המהפכה הרביעית

פרולוג

בוסטון מסצ'וסטס, ארצות הברית, לפני חמישים ושלוש שנה    

אדוארד מילטון התיישב בכורסתו החדשה, הגדולה והנוחה בחדר האורחים בביתו המרווח שבשכונת בֵּק בֵּיי. הוא לבש מכנסי גברדין אפורים וחולצת כפתורים לבנה שכיסתה על גופו הבריא. את מקטורנו פשט לקראת מנוחת הצהריים. שתי כתפיות גומי מעוטרות בדמותו של פו הדוב נחו ברפיון לצד ירכיו. הוא הניח את רגליו על ההדום, נשען לאחור והמתין שהתקליט יחל לנגן את האלגרו של תחילת הקונצ'רטו השלישי, בפה מז'ור, המכונה 'סתיו' מתוך 'ארבע העונות' של המלחין הנערץ עליו ויוואלדי.

הוא אהב את הסתיו הצבעוני המרהיב שהעניקה בוסטון מדי שנה לתושביה לכן החליט, לאחר שעיניו שבעו ממנת הסתיו הראויה להן, להקדיש מנת סתיו גדושה גם לאוזניו. התקליט החל לנגן ומילטון התמוגג לשמע הצלילים שטיילו בעליצות כובשת בסלון ביתו, טיפסו על הכורסה שישב בה ורקדו משל היה זה ביתם שלהם. היה נדמה לו שהם משוחחים ביניהם, עד שאט אט נשמעו נוגים יותר והתכנסו אל חיקו החמים, כאילו נפרדו מהקיץ וקיבלו את פני החורף הקר. צלילי הכינור ושאר כלי הקשת עטפו אותו ברוך והוא עצם את עיניו והתמכר להם אך לא לזמן רב. בדיוק כשהתעוררו שוב כלי הקשת באלגרו של הפרק השלישי, כמו שער ניצחון מוזיקלי, העירו צלצול טלפון חד אשר גירש את הצלילים המלטפים ופיזר אותם בחלל החדר, פגועים מההפרעה הבלתי צפויה.

בני משפחתו, עובדיו ולמעשה כל מכריו, ידעו כי בשעה זו של היום אין להפריעו, תהיה הסיבה אשר תהיה. הוא הבהיר זאת בנחרצות שאינה משתמעת לשתי פנים והפעיל לשם כך את שפע הקסם האישי וכוח השכנוע שלו שהיה להם חלק בלתי מבוטל בהשגת מעמדו המכובד. כעת הרים מילטון את השפופרת ונתן מספר שניות של חסד לאדם מעברו האחר של הקו, אך במקום ההתנצלות הצפויה אמר קול עמוק, "מר מילטון, מצאנו אותו!"

לקח לו מספר שניות להבין במה מדובר. "היכן?" שאל בהתלהבות של ילד שקיבל את הצעצוע הנדיר שביקש.

"ישראל. שם נולד הילד וגדל," ענה הקול.

"דווקא במקום המסוכסך הזה בחר להיוולד?! מקצוען אמיתי," אמר בסיפוק. "בן כמה הוא?"

"בעוד שבעה ימים, בעשרים ואחת בדצמבר, ימלאו לו שבע שנים."

"מעולה, מצאנו אותו בזמן," התלהב מילטון. "אתם בטוחים שזה האדם הנכון?"

"בדקנו את כל שלושת הסימנים, אנחנו בטוחים שזה הוא."

"יפה מאוד, עבודה טובה. תנחו את ההורים לגבי ההמשך ותפעילו את כל האמצעים הדרושים על מנת לשכנע אותם, תעלו את כולם למטוס ותגיעו אלי. אם תהיה התנגדות או בעיה שלא תוכלו להתמודד איתן בעצמכם, צרו איתי קשר מידי. אני מצפה לראות אותם כאן בתוך עשרים וארבע שעות." הוא עמד לנתק אך נזכר ברגע האחרון לשאול "מה שמו?"

"דניאל," ענה הקול. "דניאל לב."

"דניאל לב..." גלגל מילטון את השם על לשונו כאילו רצה לחוש את טעמו. "יפה, יפה. אני סומך עליך ג'ורג', תביא אותו אלי," אמר וניתק.

התרגשות אפפה את אדוארד מילטון והוא פנה להכין את פגישתו עם היורש שזה עתה אותר בריא ושלם בקצהו האחר של העולם.

פרק 1

העיר ניו-יורק, ארצות הברית

שיירת השרד של נשיא איראן דהרה מזרחה ברחוב חמישים ותשע במנהטן כשלפתע נעצרה ללא התראה, כמו נחש שחור שקפא למראה עצם נושם בתנועה. הדבר הפתיע את העוברים והשבים שגדשו את מדרכותיה של מנהטן. גם בסוף השבוע הזה התפתו להאמין לשמש השקרנית ובילו מחוץ לביתם במקום בין שמיכות הפוך המלטפות. סוף השבוע שכל כך המתינו לו חלף כהרף עין וכבר החל שבוע חדש, אך הפעם נוספו לרחובותיו העמוסים ממילא של הרובע הניו-יורקי, שיירות שרד בדרכן לבניין האומות המאוחדות. ועידת האו"ם השנתית נדחתה כבר מספר פעמים עקב שיפוצים בכמה אגפים מרכזיים בבניין האו"ם. מחמת תכנון לקוי או עצלות בירוקרטית, מצאו עצמן האומות ללא משכן ראוי לוועידה עד שלבסוף הוחלפה החברה המשפצת וסאגת השיפוץ הגיעה אל קצה לשביעות רצון כולם. כעת עשו דרכן שיירות המנהיגים לישיבה הראשונה שתפתח את השבוע.

בניגוד לברקים ולרעמים, תחילה משמיעות שיירות השרד רעש אדיר ורק לאחר מכן מופיעות אבל לעולם אינן עוצרות לפני הגיען ליעדן המבוצר. סוכני השירות החשאי של ארצות הברית לצד סוכני הפסדראן – משמרות המהפכה האיראניים, מיהרו לצאת ממכוניותיהם והקיפו את השיירה, לא מודעים לדרמה שהתחוללה בתוך הקאדילק לימוזין השחורה. הנשיא האיראני דרש דונאט בציפוי שוקולד וסוכריות צבעוניות בעוד המאבטחים "חסרי הלב" התעקשו כי זהו סיכון מיותר. על מנת שלא יגיעו ללא החלטה אל היעד הסופי נטול הדונאט, עצרה השיירה. "עכשיו עלינו לקבל החלטה אמיצה," אמר המאובטח בחיוך מנצח למאבטחיו המשופמים.

בלהט הוויכוח נפתחה לפתע דלת הרכב, יד חסונה אחזה בזרועו של מזכירו האישי של הנשיא ושלפה אותו מבועת אל מחוץ לרכב. בעל היד השאיר את המזכיר המבולבל בחוץ ונכנס במקומו. חמיד משאללה בחתיאר, ראש ה-וֶבָאק, שירותי המודיעין האיראניים, תפס את מקומו ליד הנשיא ונעץ בו מבט מצפה כאילו היה זה תסריט שתכננו מראש. הנשיא סימן למאבטחיו לצאת וניסה ככל יכולתו לשנות את ארשת פניו מזאת של זאטוט הרוקע ברגליו כדי לקבל דונאט, לארשת פנים ההולמת ראש מדינה שצריך לקבל החלטות. זה מה שדרש ממנו, בדרך כלל, האיש שישב כעת לצדו.

"אני מקווה שזה מספיק חשוב בשביל לעצור כאן ברחובות מנהטן," אמר הנשיא לבחתיאר ספק בהלצה ספק בנזיפה.

"אם אומר לך שיהיה לנו בשעות הקרובות חלון הזדמנויות, צר כמו המוח של המזכיר שלך, להוריד את הבעיה הבוערת ביותר שלנו מסדר היום, זה ייראה לך מספיק חשוב?" ענה בחתיאר ללא הינד עפעף.

בחתיאר היה נמוך קומה וחסון בעל שפם עבות שהחל להלבין זה מכבר. למרות שעמד בראש משרד ממשלתי, לא ראה עצמו כפוליטיקאי. פוליטיקאים רק הפריעו לו בעבודתו. אם היה יכול, למרות חזותו הסבאית והידידותית, היה הוא עצמו שופט, פוסק ומוציא לפועל, בדרך כלל את אותו גזר דין שמכבה שרפות באופן זמני – לחיצה על ההדק או על מזרק, משיכה בחבל, שתיית רעל שישלח את הקורבן למיתה טבעית, או כל מתודה אחרת המקובלת בעולם ארגוני החושך.

פניו של הנשיא הרצינו באחת. "תן לי עוד פרטים," אמר.

"קיבלנו כרגע הצעה מהאחרים שאי אפשר לסרב לה. אנחנו יכולים להיפטר מפהמביי. בלי שנצטרך ללכלך את הידיים. הם יעשו את כל העבודה השחורה ואנחנו נישען לאחור ונראה איך הבעיה שלנו נפטרת מאליה," חייך בחתיאר כממתיק סוד.

המולא עלי חוסיין פהמביי מאיספהן אסף סביבו מאמינים רבים אשר נהו אחריו באופן עיוור. עם זאת, למרות היותו שיעי קיצוני, שתמך באופן בלתי מסויג בשלטון ההלכה האסלאמי, צבר אויבים רבים מקרב אנשי השלטון. בזכות קשריו הענפים השיג פהמביי מידע רב על השחיתות השלטונית במדינה. היו בידיו הוכחות על כספים רבים שהיו אמורים לזרום מבארות הנפט היישר אל אוצר המדינה אך מצאו דרכם אל חשבונות פרטיים בלוקסמבורג ובסינגפור. החשבונות הוחזקו בנאמנות עבור אנשים מרכזיים בשלטון האיראני בעזרתם הנדיבה של ראשי משמרות המהפכה, שכוחם רק הלך והתעצם בשנים האחרונות, עת תפסו יותר ויותר תפקידים מרכזיים בחברות הנפט האיראניות ובעמדות מפתח מרכזיות במדינה.

לאחרונה הפך פהמביי לסמל בקרב מאות אלפי מאמיניו, אשר ראו בו צאצא ישיר של עלי אבו טאלב, בן דודו וחתנו של הנביא מוחמד. לכן הרגיש בטוח דיו לאיים על אנשים בשלטון וביניהם ראשי משמרות המהפכה האיראניים, כי יחשוף את המידע שבידו אם לא ימצאו לו מקום בין שנים עשר החברים במועצת שומרי החוקה של איראן. חברותו במועצה המשמעותית כל כך במערכת הפוליטית האיראנית, תאפשר לו כך קיווה, להשתתף בחגיגת המזומנים ולהגיע למעמד מכובד אליו שאף עוד מילדותו באחת משכונות העוני של איספהן. לא בכדי הדיר האיום שינה מעיניהם של כמה אנשים מרכזיים בשלטון. הם ידעו כי בשל היותו דמות נערצת עלולה העברתו אל העולם הבא לגרום למהומות קשות בעולם הזה, שאת סיומן לא ניתן יהיה לחזות. גם פהמביי ידע איזה סיכון עומד בפניו כל עוד לא נחתמה העסקה ולכן לא העז לעזוב את המדינה והקיף עצמו באנשי אמונו, אשר אף טעמו את מזונו בטרם הכניס דבר מה לפיו.

"מה עלינו לתת להם בתמורה?" הסתכל הנשיא מבעד לחלון המכונית הכהה וסקר את הרחוב ההומה, שהוסתר בחלקו על ידי ישבנו של אחד משומריו.

"בתמורה אנחנו צריכים להוריד עבורם פרופסור ישראלי. העניין הוא שהם לחוצים ורוצים שהדבר ייעשה עוד היום. הם כבר ידאגו בהמשך לפהמביי."

"מה בוער? להרוג אפשר כל יום!"

"אין לי מושג למה הם לחוצים ואתה יודע מה, זה גם ממש לא מעניין אותי. אותי מעניינת התמורה. לא עמדנו באולטימטום של פהמביי והוא יכול לפתוח את הפה בכל רגע."

"אני לא מאמין שהוא יפרסם משהו עכשיו."

"אתה רוצה לקחת את הסיכון? בבקשה! בכל מקרה האחרים רוצים תשובה עכשיו. אם לא, הם יעבירו את המשימה למישהו אחר."

"שלא יחלקו לנו הוראות!" גער הנשיא בבחתיאר בעיניים רושפות. "אנחנו נחליט מתי, איפה ואיך, כמו שעשינו בכל המבצעים!" הוסיף תוך שסינן קללה בפרסית, שגייסה את אלוהים לצדו וזנחה את כל שאר האנושות.

על חלון הרכב נשמעו נקישות מזרזות. שיירת הנשיא עיכבה שיירות נשיאותיות נוספות שאמורות היו לעבור באותו נתיב והאמריקאים היו בטוחים שהוא עשה זאת במטרה להביכם.

"תן לי פרטים," ירה הנשיא.

בחתיאר עדכן אותו במהירות. "המטרה נמצאת כרגע בלונדון. הוא בדרכו לאוניברסיטת אוקספורד להעביר הרצאה לסטודנטים ומרצים, כך שעלינו לפעול מהר. אפשר לסיים את זה בדקות ספורות שם, בדרכו למלון או במלון עצמו."

"את מי אתה מתכוון לשלוח למשימה?" שאל הנשיא.

"לוחמי כוח אל-קודס מוצבים בלונדון באורח קבע. הם יכולים לפעול בהתראה של רגע."

הלחץ מהרחוב הלך וגבר. ואף שנהנו לראות את האמריקאים מזיעים משבירת הכללים הבוטה, שניהם הרגישו שלא ניתן עוד לעכב את השיירה.

"אללה הוא אכבאר ומוחמד רסול אללה, לך תשרת את האומה הפרסית המפוארת ואללה יהיה עמך," אמר הנשיא ובחתיאר הנהן ויצא מהרכב בחיוך שבע רצון.

הדלת נפתחה ופרצוף משופם הציץ פנימה. "אדוני הנשיא, אנחנו חייבים להתקדם," אמר שומר הראש.

"למה אתה מחכים? קדימה, תזיזו את עצמכם!" ענה הנשיא בכעס.

השיירה המשיכה בנסיעתה והנשיא חייך בציפייה ליום של הנאה צרופה. כוח אל-קודס היה כוח עילית מאומן ואכזרי של משמרות המהפכה האיראניים. הוא הרגיש איך הזרוע הזו של הממשל האיראני למבצעים מיוחדים מחוץ לגבולות המדינה, הופכת להיות חלק מגופו שלו והדבר הקנה לו תחושת עוצמה משכרת.

הנשיא האיראני הביט בנוף האנושי הממלא את המדרכות. הוא הולך להתעמר היום, מעל בימת האו"ם, בכל נציגי המערב החלשים והחיוורים ועוד על אדמתו של 'השטן הגדול' אשר בחולשתו מאפשר גם לאויבו המר ביותר לדרוך ברחובותיה של ניו-יורק ולהכות בו בלשונו ככל העולה על רוחו. הוא גיחך לעצמו כשחשב שאילו היה המצב הפוך ונשיא "השטן הגדול" היה מבקר בטהרן, היה הוא תולה אותו הפוך מרגליו, קושר את ידיו מאחורי גבו ומלקה אותו בשוט לח עד שהיה נופח את נשמתו הכופרת. בזמן שהם פירקו את עצמם מהאוצר האטומי שבידיהם, מייצרת האומה האיראנית המפוארת פצצות מתוחכמות שימחקו את המקום הארור עד שאפילו האינדיאנים לא ירצו לחזור לחיות בו. אידיוטים. עתיד העולם הוא האסלאם והם ייווכחו בכך עד מהרה, חשב לעצמו. אבל חשוב מכך, בקרוב הוא יקבל את מה שחיכה לו זה זמן רב ולא ידע כי יגיע בקלות כל כך.