חיים משלנו

פרק 1

סוף־סוף...

סוף־סוף!!!

איתי קיפל בעליצות את הג'ינס האחרון. הוא העיף מבט אל המזוודה המתפקעת ותהה אם תיסגר כשיֵשב עליה.

הוא הולך לכבוש את העולם. אין ספק בכך!

תומר, שבדיוק נכנס עם ערימה מתנדנדת של בגדים, הציץ בו מעל הערימה.

"אולי תפסיק כבר להיראות מאושר כל כך," רטן. "יש פה כאלה שקיבלו צו גיוס, אתה יודע."

איתי גיחך. "מה לעשות שאני מחזור אחד אחריך? יש לי עוד זמן להתהולל בתל אביב עד ההתייצבות."

תומר שמט את הבגדים על המיטה.

"לא הגיוס מדכא אותי אלא עזיבת הפנימייה," אמר. "אתה קולט שאנחנו מסיימים תיכון?"

איתי מחה דמעה דמיונית. תומר העיף עליו את אחת החולצות שלו.

"אתם עדיין אורזים?" התפרץ יניב מבעד לדלת. "יא אללה, אתם שניכם כמו בנות! או, הנה, איתי סיים. מה לגביך, תומר?"

תומר הזדרז לדחוס את חפציו לתוך התיק. כשאיתי ראה שהוא מניח את הסקסופון שלו בצד, הוא חטף אותו משם. "למה אתה לוקח את הבית שימוש שלי?" צחק. "עד שיש לי שירותים מזהב, אתה אורז אותם איתך?"

תומר תלש מידיו את הסקסופון והניחו בזהירות בנרתיק המיוחד.

"איך אני מקנא בך, איתי, תאמין לי," אמר יניב. "לגור בדירת רווקים בתל אביב, רחוק מההורים, עם תאריך גיוס בעוד מיליון שנה... לי בקושי יוצא לטעום את טעם החופש עד שאני עולה על מדים. ותומר הכי מסכן - הוא מתגייס כבר ביולי!"

"לא בגלל זה הוא מסכן," אמר איתי וחבט בגבו של חברו הבלונדיני, "אלא כי הוא יצטרך להיות רחוק מהבן אדם שהכי יקר לו בחיים."

"אהה, החברה שלו," אמר יניב.

"לא, אני!"

"ברור," אמר תומר וחטף חבטה נוספת.

"מה, לא ככה? לפני מי תקטר על הצרות בצבא? מי ישעשע אותך?"

"קודם כול, אתה זה שמקטר לפני בדרך כלל," שפשף תומר את גבו הדואב. "ובקשר למשעשע, אני מעדיף לקרוא לזה 'מעצבן ברמות'."

"אוקיי," התפשר איתי. "מי מעצבן אותך ברמות?"

"רק אתה," אישר תומר.

"רואה?" קרא איתי וחבט בו בשלישית.

יניב התבונן בו בקנאה. איזה כיף לו, לאיתי. במקום להמשיך לגור עם ההורים, עד שהצבא יקרא לו להתגייס בעוד כמה חודשים, הוא מצא לו סידור זמני - דירה בתל אביב, של מכרים של ההורים, שעברו לפני כמה שנים לגור בירושלים והשכירו אותה. עכשיו הם מתכוונים למכור את הדירה, לכן היא פנויה, אז בינתיים הוא גר בה ככה, בלי לשלם שכר דירה, רק כדי לשמור עליה עד שתימכר. הוא ועוד איזה בחור שהמשפחה נתנה לו לגור שם, עד לגיוס לצבא. לבד בתל אביב! למה ליניב לא קורים דברים כאלה?

"אני מתכוון לבקר אותך בחופש הראשון שיהיה לי!" הכריז יניב. "ויי. אני לא מאמין שאני מתגייס לגבעתי, זה החלום שלי!"

"שמענו כבר, די עם החלום הזה שלך," אמר איתי. "אתה משדר לנו אותו כל השמינית - 'אני הולך להיות קרבי כמו אח שלי,'" הוא עיוות את קולו בצייצנות כזו, שיניב הפגוע היה חייב להעיף עליו את אחד הגרביים של תומר.

"אגב, איתי, הצרידות שלך עוד לא עברה," אמר תומר. "שמת לב?"

"כן," רטן איתי. "לא נורא, זה יעבור."

"כדאי שתיבדק. שלא תגיע לתל אביב ותתחיל לצייץ גם לבחורות בפאב, ותספוג את המשקאות שלהן ישר בפרצוף..."

יניב צחק בקול גדול - ומיד חטף בעצמו גרב בפרצוף.

"עוד תראו, אני לא רק אכבוש את הפאב, אלא גם אקח איתי את ישי, השותף שלי לדירה," אמר. "אמרו לי שהוא נכה ודתי לשעבר. אז אם הוא חילוני חדש, אני אצטרך להכיר לו את העולם החילוני! בטח כל הדתיים לשעבר מחפשים אקשן, מחפשים איך להתנתק מהחוקים של הדת שהגבילו אותם כל השנים. תסמכו עלי."

הם סיימו לקלף את כל הפוסטרים, התמונות והמדבקות שכיסו את הקירות. לאט־לאט חזר החדר, שהיה ביתם בכל שנות לימודיהם בתיכון, ולבש מראה של חדר פנימייה רגיל ומשמים. הם עמדו עם התיקים והביטו סביב, ואז חשו דקירה פתאומית של עצב. בבת אחת נעלם מעיניהם החדר הססגוני והמגניב שהיה להם בית בשנים האחרונות, אולי אף יותר מאשר בית הוריהם. אך הם שתקו ולא העזו להפגין רגש כלשהו. אולי כי היו בני שמונה־עשרה, ובנים, ולקראת צבא, אבל בעיקר מפני שבדיוק באותו הרגע פלט איתי קול נפיחה מלאכותי, כדי לרכך את האווירה...

"אז סיכמנו - קובעים אצל איתי - מסיבה פרועה בדירה שלו," אמר יניב. "נלמד את החבר החדש שלו, ישי, לעשות חיים."

"אני בטוח שגם תומר, המומחה שלנו לנשים, ישמח לתת לו כמה שיעורים," אמר איתי. "זאת במידה שענבל לא תתנגד... הא, תומר?"

תומר נראה לפתע מהורהר. "מה? אמרת משהו?" התעורר. "סתם, ענבל מדוכאת מזה שנשארנו רחוקים זה מזה. לעולם אל תסתבך עם ג'ינג'יות."

"ויי," אמר איתי. "אבל אתם בסדר?"

"מעולה. מי שצריך לדאוג זה הרמטכ"ל, איתו היא תסגור חשבון, לא איתִי."

"סבבה," סיכם איתַי. "אז סגרנו. ואל תשכחו להודיע גם לקובי!"

"הוא בקושי שומר על קשר מאז הגיוס," אמר יניב בזעף. "הסנוב הזה חושב שאם הוא התגייס לפנינו הוא יכול כבר לשכוח את החברים הכי טובים שלו."

"אז מה? ירצה - יבוא, לא - לא. לא אכפת לי; אני בתהליך של התנתקות רגשית מכם, ידידי. אני הולך לעשות כאלה חיים בתל אביב, שתוך שבוע אשכח שבכלל היו לי חברים בפנימיית 'מאור'. אה, נזכרתי, אני באמת צריך לרשום לעצמי למצוא לי שָׁם בלונדיני־מחמד חדש, במקום תומר, כפי שמצאתי לי חנון־מחמד חדש במקום קובי, אחרי שהוא התגייס."

"כבר יש לך חנון־מחמד חדש?" צחק יניב.

"בטח!"

"איך זה שלא ידעתי?"

"כי זה אתה," ענה איתי.

דינה העמידה פנים שהיא לא שומעת.

אמא שלה ניסתה שוב. "את מחפשת משהו? את צריכה עזרה, מתוקה?"

"לא," השיבה דינה בתקיפות.

"אולי..."

"אמא!" צעקה דינה מבעד לדלת חדרה הסגורה. "כבר אמרתי לך שאני מסתדרת! תודה!"

אמה עזבה את המסדרון כשהיא נאנחת בקול.

דינה הטילה שמלה נוספת לתוך התיק. איזו קרצייה, בחיי! כבד את אביך ואת אמך וכל זה, באמת, אבל יש גבול לכל דבר. אין לי כבר כוח לאישה הזאת שמתערבת לי בחיים. אני באמת מצטערת על המחשבות הלא יפות האלה, אבל באמת שאמא עולה לי על העצבים. תמיד היא עלתה. טוב, לא תמיד, אבל בשנים האחרונות במיוחד. מה כל כך קשה לה להבין שאני לא צריכה אותה עכשיו? למה היא מוציאה ממני את הרע שבי? אני לא בן אדם אנטיפת, ממש לא, להפך, תשאלו כל חברה שלי, כולן יגידו, דינה? היא המלאך של הקבוצה. היא טובה, היא חברה נהדרת. כן, כזאת אני, באמת. תשאלו כל אחד. אז למה עם אמא שלי אני אחרת? לא יודעת. מה שבטוח זה שככה זה. עם אמא - זה אחרת.

ושמישהו רק יצליח לשכנע אותה, את האישה הטרחנית הזאת, שדינה היא באמת אחרת בחוץ! שהיא לא כזאת מתבגרת סוערת ונבזית כמו שאמה בטח חושבת שהיא. שהיא מתוקה ואהובה על כולם. ואיך אפשר לא לאהוב אותה? תמיד "החברה של", אף פעם לא מנהיגה, אף פעם לא מובילה, אלא תמיד זו שעומדת מאחורי הבחורה שבמרכז, ובעצמה לא במרכז. זה הדבר שהיא יודעת לעשות הכי טוב: להצטרף, להיות מובלת. אז למה בתוך הבית היא פתאום משחקת אותה קשוחה כזאת וזועפת, כאילו עד כדי כך חשוב לה ספייס משלה?

היא שבה וּוידאה שהדלת נעולה. לא בא לה שעכשיו, כשהיא אורזת לשירות הלאומי, אמא שלה תיכנס שוב. סוף־סוף הגיעה התקופה שהיא חיכתה לה כל כיתה י"ב. ובעצם, מתחילת לימודיה בתיכון. שנה שלמה של עצמאות, של חופש! דינה לא ידעה איך זה יהיה שם, בשירות הלאומי, אבל דבר אחד ידעה לבטח: שהנה מגיע הרגע שלה לזהור. להיות אדון לעצמה, להכיר אנשים חדשים ובעצם להיוולד מחדש - כי איש לא מכיר אותה שם. לא הבנות שיהיו איתה בדירה, לא האנשים במקום ההתנדבות שלה, לא הרכזת שקיבלה אותה למקום השירות, אף אחד. היא יכולה להיות כל מה שתרצה להיות - קשוחה, רכה, מצחיקה, חכמה - ואנשים יקבלו אותה כאילו תמיד היתה כזאת, יעריכו אותה לפי איך שהיא תציג את עצמה, לא לפי מה שהם כבר יודעים עליה. איזו התרגשות. היא יכולה להיות ה־כול!

"דינה?" בקע שוב קולה של אמה מעבר לדלת.

אוף. "...מה?!"

אמה נבהלה מהטון הזועף. "רק... את רוצה פתיתים?"

"לא."

"את לא רעבה?"

"אני אכין לעצמי, אמא!" כעת כבר ממש זעמה. "את יודעת שהחל מהשבוע הבא אני אכין לעצמי את כל הארוחות, נכון? אז הגיע הזמן שאפסיק להיות תלויה בפתיתים שלך!"

היא חשה דקירה קלה של אשמה. בעצמה לא הבינה מדוע היא עוקצנית כל כך, הרי אמה מנסה לעזור. היא היתה הבת הקטנה במשפחה, אחרי שני בנים, ואך טבעי שאמה תנסה להיצמד אליה, במיוחד עכשיו, לקראת עזיבתה את הבית לשירות הלאומי. לרגע חשבה לפתוח את הדלת ולהגיד סליחה, אך מיד התחלפה המחשבה בתחושת הקלה כששמעה שאמה מתרחקת סוף־סוף מהדלת.

ברוך השם. אני לא מתכוונת לפגוע בה, חלילה, אבל באמת שאני רוצה לשים את התקופה הזאת מאחורי, חשבה לעצמה. כעת יש לי הזדמנות לברוא את עצמי מחדש. ורק אמא לא מבינה את זה. היא ממשיכה להתייחס אלי כאל הילדה הקטנה שלה. שתקלוט! אני כבר מזמן התבגרתי. לא הגיע הזמן שגם היא תתבגר?