התמכרות

בוקר חורפי בתחילת חודש טבת.

גליה מתעוררת מפגיעתן של קרני האור הראשונות בעפעפיה. בתנועה מכנית היא משליכה מעצמה את שמיכת הפוך הספוגה בחום ובריח גופה. מגע האוויר הקר בבשרה מקפיצהּ מהמיטה. בזריזות היא משחילה את כפות רגליה הקטנות לתוך נעלי בית מרופדות, ובו-זמנית עוטפת את גופה הדק בחלוק צמר אדום שנטלה מעל גב הכיסא.

לרגע קט נעמדת גליה כמהססת בטבורו של חדר השינה העטוף בערפל, אך מיד מתאוששת ובתנועה נמרצת מדי מרימה את התריס עד תומו. אור חיוור של דמדומי בוקר מתפשט בחלל החדר ומקנה צורה מסתורית לתכולתו.

גליה מתיישבת מול המראה הגדולה; בהיסח הדעת היא נוטלת מברשת שיער ונועצת את שיניה לתוך רעמתה הפחמית. מגע המחטים הדוקרניים מגרה את קרקפתה, ומעלה בה צמרמורת מענגת ההולכת ומתפשטת גלים-גלים בעור גבה, חזה וגפיה. שוב ושוב מחליקה גליה את המברשת לכל אורך שערה החלק, מתמסרת כולה לריגושים המענגים...

לפתע חוזרת האישה הצעירה למודעות מעשיה, נרתעת מבזבוז הזמן ומ"חוסר המוסריות" שבפינוק העצמי; ברתיעה מופגנת משליכה את כלי הסירוק אל שולחן האיפור ורצה בפסיעות מהירות אל המטבח.

עיניה המנוסות מבחינות מיד בספל היחיד שבתוך הכיור. מתבוסס הוא בנוזל עכור שורץ שאריות קפה טורקי; על ידו סכין וכפית משומשות.

'אריה המסכן...' היא מהרהרת, 'הכין לעצמו ארוחת בוקר קלה ככל הנראה, וסעד בגפו ללא שמחה... נמנע מלהעירה מוקדם בבוקר חורפי זה - האחרון לחופשתה מהעבודה...'

כרובוט פותחת גליה את ברז המים החמים, ושוטפת את תכולת הכיור בזריזות.

הכל נקי כעת. מה נשאר עוד לעשות?

עיניה הירוקות נישאות אל שעון הקיר הגדול - השעה רק שש וחצי. מוקדם מדי להקמת הילדים ביום חופשתם האחרון מלימודים. חוסר מנוחה פנימי משתלט עליה; היא פוסעת הלוך וחזור כנמר בכלוב. קול חרישי זועק בתוכה ומטיף - 'מה פשר העצבנות הזאת, גליה??? את לחוצה כאילו כל דקה הרת עולם היא ועלייך לנצלה במעשה חשוב כלשהו. הרי יום חופשתך היום! נכונו לך עוד שעתיים-שלוש פנויות? נצלי אותן לשינה מתוקה!'

אך קול שני, הבוקע מרובד עמוק יותר בנשמתה, סותר את הראשון - 'חבל על כל דקה, גליה! עלייך לנצל כל שבריר של פנאי המוענק לך בקמצנות רבה, לקידומך האישי! הס לך מלהתפתות לשינה ולתענוגות!'

לפתע נזכרת גליה שהשבוע צפוי ביקורו של המפקח החדש בכיתות בית ספרה. שמועות עקשניות רומזות על הקפדתו בהישגים בשטח הלשון, ובכיתתה מספר בלתי-מבוטל של תלמידים המתקשים בהבנת החומר במקצוע זה. המחשבה על אפשרות של הערה ביקורתית מצידו מעוררת בה חלחלה...

'המורה גליה' חייבת להרשים את המפקח בהישגיות יוצאת דופן, בפטנט מדהים להקניית החומר החדש...

לפתע צץ רעיון במוחה.

כאחוזת תזזית היא רצה לחדרה ופותחת במרץ את דלת הארון. בתוכו מתגלים לעיניה מדפים עמוסים במכשירי שרטוט וגיליונות בריסטול צבעוניים. בידיים רועדות היא נוטלת מגוון רב של חומר, מעבירה אותו אל המטבח ומפזרת אותו על השולחן. בשבריר של שנייה היא מתבוננת עליו בהתרגשות עצורה וממלמלת, "הרי לך גליה, חומר גלם נפלא ביד היוצר, שממנו תייצרי משחק לימודי לתפארת אשר ידהים כל רואהו..."ללא עיכוב היא ניגשת למלאכה, עוברת ביסודיות כל שלב ושלב בביצוע הפרויקט: מודדת, מותחת קווים, גוזרת מלבנים ישרים וזהים, וחותמת להם מסגרת צבעונית בלורד עבה...

כעת הגיע התור למלאכת הקודש של ממש, והיא כתיבתן של המילים הנכונות על הקלפים; האותיות חייבות להיות ישרות, זהות, מושלמות...

היא נוטלת שבלונה, משרטטת בעזרתה אות-אות בזהירות מרבית, בריכוז יוצא מן הרגיל... דומה היא במעשה זה לסופר סת"ם המודע לאחריותו הכבדה אף לקוצו של יוד קטנה...

גליה עובדת בקדחתנות ובנשימה עצורה... רק היא והמצאתה קיימות בעולם; רק היא ומשחקה ממלאים את היקום כולו...

ולפתע, צעקה. "אימא!"

גליה נחרדת אבל מנסה להתעלם, ומגבירה את קצב עבודתה...

אך הקול אינו מרפה. הוא בוקע שוב ושוב בתובענות מתגברת והולכת מתוך חדר הילדים. "אימא! בואי כבר! אימא!!!"

גליה שומעת, אך אינה מסוגלת לעצור את האינרציה של היד המשרטטת. היא מצליחה למלמל בקושי "רק רגע, מיד אבוא!", אך אינה זזה ממקומה.

שניות אחדות של שקט. לאחר מכן בכי עצבני, צווחות...

לקול זה מצטרף קול נוסף הצורח בזעם גלוי, "אימא, האם את חירשת? אינך שומעת שהוא בוכה???"

לפתע מופיעה בעלת הקול בכבודה ובעצמה. היא ניצבת בפתחו של המטבח יחפה; גופה המתפתח מושחל לתוך פיג'מה רחבה ומקומטת, ושערה השחור גולש בפראות על שכמותיה הצרות; בעור פניה העדינים מבצבצים פצעי בגרות בודדים המרוחים בתרופה לבנה.

לרגע מתמקדות עיניה הירוקות בידיים של האם. בהדרגה הולכים מצחה ופיה ומתכווצים במבע של זעם סוער...

פתאום, וללא התרעה מוקדמת, קופצת הנערה בפראות אל השולחן ובתנועת יד אחת מעיפה את כל מלבני הבריסטול המוערמים עליו תוך שהיא צועקת, "ידעתי שזה יקרה, בחיי שידעתי! תמימה הייתי כשישבתי לתכנן איתך יום של כיף להיום! איזו אימא! מכורה לעבודה! לשם מה בכלל ילדת ילדים??? הלא הם מפריעים לך בטיפוסך אל התהילה!"

היא מסתובבת מיד על עקבותיה ורצה לחדרה...

הדי צרחות היסטריות בוקעות מבעד לדלת הטרוקה. גם הילד מגביר את בכייתו וקולות שניהם משתלבים ביבבה מרה וצורמנית.

גליה ממשיכה לשבת, קפואה, רתוקה במסמרים דמיוניים אל הכיסא, מתבוננת כמוקסמת בכרטיסיות המפוזרות על הרצפה, ומתפלאת מהצורות הגיאומטריות שיצרו בנפילתן...

קולות ילדיה מתגברים, פולחים את תוף אוזניה, ומזעזעים את המיתרים העדינים ביותר שבנפשה...

כאב גדול כובש את ליבה. הכאב הוא ערטילאי, בלתי-מזוהה בתחילתו, אך הוא הולך ומקבל בהדרגה את דמותו הברורה, המוכרת לה היטב. זהו "הוא", רגש האשמה, אשר מקנן בדרך קבע בעומק נשמתה אך מבצבץ ועולה בכל אונו למודעותה בתקריות כגון אלה...

'איך יכולתי לפגוע בצורה כה חמורה בילדיי שלי?' שולחת גליה את החצים המורעלים ביותר לציפור נפשה. 'איזה מין מפלצת אנוכי? הרי רק אתמול תכננתי עם אורנית יום "משגע": פיקניק בחיק הטבע, חתירה בסירה, ביקור בקרקס האיטלקי... והנה, במה הוא נגמר... והכול באשמתי הבלעדית...'

גליה מנסה להיזכר בשלבי ההידרדרות. במקום זה עולים בזיכרונה קטעים של סרט על מכור לסמים, על מאבקו להיגמל ועל "נפילותיו" החוזרות.

'אכן צודקת אורנית. מכורה אני לעבודה. על מזבח התהילה מקריבה אני את בני משפחתי, גורמת להם עוול שלא ינוקה לי לצמיתות... עליי לתקן מהר את המעוות. אך... כיצד??? הילד - מילא! אפשר עוד לפייסו... אך אורנית? נערה זו קיצונית, אינה נוטה לפשרות, והיא נוטרת כנגדי כעס מצטבר... אין סיכוי כמעט... ובכל זאת!'

במאמץ רב היא מאלצת את עצמה להתכופף, אוספת את החומר המפוזר ומעבירה אותו לחדרה. מכאן הצווחות נשמעות חזקות יותר, מכאיבות יותר...

'לא אוכל לדחות עד בלי סוף את הקץ! עדיף לפגוש מיד את העימות!'

בברכיים כושלות פונה גליה לחדר הילדים, פותחת בהיסוס את הדלת ומתבוננת לתוכו. המראה מזעזע - אורנית, אחוזת ההיסטריה, זורקת בגדים מן הארון, מעיפה ספרים ומחברות מהספרייה ודורכת עליהם בזעם.

הילד עומד בעריסתו וטופח את ראשו אל הקיר.

האם ניגשת אל הפעוט ונוטלת אותו לידיה. הילד מתנגד, ומכה באגרופיו בפניה ובחזה. היא מורידה אותו אל הרצפה והוא משתטח לכל אורך גופו על השטיח הזעיר, בועט ברגליו על המרצפות וצועק, "בגללך עשיתי פיפי, בגללך!"

גליה יודעת, פעוט זה בן השנתיים וחצי - נפגע כבודו. רק השבוע התפאר בפני חבריו במעון על הישגו החדש - מיטה יבשה בבקרים! והנה נכשל שלא באשמתו!

אורנית במצב היסטרי קיצוני ואינה שולטת עוד במעשיה: משליכה, קורעת, מושכת את שערותיה תוך צווחות, "רוצה למות! רוצה למות!"

גליה מתנתקת בכוח מן הקרקע, רצה אל אורנית ותופסת את פרקי ידיה. הנערה נאבקת ובכוח אדיר מעיפה את אמה הצידה...

גליה נוחתת עם פניה על חודה של דלת הארון. זרם דם פורץ מגבתה הימנית.

אורנית משתתקת ומביטה בתדהמה בדם הזורם...

גליה מתאוששת מהר, מיישרת את גופה, ומתייצבת איתנה בתוך קבקביה המרופדים. היא מנגבת את הדם בעזרת הממחטה שבכיסה. ביד אחת לוחצת על הגבה הפגועה ובשנייה מחבקת את אורנית, סופגת בנשיקותיה את הדמעות הגולשות על לחייה תוך מלמול חנוק, "סלחי לי אורנית, אנא סלחי לי... הפרתי את הבטחתי, קלקלתי את חופשתך... אנא..."

במפתיע מושיטה גם אורנית את ידה, מחבקת את אמה בלהט באומרה, "גם את סלחי לי, אימא, על המילים הפוגעות, על התוקפנות שלי!"

קולות הבכי החרישי של שתיהן יוצרים דואט נוגה אך משחרר.

ללא אומר ודברים משתחררת גליה מידיה של בתה, מרימה את הילד שנרדם בינתיים על השטיח ולוקחת אותו לאמבטיה. בחזרתה עם הפעוט עטוף במגבת הגדולה, היא מבחינה שחדר הילדים כמעט מסודר; אורנית עוסקת אותה עת באיסוף קרעי הנייר האחרונים ובסיומה נוטלת את בגדיה והולכת לחדר הרחצה.

גליה מלבישה את הילד ופונה למטבח, טורחת בהכנת ארוחה חגיגית ומיוחדת, ושלא כמנהגה בארוחות של המשפחה המצומצמת - פורשת על השולחן מפה לבנה ומניחה מפיות רקומות השמורות לאורחים חשובים.

האם קוראת לאכול וממתינה בדריכות לתגובות.

"ממש חגיגה לעיניים!" אומרת אורנית בהתלהבות.

"איזה יופי!" מוחא כפיים הפעוט.

שלושתם מתיישבים לשולחן ובולעים ברעבתנות את המטעמים.

בסיום הארוחה אורנית אומרת, "אימא, לכי להתלבש! ניסע לטייל כמתוכנן! אני לוקחת על עצמי את ניקוי השולחן והדחת הכלים!"

גליה מתקלחת במהירות, לובשת מכנסיים וחולצה סרוגה ומתאפרת קלות. לאחר מכן היא חוזרת אל המטבח, ממלאת צידנית בכריכים, פירות, עוגיות ומשקה קל ויורדת עם ילדיה אל מכוניתה הקטנה החונה כרגיל על יד הבית.