רומן בהוואנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
רומן בהוואנה
הוספה למועדפים

רומן בהוואנה

3 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מפגש לוהט בחום הקובני...
האנרגיה העזה שממלאת את ביתה החדש של קיטי בהוואנה כנראה מידבקת וסוחפת. 
איזה הסבר אחר יכול להיות לכך שמְזַקקת רום זהירה ועדינה נכנעת לרצון פתאומי לבלות לילה אחד עם גבר זר? 

אבל גם כשהיא מופתעת לגלות שהגבר הזר הזה הוא למעשה הבוס החמקמק ורב העוצמה שלה, ססאר סייאס-אי-דיאגו, ההפתעה הגדולה יותר שלה תהיה היא עצמה.

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2020.

פרק ראשון

1

קיטי קווסטד עצרה את נשימתה בעודה בוהה בים הטורקיז שטוף השמש.
מוזר היה לדמיין שהמים האלה יגיעו ביום מן הימים אל חוף הים הסמוך לביתה באנגליה. אבל הרי אפילו עכשיו, כמעט ארבעה שבועות לאחר הגעתה לקובה, הכול היה עדיין מוזר מעט. לא הים בלבד, או החוף – החול הכסוף המדהים הזה – אלא העובדה שזהו ביתה לעת עתה.
בית.
היא הרימה את תלתלי הנחושת שלה כדי לקרר את עורפה והרגישה כאב עולה בגרונה בעודה מדמיינת את עיירת החוף הקטנה בדרום אנגליה שבה היא התגוררה במשך כל חייה עד לפני חודש.
נולדה.
נישאה.
ואז מותו של אהוב נעוריה ובעלה ג'ימי.
היא הרחיקה את שולי כובעה כדי לראות טוב יותר ומצמצה לנוכח השמש כאשר רוח קלה הרימה את שערה, נושבת רעננה על לחייה ומזכירה לה את כל הדברים שהותירה מאחור.
הוריה, אחותה ליזי ובן זוגה ביל, שכירות של חודשיים על בקתה בעלת חדר אחד המשקיף אל הים. והעבודה שלה בחברת ההזנק של ביל, זיקוק של מה שהפך למוצר הראשון שלהם: רום בלקסטראפ1.
היא חשה דקירה של געגועים הביתה.
כאשר מיגל מנדוסה, מנהל התפעול של 'דוס ריוס רום' התקשר אליה שלושה חודשים קודם לכן כדי לדון באפשרות שהיא תיצור שני טעמים חדשים לכבוד יום השנה המאתיים למותג, היא לא דמיינה שהדבר יוביל אותה למרחק של אלפי קילומטרים מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
אם היא הייתה מרשה לעצמה לחשוב על זה, היא הייתה מסרבת. הבקשה החמיאה לה, אבל בניגוד לליזי היא הייתה זהירה מטבעה, והדברים שהיא עברה בחייה לימדו אותה להיות חשדנית. ועם זאת, לא זו בלבד שהסכמה לעבוד ב'דוס ריוס' תקפיץ את השכר שלה, אלא גם תגרום לה לעזוב את כל מה ואת כל מי שהיא מכירה. חמש שנים לאחר שמחלתו של ג'ימי ומותו עצרו את חייה, כעת היא רצתה שינוי כדי להשאיר מאחוריה את האבל ולהתחיל לחיות שוב.
וכך, חמש דקות לאחר שהניחה את הטלפון, היא התקשרה אליו בחזרה והסכימה.
והיא אינה מתחרטת על החלטתה. ביתה החדש והיפה, וילה לבנה חד-קומתית, נמצא במרחק של הליכה קצרה מחוף הים. כולם ידידותיים, ולאחר שלוש שנים בחדר הקטן והצפוף של ביל, העבודה במעבדה החדישה של 'דוס ריוס' היא פינוק של ממש. במובנים רבים זו בדיוק ההתחלה החדשה שהיא דמיינה. יש לה חברים חדשים והיא מפתחת קריירה, אבל חלק אחד בחייה נותר כפי שהיה –
גרונה התכווץ.
והוא יישאר כפי שהיה.
היא הרימה את ידיה ואספה את שערה האדום הכהה שגלש על כתפיה ועל גבה. בשדה התעופה היא הבטיחה לאחותה שהיא "תפזר את שערה". זו הייתה בדיחה פרטית ישנה ביניהן כי בדרך כלל היא נהגה לאסוף את שערה, אך כאן בקובה היא שינתה את הרגלה.
אבל שערה היה דבר אחד, וליבה היה דבר אחר לחלוטין.
ג'ימי היה אהובה הראשון והיא לא יכלה לדמיין שהיא תרגיש כלפי גבר אחר את מה שהיא הרגישה כלפיו. והיא גם לא רצתה. אהבה, אהבה אמיתית, הייתה גם קלה וגם כבדה, מתנה ועול. אהבה כבר לא נמצאה בתוכה כדי להעניק או לקבל. מובן שאיש לא האמין לה – חבריה ובני משפחתה היו משוכנעים שהיא מדברת מתוך האבל – אבל היא ידעה שהחלק הזה בחייה עבר. שמש וסלסה בכל כמות שהיא לא ישנו עובדה זו.
היא הביטה מטה אל המים והרגישה שהדופק שלה עולה כשראתה כוכב ים בצבע מֶלון צף לו בשלווה במים הרדודים הצלולים.
כוכב ים! איך אומרים בספרדית? היא תהתה. זה לא היה מסוג המילים שהיא למדה בשיעורים שלקחה באנגליה – שיעורים שנראו פחות כתחביב ויותר כגורל כאשר הוצע לה החוזה ב'דוס ריוס' לארבעה חודשים.
כוכב זה אסטריה ודג זה פסקדו, אבל זה לא נשמע ממש נכון. הלוואי שליזי הייתה פה כדי לעזור. אחותה למדה ספרדית וצרפתית באוניברסיטה והיה לה כישרון מולד לשפות, בעוד שהדיסלקציה שלה גרמה לכך שאפילו לימוד אנגלית היה מאתגר.
היא הוציאה את מכשיר הטלפון שלה ועמדה לחפש את המילה כאשר המכשיר החל לרטוט. שפתיה התעקלו מעלה. מדברים על החמור. זו הייתה ליזי.
"האוזניים שלך בוערות?" היא שאלה.
"לא! אבל הרגליים שלי רטובות. זה מספיק טוב?"
קיטי חייכה כששמעה את פרץ הצחוק של אחותה. "למה הרגליים שלך רטובות?"
"זה לא רק הרגליים שלי. כולי רטובה. ובבקשה אל תגידי לי שאת מתגעגעת לגשם!"
"לא התכוונתי להגיד את זה," קיטי מחתה – אף על פי שהיא למעשה כן התגעגעה.
"את חשבת על זה."
קיטי צחקה. "זה בוודאי היה גשם שוטף אם הצלחת להירטב כל כך בדרך מהבית אל המכונית."
"המכונית לא התניעה אז נאלצתי ללכת אל התחנה. פספסתי את הרכבת, ואז הרכבת הבאה התעכבה וחדר ההמתנה היה סגור לרגל שיפוצים, אז אני וכל השכירים העניים העצובים נאלצנו לעמוד על הרציף ולהירטב."
"חשבתי שאתם מתכוונים לקנות מכונית חדשה."
"כשנצטרך נעשה את זה." ליזי אמרה ברוגע. "ועכשיו תפסיקי לדאוג ותגלי לי למה האוזניים שלי צריכות לבעור?"
קיטי הרגישה את הלחץ בחזה שלה משתחרר. למעשה ליזי וביל תמכו בה במשך ארבע השנים האחרונות לא רק נפשית, אלא גם כלכלית. כאשר אשפזו את ג'ימי בבית חולים, היא עברה לחדר הפנוי של ליזי. לאחר מותו של ג'ימי ביקש ממנה ביל לסייע לו במיזם החדש שלו – מזקקת רום קטנה.
זה היה מעשה של נדיבות ואהבה. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלם לה שכר, ולה לא היה ניסיון או דבר להציע פרט לתואר בכימיה.
היא לא תוכל להחזיר להם באמת, אבל לאחר כל ההקרבה של ליזי למענה, המעט שהיא יכולה לעשות זה לשכנע את אחותה שהמעבר היה כדאי ושהחיים החדשים שלה נהדרים.
"רציתי לדעת איך אומרים בספרדית כוכב ים," היא אמרה במהירות. "וחשבתי שאת תדעי."
"אני יודעת – זה אסטריה דה מאר. אבל למה את צריכה לדעת?" ליזי היססה. "בבקשה תגידי לי שאת לא מוסיפה כוכב ים לרום. ביל ואני אכלנו כוכבי ים בסין – על מקלות כמו סוכריות – ואני ממש לא ממליצה על זה."
קיטי קימטה את פרצופה. "זה מגעיל – ולא, בוודאי שאני לא מתכוונת להכניס כוכב ים לרום. אני פשוט רואה אותם כל הזמן בים."
היא שמעה את אחותה נוהמת. "את מביטה על אחד ממש עכשיו, נכון? את לא אמורה להיות בעבודה? או ששוב התבלבלתי בזמנים?"
קיטי הסמיקה. "אני לא במשרד, אבל זו כן עבודה. אני מבצעת מחקר."
ליזי אמרה מילה גסה מאוד, אותה מילה שאימהּ שלחה את קיטי לחדרה לאחר שאמרה אותה פעם.
"ובכן, אני מקווה רק שאת מוגנת. את יודעת שאת נשרפת בקלות."
קיטי נאנחה בעודה מביטה מטה אל החולצה בעלת השרוולים הארוכים והחצאית הארוכה שהיא לבשה. "השמש לא כל כך חמה עכשיו, אבל אני לבושה בבגדים רבים כל כך שאני ככל הנראה אחזור חיוורת יותר ממה שהייתי כשעזבתי."
"מי יודע? אולי בכלל לא תחזרי. במיוחד אם המנהל החתיך שלך יחליט סוף-סוף לבקר בעיר הולדתו והעיניים שלכם תיפגשנה בחדר הישיבות הנטוש."
קיטי שמעה את הנימה המקניטה בקולה של אחותה ונענעה את ראשה בשלילה. למרות גישתה המעשית האמינה ליזי מאוד באהבה ממבט ראשון – אבל לה היו סיבות מוצדקות לכך, שכן היא פגשה את ביל בבר קריוקי בקיוטו בשנת החופש שלה.
קיטי, לעומת זאת, לא הייתה צריכה לצאת מהבית בכלל כדי לפגוש את ג'ימי. הוא גר בבית השכן והם נפגשו בטרם למדו ללכת כשאימו הזמינה את אימה לתה אחר הצהריים כשהם היו תינוקות.
"אני עובדת במעבדות, ליזי. אני אפילו לא יודעת היכן נמצא חדר הישיבות. וגם אם הוא יגיע להוואנה, אני לא חושבת ש'המנהל החתיך' שלי ידע מי אני או בכלל יהיה לו אכפת."
קיטי ניתקה לאחר שהבטיחה להתקשר שוב ועשתה את דרכה בחזרה במעלה החוף לכיוון היער בשולי החול. שם היה תמיד קריר יותר מבכל מקום אחר.
היא לא מיהרה – ולא רק בגלל שמחטי האורן היו חלקלקות להליכה. כך התנהגו אנשים בקובה. גם בעבודה זזו כולם בקצב שלהם, ושבוע אחרי שעבדה מתשע עד חמש כפי שהייתה רגילה באנגליה, היא נכנעה ל'זמן קובה'. זה היה מוזר בהתחלה, אבל השמיים לא נפלו, וכמו שמר מנדוסה אמר לה בפעם הראשונה שהם דיברו – היא הבוס של עצמה.
אבל כשהיא צעדה לאורך שביל שבשוליו גדלים ענבי ים ועצי תמרינדי, לחייה התחממו לפתע. על מה היא מדברת?
כמו כל הדברים האחרים בחצי האי הזה, העצים האלה, החוף, אולי אפילו כוכבי הים, היו חלק מאחוזת 'פינקה אל פינאר סייאס'. אחוזה פרטים ששייכת ל'בוס הגדול' כפי שהעובדים שלו כינו אותו.
ססאר סייאס-אי-דיאגו.
שמו לא היה שם בלבד. הוא היה דומה יותר לכישוף. היא גלגלה את לשונה על ההברות האקזוטיות והרגישה כיצד בטנה מתכווצת בעצבנות כאילו עצם המחשבה עליהן יכולה לגרום לו להגיע אל היער הנטוש הזה.
איזו תקווה!
ליזי אולי מדמיינת שהיא תפגוש את המנהל של 'דוס ריוס', אבל עד כה היא אפילו לא דיברה איתו בטלפון. הוא כיתב אותה במכתבים אחדים והיא לכאורה קיבלה ממנו מכתב ברכה כאשר החוזה שלה אושר, אבל למעשה הסיכוי שהוא בכלל ראה את החוזה הזה נמוך מאוד.
קשה היה לה לדמיין את המנכ"ל החמקמק, המכור לעבודה ונמנע מהתקשורת, יושב במשרדו בקומה העליונה של מטה החברה שלו, לועס את העט שלו ומנסה למצוא את המילים הנכונות לברך אותה על הצלחתה. והחתימה שהיא בחנה במשך זמן ארוך בוודאי הוכנה זמן רב קודם לכן על-ידי אחד מעוזריו האישיים.
לא שחוסר ההתעניינות שלו הטריד אותה. למעשה היא חשה הקלה.
היא עברה מחוף אנגלי שקט ללב ליבם של הקריביים, אבל היא הייתה עדיין בחורה מעיירה קטנה והיא שמחה להימנע ממפגש עם המנהל האגדי והאימתני שלה.
והוא כנראה מרגיש כמוה לגבי פגישה איתה, כי הוא ביקר במשרד הראשי פעמיים מאז שהיא הגיעה, ובשתי הפעמים הוא עזב לפני שהיא הבינה שהוא נמצא במדינה.
האמת שהיא לא ציפתה כלל לפגוש אותו. אולי יש לו בית יפה בסגנון קולוניאלי והמקום המקורי של המזקקה היה המטה של 'דוס ריוס', אבל עסקיו היו חובקי עולם. לדברי העמיתים שלה, הוא לא ביקר בהוואנה לעיתים קרובות ולעיתים נדירות נשאר בה יותר מיומיים.
מובן שהיא הייתה סקרנית לגביו – מי לא יהיה? הוא לקח מזקקת רום משפחתית צנועה והפך אותה למותג עולמי. ובניגוד לאנשי עסקים רבים אחרים הוא עשה זאת תוך סירוב לשתף פעולה עם התקשורת.
היא התכופפה מתחת לענף נמוך ותהתה מדוע על-אף הצלחתו האדירה היו חייו הפרטיים של ססאר סייאס כה פרטיים. אם היה דבר פרט לרום שלו שבו הוא היה מפורסם, זה היה האופן שבו הוא שמר על פרטיותו בעקשנות יוצאת דופן.
אולי הוא רק צנוע. הביוגרפיה שלו באתר האינטרנט של 'דוס ריוס' בוודאי רמזה על כך: היא הייתה קצרה עד כדי מינימליסטית. לא היו הערות אישיות או ציטוטים מעוררי השראה, רק שורות אחדות שהתחבאו בתוך מאמר כללי אודות תולדותיה של החברה.
נראה היה שאפילו התצלום שליווה את המאמר נועד לא לספק מידע אלא להטעות כל אחד שמחפש מידע נוסף על האיש שמאחורי המותג. הוא עמד במרכזה של קבוצת גברים על מרפסת. הם החזיקו בידיהם כוסות רום בצבע תואם לשמש השורפת הכתומה והענקית שמאחוריהם. היה זה תצלום בלתי רשמי, אבל הוא הביע היטב את החברות ביניהם ואת יהירותם הגברית המפוארת.
הם היו לבושים בחופשיות, שרוולי חולצותיהם היו מופשלים, הצווארונים משוחררים וידיהם היו מונחות זה על כתפו של זה. אחדים מהם צחקו, אחדים החזיקו במותג מפורסם אחר של האי – סיגר קובני.
כולם הביטו אל המצלמה.
כולם פרט לאחד.
היא נזכרה בתצלום ופיה התייבש.
המנכ"ל של 'דוס ריוס' הביט הצידה כך שפניו היו מטושטשות מעט וניתן היה רק לחוש את עצמות לחייו המושלמות ואת קו הלסת המפוסל שלו מתחת לכתם של זיפי זקן כהים ושיער שחור פרוע.
לא ניתן היה לדעת מי הוא מי, אבל זה לא היה משנה. גם אם מטושטש, תווי פניו והקווים הנקיים של חולצתו המכופתרת והיקרה היו ללא ספק טבועים באווירה מיוחדת שלא ניתן לטעות בה, התחושה שהעולם מונח לרגליו. חייו יהיו טובים תמיד, קלים ומהירים – מהירים מדי לכל מצלמה.
רק חיוכו, חיוך שהיא לא ראתה מעולם אבל יכלה לדמיין בקלות, יהיה איטי... איטי וחסר מרץ כמו קוקטייל דאקירי ארוך וקריר.
היא בלעה את רוקה, כמעט טועמת את להט הרום ואת החריפות הלימונית על לשונה.
אבל היא לא שותה דאקירי. דאקירי הוא קוקטייל והיא מעולם לא הרגישה רגועה או בטוחה בעצמה כדי להזמין אחד. אפילו לא כאן, בקובה.
במיוחד לא כאן בקובה.
כולם היו כה יפים ושזופים ומאושרים. הגברים היו בעלי עיניים כהות וצרות והם נעו כמו פנתרים. הנשים ביצעו את הפעולות הפשוטות ביותר כמו לחצות את הכביש ולרכוש פירות בשוק כאילו תוך כדי ריקוד ממבו.
היא לא העזה להתמודד עם הוואנה בלילה, אבל היא ביקרה בה שלוש פעמים לאור יום, והיא הרגישה את התסיסה של העיר הומה בתוך חזה – מנומנמת אבל מסוכנת, כמו נחיל דבורים. היא נשבתה לא בקסמיהם של האנשים בלבד, אלא גם בקסמיהן של ססמאות המהפכה הדהויות על הקירות שמבטיחות "מהפכה לכולם" ושל הצבעים התואמים של מכוניות נוצצות ומבריקות ‒ המכוניות הקלאסיות האמריקניות משנות החמישים שנראו בכל רחוב.
בכל מקום היו רמזים לעבר, החל במרפסות מקושטות וכלה במדרגות שיש מעוקלות. זה היה מלא חיים ומלהיב והיא התפתתה להישען על הטיח הלוהט ולספוג חלק מהחום המרפרף של העיר אל תוך דמה בטרם תלך לחקור את מבוך הסמטאות שיצאו מהכיכרות המרכזיות.
אבל חוש הכיוון שלה היה גרוע.
ואם כבר מדברים...
קיטי הגיעה אל הסתעפות בשביל, עצרה והביטה בהיסוס לשני הכיוונים.
לא היה טעם לנסות להשתמש במכשיר הטלפון שלה כי הקליטה הייתה חזקה רק קרוב מאוד לים, ולא ניתן היה לראות מעבר לעצי האורן הגבוהים אשר העניקו לאחוזה את שמה. הדרך תתארך עד מאוד אם היא תפנה אל השביל הלא נכון. היא תצטרך לפלס את דרכה אל הכביש שהוביל אל האחוזה ואז היא תדע היכן היא נמצאת.
היא הרגישה את ליבה פועם במהירות רבה יותר.
הבית שלה היה בשולי האחוזה. בדרך כלל הוא היה ביתה של אחת המשרתות שעבדה בתוך הבית הראשי, אבל המשרתת נסעה אל הקצה השני של האי כדי לטפל באימה החולה ולכן הבית היה כרגע ריק. אנדראס, ראש הביטחון של 'דוס ריוס', אמר לה שהיא מוזמנת לטייל ברחבי האחוזה, אבל היא התמקדה בעיקר בחוף וביערות שמסביב לבית. היא לא הגיעה אל הכביש מעולם, בכל אופן, לא ברגל.
כעבור כעשר דקות היא יצאה מבין העצים אל הכביש וידעה מייד היכן היא נמצאת. תודה לאל. ביתה נמצא עשר דקות בלבד מכאן.
היא נשפה בהקלה, הרימה את כובעה ואווררה את פניה – ואז קפאה. היא ראתה קבוצה של סוסי בר משוטטים באחוזה, מוחבאים למחצה על-ידי השיחים הירוקים כשהשמש מאירה על גבם.
ליבה הלם. היא ידעה משיחותיה עם מלן, שבאה לנקות את הבקתה שלוש פעמים בשבוע, שהסוסים לא היו פראיים במובן המסוכן, אבל הם לא היו מאולפים. הם נעו בחופשיות, חיפשו מזון ביערות והדבר ניכר בפרווה החלקה שלהם ובשריריהם החזקים.
הם נראו כה יפים בעיניה, והיא חשה מייד בגוש המתפתח בגרונה. בהיסוס, לאט, היא התקרבה והושיטה את ידה אל הסוס הקרוב ביותר. היא עצרה את נשימתה כשהוא בחן אותה. גל של התרגשות עלה בגופה כשאפו התחכך באצבעותיה.
היא נשפה בזהירות והחזיקה את ידה ביציבות – ואז לפתע נשמעה נהמה רועמת מאחוריה והסוסים הסתובבו כאחד ונעלמו אל בין העצים.
מה לעזאזל–?
קיטי הסתובבה אל עבר הרעש והרימה את ידה כדי לסוכך על פניה כשאור השמש פגע בעיניה. הרעש הפך לנהמה וניצוץ של מתכת נראה מבין העצים. היא התנשפה למראה אופנוע ורוכבו שהופיעו לפניה. לרגע ראתה עיניים כהות מצטמצמות בהפתעה ואז הכול קרה כאילו בהילוך איטי כאשר האופנוע התרחק ממנה, מחליק, נוטה על צידו, מחליק על העפר הגס עד לעצירה.
ליבה החסיר פעימה.
האם הוא נפגע?
האם הוא...?
היא אפילו לא הייתה מסוגלת לחשוב על המילה. היא נאבקה כדי לנשום ולפתה את ראשה כְלא מאמינה למה שאירע זה עתה. ואז משהו כאילו השתחרר בתוכה ועל-אף הפחד היא החלה לרוץ אל האופנוע.
הרוכב כבר עמד על ברכיו, ובעודו מתרומם על רגליו הוא הביט בה וקילל בספרדית – או כך היא הניחה לפי הנימה של קולו. שיעורי הספרדית שלה התרכזו יותר בהטיית פעלים מאשר בקללות.
כשהגיעה אל האופנוע היא עצרה והביטה לאחור אל הכביש בעוד בטנה מתכווצת. ניתן היה לראות מכאן בבירור את שני הכיוונים. אם היא הייתה עומדת בנקודה הזו היא הייתה רואה את האופנוע והוא היה רואה אותה והתאונה הייתה נמנעת.
האקראיות של התאונה גרמה לראשה להסתחרר. לעומת זאת, רוכב האופנוע נראה שאנן להפליא.
היא הביטה בו והרגישה כיצד עורה מתחיל לעקצץ. הוא לחץ את ידו אל שלדת האופנוע כאילו היה זה אחד מן הסוסים שהוא הבהיל. שריריו התמתחו מתחת לחולצה לבנה רשמית.
הוא נראה כה חי ומציאותי והיא דאגה שמא הוא נפגע; היא לא אהבה את הרעיון שבהיסח דעת היא נטלה חלק בתאונה הזו. לו רק הייתה עומדת במקום שבו היא נמצאת כעת. אבל אז היא לא הייתה פוגשת אותו – את הגבר הזה.
נשימתה פרפרה כאשר המחשבה התגנבה אל ראשה משום מקום וסירבה לעזוב.
זמן רב עבר מאז מישהו מהמין השני משך את תשומת ליבה, אבל הגבר הזה נצץ.
בזווית עינה היא ראתה שהחלק התחתון של גלגל האופנוע עדיין מסתובב באיטיות והיא הייתה אסירת תודה על התזכורת של מה שכמעט קרה וכיצד עליה להגיב, אחרת מוחה היה עלול לא לזכור מהי ההתנהגות המקובלת.
"אתה בסדר?"
הוא הרים את מבטו, ולרגע היא שכחה לנשום כאשר עיניים בצבע ירוק כהה, כמו עצי האורן שמאחוריה, בהו בה בבלבול. ואז היא הבינה שהיא דיברה באנגלית.
היא מצמצה. "סליחה, התכוונתי... נפגעת?" שאלה בספרדית.
הוא נענע בראשו באיטיות. מבטו התמקד בפניה והיא ראתה שהבעת פניו התחלפה מבלבול למשהו דומה לרוגז. תחושת הבהלה התחלפה מייד בכעס מבעבע כשהיא ראתה את גלגל האופנוע מחליק מתחתיו.
"איך–? כלומר אפשר–? אוף, מה המילה?" היא עצרה בתסכול. היא הייתה כעוסה מכדי לחשוב בשפתה שלה, ועל אחת כמה וכמה בספרדית.
"אני מניח שזה תלוי במה שאת מנסה לומר."
בטנה התכווצה. הוא מדבר באנגלית – אנגלית רהוטה, כמעט ללא מבטא.
אבל היא נאחזה בכעס שלה והדחיקה את תדהמתה. "איך אתה יכול להיות כל כך לא זהיר? יכולת להיפגע. או גרוע מכך," היא האשימה.
"לא סביר. לא נסעתי מהר כל כך. חוץ מזה..." הוא עצר ואז הניף כבדרך אגב את השרוול הימני של מכנסיו והראה לה צלקת דקה ומסובכת שעלתה מן הקרסול שלו. "הייתי במצבים גרועים יותר."
היא בהתה בו בשתיקה, המומה מכדי להשיב ומסונוורת לא מהקלות שבה הוא עבר בין השפות בלבד, אלא גם מחוסר הדאגה שלו לביטחונו האישי. שביב של כעס שהיא לא הבינה כל כך התעוות בתוכה כשראתה אותו מתכופף אל אופנועו, מרים אותו ומיישר את הרגלית.
"מה איתך?"
הוא עדיין לא הסתובב אליה, אבל בעודו מציץ אליה, חשמל עבר ביניהם כאשר עיניו ננעלו על עיניה, מבטו הירוק כה ממוקד עד שהיא חשה סמוקה ומסוחררת.
"האם את בסדר?"
היא עדיין בהתה בו. הוא נשמע ענייני יותר מאשר מודאג, אבל היא שמעה את דבריו בקושי. דעתה הוסחה על-ידי פניו. הן נראו כה יפות לאור השמש. האף והלסת הישרים היו מוזהבים, עורו צח ובהיר כמו להבה שזה עתה הוצתה.
כמו להבה שזה עתה הוצתה?
היא החלה לרעוד כאשר המילים הללו הדהדו בראשה. למרבה המזל היא רק חשבה אותן ולא ביטאה אותן בקול, אבל על מה היא חושבת?
שאלה קלה.
תשובה לא נכונה.
היא חושבת על פיו ועל ההרגשה כשפיו יהיה לחוץ אל פיה.
היא קימטה את מצחה ונבהלה מתגובתה הבלתי צפויה והבלתי רצויה לאדם זר – זר שלא מתעניין בעצמו ובביטחונם של אחרים. אדם זר שאפילו לא טורח להסתובב אליה.
ליבה החל לפעום במהירות רבה יותר והיא הרגישה דחף פתאומי לחזור אל בין העצים. אבל משהו בתוכה רצה לדעת מה יקרה אם היא תישאר.
"אני בסדר. אם כי אני מופתעת מכך שטרחת לשאול."
היא דיברה במהירות ומילותיה נתקלו זו בזו. אין לה נטייה טבעית לעימותים – תכונת אופי שהתחזקה במהלך חודשים של ישיבה בחדרי המתנה של בתי חולים והתמודדות עם שורה ארוכה של מומחים ויועצים רחמנים אך אדישים.
אבל משהו באיש הזה, משהו בהתנהלות שלו, הדליק אותה כמו גפרור.
הוא היטה את ראשו לאחור בעוד שפתיו נפרדו מעט, מטילות ספק במה שהוא שמע.
"מה זה אמור להביע?"
הוא דיבר ברכות, אבל היה משהו בקולו שגרם לשערות ידיה לסמור. היא נזכרה בסוסי הפרא שהתפזרו כאשר הוא התקרב, והרוגז שלה שב והתעורר. היא הרגישה את שאריות הבהלה שלה נעלמות לנוכח מבטו.
"זה אמור להביע שכמעט דרסת אותי."
עיניו הבריקו, החלק הלבן שבהן בהק בלובנו, אבל הוא המשיך להביט בפניה. "כן, כי את הפתעת אותי כשיצאת מולי. נפלתי מהאופנוע רק כיוון שסטיתי מהדרך כדי להימנע מלפגוע בך."
לחייה האדימו והיא היססה. זה היה נכון, היא באמת יצאה אל הכביש. היא הביטה בו שוב וחשקה את שיניה. הוא אפילו לא חובש קסדה. איך הוא יכול להיות כה יהיר, כה אדיש?
לפתע עבר רעד בגופה. היא נזכרה בג'ימי, יושב על הספה לבוש בפיג'מה ופניו אפורות מרוב תשישות. ליבה החל לפעום בכעס. ג'ימי חי את חייו בזהירות רבה, והנה האיש הזה – האיש היהיר והפזיז הזה – מסתכן שלא לצורך, מתגרה בגורל, מאתגר את המוות שלו עצמו.
"ובכן, לא היית צריך לסטות אם לא היית נוסע במהירות כזאת," היא אמרה בכעס והחוותה אל עבר רגלו המצולקת. "וברור שאתה נוהג לעשות זאת כדבר שבשגרה."
"כפי שאמרתי, לא נסעתי מהר. זה אופנוע חדש." הוא הביט בה בזלזול. "לקחתי אותו רק היום אז אני עדיין נוסע לאט." עיניו הצטמצמו והוא נענע בראשו. "אני מנחש שלא היה לך אופנוע מעולם."
לא, היא לא רכבה על אופנוע מעולם. אופנועים הרעישו מדי והיו מסוכנים מדי; היא קיבלה הוכחה לכך היום. ובכל זאת היא לא יכלה שלא לתהות לגבי ההרגשה לרכוב על אופנוע איתו. היא הצליחה לדמיין זאת היטב – היא ידעה בדיוק מה תהיה ההרגשה להתכופף אל גבו, להרגיש את השרירים שלו נמתחים כשהוא מחליף הילוך או נוטה לקראת פנייה.
ידיה רעדו ולפתע היא התקשתה לנשום. היא הביטה לעבר האופנוע שלו וניסתה בייאוש להיאחז בהתמרמרות שלה. היא התעלמה מן החום הקוצני העולה מעצמות הבריח שלה. העובדה שהאופנוע חדש אינה מעניקה לו את הזכות להתעלם מהולכי הרגל.
"לא רכבתי," היא הסכימה בעוד ידיה נעות באופן עצמאי אל ירכיה וגבותיה מתקמטות. "אבל זה לא משנה. זה עדיין לא משנה את העובדה שאתה צריך להסתכל לאן אתה נוסע. זה לא מסלול מרוצים."
היא קימטה את מצחה ומוחה ניסה לשחזר; איך הוא בכלל נכנס לאחוזה? הכניסה דרך השער הצריכה קוד. אולי הוא רצה להשוויץ באופנוע המטופש שלו בפני אחד מאנשי הצוות, או אולי הוא בא לאסוף מישהו – כך או כך זה לא משהו שהיא רוצה להיות מעורבת בו.
היא הביטה בו. "ואתה אמור לחבוש קסדה."
"כן, אני אמור," הוא אמר ברכות בעוד מבטו הירוק נח על פניה.
משהו בתשובתו הפשוטה והבלתי מתפשרת גרם לדמה להתחיל לגעוש. היא עצרה את נשימתה.
היא יכלה לראות את הים במרחק. עד עכשיו היא לא מצאה מקום באחוזה שלא ניתן לראות ממנו את מי הטורקיז השקטים, ובדרך כלל היו עיניה נמשכות אל הים. ואילו היום היה זה הוא שמשך את מבטה. אבל מדוע הוא גרם לה להרגיש כך?
המצב – אישה בודדה בכביש נטוש עם גבר זר – אמור לגרום לה להרגיש אי נוחות, אבל היא לא פחדה כלל. או לכל הפחות לא פחדה ממנו. לפתע היו לחייה חמות בעוד עיניה עוברות במהירות אל עקומת פיו המפתה. האיום היחיד הגיע מהדמיון שלה עצמה.
היא חשה עווית נוספת של בהלה.
גופה כאב מרוב מתח שלא היה מובן לה, ושערה שכבר להט מחום השמש של שעות הערב המוקדמות כאילו מחץ את גולגולתה, כך שהיא הייתה צריכה להתאמץ כדי לחשוב.
היא הצליבה את ידיה בחזית גופה והכריחה את עצמה לפגוש את מבטו. לפתע היא רעדה שוב, אבל הפעם לא מכעס. היה משהו כה חזק במבטו, כה אינטימי.
היא כחכחה בגרונה ואמרה במהירות, "אין לי זמן לזה. אני צריכה להגיע הביתה." והרחק מהאיש החזק הזה ומהשפעתו עליה. אבל... היא הביטה אל עבר הכביש הנטוש. "אבל אני מניחה שאני יכולה לעזור לך להזיז את האופנוע."
"זה לא הכרחי."
הוא הביט בה ברוגע, והרוגע שלו, הביטחון שלו, משכו אותה כל כך עד כי ליבה היכה בחזה.
אבל זה היה מגוחך – כל זה היה מגוחך. הוא וההשפעה שיש לו עליה.
היא רוצה, צריכה, להימלט מהמתח ביניהם. היא צעדה צעד אחד לאחור בעודה מהדקת את זרועותיה כדי להכיל את החום הפועם בתוך חזה.
"טוב. איך שאתה רוצה," היא אמרה, מדגישה את קולה בכוונה תחילה. היא כיווצה את שפתיה באי-ההסכמה שרצתה להרגיש אך לא הרגישה. "יש לי הרגשה שאתה טוב בזה בכל מקרה."
"סליחה?"
עכשיו הוא הסתובב, עיניו מצטמצמות, והיא חשה גל של שביעות רצון מכך שהצליחה סוף-סוף לחדור אל מתחת לעורו.
"שמעת אותי..." היא החלה, אבל מילותיה גוועו בתוך גרונה, כמו שחקן ששכח את שורות תפקידו. היא שאפה בחדות ועיניה צנחו אל עבר הכתם האדום המבריק והייחודי שפרח בשרוול חולצתו כמו פרג הנפתח אל השמש.
דם.
 
רום בלקסטראפ – משקה רום שנוצר בתהליך המכונה "דבשה שלישית", שהיא הדרגה השלישית והגבוהה ביותר של תסיסת הדבשה וזיקוקה.

עוד על הספר

רומן בהוואנה לואיז פאלר

1

קיטי קווסטד עצרה את נשימתה בעודה בוהה בים הטורקיז שטוף השמש.
מוזר היה לדמיין שהמים האלה יגיעו ביום מן הימים אל חוף הים הסמוך לביתה באנגליה. אבל הרי אפילו עכשיו, כמעט ארבעה שבועות לאחר הגעתה לקובה, הכול היה עדיין מוזר מעט. לא הים בלבד, או החוף – החול הכסוף המדהים הזה – אלא העובדה שזהו ביתה לעת עתה.
בית.
היא הרימה את תלתלי הנחושת שלה כדי לקרר את עורפה והרגישה כאב עולה בגרונה בעודה מדמיינת את עיירת החוף הקטנה בדרום אנגליה שבה היא התגוררה במשך כל חייה עד לפני חודש.
נולדה.
נישאה.
ואז מותו של אהוב נעוריה ובעלה ג'ימי.
היא הרחיקה את שולי כובעה כדי לראות טוב יותר ומצמצה לנוכח השמש כאשר רוח קלה הרימה את שערה, נושבת רעננה על לחייה ומזכירה לה את כל הדברים שהותירה מאחור.
הוריה, אחותה ליזי ובן זוגה ביל, שכירות של חודשיים על בקתה בעלת חדר אחד המשקיף אל הים. והעבודה שלה בחברת ההזנק של ביל, זיקוק של מה שהפך למוצר הראשון שלהם: רום בלקסטראפ1.
היא חשה דקירה של געגועים הביתה.
כאשר מיגל מנדוסה, מנהל התפעול של 'דוס ריוס רום' התקשר אליה שלושה חודשים קודם לכן כדי לדון באפשרות שהיא תיצור שני טעמים חדשים לכבוד יום השנה המאתיים למותג, היא לא דמיינה שהדבר יוביל אותה למרחק של אלפי קילומטרים מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
אם היא הייתה מרשה לעצמה לחשוב על זה, היא הייתה מסרבת. הבקשה החמיאה לה, אבל בניגוד לליזי היא הייתה זהירה מטבעה, והדברים שהיא עברה בחייה לימדו אותה להיות חשדנית. ועם זאת, לא זו בלבד שהסכמה לעבוד ב'דוס ריוס' תקפיץ את השכר שלה, אלא גם תגרום לה לעזוב את כל מה ואת כל מי שהיא מכירה. חמש שנים לאחר שמחלתו של ג'ימי ומותו עצרו את חייה, כעת היא רצתה שינוי כדי להשאיר מאחוריה את האבל ולהתחיל לחיות שוב.
וכך, חמש דקות לאחר שהניחה את הטלפון, היא התקשרה אליו בחזרה והסכימה.
והיא אינה מתחרטת על החלטתה. ביתה החדש והיפה, וילה לבנה חד-קומתית, נמצא במרחק של הליכה קצרה מחוף הים. כולם ידידותיים, ולאחר שלוש שנים בחדר הקטן והצפוף של ביל, העבודה במעבדה החדישה של 'דוס ריוס' היא פינוק של ממש. במובנים רבים זו בדיוק ההתחלה החדשה שהיא דמיינה. יש לה חברים חדשים והיא מפתחת קריירה, אבל חלק אחד בחייה נותר כפי שהיה –
גרונה התכווץ.
והוא יישאר כפי שהיה.
היא הרימה את ידיה ואספה את שערה האדום הכהה שגלש על כתפיה ועל גבה. בשדה התעופה היא הבטיחה לאחותה שהיא "תפזר את שערה". זו הייתה בדיחה פרטית ישנה ביניהן כי בדרך כלל היא נהגה לאסוף את שערה, אך כאן בקובה היא שינתה את הרגלה.
אבל שערה היה דבר אחד, וליבה היה דבר אחר לחלוטין.
ג'ימי היה אהובה הראשון והיא לא יכלה לדמיין שהיא תרגיש כלפי גבר אחר את מה שהיא הרגישה כלפיו. והיא גם לא רצתה. אהבה, אהבה אמיתית, הייתה גם קלה וגם כבדה, מתנה ועול. אהבה כבר לא נמצאה בתוכה כדי להעניק או לקבל. מובן שאיש לא האמין לה – חבריה ובני משפחתה היו משוכנעים שהיא מדברת מתוך האבל – אבל היא ידעה שהחלק הזה בחייה עבר. שמש וסלסה בכל כמות שהיא לא ישנו עובדה זו.
היא הביטה מטה אל המים והרגישה שהדופק שלה עולה כשראתה כוכב ים בצבע מֶלון צף לו בשלווה במים הרדודים הצלולים.
כוכב ים! איך אומרים בספרדית? היא תהתה. זה לא היה מסוג המילים שהיא למדה בשיעורים שלקחה באנגליה – שיעורים שנראו פחות כתחביב ויותר כגורל כאשר הוצע לה החוזה ב'דוס ריוס' לארבעה חודשים.
כוכב זה אסטריה ודג זה פסקדו, אבל זה לא נשמע ממש נכון. הלוואי שליזי הייתה פה כדי לעזור. אחותה למדה ספרדית וצרפתית באוניברסיטה והיה לה כישרון מולד לשפות, בעוד שהדיסלקציה שלה גרמה לכך שאפילו לימוד אנגלית היה מאתגר.
היא הוציאה את מכשיר הטלפון שלה ועמדה לחפש את המילה כאשר המכשיר החל לרטוט. שפתיה התעקלו מעלה. מדברים על החמור. זו הייתה ליזי.
"האוזניים שלך בוערות?" היא שאלה.
"לא! אבל הרגליים שלי רטובות. זה מספיק טוב?"
קיטי חייכה כששמעה את פרץ הצחוק של אחותה. "למה הרגליים שלך רטובות?"
"זה לא רק הרגליים שלי. כולי רטובה. ובבקשה אל תגידי לי שאת מתגעגעת לגשם!"
"לא התכוונתי להגיד את זה," קיטי מחתה – אף על פי שהיא למעשה כן התגעגעה.
"את חשבת על זה."
קיטי צחקה. "זה בוודאי היה גשם שוטף אם הצלחת להירטב כל כך בדרך מהבית אל המכונית."
"המכונית לא התניעה אז נאלצתי ללכת אל התחנה. פספסתי את הרכבת, ואז הרכבת הבאה התעכבה וחדר ההמתנה היה סגור לרגל שיפוצים, אז אני וכל השכירים העניים העצובים נאלצנו לעמוד על הרציף ולהירטב."
"חשבתי שאתם מתכוונים לקנות מכונית חדשה."
"כשנצטרך נעשה את זה." ליזי אמרה ברוגע. "ועכשיו תפסיקי לדאוג ותגלי לי למה האוזניים שלי צריכות לבעור?"
קיטי הרגישה את הלחץ בחזה שלה משתחרר. למעשה ליזי וביל תמכו בה במשך ארבע השנים האחרונות לא רק נפשית, אלא גם כלכלית. כאשר אשפזו את ג'ימי בבית חולים, היא עברה לחדר הפנוי של ליזי. לאחר מותו של ג'ימי ביקש ממנה ביל לסייע לו במיזם החדש שלו – מזקקת רום קטנה.
זה היה מעשה של נדיבות ואהבה. הם לא יכלו להרשות לעצמם לשלם לה שכר, ולה לא היה ניסיון או דבר להציע פרט לתואר בכימיה.
היא לא תוכל להחזיר להם באמת, אבל לאחר כל ההקרבה של ליזי למענה, המעט שהיא יכולה לעשות זה לשכנע את אחותה שהמעבר היה כדאי ושהחיים החדשים שלה נהדרים.
"רציתי לדעת איך אומרים בספרדית כוכב ים," היא אמרה במהירות. "וחשבתי שאת תדעי."
"אני יודעת – זה אסטריה דה מאר. אבל למה את צריכה לדעת?" ליזי היססה. "בבקשה תגידי לי שאת לא מוסיפה כוכב ים לרום. ביל ואני אכלנו כוכבי ים בסין – על מקלות כמו סוכריות – ואני ממש לא ממליצה על זה."
קיטי קימטה את פרצופה. "זה מגעיל – ולא, בוודאי שאני לא מתכוונת להכניס כוכב ים לרום. אני פשוט רואה אותם כל הזמן בים."
היא שמעה את אחותה נוהמת. "את מביטה על אחד ממש עכשיו, נכון? את לא אמורה להיות בעבודה? או ששוב התבלבלתי בזמנים?"
קיטי הסמיקה. "אני לא במשרד, אבל זו כן עבודה. אני מבצעת מחקר."
ליזי אמרה מילה גסה מאוד, אותה מילה שאימהּ שלחה את קיטי לחדרה לאחר שאמרה אותה פעם.
"ובכן, אני מקווה רק שאת מוגנת. את יודעת שאת נשרפת בקלות."
קיטי נאנחה בעודה מביטה מטה אל החולצה בעלת השרוולים הארוכים והחצאית הארוכה שהיא לבשה. "השמש לא כל כך חמה עכשיו, אבל אני לבושה בבגדים רבים כל כך שאני ככל הנראה אחזור חיוורת יותר ממה שהייתי כשעזבתי."
"מי יודע? אולי בכלל לא תחזרי. במיוחד אם המנהל החתיך שלך יחליט סוף-סוף לבקר בעיר הולדתו והעיניים שלכם תיפגשנה בחדר הישיבות הנטוש."
קיטי שמעה את הנימה המקניטה בקולה של אחותה ונענעה את ראשה בשלילה. למרות גישתה המעשית האמינה ליזי מאוד באהבה ממבט ראשון – אבל לה היו סיבות מוצדקות לכך, שכן היא פגשה את ביל בבר קריוקי בקיוטו בשנת החופש שלה.
קיטי, לעומת זאת, לא הייתה צריכה לצאת מהבית בכלל כדי לפגוש את ג'ימי. הוא גר בבית השכן והם נפגשו בטרם למדו ללכת כשאימו הזמינה את אימה לתה אחר הצהריים כשהם היו תינוקות.
"אני עובדת במעבדות, ליזי. אני אפילו לא יודעת היכן נמצא חדר הישיבות. וגם אם הוא יגיע להוואנה, אני לא חושבת ש'המנהל החתיך' שלי ידע מי אני או בכלל יהיה לו אכפת."
קיטי ניתקה לאחר שהבטיחה להתקשר שוב ועשתה את דרכה בחזרה במעלה החוף לכיוון היער בשולי החול. שם היה תמיד קריר יותר מבכל מקום אחר.
היא לא מיהרה – ולא רק בגלל שמחטי האורן היו חלקלקות להליכה. כך התנהגו אנשים בקובה. גם בעבודה זזו כולם בקצב שלהם, ושבוע אחרי שעבדה מתשע עד חמש כפי שהייתה רגילה באנגליה, היא נכנעה ל'זמן קובה'. זה היה מוזר בהתחלה, אבל השמיים לא נפלו, וכמו שמר מנדוסה אמר לה בפעם הראשונה שהם דיברו – היא הבוס של עצמה.
אבל כשהיא צעדה לאורך שביל שבשוליו גדלים ענבי ים ועצי תמרינדי, לחייה התחממו לפתע. על מה היא מדברת?
כמו כל הדברים האחרים בחצי האי הזה, העצים האלה, החוף, אולי אפילו כוכבי הים, היו חלק מאחוזת 'פינקה אל פינאר סייאס'. אחוזה פרטים ששייכת ל'בוס הגדול' כפי שהעובדים שלו כינו אותו.
ססאר סייאס-אי-דיאגו.
שמו לא היה שם בלבד. הוא היה דומה יותר לכישוף. היא גלגלה את לשונה על ההברות האקזוטיות והרגישה כיצד בטנה מתכווצת בעצבנות כאילו עצם המחשבה עליהן יכולה לגרום לו להגיע אל היער הנטוש הזה.
איזו תקווה!
ליזי אולי מדמיינת שהיא תפגוש את המנהל של 'דוס ריוס', אבל עד כה היא אפילו לא דיברה איתו בטלפון. הוא כיתב אותה במכתבים אחדים והיא לכאורה קיבלה ממנו מכתב ברכה כאשר החוזה שלה אושר, אבל למעשה הסיכוי שהוא בכלל ראה את החוזה הזה נמוך מאוד.
קשה היה לה לדמיין את המנכ"ל החמקמק, המכור לעבודה ונמנע מהתקשורת, יושב במשרדו בקומה העליונה של מטה החברה שלו, לועס את העט שלו ומנסה למצוא את המילים הנכונות לברך אותה על הצלחתה. והחתימה שהיא בחנה במשך זמן ארוך בוודאי הוכנה זמן רב קודם לכן על-ידי אחד מעוזריו האישיים.
לא שחוסר ההתעניינות שלו הטריד אותה. למעשה היא חשה הקלה.
היא עברה מחוף אנגלי שקט ללב ליבם של הקריביים, אבל היא הייתה עדיין בחורה מעיירה קטנה והיא שמחה להימנע ממפגש עם המנהל האגדי והאימתני שלה.
והוא כנראה מרגיש כמוה לגבי פגישה איתה, כי הוא ביקר במשרד הראשי פעמיים מאז שהיא הגיעה, ובשתי הפעמים הוא עזב לפני שהיא הבינה שהוא נמצא במדינה.
האמת שהיא לא ציפתה כלל לפגוש אותו. אולי יש לו בית יפה בסגנון קולוניאלי והמקום המקורי של המזקקה היה המטה של 'דוס ריוס', אבל עסקיו היו חובקי עולם. לדברי העמיתים שלה, הוא לא ביקר בהוואנה לעיתים קרובות ולעיתים נדירות נשאר בה יותר מיומיים.
מובן שהיא הייתה סקרנית לגביו – מי לא יהיה? הוא לקח מזקקת רום משפחתית צנועה והפך אותה למותג עולמי. ובניגוד לאנשי עסקים רבים אחרים הוא עשה זאת תוך סירוב לשתף פעולה עם התקשורת.
היא התכופפה מתחת לענף נמוך ותהתה מדוע על-אף הצלחתו האדירה היו חייו הפרטיים של ססאר סייאס כה פרטיים. אם היה דבר פרט לרום שלו שבו הוא היה מפורסם, זה היה האופן שבו הוא שמר על פרטיותו בעקשנות יוצאת דופן.
אולי הוא רק צנוע. הביוגרפיה שלו באתר האינטרנט של 'דוס ריוס' בוודאי רמזה על כך: היא הייתה קצרה עד כדי מינימליסטית. לא היו הערות אישיות או ציטוטים מעוררי השראה, רק שורות אחדות שהתחבאו בתוך מאמר כללי אודות תולדותיה של החברה.
נראה היה שאפילו התצלום שליווה את המאמר נועד לא לספק מידע אלא להטעות כל אחד שמחפש מידע נוסף על האיש שמאחורי המותג. הוא עמד במרכזה של קבוצת גברים על מרפסת. הם החזיקו בידיהם כוסות רום בצבע תואם לשמש השורפת הכתומה והענקית שמאחוריהם. היה זה תצלום בלתי רשמי, אבל הוא הביע היטב את החברות ביניהם ואת יהירותם הגברית המפוארת.
הם היו לבושים בחופשיות, שרוולי חולצותיהם היו מופשלים, הצווארונים משוחררים וידיהם היו מונחות זה על כתפו של זה. אחדים מהם צחקו, אחדים החזיקו במותג מפורסם אחר של האי – סיגר קובני.
כולם הביטו אל המצלמה.
כולם פרט לאחד.
היא נזכרה בתצלום ופיה התייבש.
המנכ"ל של 'דוס ריוס' הביט הצידה כך שפניו היו מטושטשות מעט וניתן היה רק לחוש את עצמות לחייו המושלמות ואת קו הלסת המפוסל שלו מתחת לכתם של זיפי זקן כהים ושיער שחור פרוע.
לא ניתן היה לדעת מי הוא מי, אבל זה לא היה משנה. גם אם מטושטש, תווי פניו והקווים הנקיים של חולצתו המכופתרת והיקרה היו ללא ספק טבועים באווירה מיוחדת שלא ניתן לטעות בה, התחושה שהעולם מונח לרגליו. חייו יהיו טובים תמיד, קלים ומהירים – מהירים מדי לכל מצלמה.
רק חיוכו, חיוך שהיא לא ראתה מעולם אבל יכלה לדמיין בקלות, יהיה איטי... איטי וחסר מרץ כמו קוקטייל דאקירי ארוך וקריר.
היא בלעה את רוקה, כמעט טועמת את להט הרום ואת החריפות הלימונית על לשונה.
אבל היא לא שותה דאקירי. דאקירי הוא קוקטייל והיא מעולם לא הרגישה רגועה או בטוחה בעצמה כדי להזמין אחד. אפילו לא כאן, בקובה.
במיוחד לא כאן בקובה.
כולם היו כה יפים ושזופים ומאושרים. הגברים היו בעלי עיניים כהות וצרות והם נעו כמו פנתרים. הנשים ביצעו את הפעולות הפשוטות ביותר כמו לחצות את הכביש ולרכוש פירות בשוק כאילו תוך כדי ריקוד ממבו.
היא לא העזה להתמודד עם הוואנה בלילה, אבל היא ביקרה בה שלוש פעמים לאור יום, והיא הרגישה את התסיסה של העיר הומה בתוך חזה – מנומנמת אבל מסוכנת, כמו נחיל דבורים. היא נשבתה לא בקסמיהם של האנשים בלבד, אלא גם בקסמיהן של ססמאות המהפכה הדהויות על הקירות שמבטיחות "מהפכה לכולם" ושל הצבעים התואמים של מכוניות נוצצות ומבריקות ‒ המכוניות הקלאסיות האמריקניות משנות החמישים שנראו בכל רחוב.
בכל מקום היו רמזים לעבר, החל במרפסות מקושטות וכלה במדרגות שיש מעוקלות. זה היה מלא חיים ומלהיב והיא התפתתה להישען על הטיח הלוהט ולספוג חלק מהחום המרפרף של העיר אל תוך דמה בטרם תלך לחקור את מבוך הסמטאות שיצאו מהכיכרות המרכזיות.
אבל חוש הכיוון שלה היה גרוע.
ואם כבר מדברים...
קיטי הגיעה אל הסתעפות בשביל, עצרה והביטה בהיסוס לשני הכיוונים.
לא היה טעם לנסות להשתמש במכשיר הטלפון שלה כי הקליטה הייתה חזקה רק קרוב מאוד לים, ולא ניתן היה לראות מעבר לעצי האורן הגבוהים אשר העניקו לאחוזה את שמה. הדרך תתארך עד מאוד אם היא תפנה אל השביל הלא נכון. היא תצטרך לפלס את דרכה אל הכביש שהוביל אל האחוזה ואז היא תדע היכן היא נמצאת.
היא הרגישה את ליבה פועם במהירות רבה יותר.
הבית שלה היה בשולי האחוזה. בדרך כלל הוא היה ביתה של אחת המשרתות שעבדה בתוך הבית הראשי, אבל המשרתת נסעה אל הקצה השני של האי כדי לטפל באימה החולה ולכן הבית היה כרגע ריק. אנדראס, ראש הביטחון של 'דוס ריוס', אמר לה שהיא מוזמנת לטייל ברחבי האחוזה, אבל היא התמקדה בעיקר בחוף וביערות שמסביב לבית. היא לא הגיעה אל הכביש מעולם, בכל אופן, לא ברגל.
כעבור כעשר דקות היא יצאה מבין העצים אל הכביש וידעה מייד היכן היא נמצאת. תודה לאל. ביתה נמצא עשר דקות בלבד מכאן.
היא נשפה בהקלה, הרימה את כובעה ואווררה את פניה – ואז קפאה. היא ראתה קבוצה של סוסי בר משוטטים באחוזה, מוחבאים למחצה על-ידי השיחים הירוקים כשהשמש מאירה על גבם.
ליבה הלם. היא ידעה משיחותיה עם מלן, שבאה לנקות את הבקתה שלוש פעמים בשבוע, שהסוסים לא היו פראיים במובן המסוכן, אבל הם לא היו מאולפים. הם נעו בחופשיות, חיפשו מזון ביערות והדבר ניכר בפרווה החלקה שלהם ובשריריהם החזקים.
הם נראו כה יפים בעיניה, והיא חשה מייד בגוש המתפתח בגרונה. בהיסוס, לאט, היא התקרבה והושיטה את ידה אל הסוס הקרוב ביותר. היא עצרה את נשימתה כשהוא בחן אותה. גל של התרגשות עלה בגופה כשאפו התחכך באצבעותיה.
היא נשפה בזהירות והחזיקה את ידה ביציבות – ואז לפתע נשמעה נהמה רועמת מאחוריה והסוסים הסתובבו כאחד ונעלמו אל בין העצים.
מה לעזאזל–?
קיטי הסתובבה אל עבר הרעש והרימה את ידה כדי לסוכך על פניה כשאור השמש פגע בעיניה. הרעש הפך לנהמה וניצוץ של מתכת נראה מבין העצים. היא התנשפה למראה אופנוע ורוכבו שהופיעו לפניה. לרגע ראתה עיניים כהות מצטמצמות בהפתעה ואז הכול קרה כאילו בהילוך איטי כאשר האופנוע התרחק ממנה, מחליק, נוטה על צידו, מחליק על העפר הגס עד לעצירה.
ליבה החסיר פעימה.
האם הוא נפגע?
האם הוא...?
היא אפילו לא הייתה מסוגלת לחשוב על המילה. היא נאבקה כדי לנשום ולפתה את ראשה כְלא מאמינה למה שאירע זה עתה. ואז משהו כאילו השתחרר בתוכה ועל-אף הפחד היא החלה לרוץ אל האופנוע.
הרוכב כבר עמד על ברכיו, ובעודו מתרומם על רגליו הוא הביט בה וקילל בספרדית – או כך היא הניחה לפי הנימה של קולו. שיעורי הספרדית שלה התרכזו יותר בהטיית פעלים מאשר בקללות.
כשהגיעה אל האופנוע היא עצרה והביטה לאחור אל הכביש בעוד בטנה מתכווצת. ניתן היה לראות מכאן בבירור את שני הכיוונים. אם היא הייתה עומדת בנקודה הזו היא הייתה רואה את האופנוע והוא היה רואה אותה והתאונה הייתה נמנעת.
האקראיות של התאונה גרמה לראשה להסתחרר. לעומת זאת, רוכב האופנוע נראה שאנן להפליא.
היא הביטה בו והרגישה כיצד עורה מתחיל לעקצץ. הוא לחץ את ידו אל שלדת האופנוע כאילו היה זה אחד מן הסוסים שהוא הבהיל. שריריו התמתחו מתחת לחולצה לבנה רשמית.
הוא נראה כה חי ומציאותי והיא דאגה שמא הוא נפגע; היא לא אהבה את הרעיון שבהיסח דעת היא נטלה חלק בתאונה הזו. לו רק הייתה עומדת במקום שבו היא נמצאת כעת. אבל אז היא לא הייתה פוגשת אותו – את הגבר הזה.
נשימתה פרפרה כאשר המחשבה התגנבה אל ראשה משום מקום וסירבה לעזוב.
זמן רב עבר מאז מישהו מהמין השני משך את תשומת ליבה, אבל הגבר הזה נצץ.
בזווית עינה היא ראתה שהחלק התחתון של גלגל האופנוע עדיין מסתובב באיטיות והיא הייתה אסירת תודה על התזכורת של מה שכמעט קרה וכיצד עליה להגיב, אחרת מוחה היה עלול לא לזכור מהי ההתנהגות המקובלת.
"אתה בסדר?"
הוא הרים את מבטו, ולרגע היא שכחה לנשום כאשר עיניים בצבע ירוק כהה, כמו עצי האורן שמאחוריה, בהו בה בבלבול. ואז היא הבינה שהיא דיברה באנגלית.
היא מצמצה. "סליחה, התכוונתי... נפגעת?" שאלה בספרדית.
הוא נענע בראשו באיטיות. מבטו התמקד בפניה והיא ראתה שהבעת פניו התחלפה מבלבול למשהו דומה לרוגז. תחושת הבהלה התחלפה מייד בכעס מבעבע כשהיא ראתה את גלגל האופנוע מחליק מתחתיו.
"איך–? כלומר אפשר–? אוף, מה המילה?" היא עצרה בתסכול. היא הייתה כעוסה מכדי לחשוב בשפתה שלה, ועל אחת כמה וכמה בספרדית.
"אני מניח שזה תלוי במה שאת מנסה לומר."
בטנה התכווצה. הוא מדבר באנגלית – אנגלית רהוטה, כמעט ללא מבטא.
אבל היא נאחזה בכעס שלה והדחיקה את תדהמתה. "איך אתה יכול להיות כל כך לא זהיר? יכולת להיפגע. או גרוע מכך," היא האשימה.
"לא סביר. לא נסעתי מהר כל כך. חוץ מזה..." הוא עצר ואז הניף כבדרך אגב את השרוול הימני של מכנסיו והראה לה צלקת דקה ומסובכת שעלתה מן הקרסול שלו. "הייתי במצבים גרועים יותר."
היא בהתה בו בשתיקה, המומה מכדי להשיב ומסונוורת לא מהקלות שבה הוא עבר בין השפות בלבד, אלא גם מחוסר הדאגה שלו לביטחונו האישי. שביב של כעס שהיא לא הבינה כל כך התעוות בתוכה כשראתה אותו מתכופף אל אופנועו, מרים אותו ומיישר את הרגלית.
"מה איתך?"
הוא עדיין לא הסתובב אליה, אבל בעודו מציץ אליה, חשמל עבר ביניהם כאשר עיניו ננעלו על עיניה, מבטו הירוק כה ממוקד עד שהיא חשה סמוקה ומסוחררת.
"האם את בסדר?"
היא עדיין בהתה בו. הוא נשמע ענייני יותר מאשר מודאג, אבל היא שמעה את דבריו בקושי. דעתה הוסחה על-ידי פניו. הן נראו כה יפות לאור השמש. האף והלסת הישרים היו מוזהבים, עורו צח ובהיר כמו להבה שזה עתה הוצתה.
כמו להבה שזה עתה הוצתה?
היא החלה לרעוד כאשר המילים הללו הדהדו בראשה. למרבה המזל היא רק חשבה אותן ולא ביטאה אותן בקול, אבל על מה היא חושבת?
שאלה קלה.
תשובה לא נכונה.
היא חושבת על פיו ועל ההרגשה כשפיו יהיה לחוץ אל פיה.
היא קימטה את מצחה ונבהלה מתגובתה הבלתי צפויה והבלתי רצויה לאדם זר – זר שלא מתעניין בעצמו ובביטחונם של אחרים. אדם זר שאפילו לא טורח להסתובב אליה.
ליבה החל לפעום במהירות רבה יותר והיא הרגישה דחף פתאומי לחזור אל בין העצים. אבל משהו בתוכה רצה לדעת מה יקרה אם היא תישאר.
"אני בסדר. אם כי אני מופתעת מכך שטרחת לשאול."
היא דיברה במהירות ומילותיה נתקלו זו בזו. אין לה נטייה טבעית לעימותים – תכונת אופי שהתחזקה במהלך חודשים של ישיבה בחדרי המתנה של בתי חולים והתמודדות עם שורה ארוכה של מומחים ויועצים רחמנים אך אדישים.
אבל משהו באיש הזה, משהו בהתנהלות שלו, הדליק אותה כמו גפרור.
הוא היטה את ראשו לאחור בעוד שפתיו נפרדו מעט, מטילות ספק במה שהוא שמע.
"מה זה אמור להביע?"
הוא דיבר ברכות, אבל היה משהו בקולו שגרם לשערות ידיה לסמור. היא נזכרה בסוסי הפרא שהתפזרו כאשר הוא התקרב, והרוגז שלה שב והתעורר. היא הרגישה את שאריות הבהלה שלה נעלמות לנוכח מבטו.
"זה אמור להביע שכמעט דרסת אותי."
עיניו הבריקו, החלק הלבן שבהן בהק בלובנו, אבל הוא המשיך להביט בפניה. "כן, כי את הפתעת אותי כשיצאת מולי. נפלתי מהאופנוע רק כיוון שסטיתי מהדרך כדי להימנע מלפגוע בך."
לחייה האדימו והיא היססה. זה היה נכון, היא באמת יצאה אל הכביש. היא הביטה בו שוב וחשקה את שיניה. הוא אפילו לא חובש קסדה. איך הוא יכול להיות כה יהיר, כה אדיש?
לפתע עבר רעד בגופה. היא נזכרה בג'ימי, יושב על הספה לבוש בפיג'מה ופניו אפורות מרוב תשישות. ליבה החל לפעום בכעס. ג'ימי חי את חייו בזהירות רבה, והנה האיש הזה – האיש היהיר והפזיז הזה – מסתכן שלא לצורך, מתגרה בגורל, מאתגר את המוות שלו עצמו.
"ובכן, לא היית צריך לסטות אם לא היית נוסע במהירות כזאת," היא אמרה בכעס והחוותה אל עבר רגלו המצולקת. "וברור שאתה נוהג לעשות זאת כדבר שבשגרה."
"כפי שאמרתי, לא נסעתי מהר. זה אופנוע חדש." הוא הביט בה בזלזול. "לקחתי אותו רק היום אז אני עדיין נוסע לאט." עיניו הצטמצמו והוא נענע בראשו. "אני מנחש שלא היה לך אופנוע מעולם."
לא, היא לא רכבה על אופנוע מעולם. אופנועים הרעישו מדי והיו מסוכנים מדי; היא קיבלה הוכחה לכך היום. ובכל זאת היא לא יכלה שלא לתהות לגבי ההרגשה לרכוב על אופנוע איתו. היא הצליחה לדמיין זאת היטב – היא ידעה בדיוק מה תהיה ההרגשה להתכופף אל גבו, להרגיש את השרירים שלו נמתחים כשהוא מחליף הילוך או נוטה לקראת פנייה.
ידיה רעדו ולפתע היא התקשתה לנשום. היא הביטה לעבר האופנוע שלו וניסתה בייאוש להיאחז בהתמרמרות שלה. היא התעלמה מן החום הקוצני העולה מעצמות הבריח שלה. העובדה שהאופנוע חדש אינה מעניקה לו את הזכות להתעלם מהולכי הרגל.
"לא רכבתי," היא הסכימה בעוד ידיה נעות באופן עצמאי אל ירכיה וגבותיה מתקמטות. "אבל זה לא משנה. זה עדיין לא משנה את העובדה שאתה צריך להסתכל לאן אתה נוסע. זה לא מסלול מרוצים."
היא קימטה את מצחה ומוחה ניסה לשחזר; איך הוא בכלל נכנס לאחוזה? הכניסה דרך השער הצריכה קוד. אולי הוא רצה להשוויץ באופנוע המטופש שלו בפני אחד מאנשי הצוות, או אולי הוא בא לאסוף מישהו – כך או כך זה לא משהו שהיא רוצה להיות מעורבת בו.
היא הביטה בו. "ואתה אמור לחבוש קסדה."
"כן, אני אמור," הוא אמר ברכות בעוד מבטו הירוק נח על פניה.
משהו בתשובתו הפשוטה והבלתי מתפשרת גרם לדמה להתחיל לגעוש. היא עצרה את נשימתה.
היא יכלה לראות את הים במרחק. עד עכשיו היא לא מצאה מקום באחוזה שלא ניתן לראות ממנו את מי הטורקיז השקטים, ובדרך כלל היו עיניה נמשכות אל הים. ואילו היום היה זה הוא שמשך את מבטה. אבל מדוע הוא גרם לה להרגיש כך?
המצב – אישה בודדה בכביש נטוש עם גבר זר – אמור לגרום לה להרגיש אי נוחות, אבל היא לא פחדה כלל. או לכל הפחות לא פחדה ממנו. לפתע היו לחייה חמות בעוד עיניה עוברות במהירות אל עקומת פיו המפתה. האיום היחיד הגיע מהדמיון שלה עצמה.
היא חשה עווית נוספת של בהלה.
גופה כאב מרוב מתח שלא היה מובן לה, ושערה שכבר להט מחום השמש של שעות הערב המוקדמות כאילו מחץ את גולגולתה, כך שהיא הייתה צריכה להתאמץ כדי לחשוב.
היא הצליבה את ידיה בחזית גופה והכריחה את עצמה לפגוש את מבטו. לפתע היא רעדה שוב, אבל הפעם לא מכעס. היה משהו כה חזק במבטו, כה אינטימי.
היא כחכחה בגרונה ואמרה במהירות, "אין לי זמן לזה. אני צריכה להגיע הביתה." והרחק מהאיש החזק הזה ומהשפעתו עליה. אבל... היא הביטה אל עבר הכביש הנטוש. "אבל אני מניחה שאני יכולה לעזור לך להזיז את האופנוע."
"זה לא הכרחי."
הוא הביט בה ברוגע, והרוגע שלו, הביטחון שלו, משכו אותה כל כך עד כי ליבה היכה בחזה.
אבל זה היה מגוחך – כל זה היה מגוחך. הוא וההשפעה שיש לו עליה.
היא רוצה, צריכה, להימלט מהמתח ביניהם. היא צעדה צעד אחד לאחור בעודה מהדקת את זרועותיה כדי להכיל את החום הפועם בתוך חזה.
"טוב. איך שאתה רוצה," היא אמרה, מדגישה את קולה בכוונה תחילה. היא כיווצה את שפתיה באי-ההסכמה שרצתה להרגיש אך לא הרגישה. "יש לי הרגשה שאתה טוב בזה בכל מקרה."
"סליחה?"
עכשיו הוא הסתובב, עיניו מצטמצמות, והיא חשה גל של שביעות רצון מכך שהצליחה סוף-סוף לחדור אל מתחת לעורו.
"שמעת אותי..." היא החלה, אבל מילותיה גוועו בתוך גרונה, כמו שחקן ששכח את שורות תפקידו. היא שאפה בחדות ועיניה צנחו אל עבר הכתם האדום המבריק והייחודי שפרח בשרוול חולצתו כמו פרג הנפתח אל השמש.
דם.
 
רום בלקסטראפ – משקה רום שנוצר בתהליך המכונה "דבשה שלישית", שהיא הדרגה השלישית והגבוהה ביותר של תסיסת הדבשה וזיקוקה.