איש הזאב ואבירי השולחן העגול

מבוא

המלך ארתור

מיהו המלך ארתור? לשאלה זו אין תשובה חד משמעית. נראה שמדובר במלך או בשר צבא קלטי ששלט בחלקים מבריטניה במאה החמישית לספירה בעת שהרומאים נסוגו ממנה לאחר כארבע מאות שנים שמהלכן נדחקו התושבים הקלטיים המקוריים של האיים לאירלנד, וולס וסקוטלנד. מלך זה איחד כמה שבטים קלטיים במטרה למנוע את פלישתם של שבטים גרמאניים לאיים.

הספר 'חיי גילדס' (Life of Gildas) שנכתב במאה השתים עשרה על ידי קַרָדוֹק מלָנְקַרְפַן (Caradoc of Llancarfan) כולל יסודות רבים שֶׁלְּיָמִים נכללו באגדות המאוחרות יותר על ארתור, אך הוא אינו מזכיר את המלך בשמו.

מקור נוסף מאותה תקופה הוא מחרוזת הסיפורים החרוזים שכתבה מרי דה פרנס (Marie de France) וביניהם הסיפור לַנְבָל (Lanval). לנבל הוא אחד מאביריו של המלך ארתור וביצירה מוזכרים בשמם הן המלך והן אביר נוסף מאבירי השולחן העגול — סֶר גֵּוִוין.

בימי הביניים הפכו המלך ארתור ואביריו לגיבוריהם של רומנסות אגדות ואפוסים רבים. במהלך המאה החמש עשרה קיבץ סר תומאס מלורי (Sir Thomas Malory) את החומר המגוון שהיה קיים בתקופתו ויצר ממנו אפוס רחב יריעה המתאר את חייו של המלך ארתור מהולדתו ועד מותו. היצירה נקראת 'מות ארתור' (Le Morte d’Arthur). היא נכתבה באנגלית בינונית של ימי הבינים.

האפוסים הכלולים בתרגום

בספר זה מובאים לפני הקורא העברי ששה אפוסים קצרים שתורגמו על ידי ממקורות שונים ואשר הועלו על הכתב בתקופות שונות. שלושה מהם עוסקים בעלילותיהם של המלך ארתור עצמו ושל אחד מן האבירים בחצרו — סֶר גֵּוִוין. במרכזו של הסיפור השלישי עומד המפגש של המלך ארתור עם איש־זאב — אדם שהפך בעקבות כישוף לזאב. שלושת הסיפורים הנותרים עוסקים אף הם באנשי־זאב, אך כל אחד מהם מציג את הנושא בצורה שונה. אחד מהם הוא פרי עטה של מרי דה פרנס, המשוררת הברטונית בת המאה השתים עשרה שכבר הוזכרה לעיל, השני הוא גרסה מודרנית שעברה במסורת שבעל פה והועלתה על הכתב בסוף המאה התשע עשרה. הסיפור האחרון החותם את הספר נלקח ממקור יהודי, 'מעשה בוך', קובץ אגדות ומעשיות שנכתב ביידיש וראה אור בבאזל בתחילת המאה השבע עשרה.

נישואי סֶר גֵּוִוין והגבירה רֶגְנֶל

הבלדה על נישואיו של סֶר גֵּוִוין, שהועלתה על הכתב בימי הביניים, ידועה לקוראי עברית בעיקר בזכות העיבוד לילדים שנעשה על ידי סלינה הייסטינגס, וראה אור בעברית בשנת 1985, תחת השם: 'גאוין האביר והגבירה המגעילה'. בעיבודה של הייסטינגס הפך הסיפור רדוד משהו ואיבד רבים מן הניואנסים הדקים המאפיינים את היצירה המקורית.

תרגום של נוסח אחר של היצירה מתוך כתב יד מן המאה השמונה־עשרה (כתב יד פֶּרְסִי Percy Folio) ראה אור במכלול תרגומים שנעשו בידי אריה סתיו — 'עלילות אבירי השולחן העגול: מבחר פרקי שירה מן הסאגה הארתוריאנית'. תרגום זה מבוסס על כתב יד פגום שנותרו ממנו רק כמאתיים שורות. מצאתי על כן לנכון לתרגם נוסח אחר של היצירה, שלם יותר, משפת המקור (אנגלית של ימי הביניים) ולהביאה בפניכם.

היצירה הועלתה על הכתב אי שם בסביבות המאה החמש־עשרה, אך היא לבטח קדומה יותר. כתב היד שעליו התבססתי בתרגומי הוא מן המאה השש־עשרה ונמצא כיום בספרייה הבודליינית באוקספורד. (Bodleian 11951, formerly Rawlinson C.86).

היצירה כתובה במקור במקצב יָמְבִּי (מקצב כפול של השפלה־הרמה). השורות הקצרות מכילות בדרך כלל ארבע הרמות והשורות הארוכות הן בעלות חמש הרמות. החריזה היא: א־א-ב ג־ג-ב, אך החריזה והמבנה לא תמיד נשמרים בקפידה. במקור כללה היצירה 925 שורות. דף אחד מן היצירה המכיל שבעים שורות, לא שרד, אך למרות זאת ניתן לעקוב אחרי רצף העלילה.

בתרגום שלי שמרתי על המשקל הימבי והקפדתי על תרגום צמוד של כל שורה, אך ויתרתי על החריזה. כמו כן הרשיתי לעצמי לשחזר שמונה עשרה שורות מתוך הדף החסר על מנת לשמור על רצף העלילה. השחזור שלי מסומן בברור בגוף הטקסט.

סֶר גֵּוִוין והאביר הירוק

היצירה השירית 'סֶר גֵּוִוין והאביר הירוק' נכתבה בידי משורר אנגלי אנונימי בשלהי המאה הארבע־עשרה, סמוך לשנת 1375.

תרגום חלקי של היצירה לעברית שנעשה על ידי שמעון זנדבנק פורסם בספרו של לורנס בסרמן 'אנתולוגיה של ימי הביניים'.

תרגום שירי מלא נעשה בידי אריה סתיו וראה אור בספרו 'עלילות אבירי השולחן העגול: מבחר פרקי שירה מן הסאגה הארתוריאנית' בחלקו השני של הספר מביא סתיו מאמרי פרשנות אחדים ליצירה זו.

בעיבוד שלי הסתמכתי על תרגום הפרוזה של ווסטון (Jessie L. Weston) מתוך אתר פרוייקט קמלוט של אוניברסיטת רוצ'סטר וכן על תרגומו של ניילסון (W. A. Neilson) משנת 1999, אך קיצרתי מעט בתיאורים של סצנות הציד.

המלך ארתור ואיש־הזאב

אי שם לפני כאלף שנים, סיפר מספר־סיפורים אלמוני סיפור מופלא על פגישתו של המלך ארתור עם איש־הזאב. נראה שהמספר היה וולשי, ומכל מקום במהלך המאה השתים עשרה הועלה סיפורו על הכתב בשפה הוולשית ולאחר מכן תורגם ללטינית.

כתב היד של הסיפור שכב למעצבה בספרייה הבודליינית המהוללת (ספריית המחקר המרכזית של אוניברסיטת אוקספורד). לפני כמאה ועשרים שנה, בתחילת המאה הקודמת גילה אותו שם אחד מגדולי החוקרים של התקופה הארתוריאנית, פרופ' קיטרדג' מהווארד ופרסם את כתב היד הלטיני עם תרגום אנגלי מילולי.

התאהבתי בסיפור ממבט ראשון והחלטתי לתת לו לבוש עברי, נאמן למקור ככל שניתן. סימנים רבים מעידים על כך שהסיפור סופר בעל־פה במשך שנים רבות לפני שהועלה על הכתב, והתרגום האנגלי מלטינית שומר על חיותו של המקור הוולשי.

עלילותיו של איש־הזאב

מרי דה פרנס (Marie de France) הוא שמה של משוררת מתקופת ימי הביניים (סוף המאה השתים עשרה או תחילת המאה השלוש עשרה) שאיננו יודעים עליה פרטים רבים. נראה שהיתה בת למשפחת אצילים והתחנכה בנעוריה בחבל ברטון שבצרפת, אזור שהיה מיושב בשבטים קלטיים שבאו מאנגליה. חבל ברטון שומר עד היום על ייחודו והשפה הברטונית הנמנית על השפות הקלטיות, עדין מדוברת בו.

מרי דה פרנס כתבה את סיפוריה בצרפתית והם נכתבו כמקובל באותה תקופה בצורת רומנסות חרוזות. החיבור החשוב ביותר שלה הוא "עלילות ברטון" (Breton lais) הכולל שנים עשר סיפורים חרוזים. היא הקדישה אותו למלך כלשהו ששמו לא פורש, יש חוקרים הסבורים שמדובר בהנרי השלישי מלך אנגליה (1272-1207). אחרים מניחים שמדובר בהנרי השני (1189-1133).

מרי דה פרנס ייחודית הן בהיותה אשה משוררת בתקופה שנשים כמעט ולא כתבו והן בבהירות כתיבתה שאינה עמוסה פרטים בניגוד לכתיבתם של משוררים גברים רבים בני תקופתה.

תרגום שירי מלא של שתים עשרה העלילות ראה אור בתרגומה של טובי ביברינג ותרגום נוסף נעשה בידי דניאלה גורביץ'. אריה סתיו בספרו 'עלילות אבירי השולחן העגול: מבחר פרקי שירה מן הסאגה הארתוריאנית', מביא תרגום שירי לאחת מהעלילות — הרומנסה לַנְבָל (Lanval) ומקדים לו דברי הסבר על המשוררת ויצירותיה.

כאן אני מביא את עלילותיו של איש־הזאב (The Lay of the Were-Wolf) בלבוש עברי בפרוזה. התרגום הוא על פי תרגומו האנגלי של אויגן מסון (Eugene Mason) שראה אור בשנת 1911.

מוֹרַהָה

סיפור זה תרגמתי מתוך ספרו של הפולקלוריסט היהודי ג'וזף ג'ייקובס, 'סיפורי אגדות קלטיות נוספות', שראה אור בשנת 1894.

כשישבתי לתרגם את הסיפור, נשביתי בקסמו וחשתי שהוא מתנגן באוזני כשירה אף על פי שבמקור כתב אותו ג'ייקובס בפרוזה. תרגומי אף הוא תרגום בפרוזה. לא חרזתי אותו ולא קצבתי מספר הברות לכל משפט, אך מי שיקרא אותו יחוש שרובו ככולו כתוב במקצב יָמְבִּי.

הרב שאשתו הפכה אותו לאיש־זאב

שורשיו של סיפור זה, בניגוד לקודמיו, אינם נעוצים בספרות הארתוריאנית או הקלטית אף שהוא מתכתב אתם. מדובר בסיפור עם יהודי שהועלה על הכתב ביידיש ומצא דרכו לאוסף רחב של סיפורים ששמו 'מעשה בוך' (מַיְיסֶה בּוּך ביידיש), ושראה אור לראשונה בבאזל בשנת 1602. הוא הושפע, קרוב לוודאי, מסיפורה של מארי דה פרנס שקדם לו בארבע מאות שנה, אך קשה לדעת מה היו גלגוליו. מכל מקום אין ספק שהוא עבר תהליך של גיור שבמהלכו הוחלף האביר או האציל הביניימי בדמות של רב יהודי. מיקום העלילה בארץ עוץ מעיד על מחברו כי ביקש לקשור את הגיבור לדמותו של איוב, שעל פי הסיפור המקראי התגורר בארץ עוץ.

מקורות יהודיים שעניינם אנשי זאב הם מעטים ביותר. סיפורים כאלה היו ידועים באירופה כבר במאה האחת־עשרה. רש"י מזכיר את המונח בפירושו לאחד מפסוקיו של ספר איוב: "כִּי עִם אַבְנֵי הַשָּׂדֶה בְרִיתֶךָ וְחַיַּת הַשָּׂדֶה הָשְׁלְמָה לָךְ: וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב פרק ה, פסוקים כג־כד).

רש"י, הרגיש לתקבולת המקראית, מחפש את הקשר בין אבני השדה וחית השדה וכך הוא אומר: "אבני השדה — מין אדם הן: וחית השדה — שנקרא גרוש"ה בלע"ז וזו היא חית השדה ממש ובלשון משנה תורת כהנים נקראים אדני השדה". את המלה גרוש"ה נטל רש"י מן הצרפתית הקדומה garove ובלשון ימינו loup-garou — אדם־זאב.

תרגום מילולי מדויק של הסיפור ימצא הקורא במהדורה הדו־לשונית יידיש־עברית של מעשה בוך בתרגומה של ד"ר קרסני, שראה אור בהוצאת 'בשער' (מינרוה) בשנת 2019. המקור ביידיש כתוב בשפה עממית שלא קל לעקוב אחריה. העדפתי על כן להביא את הסיפור בתרגום נאמן למקור, אך בעברית תקנית.

יואל שלום פרץ

אדר תשפ"א