ידע שהוא זורה את פסוקיו לרוח, מתענה עם ה"חושׂך שבטו", לא מסוגל לאכוף את מרותו ומתיירא מהחשבון שיוגש לו אחרי מאה ועשרים. פעם אחת ויחידה אחז בשבט הזה ופקד עליה, אַת חוזרת בעשר בדיוק, לא דקה אחת אחר כך. והיא חזרה חמישים וחמש דקות אחר כך. כשנכנסה ראה את לחייה הלוהבות והבין כמה עלוב ורופס שבטו, ושתק ולא אמר לה מילה. אמא אמרה, "את תגמרי לא טוב אם תמשיכי ככה," והיא שאלה מה זה לגמור טוב, "ותגידו לי, אתם באמת חושבים שדירה צפופה וסובארו סטיישן משומשת זה לגמור טוב?"
הם לא יכלו לנחש אז שמכל השישה שנולדו להם רק חני תגמור טוב, תינשא לאיש ירא שמים, תתעבר כל שנה ותוסיף עשרה צאצאים לעולם. אמנם לא נעלמו מהם הקווים הצפופים שנחרצו בעור פניה של חני, שלא מרוב שמחה ואושר באו לה, אבל ממילא לא עמדה שאלת אושרה על הפרק, כי האדם לא נועד להיות מאושר. יש דרך וצריך לילך בה, ואדם לעמל יולד, וזה כל האדם.
שישה ילדים הולידו הורינו ובצעו את הונם הנפשי לשישה נתחים שווים, אותו שַד נחלץ לכולם, אותה יד כיסתה תריסר רגליים בלילות, אותו פה נזף ונישק, אותו חדר ילדים, אותו חלון, אותה דרך נשקפה לכולם מבעדו.
אז איך זה שכשנפתחה להם הדלת נפוצו איש לדרכו ומשישה נשארה אחת? יובל פרס לחם, שבבים של קרום טרי ניתזו על קרש החיתוך, שרווליו מקופלים עד המרפק, שְׂער אמותיו רטוב. חמש טביעות נועם עשו לי אצבעותיו בכתף והלוואי וייגע בי שוב. הלחם נענה לו, הבצק פחוס ונקמר, מקבל את תבנית היד.
אחרי שנאכל אספר לו על הבן שלו, למי הוא מוזג הלילה קפה.
היתה בת חמש עשרה כשבא אלינו יובל בפעם הראשונה הביתה. היא נעצה בו עיניים עירומות, העבירה לשון לחה על שפתותיה וכשהלך אמרה, "בטח כל הגוף רועד לך כמו לולב כשהוא מנשק אותך."
"כל הגוף? רק הציפורן של הזרת," צחקתי.
בלילות הבאים חיכתה לי ערה במיטתה. "נו, רעדה לך היום הציפורן? אני מבטיחה לך, כשאני אתנשק עם מישהו, ירעדו לי עשרים ציפורניים וגם דברים אחרים."
שתיים סוכר. כרגיל. עזוב, ננגב אחר כך. ינגבו אחר כך, אחרי מה? "ילד מקסים," אמרה עליו האחות בטיפת חלב, "יותר מדי יפה בשביל העולם הזה." אחיות של טיפת חלב לומדות משהו על הסכנות האורבות לילדים יפים. "דוריס, שולה, בואו תראו, לא מלאך?" דוריס ושולה במדיהן הירוקים באו לראות ואישרו, "צודקת, מלאך." המלאכים שידעו האחיות ההן היו יצורים חֲלָקֵי לחיים עם שיני חלב שלא פרצו עוד את החניכיים. מלאכים קשישים, תשושים וקמוטי מצח לא נכללו בקטלוגים של טיפת חלב.
מי מלמד את המלאכים להישמר מכנפות קימונו אדום? איש לא מלמד, כשם שאיש לא מלמד להישמר מזה שהולך אל דירתו השכורה לאכול נקניק עם לחם שחור, להבעיר את גרונו בוודקה, לעמוד בחלון הדרומי ולנער סיגריה אל הוואדי החשוך.
כשיכַלה את הסיגריה שלו יגיף את החלון, יפייס את הסקסופון שלו וינשוף לתוכו תווים של ארץ מולדתו, אחר כך ינגב את רוקו מהפייה החלולה וימרק את הכלי אל יומו הבא.
ריחו של הבצל הירוק כָּריח שהדיפו הערוגות של המורה לחקלאות, בצלים מורישים לצאצאיהם את ריחם. אם יש ילדים לוואלרי, ישנם בעולם עוד פיות נושפי שין כשין המשי שלו. לא שאלתי אותו אם יש לו וגם לא אשאל.
יובל הוריש לגיורא נצנוץ זהב בריסיו. יותר מדי יפה לעולם הזה, אמרו האחיות של טיפת חלב והן יודעות על מה הן מדברות.
יש להן לוחות שמגדירים משקל, אורך והיקף ראש. יופי שסוטה מהסולם מסוכן לא פחות מרגל קצרה או מגולגולת רחבה מדי.
הסלט כבר מוכן, המלח סוֹפֵחַ אליו את עסיס העגבנייה, הלחם פרוס, השולחן ערוך, אבל יש לי עוד שניים לספר להם שחלה ירידה, והלילה עוד לא אסף את מרפקיו מהחלון ויובל עוד עם השיר ההוא, הן אפשר, הן אפשר, שריקתו מתפתלת, רגע מעצימה ורגע נחלשת, תקיפה ומוותרת, כאילו מבקשת על נפשה ונשרקת ממנו בעל כורחו.
שרה'לה לא היתה בבית. עשהאל לא ידע לאן הלכה ומתי תשוב.
"אתה באמצע האוכל, אז נדבר אחר כך."
הוא בלע וכִחכח, "מה פתאום, האוכל יחכה." הוא סועד לבדו, היא תחזור כשתחזור, תחטוף פרוסה בעמידה או תיתקף בולמוס ותכין לעצמה כירה גדולה. הוא חילץ שיירים שנתקעו בין שיניו ובלע, והקול העולה מהגרון היה מלופף במזון היורד אליו. לא צריך לראות בשביל לדעת שפיקת גרגרתו עולה ויורדת, מבליטה ומבליעה נמשים בצווארו. עור של ג'ינג'י, מתייבש, מתחספס, מתקמט מוקדם מדי. שרה'לה, שבאה לעולם ארבע שנים לפָניַ, מה היא לא עושה כדי לעכב את הכימשון הזה, קונה לו מסנני קרינה מספר שישים שימשח על פניו ועל צווארו, קונה לו משקפי שמש שלא יכווץ את העיניים ויוסיף קמטים על הקמטים שמתנפלים ממילא. הזקִנה משגרת סנוניות, שרה'לה מניסה אותן והן שבות. צווארה שלה עוד שֵישי ולבן. היא בזה לזמן, מערימה עליו ומשטה בו, שותה תה ירוק, מונה שומנים ופחמימות, שניים סוכרזית, דיאט קולה, פרי אחד ביום. סיגלה לעצמה הילוך תמיר, זוקר ראש ומותח פימה, הבהירה את שערה וגזזה אותו קופצני ולא סימטרי.
"את יפה, קל לך יותר בחיים. נקודה," היא אומרת. "העולם נהיה דלתות אוטומטיות, עוד לא נגעת במשהו והחיים נפתחים לקראתך." היא מלמדת באוניברסיטה ספרות של תור הזהב בספרד, מלעיטה את הסטודנטים שלה באבן גבירול, ומאמינה שלא היו מקשיבים לה כמו שהם מקשיבים לולא מראיה הטובים.
ככל שהיא מצעירה היא מתקשה יותר לשאת את הפער הנכִרֶה בינה ובין עשהאל, והזמן שאיננו שוכח את הבזים לו אורב לה ולוכד אותה דווקא בפער ההוא. די לה שתלך עם עשהאל ברחוב והזמן יגיח לקראתה מתוך מראה לא צפויה ויתנפל. להרף עין יהיה הצוואר הבלוי שבמראה זר לה, שבריר שנייה יעבור עד שתזהה את הגבר המזדקן שאוחז לה במרפק ותתכווץ, תיבהל מהקשר שלה אליו ומעצמה שככה נבהלה.
אבל לא המראות הבלתי צפויות שנותנות מושג פתאומי על הזמן חיסלו את ארוחות הערב המשותפות. שרה'לה אמרה שהעולם נהיה דלתות נפתחות, ומה שראתה מבעד לדלתות הללו עשה אותה קִצרת רוח כלפי הדלת המוכרת. "תראי מה זה, יוצאים למסע המשותף הזה בגיל עשרים, וזה רק מזל, מה מזל, נס, אם ממשיכים באותו קצב. תסכימי אתי שלכל נשמה יש טמפרמנט משלה, אז שאני אמנע מעצמי כל כך הרבה חיים שיכולים להיות לי בגלל שבעלי מסתפק בהרבה פחות?" היא מתרוצצת מסדנה לסדנה, יוגה, שיאצו, מדיטציה, שלווה מודעת, שלווה לא מודעת, ומוכנה להישבע שיש בעולם אושר והוא בהישג ידם של אלה שידם נמתחת דייה כדי לגעת בו, והיא כבר נתנה קפיצה אדירה בכיוון, זאת אומרת האושר כבר לא כל כך רחוק כמו שהוא היה, נגיד, לפני עשר שנים, וזה ששלושת הילדים בגרו והם מעבידים פחות את המצפון, מה יש לומר, עושה את האושר נגיש יותר והיא כבר חשה אותו בראשי אצבעותיה.
אבל אין שמץ קשישות בקולו של עשהאל. קול גברי, איתן, שלֵו. "במה זכיתי?" הוא שואל. אלמלא העגבניות המתרפטות בסלט הייתי מחליפה אתו כמה מילים ולא מסתפקת ב"חלה ירידה"
הזאת, ולוּ רק כדי לשמוע את הבס–בריטון שלו, צוק יציב בין הנחשולים הקוצפים סביבותינו. דווקא עשהאל, בעלה של אחותי התוססת שנמתחת על בהונותיה לגעת באושר, מתבונן בעולם בשלווה של מי שחדל לחפש בו קמצוץ של היגיון. מאז נגמל מהעישון הוא מוצץ סוכריות, בוקר וערב וכל יום תמיד צמודה לו סוכרייה לַחֵך ויש לו מלאי קבוע בתיקו ובכיסו. שרה'לה אומרת שעם השנים נעשים אלרגיים לרעשים שהשני משמיע, ושצקצוקי המציצה שלו הורגים אותה. היא שומעת אותו בולע את רוקו ומטפסת על קירות, וכשהוא מעביר את הסוכרייה אל מתחת ללשון והיא נוקשת לו בשיניים, זה מקפיץ לה את כל הפיוזים. "מוריה, הקליקים האלה בשיניים מוציאים אותי מדעתי, ואם אני עושה נגיד איזו חריקה עצבנית עם הנעל, המסכן הזה מוצץ את הסוכרייה בלי להזיז אותה, דבוקה לו לאן שהיא דבוקה. את מבינה עד לאיזה אבסורד זה מגיע? אני רגישה לכל קול שהוא משמיע והוא רגיש לרגישויות שלי, ואנחנו מסתבכים בפלונטר של עצמנו ומי זוכר אז משהו מכל הטריקים שמלמדים בסדנאות של השלווה והמדיטציה והיוגה. וזה מגיע לזה שגם כשאין לו סוכרייה בפה אני דרוכה ועוקבת אחרי היד שלו אם היא בדרך אל הכיס של הסוכרייה או אל הכיס של הממחטה, ולמסכן הזה אין רגע מנוחה ממני ולי אין רגע מנוחה מהמצפון." עשהאל לא מופתע מאשתו, כאילו צפה שנכסיה הטבעיים ישביחו עם השנים ויטלטלו אותה.
אנשים אומרים, לא חבל? עם כישרון כזה של ראיית הנולד היית משקיע בבורסה ונהיה מיליונר. כשהתחתנתם היתה בינונית כזאת, העולם היה מלא נשים כמוה, ופתאום יצא הברבור. עשהאל צוחק, הוא וראיית הנולד? הוא הרי מתעסק בראיית מה שנקבר. יותר משני עשורים הוא מלמד היסטוריה באוניברסיטת הנגב, שני מסדרונות מהאולם שבו מרצה שרה'לה על שלמה אבן גבירול.
"חביתה או עין, מוריה?"
"חביתה." יובל יודע להשחים חביתות, להפוך אותן באוויר ולשמר עיגול מושלם.
חביתה מושלמת צריכה את הזמן שלה ובינתיים אפשר לספר לעשהאל מה שסיפרו חני ונעמי על אבא.
עשהאל יודע משהו על ואלרי. לאיש בעולם לא סיפרתי מלבדו.
גם לו לא ממש סיפרתי, רק רמזתי שאירעה רעידת אדמה קטנה בחיי. מכל האנשים שבעולם לעשהאל. אני שחלקתי עם יובל את כל מיליוני רגעי, כשבא רגע שאת קורותיו לא יכולתי לחלוק עמו הלכתי אל גיסי שטביעות פסיעותיו בעולם ישרות וצנועות כמו אלה של בעלי, שגם הוא לא בא בתביעות מופרזות אל החיים ולא משתומם עליהם כשהם עולבים בו. ולא הייתי מספרת לו אלמלא נקלעתי לדרום בעניין עסקת חליפין שהוצעה לי וקפצתי אליו לאוניברסיטה, ומרגע שעמדתי מולו לא העמדתי פנים ששלומי כתמול שלשום. הוא הִשקה פיקוס פרוע, גבו אל הדלת שאל, "מה אפשר לעזור?" עקר גבעול סורר, קמץ את ידו על הפסולת שניכש ונפנה לנכנס, "את?! לא מאמין."
"אני." הסתכלתי על גבותיו הדהויות והעבותות, אחת היתה פרועה וזיקרה קווצת שיער. שלחתי אצבע אל הגבה הפרועה, שיטחתי אותה וחשתי את העור החם תחתיה. הוא חייך, רגיל שמיישרים לו את צווארונו, מקפלים חפת שרוול שהתרשל בקיפולו, רוכסים כפתור מדולג בחולצתו. הוא השליך את הגבעול הנבול והושיט לי יד שעפר חִספס אותה, "אהלן, איזו הפתעה."
עיניו דיונות חומות ורכות, הגבינים הצהבהבים מנהירים אותן ומבהירים. שמש התעכבה בחלון, ליהטה את נחושת שערו והשחימה את ריבוא נמשיו. עלי הפיקוס בחלונו היו עבותים וגסים, הזכירו לי פיקוסים אחרים והפניתי פני מהם.
"קפה? תה?" לחץ על הקומקום ונשמעה נקישה בדלת.
סטודנטית ממושקפת נכנסה, סנטרה זרוע פצעי בגרות, רגליה עבות, פס תחתונים חרץ בבשרה ובלט ממכנסי הלייקרה שלבשה.
"איך זה יכול להיות שיש רק עותק אחד מהספר שאמרת לנו לקרוא והעותק הזה בהשאלה מתמדת?"
עשהאל האזין לקובלנתה ולא הסיט את עיניו מפניה לָתוּר את נשיותה.
"איך בדיוק אני אמורה להיבחן על הֶרודוטוס אם אלף שנים ייקח לי להשיג את הספר?"
"תשתמשי בשלי ותחזירי לי בתוך יומיים." שלף ספר מהמדף שמאחוריו והושיט לה, והיא הסמיקה והחטטים המכרכמים את פניה הסגילו.
"היא צודקת," אמר אחרי שהלכה. "אני מקווה שיש לה חברה טובה שתציע לה להחליף את המכנסיים האלה בזוג רפוי יותר."
הוא הניח שגורלה די עלוב בזירת העלומים המתפרצים בקמפוס.
לא קשה לנחש שאין דלתות אוטומטיות בעולמה, שאת דלתותיה היא הודפת במרפקה העבה, משעינה את כל כובד צדודיתה, חזה וירכה, שלא ייהדפו אליה בחזרה וייטרקו בפניה. שותק מצץ את הסוכרייה, אולי עוד הרהר בסטודנטית שהגומי חורץ בעגבותיה.
בלילה כשהיא מתפשטת בחדרה במעונות היא רואה את לובן איבריה הכבדים, את הסימנים שחרש הגומי בבשרה, את תפרחת סנטרה, ומחליטה שגם הערב לא תגלח את רגליה, כי היום הזה כבר עבר ויש עוד לילה שלם עד מחר, ובין לבין לא יתרחש דבר.
אחרי שהפכנו בגורלה של הסטודנטית חזרנו אל גורלותינו שלנו והוא שאל "ומה אצלך, גיסתי?" ועניתי "ככה, ככה".
שרה'לה לא משרכת דרכיה. "ארבעים ושש שנים אני בעולם ועשהאל הוא הגבר היחיד שידעתי," היא מתוודה. "אבל זה יהיה שקר אם אגיד שלא מרתק אותי הכמעט הזה, חוט השערה הזה שמתוח על שפת המים הגנובים. ותאמיני לי, גם אם הצימאון יְיַבֵּש אותי ויקרע לי את הגרון, אני בחיים, אבל בחיים, לא אשתה מהמים הגנובים."
עכשיו הוא סועד לבדו. אשתו עם לשונה החרבה מתרוצצת על גדותיו של איזה פלג גנוב והוא שומע ממני על הירידה שחלה, על משהו לחכות לו, על הבדידות שצריך לכסותה, ומדפדף ביומנו לסמן לו יום להגיע אל אבא. ואחרי שסימן מה שסימן הוא משתהה, מהסס, וזהיר זהיר שואל, "ואצלך, גיסתי, העניינים עוד ככה ככה?"
שירה שואלת אם נהייתי אמרגנית האירועים של סבא. היא משכה רצועת חסה מהסלט וגררה אותה אל פיה כמו אטריית מקרוני, "אם סבא לא היה עושה עניין מהמכנסיים שלי ומאיך שאני נראית, הייתי גם אני קופצת אליו. הוא בסך הכול נורא מתוק, סבא, אבל הוא לוקח ללב."
"מה יקרה אם תלבשי חצאית לשעה?" העז יובל.
"להתחפש? רק בתיאטרון. מי שרוצה אותי, שיקבל אותי כמו שאני. סבא משקשק מהחשבון שידפקו לו בשמים בגלל איך שהנכדה שלו נראית. תגידו לו שלא מחייבים על נכדים, לא מנכים מס על דור שלישי. את מה שמגיע לאלוהים בגללי הוא יגבה מכם, ועד כמה שהבנתי הוא טיפוס הגון, לא גובה פעמיים."
"נאכל, החביתות מתקררות," קטעתי אותה לפני שתרוקן על אלוהים אשפת חִצים מרירה. מי יעזור לה להסתדר עם החשבון שיוגש לה בבוא היום? בינתיים היא מתנפלת על החביתה, לא יְרֵאָה שום חשבון, וגם המס שאלוהים יגבה מאתנו בשל מעללי ילדינו לא פוגם בתאבונה.
"גיורא היה מת על החביתה הזאת," התענגה ושפתיה הבהיקו משמן.
"אם כבר הזכרת את גיורא, הוא עורך עכשיו ביקור אצל הדודה שלך."
"אצל הציירת המדופלמת עתירת האשכולות? מה יש לו לחפש אצלה? אם חסרות לו צרות אני יכולה לתרום לו כמה."
שירה רזה וחיוורת, לסתותיה משופות, הגומות תחת עיניה אפלות, העפעפיים מאורכים, הריסים כהים וסמיכים. ילדה שמודיליאני היה נותן שנה מחייו הקצרים בשביל לציירה. לך תבין למה היא דורכת בעולם בנעליים קשות כל כך, כאילו כדי לשרוד צריך להציג קונטרה מגושמת, מרעישה, מסומרת. והחולצה השחורה? והמכנסיים השחורים? והסרט השחור שאוגד את שערה? וצמיד הקטיפה השחור, והטבעת? שחור, קצהו האַלים של הצבע, גבולם הבוטה של הצבעים כולם.
"מה את מסתכלת עלי? שוב חסרים לי ויטמינים? אם היו חסרים לי היה נושר לי השיער, היו נשברות לי ציפורניים, היו לי פצעים בלשון."
יללה של אמבולנס התפרצה לרחוב, כרוז האסונות שועט לדרכו וזורה בהלה, רק פרחי האזדרכת בשלהם, כמו אין מלחמה בעולם, עם אמבולנס ובלעדיו, נושרים לארץ, כבדים מטל, ניתקים בלילה ופורשים שמיכת פרחים רטובה על המדרכה. יובל טבל לחם בסלט וסיפר על סופר אחד ששוטט בחנות למעלה משעה, לבסוף קנה את ספרו שלו ועד שלא חתם על ההמחאה לא זיהה אותו איש.
והמסכן הזה, שאין קונים לספרו וגם איש אינו מזהה אותו, אסף את שתי חרפותיו, דחק את ספרו תחת שחיו והלך. "ויותר מהֵמָּה, בתי, היזהרי מעֲשׂות ספרים הרבה." יובל רוכן אל שירה אבל היא עגומה ושותקת, גורלו של הסופר טורד אותה, או גורלות אחרים.
"מה יש לגיורא לחפש אצלה?" התנערה בבת אחת. "הוא לא תופס שהיא מנצלת אותו? מפעילה עליו את השטיקים החבוטים שלה בשביל לבדוק אם היא שווה עוד משהו בשוק הבשר. מה'כפת לי, שכל אחד יאכל את החרא שבישל." חרצה בסכין בעלה של חסה פסים דקים לאורך, לרוחב, עשתה בו ריבועים זעירים. מחלפת שיער ניתקה מהסרט, ירדה על הלחי, מברישה בקצותיה את הצלחת, והיא, שקועה בהקטנת הריבועים ובכתישתם, לא סילקה אותה. יובל עקב אחר האצבעות המאומצות על הסכין. לא מעט היה נותן בשביל לדעת מה קודח בה ודוחק באצבעותיה להצמיד סכין אל חוטי הירק ולנסרם. בסך הכול בת שש עשרה וכבר שרוט קוּר דאגה דקיק לרוחב מצחה, מזל שעורה לא מצמיח חטטים כמו העור של הסטודנטית של הרודוטוס, תלאת התבגרות אחת נחסכה ממנה, אם כי איש לא הבטיח שצַחוּת פניה ובָרוּתָם לא תזמן לה תלאות ממין אחר.
היא הסירה כלים מהשולחן, "עזוב, אבא, אני שוטפת," משכה שרוולים וידיה הרזות הקציפו בועות על הצלחות והתפיחו בלוני סבון שקופים. פיזמה אַל תגידו יום יבוא, הביאו את היום, וטופפה ברגל יחפה. יובל ואני פינינו את השולחן, הוא את החמאה, אני את הלחם, הוא את הסכו"ם, אני את המלח, נשארה הריבה לבדה ושנינו שלחנו אליה ידיים, הוא הזניק את שלו, סגר עליה לפני וחייך, ניגב את פי הצנצנת ורכן למקרר לארגן בו את המצרכים.
הא יובל. הלוואי תניח עלי עוד פעם את ידך, שמה בגומת הצוואר, במקום שיוצאת העצם שחוברת לכתף, במקום שלמטה ממנו מתגבע השד.
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אל תחכי שיד תבוא, הביאי אותה. אבל את הרי לא תגידי לו בוא, שים ידך עלי כמו קודם, כמו פעם, כמו שהיה לפני שהפסיק להיות. ולמי יש כוח להתקשר עכשיו למולי ולדקלם לו את ה"חלה ירידה" ו"המשהו לחכות לו". שירה אמרה שאני לא בפוקוס ושכל אחד יאכל את החרא שבישל. תְנו לשמש לעלות, לבוקר להאיר, טף טף טופפת רגלה העירומה, צלחות עומדות בשורה עורפית על סבכת הייבוש, היא מניעה אגן צר, מפתלת גו צנום, ויובל מפזם אִתה. גם היא כבר נקרשת כשנוגעים בה, זוקרת קוצים. פעם, כשעוד הפקידה את כפה בכפי, קטנטונת, שקופה, אצבעות ציפוריות, מצאנו קיפוד זוחל בעשב. "תראי!" נשאה אישונים צלולים אל משקפי השמש שלי, כרעה לאדמה וקראה, "אברהם, אל תלך לשם, כי הזאב יאכל אותך ה…ם!" פה קטן, שיני חלב פניניות. גיורא סובב את אופניו ובא להתקהל אתנו על היצור המכודרר. פעמון אופניו צלצל גלין גלין והקיפוד הצטנף, זקר את חודיו, חיכך את חרטומו בחול ונהיה שונית אלמוגים מאובנת, ולגיורא אבדה התלהבותו, "צב יותר שווה ממנו," הִפנה את אופניו אל הדרך. אברהם, אל תלך לשם, שידלה שירה את השונית, שולחת אצבע גפרורית לגעת, "אאו, איזה דוקר," מצצה נקודת דם באצבעה. הלכנו למכולת וחזרנו, ואברהם כן הלך לשם ושוב לא ראינו אותו, רק גומה קטנה כבושה בעשב. "אין דבר, הוא יחזור," נשאה עיניים צלולות אל המשקפיים הסוככים על עיני ואמרתי לה בלי לומר, הלוואי שתישארי ככה, ילדה, לא חושדת באור ולא מתייראת מהגלוי והמפורש. אבל גדלת.
אם אגע בך עכשיו יזנקו קשתות כתפייך. גם את כבר רכשת לך משקפי שמש, עדשות רבועות כהות. אמרו לך שנותנים שניים במחיר של אחד אז קנית שניים. "את לא חושבת שזאת מציאה לא נורמלית?" "כן, מציאה," אמרתי, והצטערתי שכבר מכאיב לעינייך העולם בעירומו ואת שמה חיץ מאפיל בינך ובינו.
"אבא לא בבית," אמרה טליה, "וגם אמא לא." היא לא ידעה מתי הם ישובו.
"מה את עושה לבד בבית, טליה?"
"אני לא לבד, אני עם שוקו. את לא שומעת איך היא נובחת? עשו לה אתמול חיסון אז היא מעוצבנת." את סנטרה וחיתוך דיבורה ירשה טליה ממולי ואת עורה הבהיר מסמדר. גֶנים אחרים של אמה לא הספיקו להשתרש בה, הרחם של סמדר פלט אותה אחרי שישה וחצי ירחי היריון והניחהּ על מפתנו של העולם כשהיא נמוכת קומה, קצרת ראייה וגימורה טרם הושלם. משקפיים כבדי עדשות מקשיתים ידיות מתכת דקות על אוזניה הקטנות ומתווכים בין עיניה הכחולות ובין העולם. כשנשברים לה המשקפיים היא מצמצמת עיניים ומלווים אותה בדרך ואומרים לה תיזהרי אבן, תרימי רגל יש מדרגה, זוזי ימינה שלא תיכנסי בעמוד. סמדר משוטטת באתרים וירטואליים, מאמינה שיש בעולם מי שבידו לשחרר עיניים כחולות מהזכוכיות המעיבות עליהן.
היא נולדה למולי ולסמדר כשהיו בני שלושים ואחת שניהם.
הוא כבר היה רופא והיא עורכת דין, גם דירה במושבה הגרמנית כבר היתה להם, ושתי מכוניות. ילדים אחרים לא נולדו להם.
"את רוצה שאני ימסור להם משהו? אני רושמת כל מי שמתקשר. רגע, חכי, אני שומעת את האוטו של אבא." הניחה את השפופרת ורצה לוודא ורטינותיה של שוקו בקעו מן השפופרת ובבת אחת נהיו נביחות נמרצות.
"היי, ילדה," אמר מולי ושמעתי נשיקה שנתן ונשיקה שקיבל.
"אבא, שוקו עשתה היום על השטיח. ניקיתי הכול. זה בגלל שהיא חולה, לא?"
שוב ביעתו אמבולנס או מכונית משטרה את הרחוב, סוכני האסונות מכריזים שמשהו השתבש, מישהו נחנק, או נדרס, או הניח צינור עם חוטים, או משך נצרה בחגורת בטן. שוקו נבחה כי יש מלחמות בעולם ומולי שידל אותה, די, די שוקו, עד שחדלה והשמיעה יבבה אחת עמומה ושיהוק ששחרר את האוויר שנבלע עם הבכי.
"חלה ירידה אצל אבא," אמרתי לו, כאילו מדובר בתסמונת של מחלה קשה. את אומרת "חלה" וכבר צולעים על קביהם אחרייך מיני חולי וחיל וחלחלה. מולי שמע ושתק, מעסה כנראה את קרקפתה של שוקו, מניח עליה אצבעות ששיער דק צומח על פרקיהן והקוער ביניהן יבש, מאוכל מנוזלי חיטוי ומטַלק של כפפות סטריליות.
מיום שידע להגיד כלב התחנן אל אבא ואל אמא שיסכימו לצרף הולך על ארבע למשפחתנו, ואפילו בן כלאיים מזן נחות.
הם אמרו לו, עוד פה להאכיל? איפה נשים אותו? שישה ילדים בדירת שני חדרים וסלון, שבעים ושניים מטרים מרובעים ברוטו, וכלב?! וחוץ מזה, יש משהו לא יהודי בכלב, כתוב בפירוש "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". כאילו בחתול או בתוכי יש משהו יהודי. הוא התחנן, הם סירבו, עד שיום אחד חזר מבית הספר ופקעת שחורה נשמה בין כפותיו, גור בן יומו, לח ורועד.
אמא אמרה שילך ויחזיר את הדבר הזה למקום שממנו לקח אותו.
עיני הפקעת הצנופה נעצמו ונפקחו, דוק כחלחל ורטוב, ומולי הידק אותה אל גופו ואמר, אז אני ילביש לו כיפה וציצית ואני ישמור שהוא לא יאכל שום דבר בחוץ. אמא הפכה פניה לכיור, שחררה גל צחוק אל הסירים ואמרה שגם ככה קשה להסתדר עם בלגן של שישה ילדים, אז להביא עוד וילדֶע חַיֶה שלא מבין מה שאומרים לו, וחוץ מזה, כבר אמרתי לך, יהודים לא מגדלים כלבים.
אז מה, פינקלשטיין וזמֶֶל הם לא יהודים? חנק את בכיו ושלף את הקלף האחרון שברשותו, תרשו לי את הגור הזה ואל תקנו לי שום דבר ליום הולדת עד שאני יהיה בר מצווה. אתה בסך הכול בן שבע, שמואל, אתה יודע מה זה שישה ימי הולדת? וכל זה בשביל כלב? היא הפכה בעסקה, והוא ראה שהיא שותקת וסבר שנסתתמו טענותיה. דמעות השמחה זלגו על אוזני הגור ומשולשי הפרווה הזעירים הצטמררו מהטפטוף החם והזדקפו למשמע השם "שִמחֶה", במלעיל, שהוענק להם טבול בבכי. מה זה שש מתנות, כלום, לחש לצרור השחור שבחיקו, סך הכול שלוש ועוד שלוש, כלום. אמא ראתה את שִׂמחֶה כורה אוזנו למחיר ששולם בעדו וגמרה בלבה להיפטר ממנו בעודו עולל כלבים, לפני שנפשו תיקשר בנפשו.
מולי ידע שאחד דינו של שׂמחֶה אם ישחרר את שלפוחיתו בבית וארז אותו עד צווארו בניילון, שיפריש את פסולתו בשקית, וכשיצאו לחצר שחרר אותו שיְיַבֵּש את רגליו שהשתכשכו בפִרשוֹ, ירגיל את רגליו לאדמה וילמד את חוטמו את צפונותיה. יומיים בלבד ארכה התפעמותו של שמחה מגמילות החסדים שנהגו בו, אחר כך התרגל. וכיוון שהיה תינוק כלבים לא ידע לקרוא את פניהם של האנשים והיה שְווה נפש למבטים שיידתה בו אמא, מוליכה את אישוניה לצדדים ומביטה בו באלכסון מפינות עיניה.
הוא קִרטע על הרצפה והניילון איוֵוש ורשרש והפיק רקיעות רגוזות מנעלי הבית שלה. השקיות נשחקו ונסדקו והוחלפו בוקר וערב, ושמחה מצא עצמו פעם בניילון של אופנת גאולה ופעם בניילון של בייבי זול, אבל כשם שלא ידע לקרוא את שמות בתי האופנה שנארז בהם, גם לא ידע מה פירוש המילים אוך, אין לי עצבים אליו, ושתדע לך שאני לא צוחקת. אילו הבין לא היה מדשדש למטבח ומרחרח לה את הפרווה של נעלי הבית. היא בעטה באוויר, הוא נבח מולה להוכיחהּ והיא הניפה מצקת ואמרה האחד בא לגור וישפוט שָפוֹט, והמצקת הזקורה התוותה סימן קריאה באוויר והעידה שגמלה בה החלטה בקשר לדייר המשנה שלנו.
את הקנוניה נגד שמחה קשרה עם קובי הגנן. לא היה מי שידע טוב ממנה את עומק שנתם של הנמים שישה בחדר. חני, נעמי ושרה'לה במיטות התלויות מהקיר, מולי, אני ותהילה בקומות התחתונות, ושמחה בארגז של סיידר הגליל תחת המיטה של מולי.
שתים עשרה אוזניים שהסכינו לנחיריים סתומים, גריפות נזלת, יִפחות פתע ויקיצות מסויטות, מילים שניתקות מעצמן ונפלטות לחשכה, צירים חורקים, צִקצוקי אגודלים נמצצים, זרִזוף גשם במרזב ונהמת רוח בחלון. רשרוש של שקית ניילון לא מעלה ולא מוריד להמיות המוכפלות בשש ולרחשיו המגוונים של העולם המשיק לחלון.
אבל צווחת ה"איפה שמחה?" של הבוקר ההוא חדרה את אוזנינו שהסכינו לכול, טרפה את חלומותינו והשליכה מעלינו את השמיכות. ארגז סיידר הגליל עמד ריק בין המיטות, ומולי התרוצץ בבית יחף ופרוע, גוחן תחת מיטות, משתחל תחת המזנון, גורר כיסאות והופך סדרי עולם. חיוור, הפיג'מה שלו פתוחה, צלעותיו הצרות מצטמצמות ומתרחבות עם נשימותיו החטופות.
שמחה עזב אותנו, אמרה לו אמא, אוחזת בכתפו. מקטנה עד גדולה הצטופפנו בסלון וכיוַונו חמישה זוגות עיניים אל דמעותיו הגדולות ואל היד עם פתיתי הקוטג' שאחזה בכתפו החשופה.
"שמחה עזב." כאילו מסיבות השמורות עמו ארז דייר המשנה שלנו את חפציו והחליט לעקור למעון אחר.
"איפה הוא?" תבע מולי וסובב את כתפו בתנועת הברגה להיחלץ מהיד שנחשדה בארגון העקירה של שמחה, ופירור קוטג' נשר מהאגודל של אמא ודבק בכתפו.
"קובי דואג לו, הוא יביא אותו למקום של צער בעלי חיים."
יחף ופרוע זינק מולי לדלת לתפוס את קובי עם שִביוֹ, אבל היא עמדה בינו ובין הדלת ואמרה שאין בשביל מה ללכת, שמחה כבר מבלה עם בני מינו, ובינינו, לא מגיע לשמחה שיהיו לו חיים נורמליים? מי רוצה לעבור את החיים בתוך שקית ניילון? וצפוף אצלנו במילא, וגם כמו שאמרתי לך, יהודים לא מגדלים כלבים, והשם נתן וקובי לקח, ואתם, אם לא תלכו כולכם ברגע הזה להתלבש תאחרו לבית הספר, ועם כל הכבוד, שום כלב לא שווה את זה ששישה ילדים יאחרו לתפילה בגללו. בזינוק שהקפיץ את שערו ופיזר אותו כמו קיסמי דוּק התנפל מולי על הארגז, בעט בו ומעך אותו, הקרשים חרקו, נאקו ונעקרו, והוא נעמד מעל משכנו החרב של שמחה וצעק, אני שורף את זה עכשיו, אתם שומעים? כמו אשת פוטיפר נשארה אמא עם שרוולו הריק בידה כשתפסה בו לעכבו בדרך אל הגפרורים. הוא התפתל לנער עצמו מאחיזתה וצרח גפרורים גפרורים. נושכת שפתיים עטפה את הגב הצנום וכרכה ידיה על חזהו העירום והוא בכה גפרורים, גפרורים. שתיקתה ושפתיה הנשוכות ניבאו שפרשת שמחה תצטרף אל הפרשיות הנדירות שבהן לוו צעדי אכיפה כואבים בפרסי תנחומים.
בשובו מבית הספר חיכה למולי קורקינט חדש. בחירוק שיניים קרע את הניילון שעטף את הגלגלים והניח רגל גסה על משטח הפלסטיק. הקורקינט, כיוון שנולד מן העוול, עליו הוטל התיקון.
עד שהחשיך הריץ עצמו על שני הגלגלים הללו מן המחסן אל המקלט, אל חדר ההסקה, מפשיל את ענפי היערה, וכשהתברר לו שהישועה לא תבוא רכובה על קורקינט, לא מצא בו כל חפץ ובעט אותו אל מתחת למיטתו.
היינו צריכים לחתוך מההתחלה, אמר אבא, בחינוך אין פַּרוֶוה, לא צריך להיות לא. ואמא אמרה שכלבים זה צרות כשהם ישנם, וצרות יותר גדולות כשהם אינם, כלב נשאר כלב.
"ילדה טובה, ילדה טובה," אומר מולי לשוקו. ילדה, כלבה שכילתה כבר שני שלישים מחייה ומילאה עשור. ביום שפקחה טליה את עיניה קצרות הרואי חשה בהבלו של יצור נושם סמוך לעריסתה.
ושוקו? זו קיבלה את שמה מצבע הדייסות שבישלו אז לטליה, באותה מידה יכלה להיקרא מַטֶרנה או במבה, להבדיל משִמחֶה ששמו הטיל עליו את חובת השימוח. כשם ששמואל נהיה עם השנים מולי ופטר את האל משמו, גם לכלבתו נתן שם שפטור מחובות כלפי אלוהים ואדם.
עכשיו ששמע שחלה ירידה אצל אבא אמר שאף אדם לא פטור מזה, "ובקשר לביקורים אצלו, את יודעת, הוא ואני בארבע עיניים, לא קל לו ולא קל לי."
צודק. כשמולי מגיע אל אבא, שורת האכזבות שהנחיל לו משתרכת אחריו ומצטופפת אתו בחדרו הקטן של אבא, ואם הם יוצאים אל האכסדרה רחבת הידיים, משקיפה עדת הקשישים כולה מכורסאותיה על פחי הנפש של שטיין, שעד שנהיה לו בן דוקטור, הדוקטור הזה לא מואיל לשים כיפה על ראשו כשהוא בא אליו.
אבל הוא ילך אליו, ודאי שילך אליו, ראשית, מפני שאבא כבר הבין שיש מעוות שלא יוכל לתקון, ושנית, גם האכזבות הן כבר לא מה שהיו, הבדידות הצליחה להוציא מהן את כל המיץ.
"ומה אתך, מַרִיָה? מזמן לא שמענו."
"אני? טאץ' ווד."
מַרִיָה. אם כל הקדושים. מתק המים הגנובים ששתינו בלילות של "תזיזי קצת את הכרית שלך", "לא, תזיז אתה". מַרִיָה. טומאת שפתיים שהעברנו בינינו בחשאי, נשמרים שלא תיפול ברווח הדק שבין כר לכר, שלא תתגלגל אל אוזניהם של "את אביך ואת אמך"
וינועו אמות הסִפּים של השבעים ושניים מטר מרובע.
מריה, כוכב מזדהר בשמים זרים ומופלאים, הרחק מהבלוק שלנו וממגרש החניה. רק בלילות חורף סוערים, כשרעמו מרכבות המלאכים, שעטו ברקיע והציתו ברקים, התיירא מהשמים, חשש להתגרות בצְבָאָם הזועף וקרא לי אחותי, משאיר את מריה המתוקה בחוץ, רועדת מקור בצינת הנצח.
"ספרי לסבתא טאץ' ווד, רק פתחת את הפה הבנתי שיש עננים."
"עננים, כמו שהם באים ככה הם מתפזרים, מולי."
הוא שאל איך גיורא, ואמרתי בסדר, חיים של סטודנט, אתה יודע. מי אוהב את גיו? עזוב, ננגב אחר כך, כבר ניגבו? אחרי מה? יותר מדי יפה לעולם הזה. ותהילה, שתקשור את כנפות הקימונו שלה, גם למעלה, ואם זה לא נסגר, אז יש סיכות ביטחון בעולם.
עוד היתה במיטת סורגים כשמולי ואני שילבנו ידיים, משלשלת רגליים שמנמנות ברווחים, תל חיתולים תפוח בין רגליה, צופה בארבע אחיותיה ובאחִיה, אַני, נומי, שָאָלֶה, מוֹאִיָה, מוּאֵל.
כשהסתפח אלינו שׂמחֶה פשטה יד בין הסורגים והציעה לו את המוצץ, ושמחה, מוחמא מאחוות התינוקות, הגביה עצמו על אחוריותיו ורחרח את פטמת הגומי המרופטת. כשנעלם כלעומת שבא הציעה למולי את המוצץ לנחמו.
מולי יודע שיש עננים אבל לא דוחק את רגלו בין הדלת למשקוף, אם לא פותחים לו הוא לא נכנס. ולא פתחתי לו הפעם ושאלנו והשבנו על שלומם של האחרים. מה שלום יובל? בסדר.
ואיך סמדר? בסדר, את מכירה אותה, כמה שיש לה כישרון ככה יש לה אמביציה. וגיורא ושירה? כבר שאלת, בסדר. וטליה? בסדר, חיה בשלום עם העולם והעולם מחזיר לה שלום. ואתה? בסדר.
בסדר. מילה מופלאה. איך את? אני בסדר. מה זה אומר, שאני מאורגנת? שאני בתוך השורה? בתוך הסדר? שחיי מיושבים, מיושרים, שיש בהם סדר וארגון ושיטה, ותקינות, ודבר דבור על אופניו? ואם מתנגנים לי בראש צלילי סקסופון שנשפו שפתיים זרות, אז אני בסדר יורד? בית, סמך, דלת, ריש. ארבע אותיות שמהן עשוי הריק הסתום שמכסה על סדר שנפרע, על לב שטולטל, על ערגה קורעת.
אבל מולי לא אידיוט. גם הוא אומר בסדר ובוהנו מתקמטת בנעלו ויש לו טעם חמוץ בפיו. גם הוא יודע שפעם, לפני היות ה"בסדר", בחשו ארבע ידיים בשמיכות המעורבבות, הי, משכת את שלי, לא נכון, זאת שלך, כרים התעופפו בחדר, בטן כאבה מצחוק ופה לחש סוד עם ריח חביתה. אתה על ידי, מולי, ואני על ידך, והשמים שיפחידו ויפציצו אותנו עם כמה רעמים וברקים שהם רוצים, לכל היותר נתפלל אל המלאך גבריאל ובבוקר נמצא את איברינו שלמים ונדע שהוא הושיע.
דלת נפתחה, שוקו נבחה, מולי אמר, "היי, אני בטלפון עם מַרִיָה," וטליה אמרה, "אמא, היא עשתה היום על הרצפה."
"רק אל תגידי לי שעל השטיח."
הסקנדל שרקחה שוקו קטע את חילופי ה"בסדר" שלי עם מולי.
החיים ותלאותיהם חזקים יותר מדיבורים על החיים, ובבית של מולי יש שטיח עבודת יד מאפגניסטן וריצוף של שיש איטלקי, ורק אלוהים יודע איך שכחה שוקו את כל אלה ונתנה דרור לסוגריה.
רק אלוהים יודע.
היֹה היו פעם שישה ילדים בחדר, ואלוהים היה הילד השביעי.
ילד גדול וחכם ששמר עליהם מכל רע. מיום ליום גדלו הילדים ואלוהים הלך והתכווץ, הלך וקטן עד שהלך לאיבוד. הם יצאו לחפש אחריו, התפזרו ואיבדו זה את זה, ועד היום הם מבקשים את אלוהים ואיש את אחיו.
שירה שוחחה בטלפון, קצת לחשה, הרבה שתקה, צחקה, נזפה, הרדיו טייפ שלה שר יֶלוֹ סַבּ מַרין, יֶלוֹ סַבּ מַרין. שנים משייטת הצוללת הצהובה בתהומות, חותרת במצולות הזמן ושוברת את גליה הגואים על לבבות בני שש עשרה.
יובל ישב על הספה, מאזין לחדשות, אני בכורסה, חושבת על מה נשוחח כשיסתיימו החדשות. עיכוס עכוזים מתגרה פִּרסם קוקה קולה, כפתור טבור וחלקת בטן פרסמו טמפונים עם מוליך מפלסטיק, תרנגול שוקק פרסם מרק עוף, ובתוך צִווחת הקוקוריקו שאלתי, "נו, מה אתה אומר על קשרי המשפחה שמטפח גיורא עם הדודה שלו?"
"לא מודאג, סומך עליו, תסכימי אתי שיש בה משהו מרתק."
פרש את זרועותיו על כרי הספה.
"תסביר." הזדקפתי והיתה צביטה בסרעפת או בוושט, או באיזה משהו לא הרחק מהלב.
"היא יותר מדי אישה. כל מה שיש בנשים יש לה בהגזמה. איך להגיד? היא מין תרכיז של אישה."
"תרכיז? זאת אומרת שאם נדלל נוכל להפיק ממנה עשר גרסאות חיוורות שלה? ציצים יותר קטנים, תחת יותר שקוע, בטן יותר שטוחה?"
הוא תהה ממתי נהיה לי פֶּה כזה והניח עלי יד במקום שהניח קודם, בשורש הצוואר, בגומת הכתף. לא נרתע מהגֵו המתקשח, אמר שתהילה היא שגיאה של אלוהים, אמנם שגיאה מרתקת, אבל לא אחת שהיית רוצה שיהיה לך עסק אִתה.
"גם לא ללילה אחד?"
ידו כיתרה את הצוואר שלי ועיסתה מתחת לסנטר במקום שהדופק יצא מגדרו. ראה אותה לראשונה כשהיתה בת חמש עשרה וריחם על אבא. ידע ששגיאות כאלה של אלוהים לא יינשאו לאברכים, לא ילבשו חלוקי כותנה רחבים ולא יהיה להן כיסא שמור בבית הכנסת. מי אוהב את גיו. ויובל מבין אותו. ואני, באיזו זכות נצבטים לי הסרעפת או הוושט או המשהו הקרוב ללב, כאילו לא מתייפח לי סקסופון בנשמה, כאילו פּיֶיר ונטַַשָה לא בוכים ברחוב בן יהודה ובכיים משיג אותי איפה שלא אהיה, על יד הכיור, במרפסת, בשירותים, כאילו לא יוצא לבי אל האצבעות המרכינות את הקלידים, ואל החלון בשכונה שמול ג'בל מוּכַּבַּר או צוּר בּאהר או איך שלא קוראים לכפר הזה.
טוב שהיה לאבא מי שירחם עליו בשל מה שצפוי לו מבת זקוניו. אני, במקום לרחם, שועשעתי מאחותי הקטנה שמוקדם מאוד היה לה מכל דבר יותר ממה שהיה לאמא. "מה את צוחקת,"
התרעמה חני, "את הכי יפה בבית הזה אז קל לך לצחוק. כאילו לא ידעת שאומרים שמוריה הכי יפה בבית של השטיינים." היא הציעה שיגבילו את הקטנה בחמאה ובלחם, השוותה את צדודיתה הכחושה לזו של תהילה, ניחשה שפער הקימורים שביניהן הִנו אפס קצהו של מה שיבדיל ביניהן בעתיד והקפידה שלבניה הנזיריים ועלובי המידות לא ייתלו על החבל בסמיכות לאלה של תהילה. שרה'לה, לעומת זאת, משכה מכך טובה לעצמה ואמרה שמזל שיש עוד שמנה במשפחה, ככה יבינו כולם שזה מהתורשה ולא מהאוכל ויפסיקו לספור לה כל פירור שהיא מכניסה לפה. נעמי שכבר נודע לה שרגליה רגלי איילה שלוחה עקבה אחר קרסוליה המתעבים של הקטנה ואחר שוקיה המתמלאות ונרגעה, יודעת שייחודה לא מתקפח.
הידיים של יובל שמוטות על הספה, שׂער אמותיו יבש, פרוע, נעלו מתנועעת, יושב רגל על רגל, שוק על ירך.
"רוצה קפה?"
הוא רצה, או רק רצה לְרַצוֹת. שוב לא דיברנו על תהילה, גם לא על גיורא שהבטיח להתקשר ולא קיים. בטלוויזיה הקרינו סרט על מריה קאלאס, על המגפיים שהיו לה, על הדיאטה, על אונסיס שאהב אותה יותר מכול ואחר כך אהב את ז'קלין קנדי יותר. על קנאתה ועל קוצר ראייתה ומשקפיה שנמכרים עכשיו במכירה פומבית יחד עם מחוכיה וביריות הגרביים שלה. תפארתו של הנצח נמדדת במחיריהם של אבזם חזייה, שרוך נעל וממחטה משומשת.
ולי יש במשרדי פקידה חרוצה ששמה מאיה, שמשתוקקת להיות מריה קאלאס או מישהי כמוה. היא באה בבוקר למשרד לבושה במה שלובשות כוכבות, מייחלת שבדרכה לאוטובוס או ממנו תצוד אותה עינו של מישהו שנוגע בקלעים שמאחוריהם רובצת התהילה.
אלא שאלה שמחוברים לנצח לא נוסעים באוטובוסים ולא פוקדים משרדי תיווך בינוניים. אבל מאיה לא דוחקת בזמן, היא יודעת שחיטוביה המושלמים לא נוצרו לשווא ושביום מן הימים יוצעו למכירה תחתוניה ומסרקות שערה על פי לוח התעריפים של הנצח.
ובאמת, מי יכחיש שטבעו של העולם הוא כזה שיופייה של אישה מקיץ אותו מאדישותו, אפילו עולם שבז ליופי כמו שבזה לו אמא.
יופי שמופי, אמרה, מדפדפת בחופזה במגזינים של רופא השיניים, מתבוננת ביפהפיות ונדה להן, "מסכנות, אלוהים נתן להן אריזה כזאת, הרבה רחמי שמים הן יצטרכו כשהאריזה שלהן תתקמט ותתכסה כתמים. כל היופי שמופי הזה הוא בסך הכול השק שאורז את הנשמה, וירחם השם על מי שעושה כזה עסק מהשק שלה."
הרופא אמר, "גברת שטיין והילדה, בבקשה להיכנס," והיא הניחה את היופי שמופי על הכיסא, וכשחזרנו להמתין בחוץ עד שהזריקה תשפיע שבה אל האריזות שהשאירה על הכיסא ועד שהתאבנו לי הלשון והשפתיים הפכה דף אחר דף. "גברת שטיין, הילדה שלך יפה," אמר רופא השיניים והיא הקדירה את פניה וענתה לו, "אבל זה לא העיקר, דוקטור." הדוקטור קרץ לי כאילו הוא ואני יודעים משהו שנעלם ממנה.
"מה העיקר?" שאלתי עם לחי נפוחה ונחיר משותק כשיצאנו.
"יראת שמים ולהיות בן אדם," ענתה קצרות בנימה שלא עודדה את שגשוגה של השיחה, ובבת אחת התרתחה, "מה את חושבת, שלהן לא מגרד באצבעות של הרגליים? שהן לא מחטטות באף?"
"מי?"
"אלה, מהעיתונים. את חושבת שהן לא הולכות לבית שימוש?"
"בטח שהם הולכות," אמרתי ונתתי לה יד. צל אריזתה העלובה הלך לפנינו על המדרכה, יגע וכבד צעד.
מריה קאלאס התפוגגה אל הכלום, יובל קרא עיתון, ואני יצאתי אל המרפסת שנפתחת מחדר השינה מזרחה ומשקיפה על מדבר יהודה, ומסובבת את הבית לאורכו ועוברת על פני חלונה של שירה ומגיעה אל חזית הבית ומשקיפה על האזדרכות. כלבים נבחו בוואדי, תלו צעקות חלולות על מיתרי אוהלם של הבדואים, צלחות שקשקו בכיור של דירה אחרת, צחוקה של שירה, קצר וחד, קפץ מחלונה אל המרפסת, נבהל מעצמו, חזר אל החדר וחדל. לא העליתי אור במרפסת, פרחי הגרניום היו שחורים בחושך. הגרניום שימים רבים כל כך שכחתי את צימאונו לא נטר לי ולא לימד אותי לקח והוציא פרחי אודם.
דלת חדר השינה איוושה במסילתה, יד הונחה עלי והכתף לא התקפדה הפעם וקיבלה עליה גם את היד האחרת.
"את באה לישון?"
הירח רחק מאוד, דיסקית אור שטוחה, בוהק מתנשא, פגום ומתמעט. אולי הוא חסוד ונדיב יותר אל המתבונן בו מחלונו שבקומה הרביעית בארמון הנציב.
"אני באה."
מלוא כפה נפרשה היד על גבי, מזמינה פנימה, סבלנית ומתונה.
"מַרִיָה," קרא לי מולי הלילה, פירור מהלחם שפיזרנו בדרך כשיצאנו מביתנו הקט אל היער לחפש את אלוהים.